Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Danko Plazanin’

1.

נַעַר
מוֹחֶה שָּׁמַיִם
מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת

Danko Plazanin, משורר הייקו קרואטי (מכאן)

*

2. אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה

לואיס קמניצר, החדר השני - 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר השני – 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר (Luis Camnitzer, נולד ב1937) הוא אמן אורגוואי ממוצא גרמני שפועל בארצות הברית.
המיצב שלמעלה הוא חדר נטול קיר רביעי. המאוורר פועל, יש רחש מוקלט של דגלים ברוח, אבל המגבת התלויה לא זעה, היא טבולה בבטון. כשחולפים על פני המיצב השמיים משתקפים בראי אבל בשלב מסוים משתקף בו רק הקיר.

בראיון שנערך איתו אומר קמניצר שזאת עבודה על כלא. היא מתייחסת לכלא הפיזי, בייחוד של אסירים פוליטיים, אבל גם לכלא של האמן "שרוצה לפרוץ מוסכמות, סטריאוטיפים, אילוצים תרבותיים, שמנסה להיות מקורי, לשבור את הכללים … וגם הוא נכשל בסופו של דבר … בסופו של דבר הכול הוא כלא: הגוף, גבולות התבונה והדמיון, החברה. זה כמו בצל: שכבות על שכבות של מאסר. אין דרך לשחרר את עצמך לחלוטין, אלא אם כן אתה הופך בודהיסטי או משהו, ולשם עוד לא הגעתי … אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה."

*

3. אינטרמצו – נונו משורר העננים

אחד מן האוספים היפים בהצגה הוא אוסף העננים המצויירים של נונו "משורר העננים". נונו הוא אסיר עולם, שנגזר עליו, "לאכול רק לחם מטוגן ומים מעופשים". כל העננים באוסף של נונו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא שלו. השמים הנשקפים מן החלון הם כל מה שרואה נונו מן העולם שבחוץ. הם מסמלים את הטבע, את החופש, את כל מה שחסר לו בחיים. חלון הגעגועים הופך לדף ציור, לאמנות. הכאב הופך ליופי. כך קל יותר להכיל אותו. (מתוך האוסף הכי הכי)

צילום, לואיס קמניצר

צילום, לואיס קמניצר

*

4. לראות את השמיים דרך הרכוש

בהמשך הראיון נשאל קמניצר האם לברוח מכלא באמצעות הדמיון, זה לא המוצא של האמן.
ועל כך הוא משיב:

כן, אם זה רק היה עובד. אבל זה נגמר בנקודה שבה הדמיון מסתיים שוב ושוב: במסחור, כלוא בכלא החדש של האובייקט … השאלה הגדולה היא תמיד: האם אנחנו כאמנים מייצרים תרבות או סחורה? … אני רוצה לייצר תרבות, אבל כוחות הנגד הם כה גדולים שלא משנה מה, זה תמיד נגמר בייצור סחורה.

זה קשור גם לנער מלמעלה, שמנגב את השמיים מהשולחנות.

בעבודה של יוקו אונו (1962) a painting to see the sky III היא מבקשת מאנשים לראות את השמיים בין יריכי אישה, לראות את השמיים בין יריכיהם שלהם, לראות את השמיים דרך הרכוש שלהם אחרי שינקבו אותו לשם כך. והיא גם נותנת דוגמא לרכוש: "מכנסיים, ז'קט, חולצה, גרביים, וכן הלאה."

*

5. מגריט אינו צייר

קמניצר כמו יוקו אונו, הוא נצר של האמנות המושגית שנולדה בשנות הששים של המאה הקודמת. אמנים שמאסו במסחור עבודתם ניסו להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" באמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות.

מיצב החדר הוא בין השאר (בכוונה או לא בכוונה) מחווה למגריט.

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

רנה מגריט, ראי, 1963

רנה מגריט, ראי, 1963

"מגריט אינו צייר," אמר עליו ידידו הסוריאליסט לואי סקוטינר (בפרפרזה על זו אינה מקטרת כמובן) "שפת הציור לא מעניינת אותו, הציור שלו הוא רעיון." ובניסוחו המלבב של מאיר אגסי: "בד הציור היה המזכירה הקשישה [של מגריט] אשר לה הכתיב את הדימוי-רעיון שלו."

לואיס קמניצר,

לואיס קמניצר, "זה ראי" 1966-1968

האמנות של קמניצר היא שירה חיה. במקום לכתוב שאין אוויר בתאו, המגבת דוממת כאילו נטבלה בבטון, הוא באמת טובל אותה בבטון. הופך אותה למונומנט של חנק ומוות. הרוח ממוכנת ומנותקת ממשק הדגלים המוקלט, מן המגבת, מן השמיים המשתקפים בראי. הטבע מפורק לדוגמיות ושיקופים.

אחת מהנערות שהיתה איתי בצבא הביאה איתה קצת ים לטירונות, בשקית. עד היום קשה לי להחליט אם זה שיא המסחור והפופ ארט (להפריט את הים לשקיות במקום הדבר האמיתי) או פיוט רזה של אמנות מושגית. לפעמים קשה להחליט.

"איש העסקים", הקפיטליסט של הנסיך הקטן, מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על כך, ולכן הם שלו. הוא מנהל אותם וסופר אותם, הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" תוהה הנסיך הקטן. "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "וזה הכל?" שואל הנסיך הקטן. "זה מספיק," משיב איש העסקים. "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן," פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
הפתק של איש העסקים הוא קצת כמו התיבה המצויירת שמכילה את הכבשה הנכונה, אבל צריך להיות משורר כמו סנט אכזופרי כדי להבחין בכך. (מתוך הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת)

*

6. השמיים שבתוכי

התחלתי בחדר השני של קמניצר. היה גם חדר ראשון, כמעט חשוך, עם שלד של מיטה מצינורות גז שמעליו תלויה מנורה עמומה. הרצפה שמתחתיה נצבעה בשחור כאילו היה שם חור. נורה חלשה נקבעה במרכזה כ"השתקפות" חיה של מנורת התקרה.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

השחור הזה מתקשר לי אגב, לשחור שבתוך הארון השמיימי של המגריט שלמעלה.

לואיס קמניצר, החדר השני 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

לואיס קמניצר, החדר הראשון 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

בקיר של החדר הזה היה חלון חסום בספרים. האם חלונות יכולים להחסם בספרים? "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר. לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת, ועד אז אשים פה את השמיים שבתוכי ספר נהדר שפותח קירות.

*

עוד באותם עניינים

המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

ים המלח של ורד נבון (שבו מבליח קמניצר בעוד עבודה נהדרת)

בואי אמא

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

האוסף הכי הכי

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

*
ובלי שום קשר, פעמיים מרב:

לכו ל"אֶרֶץ" התערוכה הנהדרת של מרב סבירסקי בגלריית הקיבוץ (אולי עוד אכתוב עליה, אבל שום דבר לא ישווה ללהיות שם).

*

והבטחתי לעדכן פה על הימנון לקופסא המופע המסתורי והפולח לב של מרב בן דוד, שייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו.

יום שני ה 3/8 בשעה 20:30 בחאן הקטן בירושלים כרטיסים

יום רביעי ה 5/8 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בת"א כרטיסים

*

Read Full Post »