עדכון: הפוסט הזה נכתב מחדש כאן בתוספת שלל דברים שהבנתי מאז.
.
קצת רחוק רחוק מכאן, בארץ הנחלים ותעלות המים, בארץ שקוראים לה הולנד, גר הצייר רמברנדט ון רין יחד עם אשתו ססקיה ובנו הקטן טיטוס.
כך נפתח "בוא הביתה, טיטוס!" סיפור הילדים שכתב שמעון צבר על פי רישומים של רמברנדט.
אהבת נפש אהבתי את הספר הזה, אף שתמיד נטיתי למיתי ולפיוטי ו"בוא הביתה, טיטוס!" כולו ריאליזם יומיומי. ובמחשבה נוספת זה קצת פחות מפתיע. אבל לפני שאני מתחילה להסביר (ולעתור לחלונות הגבוהים של עם עובד שימהרו ויוציאו אותו מחדש) הנה תקציר וטעימה מן הספר:
טיטוס הקטן מתבונן בכנפי טחנת הרוח הסמוכה לביתו:
אמא, מי מסובב את הכנפיים?
הרוח, היתה האם עונה לו.
למה?
כדי לסובב את אבני הריחיים!
למה?
כדי לטחון את החיטה לקמח דק!
למה?
תמיד היה טיטוס שואל:
למה?
לפנות ערב מגיעים פיטר ואנדי וגרטכן וטיל לשחק עם טיטוס בחצר. עד מהרה מתחבאים כולם וטיטוס נשאר לבדו ומביט בצל המכסה את החצר, בשמיים המתקדרים. רגע לפני הגשם מוצאת אותו אמו. היא רוצה שיחזור הביתה וטיטוס מתנגד. הוא בוכה וצורח וזורק את הצעצועים שלו, כשהוא מלווה במקהלה מתגרה של ילדים שמציצים מן הדלת הפתוחה.
מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין
ואז יוצא רמברנדט מחדר העבודה ואומר, "אל תצעק טיטוס. אתה מפריע לי לצייר."
"אל תצעק, טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין).
מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין
"למה רק חצי איש?" שאל טיטוס. "זה לא חצי איש, זה חצי מלאך," ענה הצייר. "ולמה רק חצי?" "רציתי לצייר מלאך שלם, אבל אתה התחלת לצרוח…" (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין)
כמה וכמה דפים מוקדשים לציור ולשיחה בין טיטוס לאביו. וכשהם מדברים על ציד מתערב הסבא ונזכר באריה שבו נתקל:
מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין
וטיטוס מבקש מרמברנדט שיצייר לו אריה.
"למה כועס האריה?" שאל טיטוס. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שאלה אמא ססקיה בשעה שסבתא קלעה את צמותיה. "אינני יודע," ענה טיטוס, "אף פעם לא סגרו אותי בכלוב." (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין)
מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין
ואז מגיע הזמן לישון, אף שטיטוס מתחנן ומבקש, רק עוד ציור אחד ודי, זה לא עוזר:
"קחי אותו ממני, אמא," אמר רמברנדט לססקיה ויצא מהחדר.
וססקיה מושיבה את טיטוס על ברכיה ומספרת לו על "אפרוח שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרוח, שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרו…"
לסבא נהיה חם פתאום והוא פושט את מעילו. הוא נזכר שלא הקציע את המשענת לכסא, אבל ססקיה אומרת, "אל תתחיל לעבוד. הילד כבר נרדם." היא משכיבה את טיטוס במיטתו ולוחשת, "לילה טוב, טיטוס."
וזהו פחות או יותר.
*
אז מה מקור הקסם?
יש לי חמישה לפחות:
1. טיטוס ואנה קרנינה
אף שהספר מאד יומיומי וריאליסטי לא מדובר בריאליזם המדולל מבית מדרשה של לוסי ספראג מיטשל הכוהנת הגדולה של "ספרות הכאן והעכשיו" לפעוטות ("ספרות המתרכזת בעלילה קטנה ומעוטת דמויות המתרחשת בהווה" על פי הגדרתה של יעל דר ב"דודה של שום איש").
הריאליזם של שמעון צבר לא מעוך ומסונן כמו מחית לתינוקות. זהו ריאליזם נדיב שופע פרטים בלתי מהותיים – כמו אצל טולסטוי, שמתאר דווקא את התיק האדום של אנה קרנינה בזמן התאבדותה, על פי הדוגמא המצוינת של יאקובסון – ריאליזם של מבוגרים עם טוויסט קל אנכרוניסטי.
צבר מונה את כל שמות הילדים המשחקים אף שהם אורחים לרגע שתיכף ייעלמו מן הסיפור. הוא מרשה לאמא להתערב בשיחה עם אבא, וגם לסבא. הוא מניח לסבא לשקוע בזכרונות, או להתחמם ולהסיר את מעילו, או להיזכר שלא הקציע את משענת הכסא אף שלא יקרה עם זה כלום, אי אפשר להרעיש כי טיטוס כבר שכב לישון. כשטיטוס שואל למה, עונים לו קצת, כמו במציאות. אבל לא מנפחים את סקרנותו, לא עושים מזה עניין כמו שקורה לפעמים בספרי ילדים.
אני עדיין זוכרת כמה חי היה העולם שנברא בספר. טיטוס היה אמיתי כמו אלה קרי וכמו לילבס ילדת הקרקס ושאר הגיבורים המצולמים של סדרת ילדי העולם.
*
2. 0% חינוכיות
לו היו מסמנים ספרים כמו שמסמנים מוצרי מזון, "בוא הביתה, טיטוס!" היה מסומן כ"לא מכיל חינוכיות". זה לא שהוא אנטי חינוכי או פרובקטיבי. הוא פשוט לא מניח לשום אג'נדה חינוכית לעכור ולעקם את ההתבוננות.
כשטיטוס צורח וזורק צעצועים צבר לא שופט אותו. הוא לא מנפח את הקונפליקט ולא מנצל אותו לדיון חינוכי. רמברנדט פשוט יוצא מהחדר ואומר, "אל תצעק טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." וטיטוס מפסיק ליילל כי סקרנותו התעוררה.
ולא רק טיטוס, גם המבוגרים אינם עומדים למבחן. צבר פשוט משרטט את דמותם דרך מעשיהם, לא הורים אידאליים (כמו בספרים של דויד גרוסמן למשל) וגם לא מתעללים חלילה כמו באגדות.
סקרנותו של טיטוס אינה מנוצלת כדי להגניב מידע לימודי. ובכלל יש בספר יותר שאלות מתשובות, וגם התשובות אינן נחרצות. לא פעם נותר בסופן עוד זנב של סימן שאלה: "למה כועס האריה?" שואל טיטוס. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שואלת אמא בתשובה. "אינני יודע, אף פעם לא סגרו אותי בכלוב," הוא עונה.
*
3. ועוד כבוד לילדים
בדף האחרון של הספר, בצד המידע הטכני על זכויות ושנת ההדפסה, יש דיוקן עצמי קטן של רמברנדט, ומתחתיו, באותיות זעירות, נכתב שהיה מגדולי הציירים בכל הדורות ומוזכרים עוד כמה פרטים שמדגישים את ציורי התנ"ך שלו ואת דיוקנאות שכניו היהודיים.
אני מוכנה לתת את ראשי שההערה הזאת, שנועדה להורים, לא נוסחה על ידי שמעון צבר אלא נוספה על ידי ההוצאה כתו תקן תרבותי ואולי גם כסוג של הצטדקות על "קדרותם" של "האיורים".
צבר לא היה רק סופר אלא גם צייר (ועוד כמה דברים). אין ספק ש"בוא הביתה, טיטוס!" נולד מאהבה גדולה לאמנותו של רמברנדט. אבל בסיפור עצמו אין שום יראת קודש. רמברנדט לא מוצב על כַּן. צבר לא "מנחיל" את מורשתו לקוראים הצעירים. הוא לא רומז להם שהם אמורים להתפעל. הוא זורע משהו, לא תוחב אותו בכוח לגרון (וכל כך מכבד ילדים שמתחשק לי לחבק אותו).
*
4. רגע, טיטוס זה לא שם של צורר?
טיטוס הוא שמו של רשע וצורר, כך יודע כל ילד עברי. הוא דיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש. על פי אגדות החורבן הוא בעל פרוצה בזמן שהחריב אותו. את החלק הזה לא סיפרו בבית ספר, אבל כן סיפרו שהוא דקר את הפרוכת בקודש הקודשים והיא זבה דם, סיפרו שהוא נענש ביתוש שניקר במוחו במשך שבע שנים.
ופתאום, ילד ושמו טיטוס. ילד ככל הילדים. אמו עקרת בית ואביו צייר. צבר לא המציא את השם אבל גם לא ניסה להעלים או להצניע או להתנצל עליו. הוא חוגג את ההיפוך בכותרת, בקריאה, "בוא הביתה, טיטוס!"
ואני זוכרת היטב איך זה סדק והפך את היוצרות. ערבב את השחור בלבן. זרע מורכבות, סובלנות, תקווה. פתאום השם הזה טיטוס הופקע מחברת פרעה והמן. התגלתה בו שכבה חדשה, אנושית. טיטוס, תקשיבו, זה נשמע כמו שם חיבה.
*
5. ובכל זאת לא לגמרי ריאליסטי
ב"בוא הביתה, טיטוס!" משחק שמעון צבר מעין "טלפון שבור" עם רמברנדט. הצייר רשם ותיעד את בני משפחתו (וגם דברים אחרים). צבר לא מנסה להתחקות אחרי המקור של הרישומים. הוא פשוט ממשיך וגוזר את הסיפור שלו מתוכם. בחן רב הוא שוזר אותם לרצף, משתמש במוזרויות קטנות (למשל בדמות הלא גמורה המצוירת מעל לסירה שלמעלה) כבמנוף לדיאלוג, או בסבתא הקולעת את צמותיה של אמא, למלאות ריאליסטית.
חלק מן הרישומים מתאים בדיוק, והאחרים רק כמעט; ההבעה לא לגמרי מדויקת או שיש איזה פגם בהמשכיות, בתאורה. ככה זה כשהופכים את הפירמידה, כשמלקטים איורים מוכנים ומגדלים עליהם סיפור.
וצבר לא מתאמץ להחליק ולטשטש את הפערים. בצד הריאליזם יש ביצירה שלו גם צד חזק וגלוי של משחק, שמתענג על השרירותיות, על החן האנכרוניסטי של הבדיה. שמזמין גם את הקוראים לשחק, בתרבות, בספרות, באמנות. עיר האושר זה בין השאר המשך של המשחק ההוא.
*
עוד איורים בדיעבד, ואיורים של ציירים
מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל
על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד
עוד הומניזם לילדים
צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי
*
ושתי הודעות:
*
וגם: ציורי מילים המופע הקולי של ג'וזף שפרינצק (בתמונה למטה), ב-9 בפברואר בשעה 21:00 בגלריה תיאטרון החנות, רח העליה 31 תל אביב. פרטים והזמנות
ג'וזף שפרינצק, מתוך "ציורי מילים"
*
עיר-האושר 