Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תרגום’

הקדמה

"אשכולית" (1964) הוא ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו.

אלכס בן ארי ערך אנתולוגיה מחכימה וכיפית לשירה מושגית.

הוא הזמין אותי לכתוב על שירי ההוראות של אונו; לתאר את אישיותם ולתרגם מבחר קטן.

הסכמתי בקלות דעת. לא ידעתי למה אני נכנסת. חתיכת מסע עברתי פה.

(זה קצת ארוך וחושפני. כדי לא לשגע אתכם בגלילות ודילוגים, הכנסתי חלק מההערות ללינקים).

וזה מה שיצא, בשינויים קלים:

*

נער ששמו נשתכח ממני, הלחין פעם את השלט המוצב במחסום ליישוב ספר. אני מצטטת מהזיכרון:

עצור / כבה את האורות החיצוניים / הדלק את האורות הפנימיים / הזדהה

השירים של אונו הם שלטֵי – ובעצם פתקֵי – הוראות כאלה, מעורטלים מאליבי מעשי או אופק ביצועי.

it's all in the mind – אומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה" על פלאים שונים ומשונים המתרוצצים בין דלתותיו של מסדרון ארוך, ואונו הקדימה אותו[1]. ההוראות שלה הן מנטליות ביסודן ולפיכך פתוחות ואינסופיות לעומת החד-משמעיוּת הגסה של פעולה שהתממשה. חלק מן ההוראות, כמו – לערוך אירוע בכתובת בדיונית, בתאריך בדיוני, להשאיר כרטיס ביקור בעולם פנימי, או לעוף, יכולות להתממש אך ורק בתודעה.

רישום מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו". open this bottle כותבת אונו. על פי רנה (זאת-לא-מקטרת) מגריט, זה לא בקבוק ואי אפשר לפתוח אותו, אבל בתודעה אפשר הכול.

.

והבטחתי גם, כזכור, לתרגם כמה שירים. זה נשמע כמו החלק הקל של העסק. לא מדובר במטפורות סתומות עם שורשים מפותלים בלשון אלא בהוראות עם מבנה תחבירי פשוט ואוצר מילים בסיסי. רק השורות השבורות ואופן השימוש מסגירים את ייחוסן השירי. אלא שאי אפשר לתרגם אותן לעברית, ואי אפשר להפריד את הקושי הזה מאישיותן; היא מתקרקשת אחריו כמו צרור פחיות אחרי רכב של נשואים טריים.

הוראות מנוסחות כידוע בלשון ציווי ("עצור. כבה את האורות החיצוניים," וכולי) והעברית, בלשונה של יונה וולך, היא סקסמניאקית. "בִּשְמוֹת מִין יֵש לְאַנְגְּלִית כָּל הָאֶפְשָרֻיּוֹת… וְכָל אַתְּ הִיא אַתָּה/ וְכָל אֲנִי הוּא בְּלִי מִין/ וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין אַתְּ וְאַתָּה/ וְכָל הַדְּבָרִים הֵם זֶה – לֹא אִיש לֹא אִשָּה/ לֹא צָרִיךְ לַחְשֹב לִפְנֵי שֶמִתְיַחֲסִים לְמִין", ובעברית חייבים להחליט לאיזה גוף פונים. אצל משוררים שונים אפשר להפעיל שיקול דעת או להטיל קוביה או לעקוף את הבעיה, לטאטא אותה מתחת לשטיח (שהולך ומתכווץ אמנם ברוח הזמן). אלא שאונו נמנית על חלוצות הגל השני של הפמיניזם. ב-1964, השנה שבה יצא הספר, היא ישבה על במה, הניחה זוג מספריים לפניה ובקשה מן הצופים לגשת בזה אחר זה, ולחתוך פיסה מבגדיה. CUT PIECE כך נקרא המיצג מתואר ב"אשכולית" בפרק הקצר המוקדש להוראות שבוצעו. התיאור הכתוב בפרוזה, בשורות שלמות, מסתיים בתְּנָיַת פְּטוֹר (disclaimer): "המְבַצע על כל פנים, אינו חייב להיות אישה". המטען המאולתר הזה של אירוניה, התרסה ותקווה, לא נוטרל עד היום.

אף שחלק מן ההוראות הן ניטרליות לכאורה מבחינה מגדרית, רבות מהן מתכתבות עם ההוראות חסרות השחר או הסיכוי, המוטלות בדרך כלל על ילדות ונערות במעשיות; אצל האחים גרים, נשלחת נערה אחת לשאוב מים בחבית מחוררת, אחרת מתבקשת ללקט תותי שדה בשלג (לבושה בשמלת נייר, מה שמגביר את האיכות המיצגית של המעשייה), ושלישית, המכונה סינדרלה, מצטווה לברור את העדשים שאמה החורגת שופכת לתוך האפר. ואילו אונו מצִדה, מורה לגנוב את השתקפות הירח בעזרת דלי, ללכת בשלג מבלי להשאיר עקבות, או לצאת למסע ליקוט והדבקה של ראי מנופץ שרסיסיו נזרו ברחבי העולם.

תצלום המוות של הסופר רוברט ואלזר. האומנם הצליח ברגעיו האחרונים למלא את ההוראה של אונו?

.

המגדר יוצא מן השק בהוראה להשתמש בכביסה היומית כדי לבדר את האורחים, להסביר להם איך נוצר כל לכלוך ולמה, או בהוראה לטייל ברחבי העיר עם עגלת תינוק ריקה. ופה ושם הוא נאגר ומשפריץ כמו גייזר, בהוראה לבחוש את פנים המוח עם זין עד שהדברים יתערבבו היטב, ולצאת לטיול.

כשהעברית מחייבת לבחור מין, היא הורסת את הניטרליות המתעתעת, את ריבוי המשמעויות האגבי. אונו התאוננה בשעתו שאמנותה נחשבה לרגשית ויצרית מדי בעיני האוונגרד הניו יורקי. הם העדיפו cool art. ובהמשך לכך (וזאת כבר טענה שלי, מרית) היא משקיעה מאמצים ניכרים בהסוואת רגשיותה ויצריותה; אחרי שהיא מורה להשיג אדם במקום ראי ולהביט לתוכו, היא מזדרזת להתכחש לליבה ההיפית והרומנטית של ההוראה, ומציעה להשתמש באנשים שונים: זקן, צעיר, שמן, זעיר וכו'.

ובחזרה לתרגום: לשון נקבה תגביר את הווליום המגדרי עד כדי חוסר טעם, ולשון זכר תיישן את ההוראות ותסתיר את חדשנותה העוצרת נשימה. הבולטים (והקרובים ללבי) מאמני המיצג והמושג, לא הגיחו מקפלי האדרת של גוגול אלא משירי ההוראות של יוקו אונו. ופסטיבל המחול "הוירטואלי" מהסיקסטיז – "13 ימי פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך של יוקו אונו", שבו כל משתתף שולח לירה שטרלינג ומקבל גלויה עם הוראות פעולה ושעת ביצוע (הקשר בין המשתתפים יהיה טלפתי), הוא כמעט אינטרנט בראשי פרקים – מהקיצור הטוויטרי של המחול (ההוראה של היום הראשון למשל, היא: לנשום, בחצות), ועד למתח הכל-כך עכשווי בין האינטימי לאנונימי.

ובחזרה לתרגום: גם הנוסח הפורמלי, "חתוך.חתכי", "את/ה", נפסל בגלל המטען העודף של המילים שמסכן את החן הפלאי שכל היובש הבירוקרטי לא מצליח לנטרל. הבריחה ללשון רבים נחסמה על ידי אונו עצמה, שמבדילה את ההוראות שלה מן ההתרועעות החברתית של ההפנינג. אלה הוראות אישיות, היא מסבירה, שמתממשות בתודעה, התחלה של תנועה פנימית שהמילים משאלה או תקווה הכי קרובות למהותה.[2] אוזני מזדקפות לשמע ההסבר או לשמע המילה "משאלה", ההפוכה מן המילה "הוראה", במילון האחים גרים.

"הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי[3]. ו"אשכולית" הוא ספר מאד מושלג. אונו מורה לשלוח צליל של שלג למי שאוהבים, למצוא יד בשלג, להתבונן בשלג הנופל עד שיכסה שלושים ושלושה בניינים, או לדמיין שהוא יורד בכל מקום, כל הזמן, גם כשמדברים עם מישהו, ולקטוע את השיחה כשהוא מתכסה בשלג, ועוד.

.

יוקו אונו, שלג יורד עם שחר. הקלטה. ניו יורק 1965

.

המילה "שלג" כמו ה-X במפת האוצר, מסמנת את הליריות הקבורה בהוראות. וגם להפך: ההוראות הן הזהות הבדויה של השירים, שנועדה להרחיק אותם ככל האפשר מן הליריות של הגוף הראשון. לפעמים ההצפנה נהיית כל כך מתריסה שהיא קורסת לתוך עצמה. כמו למשל בהוראה להדביק את שמך על החלון, לשאול תותח[4], להתרחק ולירות לעבר השם. אם יש קושי להשיג תותח, אפשר להשתמש במכונת ירייה, בחיצים, באבנים, לירוק, להשתין, לכוון זרנוק או כל אמצעי אחר. אם אין שום אמצעי יש להתרחק ולבהות בשם עד שיהפך לבלתי קריא בשקיעה. וזה לא חייב להיות שֵׁם, אגב, זה יכול להיות גם מספר שנבחר באקראי מספר טלפונים.

זאת לא ההוראה היחידה שבה מוחלפות משמעויות במספרים כדי לרוקן (כביכול) את המטען הרגשי. למשל, לספור קמטים בבטן ולשלוח את הסכום לחבר בתור מכתב, או להחליף שמות עצם של סיפור במספרים לפני שקוראים אותו, וכן הלאה.

ובחזרה לתרגום: שם הפועל המשמש אותי בינתיים, למסירת תוכן ההוראות – הוא אמורפי וסטטי מדי כבחירה תרגומית. וגם לו הייתי נחלצת מן הפח המגדרי, הייתי נופלת אל הפַּחַת של PIECE, מילה שקופה מרוב שימוש לעבודת אמנות, אבל בולטת בזרותה בכותרת של שיר, של הרוב המכריע של שירי ההוראות: LET`S PIECE ,BURNING PIECE ,HAND PIECE ,TUNAFISH SANDWICH PIECE  וכן הלאה.

PIECE היא הוויזה של השירים לעולם האמנות, המוסיקה והמיצג, והם משיבים לה בתמורה את זהותה הראשונית כרסיס, חתיכה. (גם לשבירת השורות נוסף פתאום צד מוחשי של מימוש המטפורה). ובמידה פחותה ומוחלשת הם מעוררים גם את פעולת האיחוי ההטלאה או לכל הפחות משאלה או פנטזיה של איחוי וההטלאה.

למהדורת 2000 של הספר נוסף פתיח נונסנסי ברוח לואיס קרול. האנגלית יותר שקופה מן העברית, הטקסט התקני מבצבץ מבעד לקידוד. לנוחות הקורא העברי, תצורף גרסה נטולת-נונסנס מיד אחרי התרגום החופשי:

"טעם, אמר טוב-לב (Kind) לנלהבת (Keen) שעליה לספר כּיפּוּר בכל פיילה כדי להקל על זאבו, אחרת ראשה יִפָּרֵט. במקום זה נתנה נלהבת לטוב-לב עיסת נייר עם כמה נוראות. אחרי 365 להיטים טוב-לב הפך לְקיש מאושר ונלהבת היתה לרחם גאה. ומאז הם שואבים וצוחקים ביחד עד עצם היום זה. מי יכול להגשים אותם."

ובניכוי שכבת הנונסנס:

פעם, אמר Kind לKeen שהיא צריכה לספר סיפור בכל לילה כדי להקל על כאבו, אחרת ראשה ייכרת. במקום זה נתנה Keen לKind פיסת נייר עם כמה הוראות. אחרי 365 להיטים Kind הפך לאיש מאושר וKeen היתה לרחם גאה. ומאז הם אוהבים וצוחקים ביחד עד עצם היום הזה. מי יכול להאשים אותם."

אונו (Keen הנלהבת) נכנסת כאן לנעלי שַׁהְרָזָאד (שחרזדה) גיבורת אלף לילה ולילה. הסיפורים שהצילו את חיי שַׁהְרָזָאד מוחלפים אמנם בהוראות, שמצילות את חייה שלה, בשליש מהזמן. אלף כבאים ושכבות נונסנס לא יצליחו לכבות את הרומנטיקה של אמנות-תציל-ממוות. אבל אני מתעניינת אפילו יותר, ב"פליטת הפה" שבה מוחלפת המילה "הוראות" במילה "נוראות" בתרגום הלא-מספק שלי, ובמקור מוחלפות ה-instructions = הוראות, ב-destructions = הריסות, ומחזירות אותנו לרסיסים = pieces השולטים בכותרות השירים.

מה יש לה לעברית להציע כתחליף? "קטע" עמום וסחבקי מדי, ושתי החלופות הישירות, "עבודה" הפרולטרית ואחותה החגיגית "יצירה", הן שלמות וחיוביות מכדי להכיל את ההרסנות האצורה בהוראות.

יש פער בלתי נתפס בין המרקם האוורירי של הספר לתוכן האלים. אונו מורה למשל, להעמיד אדם על במה ולחקור אותו בדקדקנות: לשקול, למדוד, לספור, לשאול, לבתר, לשרוף [ההדגשה שלי], להקליט. והיא מורה לרסק מכל הבא ליד, מבובה עד מטוס (בגובה אלף רגל, מעל מדבר).

"הכל אוטוביוגרפיה והכל דיוקן, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מצטט). וכשאת מתבקשת לרסק אבן בגודלך ובמשקלך, או לנתץ ראי, או לקרוע יומן, או  להפגיז את שמך – זה כבר גובל בוודו עצמי. וההוראה לצייר בדמך שלך עד עילפון (א), או עד מוות (ב), חוצה את הגבול למרחב הרומנטי שבין חלבו ודמו של ביאליק לאוזנו של ואן גוך.

ובכל הנוגע לאמנות, אונו של "אשכולית" מתגלה כג'ק המרטש: היא נותנת הוראות לחיתוך של ציור או תצלום או טקסט אהוב. (את החלקים מפזרים ברוח או שולחים לאנשים, או מזמינים אותם לחתוך את החלקים שמוצאים חן בעיניהם). היא מורה לדרוך על ציורים, לנעוץ בהם מסמרים, לקבור אותם, לזרוק לפח, לתת לאלטעזאכן, להשקות אותם, ליָדות בהם שאריות אוכל, לשרוף אותם בעזרת סיגריה ולהתבונן בתנועת העשן עד שהציור נעלם. וגם יצירות של אחרים אינן מחוסנות; היא מורה לרסק מוזיאון עכשווי (ואחר כך לאסוף ולהדביק את שבריו), או להפוך את המונה-ליזה לעפיפון ולהטיס אותה לגובה שבו: א) חיוכה ייעלם. ב) פניה ייעלמו. ג) היא תהפוך לנקודה. או לגזור ציורים של דה וינצ'י או דה קוניג ולתפור מהם ז'קט, שמלה או תחתונים. (כפיצוי ואולי כתשליל של CUT PIECE שבה נחתכו בגדיה מעל גופה?)

מאחורי כל זה, כפי שכתב יהודה עמיחי, מסתתר כעס גדול. כמה גדול, מתברר מן ההוראות שמייחדת אונו לנעלבים קשות: לערום 100 זגוגיות בשדה ולירות כדור דרכן, ואז להעתיק את מפות הסדקים של כל זגוגית ולשלוח מפה בכל יום למי שעלב בך, במשך 100 ימים. זה גם "חישוב" פואטי של כמות הכעס, וגם סוג של ריפוי בעיסוק. רבות מן ההוראות הן טכניקות לעיקור וצינון רגשות. כמה מהן נשמעות משחקיות לרגע, כמו ההוראה לשלוח רוח מסביב לעולם פעמים רבות עד שתהפוך לבריזה קלה, או להנמיך צליל של פעמון על ידי טלטולו בחלום ועל ידי שיכחתו (עוד נסיגה מהסְפֵרה הפיזיקלית אל הספרה המנטלית), ואז היא מציעה פתאום ליישם את זה על צלילים נוספים כמו קולה של אמא, בכי של תינוק או התפרצות היסטרית של בעל (ע"ע מגדר).

וכל הכעס הזה הוא בו-בזמן גם המפתח לשמיים. (ואולי זה בעצם הכאב, כמו אצל יוזף בויס, שראה בו שלב הכרחי בדרך לטרנספורמציה רוחנית.) וכך או אחרת, אונו מבקשת לעמוד מול קיר במשך שנה ולדמיין שראשך מוטח אליו עד שהקיר יקרוס והשמיים יתגלו.

POSTCARD גלויה עם הוראות לגזירת חור כדי לראות דרכו את השמיים. מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".

.

השמיים הם המקום שבו מתמזגת הפוליטיקה האנטי-חומרנית עם הרוחניות הנוצרית. לא סתם היה פרנציסקוס לקדוש המועדף על דור הפרחים, עד כדי כך שבדיוקן הקולנועי של זפירלי[5] הוא מוצג כהיפי הראשון. אביו של פרנציסקוס התנגד לדרך הרוחנית שבחר, ותבע אותו למשפט ציבורי בפני הבישוף של אסיזי. בתגובה, פשט הקדוש את כל בגדיו בבית המשפט ומסר לו אותם ובכך שם קץ להליך המשפטי והשתחרר מן החומר לטובת הרוח. ובהמשך לכך, ואולי במקביל, אונו מורה לאנשים לחורר פרטֵי רכוש כמו מכנסיים, ז'קט, חולצה, או גרביים, כדי לראות דרכם את השמיים.

זאת ועוד: לפרנציסקוס היה קשר עמוק לטבע. ב"שיר הברואים" הוא קורא לשמש ולירח, "אחינו השמש, אחותנו הלבנה," וגם שאר איתני הטבע מוצגים כבני משפחה. ולא רק שהוא דורש לציפורים, לסנאים, לקרפדות ולחרקים, הוא גם משוחח כאח אל אח עם הזאב שהבעית את תושבי גובּיו. ואילו אונו מצדה מורה ללחוש לרוח, לעננים, לעץ ולאבן. היא מבקשת להכין גיטרה מן העץ ששמע את הווידוי ולשלוח אותה לאישה, או לקלוע סנדלים מן הקנים המאזינים ולשלוח אותם לחבר. ואולי כבר גלשנו בלי משים מעולמו הרוחני של פרנציסקוס אל דרך האגדות שבה דוממים (מן "העצם המזמרת" של האחים גרים ועד לקנים המזמרים של המלך מידאס) הם צינור להפצת סודות; ההוראות של אונו מתהפכות כשמנסים לאחוז בהן, כמו המטה שנהפך לתנין ביד אהרן – רגע אנחנו בנצרות וברגע הבא באגדות או בזן בודהיזם (לרבות מן ההוראות יש צד מדיטטיבי, כמו ללכת למזרקה הקרובה ולצפות במים הרוקדים, להבריק תפוז, או לנשום). מה שעלול להיתפס כחוסר מיקוד והתחייבות, הוא בעצם סירוב לקיבעון, והגנה על סתירות. ואונו אמנם מורה לבנות בית מנקודות (מקווקוו) ולהניח לאנשים לדמיין את החלקים החסרים או לשכוח אותם. שטח ההפקר שבין לדמיין ללשכוח הוא מגרש המשחקים של הנמענים שלה. במרחב האלסטי הזה נמצא הפופ במרחק נגיעה מהזן או מהאוונגרד, יש קיצור דרך מפוליטיקה לפואטיקה, וכן הלאה. כל אחד מוזמן לחבר את הקונסטלציות השמיימיות שלו.

הראש שפורץ את הדרך לשמיים שייך לשער המחול של הספר. מחול על פי אונו, הוא קשר עם אלוהים ועם החלק האלוהי בתוכנו. כלומר חוויה רוחנית שמנוגדת לאקסביציוניזם הרקדני ולאורות הבמה. האם אי אפשר לתקשר בחשיכה? היא תוהה. ובהמשך לכך היא מציעה גם סיום אלטרנטיבי להטחת הראש, שבו לא הקיר נעלם אלא הראש עצמו. וזהו עוד אחד בשורת נסיונות שתכליתם להעלים את הגוף המגביל את הרוח (כמו בהוראה לפשוט את עורם של אלפיים בלונים ולשחרר אותם). רבות מן ההוראות הן תרגילים במחיקת החומר או בצמצומו[6]: לצייר ציור שצבעיו מתגלים רק באור מסוים וברגע מסוים, כמה שיותר קצר, או לרשום גלולות מעבר דרך קיר כך שרק השיער יחזור. או להרים יד לעת ערב ולהתבונן בה עד שתהפוך לשקופה והשמיים והעצים ייראו דרכה. או להתחבא עד שכולם ילכו הביתה, עד שישכחו או ימותו (ואיש לא יזכור אותנו).

PAINTING TO ENLARGE AND SEE, מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".

.

במישור האמנותי, הנסיגה מן המוחשי מייצגת את תרבות הנגד של שנות השישים; זה חלק מהניסיון להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" (ציורים ופסלים), באמנות אנטי-מסחרית ואנטי-ממסדית, המבוססת על רעיונות ופעולות (מיצג). במישור הרוחני, ההצטמצמות, ההסתתרות וההעלמות, הן נסיונות להשתחרר מן החומרי והחומרני ולצמצם את האני. ובמישור הרגשי, הן נועדו להישרדות. קשה יותר לפגוע במטרה מתכווצת שמסתתרת בארון, בחשיכה, בתודעה. ובו בזמן הן גם שיחזור כפייתי כמעט, של ההתעללות שעברה:

"הצהרה: אנשים כל הזמן חתכו ממני את החלקים שהם לא אהבו בסופו של הדבר נותרה ממני רק האבן שהיתה בתוכי אבל הם עדיין לא היו מרוצים ורצו לדעת איך זה להיות בתוך האבן. י. א."

(מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו") .

Mirror Piece

רק עכשיו, כשאני מתקרבת לסוף, מתברר לי שבסך הכול מילאתי הוראות; הפכתי את יוקו אונו לראי כמו שבקשה. התבוננתי בה וראיתי את עצמי: את התרוצצות הפנימית כדי לא להתקבע, את ההגנה על אפשרויות נכחדות, את המקלט הבטוח של התודעה. את הצורך הנואש בחופש, שמוגש בצורת הוראות, כללי משחק. באחד השירים היא מבקשת להכין מפתח, למצוא את המנעול שמתאים לו, ואם אמנם יימצא, לשרוף את הבית שמחובר אליו. וגם את זה אני זוכרת מבפנים, את הנסיון לברוח אל ההמצאה והפנטזיה, לסבך ולהאריך את הדרך הביתה בתקווה שהכעס יתעייף (כמו שנחל מאבד אנרגיה בפיתולים) ואת הכישלון המפואר. ובו בזמן גיליתי, בדיוק כמוה, את הפלא שבו כסא שנשרף במציאות עדיין קיים בתודעה.

*

אשכולית

"יום אחד טיילה בפרדס, והנה ראתה אשכולית גדולה, בשלה, שקרובה היתה לנשור מן העץ. אביגיל השתרעה על האדמה. וכך, שרועה על גבה, צפתה מלמטה באשכולית התלויה מעליה והמתינה לה עד שתנשור. כך שכבה, והשעות חלפו. היא שכבה חמש שעות עד שנשרה האשכולית, ואז קילפה אותה לאט ואכלה אותה."

(פנחס שדה, מתוך "על מצבו של האדם", עם עובד 1967)

ואפשר כמו בשיעור לשון, להפוך את זה לקובץ הוראות, כמחווה לשם הספר וגם כחליפתי וכפרתי להוראות שלא תרגמתי.

GRAPEFRUIT PIECE

טיילי בפרדס.
חפשי אשכולית שקרובה
לנשור מן העץ.
שכבי תחתיה
עד שתנשור ואז
קלפי ואכלי אותה.

—–

[1] הסרט "צוללת צהובה" יצא ב1968. שירי ההוראות המוקדמים חוברו בתחילת שנות החמישים.

[2] ההצהרות והסברים של אונו מכאן ואילך לקוחים מתוך "אל אנשי וסליאן, הערת שוליים להרצאתי מן ה13 בינואר, 1966" שנוספה למהדורות המאוחרות של "אשכולית" כמין מניפסט אמנותי.

[3] [על: "הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי]
היא מסתתרת אמנם מאחורי שאלון נכון/לא נכון (שמזכיר את רשימת הדברים "שֶׁמורים אינם מספרים" על פי יואל הופמן של "בפברואר כדאי לקנות פילים", מסדה 1988) כדי לשמור על אופציות פתוחות.

[4] "שאלי תותח," (במובן, קחי בהשאלה). זו אחת השורות הבודדות שאני מוכנה לתרגם. האירוניה שדולפת מן הצירוף שווה את אובדן העמימות המגדרית.

[5] "אחינו השמש, אחותנו הלבנה", פרנקו זפירלי, 1972

[6] אולי גם ההעדפה הגורפת לשלג קשורה לפגיעותו, לקלות שבה הוא נעלם.

את האנתולוגיה אפשר לרכוש בחנויות הספרים העצמאיות בתל אביב ובירושלים, באתר של מקום לשירה, (ובקרוב גם ברשתות).

עוד שירה בעיר האושר

על "שלום לאדון העורב" של עמוס נוי

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

על "מיכאל" של מרים ילן שטקליס

על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי

כחול הוא צבע שערך הצהוב – בעקבות שיר האהבה הנפלא של קורט שוויטרס (פוסט ראשון מתוך ארבעה)

שירה וקסמי חפצים

ועוד

Read Full Post »

תמיד בסוף הקיץ מתחשק לי פתאום לתרגם את מרי דה מורגן. אולי זה יום הולדתי הקרב. אז קבלו עוד אחת מהמעשיות הנפלאות והאפלות שלה. כלומר רק חלק ממנה. החלטתי כמו שהרזד, לפרוש בשיא המתח; אולי מישהו יוציא סוף סוף מבחר כדי לגלות את ההמשך…

זיגפריד והנדה, מאת מרי דה מורגן

תרגמה: מרית בן ישראל

על סף יער רחב ידיים שכן פעם כפר קטן שתושביו היו מאושרים, כי כולם היו טובים, חרוצים וישרים. זה היה הכפר הקטן הנעים בעולם. שום קדחת או מחלה מעולם לא פקדו אותו. אנשים מתו רק מזקנה וכל הילדים היו גבוהי קומה וחזקים. בני הכפר מעולם לא רבו זה עם זה, הם חיו בשלום כמו הפרחים ביער. ותמיד אמרו עליהם שכל עוד יישארו ישרים ועמלנים ולא יריבו ולא יהפכו לחמדנים וקמצנים שום צרה לא תיפול על ראשם, אבל אסון גדול יקרה ברגע שישכחו להתנהג כראוי. ילדי הכפר היו מאושרים כמו הוריהם, והמאושר מכולם אולי, היה זיגפריד, בנו הקטן של הסנדלר. אמנם לא היו לו אחים או אחיות אך מעולם לא היה בודד, כי תמיד שיחק עם הנדה בתו הקטנה של הטוחן, עלמונת יפהפייה כיד הדמיון הטובה עליכם, שגילה בדיוק כגילו. אביו של זיגפריד, רלף, היה הסנדלר היחיד בכפר ולפיכך תפר נעליים ומגפיים לכל אנשיו. פעם בשנה היה כל אחד מהם מגיע אליו ואומר, "רלף, אני רוצה זוג נעליים חדשות, לא פחות טובות מהקודמות." כך שידיו של רלף היו מלאות עבודה, ועדיין השקיע זמן רב בכל נעל, והיה מתבייש לו אמרו לו שהן התבלו לפני זמנן או לא התאימו בדיוק.

אביו של זיגפריד קיווה להעביר את הידע שלו לבנו כדי שיוכל להחליף אותו בבוא הזמן ולהפוך לסנדלר הכפר; זיגפריד עצמו התכוון לשאת את הנדה כשיגדל. וכבר עכשיו, כשהיו התושבים רואים את הילדים מהלכים יד ביד אל בית הספר ובחזרה, הם היו צוחקים ואומרים: "הנה בא זיגפריד עם אשתו הקטנה."

היער הסמוך היה מלא ציפורים וחיות, ומכיוון שבני הכפר מעולם לא יצאו לציד ומעולם לא פגעו בבעלי החיים בכל דרך אחרת, הם נהיו כמעט מבוייתים. הציפורים היו מתעופפות מן הענפים אל כתפיהם של עוברי אורח, או מרפרפות סביב ראשיהם כשהן שרות. הסנאים ישבו ללא נוע והניחו לאנשים ללטף אותם, ואפילו הארנבים הביישניים התקרבו והתחככו בעדינות ברגלי הילדים, חסרי פחד כאילו היו חתלתולים. למעשה היו חיות היער שלוות ומאושרות בדיוק כמו הנשים והגברים של הכפר.

מתוך מדריך הציד של גסטון פבו, המאה הארבע עשרה.

מתוך מדריך הציד של גסטון פבו, המאה הארבע עשרה.

יום אחד הופיע בדרך לכפר זקן קטן ומוזר; פניו כעורים, עיניו קטנות ומגבעת מחודדת לראשו. על שכמו נשא הזקן צרור כבד של רוכלים. אחרי שנכנס לכפר עצר והתחיל להתיר את צרורו כשכל הילדים צופים בו בסקרנות. כל מי שעבר עצר והביט כי רק לעיתים רחוקות פקדו זרים את הכפר. האיש הזקן לקח כמה מוטות ולוח שגם אותו סחב על גבו, והרכיב מהם דוכן בשולי הדרך. ואז פתח את צרורו והוציא ממנו מגפיים ונעליים, ערך אותם על הדוכן והתיישב על שרפרף מאחור.

כל ילדי הכפר נקהלו סביבו ולטשו עיניים בדוכן; מעולם לא ראו כמות כזאת של מגפיים ונעליים בבת אחת. היו שם נעליים גדולות וקטנות, כחולות, ירוקות, אדומות, צהובות, סגולות – בכל צבע וצבע – כמה מן הנעליים היו מעוטרות בשושנים ובלולאות, ואחרות היו פשוטות למראה. לכל זוג הוצמד מחיר, והו! כמה זולות הן היו! הנעליים והמגפיים של רלף עלו פי שלוש.

לא חלף זמן רב והזקן התחיל לשיר:

בואו, קנו! בואו, קנו!
נעליים לכולם!
מי ראשון? נו,
מי ראשון?

נעליים אדומות ונעליים כחולות,
נעליים שחורות ונעליים לבנות,
נעליים עבות ונעליים דקות,
נעליים כבדות ונעליים עדינות.

אבל התושבים המשיכו ללכת ורק הצטחקו כשהפנו את ראשם אל הדוכן, ואמרו, "אנחנו לא רוצים אותו פה, יש לנו את רלף שמכין לנו נעליים ומגפיים והוא מספיק טוב בשבילנו." שום לקוח לא ניגש אל הזקן באותו יום, וכשירד הלילה הוא ארז את סחורתו בשקט, פירק את הדוכן והלך לדרכו. אבל למחרת בבוקר הוא שוב היה שם, מרכיב את הדוכן שלו ומכסה אותו בנעליים ובמגפיים. וכך יום יום, במשך שבועות רבים, הוא ישב בשולי הדרך בדיוק באותו מקום ופיזם אותם חרוזים ואיש לא התקרב לקנות את מרכולתו, והילדים כל כך התרגלו לנוכחותו שכבר לא התעכבו ובהו.

אבל יום אחד התקרבה לדוכן נערה בשם ליזבת, בתו של האופה, והביטה בזוג נעליים אדומות עם אבזמים נחמדים, והאיש הזקן התבונן בה ולא הוציא הגה מפיו. לבסוף פנתה ליזבת ללכת אבל מיששה את הכסף בכיסה תוך כדי הליכה והציצה אל הנעליים שנשארו מאחור, והזקן נד בראשו וצחקק לעצמו בזמן שצפה בה. ובבוקר שלמחרת חזרה, והפעם לקחה את הנעליים לידיה ובחנה אותן מקרוב; היא סובבה והפכה אותם קצת ואז החזירה אותן למקומן והסתלקה כמו בפעם הקודמת; אבל בערב חזרה ושבה ולקחה את הנעליים והפעם לא הניחה אותן בחזרה אלא הוציאה את כספה ושילמה את מחירן ורצה לדרכה כשהיא מחביאה את הנעליים מתחת לסינרה; היא קצת חששה שילעגו לה על קניית נעליו של הזקן. ליזבת מיהרה אל חברתה הטובה ביותר, נערה בשם אליס. "תראי איזה נעליים אדומות יפות," אמרה, "עכשיו קניתי אותן, מהזקן עם הדוכן, הן עלו רק חמש אגורות כסף ותראי כמה הן יפות!" אליס הביטה בנעליים ואמרה, "הן באמת מאד יפות. לא נראה לי שהן יחזיקו מעמד לאורך זמן, אבל הן כה זולות שזה לא באמת משנה. את חושבת שיש לו אולי עוד זוג כזה, שגם אני אוכל לקנות?"

בית חרושת לנעליים, וייטנאם, מתוך האתר הזה

בית חרושת לנעליים, וייטנאם, התמונה נלקחה מתוך הסדרה המרתקת הזאת. מבחינה כלכלית-חברתית זיגפריד והנדה כל כך עכשווי וחנויות ספרים עצמאיות, ומכולות לעומת רשתות, וגלובליזציה שקשה להאמין שנכתב על ידי גברת ויקטוריאנית

.

עד מהרה חזרו ליזבת ואליס לדוכן, ואליס קנתה לעצמה נעליים בדיוק כמו של ליזבת; ואז יצאו שתיהן והראו את נעליהן לכל נערות הכפר, וכל אחת מהן אמרה שגם היא רוצה זוג כזה בדיוק, עד שלא נותרה אף נערה אחת שלא נעלה את נעליו של הזקן. ואז הגיע תורן של הנשים. אם הן כל כך זולות, אמרו, גם הן יכולות לקנות לעצמן זוג, זה לא שהתחייבו לקנות אך ורק אצל רלף. לא עבר זמן רב וכל הנשים קנו מן האיש הזקן, מגפיים לעצמן ונעליים לילדיהם, והן שכנעו גם את הבעלים שלהן לקנות אצלו. בהתחלה סירבו הגברים ואמרו שרלף תפר את מגפיהם כל חייו וזה לא יהיה הוגן להפנות לו עורף, אבל הנשים לא הרפו והאנשים התפתו בזה אחר זה, עד שלבסוף לא נותר איש מלבד רלף ובנו זיגפריד הקטן, שלא נעל את נעליו או את מגפיו של הזקן. בהתחלה צחק רלף ואמר שהם יחזרו בריצה לחנותו הקטנה, ברגע שיגלו מה שווים מגפיו של הזקן, שהרי בלתי אפשרי למכור סחורה טובה במחיר כזה. והמגפיים אמנם התבלו במהירות אבל האנשים חזרו לדוכן של הזקן והמשיכו לקנות ממנו, אף שידעו שהנעליים יתבלו במהירות.

פניו של רלף נפלו והוא התחיל לומר לכולם שאם לא ישתנו ויחזרו לקנות את נעליו ומגפיו כמו פעם, הוא יצטרך לעזוב את הכפר כדי למצוא לו קונים, הרי לא יוכל להמשיך ולהתקיים בלי למכור.

ועד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא באותו זמן, ואף שהאביב כבר היה בעיצומו, הגיע ליל כפור מר ושחור, ובבוקר התברר ששידפון השמיד את החיטה הירוקה הצעירה. זו היתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בכפר והאנשים נבהלו מאד, כי איך יאפו את לחמם אם לא תהיה להם חיטה?

ואחר כך תקף כימשון נורא את הפירות הצעירים עד שנפלו מהעצים. וזה הבהיל את האנשים אפילו יותר, כי מה יאכלו אם לא יהיו להם גם לחם וגם פירות.

ואז נהיה חם מאד, חם ללא נשוא, כל העשב התייבש, לפרות לא היה מה לאכול והן הפסיקו לתת חלב, וגם המעיינות והנחלים התחילו להתייבש והאנשים חששו שיישארו בלי מים. הגשמים התמהמהו, ואם לא די בזה פרצה קדחת בכפר, רבים נפלו למשכב. ועדיין, איש לא קישר בין האסונות האלה לסנדלר הזקן שישב לו בצד הדרך, מכר את נעליו ופיזם את חרוזיו. עד שיום אחד נזכר סוף סוף מישהו במימרה הישנה, שבני הכפר יזכו לברכה כל עוד יהיו חרוצים והוגנים ולא אכזריים וחמדנים.

"אבל לא ייתכן שההתנהגות שלנו גרמה לאסונות האלה," הם אמרו, "הרי לא התאכזרנו לאיש, לא רימינו ולא חמדנו."

רק הנדה הקטנה נענעה בראשה ואמרה, "אתם מאד אכזריים, אתם מניחים לרלף המסכן לרעוב בזמן שכולכם קונים את נעליים ומגפיים מן הזקן החדש. רלף עבד בשבילכם במסירות כל חייו ועכשיו אתם נוטשים אותו וקונים אצל הזקן, רק בגלל שהוא חדש, ואף על פי שכולכם יודעים שהמגפיים שלו לא חצי טובים מאלה של רלף."

"את לא יודעת על מה את מדברת, הנדה," התעצבן אביה הטוחן. "זכותנו המלאה לקנות כל דבר במחיר הזול ביותר שנמצא. שתקי, ילדה!" וגם כל האחרים כעסו על דבריה של הנדה, אבל היא לא שינתה את דעתה והיתה בוכה בכל פעם שראתה את רלף או את אישתו או את זיגפריד.

ובינתיים התפשטה הקדחת וגם רלף נדבק. הוא חלה מאד והיה מרותק למיטתו. ועכשיו לא יכול היה לתפור מגפיים גם לו רצה מישהו לקנותם. הוא ואישתו התרוששו כל כך שנאלצו למכור את כל הרהיטים שלהם כדי לקנות לחם לאכול. ואחרי הרהיטים הגיע תורם של הבגדים המיותרים ואפילו של הנעליים שעל רגליהם. כך שזיגפריד הקטן ואמו הסתובבו יחפים. ובינתיים החמיר הרעב בכפר ואנשים יצאו ליער ללכוד ולהרוג חיות למאכל. ואז קרה האסון הגדול ביותר. ילדה קטנה בשם פרידה, בתו של איכר, נעלמה כלא היתה. חיפשו אותה בכל מקום בכפר וביער אבל היא לא נמצאה וכולם היו בטוחים שנחטפה. אבל ביום שלמחרת אבדה עוד ילדה, לשווא חיפשו את שתיהן. ולמחרת נעלמה ילדה נוספת, ועוד ילדה, ועוד. סך הכול נעלמו חמש ילדות קטנות. וביום הששי נעלמה גם הנדה. וכל אנשי הכפר הצטיידו בחרבות ומקלות ויצאו כאיש אחד וצעדו מילין רבים מסביב לכפר, וסרקו כל פינה ביער אבל לא מצאו זכר לילדות. אביה של הנדה לא ויתר והמשיך לשוטט ולחפש אחריה יום ולילה וזיגפריד הקטן התרוצץ עד שכפות רגליו נפצעו והתכסו בשלפוחיות והעייפות הכריעה אותו, לא היה לו כוח לעשות אפילו צעד אחד נוסף.

איש מאלה שהכירו את הכפר הקטן בימיו הקודמים לא היה מזהה אותו עכשיו. התושבים כבר לא נראו בריאים, שמחים ואדומי לחיים אלא מותשים, עצובים וחוורים. עיני הנשים האדימו מן הדמעות ששפכו על הילדות האבודות. הבתים הלכו והתפרקו ודומה שלאיש אין חשק או כוח לבנותם מחדש.

ערפל חם וסמיך רבץ על הכפר והקדחת התפשטה, בכל יום חלו אנשים נוספים.

בערב השני אחרי היעלמותה של הנדה נכנס זיגפריד ליער כדי לבכות באין רואה. גם היער השתנה. הציפורים כבר לא שרו במתיקות בין הענפים כמו פעם. עלי העצים יבשו ונשרו לפני זמנם, והחיות נמלטו מקול צעדיו, פן ייתפסו וייהרגו.

בזמן שזיגפריד הלך נתקלה רגלו במשהו. זאת היתה מלכודת ובה ארנב קטן ומסכן, כפתו האחת נתפסה.

"ארנב מסכן," אמר זיגפריד, "אולי נהגת לקפץ סביבי וסביב הנדה בזמן שטיילנו פה. אני אשחרר אותך עכשיו ובפעם הבאה תיזהר ולא תיתפס." ואז פתח את המלכודת והארנב זינק מתוכה, אבל במקום לברוח כמו שזיגפריד ציפה הוא ישב ללא נוע והביט לתוך פרצופו.

זיגפריד והנדה, מרי דה מורגן, אייר, ויליאם דה מורגן

זיגפריד והנדה, מרי דה מורגן, אייר, ויליאם דה מורגן

"אתמול בלילה ראיתי את הנדה," אמר לבסוף בקול שורקני.

זיגפריד לטש את עיניו אבל השמחה על החדשות מהנדה, גברה על הפליאה מדיבורו של הארנב.

"ראית את הנדה?" קרא, "הו, איפה? האם היא חיה? אמור לי."

"היא בתוך מחילה מתחת לאדמה," אמר הארנב. "היא וכל הילדות האחרות יושבות שם בשורה, ואינן יכולות לזוז או לדבר בגלל הנעליים המכושפות שהכין להן הזקן ושלופתות את אבריהן כאילו נעשו משיש. הזקן המתין להן בקצה הכפר, וכשהגיעו בזו אחר זו, נתן לכל אחת זוג נעליים צהובות נחמדות, וברגע שהילדה נעלה אותן הן ברחו איתה והיא לא יכלה לעצור, לא משנה מה ניסתה; הנעליים לקחו אותה אל לב היער, ואז נבקעה האדמה והן המשיכו ורצו לתוך מחילה תת קרעקעית והאדמה שבה ונסגרה; ושם יושבת לה גם הנדה המסכנה עם חמש הילדות האחרות, כולן הגיעו לשם באותה דרך; ולעולם לא יזוזו עד שמישהו יסיר את הנעליים מרגליהן. והאיש הזקן מחכה עכשיו ללילה כדי לגנוב עוד ילדה אחרונה, ואז כשיהיו לו שבע נערות קטנות, הוא יוביל אותן משם וירצח אותן. כי בדמותו האמיתית הוא שד אכזרי ומרושע, שרק התחפש לסנדלר כדי לגנוב את הילדות. בני מינו חיים רק שלוש-מאות שנה, ואז הם מתחילים להתכווץ, הם הולכים ופוחתים בהדרגה עד שהם נעלמים באוויר, אלא אם כן הם מצליחים לגנוב שבע ילדות שמעצמותיהן הם מכינים שיקוי נורא שמאריך את חייהם בעוד מאה שנה. אני לא יכול לומר לך כמה נערות קטנות הרג הזקן שבקרוב ימלאו לו אלפיים שנה; אבל עכשיו הגיע זמנו להרוג שבע ילדות נוספות, ואם לא יצליח לעשות זאת הוא ינבול ויצטמק עד שייעלם כליל."

זיגפריד מחא כפיים. "זה יהיה נפלא!" קרא, "אלך לשם מיד ואסיר את נעליהן, וכשהזקן יחזור הוא יגלה שהן הסתלקו ולא יספיק להשיג ילדות אחרות בזמן, ולכן יתכווץ וייעלם."

הארנב נענע בראשו. "אתה מתקדם מהר מדי," אמר. "אי אפשר לחלוץ את הנעליים מרגלי הילדות כל עוד נותר בכפר ולו אדם אחד שנועל את הנעליים או את המגפיים של הזקן. ולפיכך עליך להשיג קודם את הנעליים של כל אנשי הכפר, לערום אותן ביחד ולשרוף את כולן."

"אבל איך אוכל לעשות זאת?" שאל זיגפריד. "האנשים לעולם לא יסכימו שאשרוף את מגפיהם ואם אספר להם את כל מה שסיפרת לי הם לא יאמינו."

***

כל התרגומים והפוסטים על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו – על המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה

צרחות של דגים – על נסיכה צעצוע

הפרק הראשון של "עץ השיער" (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

הכבשים של ננינה סיפור מאת מרי דה מורגן

אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

שתי נערות על גשר – הפרק הראשון של "זרעי האהבה" (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

*

עוד נעליים בעיר האושר

הנעל האדומה מאת סופי קאל

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות

*

Read Full Post »

קדיה מולודובסקי, "הילדה אילת", איור: תרצה טנאי, מתוך "פתחו את השער"

ברשימה שקראתי לאחרונה על תרגומי קדיה מולודובסקי לעברית, נתקלתי – או יותר נכון – התנגשתי חזיתית ב"שרה", "תרגום" מוקדם (1934) של פנינה הלפרין לשיר המוכר יותר כ"הילדה אילת" בגרסתו המופתית של אלתרמן. קשה לתאר את תחושותי בזמן הקריאה. משהו בין היתקלות ברוח רפאים מבעיתה (ואני לא מדברת בצחוק או בקלות דעת) לבין גילוי של מסמך אבוד בעליית הגג, ראָיה מאוחרת ואוביקטיבית שלא בדיתי שום דבר, הכל קרה בדיוק כפי שזכרתי. ואני לא מדברת רק על הבית הפרטי שלי. ההורים שלי היו חלק ממערכת החינוך והמוסכמות ו"הערכים" שחברו נגדי ונגד הרבה ילדות וילדים אחרים. הכל מתועד בשיר, או יותר נכון – בפער בין שני התרגומים.

ולפני הכל – תודה ענקית לע' יקיר הבלוג, שבדק שוב ושוב את המקור כנגד שני התרגומים. ובשורה האחרונה: אלתרמן יצא גדול ודייקן באופן מפליא, בהתחשב בחריזה המצטיינת. והלפרין… ובכן, על זה הפוסט.

את התרגום של אלתרמן אפשר לקרוא כאן כמו גם על המקום של השיר בחיי (ואם אתם כבר שם, אל תחמיצו את שיחת התגובות). זוהי גרסת פנינה הלפרין – להגדלה יש ללחוץ פעמיים:

שאשאל מה חסר?
מה חסר?
השמשייה הכחלחלת. נמחקה. בוטלה. נגזלה. נכרתה (ויכולתי להמשיך עוד ועוד כמו בהגדה של פסח). כך, בלי לעשות עניין.

למה? יש לי כמה השערות:

*
בימים הקדומים שבהם עשיתי הצגות לילדים, הגננות התנגדו בעקביות לאלמנטים על טבעיים. "זה זר להם…" כלומר לילדים, הן היו ספק מסבירות, ספק מתחטאות, מפצירות בנו שנבין. השמשייה הכחלחלת היא זרה, מעין "קשקוש דמיוני" שאינו נחוץ להבנת הסיפור. וקדיה מצדה, אינה מטילה ספק בממשותה, מה שעלול "להטעות ולבלבל" את הקטנים.

*
שנית, זוהי שמשייה של מותרות ושחיתות. היום טיעון כזה נשמע דמיוני, אבל באווירה הסוציאליסטית וצרובת השמש של ילדותי, שמשיות כחלחלות נפסלו על סעיף מעמדי. זה לא היה כלי עבודה מקודש ושימושי אלא חפץ נסיכי של הבל, פינוק ובטלה.

*
והסיבה השלישית והאפלה – השמשייה משמשת לילדה "בית וגג" אלטרנטיבי, כלומר מקור עוצמה פרטי. האח הגדול אינו יכול לפקח על מה שקורה מתחתיה. השמשייה היא תא מחתרת שצריך להשמיד לפני שיהיה מאוחר.

ויש גם סיבה רביעית, כמו שאומר חזי לסקלי, תמיד יש.

*

ובזאת לא תמו השינויים; בכל מקום שבו האב בשיר של קדיה מולודובסקי ושל אלתרמן מאיים "זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם", מחליפה הלפרין את מילותיו ב"אסור להיות ציפור דרור". "אסור להיות ציפור דרור" כי צריך לעמול עם הכלל ולמענו, אבל יש גם סיבה פחות "נעלה" להחלפה: הלפרין "מכבסת" את התנהגותם של ההורים; הם לא מתעללים כמו אצל קדיה, הם "מחנכים". כי המבוגרים של ילדותי לא יכלו לטעות; מבוגר, צודק ומחנך היו מילים נרדפות. הכי חשוב להקשיב ולציית, לאבא ולאמא (ולמורים ולמנהלים ולמנהיגים ולכל מי שיודע יותר טוב).

ובהמשך לכך – בכל פעם שהילדונת של קדיה רוצה לשחק עד שהשמש תשקע, הלפרן מתקנת ל"ומרוב נחת, מצוות אמא – אבא נשכחת". כלומר, מרכז העולם, שמש ההוויה, היא מצוות אמא – אבא. הילדה היא דיירת בד' אמותיהם, היא לא אזרחית של הטבע, של העולם.

קדיה מולודובסקי

ולפני שאני מגיעה לסוף העצוב – הנה שתי הגרסאות זו בצד זו, בית אחר בית: פנינה הלפרן באדום, נתן אלתרמן באפור.

בסמטה ליד העיר, / בצריף אפור על יד הדיר – / ילדונת גרה, / ושמה שרה.
בוורשה, בפרוור נידח, / ביצה, חצר ובית שח. / שם גרה הילדה אילת / ויש לה שמשיה כחלחלת.

אבא לה והוא נפח / לאמא – שימורים בפח / והצריף – נוטה לנפול / ובצריף מכל וכל: / כסא צולע וספסל, / שולחן עקום, ארגז וסל, / כדים, סירים, מיני כלים, / ותינוק בחיתולים.
האב נפח שחור מפיח, / האם ידיה לא תניח. / הגג רעוע וגוחן / ומתחתיו ציפור בקן. / לבית ארובת עשן. / מיטה בבית ושולחן. / וצלחות, סירים ומים לכביסה / וגם תינוק בעריסה.

שרה כבר בת שש שנים, / לה תלתלי זהב קטנים, / ובחוץ פרושים שמים, / וחול עמוק עד הברכיים. / הזמינה שרה חברות / מן החול ללוש עוגות.
והילדה אילת / עם שמשיה כחלחלת. / כבר בחורה בת שש / עם תלתלים כאש. / ובחוץ אור לרוב / והחול צהוב. / ללוש עוגות בחול יוצאת היא. / לכל החברות קוראת היא.

הרימו אבא אמא קול. / בחורה כזאת בחול! / מהר, הביתה היכנסי. / חיתולים לאח כבסי. / ומי את המיטות יציע? / מי את התינוק ירגיע? / יש לרחוץ כדים, סירים. / לנער את הכרים. / גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות,/ מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / -הביתה חיש! / צריך שיר ערש לזמר לאח, / צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח. / צריך לשאוב דלי מים,/ צריך לתלות כתונת וגרביים. / ובולבוסים צריך לקלוף, / והרצפה צריך לשטוף, / לקרוא מעט בטעם, / לכתוב מעט בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

נחפזת שרה המיטות להציע, / התינוק להרגיע. / והנה גע-גע אווזים,/ צועדים לקראתה נרגזים. / נוצות לבנות, / רגליים אדומות. / שמחה בם שרה, ומרוב נחת / מצוות אבא – אמא נשכחת. 
יוצאת אילת להביא דלי מים, / לתלות כתונת וגרביים. / רואה היא: / אווזים הולכים. / מרת אווזת מהלכת, / שורה של אפרוחים נמשכת. / כנפיים – לובן צח, / רגליים – אודם עז, / וגם הפתי האווז. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / ואווזים לה למשחק. / רוצה אילת עם האווזים לנדוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד.

הרימו אבא-אמא קול. / בחורה בת שש בלי עול. / הביתה היכנסי, הבת, / לא חג היום ולא שבת!/  מי סלק יקלוף? / וגריסים מי ישטוף? / יש חלב להרתיח, / זבובים להבריח, / לשמור על הבצק, / עם התינוק לשחק, / גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות, / מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / -הביתה חיש! / היום לא חג!/ יש לבשל את המרק, / צריך קיסמים עוד לבקע, / צריך את התינוק לנענע, / וקטניות צריך לברור, / וחיתולים צריך לצרור, / וקצת לקרוא בטעם, / וקצת לכתוב בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

נחפזת שרה לשמור על הבצק, / עם התינוק לשחק, והנה צפורים בהמון, / ענן – גמל ואווירון, / מתרוצצים מסתובבים, / במרום, בין העבים. / מביטה בם שרה, ומרוב נחת, / מצוות אבא – אמא נשכחת.
הולכת איילת עצים לבקע, / את התינוק לנענע. / רואה היא: / ציפורים עפות. / סידרו שורה כמו רכבת במרום, / ועליהן – גבוה! – אווירון. / ציפורים קטנטנות, / כנפיהן לבנות, / וענן על הכל, / כעשן כחול. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וציפורים לה למשחק. / רוצה אילת עם הציפורים לנדוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראים האב האם לבת / קוראים שניהם בבת אחת, / מהר הביתה לעבוד, / לא עת עכשיו כה לעמוד. / מי גרביים יתקן? / חוטים ימיין, / כפתורים יספור, / לולאות יתפור? / יש גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות,/ מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / – הביתה חיש! / חוטים צריך עוד להשחיל, / וטלאי צריך עוד להטיל, / וקישורים צריך לקשור, / וכפתורים צריך לתפור, / וקצת לקרוא בטעם, / וקצת לכתוב בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

נחפזת שרה כפתורים לספור, / לולאות לתפור. / פתאום נופלים הכפתורים, / על פני הרחוב הם מתפזרים, / כל כפתור גלגל הפך, / ויוצאים לרקוד בסך.
הולכת אילת קישורים לקשור, / כפתורים לתפור. / פתאום פוצחים הכפתורים בשיר / ומתפזרים על פני העיר. / וכל כפתור הוא כבר גלגל. / וגלגלים עפים במעגל.

גלגל אחד / מוליך עגלת יד. / גלגלים שניים / מסובבים אופניים. / שלושה גלגלים / גלידה מובילים. / ארבעה גל-גל-גל, / מובילים אוטומוביל.
אחד ברחוב ביעף דוהר. / ארגז מוביל הוא חיש-מהר. / שני גלגלים יריצו אופניים, / שלושה נושאים חבית של מים. / וארבעה, בתוך הבהלה, / רתמו עצמם בעגלה. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וגלגלים לה למשחק.

מביטה בם שרה, ומרוב נחת / מצוות אבא – אמא נשכחת. / האב האם קוראים לה שוב, / ומצווים מיד לשוב / הפעם שרה מסרבת / הגלגלים הופכים רכבת. / ומסיעים אותה האח, / למרחקים תך-תך, תך תך.
פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וגלגלים לה למשחק. / רוצה אילת ככה לעמוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד. / קוראה האם לבת בקול-ענות, / מצלצלים החלונות, / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח. / אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה, / הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה. / את כל הגלגלים רותמת אז אילת / עושה מהם רכבת מתפתלת. / ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת / למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.

קדיה מולודובסקי

הסוף

כיום מרבים להשתמש בשם התואר "מוחלש". אני לא מבינה גדולה ב"אוכלוסיות מוחלשות", אבל אני זריזה כמו שד באיתור ילדות מוחלשות. לא שזה קשה הפעם, זה ברור כמו ה"לפני ואחרי" במודעות של מכוני הרזיה, מתחיל בבית הראשון ומגיע לשיא באחרון:

אצל קדיה מולודובסקי ואצל אלתרמן הכפתורים משתחווים לילדה, כמו שהשמש, הירח והכוכבים משתחווים ליוסף בחלומותיו. אצל קדיה מולודובסקי ואלתרמן הילדה היא שרותמת את הכפתורים והופכת אותם לרכבת.

הלפרין, לעומת זאת, מקצצת בעוצמתה של הילדה מכל כיוון אפשרי; הכפתורים לא משתחווים לה (זה מופרז ומלוכני) והיא גם לא רותמת אותם. אצל הלפרין הם סתם "הופכים" לרכבת שמסיעה ילדה פסיבית. והגרוע מכל ("הבוגדני והנאלח", מתקנת הילדה שבתוכי, ואני מסבירה לה שלשון כזאת לא תקדם אותנו לשומקום, יחשבו שהכעס מדבר ולא יקשיבו לטיעון. והיא מכנה אותי מחושבת וצבועה כמו אותם מבוגרים של סנט אקזופרי), והגרוע מכל, אני מתעקשת, הוא הסיום.
לפני שכתבתי את הפסקה האחרונה ביררתי עם ע' איך זה נגמר אצל קדיה, האם גם במקור היא נוסעת לארץ לא נודעת?

"הסיום יפה," הוא כתב לי, "ויש בו מין משחקון מלים ביידיש. מילולית [היא נוסעת]: הרחק הרחק בדרך לבנה. 'לבן' ו'הרחק' מתכתבים בצלילם – HET VAYT HET VAYT / VAISN VEG." ע' חושב שהארץ הלא נודעת קרובה ברוחה לדרך הלבנה. ומצד שני, הוא מזכיר לי, "הדרך הלבנה הזו היא הרחק מהאב השחור."

ואצל הלפרין? הדרך הלבנה מוחלפת בצלילי "תך תך, תך תך". לכאורה חיקוי תמים של צלילי הרכבת כמקובל בשירי ילדים. אבל מעל לראשה של הילדה הלפרין קורצת למבוגרים: היא מאייתת "תך" בכ', "תך" כמו סוג של "תפר". כלומר, אל דאגה, הורים ומורים, הילדה לא נוסעת לשום מקום, היא בסך הכל מדמיינת קצת בזמן שהיא תופרת כפתורים.

*

ובשולי הדברים: באופן מאד לא אופייני לי זהו פוסט שעוסק רק בתוכן. אף מילה על צורה, על לשון התרגום. "התרגום של אלתרמן הוא תרגום של אלתרמן," כתב לי ע', "מדוייק, אבל תיאטרלי ודרמטי. האב השחור מפיח בקורנסו מטיח (כמעט מיתי, וולקן/הפייסטוס וכל זה), היכן שבמקור הוא איש הצועק על בתו, איש קשה יום ומר נפש שכמותו. לאלתרמן יש התכונה הזו … הטקסט נהייה אלתרמני מבלי לאבד את הדיוק, פלא של משוררים."
הנופך המיתי הלם את המזג שלי כילדה. ועיקר העיקרים (ויקר היקרים) לא נפגע; אלתרמן אינו מזלזל במצוקתה של הילדה, אלא להפך, מעצים אותה ומקנה תוקף לבריחה / לפריצה הנסית האפלה מגבולות המציאות.

ועכשיו נותר לנו רק להחזיר את השמשיות ולטייל עד שהיום יחשיך מאד מאד.

*

גיבורות ילדות, המוצא של הילדה אילת (הפוסט על השיר הנכון)

*

עוד על ילדותי:

פרוייקט מרי דה מורגן

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

*

 עוד באותו עניין:

לפוצץ את בית הספר?

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

סיפור על אדמה וחושך

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

קדיה מולובסקי ופניה ברגשטיין

*

נהגה בחשיכה, ספר יפהפה של שיחות עם ילדים שערכה הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה ותרגמה סיון בסקין.

הפוסט שממנו לקחתי את סריקת השיר וכמה מהתמונות. "תרבותניקית" יסודית כהרגלה, מביאה שפע מידע על תרגומי קדיה מולודובסקי לעברית וסביבותם.

*

ושתי הודעות:

מירי שחם ממתינה למשימות שלכם

וכולכם מוזמנים למסכת שבועות שתיערך בשבת ה11.6.2011, בספריית גן לוינסקי, רח' לוינסקי 95.

ליאור ווטרמן: במסורת אירועי הספרייה נחגוג  את  את חג מתן תורה בערב מופעים והפתעות. בין המופיעים: דג'אן מנצ'לוט- מוסיקאי אתיופי מסורתי מהטובים ביותר, החזן הליטאי- מנחם לאנג, רוז-אמנית הקראיוקי המדהימה מהפיליפינים, להקת התאטרון תנועה מאקוודור, מקהלת ילדים מבוליביה ועוד ועוד.
הערב יתחיל ב-17:30 ויסתיים בין 21:00 ל-22:00.

Read Full Post »