Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תיאטרון’

לפני כמעט שלושים שנה נכתב בפברואר כדאי לקנות פילים ספר הילדים היחיד של יואל הופמן. הספר הוא בעצם רשימה של 140 דברים שמורים אינם מספרים. למשל: שלסירים יש רגליים, שלפני מותו שועל מבקש לראות אווזים, שאפשר להתאהב בטביעת שיניה של אישה בתפוח, שאסור לגרש זבובים מפצע (אחרים יבואו במקומם), שאפשר להתחתן עם עץ, וכן הלאה…

דורותיאה טנינג, Primitive Seating, 1982 (אם לסירים יש רגליים אולי לכסאות יש זנבות)

דורותיאה טנינג, Primitive Seating, 1982 (אם לסירים יש רגליים אולי לכסאות יש זנב)

כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי הייתי תולה את הרשימה על לוח המודעות עם הוראות לתלמידים: ללעוס משפט אחד לפני השינה (לחיזוק החשיבה הדימויית). בשנה שעברה נתתי אותה גם לאמני החממה ואז התחיל הבלגן… בכל פעם שהמוסיקאית רונית קנו נגעה במשפט, נולד שיר. והשירים התחברו עד מהרה למחזה מוסיקלי עם שלושה גיבורים: רונית קנו בתפקיד רונית, יואל הופמן בתפקיד יואל החבר הדמיוני, וסיימון סטאר בתפקיד סיימון.

רונית קנו וסיימון סטאר,

רונית קנו וסיימון סטאר, "יואל אמר", צילם ז'ראר אלון (איזה יופי הצל של רונית על הקונטרבס)

"יואל אמר", כך נקרא המופע ואני מביימת אותו. זה מאד נדיר שאני מביימת. אני מעדיפה את החופש של הליווי האמנותי. את הנוכחות הקלה והזוהרת של פיה סנדקית.

ככה אני מעדיפה (מן הפוסט הזה==)

ככה אני מעדיפה (התמונה מהפוסט הזה)

אז איך קרה שמצאתי את עצמי מעורבת עד צוואר, ועוד בהצגה מוסיקלית שמנערת מעצמה בשיטתיות כל בדל של עיצוב?

אני חושדת שזה קשור לקסם שבו נולד הטקסט מתוך המילים של יואל הופמן. רונית קנו כותבת על עצמה אבל זה גם הסיפור של ילדותי, הסיפור של המחשבות שלי שנפגשו במחשבות של סופרים, ואיזה קסם מחיה ומציל זה היה.

המוסיקה מעולה, סיימון (שכשמו כן הוא – סיימון סטאר) ורונית שרים ומנגנים על גיטרה, קונטרבס, יוקלילי, חצוצרה, חליל צד ושלל צעצועים. הטקסט פרוע ומבריק, מתחרז מעצמו, שטותי ורציני בו בזמן, כמו אצל דוקטור סוס. ויש אפילו סוף טוב עם חבר נוכח וממשי, כזה שאפשר לחבק.

אומרים לנו שזה מופע יוצא דופן שלא דומה לשום דבר. אז אומרים. בסתר לבי אני לא באמת מבינה על מה הם מדברים. לי הוא נראה צלול וטבעי, מצחיק ומרגש.

הבכורה בקרוב, בפסטיבל חיפה. תוכלו לשפוט בעצמכם. "יואל אמר" היא אחת מחמש הצגות התחרות. ובינתיים מרב יודילוביץ' מוואינט בקרה בחזרה, וגם ביס משיר המפלצת:

יואל אומר, שיש מפלצת שבולעת את עצמה.
יואל אומר, שהיא אומרת, "איכס, אני לא טעימה…
הזנב שלי חריף והצוואר שלי מר,
שמישהו מהר יוסיף לי סוכר!"
ואף אחד לא מתקרב, אף אחד לא מעז,
והמפלצת מאוד רוצה להתרגז,
אבל היא לא מתרגזת, היא לא יכולה,
כי היא כבר בעצם בתוך הבטן שלה…

וככה בערך זה נשמע.

רינגו בים המפלצות, מתוך

רינגו בים המפלצות, מתוך "צוללת צהובה".

יואל אמר, דמיונות ומנגינות בהשראת "בפברואר כדאי לקנות פילים" של יואל הופמן

מגיל 4 לכל המשפחה

כתיבה ולחנים: רונית קנו, שירה נגינה ומשחק: סיימון סטאר ורונית קנו, בימוי: מרית בן ישראל, עיצוב תלבושות ואביזרים: תום קרסני, עיצוב תאורה: עומר שיזף, יעוץ: נעמי יואלי, הגברה: יואב גרשון, הפקה: תיאטרון הקרון. תודה: ליהוא ירון, טיאה לוי, אילן סביר והמרכז לתיאטרון בובות, חולון

עדכון: "יואל אמר" זכתה בארבעת הפרסים הגדולים בספטיבל חיפה!
פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס הבימוי, פרס המחזה ופרס המוסיקה

ועוד עדכון: יואל אמר נבחרה גם להצגת השנה לילדים בטקס פרסי הבמה 2015

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך

רונית קנו וסיימון סטאר, בחזרות ל"יואל אמר". להתראות בפסטיבל

*

ומכיוון שכמעט פסח – על הצד הבלתי נראה של ההגדה (ולמה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

מבחר מהצגות ילדים שליוויתי בשנים האחרונות

קו נקודה המינימליסטית על גבול המופשט.  *  מעיל הפלאים ההצגה הראשונה שיצאה מהחממה וגם היא משתתפת בפסטיבל ואפשר להזמין כרטיסים.  *  קרקס קוביות בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס  *  פירט באמבט שייצא בשנה הקרובה כספר עם איורים של שמרית אלקנתי המעולה.  *  השושנה ישנה היפהפייה הנרדמת של נעמי יואלי חברתי היקרה. יש לי העונג והכבוד ללוות גם את העבודות שלה למבוגרים. למשל.

*

Read Full Post »

נתקלתי בסדרת תצלומים של חיילים מתעלפים בטקסים.

קשה להגיד את הקסם שמהלכות עלי התמונות הקומיות-טרגיות-ליריות-אירוניות-מוסיקליות האלה.

ובכל זאת אנסה.

לחצו להגדלה

REUTERS/Charles Platiau לחצו להגדלה

.

זה קשור לאמנות.

המתח בין כללים ושבירתם הוא אולי המתח הבסיסי ביותר באמנות באשר היא, א-ב של ריטוריקה.

כולם עומדים בשורה למשל, זקופים ומשוכפלי תלבושת.

ופתאום מישהו חורג נשמט מתרכך.

והאחרים מגיבים. הכובעים שהיו מסודרים בשורה משעממת הופכים לעיגולי תווים, למוסיקה (והרובים הם קווי התווים? שלא לדבר על הסולמות הזעירים והרכים של שרוכי הנעליים המחכים למטה).

והמתח בין ראשו הגלוי של החייל לכובעו שנמצא לכאורה בכיוון ההפוך. המרחק הבלתי נסבל.

זאת מלודרמה בזעיר אנפין שהנוקשות מוסיפה לה נופך אירוני וטרגי כמו אצל אנדרסן.

בתמונה למטה, סצנת בית המשוגעים מתוך "ההולל" (1975) של סטרווינסקי (עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס). מקהלת המשוגעים מסודרת כדי לא לגנוב פוקוס מהגיבור. "כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלק הארנבת יותר רצה", אמר לי פעם מורי ורבי. טקסים הם שדה חלק מאד.

מתוך "ההולל" (1975) אופרה של סטרווינסקי. עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס.

מתוך "ההולל" (1975) אופרה של סטרווינסקי. עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס.

לחצו להגדלה

REUTERS/Babu  לחצו להגדלה

.

ועוד לא אמרנו כלום על החיים, על הקושי לעמוד בכללים שלהם. ולא משנה מי קבע אותם, אנחנו או אחרים.

קורט יוס הכוראוגרף ש"המציא" את תיאטרון המחול ושהיה בין השאר המורה (בה"א הידיעה) של פינה באוש, יצר ריקוד בשם פאוואן על מות האינפנטה. פאוואן הוא ריקוד חצר איטי וטקסי מן המאה השש עשרה, והאינפנטה היא הנסיכה-הילדה המורדת בכללים הנוקשים של החצר. הכוריאוגרפיה מבוססת על המתח בין הריקוד הטקסי בקרינולינות לבין תשוקת החיים של הילדה (גם להתעלף לפעמים זה למרוד ולחיות).

.

*

זה מה שאהבתי בסרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת למשל, את המתח (הפורמליסטי-אנושי) בין כללים והכללות ומדים לשבירתם. כי איפה שיש חיים יש הפתעות.

מתוך סרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת (2007). קומפוזיציה יפהפייה מופשטת משחקית של סדרות ושיברן.

מתוך סרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת (2007). בצד הסיפור האנושי (ובזיקה מסוימת ולא ישירה אליו) מתנהל לו משחק מוסיקלי מופשט בסדרות ושיברן.

*

ואני תמיד חוגגת כשהחיים פולשים לאמנות, משבשים את התכנון ומשדרגים אותו (גם משום שבבלתי צפוי יש הרפתקה וגם משום שהכישלון איכשהו תמיד יותר קולע מהצלחה).

פעם כתבתי על הרגע שבו קפא לב השוקולד של הדס עפרת. אבל זה לא חייב להיות דרמטי כמו התעלפות או ניתוח לב.

בסרנאד, אחת הכוריאוגרפיות המוקדמות של ז'ורז' בלנשין יש קטע שבו חבורת נערות ניצבת ללא נוע כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה. האגדה מספרת שזו היתה רקדנית מאחרת שאצה-רצה לתפוס את מקומה. הקסם קרה במציאות ובלנשין העלה אותו לבמה.

.

סרנאד, ז'ורז' בלנשין. רגע לפני.

סרנאד, ז'ורז' בלנשין. רגע לפני.

*

קומית היא כל מערכת פעולות ומאורעות הנותנת לנו אשליה של חיים עם הרגשה ברורה של סידור מכני, כששתי אלה משולבות זו בזו. (אנרי ברגסון, הצחוק)

"חוסר גמישות" הוא עיקרון קומי מובהק על פי ברגסון, והוא גם עיקרון טקסי. למשל בתמונה שלמטה: הניגוד בין נוקשותם של החיילים מנופחי-הכובע ומקובעי-המבט לדחיפוּת של החשים לעזרה הוא קומי.

.

לחצו להגדלה

Chris Wattie/Reuters לחצו להגדלה

*

לחצו להגדלה

REUTERS/Andrea Comas לחצו להגדלה

.

זה כל כך תיאטרון התמונה שלמעלה, מקהלה וגיבור כמו בטרגדיה יוונית. או אפילו אופרה: ריגולטו שמגלה את בתו הגוועת בשק של גופה ושר לה: "אל תמותי יונתי, אוצרי, אל תעזביני." ומשמאל צלמת בעלת שיער גולש, עסוקה, מנותקת רגשית.

בפסטיבל קולנוע באיסטנבול לפני שנים, ראיתי סרט תוניסאי על חולה אהבה. זה היה סרט איום, משוחק בצורה מופרזת. במקום כתוביות היה תרגום חי. קריין דקלם כל שורה באנגלית אחרי שנאמרה. הוא קרא שורות כמו "אני משתגע, ליבי שותת דם" כמו שקוראים רשימת מכולת. זה היה נפלא (בדרכים רבות, לא כולן קומיות) הניגוד בין הצרחות של הגיבור לניתוק הרגשי של הקריין.

*

ולבסוף – תמיד האמנתי בתיאטרון האפי של ברכט, שפועל מן החוץ אל הפנים, מן התמונה אל הרגש וכן הלאה. והתמונות האלה של התעלפויות קטנות, שיבושים קטנים במכניות של הטקס מחוברים לתיבת תהודה כלל אנושית, לדימויים ארכיטיפיים של מוות (שקוראים לו בעברית גם "נפילה") וסוד וחמלה.

סוד. הכחשה. (לחצו להגדלה)

REUTERS/Ian Waldie  סוד. הכחשה. (לחצו להגדלה)

מוטלות גופותינו (לחצו להגדלה)

Enny Nuraheni/Reuters מוטלות גופותינו (לחצו להגדלה)

פייטה משונה (לחצו להגדלה)

REUTERS/Jean-Paul Pelissier פייטה משונה (לחצו להגדלה)

שלגייה ושבעת הגמדים (עוד סדרה/מקהלה לעומת גיבורה)

שלגיה (גם הגמדים הם בעצם סדרה/מקהלה שמלווה את הגיבורה)

ג'וטו, פייטה

ג'וטו, פייטה

אל גרקו, פייטה

אל גרקו, פייטה

זה המקור לתמונות החיילים המתעלפים

ותודה לעמי סלנט על ההפנייה

*

נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון בשנה הקרובה

*

Read Full Post »

כתם הדם בספרייה. איור ואלאס גולסמית 1906

כתם הדם בספרייה. איור ואלאס גולסמית 1906

לפתע השגיחה עינה של מרת אוטיס בכתם אדמדם כהה שנראה על רצפת החדר, ליד האח. כיוון שהאשה האמריקאית לא ידעה כלל מה פירושו של כתם זה, פנתה אל מרת אומניי ואמרה:

"נדמה לי שמשהו נשפך שם!"

"כן, מאדאם," ענתה סוכנת המשק בקול חרישי, "דם נשפך באותו מקום."

"מה נורא!" קראה מרת אוטיס, "אינני מחבבת כתמי דם בחדר הספרייה. יש לנקותו מיד."

האישה הזקנה חייכה וענתה באותו הקול החרישי, המסתורי:

"זהו דמה של הליידי אלינור דה-קאנטרוויל, שנרצחה במקום הזה, בידי בעלה, סר סיימון קאנטרוויל, בשנת 1575. סר סיימון האריך ימים אחריה תשע שנים, ונעלם לפתע באופן מוזר, ובמסיבות מעורפלות ביותר. גופתו לא נתגלתה לעולם. אבל רוחו החוטאת מוסיפה לשוטט על פני הטירה. כתם הדם משך את תשומת לבם של אורחים ותיירים רבים – אבל אין שום דרך למחות אותו."

"הבלים!" קרא ואשינגטון אוטיס "אני בטוח שתמיסת הניקוי המפורסמת של חברת פינקרטון תסלק בן רגע את הכתם העתיק הזה."

מתוך, אוסקר ויילד הרוח מטירת קאנטרוויל  תרגם א. כרמי (וכאן נמצא כל הטקסט באנגלית)

הלורד קנטרוויל רצח את אישתו. אחיה הרעיבו אותו למוות בנקמה. ומאז הוא מסתובב במסדרונות ומבעית את כל מה שנקרה בדרכו. הטירה נמכרת לבסוף למשפחת אוטיס האמריקאית: אבא אמא וארבעת ילדיהם: ואשינגטון, וירג'יניה וזוג תאומים שובבים. האמריקאים כופרים בקיומן של רוחות (בטענה שאם היו רוחות כבר היו מוכרים אותן באמריקה). וגם אחרי שהם מכירים בקיומן הם מתייחסים למעלליו של הרוח בענייניות מעליבה ומציעים לו שוב ושוב פתרונות שכמו נלקחו ממודעות פרסומת. התאומים שוברים את רוחו בסדרת תעלולים נגדיים (יש לי חשד שהתאומים של ויילד היו ההשראה לכתיבת "כופר נפשו של הצ'יף האדום", סיפורו המרנין של או. הנרי על זוג פושעים שחוטפים את ילדו של ראש העיירה בשביל כופר, והוא מתעמר בהם כך שהם משלמים לאביו כדי שיקח אותו בחזרה).

קראתי שהסיפור של ויילד מבקר את סיפורי הרוחות האנגליים. ייתכן. הוא לא פחות עוקצני כלפי המטריאליזם האמריקאי: 'מה שלא מוכרים לא קיים', ו'אין בעיה שאי אפשר לפתור בעזרת מוצר כלשהו', זו ההשקפה של משפחת אוטיס על רגל אחת (בעברית אגב, יש לסיפור גם תת כותרת: "רומן חומרי-רוחי". לא ברור לי מטעם מי).

מתוך NUR DU, מופע שיצרה פינה באוש בארצות הברית, על ארצות הברית. וכלל סדרת תמונות שהוכתרה במילים: very practical. (שימו לב לעכברים הלבנים).

מתוך NUR DU, מופע שיצרה פינה באוש בארצות הברית, על ארצות הברית. וכלל סדרת תמונות מופרכות שהוכתרה במילים: !very practical. (שימו לב לעכברים הלבנים).

*

מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי)
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

(דוד אבידן)

ובכל מקרה, אני לא פה בגלל הסיפור (המלבב לכשעצמו) אלא בגלל כתם הדם. תמיסת הניקוי של חברת פינקרטון אמנם מעלימה אותו אבל למחרת הוא שב ומופיע, וגם למחרת, אף שדלתות הספרייה נעולות והמפתח שמור היטב עם מר אוטיס. האמריקאים לא מוותרים, הם ממשיכים לנקות את הכתם והוא ממשיך להתחדש, ובמשך הזמן גם משנה את צבעו, לתמהונם; פעם הוא אדום חיוור וכמעט ורוד ופעם אחרת ארגמני ואפילו ירוק. בסוף הסיפור נפתרת התעלומה: הרוח שהתקשה באספקת הדם, גנב את צבעי המים של וירג'יניה בת החמש עשרה, כדי לתחזק את הכתם.

הכתם הזה דיבר אלי מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, מִטעמים שונים ומשונים.

החל משאלת הצבע – האם דם ירוק עדיין נחשב לדם, האם דם סמיך מ(צבעי) מים? שאלה פילוסופית וארס-פואטית עם דם כחול בזווית העין.

ואפילו יותר משאלת הצבע נמשכתי לפיוט הקריר: לא עוד כתם דם קמאי שזועק מן האדמה (או לחילופין, מחבלים עם דם על הידיים), אלא רְאָיה פורנזית-פיוטית על רצפת הספרייה (אלא מה).

ולא סתם ראָיה אלא פיסת תפאורה בזעיר אנפין. במאמר מוסגר אפשר להוסיף ש"הרוח מטירת קנטרוויל" הוא מעין פארסה על-טבעית ואפילו מסה על תיאטרון (כשם שהמלך הצעיר של ויילד הוא מסה על תולדות האמנות). כתם הדם בספרייה הוא רק הערת שוליים לסדרת "התמונות החיות" שהרוח מביים בקפדנות ומכתיר בשמות מצלצלים כמו "יונאס התועה – או חוטף הגופות האובד", "רופרט האיום או הנסיך ללא ראש" וכיו"ב. ברור כשמש שויילד התענג על עיצובן. ואולי עוד אכתוב על זה יום אחד ובינתיים אני עוד בכתם.

בעבדוּת, בסיזיפיות שגובלת בהפרעה טורדנית-כפייתית, בכתם כמשל על הדחף הכמעט מכני להאכיל את האשמה ולתחזק אותה, גם אחרי שהאספקה הטבעית נגמרה.

*

ומה היה בסוף?

ובכן, צבעי המים הם חצי הדרך בין דמה של הנרצחת לבין הדמעות הטהורות של וירג'יניה (כשמה כן היא, בתולה) שתגאל את הרוח לבסוף ותמציא לו מנוחה. וירג'יניה תתפלל בשבילו ותבכה על חטאיו כי דמעותיו שלו יבשו. ככה זה אצל הקתולים. ואני? לא בכוונה יצא לי פוסט ליום הכיפורים, ואני בכלל לא מאמינה בתפילות. רק בחשבון נפש שמוביל לתמורה פנימית.

כמו בסיפור הבודהיסטי על האיש שנשבע לרצוח אלף איש בזעמו. הוא היה כורת את אצבעותיהם של הקורבנות ומשחיל אותן על מחרוזת שענד לצווארו (ולכן קראו לו אנגולימלה, שפירושו בפאלי "מחרוזת אצבעות"). אחרי 999 קורבנות הוא נתקל בבודהה שריפא אותו מכעסו. אנגולימלה חזר בתשובה והפך לנזיר נודד. יום אחד זיהו אותו כפריים ותקפו אותו באבנים ובמכות. הוא לא כעס ולא התגונן. הוא רק בכה מרוב חמלה על התוקפים. גם הוא היה אומלל כמותם, מרוב זעם פגע בעצמו ובאחרים.

יום אחד גם אני ארפא מכעסי.

מאחלת גם לכם.

*

עוד באותם עניינים

כחול הוא צבע שערך הצהוב

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

עוד כתם דם – הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון 

ללמוד פחד (האחים גרים מקדימים את משפחת אוטיס)

נושאי האוזן

*

בלי קשר אבל חשוב:

עדיין נותרו מקומות בחממת האמנים של הקרון לשנה הקרובה.

לפרטים Dalia@traintheater.co.il

*

Read Full Post »

אני עדיין זוכרת את הגנים שצוירו על הלוח של חבילה הגיעה;  גן האנחות, גן הזמן האבוד.

יש משהו בְּגנים שמפעיל את בלוטת הרגש והזיכרון. בגלל גן עדן האבוד או משהו.

בשבוע הבא יבליחו שני גנים כאלה בירושלים.

ובמיוחד גן זה א'  וובמיוחד גן זה ב', כך נקראים שני המופעים החדשים של נעמי יואלי בפסטיבל בבית.

ובמיוחד גן זה בגלל ההקדשה החקוקה בגן בלומפילד הנשקף אל הר ציון:

"פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה."

צילי ושלמה הם הוריה של נעמי יואלי, במאית, פרפורמרית, סטנדאפיסטית, בובנאית וחברה יקרה (גילוי נאות).

ובמיוחד גן זה א' מתרחש על הספסל בגן בלומפילד, מעין תחליף הומלסי לבית הילדות שמכרה.

ובמיוחד גן זה ב' מתרחש בגן רחביה, המיקרוקוסמוס שבו גדלה.

שתי העבודות ניזונות מן הקשר בין נוף לזיכרון. וכבר כתבתי כאן פעם שלו היה מד כושר לזכרנים כמו שיש לשחקני שחמט, יואלי היתה רב אמן בינלאומי.

אני רשומה בקרדיטים כיועצת. ואני יכולה לגלות הרבה סודות. זהירות, ספוילר בהמשך הפיסקה! (הידעתם שטור הטוהר של הקומדיה האלוהית נמצא מול הר ציון, כלומר בדיוק במקום של הספסל? ואילו גיא בן הינום, כלומר הגיהנום, מפריד ביניהם?)

אבל גם אני לא יודעת בדיוק מה יקרה שם, בגנים האהובים. כי מעבר לשיחות המרתקות עם יואלי מעולם לא ראיתי חזרה שלמה ולא קראתי טקסט רצוף. שני הגנים הם אירועים חד-פעמיים ונשמרנו מאד שלא יתבלו ויתקבעו טרם זמנם.

ובכל זאת עוד קצת על קצה המזלג.

*

היפה בבנות וחצי המלכות
לשוער שיפתח לי את גן הילדות!

(מתוך גן הילדות, שולמית קלוגאי)

בתמונה למטה, "מפה מהזיכרון" של גן רחביה, מתוך ובמיוחד גן זה ב', סיור לילי בלחישה בגן עדן של ילדות. המופע הוא מעין סיאנס דרמטי (אם לשאול את ההגדרה היפה של תדאוש קנטור מ"הכיתה המתה") המתרחש בעבר ובהווה. יואלי מעלה באוב כשבעים ילדים, ודומה שעוד רגע יתרוצצו שם בשערם שהאפיר, במשחק מחבואים וקוקוריקו תרנגול.

"מפה מהזיכרון", ציירה: נעמי יואלי, קנה מידה: לפי הרגש. אלה בעצם שתי מפות המונחות זו על זו, מפת הגן ועליה מפת מסלולי הזיכרון השקופה (לחצו להגדלה).

"מפה מהזיכרון", ציירה: נעמי יואלי, קנה מידה: לפי הרגש. אלה בעצם שתי מפות המונחות זו על זו, מפת גן רחביה ועליה מפת מסלולי הזיכרון השקופה. לחצו להגדלה.

.

למטה, מפת המסלולים של ובמיוחד גן זה ב'. בלי משים ובאופן קצת מיסטי נוצרה מעין דמות אנושית, בכרסה ריקוד המתופף ובאבר המין שלה המעוף, וזרועה המונפת מצביעה לעבר חברה קדישא. (ובמבט נוסף, זה לא אדם אלא סירונית, אלא שאין ים בירושלים, כשמגדילים את המפה הזאת אפשר לקרוא בבהירות).

.

"מפה מהזיכרון", ציירה נעמי יואלי, המפה העליונה השקופה, מסלולים בלבד, לחצו להגדלה.

"מפה מהזיכרון", ציירה נעמי יואלי, המפה העליונה השקופה, מסלולים בלבד, לחצו להגדלה.

.

ואי אפשר בלי להזכיר את הפוסט היפהפה של גילי בר הילל על הקרטוגרפיה של מחוזות הדמיון שנתן יד והשראה.

*

ובמיוחד גן זה א' הוא ממואר מדיטטיבי המתרחש על ספסל מול הר ציון, בשעת השקיעה.

איכשהו קשה הרבה יותר לתאר אותו מבלי להסגיר את סודותיו.

אז אני מביאה כמחווה תמונות מתוך (2001) Catherine's Room של ביל ויולה. מחווה עכשווית ומדיטטיבית לפרדלות של הרנסנס האיטלקי (predella – סדרה עלילתית של ציורים או פסלים קטנים בתחתית המזבח). ויולה יצר חמש עבודות וידאו מואטות מעט ומוצבות בשורה של פרדלה מסורתית. נפלאה במיוחד השתנות השמיים והענף הממוסגרים כמו תמונה חיה במלבן החלון. ואולי זאת רק אני שמתפתה לקסמי המודל, הדגימה של הטבע (כבר לפני שנים התפעלתי מנערה שהביאה לטירונות קצת ים וחול וצדפים בשקית). נזכרתי גם באוסף העננים המצוירים של נונו "משורר העננים" של אנטוניו קטלנו, מתוך האוסף הכי הכי. נונו הוא אסיר עולם. העננים שלו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא. השמים הנשקפים מן החלון הם פיסת טבע, חופש ממוסגר, חלון געגועים שהופך לדף ציור, לאמנות.

.

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001 - רגע מתוך כל הפרדלה

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001 – רגע מתוך כל הפרדלה, לחצו להגדלה

*

תבואו לשני הגנים (אם רק תשיגו כרטיס). יהיה נהדר. למידע נוסף והזמנת כרטיסים.

*

עוד באותו עניין

הבובה מימי, סיפור מאת נעמי יואלי (אפשר לדלג על ההקדמות ולקפוץ ישר לסיפור)

ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן עבודת כיתה" מאת נעמי יואלי

עוד גן של רגש וזיכרון (הפעם של פניה ברגשטיין)

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

***************************************************************************

בלי קשר אבל חשוב, לחצו וקראו:

עצומה נגד סגירת התיאטרון וביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים!

ועוד עצומה באותו עניין

***************************************************************************

וגם מחר יום השנה למותה של פינה באוש. התכוונתי להעלות פוסט אבל הגנים היו דחופים. אתם מוזמנים לחלוק זכרונות וגעגועים.

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד  (יש עוד שלושה המשכים)

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

מחווה מלבבת במיוחד (לא שלי)

*

Read Full Post »

והנה הגענו סוף סוף ל"סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. בפעם הקודמת כתבתי איך הדייג הערים על השד והחזיר אותו לקומקום ואיך השד התחנן והבטיח להעשיר אותו, ולבסוף הוביל אותו לאגם נידח בין הרים. עצרתי ברגע שבו העלה הדייג ברשתו ארבעה דגים מוזרים: לבן וצהוב ואדום ותכלת והביא אותם למלך. זהו התקציר של עשרות  עמודי ההמשך:

הדגים נמסרים למבשלת החדשה שמטגנת אותם במחבת, ולפני שהיא מספיקה להפוך את הדגים נבקע הקיר ועלמה יפהפייה והדורה יוצאת מתוכו, נועצת קנה סוף במחבת ושואלת את הדגים: האם אתם עומדים בדיבורכם? שלוש פעמים, עד שהדגים נושאים את ראשם ועונים: הן, הן. ומדקלמים: אם תשובי נשוב, ואם תקימי הברית נקים,/ אך אם מסתלקת את אנחנו נקיים. ואז הופכת העלמה את המחבת על האש וחוזרת לתוך הקיר. כשהטבחית מקיצה מעלפונה היא אומרת לעצמה: "בריקוד כידוניו הראשון נשבר בידו הכידון," ושוב מתעלפת עד שהמשנה למלך "מנדנד אותה ברגלו". ושוב קוראים לדייג שמביא עוד ארבעה דגים והכל חוזר על עצמו בדיוק. בפעם השלישית המשנה ממלא את תפקיד המבשלת והמלך צופה, ומתוך הקיר יוצא גבר כושי שפונה לדגים ב"קול חרדות", והשאר חוזר על עצמו כמו בפעמים הקודמות. המלך המסוקרן חוקר את הדייג ומגלה שהאגם, שמעולם לא שמע על קיומו, נמצא מהלך מחצית השעה מארמונו. הוא יוצא לשם בראש חילותיו וחומק באישון לילה כדי לפתור את התעלומה. אחרי צעידה ארוכה הוא מגיע לארמון שחור. הוא משוטט בחדרים המפוארים והנטושים ומציץ לחצר המלאה ציפורים שרק רשת זהב דקה מונעת מהן לפרוח. קול בכי מוביל אותו לעלם יפהפה ואומלל. "איך לא אבכה בשעה שזה מצבי?" עונה העלם לשאלת המלך, ותוך כדי כך הוא מפשיל את בגדיו ומתברר שממותניו ומטה הוא עשוי אבן. "אמנם לדגים אלו ולי סיפור נפלא," הוא מכריז, "שאילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין, היה למשל ומוסר לכל לוקח מוסר."
העלם היה פעם נסיך מאושר. לאחר מות אביו נשא את בת דודו וחי איתה באהבה. ערב אחד, כששכב בעיניים עצומות שמע את השפחות משוחחות על בוגדנותה של אישתו. בלילה ההוא שפך את סם ההרדמה שהכינה לו, העמיד פני ישן ושמע אותה מקללת אותו ומייחלת למותו, ואחר כך מתייפה ומתבשמת, נוטלת את חרבו ויוצאת מן הארמון. הנסיך עקב אחריה לחושה בין ערימות אשפה ובה "עבד כושי, שפתו האחת ככיסוי קדרה מעל לשפתו השנייה הדומה לסוליה של נעל". העבד מלקק חול, מצורע ולבוש סמרטוטים, מחרף את המלכה ומכנה אותה "כלבה סרוחה ושפלה שבלבנים" שמשתמשת בו לסיפוק תאוותה. והמלכה מתרפסת לפניו ואוכלת מידיו עצמות עכברים מבושלים, וכשהם מתחילים להזדיין (או אולי רק כשהם נרדמים, זה לא לגמרי ברור) הנסיך מתפרץ ומכה את העבד בחרבו. למחרת בבוקר הוא מגלה שאשתו גזזה את שערה ולבשה בגדי אבל, בטענה שאִמהּ נפטרה, אביה נפל במלחמת מצווה, אחיה האחד מת מנשיכת נחש, ואחיה האחר נקבר במפולת. היא מקימה אחוזת קבר ומשכנת בה את אהובה. הוא לא מת לגמרי, רק הפך לצמח. כל יום היא מאכילה אותו ומתחננת לפניו שיתעורר. אחרי ארבע שנות אבל הנסיך המעוצבן חושף את חלקו באסונה, והמכשפה (עכשיו מתברר שהיא מכשפה) נוקמת בו והופכת את חציו לאבן. את הממלכה היא הופכת לאגם ואת האנשים לדגים צבעוניים: המוסלמים לבנים, הנוצרים תכולים, היהודים צהובים והאמגושים אדומים. וכל יום היא מלקה את הנסיך עד שדמו שותת וכשהוא מתחנן שתחוס עליו היא אומרת: ואתה חסת עלי והשארת לי את אהובי?
המלך נחלץ לעזרתו של הנסיך. ראשית, הוא הורג את העבד ותופס את מקומו. כשהאישה מגיעה הוא מתלונן שהבכי של בעלה וקללות הדגים המכושפים מפריעים לו להחלים. בן רגע היא מסירה את הכישוף ומיד הוא מבתר אותה לשניים בחרבו. סוף טוב הכל טוב: המלך מאמץ את הנסיך. הם חוזרים ביחד לארצו הרחוקה (ברגע שמוסר הכישוף היא מתרחקת). שניהם נושאים את בנות הדייג ומרעיפים כל טובה אפשרית על ראשו. "ואולם אין זה נפלא יותר," רומזת שהרזד, "ממה שארע לסבל…"

כשהריתי את בני הבכור פחדתי שהאימהות תמחק לי את היצירה ותתפוס את מקומה. לכן הקדמתי תרופה למכה; ברגע שנכנסתי להריון התחלתי לעבוד על הצגה חדשה, בהשראת "סיפור הנסיך המשותק". עוד בילדות הרגשתי שהדימויים העזים והצבעוניים שלו לא מגיעים אלי ממקור חיצוני אלא כאילו נִכְרו מתוכי, וכשגדלתי הבנתי גם למה: הסיפור המפותל והמותח הזה שעונה כביכול על כל דרישות המעשייה (טובים נגד רעים, סוף טוב וכולי) הוא בעצם דיוקן קבוצתי של אנשים הסובלים מאותה מצוקה: "תקיעוּת", זה היה השם שנתתי לה. זה היה הפחד הגדול שלי בילדותי, בנעורי, להיות תקועה, לא חיה ולא מתה כמו כל גיבורי הסיפור: כמו הנסיך שחציו אבן וחציו בשר, וכמו השד שכלוא בצינוק הקומקומי, וכמו העבד ששוכב כמו צמח באחוזת הקבר שלו, וכמו המלכה שמתרוצצת בין הכעס על הנסיך לאבל על המאהב (כל יום אותו דבר, בלוּפּ), וכמו הציפורים החסומות על ידי רשת הזהב וכמו דגי המחבת המדברים. אפילו לארמון בסיפור יש שתי דלתות, אחת פתוחה ואחת נעולה; אנשים, נשים, שדים, בעלי חיים ודוממים, כולם משקפים זה את זה ואת התקיעות שבה הם לא חיים ולא מתים. הסיפור אמנם נפתר במין דאוס-אקס-מכינה, אבל במציאות נראה לי בלתי אפשרי להיגאל לנצח מן התקיעוּת. "אין לזה סופ" כתבתי בתוכנייה, בפרץ פוטוריזם ספונטני.

תוכניית ההצגה.

תוכניית ההצגה (שעצבתי בעצמי). הכריכה היתה עשויה משתי שכבות, התחתונה מנייר והעליונה מנייר פרגמנט. על כל שכבה היה מצויר חצי נסיך. החלק התחתון הגיאומטרי הוא מחווה לאוסקר שלמר ולבלט הטריאדי שלו. רציתי להדגיש את האנדרוגניות. את הכפילות המגדרית. אני הייתי הנסיך אבל לא התחפשתי לגבר בשום פנים.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

.

ההצגה שלי היתה אפילו יותר חזותית מהמקור. ויתרתי על האליבי העלילתי וחתכתי ישר לדימויי תקיעוּת. "פסל תיאטרלי" קראתי לזה, כלומר רצף של תמונות חיות עם מעברים אסוציאטיביים. עכשיו זה נשמע מובן מאליו אבל אז לא הכרתי שום מודל כזה. ניחשתי וגם המצאתי אותו תוך כדי הליכה. בכל פעם שהגעתי לשד למשל, כיביתי את כל האורות. רציתי שהקהל יחווה את החושך שלו מבפנים.

הרעיון הבסיסי שלי היה פשוט: להציב רגלי אבן במרכז הבמה ולעמוד בתוכן, מתחת לרשת עם ציפורים. גופי יהיה החלק החי של הנסיך. אבל ממה להכין את רגלי האבן? שַׁיִשׁ לא בא בחשבון; גם כבד מדי וגם אחד לאחד. לא רציתי חומר שמתחזה לאבן. ניסיתי לפצח את מהות הכישוף. מה זה בעצם רגלי אבן? זה לא אבר אלא מבנה; מבנים לא יכולים לזוז. הגיאומטריות הקפואה שלהם הפוכה מהצורות האורגניות החיות של הגוף.

עיצבתי את הרגליים בצורת מדרגות שלא מובילות לשום מקום, ועליהן רשמתי את גופו של הנסיך. בעירום, כי תקיעוּת זה גם סירוס. כי אישתו חגרה את "חרבו" והפכה אותו לאבן ממותניו ומטה. יש יותר מפורש מזה?

ובכלל – מי שיפתור את תעלומת איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה כל כך לספר ילדים, כלומר יצביע על העיבוד שקראתי בילדותי, יקבל ארבע מאות דינר זהב מהשולטן. (התעלומה נפתרה בינתיים. הפתרון כאן).

רגלי אבן, מתוך

רגלי אבן, מתוך "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי", פוליאסטר עם סיבי זכוכית, מראות, שקפים, חלוקי נחל. עיצוב מרית בן ישראל

.

בחודש התשיעי להריוני (אז עוד ספרו בחודשים) הודעתי שאני לא יולדת עד שאני לא גומרת את הרגליים. אהוב לבי, שיודע כמה אני רצינית בנושאים כאלה, היה מברר כל יום: גמרת כבר את הרגליים? (בתשובה לשאלתכם – כן, גמרתי אותן וילדתי). עיצבתי אותן מפוליאסטר צהבהב עם סיבי זכוכית. לפוליאסטר היה ברק קריר פלסטיקי-שֵׁישי. והיה לו עוד יתרון: כשהדליקו אור מאחוריו הוא נהיה שקוף. ברגע מסוים בהצגה נדלק אור קטן מאחורי הזין וראו את צל היד שלי מטייל על קווי המתאר שלו. בהצגת הבכורה נקלע לאולם זבוב שנמשך אל הזין המואר. הצללית שלו פלשה לתוך ההזיות של הנסיך. הפוגה קומית.

על רגלי הפוליאסטר הנחתי כמה חלוקי נחל בשביל החומריות. בצרפת ניגש אלי איש אחרי ההצגה: זה כמו אבנים קטנות שמניחים על קבר, הוא אמר. זה לא עלה בדעתי אבל כמו שכתבה נורית זרחי "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

כל זה קרה הרבה אחר כך. אני חוזרת לאחור; כמה חודשים אחרי הלידה צללתי שוב לעבודה. מריו קוטליאר שניהל את תיאטרון הקרון ואהב למלא את תפקיד הפיה הסנדקית, הזמין את עודד קוטלר לראות חזרה. עודד היה אז המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. מלבד העיצוב (שרק חלקו מופיע בתמונה) היו לי חמש דקות של הצגה. הוחתמתי על חוזה מאיים. אם לא אעמוד בלוח הזמנים אצטרך לשפות את פסטיבל ישראל (לשַׁפּות זה לפַצות בז'רגון המשונה של החוזים) בסכום אגדי. גרנו אז ברח' צפת בנחלאות, בדירה עם חדר-קבר-שינה בלי חלונות. התינוק היה מתעורר בין חמש לעשרים פעם בלילה, גם כשישן בזרועותי. אהוב לבי למד בטכניון ולן בחיפה פעמיים בשבוע. הלכתי לישון וקמתי עם הציפורים. לא היה לי מחזה או תסריט, רק מושג עקשני עמום וברור כאחת על התוצאה. לפעמים נתקעתי. לשבוע. לחודש. מעבר לכביש גרה אישה צעירה. הייתי רואה אותה מהמרפסת מוציאה את כריות הריפוד וחובטת בהן לפי הסדר. אחר כך היתה תולה כביסה; מנערת כל בגד ומותחת אותו על החבל. יום אחרי יום, בשיא הנחת והשליטה. קנאתי בה כמו שמקנאים במשהו לגמרי דמיוני. עד היום אני מקנאה.

הופעתי קצת בארץ ובחו"ל; איטליה, גרמניה, הולנד, פולין. יום אחד בפסטיבל שרלוויל בצרפת, הצביע עלי מישהו ברחוב והתחיל להסביר לחבריו בצרפתית חפוזה ונלהבת על ההצגה. ופתאום הוא פנה אלי וציווה: קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ! (המשיכי, המשיכי, המשיכי!) כך, שלוש פעמים, כמו השבעה. צחקתי וקצת התפלאתי. לא עלה בדעתי להפסיק באמצע המשחק.

כמה שנים אחר כך יצרתי את הוי, אילו… על פי שלוש אחיות של עגנון. זו היתה תקופה אפלה, מייאשת. הצגתי בזירה הבינתחומית שקראו לה אז "הבמה". התיאטרון היה מוזנח ומטונף. הייתי שוטפת את הבמה כמו סינדרלה לפני כל הצגה. מוכר הכרטיסים איחר באופן קבוע, בטענה שממילא לא בא קהל. בזה לפחות הוא צדק. לפעמים היה אפשר לספור את הצופים על אצבעות יד אחת. יום אחד טילפן מישהו לתיאטרון ודרש לדבר איתי בטענה שההצגה שינתה את חייו. קצת אחר כך חלמתי חלום: אני יושבת על שפת המדרכה ברח' יפו בירושלים עם בני הבכור ומספרת לו בלשון עכשווית ומעט עילגת את הסיפור התנ"כי על חורבן סדום. אני מתעלמת מהמכוניות והאוטובוסים החולפים על פנינו בשאגה ואומרת: "ואז אברהם התחנן ואמר, אבל מה איכפת לך אלוהים, גם אם יש עשרה צדיקים…" דמעות זולגות מעיני ואני חושבת לעצמי, עדיין בתוך החלום, שמעולם לא שמתי לב כמה הסיפור מרגש.

וקצת אחר כך אמנם החרבתי את סדום. עזבתי את התיאטרון. ערקתי לכתיבה.

*

לחלק הראשון של הסיפור – הדייג והשד ואני

חמסין באושוויץ או הנסיך המשותק בפולין

על שלוש אחיות מאת עגנון

על מוכרת הגפרורים (ההצגה הראשונה שעשיתי)

*

Read Full Post »

לפני כ-15 שנים קראתי ספר עב כרס על מרסל דושאן בתסכול הולך וגובר, כי על אף התיאורים והתמונות ששובצו בספר, לא הצלחתי לדמיין חלק גדול מהיצירות. קחו למשל את "הזכוכית הגדולה" שנקראת גם "הכלה מופשטת על ידי רווקיה, אפילו"; אני זוכרת קטע משונה עם אבק ש"אוּשר" על ידי דושאן כחלק מהיצירה. לא הבנתי איך "הוקפא" האבק; זה כמו לעצור את הזמן, עד היום אני לא מבינה.

הצטברות האבק על "הזכוכית הגדולה", מאן ריי 1920 (כמו שדה תעופה על המאדים)

מרסל דושאן, "הכלה מופשטת על ידי רווקיה, אפילו" 1915-1923 (הכּלה של דושאן לעולם לא תופשט על ידי חתניה אלא דווקא על ידי רווקיה, ואפילו, כדי שהתודעה תמעד).

מתוך המופע Walkaround Time, 1968 כוריאוגרפיה: מרס קנינגהם, עיצוב במה: ג'ספר ג'ונס. ג'ונס שמאד הושפע מדושאן יצר סדרה של תיבות שקופות עם אלמנטים מתוך "הזכוכית הגדולה". (את "נתון" לעומת זאת, הוא כינה "יצירת האמנות המוזרה ביותר שהוצגה במוזיאון כלשהו".)

.
אבל לא על "הזכוכית הגדולה" אני רוצה לדבר הפעם, אלא על "נתון", העבודה האחרונה והמסתורית שעליה שקד דושאן במשך עשרים שנה, בזמן שפרש כביכול מן האמנות לטובת השחמט; לא הצלחתי לדמיין את "נתון" ברמות הכי ראשוניות של – חי, צומח, דומם, ציור או פסל ומה בעצם רואים שם. מן הספר למדתי שדושאן דאג שיצירותיו (הלא רבות, בלי שום יחס להשפעתו) ירוכזו במוזאון לאמנות בפילדפיה; הוא נעזר לשם כך בידידים אספני אמנות. מסתבר שעל אף (או שמא "בצד"? קשה להתחייב אפילו למילת יחס כשמדובר בדושאן) ההימנעות ושוויון הנפש הקוּלי שלו, הוא היה מאד מתוכנן ומחושב בכל הנוגע לדימוי ולחותם האמנותי שלו.

באותה תקופה גרנו בתוך יער בחוף המערבי של ארצות הברית והייתי במצב לא טוב. בימים טובים קשה להזיז אותי מהבית אבל בתקופות של דיכאון התרופה היחידה שלי היא נדודים, מסעות. וכך עלה בדעתי לחצות את אמריקה, "לעלות לרגל" לפילדלפיה שבחוף המזרחי ולפתור אחת ולתמיד את תעלומת היצירות של דושאן.

סידרתי כרטיס חופשי ברכבת שהיתה אז, ואולי גם היום, אמצעי תחבורה עממי וָמטָהּ ונסעו בה בעיקר עניים; וייאט טרש, נוודים ונשים שחורות בתסרוקות פיסוליות קשות ומבהיקות. ארזתי קצת בגדים, ביוגרפיה של דיאן ארבוס (זה היה המסע שבו זרעתי אותה) ומפת רכבות. מעבר ליעד הסופי ולשניים שלושה מקומות כמו ניו אורלינס או שיקגו (נסעתי בזיגזגים חריפים) לא היו לי תוכניות. היו לילות שהעברתי בכסא שלי ברכבת, ופעמים אחרות ירדתי בהחלטה של רגע, בלי לדעת היכן. ברינו שהתגלתה כלאס וגאס של העניים, ישנתי בסליזי מוטל בשם ארמון וינזדור שווילונותיו מחוררים מסיגריות. בדנבר גרתי במוטל כלובים (לכל חדר היתה גם דלת סורג בנוסף לדלת הרגילה), באל פאסו, שדמתה לגיהנום יותר מכל עיר אחרת שהכרתי, שאלתי נהג אוטובוס על הדרך למלון; השמש זה עתה שקעה, עדיין היה קצת אור ורציתי ללכת ברגל, אבל הנהג המבועת השביע אותי לחכות קצת לסוף המשמרת שלו והקפיץ אותי באוטובוס הריק. לניו אורלינס הגעתי בשלוש לפנות בוקר בגלל תקלה ברכבת; שעות ארוכות נתקענו בשומקום. הנערה היפהפייה שהתנדבה להדריך אותי נכנסה לקריז ו… נו, זה באמת סיפור ארוך שיסופר בפעם אחרת. עכשיו אנחנו בדושאן.

חלון ראווה באל פאסו 1998, צילום: מרית בן ישראל

"נתון" אגב, זה רק שם קיצור, כינוי חיבה. השם המלא הוא "נתונים: 1. מפל המים / 2. הגז לתאורה". אני מדפדפת ביומן המסע שלי לראות מה כתבתי עליו. היומן מתפקע מתיאורים, צילומים, מחשבות, הערות על יצירות אמנות מפילדלפיה (בעיקר על האוסף יפהפה של אמנות מימי הביניים והרנסנס). אבל רק משפט אחד על התצוגה של דושאן: "התרגשתי, לא כמו שמתרגשים מאמנות, כמו שמתרגשים מפגישה עם ידיד שלא ראו אותו הרבה זמן ושגם לא יראו אותו הרבה זמן אחר כך." וזהו. לזיכרון יש איכות של חלום בהקיץ, ועכשיו אני צריכה להתחיל מהתחלה, ואני שוב מתקשה להחליט על הדברים הבסיסיים ביותר: דו או תלת מימד ומאיזה חומר בדיוק. הנה, תראו. (ולמי שצריך התראת תכנים בוטים – הם תיכף יבואו).

מרסל דושאן, "נתון", כלומר "נתונים: 1. מפל המים / 2. הגז לתאורה", 1946-1966

מרסל דושאן, "נתון", כלומר "נתונים: 1. מפל המים / 2. הגז לתאורה", 1946-1966

לא פלא שהתבלבלתי; הדלת הגסה שמשדרת רחוב קבועה בתוך חדר במוזיאון. נקבי ההצצה הזעירים אינם מתיישבים עם חור הגדול הפעור בקיר לבנים. היוטיוב (ראו למטה) אמנם פותר את התעלומה. באינטרנט מצאתי גם דגם זעיר של "נתון" בתוך אקווריום שקוף. אבל האינטרנט הגיע במאוחר, דושאן לא לקח אותו בחשבון בזמן שמילכד את התיעוד (ואני משוכנעת שהוא מילכד), ובינתיים נפתרה חידת החורים, אבל רק באופן טכני, הצרימה נשארה, זה לא באמת מסתדר; נקבי ההצצה בדלת הגסה הריאליסטית (אם כי חסרת הידית, וגם זה מציק כמו אבן קטנטנה בנעל של התודעה) נותנים תחושה של סיפור. אבל הם לא משקיפים לתוך חדר אלא למין לימבו: חלל חשוך, צר מכדי לשמש סימטה או מסדרון, שתחום על ידי קיר פרוץ ומעבר לו מעין טבע עם אישה מעורטלת (תיכף נגיע לאישה). הגיבוב הזה מערער את האוריינטציה ואת הביטחון, דושאן כמו מציע סיפור ביד אחת, חותר תחתיו ביד שנייה ומדחיק את השיבוש בשלישית ומשאיר רק טעם לוואי. וזה לא נהיה פשוט יותר בהמשך.

.

קחו למשל את החומרים המרכיבים את העבודה; כמה מהם "אמיתיים", כלומר מיובאים אחד-לאחד מן המציאות, כמו למשל הענפים והעלים היבשים או העששית הדולקת. אחרים "מזויפים" (למרבה המזל) כמו עור האישה; דושאן השתמש בעור חזיר שמתח – אף אחד לא יודע על מה, אבל כן, זה תלת מימדי, אם תהיתם. העצים הרחוקים לעומת זאת, מצויירים על צילום בטכניקות אמנותיות מסורתיות עם תוספות קולאז'יות, ואילו המפל מפכפך בזכות אפקטים אשלייתיים מעולם הירידים ופנסי קסם.

לא הייתי נטפלת לחומרים לו הניגודים היו גלויים ומודעים כמנהג המודרניזם (קולאז', אסמבלז' וכן הלאה), אלא שדושאן הצניע אותם, ערבב דו-מימד בתלת-מימד וחיבר את המרכיבים למין שלם מוזר-מימטי, כמו אחרון התפאורנים הריאליסטיים שאבד עליהם הכלח. דושאן תמיד טען שהאמנות היא אחיזת הרוח, התודעה, ופתאום הוא שוקע עד מעל לאוזניו באחיזת עיניים.

ואולי קיר הלבנים הוא אותו קיר רביעי  מפורסם, שדושאן "שובר" פשוטו כמשמעו; הוא מממש את המטפורה. ומעבר לקיר השבור הוא אמנם עיצב במה עם תפאורה ותאורה סוגסטיבית, בדיוק כמו בתיאטרון שלא סבל. הוא העדיף להשתעמם ב"הפנינג" שבו דברים "פשוט מתרחשים":

הפנינג אינו תיאטרון, הוא לא בימתי, והוא גם לא ציור אף שהוא בהחלט חזותי. זו עוד צורה של ennui או שעמום. … משעמם אינה המילה המדויקת אבל בהפנינג דברים פשוט מתרחשים, כמו בכל מקום אחר, זו צורה נאה של אדישות.
(מרסל דושאן, ההדגשה שלי)

איפה אדישות ואיפה "נתון". מתישהו ציטטתי כאן את הכרזתו של דושאן, שהוא סותר את עצמו בכוונה, כדי לא להיגרר אחרי טעמו שלו. "נתון" היא ללא ספק ההמחשה האולטימטיבית של העיקרון הזה.

מונה ליזה, פרט

.

ועוד כמה מילים על "התפאורה": הנוף הקסום של "נתון" (קסום כמו הנוף שנמצא למשל ברקע של המונה ליזה; ובכלל יש לי תחושה חזקה של זיקה בין שתי היצירות שעוד לא הצלחתי לתמלל), גולש בקלות לנוף המתקתק של תמונות זימה שכמותן היה תולים פעם במועדנים אפלוליים. מצד אחד זה נוף שוויצרי שצולם ליד פּוּיִידוּ ונצבע על ידי דושאן והושלם בתוספות מודבקות, אבל התוצאה הסופית אינה נוף כרומו של פאזלים וז'ורנלים. בנוף של "נתון" יש משהו טחוב ומלאכותי, צבעיו זוהרים מדי. הוא מזכיר נוף נגוע בפסולת תעשייתית שרואים לפעמים בחצרות אחוריות של ערים.

בקדמת "הבמה" שוכבת אישה עירומה ברגליים פשוקות וערווה מגולחת. תמיד מזכירים את מקור העולם של קוּרְבֶּה כהשראה של דושאן; התנוחה אמנם דומה וגם הקומפוזיציה עם הראש החסר. אלא שקוּרְבֶּה היה מהפכן חם, בדיוק ההפך מדושאן שמזכיר דמות מ"אליס בארץ הפלאות" עם משחקי המילים הכפייתיים שלו, הנזילות המגדרית, החידתיות והגחמנות השיטתית.

גוסטב קורבה, מקור העולם, 1866

גוסטב קורבה, מקור העולם, 1866

"מקור העולם" הוא מבחינות רבות ההפך מ"נתון", כמו שֶׁחום הפוך מִקור ונוכַח מִנעדר, הדמיון רק מבליט את השוני, שניכר כבר בשמות היצירות. וכך או אחרת, קוּרְבֶּה (החביב עלי בזכות עצמו) ו"מקור העולם" זכאים לרשומה נפרדת. הם הוזכרו רק כדי להסיר אותם באופן רשמי.

ליתוגרפיה של מרסל דושאן, 1968, בעקבות ציורו של גוסטב קורבה "אישה עם גרביים לבנים" 1861. דושאן הוסיף בז (בצרפתית faucon) – שנשמע כמו כּוּס מזויף (בצרפתית – faux con).

.

העין נמשכת אל הפות הפעור של הדמות: בגלל האירוטיות, ובגלל המיקום האמצעי, ובגלל שאין לה ראש או עיניים שייתחרו על המבט. וגם בגלל החורים שדרכם נשקף הפות; אלה לא רק חורי הצצה אלא חורי חדירה אל התמונה, כעין הדים מטרימים של הנקב[ה].

מתוך "חלון אחורי", סרט המציצנות האולטימטיבי של היצ'קוק. מעניין שהסרט נוצר ב-1954, בעיצומה של התקופה שבה עבד דושאן (בסודיות גמורה) על "נתון".

מתוך "חלון אחורי", סרט המציצנות האולטימטיבי של היצ'קוק. מעניין שהסרט נוצר ב-1954, בעיצומה של התקופה שבה עבד דושאן (בסודיות גמורה) על "נתון".

.

ובחזרה ל"נתון" – מה שתמיד הפריע לי הוא המיקום האנטומי שבו צוייר הפות; בגלל ההקצרות הוא לא יוצא באמצע הגוף, אלא קרוב מדי ובאופן מטריד לרגל השמאלית של האישה. ואם לא די בזה הוא משונן כמו קרע (כמו צלקת הברק של הארי פוטר). וגם המקום שבו שוכבת הדמות משונה. היא שרועה על מדרון מכוסה בענפים ורגלה הימנית ממש מתחככת בקיר. מה פתאום היא נדחפת לשם ככה, שלא לדבר על המצע הדוקר של הענפים. ובמחשבה נוספת, הגוף נטול הראש נראה כגופה שהושלכה (או אפילו נערכה ובוימה באופן טקסי) על ידי רוצח סדרתי.

האינטרנט מלא בתמונות מחרידות מזירות רצח. גופות עירומות, פשוקות רגליים, מושלכות בין קוצים או ערוכות עליהם בתיאטרליות, כפילות ואחיות של "נתון"; אני לא רוצה ולא מסוגלת להשתמש בהן כדוגמאות, וכשאני מחפשת תחליף אני נזכרת בסינדי שרמן. לא בתמונה מסוימת, אלא נניח שילוב של כמה:

סינדי שרמן, ללא כותרת, 1983, העין כחור שמתחרז עם ה"חורים" של הידיים המאוגרפות ועם החור בצל.

סינדי שרמן, ללא כותרת, 1992

סינדי שרמן, ללא כותרת, 1989

.

יש דמיון בבוטות ובאברים שנחתכים מן הפריים, אבל אצל סינדי שרמן אין שקט ואין ספקות (אולי רק בצילום השלישי עם עקבות ריבועי הדשא שסודקים את האותנטיות), האלימות מוחצנת ומחופצנת. ואילו אצל דושאן יש עדינות לופתת-משונה. היד המורמת עם העששית כמו סותרת את תמונת הרצח או טוענת אותה במסתורין ובנופך אגדתי.

ג'וזף קורנל, סביבות 1940. תחושה של אגדות.

דושאן עצמו אגב, כינה את הדמות של "נתון" בחיבה, "האישה שלי עם הפות הפתוח" (אישה במובן woman, לא במובן wife). אולי בגלל זה לא מקובל לראות בה גופה.

וישנם גם המים והגז שחוזרים ברבות מעבודותיו של דושאן, כפי שנוהגים לציין שוב ושוב. אבל מה זה אומר בעצם, מעבר לעובדת נוכחותם?

אם ניקח לשם השוואה, את יוזף בויס יריבו של דושאן: החומרים החוזרים אצל בויס הם לֶבֶד ושומן, שמאחוריהם משתרך שובל מקרקש של הסברים; החל מסיפור הפציעה המיתולוגי שטוען אותם בכוחות של הגנה וריפוי, ועד לנופך הפרולטרי של הלבד המתקשר לעוני ולבגדי נידונים. השומן לעומת זאת, מסמל שינוי, טרנספורמציה: כשהוא קר – הוא חומר מוצק ובעל צורה, וכשהוא מתחמם – הוא הופך נוזלי וכאוטי. הוא מזין ונותן אנרגיה אבל גם מעלה על הדעת את הגופות הנשרפות בכבשנים. ואם לא די בזה – שני החומרים משמשים גם מעין אלטרנטיבה לפסלי השיש והברונזה הסטָטיים והיוקרתיים.

ומה אנחנו יודעים על המים והגז ביצירת דושאן? שהם הופיעו ביחד על שלט אמייל בבניינים צרפתיים של סוף המאה התשע-עשרה: EAU et GAS A TOUS LES ÉTAGES  (מים וגז בכל קומה). יופי, עוד רדי מייד.

העששית, אם להאמין לפרשנים, היא סמל פאלי. ייתכן. זה קצת כללי מדי לטעמי. אם כבר, הדמות כולה מזכירה לי את החירות מפסל החירות, או בשמו המלא "החירות מאירה את העולם". אולי זאת היא (בין השאר) ששוכבת שם בין הענפים היבשים, אולי דושאן החליף את הלפיד במנורת הגז שלו?

.

פרט מתוך הגרניקה של פיקאסו, 1937, מימין, החירות האוחזת באור.

.

עשרים שנה השקיע דושאן ב"נתון". הרבה יותר מארבע השנים שליאונרדו דה וינצ'י השקיע בדיוקן המונה ליזה (ועדיין לא החשיב את יצירתו כגמורה, כך שאולי אפשר לערער על הזכייה). ובכל מקרה, עשרים שנה זה כמעט שיא גינס, וזה בולט שבעתיים אצל אמן כמו דושאן, שכמה מיצירותיו – למשל המשתנה-מזרקה המפורסמת – נוצרו בהינף חתימה. ונשאלת השאלה, מה לקח לו כל כך הרבה?

יש לזה צד טכני; דושאן לא מיהר לשומקום. אחרי שמתח את עור החזיר לראשונה, עלה בדעתו שהעור ייראה יותר אמין אם יצבע אותו מבפנים, ולכן הסיר אותו והתחיל מהתחלה. אבל עשרים שנה?! מה עוד שהוא לא טרח על כל פרט. מי שפירק את היצירה והרכיב אותה מחדש בפילדלפיה הופתע מהבלגן והרישול ששררו מאחורי הקלעים.

התשובה שלי? חלק גדול מהזמן הושקע בהצפנת היצירה, במערכת מורכבת של סתירות והעלמת הראיות, שדושאן עבד עליה כמו אדם שמתכנן את הרצח המושלם, את המלכודת המושלמת בשחמט. הוא לא השאיר שום מידע על "נתון". לא פתקים, לא רישומים, לא ראיונות, שום דבר מלבד חוברת טכנית של הוראות לפירוק והתקנה. וזה בולט שבעתיים כי בצד "הזכוכית הגדולה" למשל, הוא פרסם את "הקופסא הירוקה", מארז של רישומים, טקסטים והעתקי יצירות הקשורים ליצירה, שעל פיהם מפרשים אותה עד היום. יש משהו מצחיק עד כדי פרודיה בביטחון ההזוי שבו מדברים עליה (ראו תיאור היצירה בויקיפדיה) לעומת הבלבול והזהירות שבהם מטפלים ב"נתון". בויס שהתקנא בשתיקתו של דושאן עשה מיצג בשם "שתיקתו של דושאן זוכה להערכה רבה מדי" (גם אני מקנאה).

פעם קראתי שרק חלק זעיר מן המוח עסוק בראייה בזמן שמביטים. החלק הפעיל יותר הוא הזיכרון שמארגן את האינפורמציה הנקלטת על פי היידע הנמצא ברשותו. לפעמים נדמה שמרסל דושאן ניצח את המנגנון הזה. יותר מכל אמן אחר שאני מכירה, הוא הצליח, בזכות יכולת מוּלדת ואימון שיטתי, להשתחרר מכוח הכבידה של היידע המוקדם. המרכיב הבלתי תלוי בחשיבתו מושך את השטיח (במין אגביות מתעתעת) מתחת לתודעתו של הצופה/הקורא.

וכך או אחרת – ככל הידוע לי איש לא פיצח את "נתון" באופן גורף ומשכנע. דושאן עצמו טען ש"אין פתרון כי אין תעלומה" (ובו בזמן ליבה את התעלומה בתחבולות פנימיות וחיצוניות). וגם הפוסט הזה הוא בעיקר הקדמה לשיחה.

*

עוד באותם עניינים

חיוכי האתמול והמחר, לאונרדו, בויס, דושאן

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*

על יצירות נוספות

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ניקולא פוסן – הנאהבים חסרי המזל

לואיז בורז'ואה – 7 במיטה

אלכס ליבק, ג'וטו – פיתוי

על שמלת הכאב של רבקה הורן –  OVERFLOWING BLOOD MACHINE

על סוסוס – הרצפה הבלתי מטואטאת

ועוד

*

Read Full Post »

זהו פוסט המשך לנאהבים חסרי המזל.  לנוחותכם אני מעתיקה לכאן את תקציר הסיפור המופיע במטמורפוזות של אובידיוס, מעין "טרגדיה של טעויות" שרגש רותח גולש מתוכה כמו חלב מתוך סיר:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

*

שייקספיר, או למה התכוון המשורר?

פירמוס ותיסבי מזכירים את רומיאו ויוליה, אבל שייקספיר העלה את סיפורם גם כפשוטו, בחלום ליל קיץ. חבורה של בעלי מלאכה מציגה אותו כמחזה בתוך מחזה, בחתונתם של תיזאוס והיפוליטה. השחקנים החובבים מגלמים את הנאהבים, את האריה שהבהיל את תיסבי ושיסע את צעיפה, וגם חלקים נבחרים מהתפאורה: אחד מגלם את אור הירח, ואחר את הקיר שדרכו תקשרו הנאהבים. בהקדמה לתרגום המאד ארכאי שבידי, משמיץ המתרגם אפריים ברוידא את הצגת בעלי המלאכה ומכנה את סגנונם "מנופח ונבוב" וגם "מפוצץ וגרוע". אני מודה שנדהמתי. אצתי ליוטיוב וחיפשתי סרטונים שיפריכו את טענותיו וגיליתי שכולם לצדו; כלומר, כל הבמאים שמצאתי הלעיגו על "הפרימיטיביות" של בעלי המלאכה וגילו חירשות ועיוורון לפוטנציאל הלירי-קומי שנולד מן ההזרה, לקסם שבו שטיחות נפתחת לפיוט.

סימבה, האריה הצעיר – מתוך מלך האריות בבימויה של ג'ולי טיימור. טיימור חשפה בכוונה את פניהם של השחקנים-רקדנים, כדי להבליט את הנוכחות האנושית

והאריה של הקוסם מארץ עוץ

.

על אריות ודרקונים

כיוון שלא נמצא צדיק בין במאי חלום ליל קיץ, הטרחתי את אינגמר ברגמן לעזרה. בקצה הפיסקה תוכלו לראות את סצנת הפתיחה של חליל הקסם שבּה נרדף הנסיך טמינו על ידי דרקון רצחני. הליברית והמוסיקה משוועים לעזרה, אבל הדרקון שעל הבמה הוא לא פחות מלאכותי ומגוחך מן האריה של בעלי המלאכה (שמכריז שאינו אריה אלא נגר, כדי להרגיע את הגבירות המבוהלות). רווח קומי-פיוטי נפער בין מה שחווה הדמות למה שרואים הצופים. בין המציאות של הגיבור למציאות של הקהל. רווח מחויך, נקי מזלזול ומלעג, שיש בו אם כבר, שרידים של דמעה; הרי לו יכולנו להשקיף מן האולם על הדרקונים הפרטיים הרודפים אותנו (ולמי שאומר שאין דרקונים, הרשו לי לצטט את קן קיזי בפתח קן הקוקיה: "מוקדש לויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."). אם היינו יכולים להרפות לרגע מהדרקונים שלנו, לראותם כשחקנים בהצגה, אולי גם הם היו מעוררים בנו חיוך סלחני במקום ייאוש ואימה.

*

פרימיטיבי-מתוחכם

גם הבמאים שזלזלו בבעלי המלאכה וגם ברגמן מכירים בניגוד בין הפרימיטיבי למתוחכם. אבל בעוד שהמזלזלים סוברים שמדובר בשני קצוות של קו ישר, ברגמן (והגישה הפיוטית) ממקמים את הפרימיטיבי והמתוחכם בשני "קצותיו" של מעגל; והמעגל הלא הוא קו שבו הנקודה הרחוקה ביותר היא גם הקרובה ביותר (וכבר הרחבתי על כך כשכתבתי על לב פראי של דיוויד לינץ').

ניקח למשל את אור הירח המגולם על ידי שחקן עם פנס, שיח קוצים וכלב. בין הצופים מתעורר ויכוח, האם השחקן היה צריך לשאת את הקרניים על ראשו, או שאולי כירח מלא הקרניים נמצאות בתוכו? ומה בעצם תפקידו של השחקן כאן, האם הוא סרח עודף לפנס? השחקן מתגונן ומסביר שהוא האיש שבירח. אם כך, הוא נענה, הרי הוא וכלבו וקוציו היו צריכים להיות בתוך הפנס.
זהו בעצם ויכוח על מטפורה בימתית, על כמה אחד לאחד זה צריך להיות. ותאמינו לי שכיועצת אמנותית של תיאטרון דיונים כאלה הם הלחם והחמאה של עבודתי. זה חלק מהגישוש אחרי השפה הבימתית. ובשורה התחתונה – הסצנות "הפרימיטיביות" של הצגת פירמוס ותיסבי הן בו בזמן גם "אמנות-על-אמנות", מסה מומחזת על שירה ועל ריטוריקה ועל תיאטרון. אני יודעת שדברים כאלה מרגשים בעיקר אותי, ואני כותבת אותם בקיצור הפעם, כי אני בדרך למקומות אחרים.

*

הסדק של ביאליק

סיפור הנאהבים והסדק החזיר אותי לסיפורו הנפלא של ביאליק מאחורי הגדר (עד שפתחתי את עיר האושר לא ידעתי בכלל שנפשי קשורה בנפשו של ביאליק, ומאז הוא צץ שוב ושוב, למשל כאן, או כאן, או כאן).

ב"מאחורי הגדר" נקשרת נפשו של  הילד היהודי נח, בנפשה של מרינקא האסופית הגויה, על אף איבת העולם בין שתי המשפחות. גדר גבוהה חוצצת בין החצרות אבל הילדים "היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם." נח ומרינקא גדלים ומתאהבים עד הסוף קורע הלב:

וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?
אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

האם מאחורי הגדר, הוא המחווה הריאליסטית של ביאליק לפירמוס ותיסבי?

 *

על קירות ובני אדם – מאובידיוס עד חנוך לוין

לגלם "קיר עם סדק" זה שיא הגיחוך (הביצוע של הביטלס שהביא חולי בתגובות לפוסט הקודם אמנם חוגג את האבסורד).
ובמחשבה שנייה – האומנם?
אין דרך מאופקת להגיד את זה, אז שיהיה במלוא הפאתוס: מי בונה את הקירות שמפרידים בין אוהבים ומי מתחזק אותם? חומות ברלין וגדרות הפרדה אינן עצי באובב שנבטו מזרעים תועים. בני אדם מקימים אותן ומצדיקים את קיומן בק"ן טעמים.
כשמלהקים שחקן לתפקיד קיר, אומרים גם את זה, רק בלי פאתוס.

ובמחשבה שלישית – אצל אובדיוס הנאהבים מדברים אל הקיר:

למה זה כותל קנא כשטן תעמוד על דרכנו?
תן ובשר אל בשר ניצמד ונדבק בדודינו,
תן לנו זאת למצער: נשיקות נחליף במו פינו!
על חסדיך אנחנו מודים! תבורך, כי פתחת
דרך לשיח דודים ונתיב מן הפה אל האוזן!

תרגום שלמה דיקמן 

ולא רק אל הקיר הם מדברים. פירמוס מדבר אל האריה, ואפילו אל הבגד שהוא לובש: "בואי עתה, שמלתי," הוא אומר לפני שהוא נופל על חרבו, "גם אני מִדָּמי ארווך!" תיסבי מדברת אל העץ ומבקשת ממנו לזכור אותם. ויוצא שבעלי המלאכה (ושייקספיר המציץ מעבר לכתפם) שמלהקים אנשים לתפקיד דוממים שומרים על נאמנות למקור. הם מממשים את המטפורה, את ההאנשה.

ונזכרתי ב"אשכבה" של חנוך לוין שכולה פיוט מן הסוג הכמוס בהצגת בעלי המלאכה. לוין מאניש את הסוס ואת הבית ונותן לשחקנים לגלם אותם. העגלון שמנסה לשווא לספר לאנשים על מות בנו, שופך את לבו לבסוף לפני הסוס. והבית האנושי מסייע לבעליו ומגיש להם את החפצים שהם צריכים. וכמה מלאי חום וחמלה הם הדוממים האלה לעומת האדישות והניכור של בני האדם.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שלישי. בדקה 4 הבית האנושי נכנס לבמה (זה עוד יתרון של תפאורה אנושית, היא נכנסת ויוצאת בעצמה).

.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שמיני. אחרי הדקה השביעית – הדיבור אל הסוס.

*
הנאהבים חסרי המזל (על ציורו היפהפה של ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי")

*

עוד באותו עניין

עונג צרוף (הפעם הקודמת שבה הגעתי לאשכבה, דרך הוליווד ותיאטרון המחול של המזרח הרחוק. בלוג זה כמו תודעה, יש מחשבות שחוזרות ומצטלבות).

הפרימיטיבי והפיוטי – חייל הבדיל והמשכו – על התיאטרון האפי של ברכט, ולסיום ונוס של גז ואור ממסמרים.

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

כמה דברים על אופרות סבון

*

Read Full Post »

זאב, נסיכה ושבעה גמדים, תריסר מעשיות של האחים גרים, יצאו לאור לא מזמן בהוצאת מחברות לספרות[1]. הפוסט הזה יוקדש לאיורים הנפלאים של עפרה עמית.

*

נשף מסכות

ההתחפשות וההתחזות הן נושא חוזר במעשיות; מהזאב שמתחפש לסבתא של כיפה אדומה ועד לזאב שמתחפש לאמא-עֵז כדי לטרוף את שבעת גדייה. מהמלכה הרעה שמתחפשת לרוכלת כדי לפגוע בשלגייה, ועד לנסיכה שמשחירה את פניה ומתכסה באדרת מאלף פרוות כדי לברוח מאביה המאוהב שהחליט לשאת אותה לאשה.

עפרה עמית בחרה להחצין ולהציף את ההתחפשות, בין השאר על ידי סטייה מהייצוגים המוכרים שלה: היא מציידת למשל את הפיה הרעה של סינדרלה באף מלאכותי מחודד, ואת הזאב של שבעת הגדיים באף אדום של ליצן. הגדיים שלה הם בכלל ילדים מחופשים לגדיים (ראו תמונות בהמשך), וכן הלאה. אגדות האחים גרים שלה הן נשף מסכות.

זאת ועוד: המלאכותיות של מעשה ההתחפשות מוגברת על ידי האנכרוניזם, הקולאז', ערבוב הזמנים; בעולם האגדתי הקצת ימי-ביניימי של עמית ארוגים ומודבקים אלמנטים מודרניים ועכשוויים: מחצאית הפְּליסֶה ונעלי הבובה של היפהפייה הנרדמת, ועד לתצלום על שמיכת הזאב-המתחזה-לסבתא של כיפה אדומה, שחושף במין רנטגן את הסבתא שבלע. או ההדפסים העדכניים על הסרטים שמציעה המלכה הרעה לשלגייה. בטקסט אגב, אלה סרטי חנק, באיור הם כבר כמעט עניבות (נזכרתי ברוצח העניבות מ"פרנזי" של היצ'קוק, אבל אחסוך מכם את ההמחשות).

השעטנז הזה אינו מנטרל את הקסם, רק מעביר אותו לבמת התיאטרון. ציפוי האגדה נסדק ומתחתיו מתגלים פניה האמיתיים כתיאטרון העל-זמני של הנפש. 

*

אבל לא בגלל זה הטרחתי אתכם לכאן אלא בגלל המאגיה שאחראית לדחיסות הרגשית של האיורים; התפאורה והאביזרים של עמית, ההעמדה, הצבעים, הצורות והקומפוזיציות – הם מופת של אמנות הכישוף. כיוון שמאגיה היא כידוע, אמנות מגויסת ושימושית, זה יהיה בהתאם, פוסט מוסכניקי שמפשפש בקרבי האיורים. ולפני שנתחיל, אמנה על רגל אחת כמה מעקרונות היסוד (החזותיים) של תורת הכישוף:

*  העיקרון המטפורי: שימוש בבבואות, בצורות ש"מתחרזות" עם מה שרוצים להשיג.
(ראו דוגמא ראשונה ברשימת הפייטות, או כאן למשל, אחרי ההקדמה, ברגע שמגיעים לציידים)

**  העיקרון המטונימי, שבו מנכסים פיסה ממי או ממה שרוצים, כדי להידמות לו או להשתלט עליו.
זה קיים גם בטקסט למשל, כשהמלכה הרעה משתוקקת לאכול את הריאות ואת הכבד של שלגייה בתקווה לספח דרכם את יופייה.
(את ההבדל בין מטפורה למטונימיה הסברתי בהרחבה כאן ).

***  מיזוג זמנים, ובעיקר הקדמת העתיד: כדי לגרום למשהו לקרות בעתיד, אתה מביים אותו עכשיו בהווה, באופן הכי קרוב ומדויק שאפשר.
(למשל, כשרחל אמנו רוצה להרות, היא מסדרת שבלהה שפחתה תלד על ברכיה שלה. כלומר, היא מעמידה פנים שהיא יולדת תינוק כדי שזה יקרה לה בהמשך).

*

וביתר ספציפיות:

כיפה אדומה

"כיפה אדומה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

האיור לכיפה אדומה הוא המקרה הכי פשוט: לועו של הזאב עם השיניים החדות מאיים לטרוף את הילדה, אבל מידותיו ומיקומו של הברדס שלה הופכים אותו למין מלכודת, זמם מכושף וירטואלי שעתיד בסופו של דבר, לסכור את פי המפלצת.

*

כל מיני פרוות

"כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים" (אתכם הסליחה על הצבעים העכורים של הסריקה)

.

אביה של הנסיכה מ"כל מיני פרוות" רוצה לשאת אותה לאישה, והיא נמלטת מפניו לבושה באדרת מאלף פרוות. האדרת של עפרה עמית נראית כמו נוף ממטוס (עמק יזרעאל כזה). זה בולט במיוחד בנקודת המגע עם העצים, שם קשה להחליט אם הטלאים הם חלק מהנוף או מהתלבושת.

עמק יזרעאל. התמונה לקוחה מן הפוסט על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין, סיפור מאגי בפני עצמו.

ובחזרה לאיור של עמית: בזכוכית מגדלת אפשר להבחין במעין "קו תפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי.

ושימו לב גם לצלבי החוטים האדומים שעל הכפתורים, אלה צלבים מאגיים שמחזקים את נעילת הגלימה, כמין לחש חזותי של חסימה ואיסור על גילוי עריות.

"כל מיני פרוות", פרט: הצלבים המאגיים של החוטים מחזקים את נעילת הכפתורים

*

הדייג ואשתו

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

איורי הדייג ואשתו מתרגמים למאגיה את תשוקתה של האישה לנכס את כוחות הדג ולהגשים את חלומות הגדולה שלה:

ראשית, שמלתה מְחקה את הדג: החצאית מעתיקה את קשקשיו, החלק העליון של השמלה מחקה את ראשו (כולל הלחי התכלכלה!). במחשוף השמלה מהדהד פיו הפעור בדיבור קסם, והצווארון מספח את סנפיריו. קו המִתאר של הכתר הוא שכפול של קרס החכה.

שנית, גם כאן, כמו ב"כל מיני פרוות", יש כישוף של מרחב. ראו כמה הדייג זעיר לעומת החצאית הענקית העגולה. האיורים הבאים מדגימים את השינוי בקנה המידה: היחס בין גודל הקשקש לגודל הדייג מתהפך.

"הדייג ואשתו", פרט: תחת הכישוף הדייג קטנטן יחסית לקשקשים הענקיים של השמלה

"הדייג ואשתו" פרט, בלי כישוף: הדייג גדול יחסית לקשקשים הקטנים של הדג

"הדייג ואשתו", פרט: החלק העליון של השמלה הוא וריאציה על פרצופו של הדג (ראו איור מעל) כולל הלחי התכלכלה שהופכת לכדור מלכות

 .

שמלת הקשקשים היא לא רק בגד אלא נוף; תודות לגזרתה המעוגלת ולקומפוזיציה של עמית, היא מזכירה את כדור הארץ בצילומי לוויין:

סערה על פני השמש, צילום לווין של נאסא

שמלת אשת הדייג היא כישוף השתלטות על העולם.

וזה לא הכל; האיור מתאר את האישה בשלב הקיסרי שלה עם השרביט והכדור המתוארים בטקסט. אבל על השרביט משופדת למעשה השמש, והכדור הכחלחל העמום (המשכפל את לחיו של הדג) הוא גם הירח. התמונה כולה מקדימה ומממשת את המשאלה הבאה והסופית לשלוט על השמש והירח: "אם לא אוכל להעלות בעצמי את השמש ואת הירח בשמיים," היא אומרת לבעלה, "לא אוכל לשאת זאת".

*

היפהפייה הנרדמת

"היפהפייה הנרדמת", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
האיור לא מתאר רק את המפגש הגורלי בין היפהפייה לפיה הרעה, אלא גם את מלוא הכישוף שהושקע בו:

שני החוטים המתנחשלים מכף ידה של הפיה הרעה לקצה הדף מתחרזים עם שתי השערות העליונות בשערה המתנחשל של היפהפייה. המצנפת-מטפחת שמעליהם ירוקה כמו שערה של הנסיכה. כלומר המטפחת+החוטים לוכדים את שערה של הנסיכה.

שני הגלגלים הזעירים של הפלך עם הנקודה האדומה במרכז, הם הַדמָיות מאגיות/ במות קטנות ועגולות שמזמנות את אירוע דקירה. הגלגלים וההדמיות מהדהדים גם בחורי השרוכים של נעלי המכשפה, באפלה שמתחת לשמלה.

שלושת המשולשים שקודקודיהם יוצאים מן הגלגל הזעיר של הפלך – מקבילים לשלושת המשולשים בכתרה של היפהפייה.

ויתרה מזו, המשולש כצורה חדה ודוקרנית הוא הצורה המובילה של המכשפה:
חישורי גלגל הטוויה שלה משולשים
הסומק על לחיה – משולש
המטפחת-מצנפת שלראשה משולשת
והאף המזוייף הוא חוד החנית המשולש המכוון אל פניה של היפהפייה.

אלא שהחוד החנית שבור כמו הכישוף של הפיה הרעה: הפיה השתים עשרה לא הצליחה לבטל את הכישוף, רק לשבור את קצהו, וגם זה מצויר.

*

שלגיה

"שלגיה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

איור שלגייה מממש את הוודו של המלכה הרעה המשתוקקת לנכס את יופיה של הנערה. בטקסט היא בולעת את הכבד והריאות במין כישוף מטונימי. באיור הכישוף הוא מטפורי; המלכה מתאמצת לחקות את שלגיה, ומשקפת אותה במין סימטרייה הפוכה:

לכל אחת מהן יש רק חצי פרצוף, כשהחלק הפנימי המוצל של הדלת מקביל לחלק הפנימי המוצל של מטפחת המכשפה.

המטפחת האדומה משכפלת ואורגת את הפס האדום של הקשת של שלגייה. והקשר של המטפחת הוא ההשתקפות ההפוכה והקצת מעוותת של הסרט על ראשה של הצעירה.

ודוגמת התפוחים כמובן משכפלת את כוח הפיתוי ומבשרת את התפוח הגורלי שירעיל את שלגייה.

ועם זאת, ובהמשך לכך:

יש משהו נועז בהחלטה של עמית להציג את שלגיה ואמה החורגת באופן סימטרי. יש כאן גילוי של אהדה למלכה הרעה, ניסיון להכנס לנעליה ולעורה הנואש, עניין שאינו מובן מאליו, או אפילו לגיטימי בקריאה המסורתית של הסיפור.

בשלגייה המציצה מן הבית יש הזמנה ופיתוי שאינם נופלים מהפיתוי העתידי של התפוח. ובשורה התחתונה זהו איור חתרני, שאינו מציג רק את מזימתה של המלכה המזדקנת אלא את נקודת מבטה: כרוניקה של אכזבה וייאוש ידוע מראש.

*

הזאב ושבעת הגדיים הקטנים

"הזאב ושבעת הגדיים הקטנים", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
כאן חוברת המאיירת לאם הגדיים בוודו נגד הזאב הרע. גם לשונו וגם זרועו של הזאב קצרות מכדי לגעת בגדיים המצוירים בבטנו. והמעניינת מכל היא שורת הכסאות הקטנים האדומים עם הרגליים הדקיקות. הם מייצגים את ההשתלטות של הזאב על הגדיים, אבל מרחוק הם מתמזגים ליחידה אחת, מעין חתך קולוסלי עם נזילות דקות של דם, צלקת אדומה עם תפרים שמבשרת ומעצימה את החתך שתעשה האם בבטנו של הזאב הישן (ודרכו תיילד מחדש את הגדיים, תחליף אותם באבנים ואז תתפור את הבטן בחזרה).

ועם זאת, ובהמשך למה שאמרתי קודם על איור שלגיה – ישיבתו של הזאב על הכסאות מציעה קריאה מפתיעה של המעשייה הנושנה. עפרה עמית אגב, חורגת כאן מהסיפור: אצל האחים גרים הזאב יוצא לאחו מיד אחרי שהוא טורף את הגדיים, ואילו אצלה הוא מתיישב על כסאותיהם. שלא לדבר על הגדיים עצמם, שהם ילדים מחופשים (ותחפושות הגדי שלהם מזכירות את חליפת הזאב של מקס מ"ארץ יצורי הפרא", ומגניבות עוד קורט סימטריה וחתרנות לתבשיל).

חליפת הזאב של מקס מתוך "ארץ יצורי הפרא", אייר מוריס סנדק (פרט)

האיור של עמית גרם לי לחשוב מחדש על הזאב שמתחפש לעז; הוא משנה את קולו ומלבין את כפותיו כדי להידמות לאמם של הגדיים. ואולי זו לא רק תחבולה, אולי זה מסגיר את תשוקתו הכמוסה להפוך את עורו. אולי הוא טרף את הגדיים כמו שהמלכה הרעה טרפה את "הריאות והכבד של שלגייה", לא כדי להשביע את רעבונה אלא מתוך קנאה ורצון להידמות לשלגיה ולתפוס את מקומה. אולי נמאס לו להיות פרא והוא משתוקק להתיישב על כסא. האיור מתאר את תשוקתו הנכזבת להפוך לגדי, כלומר לאדם, את הנסיון הפתטי שלו לנכס לו קצת אנושיות (אולי מתחתי קצת את החוט, אבל עפרה התחילה!).

*

כל הפוסטים על איורים ועל מדרש תמונה

*

עוד פוסטים על איור

איך נראית ילדות – על שיר  של ביאליק ואיור של בתיה קולטון

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

גורילה מאת אנתוני בראון, מה אומרים האיורים?

ועוד ועוד (ובקרוב פוסט גדול על אורה איתן)

*

עוד על כישוף

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

אבות המזון הפרטיים

ועוד

***

וגם – על "שירים לעמליה" מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

***


[1] הערה לכל המעורבים בדבר – הספר "זאב, נסיכה ושבעה גמדים" קשה מאד להשגה, גם למי שמחפש אותו. לולא המאמר של שחר קובר בהפנקס לא הייתי יודעת על קיומו, וחבל.

Read Full Post »

זה הפוסט השני של ההרהורים. לקריאת החלק הראשון.

כשהוזמנתי להרצות בכנס  והמאייר הזה הוא אני לא היה לי מושג על מה אני רוצה לדבר. זה היה תירוץ להרפתקה, מסע בין איורים שתחילתו בספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל וסופו בספרייתי הפרטית.

זהו חלקו השני של השיטוט, פוסט חופשי ואסוציאטיבי בדרך אל האיור הלא מתאים, לא מחשבות סדורות אלא אוסף של גלמים לפני שהפכו לפרפרים.

*

תוך כדי דפדוף נתקלתי במציאה:

קטינא כל-בו" מאת ביאליק, איורים א. ביהם ורחל שליט מרכוס, קליגרפיה פרנצ'סקה ברוך, הוצאת רימון, ברלין תרפ"ג.
והנה עוד כמה דפים בסדר אקראי (התודות לספריית אגף הנוער שאיפשרה לי לסרוק!):

האיורים של א. ביהם הם מחווה מחויכת לאיורים של כתבי יד מימי הביניים.
אני מכירה איורים פסאודו ימי-ביניימיים בספרים "תקופתיים" כמו הספר הנהדר הזה. נהדר בזכות הטקסט המבריק והפמיניסטי. באיורים המרשימים בדרכם, יש איזו כבדות וחוסר חיים בלתי נמנע כמעט, כשמדובר בחיקוי, מין פיחלוץ של סגנון. אבל במקרה של "קטינא כל בו" לא מדובר בחיקוי אלא במחווה חופשית. זעירותם של הגיבורים והצעצועים מצדיקה ומרעננת את אריגתם-רקימתם לדוגמאות ועיטורים בשולי הכתב. החרקים שמחליפים את הדרקונים והיצורים הקסומים של ימי הביניים, מוסיפים הומור ומין נופך יומיומי ועכשווי (יחסית לימי הביניים).
למטה – כמה כתבי יד מימי הביניים לדוגמא:

דף ממורה נבוכים לרמב"ם


שימו לב לסלסולים המשתרבבים מן הA  בתמונה למעלה. זה היה מאד שכיח בסוף ימי הביניים. פעם כשהייתי קטנה עבדתי אצל כורך ספרים שנתן לי לשחזר חלק מדף חסר בהגדה מהמאה ה-14 (זה נשמע דמיוני, אבל בחיי, אפילו קיבלתי פיסת קלף לאימונים, כי זה מגיב קצת אחרת מנייר). ובכל אופן – גם לאותיות העבריות היו כאלה קנוקנות. וא. ביהם "תרגם" אותן ל"שרוכים".
כמעט הרציתי על זה, אבל לא. המשכתי הלאה…


השורה שלפני גן העדן

חשבתי לדבר על הזיקה בין האיורים של "ויהי ערב" (חיים האוזמן) ל"לילה בלי ירח" (דוד פולונסקי), על הדמיון וגם על השוני: התיאטרון של "ויהי ערב" לעומת הקולנוע של "לילה בלי ירח".
האיור הראשון של "ויהי ערב" החזיר אותי לסביליה, לתיאטרון שבו ראיתי מופע פלמנקו. כמו להרבה תיאטראות אירופאיים, היו לו ארבעה יציעים והגבוה והזול שבהם נקרא "השורה שלפני גן העדן". וכך גם באיור – רגע לפי תחילת ההצגה היציעים מלאים קהל: בעלי חיים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים בשורה שלפני גן העדן, ביציעי שביל החלב והעננים.

האיור הראשון מתוך "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין, צייר: חיים האוזמן

אבל מהר מאד הבנתי שהרבה יותר דחוף לי לכתוב על הטקסטים של שני הסיפורים (על "ויהי ערב" כבר כתבתי, על "לילה בלי ירח" – בקרוב).

חשבתי אולי לקחת שיר קלסי כמו "קן ציפור" של ביאליק, או "מיכאל" של מרים ילן שטקליס, ולבדוק איך איירו אותו במשך השנים. (הרעיון היה הרבה יותר מלהיב מן הממצאים הסתמיים). חשבתי לדבר על השפה הסיפורית-איורית של מקדה בן נאה (בפעם אחרת), על הפיוט של עפרה עמית, בעיקר ב"ילדה משם" וב"כנפיים", אבל… תמיד היה אבל. פעמיים נסעתי למוזיאון ישראל ופעמיים חזרתי עם קדחת מחשבות ובלי שום החלטה, ובינתיים התחלתי לקבל מיילים שדוחקים בי למסור את שם ההרצאה…

וכאן (בשיא המתח) מסתיים החלק הזה של המסע. לספר הבא שבו עצרתי מגיע פוסט נפרד. גם משום שהוא הוביל בסופו של דבר ל"האיור הלא מתאים", וגם בזכות דלתות אחרות שהוא פותח. המשך יבוא.

עוד על כתבי יד מאוירים – ליתר דיוק על קומיקס מימי הביניים (בפוסט וגם בדיון בתגובות, וגם הכרות עם פמיניסטית מהמאה הארבע עשרה) עיר הגבירות 

לחלק השלישי והאחרון של הרהורים על איורים  – יש לי משהו עם אוטיסטים

Read Full Post »

גירסה מורחבת ומשודרגת של הפוסט הפכה לפרק בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*

את "שלוש אחיות" של עגנון קראתי לראשונה בגיל עשר או אחת עשרה. הוא נכלל ב"ילקוט לבית הספר היסודי" שערך נפתלי גינתון ונכנס לי ישר לנשמה. כשגדלתי הפכתי אותו למופע בשם "אילו".

שלוש אחיות, מאת ש"י עגנון
שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.
נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכתונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

מתוך "הוי אילו..." על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

מתוך "אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

תמונה מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות. הבית הקטן והשחור משמאל (די מתמזג עם הרקע, רואים רק את החלון המואר באור צהוב של נר ואת הגג האפור) מונח על שולחן. כף ידי התופרת מושלשת בעזרת מראות וראשי (בתור המספרת) מציץ מתוך השולחן (קרש החלה מתרומם כמו דלת של מרתף). מאחור על השולחן מבצבצות נעלי הכלה.

תומס הוּד , שיר החולצה 1843 (יובא מכאן)

באצבעות שחוקות ודוויות,
בעפעפיים כבדים ואדומים,
אישה יושבת בסחבות
מפעילה את המחט והחוט:
תפרי! תפרי! תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
ועדיין, בקול נוגה,
היא שרה את "שיר החולצה"!

עבדי – עבדי – עבדי!
העבודה לעולם אינה מובסת,
ומהו השכר? מיטת קש,
פרוסת לחם יבש וסחבות.
הו אנשים, בעלי אחיות יקרות!
הו אנשים, בעלי אימהות ורעיות!
לא בד אתם שוחקים
אלא חיים של יצורי אנוש!
תפרי – תפרי – תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
תופרת באחת בחוט כפול,
חולצה וגם תכריך.

כמה הערות בהמשך למה שכתבתי על "שלוש הטוות" של האחים גרים:

1. "צינורה של דם"

שלוש בתולות זקנות ועניות תופרות ותופרות לבָנים לאחרים ולהן עצמן אין כלום מלבד עורן המתבלה. כשהן מסיימות כותונת לנדוניה של כלה עשירה, הן נזכרות פתאום במצבן; האחת נאנחת ומתלוננת, השנייה משתיקה אותה ובוכה, והשלישית השחפנית פולטת "צינורה של דם" ומטנפת את הכתונת.
"צינורה" היא טיפה / קילוח דק. אריאל הירשפלד טוען שהיא מופיעה בתלמוד בהקשר של רוק מטמא; צינורה של רוק ניתזת מפי הכוהן הגדול ומטמאת. אבל היא מופיעה גם במסכת נידה ושם היא מתארת את דם הווסת (שאף הוא מטמא כמובן).
במילה "צינורה" מהדהדים שני ההקשרים; הכוהן הגדול (כלומר הממסד הגברי) שיורק על הנשים הללו, ודם הבתולין של כלולותיהן האבודים שהוחלף בדם המחלה.

*

2. כותנות

"כתונת לכלה עשירה" – בימי הביניים נקבע ערכו של בגד נשי על פי מספר הבתולות שרקמו עליו. זה היה המדד, כמו מספר הקאראטים של זהב. ראו למשל ב"מעיין הבתולין" של ברגמן; על החצאית החגיגית של הנערה עמלו 22 בתולות (עד כמה שאני זוכרת), אבל האנס והרוצח טועה ומעריך אותה רק ב15 בתולות (כנ"ל).
"נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן ואף הוא מזקין ותושש." לכלה יש כתונת נאה ומגוהצת, התופרות לובשות את עורן המתקמט. ההקבלה הזאת מחפצנת את האחיות. העור הוא סתם חומר, תחליף עלוב לאריג.

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

מחוך עשוי עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, של ניקולא קוסטנטינו.

3. שלוש שהן אחת

איך הסתנן סיפור קודר על שלוש נשים שנמקות בבתוליהן למקראה לבית הספר היסודי? בזכות עגנון מן הסתם, וגם בזכות הנופך האגדתי. אין שום קסם מפורש, ובכל זאת זה נשמע כמו אגדה:

* בגלל הזמן – לזמן המוקדש לתפירה יש ממדים אגדתיים. הפסקה הראשונה היא כעין פירוט ומימוש של שלוש מאות השנים שהיו נחוצות לגיבורה של "שלוש הטוות" כדי להשלים את טוויית הפשתן.

* בגלל הדמעות – רק באגדות אפשר לכבס בדמעות;
בסיפור "כתונת המתים" של האחים גרים, מתלונן ילדון מת על אמו שמרטיבה את כתונתו הלבנה בדמעותיה.
ו"הקבצנית הזקנה", סיפור אחר של האחים גרים, שסיומו שימש אולי השראה ישירה לעגנון (הזיקה היא גם בתוכן וגם בנימה). הקבצנית הזקנה מגיעה לביתו של נער שובב וידידותי:

"כשעמדה הזקנה ליד הדלת ורעדה אמר הנער בחביבות: 'בואי סבתא'לה, התחממי.' היא נגשה אך קרבה מדי לאש ובלואי הסחבות שלה החלו לבעור בלי משים. הנער עמד והביט בזה, הרי היה עליו לכבות אותה, נכון שהיה עליו לכבות? ואילו לא היו לו מים, היה עליו להגיר את כל המים מגופו בבכי דרך עיניו, וכך ליצור שני פלגים נאים, לכיבוי." (תרגם שמעון לוי)

* וגם לשלוש-שהן-אחת יש נופך אגדתי – "שלוש אחיות" כמו "שלוש הטוות", כמו שלוש המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו (הטווה), לַכסיס (מטילת הגורל), ואטרופוס (הגוזרת, שאין להפר את דברה – ומעניין שגם העברית קושרת בין גזירה במספריים לגזרות, כלומר להחלטות אכזריות.) פרט נוסף וחשוב שלמדתי לאחרונה: מסתבר שהמוירות היו אורחות קבועות בחתונות. נוכחותן היתה סגולה לאושר זוגי, ולכן זומנו לכל חגיגות הנישואין (רלוונטי מאד גם לסיפור "שלוש הטוות").
שלוש האחיות של עגנון הן המוירות האומללות של עצמן, מוירות ממוכנות המופעלות על ידי המצוקה.

*
4. אילו

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
המשפט הזה, היפהפה האירוני המפוכח המכני המקונן המתפלפל הוא השיא והתמצית של הסיפור.

*
5. פרפטום מובילה

שלוש האחיות שלוש האחיות הן פרפטום מובילה (Perpetuum Mobile, מכונת תנועה נצחית מתמדת) אנושית. בהערת הסיום עגנון מציע לתקן את הסדר, כלומר להקדים את הדם לדמעות. הרבה מהיופי של הסיפור מצוי במתח בין הנעימה החולמנית של "הוי, אילו…" לבין התוכן המכני: הצעת ייעול לפס הייצור בנוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין. בין הצלילות והפיכחון לאנחות ולגניחות היהודיות המפסקות את הסיפור. 

 

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. אני עם המסכה ששמשה את שלוש האחיות, ועם בובת הכלה העשירה שצמתה מתחרזת עם החלה שעל ראשה

6. ברכה

[לב. כצנלסון ברכה] – כך, בסוגריים מרובעים, מופיעה ההקדשה קטנה בראש הסיפור. אריאל הירשפלד טוען שעגנון אהב והעריך את ברל הסוציאליסט. ההקדשה על כל פנים, נוטפת אירוניה. המילה הקטנה "ברכה" מופיעה גם בסיפור: "אבל ברכה לא ראו בעמלן." וברקע מתנגן לו מן הסתם שיר העבודה של ביאליק: למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה! השיר, שקדם בכחמש שנים ל"שלוש אחיות", נכתב על פי הזמנת ברל כצנלסון כהמנון לתנועת הנוער העובד. כשעגנון נוקט בלשון רבים – "יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה…" – למי הוא מתכוון בעצם, לעצמו ולנו הקוראים, או שמא לברל ולעצמו?

ח. נ. ביאליק, שיר העבודה והמלאכה

מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!
    מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

ומי נטע עצים בגן,
לפרי ולצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!

*
7. פילפול

תבנית הערת הסיום היא תבנית של פלפול תלמודי. עגנון מתפלפל עם ברל על האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות חלוקה יותר צודקת של המשאבים ושל העבודה.  הכל עשוי יפה בעתו – זו דרגת סדר אלוהית (בהמשך ל"את הכל עשה יפה בעתו," של קוהלת). אבל גם הסדר המושלם ביותר לא יוכל למחוק מן החיים את הזיקנה הכאב וההחמצה.

*

גירסה מורחבת ומשודרגת בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*
עוד באותו נושא, רק הפוך – טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

עוד באותו נושא, רק הפוך באופן אחר – חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

על סיומי סיפורים של האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. כמעט סוף ההצגה

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »