נעמי יואלי היא חברה יקרה ויוצרת תיאטרון נועזת וייחודית, שאני משמשת לה מדי פעם "עין שלישית". לרגל המופע החדש שלה ושל יוסי מר חיים, יאללה בטטה, נפגשנו לשיחה על פנטזיות ילדות, על הזדקנות והסתכנות (כשאומרים אותן בקול הן נשמעות כמעט אותו דבר), על האהבה לשפה העברית, על סטנד אפ ועל טקסים, על אימת המוות ועל חברוּת.
מרית: מה זה יאללה בטטה?
נעמי: [צוחקת] זה סוג של פח אשפה… פרטי, קיבוצי. זה מה שמוצאים פתאום אחרי שמפנים את הכלים ואוספים את הפירורים ליעה. זה מקום שאין בו איזו סלקציה מובנית, פורמלית או תכנית, וזה קשור גם לתהליכי יצירה: כל עבודות הבגרות או המבוגרוּת שלי, נוצרו בדרך כלל סביב נושא מסוים, סביב דמות כמו דודה פרידה שלי או נתיבה בן יהודה, סביב טקסט של אידה פינק, או סביב האירוע הטרגי של הרג שלוש בנותיו של הרופא בעופרת יצוקה. תמיד ידעתי מה הגזע, הנהר שבו זורם המופע, אבל בגלל צורת העבודה שלי וגם של יוסי (שהיה מעורב כמעט בכולן), נפתחו כל הזמן גם יוּ-בָ-לים [נהגה במבטא אמריקאי כבד] כמו שהמורה שלי לשבוע היתה קוראת להם.
מרית: מורה לשבוע? יו-ב-לים?
נעמי: לפני "דודה פרידה" עשיתי סדנא אצל ליני זק באמריקה. הבאתי המון חומרים כדי לעבוד על המופע, ובסוף דיברנו על דברים לגמרי אחרים. אני סיפרתי סיפורים ושתיתי קמפארי וסיפרתי סיפורים ושתיתי קמפארי ו… שילמתי לה המון כסף, מירושה שקיבלתי מההורים, והיא כל הזמן השוויצה במחשב אפל שקנתה בכסף שלי, ולא ראיתי שלי יש איזה תועלת מכל זה; לא רק שאני יושבת ומספרת לה סיפורים, אני עוד משלמת לה. וזאת היתה תמיד גם ההרגשה שלי עם פסיכולוגים, חוץ מפטיה [גבריאל דגן] שגם הוא היה מספר. הוא היה עוצר את השעון של הטיפול, ואומר, אני חייב לספר לך משהו, זה על הזמן שלי, ומספר איזה סיפור על מחנה השמדה, והייתי חושבת, מה זה קשור לבעיות שלי עם גברים, ובסוף… לא משנה. אז ליני תמיד אמרה: יש לך דרך מיוחדת לספר סיפורים. איך אומרים streams בעברית? יו-ב-לים? את תמיד מתפצלת ליובלים. זה יפה, אבל תוודאי שאת חוזרת לנהר.
יש מין אזורי סְפר כאלה בחיים ובתהליכי עבודה, אזורים לימינליים כאלה ששם הסיפור לא מספיק חשוב ומרכזי, זה לא חלק מאיזו תזה, דברים שאת אומרת לעצמך, פעם נתעסק בזה, והם מצאו את דרכם ל"יאללה בטטה". זה מסע הרבה יותר חופשי ופרום מעבודות אחרות שעשיתי, קצת יותר מסתכן. ואפשר אולי להגיד שההסתכנות הזאת קצת קשורה להזדקנות. כי מה כבר יעשו לזקנה ולזקן המשוגעים? יכניסו אותם לבית סוהר? ישללו מהם – מה? כשהתגרשתי נורא פחדתי שיקחו ממני את הילדים, אבל את הילדים כבר לא יקחו – הם הלכו, את הנכדים לא יקחו – הם באים, אהבת הנעורים כבר מוטמעת איפהשהו, אהוב הנעורים כבר מת. המון דברים בהזדקנות-הסתכנות הם כבר לא הסתכנות כי את כבר יודעת שהמחיר הוא איום ונורא: אי הֶיוֹֹת, אז יש משהו בַּהֶיות שמקבל דגש גדול יותר של אהבה ושל קשר, וגם של הבנה שהפרטים הקטנים ביותר הם העדויות החשובות ביותר, וכשאתה לא שם לב אתה גורף אותם. באקס חמותי החורגת יש מיניאטורות יפהפיות שמבשרות את הסוף, את המלחמה, את הגטו, את ההשמדה. ובסופו של דבר אני גורפת אותן מהשולחן עם כף של רולטה. אני תמיד מרגישה שהמקריות או הסחיפה היא מכרעת. בסופו של דבר על האירועים הגדולים אנחנו לא שולטים, וגם לא על האירועים הקטנים, אנחנו יכולים לעשות רק משהו בינארי: זה או זה, ותמיד יש שלישי שמחרב, פורע…
אני בגילאי השבעים, יוסי בגילאי השמונים, אנחנו עובדים כבר חמש-עשרה שנה יחד. אין לנו שום קשרים חברתיים מעבר לזה. אני מצלצלת נגיד פעם בשנה ואומרת, יוסי, בא לך לעשות משהו? והוא אומר [מְחקה אותו באינטונציה של תלונה]: "אני מחכה לטלפון הזה כבר חצי שנה". ואני אומרת, אני רק יכולה להגיד שיקראו לזה "יאללה בטטה", יש לזה סיבה ולא נעשה ספוילרים. והוא אומר: יופי, נשמע נהדר… ואז אנחנו מתחילים לדבר. אנחנו מאד שונים, יוסי ואני: חלק גדול מעיסוקי זה להיות תלמידה טובה, להצטיין, לענות את התשובה הנכונה. אני גם מאד היררכית. אני יכולה לראות את זה לפי החלומות שלי; אני מעריצה סמכויות, אני מאד מודאגת ממה היה קורה אם הייתי גדלה במשטר הנאצי, כי אני הייתי ילדה פטריוטית כזאת… ויוסי הוא אנרכיסט, הוא לגמרי לא היררכי, יש לו פחד רק מדבר אחד, והוא אומר את זה בהצגה: "פחד מוות, מהרגע שנולדתי".
אז אמרתי לעצמי: עבודה אחרונה, פרומה, פתוחה, ויתור על היררכיות, לגיטימיות לסיפורים הקטנים שלנו שמאירים אחד את השני. שנינו ירושלמים, זה סוג של שפה, שנינו מגלגלים שיר אהבה מסוים לעברית, למקום שאנחנו חיים בו, לקהל. העבודה שלי היא בסך הכול טריגר לשיחות, מחשבות, הפלגות של אדם אל עצמו.
בכל מה שאני עושה יש יסוד מאד חזק של אינטואיציה, ויסוד מאד חזק של אימפרוביזציה, של משהו שנשאר ליד המקרה. באקס חמותי החורגת אלה שישה מתנדבים שמנהלים את ההצגה. כל אחד מהם פותח מגירה ונכנס איתי לדיאלוג, ואי אפשר לדעת איך זה יתפתח. אני הרי מדברת כאגי [אקס חמותה החורגת], והיו אנשים שבאמת חשבו שאני היא, ועם כמה שאני נראית רע, [צוחקת] לא נולדתי ב1921… לעומת זאת יכול לעלות מישהו על הבמה, ואני מוציאה נגיד צלחת יפה מהמגירה שבחר ואומרת לו [במבטא של אגי] "זה מוצא חן בעיניך?" והוא עונה: "זה מאד מוצא חן בעיני" במבטא מוגזם, ועושה ממני צחוק. זה מישהו שנאטם מול הרגש הצרוף ומגיב בסוג של אלימות. איך אני מגיבה לזה? למשל אני אומרת לו [בתור אגי], איזה יופי של מבטא יש לך, ישר לקרקס! ואנחנו יכולים להיכנס לאיזה קטע די כסחיסטי. זה יכול לקרות, שהסנטימנט שאתה מציע לא מדבר לתיאטרון מוח שיש לקהל בראש.
מרית: בדרך כלל את נחלצת בעזרת הומור.
נעמי: אחד מתפקידי בחיים זה להצחיק; תמיד הייתי הילדה המצחיקה, בבית, בחצר, בכיתה, בגן. דקויות אירוניות לא הבנתי – כשהגננת שלי אמרה לי, נעמי, אני נורא אוהבת שמדברים יחד איתי, אני דיברתי יחד איתה כי כל כך אהבתי אותה וכל כך רציתי לשמח אותה – אבל דברים היו תמיד מצחיקים לצד אימה איומה ונוראה. גיליתי את המוות בגיל מאד צעיר במלוא העוצמה ששמורה לו עד היום. הקונספט הזה של "פח זבל" מגחיך בין השאר את הרצינות של כל הדברים בחיים, כי בסוף, לאן שזה הולך כולנו הולכים. וזה גם מעורר צער מאותה סיבה, והדרך היחידה להתקיים היא להדחיק, לצחוק…
מרית: גם אגי אמרה, שמה שהחזיק אותה בחיים היה הצחוק.
נעמי: נכון, אבל כששאלתי אותה למשל על אושוויץ, "אתן הייתן בנות עשרים, לא היתה מפעם לפעם איזו בדיחה, לא צחקתן, לא היתה לכן איזו אירוניה?" היא אמרה [מחקה את המבטא הייחודי של אגי], "שום כלום. חוץ מפעם אחת, שהגיע טרנספורט ואמרו לנו שז'וז'ה בטרנספורט והיא השתגעה. ואיכשהו יצאנו מהבאראק והגענו אל הרמפה, וכבר ז'וזה היתה שם עם הבגד ועם הקרחת הזאת, והיא אמרה, אני לא השתגעתי, אני לא השתגעתי, פשוט אני צחקתי, כי כל הדרך ברכבת החבר שלי אמר לי תסתרקי, תסתרקי, כי הרושם הראשון קובע". זה מה שאני אוהבת בסטנד אפ, שגם הסיפורים הנוראים הם מצחיקים. זו אמנות נפלאה בעיני, לא בחלק של הבדיחות, אני מתעבת בדיחות. יאללה בטטה זה סוג של סטנד אפ לזקנים.
מרית: זאת היתה נקודת המוצא, אבל סטנד אפ זה מדיום מאד חשוף ובודד, לבד מול קהל, וביאללה בטטה אתם שניים, יש לכם זה את זה. את תמיד אומרת שאת ויוסי לא מדברים על רגשותיכם זה לזה, אבל יש אינטימיות גדולה ביניכם שלגמרי מציפה בסוף, בשיר על תוכי יוסי. יאללה בטטה זה דיאלוג, זאת הצגה על חברות.
נעמי: זה נכון… כשאת אומרת את זה, אני רוצה לומר: אה, נכון, זאת הרי הצגה על חברות! וזה נכון גם בקשר לדיאלוג; כשאת הערת לי על זה שביאללה בטטה יש איזה מקום של בטן שבו יוסי הופך פתאום למלווה המוזיקלי שלי, באמת דיברנו על זה, יוסי ואני, ובפגישה האחרונה שלנו יוסי מופיע [מתגלגלת מצחוק] עם מלודיקה מטאיוון, הכלי הכי… אם אפשר להגיד על משהו פתטי… זאת לא המלודיקה ההיא, הירוקה, שהתחזתה למשהו רציני… לא, זה צינור בצבע תכלת עם קלידים שלא עובדים, עם קול שמלודיקה לעומתו זה מקהלת מלאכים, ואז הוא אמר, כשאת יוצאת להתלבש, אולי במקום להמשיך את המוזיקה ששמנו, אני חושב שאולי שם אני יכול לנגן את הקטע שכתבתי. ואמרתי, מושלם, פשוט תלך עם זה, תשב ליד השקופית של ההומלס ותנגן לו. עוד לא ניסינו את זה, אבל אני חושבת שזה יהיה נורא יפה.
ואז אמרתי לו, יש עוד דבר שכל השבוע אני חושבת עליו. אנחנו כל הזמן מדברים על כל מיני נכחדוּיות, שהן בעצם מְשָלים לנכחדוּת שלנו. אולי נעשה טקס זיכרון לחיריק? נגיד "הֶפסקתי"… זה נורא מצא חן בעיניו. אז בפעם הבאה נערוך טקס זיכרון לחיריק, או לַהִפעיל, ל"הִי". עדיין אין לי מושג איך זה שייך ליאללה בטטה, אבל זה שייך.
מרית: ברור שזה שייך.
נעמי: [צוחקת] אולי תסבירי לי איך זה שייך, תהיי רגע העין השלישית שלי…
מרית: זה לוקח משהו שכמעט נכחד – במקרה הזה המסורת האלתרמנית של "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן" – ומפעיל אותו מחדש, רק אחרת. זה חלק ממיחזור של זכרונות ומסורות. החיריק אגב נעלם ביחד עם הניקוד. יש פחות ופחות ספרים עם ניקוד. אנשים לא באמת רואים איך הוגים את המילים, ואם אין יו"ד זה מידרדר לסֶגול.
נעמי: מות החיריק קשור גם למות הדיקציה. יצא לי השבוע הרבה לנסוע בגלל החג. אז שמתי 88 או רשת ג'. רשת ג' היא רשת מאד פטריוטית, הרבה שירי ארץ אהבתי, ואתה אומר: מאיפה הם המציאו את הפיצ' והדיקציה של שירי הלהקות? מאיפה הרי"ש הזה? [שרה בחיקוי קורע שרשרת שירי להקות כגון "יש לי אהוב בסיירת חרוב"]. אף אחד לא דיבר כך, אבל בתרבות, בשירה, בתיאטרון, הפיצ' של הקול היה שונה, והיתה איזו תביעה לרי"ש ולדיקציה. ועכשיו זה התהפך: אין שום לחץ על דיקציה, שום ניסיון להיות מובן. נניח נועה קירל: [שרה בשפתיים רפויות, "אני פנתרה…"], חשבתי שהיא שרה "אני פנדה". הזקנים יכולים לבכות עד מחרתיים, אבל זה מחזיר להם על העיוות הזה של הרי"ש [עוד חיקויים מגלגלים מצחוק]. משהו מת בשפה, משהו אחר חי בשפה.
מרית: אפרופו חיים ומוות, אני פותחת סוגריים: כשהייתי ילדה כל הנטיות בדקדוק הודגמו על הפועל ש.מ.ר, ושנים אחרי, כשעזרתי לילדי ללמוד לבגרות בדקדוק, גיליתי לחרדתי שהש.מ.ר הוחלף בק.ט.ל. דווקא ק.ט.ל?! אם לא רוצים את הגרוניוּת של הרי"ש, שיחליפו לש.ת.ל או לאלף פעלים אחרים. זאת אפילו לא אידאולוגיה. זה ישר מהתת-מודע המופרע של מישהו. כתבתי על זה בעיר האושר ואף אחד לא נחרד. איך ייתכן שאף אחד לא נחרד?
נעמי: זה ייכנס להצגה, כמו שאגי היתה אומרת: "אני אשלח לו אורכידיאה מקולקלת. זה יהיה העונש שלו". [ובחזרה ליאללה בטטה]: זיכרון הולך יד ביד גם עם נוסטלגיה, ותמיד נורא מעצבן אותי שיש איזה קונצנזוס נגד סנטימנטליות ונגד נוסטלגיה. אלה שני יסודות כל כך חשובים בחיים, הרגש והרגשיות הנשפכת, והגעגוע לעבר שהוא גם געגוע למתים, וישנה גם האלגיה, מחלת הגעגוע. אנשים הרבה פעמים יוצאים מהמופע ואומרים, איזה יופי, איזה נוסטלגיה נחמדה! וזה ממש מעצבן אותי למרות שזה לגמרי לגיטימי. הרי כשאני עושה עם הקהל שירה בציבור של קנון, אני לא מלכלכת על זה. אני משחקת עם להתמסר לזה ולהתבונן בזה.
מרית: אם כבר מדברים על זיכרון, המופע לא לגמרי פרום, הוא מאורגן באופן כמעט כרונולוגי, מהפנטזיות של הילדות אל המוות. ואיכשהו זה תמיד מגיע לשאלה, מה את רוצה? כשהיית ילדה, רצית להיות הציירת הטובה בעולם, הפסנתרנית הטובה בעולם, הזמרת, הרקדנית, ומתישהו כשאת מתבגרת כל מה שאת רוצה זו אהבה ומשפחה. אני תמיד מתכווצת כשאת מגיעה לזה.
נעמי: זאת לא השורה התחתונה, זה רגע מסוים שמתרחש מול שקופיות שלי בגיל 38, חצי מהגיל שלי היום. זו היתה תקופה איומה. האובדן של אחותי, אכזבה עמוקה מאהבה, זוגיות, משפחה, דברים שקרו לאורי בצבא, הקשר עם הילדים, הכל היה כל כך פצוע, עגלת חיי ההפוכה. ובכלל, מול פנטזיות הילדות, הכל זה אכזבה. כי רק הילדה חולמת שהיא עפה ויכולה לחוות את זה בשיא המלאות, ויש לה: אני רוצה להיות… אני רוצה להיות… אני רוצה להיות… ומול זה החיים שמציבים כל כך הרבה אתגרים או קשיים או קירות. כמובן שבגיל שבעים אני כבר לא אהיה הכי טובה בעולם. אבל יש גם את התהליך של העבודה: אני אף פעם לא נגעתי בפסנתר בגלל הפנטזיה של הילדות, וביאללה בטטה, אני מנגנת! הלכתי למורה לפסנתר ואמרתי לו: כדי שתהיה לי החוויה שאני פסנתרנית מהוללת, אני מוכרחה לנגן דף אחד מאַריָה של באך, והוא אמר, אבל אין דבר כזה, ואמרתי, אבל זה מה שאני צריכה. ואני כבר חצי שנה על הדף הזה באַריָה של באך, ויום אחד הוא אמר: אם אני אספר למישהו מהחברים שלי, הם לא יבינו. ואני אמרתי, אבל דני, זאת בדיחה. והוא אמר, זאת לא בדיחה, את באמת מנגנת מאד יפה! אז אני בדרך למימוש הפנטזיה: אני מנגנת בפסנתר, אני רוקדת בבגדי נמרה, אני פנתרה [צוחקת], אני שרה. שום דבר מאלה הוא לא הפנטזיה, כי פנטזיית ילדות לא ניתנת למימוש. אלה "מראות שתייה" כמו שביאליק קרא לזה [ב"ספיח"], ובכל זאת, אם אני מסתכלת אחורה על ההצגה, אני אומרת: מימשת, בדרכך… בגיל שבעים את שרה, רוקדת, מנגנת, את עושה מטריות שרבורג, סרט. אין סיבה למרירות.
מרית: כל המשאלות מתגשמות רק לא בצורה שחשבת. זה פתגם (וגם המוטו של ספר המשאלות). אבל אני רוצה לחזור רגע לדימוי הספסל שקיים באמת בחיים שלך, ספסל שמכוסה בדברים שאנשים משאירים עליו בדרך לפח, ובהצגה הוא הופך למין במה לא היררכית של טריגרים לסיפורים.
נעמי: בסופו של דבר בכל זאת מתקיים ביאללה בטטה איזה עיקרון פורמלי, שלקוח במידה מסוימת, מטקסי החג העבריים: טקס שבועות וטקס ט"ו בשבט. בטקס שבועות יש במה ריקה שהולכת ומתמלאת בשפע שהקהילה מביאה, ואז הבמה כאילו פונה אל הקהל ואומרת, הביטו בי, אני זה אתם, אתם זה אני, ביחד זה אנחנו, הבאנו את היבול שלנו, אנחנו בית המקדש של עצמנו, דברים באמת נפלאים שחקרתי גם בעבודת ה-M.A וגם בדוקטורט. טקס טו בשבט הוא הפוך: הבמה מלאה עציצים ונותנים לכל שותל עציץ ואומרים לו לך ושתול. יש תהליכי התמלאות ויש תהליכי התרוקנות. הספסל מתחיל כשהוא מלא, הוא סוג של קרן שפע בדרך אל הפח. ובמהלך ההצגה הוא מתפנה, הג'אנק יורד אל הרצפה. והדבר היחיד שנשאר בסוף הוא המסכה. כדי שיוסי יוכל לעמוד בהבנה הזאת, שיום אחד הוא לא יהיה, הוא צריך מסכה כדי לתת לה לבכות. כשהמופע נגמר קרן השפע הזאת של סיפורים ואנקדוטות וחפצים, כל הדברים האלה שנקראים חיים, מתקרבים אל הפח.
מרית: ואל הקהל. כמו בטקס טו בשבט, יורדים מהבמה וניטעים בלב של האנשים.
*
יאללה בטטה, הצגות קרובות בתיאטרון הבית, 6-8 באוקטובר. להזמנת כרטיסים
*
ההדסטארט של ספר תום הושלם בהצלחה רבה!
תודה לכל אלה שהצטרפו אלינו למסע.
בקרוב אפשר יהיה לרכוש אותו בחנויות ספרים מובחרות.
ויש גם לינק לרכישה ישירה.
*
ואם אין לכן מה לקרוא בחופש סוכות, טרילוגיית בנות הדרקון הושלמה
*
עיר-האושר 