נועה אסטרייכר שלחה לי את "התמונה החיה" (tableau vivant) הזאת, סצנה מתוך "כחול זקן", שצולמה על ידי צלם חובב מפילדלפיה בסביבות 1866. שוב תודה, נועה.
"כחול זקן", צילם ג'ון קוטס בראון, סביבות 1866 (לחצו להגדלה)
לפני שאני כותבת עליה – תקציר הסיפור (גרסת האחים גרים):
מלך במרכבת זהב רתומה לששה סוסים מחזר אחרי נערה. אין בו כל פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". היא מתרצה אבל חוששת ומבקשת מאחיה לעמוד על המשמר. זמן מה אחרי החתונה יוצא הבעל למסע ומשאיר לה צרור מפתחות לכל הבית וגם מפתח קטן מזהב לחדר אסור, שהיא בכל זאת פותחת "וכשנפתחה הדלת שטף כנגדה זרם הדם ומסביב על הקירות ראתה נשים מתות תלויות ומכמה מהן נותר השלד לבדו." מרוב בהלה היא שומטת את המפתח. הוא מתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. בעלה מסכים שתתפלל קצת לפני שתצטרף לנשים הרצוחות (בגרסת שרל פרו מוקצבות לה שבע וחצי דקות בדיוק). בזמן שהוא משחיז את סכינו היא מזעיקה את אחיה שמכים אותו למוות, תולים אותו בחדר הדמים ויורשים את אוצרותיו.
לאחים גרים יש אגב, עוד שתיים וחצי גרסאות ל"כחול זקן": בסיפור "ארמון הרצח" יורדת הכלה הטרייה למרתף ומוצאת ישישה שמקרצפת קרביים ומבשרת לה שמחר תקרצף גם את קרביה שלה… וב"ציפור כנף" יש כלה רבת תושייה, דמיון והומור תיאטרלי שמערימה על חתן הדמים. (ובאשר ל"חצי" גרסה – זה התשליל המוזר שעליו כתבתי פה.)
*
אז ככה:
ה-tableau vivant בעברית "תמונה חיה", היא אמהּ הקדמונית של המסֶכֶת, צורה תיאטרונית שכולנו מכירים מטקסי בית הספר (ופתאום אני מהססת – אולי זה כבר לא כולנו? האם הצורה נכחדה?). ובכל מקרה, זה ה"הנה מוטלות תלויות גופתינו" של "כחול זקן", הנערה והנער של "מגש הכסף", נטו, בלי הציונות.
*
התיאטרליות וההעמדה גלויות וחשופות, זה מעצים את הפאתוס ובולם אותו בו בזמן, שלא לדבר על העליבות, האלתור והזיוף: הרקע הביתי התלוי בחובבנות, הקרשים המייצגים את הרצפה קצרים מכדי לכסות את הדשא. אנני ליבוביץ' עושה את זה בכוונה, בדיוקן המפורסם של אנדי וורהול. מה ששוב מוכיח שאנחנו חגים במעגל שבו הכי מפגר זה הכי מתקדם (עוד על הדיוקן של וורהול בפוסט הזה).
אנדי וורהול, צילמה אנני ליבוביץ'
הקצוות הפרומים של האשליה. מלמעלה למטה לפי הסדר: הקצה העליון של תצלום אנני ליבוביץ', הקצה העליון של תצלום "כחול זקן", החלק התחתון של תצלום אנני ליבוביץ', החלק התחתון של תמונת "כחול זקן"
*
כדי ליישר את שורת הראשים התלויים, הועמדו ה"נרצחות" על במה מדורגת, מכוסה באותו אריג שממנו נתפרו הכותנות שלהן. הכיסוי יוצר תחושה של סוד וגם של נסיעה ארוכה שבה מכסים את הרהיטים. בהקשר הנוכחי גם הנסיעה טעונה במוות. וישנו גם המנהג לכסות את המראות בבתי הנפטרים.
מאחורי הכלה החיה יש עוד פריט מכוסה, אולי רהיט שלא הצליחו להזיז. לרגע מתעתע הוא הופך לחלק מגופה. היא נראית בהריון.
*
הקורבנות של כחול זקן תמיד תלויות בחדר הדמים (חוץ מאשר בגרסת ציפור כנף שבה איבריהן המבותרים מושלכים לקערה).
בעיבוד של פינה באוש הנשים מטפסות על הקירות, וכך הן – גם תלויות, וגם מרחפות כמו רוחות רפאים, וגם מנסות להימלט ונתקעות בקיר.
מתוך פינה באוש, "כחול זקן" (1977)
ובעצם גם התמונה הזאת מתוך Walzer של פינה באוש קשורה, אבל כבר כתבתי עליה ולא אחזור.
מתוך Walzer של פינה באוש
*
מתברר שזה היה שעשוע נפוץ, לשחק ב"כחול זקן". היו פטנטים כדי להשיג את אפקט הראשים הכרותים, התלויים על הקיר כמו מזכרות ציד (ואני לא יכולה לשכוח את שרלוט קורדיי, המתנקשת שהוצאה להורג, ואחד מעוזרי התליין הרים את ראשה הערוף וסטר לו).
למטה שרטוטי עזר, לפני ומאחורי הקלעים. ככה זה נראה מצד הקהל:
"כחול זקן", תחריט של וינסלו הומר 1868
וככה זה נראה מאחורי הקלעים; אפילו יותר מבהיל, כי לפי תנוחת הגוף הן נראות כאילו הן ממשיכות להתרוצץ בלי ראש.
"כחול זקן", ככה זה נראה מאחורי הקלעים, תחריט של וינסלו הומר 1868
*
"כחול זקן", צילם ג'ון קוטס בראון, סביבות 1866
הנרצחות נתלו בסרטי שערן. גם לכלה החיה יש סרט כזה. ובמבט נוסף המתות הן בסך הכול ילדות. שערותיהן ההפוכות נראות כמו כובעי ליצן של פעם. בכותנותיהן הלבנות הן שלגיות וגמדים בו בזמן, מה שמוסיף פדופיליה לעצב. ובכלל, יש משהו בילדות מתות, אפילו מתות בכאילו, ש – (אין לי מילים להשלים את המשפט הזה).
התחלתי בזקן כחול ואני מסיימת בחתול כחול. הוראות במה מן המחזה של לורקה, "ככלות חמש שנים":
מן הדלת השמאלית מופיע הילד המת עם החתול. הילד לבוש בגדי לבן של סעודת הקודש הראשונה, וכתר ורדים לבנים בראשו. בפניו, פני שעווה צבועה, מתבלטות עיניו ושפתיו כחבצלת מיובשת. הוא נושא בידו נר נשמה קלוע ופלצור ארוך, שזור פרחי זהב. החתול כחול ושני כתמי דם ענקיים על חזהו הלבן-אפור ובראשו. הם מתקדמים לעבר קהל הצופים. (תרגמה רנה לטווין).
דיאן ארבוס, ללא כותרת
*
עוד באותם עניינים
ברונו בטלהיים מאשים את הנשים של כחול זקן
זיגפריד והנדה (עוד כחול זקן של ילדוֹת)
בקומה העליונה גרה התמימות (על ציור של גויה)
מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות
*
ותזכורת ועדכון: במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה השבוע על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ' אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.
סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי הקרוב, ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעה: reutshiva@gmail.com 052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014
עיר-האושר 