Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תפילת השלווה’

לא זוכרת מתי השתמשתי במילה הזאת לאחרונה, אם בכלל. יש בה משהו מחייב מדי וגם מתבדל. גאוני לא אופפת אותך בקסם כמו נפלא או נהדר; היא שומרת נגיעה. אבל מילים הן כמו חתולים. הן באות והולכות כרצונן, והיא פשוט צצה ליד הספר (לבד, וגם בצד מילה כמו קפקא, אפילו יותר מחייב). וכמו שהמטפלת שלי היתה אומרת, "מה שעולה ראשון זה הנכון". כך שלא נותר לי אלא להסביר, כלומר להבין, אלה מילים נרדפות, איך "האריה של אלן", ספר ילדים רזה ועשיר, צלול ומצחיק, נוגע בעצבונות שאין להם גיל.

כריכת

כריכת "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון (הזכור לטוב מ"אהרון והעיפרון הסגול", אבל אם תצפו לעוד אהרון, זה יסתיר לכם את אלן). תרגמה יפה מאנגלית, מאירה פירון.

.

על רגל אחת, מדובר בסדרת מפגשים בין ילדת גן בשם אלן לאריה הבד שלה. אלה בעצם תסריטים, תריסר מחזות קצרצרים שמתרחשים בחדרה של אלן וכתובים בצורת סיפורים. זה הסיפור הראשון:

.

1

2

3

*

אלן והאריה שלה הם שני הפכים: אלן חברותית ודברנית מלאה רעיונות, יוזמות ודמיונות, ואילו האריה שלה קצת מדוכדכך ונמנע, מציאותי עד כדי משבית שמחות.

"… את אִיָה קבלתי עוד בהיותי פעוט. ייתכן שבצעירותו הוא זקף את ראשו, אבל עד שהתחילו הסיפורים להיכתב צווארו כבר היה שמוט. כך זכה במזגו העגמומי."

(מתוך The Enchanted Places האוטוביוגרפיה של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין, בתרגום חופשי שלי).

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

כמו אישיותו של איה גם אישיותו של האריה של אלן נגזרת מן האנטומיה שלו, ואפילו ביתר פירוט: מדובר באריה בד – מפוטם בכותנה, אפאטי, שרוע שלא לומר סרוח על הרצפה. ג'ונסון הסופר קורא מאפיינים פיסיים כמטפורה לתכונות נפשיות (בדומה למה שמעולל אנדרסן בחייל הבדיל). ואילו ג'ונסון המאייר מוסיף נופך משלו, כשהוא מצייר את אלן עם הפנים לקורא, לעולם, לעתיד, בעוד שהאריה מפנה את גבו.

הנמנעות של האריה ממומשת שוב ושוב במשפטים כמו, "האריה היה שרוע בנוחות ולא הפגין רצון לנסוע לאן שהוא או לזוז בכלל."

ואפילו יותר במפורש:

"הבעיה שלך היא שאין לך שאיפות," אמרה אלן. "אתה כל הזמן שוכב על הרצפה ואפילו לא זז. אתה אפילו לא מזיז את הפה כשאתה מדבר."

האריה של אלן אינו יכול להיות טורף, האנטומיה שלו מנטרלת את האפשרות:

"את בכלל לא מפחדת ממני, אלן," אמר האריה בקוצר רוח. "את יודעת היטב שאריה מלא כותנה לא יכול להיות רעב, והוא בהחלט לא טורף אנשים."

"אתה מלא, אז אתה לא יכול להיות רעב." אלן פרצה בצחוק גדול. "זאת בדיחה טובה. הבנת?"

האריה לא חייך.

זה מאד ארס פואטי (כלומר אמנות שמודעת לעצמה ועוסקת בעצמה) אבל הדיוק הרגשי והאינטלקטואלי שומר על הרעננות, וצובר עומק פסיכולוגי במין הפוך על הפוך.

כשהאריה מושך באפו ואומר, "אני בסך הכול צעצוע מבד, אין לי רגשות." זה גם פשוטו כמשמעו וגם המרירות הפולנית בהתגלמותה.

וכמו שעון מקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, כך גם התקיעות המדכדכת – אפס יכולת להשתנות – הופכת לרגע ליתרון: כשאלן מבקשת מן האריה לשמור עליה ולא לעצום את עיניו, הוא מזכיר לה שמדובר בכפתורים, אי אפשר לעצום אותם. זה מאד מרגיע אותה.

כשהאריה לא מוזמן להצגה כי כל המקומות שמורים להורים, הוא מגלה הבנה:

"אני מבין," אמר האריה. "ובכל מקרה יש משהו אחר שאני צריך לעשות היום."

"אתה לא עושה כלום," אמרה אלן. "אתה רק שוכב על הרצפה."

"גם זה משהו." אמר האריה.

ובין אם הוא מנסה להקל על רגשי האשם של אלן או סתם להציל את כבודו, הפלגמטיות שלו מקבלת פתאום גוון חדש פילוסופי; הוא לא סתם רובץ בלי תוחלת. הוא אריה נמנע, פילוסופי.

*

הם חברים טובים, אלן והאריה שלה. הם משלימים זה את זה. הפסיביות של האריה משאירה את הבמה לאלן ולהמצאות שלה. ובו בזמן הוא מאפשר לה לבטא צד דכאוני ונטול תקווה, ההפך הגמור מתפקיד הילדה העליזה והיצירתית שהיא ממלאת בשקידה מדאיגה. "יכניסו אותך לכלוב ולא תוכל לצאת, ולא תוכל ללכת לשום מקום." היא מאיימת על האריה (אחרי שהזעיקה שוטר דמיוני לקחת אותו). "גם ככה אני אף פעם לא הולך לשום מקום," הוא משיב בעצב, בפיכחון.

ובמבט נוסף – זה לא רק האריה שלא הולך לשום מקום. גם אלן לא הולכת לשום מקום.  בכל הספר היא יוצאת רק פעם אחת, להשתתף בהצגה שבה היא מגלמת כוכב, ולא במובן המטפורי של זוהר ושליטה אלא להפך: "אני צריכה לעמוד בפישוק ולפרוש את הזרועות לצדדים," היא מסבירה. "זה מעייף מאד."

אלן הכוכב מתוך

אלן מדגימה עמידת כוכב. מתוך "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

"אני חושב שהקול שלי דומה להפליא לקול שלך," אומר האריה של אלן. הקול שלו הוא הקול שלה, כפשוטו וגם כמשמעו.

כי מעבר לתועפות הצחוק והדמיון אלן היא ילדה בודדה. בכל תריסר הסיפורים לא נכנסת נפש חיה לחדר. האמא מוזכרת אמנם פה ושם (במשפטים כמו, "זה לא ימצא חן בעיני אמא שלך." ולעולם לא להפך: זה ישמח את אמא שלך, או היא תהיה כל כך גאה בך). פעם אחת היא מבליחה מאחורי הקלעים כדי לאסור על אלן לשתף את האריה שלה בהצגה.

חלק מן המורכבות של הספר (ומן המקוריות והחוכמה) טמון בבחירה הלא שגרתית של ג'ונסון, ללהק צעצוע כנציג המציאות מקצצת הכנפיים. המשחק עם האריה הוא בעצם המשא ומתן שאלן מנהלת עם המציאות, ניסיונותיה העקשניים לגייס את המציאות להגשמת הפנטזיות שלה. והסוף ידוע מראש:

"אבל כשהנסיכה היפה [אלן] שחררה את הנסיך יפה התואר מחיבוקה, הוא הפך שוב לחיה מבד, ונפל אל רצפת חדר המשחקים והתגלגל מתחת לכבאית האדומה."

בפעם אחרת, כשאריה נופל מהרכבת (הוא מין אריה נפלן כזה, הוא נופל ונופל, וגם לטיק הפיסי הזה יש תחתית רגשית), אלן ממהרת להכריז שהוא ירד במנהרה. וזה לא רק משחק וארס פואטיקה אלא גם רציונליזציה ומנגנון הגנה, ניסיון למצוא מובן במציאות סרבנית ואדישה, לחפות על מה שאי אפשר לשנות, למצוא שלווה כמו בתפילה:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה – לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ – לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

*

"אאוץ'," אמר האריה, כשאלן הבינה סוף סוף למה המגרה לא נסגרת." האאוץ' הזה שבא בדיליי, היפוך הסדר בין סיבה לתוצאה – הוא מימוש מצחיק ומושלם של תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט (שאותה הסברתי כאן ולא אחזור על הדברים).

.

אלן היא ילדה מצחיקה. היא מצחיקה כשהיא זוממת להפוך את האריה שלה לטיגריס כשיהיה גדול (היא תגזור לו את הרעמה ותצייר עליו פסים והוא יצטרך רק לגדול קצת וללמוד לנהום). או כשמהירות הדמיון שלה עוברת את מהירות האור והאריה מתקשה להדביק את חילופי הדמויות המהירים. היא מצחיקה כשהיא משחקת איתו בחולה ורופאה: "אתה חולה מאד, אריה קטן," היא אומרת לו, "אתה חייב להפסיק לעשן." "את יודעת היטב שמעולם לא עישנתי, אלן," הוא עונה (וקולו נשמע עמום מבעד לתחבושות). "אתה כל כך חולה שאתה לא מבדיל בין בני אדם," אומרת הרופאה… וכן הלאה והלאה.

לפחות בפרק אחד (לא מגלה איזה, תקראו) צחקתי עד דמעות.

"האריה של אלן" הוא ספר מצחיק כמו שרק ספרים עצובים באמת יכולים להיות.

*

אלן היא אמנם ילדה והמנגנון הנפשי שלה הרבה יותר חשוף, אבל העצב שלה הוא אותו עצב שכולנו מרגישים כשהמציאות מתכחשת לפנטזיות שלנו. הבדידות היא אותה בדידות, השיממון אותו שיממון, וגם האומץ. לא רק ילדים מחפשים משמעות במציאות לא מובנת. ואם לא משמעות, לפחות אשליה של שליטה.

וזה מחזיר אותי ל"אהרון והעיפרון הסגול". אהרון יותר מופשט ופנטסטי, אלן יותר ריאליסטית ופסיכולוגית, אבל בשני הספרים מצליח ג'ונסון לתרגם בדידות לצורה אמנותית. בשניהם הוא מפגין את אמונתו המוחלטת בדברים שאנשים בודים מלבם. רק הציור מאפשר לאהרון למצוא את חדר השינה שלו. וכשהאריה של אלן מנסה לטעון שהפחדים שהיא מדמיינת אינם קיימים, היא מתקנת אותו בתקיפות: "בטח שכן, כרגע אמרתי לך שהמצאתי אותם בעצמי… אז אני אמורה לדעת, נכון?"

מתוך

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול" – גם אהרון מפחד ממשהו שהמציא… כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

ויש בזה מן הפלא שעוד לא ירדתי לחקרו, שלא רק המציאות יוצרת את התודעה (למשל רפיסות של צעצוע בוראת אריה מדוכדך), זה פועל גם בכיוון ההפוך: רפיסותו של הצעצוע מממשת את הקול המושתק של אלן, כאילו העולם הפרוזאי האובייקטיבי עובד בשירות התודעה.

*

ובשולי הדברים – העושר לבדו לא היה מזמן את המילה ההיא מהכותרת לולא היה אצור במבנה כל חמור ומינימליסטי עד כדי נסיינות (זה מה שגרם לי לחשוב קפקא/ בקט/ יונסקו). עוד קצת פירוט – למטה בתגובות. זה רק אפס קצה אבל נשבעתי לא להאריך.

*

עוד באותם עניינים (ומהם אותם עניינים, ילדות בודדות או שמא ספרים על-גיליים?)

על "גורילה" מאת אתוני בראון

על "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

למה אני כל כך אוהבת את "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה

מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות)

זכרונות עתידניים

הגמד חוטם ואני

*

Read Full Post »