דניס סילק (1998-1928) היה משורר ומחזאי ישראלי בשפה האנגלית, ואיש בובות וחפצים. על הקשר הייחודי של דניס סילק לחפצים אפשר לקרוא בהקדמה.
אביגיל שימל צילמה אותו; הפורטרטים הנהדרים שלה מסלקים את "כתם אנושיותו המוחלטת" (כניסוחו של דניס) וחושפים את אזרחותו השנייה – ואולי הראשונה – בעולם הבובות והחפצים.
זו תערוכה וירטואלית שאצרתי מצילומיה.
עוד על התמונות ועל דניס סילק: במקום קטלוג
עוד על התמונה – בקטלוג
מסכת פיל?
ב"עין" השחורה על הקיר משמאל מהדהד המבט המצומצם המערבוני. האצבע החבושה מנטרלת את ההדק, ותחתית הקפל השמאלי של המפה היא כמו הד מאוחר (ועליז משום מה) של החבישה והאקדח גם יחד.
"החפצים שוב מכירים זה את זה" (שורה שדניס סילק סימן בספר של נאזים חיכמאת)
עוד על התמונה, בקטלוג
"הוא כבר מעשן סיגריה אחת / רועדת קצת, / וכיאה למשורר אמיתי / הוא מחזיר את הגפרורים השרופים / לתוך הקופסה." (מתוך "דניס היה חולה מאד", שיר שבו משווה יהודה עמיחי את דניס לבנק שבו הפקדנו את מה שיש לנו בלב, לשווצריה של הבנקים האלה.)
עוד על התמונה, בקטלוג
הזיקה בין סלסולי המפה לקווי הכסא, בין ריבועי המפה למלבני חומה, בין הגבות של דניס לעץ הנעוץ בכובעו כמו נוצות קישוט של סוס. וברקע ישנו המחזה המוצג על במת הטבע המואר: יצור האבן (?) הלבן, מול "הדרקון" משולש הראשים-ענפים על הסלע מימין. לחצו להגדלה
שרירנים זעירים על סוסים שבורים. שדרות הספרים כגזעי עצים ביער ועל הגבעה. חלק מן היער שרוי בצל. דמות נוספת מציצה מבין העצים, כלומר מגב אחד הספרים. תחושה של קולאז', רק בתלת מימד. (לא אסומבלאז', קולאז' תלת ממדי)
"…ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם." (ישעיהו) ושימו לב איך גזעי העצים מאחורי דניס מהדהדים עם תנועת הזנבות.
נופי נפש; מערכי חפצים כמצבי רוח – 1 (האם זאת שידת המגירות מסיפור ההקדמה?)
נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח – 2
נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח – 3
כמו חתן וכלה במסע ירח דבש. הם לא יודעים שהם פגומים. הם חיים את הפנטזיה. השבר הלבן הפינגוויני של הגבס הוא כמעט הכתם הלבן של החולצה בטוקסידו. כמו בשיר אושר של רוני סומק: אנחנו מֻנָּחים על העוגה / כמו בֻּבוֹת חתן כלה./ גם אם תבוא הסכין / ננסה להִשָּאֵר בְּאותה הפרוסה. ראו גם כל הכלים השבורים דומים זה לזה
עוד על התמונה, בקטלוג
הרולד שימל, דניס סילק.
עוד על התמונה, בקטלוג
אביגיל שימל, צלמת ואמנית, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל. בתו של המשורר הרולד שימל. הציגה בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. חיה בכפר קטן בדרום מערב צרפת.
© כל הזכויות על הצילומים שמורות לאביגיל שימל.
*
עוד על צילום בעיר האושר
סדרת פוסטים על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'. לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי
מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער
*
