Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תיאטרון מחול’

זה יצא כמו מסע ברכבת, המון תמונות ואסוציאציות שחולפות ביעף עם עצירות קצרות להצטיידות. החוט המקשר הוא המאיירת המופלאה תום זיידמן פרויד אבל בעצם זה על איור בכלל ועל כל עשייה אמנותית.

*

בַּלֶט

במסע הדג הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה תום זיידמן פרויד, רוכב אורי על גבו של דג גדול ומגיע לארץ של שפע ואחווה. באיור הבא הוא קוטף דובדבניות בחברת שני נערים.

מתוך מסע הדג, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך מסע הדג, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מה ש"מוזר" באיור הוא תנועותיהם של הקוטפים. זה בולט מאד אצל הילד הימני שמרים את זרועותיו ללא שום סיבה נראית לעין, אבל גם הילד שעל הסולם מביט למקום אחר מזה שאליו הוא מושיט את ידו (אפשר לדעת לפי כיוון התסרוקת וגם לפי הזווית הלא מדויקת של הזרוע ביחס לפירות). והילד המתכופף שומר על רגליים ישרות לגמרי וזרועו וכף ידו שאוספת את הפרי מתעגלות בחן של בלט קלאסי; (ואגב – הכוריאוגרף מישל פוקין בן טיפוחיו של סרגיי דיאגילב שעוד יחזור ויופיע במהלך הפוסט, ייחס את תנועת הזרועות הלירית של הבלרינות הרוסיות להשפעה הלא-מודעת של יערות הליבנה, וגם באיור אפשר לראות זיקה בין ענפי העצים לזרועות). ובשורה התחתונה – זה לא איור של קטיף אלא בלט של קטיף.

והנה עוד דוגמא, מתוך עשר אגדות לילדים. הזווית של פני הילדה ביחס לתנוחת הזרועות מבליטה את הכוריאוגרפיה, כמו גם הנוקשות המסוימת החגיגית והבעת הפנים המרוכזת. זו "תנועה" בניגוד (ואולי במקביל) ל"פעולה" של ליקוט הכוכבים.

מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד

מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד

*

משהו קטן על רינת הופר

תום זיידמן פרויד השפיעה מן הסתם על רינת הופר. כמו הדמויות של זיידמן פרויד גם הדמויות של הופר מצוירות בקווים פשוטים כמעט גיאומטריים. וגם הן – אפשר לטעון – מרַקדות. אבל האיור של הופר (בתמונות למטה) מתאר תהלוכה שכוללת באופן טבעי מידה של דילוג וקיפוץ וריקוד (שהופּר אמנם מסגננת בחֵן ובבטחה). הכוריאוגרפיה של רינת הופר היא חלק מן העולם של הסיפור. אצל תום זיידמן פרויד יש פער ותמונה כפולה, כלומר שירה.

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

*

מצרים ותיאטרון

בספרה איורים עבריים מדברת אילה גורדון על הצורך של אמני התקופה "להשתחרר מסלסולי הצמחייה הטרחניים של האר נובו". רבים חשו, היא כותבת, "שעידן המכונה במאה העשרים מחייב גישה אחרת, ותנועות האמנות החדשות – הקוביזם, הסופרמטיזם והפוטוריזם – נתנו ביטוי נאות לעידן המדעי והטכנולוגי החדש הזה. הציור המצרי שימש גשר נוח למעבר מסגנון אר נובו המסולסל לסגנון אר דקו המכני והנקי."
כדוגמא להשראה מצרית מזכירה גורדון את "אחר הצהריים של פאון" (1912), הכוראוגרפיה שיצר ניז'ינסקי לבלט הרוסי המפורסם של סרגיי דיאגילב  (שמושפעת אמנם גם מציורי כדים יווניים).

ניז'ינסקי, מתוך אחר הצהרים של פאון, הבלט הרוסי של דיאגילב 1912

ניז'ינסקי, מתוך אחר הצהרים של פאון, הבלט הרוסי של דיאגילב 1912

מצרים העתיקה, ההשראה

מצרים העתיקה, ההשראה

מתוך מסע הדג מאת תום זיידמן פרויד. אורי הנוטף מים מגיע לארץ הברוכה.

מתוך מסע הדג מאת תום זיידמן פרויד. אורי הנוטף מים מגיע לארץ הברוכה.

.

וזה לא רק הפאון של ניז'ינסקי-את-דיאגילב; לאיורים של תום זיידמן פרויד יש זיקה חזקה לתיאטרון. הקיר הכתמתם למטה הוא פיסת תפאורה יותר מפיסת "אתר בנייה", וסירת הפלאים שמתחת היא לגמרי תיאטרון בובות, כולל המסכים.

מתוך מסע הדג, מאת תום זיידמן פרויד. הקיר הוורוד הוא לגמרי תפאורה של בית נבנה, ולא בית "אמיתי"

מתוך מסע הדג, מאת תום זיידמן פרויד.

סירת הפלאים, מאת תום זיידמן פרויד. כמעט תיאטרון בובות.

סירת הפלאים, מאת תום זיידמן פרויד. כמעט תיאטרון בובות.

*

תיאטרון צעצוע

תיאטרוני הצעצוע – דגמי קרטון של בימת פרוסניום קלאסית – נולדו בתקופה הויקטוריאנית בעקבות התפתחות של טכנולוגיות הדפוס. הם נמכרו עם סט של תפאורות ובובות שטוחות מקרטון והיו פופולריים מאד בחדרי ילדים. תום זיידמן פרויד שרבים מספריה כללו הפעלות ומשחקים בוודאי הכירה אותם.

תיאטרון צעצוע, במת פרוסניום

תיאטרון צעצוע, במת פרוסניום

גם האיור הזה (שהופיע כבר קודם) הוא סוג של תיאטרון צעצוע עם תפאורה וקלעי צד:

4-7THE

ובהמשך לכך – סקיצות של פיקאסו לתפאורת "הכובע משולש הקצוות" שהועלה גם הוא בבלט הרוסי של דיאגילב.

9TRIC

פיקאסו, סקיצה לתפאורה לבלט הכובע משולש הקצוות

פיקאסו, סקיצה לתפאורה לבלט הכובע משולש הקצוות

*

איך מגדלים כוריאוגרף?

דיאגילב לא רק שיתף פעולה עם האמנים הכי חמים של זמנו – פיקאסו, מאטיס, דה קיריקו, מירו, מקס ארנסט ורבים אחרים (וכנ"ל גם מלחינים, אבל זה לא הנושא עכשיו) – אלא גם חנך וגידל שורה של כוריאוגרפים חדשניים (שרובם היו גם המאהבים שלו, וגם זה לא הנושא עכשיו). כדי לגדל אותם הוא לא פנה לתולדות המחול וכן הלאה, אלא לקח את הרקדנים הצעירים לתערוכות מתוך כוונה ומחשבה שדווקא באמנות הפלסטית תימצא ההשראה וההפריה. לשיטה הזאת היו תוצאות מפליאות, ולא בכדי; כשאת לומדת מקודמייך, את נוטה ללכת בדרך שסללו. אבל כשאת פונה לתחום אחר בתכלית – את לא יכולה לחקות; גם אם תנסי להעתיק אחד לאחד, תמיד נותר פער שאין תקדים להשלמתו, ושם בשטח ההפקר בין התחומים צומחת המקוריות.
וכל זה חל בין השאר, גם על הזיקה – המודעת או לא – של תום זיידמן פרויד למחול ולתיאטרון.

ובחזרה לרכבת – ולפני שאנחנו מגיעים מדיאגילב למחולות הגיאומטריים של אוסקר שלמר – קצת בגדים גיאומטריים של סוניה דלוניי, עוד אמנית ששיתפה פעולה עם דיאגילב.

סוניה דלוני, חצאית

סוניה דלוניי, חצאית

סוניה דלוני, אופנה גיאומטרית

סוניה דלוניי, אופנה גיאומטרית

*

אוסקר שלמר ותום זיידמן פרויד

אבל אם מחברים מחול, גיאומטריה ותום זיידמן פרויד, התוצאה הכי קרובה לטעמי, היא אוסקר שלמר; אמן, כוריאוגרף וראש מחלקת התיאטרון המופלאה של הבאוהאוס. הנה למשל כריכת ספרה של זיידמן פרויד (שימו לב לגלי הנחל המשוננים), ומתחתיה כמה תלבושות פיסוליות / מסכות גוף שעיצב אוסקר שלמר לבלט הטריאדי.

איור תום זיידמן פרויד

איור תום זיידמן פרויד

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

התלבושת אצל אוסקר שלמר לא רק מסגננת ומעצבת מחדש את גוף הרקדן, אלא משמשת בסיס לכוריאוגרפיה. הריקודים נולדים מתוך הצורות הגיאומטריות של התלבושות, הם ממשיכים אותן בחלל ובזמן (עוד על שלמר והבלטים שלו).

למטה: הפרק צהוב, מתוך הבלט הטריאדי. מן הדקה ה4:30 עד 6:15 זה נלבב במיוחד.

למטה: הפרק הוורוד מתוך הבלט הטריאדי. הכל יפה, אבל מדקה 4:40 בערך זה מלבב במיוחד.

וגם אצל תום זיידמן פרויד לפעמים, הכוריאוגרפיה נגזרת מהגיאומטריה. הנה למשל מתווה ל"מחול הילד והדג" (הגדרה שלי לצורכי הפוסט ובדיעבד, אין כזה פרק בסיפור). ושימו לב אגב, כמה דומה המשחק המאושר של הילד והדג בתמונה האחרונה ("כאחים נאהבים" על פי תרגום ביאליק), לחרדה של הילד מהדג הגדל עד מחנק בתמונה האמצעית. האושר והכאב פה נאבקים על אותה נקודה.

15CHOS

16CHOS

17CHOS

ולקטני האמונה – כמובן שזה מכוון, שום נוקשות ציורית וקוצר יד. באיור מוקדם של תום זיידמן פרויד בהשראת האר נובו, אפשר לראות למשל, באיזה קלות וחן היא מחקה שפת גוף כשהיא רוצה.

איירה תום זיידמן פרויד

איירה תום זיידמן פרויד

*

ולסיום מוחץ אני לא יכולה להתאפק ומביאה איור מספר סיפורי הארנבות שזיידמן פרויד ליקטה, עיבדה ואיירה (ושגם אותו חמס ביאליק, אבל לא ניכנס עכשיו לשלדים בארונו). אין לי מושג לאיזה סיפור זה מתייחס. אני יודעת רק שהחדשנות והעוצמה הרגשית הן לגמרי פינה באוש.

תום זיידמן פרויד, מתוך על הארנבת

תום זיידמן פרויד, לאיור הזה לבד הקדשתי פוסט שלם

*
**
*

סוף העולם, ההערה הקודמת על תום זיידמן פרויד 

עוד מודרניזם בסביבה:

הפוטוריסטים ואני 

פוטוריזם לילדים (ועד כמה פלאים) – על האוסף הכי הכי

קרקס קוביות והבלטים של אוסקר שלמר

מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד

כל סדרת אנא בלומה, וביחוד הו אהובת עשרים ושבעת חושי

*

אמנות פלסטית ותיאטרון (ומציאות):

כל אחד תופס איבר אחד – מג'וטו עד נעמי יואלי

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש של יסמין גודר

ועוד

*

ובלי שום קשר – שלוש הודעות. קול קורא של תיאטרון הקרון, ייעוץ בכתיבה, ובין מחול למילה:

KARO1

*

ולמי שמחפש ייעוץ בכתיבה – תחנת הכתיבה של דנה אולמרט, ארנה קזין ודפנה בן צבי.

*

Bing2012S

Read Full Post »

אז ככה, "הגבעה" של רועי אסף היתה העבודה הטובה ביותר בהרמת מסך 2012 (וידוי נאות – ראיתי רק שלוש תוכניות מתוך ארבע). היא תעלה מחדש ב28 לדצמבר במסגרת ערב שלם של עבודותיו.

רשומה עתירת ספוילרים. עדיף לקרוא אחרי הצפייה כדי לשמור על טריות.

*

מכבי בסרביה 1931

מכבי הצעיר, בסרביה 1931

זה מתחיל במארש "צה"ל צועד" בניצוחו של אל"מ גרציאני, כפי שכתוב בתכנייה. שני גברים צעירים רוקדים בקדמת הבמה ואחד עומד בצד ובעומק, ספק מתבונן ספק ניצב בדום מתוח. הגברים מזוקנים קלות. לָעומד צמה ארוכה. הריקוד מורכב מפיסות של ריקודי עם וטקסי חג ומסכת. פה ושם משתרבבת לה תנועה זרה, גירוד תחת נניח, שמוחצן ומוקפץ אף הוא בקצב המארש. ביחד, תמיד ביחד. אין אֶרֶס בכוריאוגרפיה; היא מפלרטטת עם הפרודיה בלי לחצות את הקו. הנעורים, הנופך ההומואירוטי, הבגדים הלא-צבאיים בעליל – חולצות טריקו ומכנסי בד בצבעים פסטליים; צהוב, ירוק, כחול, אדום, ורוד, אפור – שומרים על חן וחום.

כשהמארש מסתיים "העומד" נופל. לא "מתעלף" אלא נופל קדימה זקוף ונוקשה כמו חייל בדיל. הרוקדים חשים אליו ומספיקים לאחוז בו לפני שהוא פוגע בבמה.

עדי נס (מתוך סדרת החיילים)

עדי נס (מתוך סדרת החיילים)

.

כל כך קל להגחיך את מילון הגוף הציוני אבל רועי אסף לא נופל למלכודת. הוא פשוט מראה את התרוקנותן של המחוות. באמצע הצחוק של "צה"ל צועד" נזכרתי פתאום בגועל של הדאדאיסטים מן השפה שהושחתה על ידי הפוליטיקאים והעיתונאים הגרמנים:

"שאיפות התפשטות טריטוריאליות, שוביניזם, לאומנות ותוקפנות תוארו במילים 'מכובסות' כצורך בביטחון, כאהבת המולדת (ארץ האבות), כזכות טבעית, כצדק וכו'. השפה הפכה צבועה, מתחסדת, שיקרית. הוגו באלנגעל ממנה והחליט להרוס אותה. אבל איך יכול אדם בוגר, קורא, כותב ומדבר, להרוס שפה?" – שואל עתי ציטרון בקולה של המילה.

בשירת הג'יבריש המצחיקה-מסתורית שהמציא באל, במילים המשוחררות ממשמעות שדקלם בכובד ראש:

gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori – וכן הלאה.
וגם רועי אסף בדרכו, מפרק את הטקסים והמחולות למין ג'יבריש ציוני.

את "הנער" הזה שעומד ללא נוע ולפתע פתאום קורס לו בעומק הבמה, אני זוכרת ממגש הכסף:

דֹּם הַשְׁנַיִם יִגְּשׁוּ/ וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ./ וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.// אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,/ וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים,/ יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף/ שֶׁעָלָיו לָך נִתְּנָה מְדִינַת הַיְהוּדִים.// כָּךְ יֹאמְרוּ וְנָפְלוּ לְרַגְלָה עוֹטְפֵי צֵל,/ וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל…"

הנער הזה הוא המת החי שנשאר איתנו. "הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן / הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת" כתב אלתרמן בשיר אחר. זה נשמע קצת מקברי כשאני כותבת, אבל זה היה הרבה לפני עידן הזומבים, המתים עוד לא ידעו שהם מתים, הם המשיכו לרוץ על אדי התום והתעמולה וחוסר המודעות והביחד, הרבה אחרי שהם עברו את הצוק.

בעבודת הוידאו הסטטית (בתמונה למטה) של ארז ישראלי הם חלק מפירמידה אנושית, מגן דוד מ"אתלטים" ו"גופות". אם תשלימו את המגן דוד בדמיונכם תבינו שהאתלטים גם עומדים על גופות (והמשולש התחתון בכלל "קבור" באדמה), זה נותן להם יציבות.

.

ארז ישראלי, מגן דוד. עבודת וידאו סטאטית

ארז ישראלי, מגן דוד. עבודת וידאו סטאטית. אתלטים וגופות. מטבע הדברים וכוח הכבידה המגן דוד קטום. השפיץ התחתון כמו קבור באדמה

.

המגן דוד של ישראלי כמו הגבעה, נוצר בדיעבד, במבט לאחור. ובכך מסתיים הדמיון. ארז ישראלי חזיתי ומצלצל. רועי אסף הרבה יותר אגבי ומלא חיים.

ובחזרה לגבעה: המארש מתחלף בצלילי גבעת התחמושת פס הקול של מלחמת ששת הימים. התפכחות מוגנבת רק אחר כך, דרך I started a joke קינת הפופ הנוסטלגית של הבי ג'יז:

I started a joke, which started the whole world crying
But I didn't see that the joke was on me, oh no

Til I finally died, which started the whole world living
Oh, if I'd only seen that the joke was on me

המת החי והלוחם מתחלף במֵת מונפש בעל כורחו, שגם הוא בתורו הופך לסתם גופה, משקולת שמפריעה לבריחה. הגבעה היא כרוניקה של התפכחות והתפרקות. תמונת הסיום מזכירה את תמונת הפתיחה. בשתיהן יש דמות שמתבוננת בשתיים האחרות כמו ב"לפני ואחרי" עגום: בתמונת הפתיחה יש סולידריות ותקווה ואופק שאליו נושאים עיניים. בתמונת הסיום יש דמות שנמלטת מגופה ודמות שעומדת בגבה לקהל, מתבוננת אחורה לָעבר, לצלילי תרועת אשכבה.

איפה טמון הקסם של הגבעה? אולי בתחושה שרועי אסף מבטא – לא פחות ולא יותר ממה שהוא מרגיש. זה קשור גם ליכולת שלו להתבונן בלי להתנכר (שלא כמו הרשע מההגדה של פסח ששואל "מה העבודה הזאת לכם?" לכם ולא לו), וגם לחיוניות וחן. אני כבר לא זוכרת אם זה היה פשנל או אמרגן מיתולוגי אחר שניסה לזקק פעם את הנוסחה המנצחת: אם בהתחלה צוחקים ובסוף בוכים, זה שלאגר (להיט).

.

מתוך "הגבעה" מאת רועי אסף

מתוך "הגבעה" מאת רועי אסף, צילם גדי דגון

*

הגבעה, מאת רועי אסף: רקדנים שותפים ליצירה – יגאל פורמן, שלומי ביטון, רועי אסף (כולם מצוינים, מ. ב.), פסקול ותלבושות – רועי אסף, עריכה מוסיקלית ומוסיקה מקורית – שלומי ביטון, ניהול חזרות – מלני ברסון, תודה מיוחדת לרונית זיו

***

עוד על המילון הציוני

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

סיפור על אדמה וחושך

פוליאנה ואני (והחלום הציוני)

*

עוד על תיאטרון מחול

פינה באוש – הסוד

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

על דגי זהב של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

וכן הלאה

*

ועוד שלוש הודעות:

היום בין אחת לשתיים בלילה, אני מתארחת בגל"צ ב"ציפורי לילה מתפייטות" עם דורי מנור ושרהלה בן אשר. והנה גם הלינק – התוכנית מתחילה בחצות, אני מצטרפת רק בשעה השנייה.

"הַשָּׁעוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁל סִינְדֶרֶלָה עָבְרוּ שָׂם לְמַטָּה בַּמִּטְבָּח. / הָיְתָה לָהּ חֵרוּת הַדַּעַת / אִם נֹאמַר אֶת זֶה כָּךְ" (דליה רביקוביץ, סינדרלה במטבח). נפליג ב"ציפורי לילה מתפייטות" הרחק הרחק מכאן – אל עולם של לכלוכיות ושל נסיכים, של זאבים רעים ושל פיות טובות. נשוח על האחים גרים ועל שארל פרוֹ, וגם על שלל אגדות ספרותיות – הנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר ויילד, את"א הופמן… בשעה השנייה נהרהר על משמעותן של האגדות בחיינו בסיועה של האמנית והסופרת מרית בן ישראל (סיפורים יכולים להציל). גלצ, יום ב', 12-2 ואח"כ ברשת.

*

בשבוע שעבר חזרתי לפסטיבל ריקודי חדר אחרי שנים רבות. זה היה בשעתו הארדקור כתב תנועה ומאז התרחב והתגוון ועדיין נותר מחובר בחבל טבור ארוך. את הכנס המרתק כבר החמצתם למרבה הצער, אבל השאר יירקד גם בירושלים. אם הייתי צריכה לבחור ערב אחד הייתי בוחרת כנראה ביום רביעי, בזכות עמוס חץ שהיום בגיל 79 הוא רוקד נפלא מתמיד, ובזכות "מחווה לטובע" המחווה של שלי פלמון (גילוי נאות, היתה פעם תלמידה שלי אבל זה לא משנה) ל"גלגול" של קפקא.

ריקודי-חדר-איפלייר

ואת המופע הבא לא ראיתי, אבל אני הולכת לראות:

NAV

Read Full Post »

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

בנובמבר 2012 תיפתח החממה השנייה של תיאטרון הקרון לאמנים מכל התחומים שרוצים לערוק לעולם הילדים. כל הפרטים בהמשך. ולפני כן, כמה מילים על החממה הראשונה שגם אותה היה לי הכבוד והעונג לרכז; עונג גדול באמת, כי האנשים שנבחרו בזהירות היו מוכשרים, מלאי תשוקה ורוח מוסקטרית (כולם בעד אחד, אחד בעד כולם).

בפסטיבל הבובות שיתקיים בירושלים בשבוע שבין ה5 ל10 באוגוסט, תוכלו לראות חמש מן התוצאות הראשונות:

הילדה אילת על פי קדיה מולודובסקי, טקסט יקר ללבי במיוחד בעיבוד יפהפה שכולו נפש, של גליה שומר. התמונה אגב, אינה מסגירה את פלאי העיצוב. לכל המשפחה, מגיל 5.

יום ה'  ה9.8 בשעות 11:00 ו-12:30 בתיאטרון החאן – במה 3

מתוך הילדה אילת מאת גליה שומר על פי קדיה מולודובסקי. התמונה אינה מגלה את סודות העיצוב.

*

מיקי מאוס והחייזר האיום – נמר גולן יוצר תיאטרון בובות מקורי ונלבב משלושה כדורי ג'גלינג. נמר שהוא להטוטן במקצועו, מגשים בין השאר את הפנטזיה שהולידה את החממה – על אמנים מתחומים שונים שיַפְרו את תיאטרון הבובות (ולמען הגילוי הנאות – הוא גם בני היקר).
המופע שמתאים לכל המשפחה מגיל 5, יוצג במסגרת "סברס, ערבי קברט למבוגרים ולנוער" בחצר תיאטרון החאן (חינם!)

יום ב' 6.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם הדיילות של עמית דוידסון ורותם וולק, ו-וונדרלנד של דינה גולדשטיין).
יום ג' 7.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם מופע הגרמופון של יעל רסולי, והסיפור על דומה ודומי של קרן דמבינסקי ומיטל רז – מי שלא ראה אותן בשנה שעברה – עונג מובטח!)
וגם – ביום ה' 9.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם במסגרת "אנגלי, צרפתי ורוסי – ערב אהבה למירי פארי" – לקט מן הערב ההוא (שבו תהפוך אמנם מיני מאוס למירי מאוס).

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום – צולם במהלך חזרה

*

ואחרון חביב: דרקון, חייט ושתי צמות – שלוש מתנות בכרטיס אחד:

הדרקון הוא הדרקון השחור של לאה גולדברג, זה שניסה לחטוף את בתו של צ'ן סו לין. שירה של לאה גולדברג הופך לתיאטרון מחול מוזיקלי עשיר ומינימליסטי (ואם זה נשמע כמו ניגוד – הסוד הוא בצירופים שמזכירים את העונג הצרוף שעליו כתבתי כאן). יצירתן של מיכל לוטן ואליה לוי בשיתוף עם ניר לנדא ותומר דמסקי.

מתוך "בארץ סין" של לאה גולדברג, צולם במהלך חזרה

החייט – חייט קטן עורך מסע גדול מבלי לצאת מחדרו. מסתבר שמעבר למציאות האפורה יש עוד עולם קסום ופלאי. המופע הלירי של אורנן ברייר מעורר (כמו הילדה אילת, אבל אחרת) את כוחות הריפוי של הדמיון.

החייט הקטן רוכב על סוס-מכונת תפירה – צולם במהלך חזרה

ושתי הצמות – הן של גילגי-בילבי שהולכת לקרקס. נעמה מאיר, אנרכיסטית שכולה תום, ולי מינצי המעצבת שערקה מעולם האיור (עוד אחת שמגשימה את הפנטזיה הבינתחומית של החממה!) ומצליחה להיות בו-בזמן גם מקורית וגם נאמנה לעולמה של גילגי בת-גרב, ואסף פרידמן, יצרו תיאטרון צבעוני ופראי של גוף דגדוגים וגרביים.

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

דרקון, חייט ושתי צמות, לכל המשפחה מגיל 4 – כ90 דקות, כולל טיול קטן בשכונת נחלאות. נקודת המפגש גן התות/בוסתן ספרדי, רח' הכרמל 26 פינת רח' מזכרת משה 4. ניתן להגיע דרך שעה הכניסה ברח' אגריפס 73 מול שוק מחנה יהודה.

יום ג' 7.8 בשעות 17:00 ו-18:00
יום ד' 8.8 בשעות 17:00 ו-18:00

*

ועוד כמה מילים לסיום: מעבר לדמיון, להומור ולפיוט, בולטת השונות בין חמש העבודות. וזה אולי משמח אותי יותר מכל. כי שונות פירושה שאיש לא התאים את עצמו לתבנית מוכנה מראש. להפך, כל יוצר חיפש ומצא את דרכו שלו. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", אמר יוזף בויס. גם בשבילי, מרית.

וזו גם ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שלקח חלק בפרוייקט. ובייחוד לשותפתי היקרה רוני מוסנזון נלקן ולדליה יפה מעין ולד"ר נעמי יואלי שיזמו, השתתפו ותמכו בכל לב.

עוד טעימות מפרוייקטים נוספים שנולדו בחממה:

ארצ'ימבולדו הוא צייר איטלקי מהמאה ה16 (לא, הוא לא למד בחממה) אבל בהשראתו יצרו מיכל אבולעפיה ואסף פרידמן את דמותו של יצור הפרא ברמלי משלל חיות אפריקאיות. בהמשך קיבל הפרוייקט מפנה חדש, לא פחות מרתק (עוד לא הגיע הזמן לגלות).

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

*

שתי תמונות מתוך עבודות של סימון שנהב

סימון שנהב, בובת איילה

סימון שנהב – עולם של נקודות בשחור לבן

*

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד", על חתול נחמד שיושב על מרבד ועוד ועוד יצורים יותר ויותר גדולים מגיעים ומתיישבים לבדו, עד שהוא מתרגז ומבריח את כולם, ונשאר שוב לבד. בגרסה של מורן כל המשתתפים מתרוממים מן המרבד עצמו.

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד"

*

תמונות מעבודות של הילה פלשקס בחממה:

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה של קדיה מולודובסקי, ספינה בהשראה פוטוריסטית

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה מאת קדיה מולודובסקי

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

*

בימים אלה החלה ההרשמה לחממה הבאה שתוקדש לתיאטרון קטן

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה: ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, מספרי סיפורים, מוסיקאים, במאים, בובנאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים, שרוצים ליצור תיאטרון קטן לילדים.

מה מקבלים?

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון קטן. היכרות עם טקסטים איכותיים, קלסיים ועכשוויים, פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

מה זה תיאטרון קטן?

תיאטרון שמיועד לילדים קטנים, מקטנטנים בני שנתיים ועד גן חובה (למה שרק גדולים ייהנו מאמנות).
תיאטרון שנמצא בחצי הדרך בין סיפור להצגה.
"סיפור" במקרה הזה, יכול להיות גם שיר או אוסף שירים. הוא יכול להיות ללא מילים, או כמעט ללא מילים.
תיאטרון קטן משתמש בכל האמצעים של תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי, רק באופן יותר צנוע וחופשי.

כלומר, הקורס יעסוק ב: תיאטרון ספר ואיור, תיאטרון חפצים וחומרים,  תיאטרון צעצוע (כמו תיאטרון חלון, רק זעיר), בובת דיאלוג, תיאטרון דימויים, תיאטרון מחול, בחירת טקסטים, עיבודם ויצירת תסריטים ללא מילים, והכל מתוך הקפדה משולשת על: פשטות הפקתית, אמנותיות ופיוט, קשב וקשר עם הקהל.

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. אני אהיה שם כל הזמן, ולצדי יעבדו ד"ר נעמי יואלי על הגשת טקסט ועל הקשב והקשר עם הקהל, רוני מוסנזון נלקן על בובת דיאלוג ועל סיפורי עם, גיא שרף על המוסיקה ואורחים אחרים שיוזמנו לפי הצרכים שיעלו מן העבודות.
כמו כן יתקיימו מפגשים עם אמני תיאטרון וסיפור, כמו פטריסיה אודונובן, יהונתן בן חיים, גליה לוי גרד, עלינא אשבל, ושחר מרום שישוחחו על יצירתם.

עוד משהו שצריך לציין? אולי שרוני מוסנזון נלקן ואני כתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי.

*

14 מפגשים, פעם בשבועיים בימי רביעי 11:00-16:00
תנאי קבלה: ראיון אישי הכולל תיק עבודות

לפרטים ניתן לפנות לתיאטרון הקרון
טל 02-5618514 שלוחה 18
או במייל hamama@traintheater.co.il

ואם אתם מכירים אמן כזה, שרוצה לערוק לעולם הילדים – אתם מוזמנים להעביר לו!

*

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

עוד הצגות בפסטיבל הבובות 2012 שעליהן כתבתי כאן

פירט באמבט

קו נקודה

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי   ואגב, גם אנטוניו קטלנו, האמן האיטלקי שלחש ליהונתן בן חיים את האוסף הכי הכי, מתארח בפסטיבל בהצגה והסדנא – טיק טק טיק טק

איפה גברת גבאי?

*

ועוד המלצה להצגה שעוד לא ראיתי ואני משתוקקת לראות –  סוואנה הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי (שהיה תלמיד שלי בשכבר הימים) למבוגרים ולנוער.

מתוך סוואנה, הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי

Read Full Post »

לפעמים נדמה לי שזה בלוג פינה באוש.

קבלו את סרטון-המחווה העדין והקסום של קבוצת להטוטנים לפינה באוש,

כהפוגה ונחמה על כל מה שזלג מפה בזמן האחרון.

.

.

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד  

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

עלייה לקברה של פינה באוש

*

ועוד על להטוטנות

הז'ונגלר

פוסט לאדם אחד

ותודה לבני היקר (והלהטוטן) ששלח לי את המחווה הזאת!

*

והודעה של הרגע האחרון:

הערב, יום ראשון 11.3.2012 שעה 20.00, בתולעת ספרים רח מאז"ה 7

"מעוצמה קמאית לתשוקה האנושית", איתי אהרה וצביה ליטבסקי מרצים

על ארוטיקה במיתולוגיה ובשירה העתיקה והחדשה

התכנסות משעה 19.15 כולכם מוזמנים!

*

Read Full Post »

סדנת הסטרפטיז

לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה, להעביר סדנא לסטודנטים לבימוי ולעיצוב במה.

ממש לפני שנסעתי ראיתי סרט תיעודי עצוב על תחרות חשפניות בלאס וגאס. ונזכרתי בעבודה נושנה של תמי רבן, שבה לבשה סרבל עבודה כחול – או אולי מעיל (שבכיסו היתה כוס חלב), וכשפשטה את הסרבל נחשפו הסרפן והחולצה הלבנה שלבשה מתחת, וגם אותם היא פשטה, ומתחתם היא לבשה… הפרטים נשמטו עם הזמן. נותר רק העיקרון השיכבתי, קווי המתאר של סטרפטיז היסטורי פוליטי, גיאולוגיה ציונית-מגדרית בראשי פרקים. משהו כזה.

תרגיל סטרפטיז; זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים, והם נשאבו ישר למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי ואמרתי "שלום, תתפשטו," ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגילים אחרים לגמרי. אבל הסטרפטיז כבר היה באוויר, הוא נספג וצץ מעצמו שוב ושוב בצורה לא מודעת ולא צפויה. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

*

פלסתרים

אחת הסטודנטיות (לצערי נשתכחו ממני כל השמות) טיפלה בשמלת טפטה שחורה: היא פתחה בה כמה וכמה חתכים אקראיים באורך של כ-10 ס"מ, ותפרה לתוכם רוכסנים. זו היתה תלבושת ה"סטרפטיז" שלה: לקולה של בילי הולידי, היא פתחה באיטיות את אחד הרוכסנים ופישקה אותו. מתחתיו נחשפה פיסת גוף מכוסה בפלסתר. היא סגרה את הרוכסן ופתחה רוכסן אחר, וגם מאחוריו היה פלסתר; מאחורי כל רוכסן היתה חלקת בטן/ ירך/ מותן/ כתף וכך הלאה, שבמרכזה פלסתר.

הצילום המטושטש הזה הוא כל העדות שנותרה לי מהתרגיל

זה היה יפהפה. הפלסתרים היומיומיים והקצת ילדותיים, לעומת שמלת הטפטה והמוסיקה השחורה. החושניות המסוימת (בכל זאת נחשפו כאן פיסות גוף) שנוטרלה כל הזמן באמצעות האיפוק הפלסתרי (זה היה לגמרי שונה לו נחשפו כאן פצעים), כמו גם באמצעות החזרות; בניגוד לסטרפטיז הקלסי שמטפס בהיררכיית האיברים אל השיא, כאן זו תמיד אותה תנועה, אותו גודל רוכסן, אותו פלסתר סטנדרטי, רק המיקום נודד.
ובסופו של דבר זו היתה גם עבודה מופשטת: הפלסתרים האחידו את הפצעים וסימנו את מיקומם באובייקטיביות המעט מסתורית של צלבים במפה של אוצר. החושניות אוזנה על ידי החיוך הבלתי נמנע של הקהל, ועל ידי המחשבות שעוררה.

ספר הילדוּת "דן הרופא" נפתח כשהילד דן נפצע תוך כדי משחק, ומתפתח להילולה של פלסתרים (שנקראו בתרגום הנושן – "רטיות"). בתמונה, כריכת הספר המקורי שיצא בארצות הברית בשנות החמישים. מאיתמר (מאַתֵּר הספרים) למדתי שחברת ג'ונסון אנד ג'ונסון צירפה צמד פלסטרים אמיתיים לכל ספר. "הפלסטרים הודבקו לכריכה הפנימית של הספרון, גם כפרסומת וגם כדי לתת לילדים תחושה אמיתית בנוגע לסיפור."

*

על הקשר בין תנועה לקול בסקס (או עוד משהו על פורנו ומופשט)

דמייט פון דלסם, אמנית תיאטרון בובות ותיאטרון חזותי מהולנד, אצרה והפיקה פעם פרוייקט פורנו: עשרה אמנים, עשר דקות כל אחד, עשרה חללים זהים, מעין קובות: קהל הצופים/קליינטים נדד מקובה לקובה.
בעבודה היפה ביותר, לטעמי, בנה אחד האמנים מעין "אקורדיוני גוף" לפי מידה: אחד לכל בית-שחי (עד גובה המרפק) ואחד למרווח שבין יריכיו. הוא ביצע כוראוגרפיה מאד פשוטה, כמעט גיאומטרית, המבוססת על פתיחת הרגליים וסגירתן, ועל פרישת הזרועות והצמדתן לגוף. האקורדיונים שהפכו לחלק מגופו נפתחו ונסגרו והתנשפו ונאנחו (כדרכם של אקורדיונים). זו לא היתה עבודה פורנוגרפית משום שלא היה בה שום אלמנט של גירוי מיני. זו היתה מעין מסה תלת ממדית על הקשר בין תנועה לצליל בסקס.

*

ובחזרה לסטרפטיז הפלסתרים

יש קשר ישיר בין פצעים לחשפנות. רבות מן הנשים בתעשיית המין הן פליטות של התעללות בילדות. אבל זוהי לפי תחושתי קריאה מצומצמת ומצמצמת של העבודה, שמתארת במעין קצרנות, חלק נכבד מהעשייה האמנותית באשר היא, וגם מהכתיבה הבלוגרית, אם כבר מדברים על כך. הרי זה מה שאנחנו עושים, פותחים את הרוכסנים שלנו ומראים את הפצעים או לפחות מצביעים על המיקום.

***

ובשולי הדברים: הפוסט הזה הוא הראשון במיני סדרה על שמלות של כאב. המשך יבוא.

*

כאן אפשר לראות קטע מעבודה אחרת מאותה סדנא בנורווגיה, שבה אפתה אחת הסטודנטיות "פצעים". היא הסתובבה בקהל בערב הסיום ובקשה מהאנשים: "איכלו את פצעי", והם לא היססו. הם זללו את פצעיה כמו כל צרכן אמנות ראוי לשמו.

*

עוד סטרפטיזים משונים:

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו (סטרפטיז באמצעות קהל)

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על סטרפטיז הפָּנים של שירי לנטון.

*

עוד מיצג פלסתרים לא מודע, של אחות סבי יוכבד נאמן, בשולי הפוסט הזה

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

*

Read Full Post »

שבת ב11 בבוקר, האולם הגדול ביותר של קולנוע לב היה מלא עד אפס מקום. כמה הערות על "פינה" של וים ונדרס:
(ספוילרים? כן, בטח. מי שרוצה לבוא בראש נקי, שיעצור פה).

*

עיניים עצומות לרווחה
פינה באוש יצרה את "קפה מילר" ב1978 ורקדה בו כמעט עד מותה בעיניים עצומות (שתיים מהרקדניות רוקדות בעיניים עצומות לתוך עשרות הכסאות המוצבים על הבמה, ואחד מן הרקדנים מפנה את הכסאות מדרכן בזינוקים התאבדותיים ומסדר אותם בחזרה). פעם, אחרי כמה חודשים של הפסקה – כך היא מספרת בסרטו של וים ונדרס – היא לא הצליחה לשחזר את התחושה הנכונה בריקוד. לקח לה זמן לאתר את הבעיה. הסתבר שההבדל הוא לאן היא מביטה מתחת לעפעפיים העצומים, אם היא מסתכלת כלפי מטה או נכחה. הפרט הקטנטן הזה התגלה כעולם ומלואו. (והשאלה המרחפת: לאן פינה מביטה עכשיו כשעיניה נעצמו לתמיד?)

פינה באוש, "קפה מילר"

*
זמן (1)
פינה באוש רקדה ב"קפה מילר" כמעט עד מותה. דומיניק מרסי עדיין רוקד ב"קפה מילר" גם אחרי מותה, כלומר יותר משלושים (30!) שנה באותו תפקיד. הדמויות הבודדות והמנוכרות המשתוקקות לאהבה נותרו צעירות אבל חלק מן הרקדנים המגלמים אותם הזדקנו. שערם האפיר ונקלש, הם צברו קמטים ונסיון חיים. זה מרגש וגם מוזר.
בהצגה "הכיתה המתה" של תדאוש קנטור, שחקנים מבוגרים וזקנים מגלמים ילדים בכיתת בית ספר (בלי להתחפש לילדים, כמות שהם). אצל קנטור הפער היה מכוון, ואילו כאן זה קרה מעצמו, עם הזמן.
זה בולט אפילו יותר בסצנה מהמופע "1980" שבו המון גברים בחליפות נוגעים באישה, צובטים את לחיה, מעסים את רגלה, מדגדגים אותה בבטן, כוססים את ציפורניה בשיניהם, וכן הלאה. הסצנה כלולה בסרטה התיעודי של שנטל אקרמן "יום אחד פינה שאלה…" (1983) וניתחתי אותה כאן. וים ונדרס חוזר ומצלם את הקטע עם אותה רקדנית (נזרת פנדרו  הנפלאה). כמעט שלושים שנה עברו, רוב הגברים התחלפו. אבל הזיכרון כמו נתקע באותה נקודה, באותו כאב. (כמו שאמרה לי פעם המטפלת בדמיון מודרך: "את רוצה כל החיים להסתובב עם קערת הדמעות שלך?") זה מוסיף כל כך הרבה עושר ופרספקטיבה וחומר למחשבה.

משמאל, דומיניק מרסי, מימין, וים ונדרס

*

תלת ממד
את קטעי התיאטרון מחול צילם וים ונדרס בטבע יפהפה, באתרים אורבניים תעשייתיים ובאולמות תיאטרון חדשים וריקים. דקות ארוכות של מחול באולמות ריקים. כל קטעי האולם מצולמים באלכסון, כך שהרצפה נראית לגמרי נוטה – אולי כדי להימנע מתחושת "תיאטרון מצולם", אולי כדי לערער עוד יותר את היציבות באיום וירטואלי של דרדור והחלקה. התוצאה מטרידה: הכסאות הריקים הרצפות הנוטות, ביחד עם רקדנים שנראים דקים מדי כאילו הוצרו, והנופך הסינתטי של התלת-מימד (הסרט בתלת-מימד, משום מה), מצטרפים למין וירטואליות משונה על גבול ההדמייה. לונדרס יש קטע עם עתידנות, אני זוכרת את זה עוד מ"עד קצה העולם", ובכל זאת.

*

דקה דומִייה
הסרט נוצר מיד אחרי מותה הפתאומי של פינה באוש. וונדרס זורע בו צילומי תקריב של רקדנים, אחד בכל פעם כשברקע נשמע קולו של הרקדן, מדבר על פינה. מעבר לפלא של ריבוי השפות (מגדל בבל אמיתי), הקלישאה הקולנועית הופכת את הטקסטים למחשבות ואת הסרט למין אזכרה שבה כל רקדן מהרהר ונזכר ברגע שלו עם פינה באוש.

*
זמן (2)
אחת הרקדניות אומרת שפינה הביטה בה במשך עשרים ושתיים שנים. יותר ממה שהוריה הביטו בה.

*

אל עפר
הן מונחות ברווחים שווים זו מזו; מעין תיבות ענקיות כמו של פירטים, מלאות בעפר, כָּבוּל. הפועלים מרוקנים אותן כדי להכין את הבמה ל"פולחן האביב". רגע מצמרר. איכשהו בגלל מותה של פינה הוא נטען בקבורה ועפר קדוש. ועוד יותר לקראת הסוף, כשאחת הרקדניות נועצת את חפירה בתלולית עפר, שוב ושוב, ושופכת על ראשה של רקדנית אחרת, מתקדמת איתה ו"קוברת" אותה בעודה רוקדת.

*

חג העלייה
הסרט מסתיים בסרט שחור לבן שמוקרן באולם ריק; פינה רוקדת ותוך כדי ריקוד היא מניעה את זרועה כמנפנפת לשלום ונמוגה. ואז מסך ההקרנה הלבן מתרומם (כאילו נשמתה עולה השמיימה). נדמה לי שגם וונדרס נבהל. כדי לרכך הוא שתל עוד ריקוד של חולין באמצע הכותרות.

*

מה הפריע לי בסרט? לוונדרס יש נטייה לרגשנות לפעמים, שמתערבבת ביראת הכבוד שלו לפינה באוש. זה צירוף מסוכן, כמו אלכוהול ותרופות. באוש לא זקוקה לכַּן כדי לזהור. ומותה הצמוד לא השאיר לו שהות לעכל ולנשום.
אז כדאי או לא כדאי? כמובן שכן! בייחוד למי שלא ממש מכיר את פינה באוש. וגם למי שכן מכיר, זה אירוע פרידה עם המון רגעי מחול יפהפיים קורעי לב מצחיקים (אבל "יום אחד פינה שאלה…" של שנטל אקרמן עדיין נותר הסרט הטוב ביותר על פינה באוש.) ותחזרו להגיד איך היה.

*

למטה, קטע מתוך פולחן האביב בביצוע ישן ישן. ב"פינה" של וים ונדרס יש הרבה פולחן האביב, אבל ליהוק אחר ורצפה נוטה.

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה

*

טריילר ותמונות מהסרט של וים ונדרס

Read Full Post »

"קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות." (יסמין גודר בראיון ל"הארץ" )

לא מזמן פנו אלי מ"סל תרבות" שאכתוב חוברת על "אוהבים אש" של יסמין גודר. זו היתה הזדמנות לחזור לעבודה הנהדרת ולהרחיב ולהעמיק את מה שכתבתי עם צאתה. וקודם תרכיז וידאו שיצר ניר בן דויד מחומרי המופע:

*

פרולוג

הבמה בוהקת בלובנה. בפינה הרחוקה משמאל ניצבים איש ואישה. האיש (ערן שני) יחף, לבוש בחולצת טריקו לבנה מהוהה ובמכנסיים קצרים רחבים. על כתפיו מוטלת פרווה של חיה. האישה (יסמין גודר) לובשת חלוק בית ארוך ומשיי על מכנסי טרנינג וגופייה. לרגליה קבקבי פלסטיק אדומים. על מפרק כף ידה, במקום שעון, היא עונדת כרית סיכות. בזמן שהקהל נכנס לאולם היא תופרת את הפרווה לחולצת הטריקו של האיש. היא מקצצת את קצות החוטים במספריים ארוכים ומבריקים, ובאותה הזדמנות גם קוצצת שערה מזקנו. חוד המספריים מופנה אל האיש. הוא מטה את ראשו כדי לא להידקר. הקהל צוחק באי נוחות. המספריים נראים רצחניים (לא רק נראים; מאוחר יותר, כשהאישה תשמוט אותם, הם יינעצו בבמה). חולצת הטריקו של האיש מופשלת, והאישה לא מתאפקת וגוזזת, בדרך אגב, קצת שיער מבִּטנו.

 *

איש עם פרווה

כלומר פרא צַיָּד? רק הטריקו האנכרוניסטי משבש את הדימוי. אז אולי זו פרווה הדורה של אולם קונצרטים? אבל הנשים הן שלובשות אותה כך, כרוכה על הצוואר, והטריקו שוב מקלקל. וכך או אחרת, פרווה וטריקו, עולמות נפרדים, נתפרים זה לזה כמו שזמן הכנסת הקהל וזמן המופע נתפרים זה לזה, או כמו שזמן ההכנות (תפירת התלבושת) נתפר לזמן הרשמי של ההצגה.

ִקמה הארד קור", כך הגדירה פעם גודר את השפה האמנותית שלה:

"הרבה פעמים אני חושבת על זה כמו על רקמה הארד קור. פעם ראיתי  עבודה של אמנית שמאוד אהבתי, שבנתה נוף תעשייתי משאריות של רקמה, והשילוב המנוגד הזה קורה גם בשפה התנועתית שלי. יש בה משהו מאד קיצוני ותעשייתי שמושפע מתרבות אנדרגראונד ולא מנסה להתיפייף או להישאר בתוך הקונטקסט שלפיו מחול זה יפה וחמוד. מצד שני אני חושבת שיש גם המון אסתטיקה ונשיות, ומכאן הרעיון של שימוש ברקמה".

מרט אופנהיים, כפפות, 1936 

 *

הלשון

בתום הפרולוג מוצגים הגיבורים. קודם שָני, שפוצח בסולו ארוך ונפלא, מגובב ומוטלא מפיסות בלט ותנועות זימה, אגרופים של חדר כושר, פוזות וניסיונות התנעה, משחקי אצבעות, העוויות קפואות, מבטים חשדניים לאחור, נפילות על גבול הברייקדנס, דילוגים גוריים ופרכוסים אפילפטיים שמוחקים את תווי הפנים ומותירים רק כתם פה פעור והתנשפות של כלב מַלְחִית.

וישנה גם הלשון המשתרבבת שוב ושוב מצד פיו. וכמו תמיד אצל גודר, זהו דימוי רב שכבתי: מתחת לבשר הלח החייתי, העווִיתי כמו בשיתוק מוחין, נמצאת הלשון כשפה, כמחשבה, כבוראת עולם.

ואז מגיעה גודר. לא לשון משתרבבת מפיה, אלא סיכת ראש גדולה. זה קורה כל הזמן; נשים מניחות את הסיכה שלהן בפה כדי לפַנות את הידיים לאיסוף השיער, ואז הן מהדקות אותו ביד אחת ונועצות את הסיכה. גודר משהה את המחווה היומיומית עד שהתכלית נשכחת. נשאר רק הקו השחור-מבהיק על הפה, תכשיט משונה או מַקור של ציפור, הקדמה לחיה.

הסולו שלה מתחיל בנגיעה בין השכמות, מעין גישוש אחרי הנקודה המדויקת למכת מוות המלווה בלפיתת העורף. ורגע אחר כך היא ממירה את הקורבנוּת בהפגנת כוח ושרירים, שגם היא מתחלפת בתורהּ בשקשוק קבקבי פלסטיק, דילוגים. רגע היא מתחנחנת, פתיינית, ובמשנהו היא מתנועעת באקסטזה, שִׁכחה עצמית. "אני סוג של באג ליידי", היא מעידה, "שאוספת הכול ומנסה להישאר במצב פתוח שמקבל את כל החוויות לתוכי".

התחביר של גודר מבוסס על קיטוע ושיבוש. זה לא רק האופן שבו היא חווה את העולם אלא הדרך שבה היא בוחרת לארגן אותו מחדש. במקום להחליק את הסתירות היא מבליטה אותן. זו לא רק העדפה אסתטית אלא בחירה אתית, להפריע לַהזדהוּת, לחתור תחת האשליה. בדרכה שלה, מקיימת גודר את אידאל התאטרון האֶפִּי של ברכט, שפונה אל הרגש ואל החושים ובו בזמן גם מעורר את המחשבה ואת כוח השיפוט של הצופים. כמו אותה ציפור, שלפי ניסוחו היפה של ברכט, "בעודה מזמרת בשמחה על הענף שלה, היא מתחילה כבר לנסרו".

*

הלב

לקראת סוף הסולו של האישה חוזר הגבר לבמה, גורר אחריו חיה גדולה – ספק חזיר בר, ספק רְאֵם, ספק אריה מפרווה מלאכותית. בעצם זוהי גוויה של חיה. זמן מה אחרי שהוא עוצר הוא עדיין מחזיק בזנבה בחגיגיות מגוחכת של תצלום. ואז הוא תוחב יד לַגופה ומתחיל לעקור את קרביה. הקרביים נעקרים בקושי. הם עשויים ספוג צבוּע, גרבי ניילון קרועים שמתוכם מבצבצים בלוני גומי אדום, צעיפי נוצות, מחרוזות סיליקון נוטפות וחרוזים אדומים נוצצים. אלה לא באמת קרביים; התחליף גלוי לעין ועם זאת רוטט במין נטורליזם מתעתע. לבסוף מוצא האיש את מבוקשו: לב אדום לח ופועם שהוא מגיש לאישה.

האישה החליפה בינתיים את המראה הביתי שלה בשמלת טפטה שחורה, נעלי עקב ומיקרופון אלחוטי. כשהאיש מושיט לה את הלב היא מוסרת לו בתמורה את המיקרופון השחור. הוא תוחב אותו ללב אבל לא שומע פעימות, רק רחשים לא ברורים. הוא ממשיך לתחוב אותו בגסות. זהו תקריב מיני, דימוי פורנוגרפי שבו מיקרופון פאלי מנסה לחדור לוואגינה בצורת לב. שני וגודר מחליפים ביניהם מבטים טעונים. לבסוף הם מניחים את הלב ואת המיקרופון על הבמה, שם הם ממשיכים לרטוט ביחד עוד שעה ארוכה.

המיקרופון קשור לַזימה, אבל גם למחיקת הפרטיות; אם אתה לא משודר, אתה לא קיים.

יוחאי מטוס, I love cityhall
דמיאן הירסט: קייט מוס, שער מגזין טאר, 2009
דמיאן הירסט, החלום

*

החיה

הפריטים המייצגים את קרבי החיה נבחרו לכאורה בזכות הצבע והמרקם המזכירים אברים פנימיים, אבל במבט נוסף – מדובר באַסַמבְּלַאז'* של אביזרים, צעצועים וחומרים מעולם החיזור והמשחק המיני. כלומר, המטפורה של הציִד אינה "אותנטית", החיה מעולם לא היתה "אמיתית"; היא נרקחה מדימויי תשוקה. העולם הרגשי והיִצרי הוא סך כל הדימויים שהדמויות קולטות. ואם נחזור עוד צעד אחורה, אל שם המופע, "אוהבים אש": הנושא אינו תשוקה לָאהוּב, אלא תשוקה לתשוקה. הניכור נמצא בדי-אן-איי של המופע.

כשגודר שולחת את הנאהבים שלה לחקור דימויי תשוקה, היא מקרבת את עצמה לאמן הפופ-ארט האמריקני אנדי וורהול, ששִׁכפל כל מוצר תרבות של תקופתו, מבקבוקי קוקה קולה ועד דמויות מפורסמות ואירועים –  אבל לא באופן ישיר; וורהול לא התעסק בַּחפצים, בַּדמויות או בַּאירועים, אלא בדימוייהם כפי שהופיעו בתצלומי עיתונות ומשטרה, בפרסומות, בחדשות טלוויזיה וכו'.

הזוג שעל הבמה לובש ופושט צורה: רגע הם טרזן וג'יין, ורגע – שמשון (המשסע את הארי) ודלילה (החמושה במספריים), או ערן שני ויסמין גודר, הרקדן והכוראוגרפית. ושמא גינטר וברונהילדה (החזקה, זו שכפתה את בעלה בליל נישואיהם), או אולי דווקא זיגפריד, מחליפו של גינטר, בקסדתו המעוטרת בצמד קרניים.

מתוך "אוהבים אש", יסמין גודר. צילמה: תמר לם

 

טרזן וג'יין, לגודר יש פנים של שחקנית ראינוע
גוסטב דורה, שמשון משסע את הארי (פרט)

למעלה: זיגפריד הורג את הדרקון מתוך "הניבלונגים" של פריץ לאנג, 1924. זיגפריד מתרחץ בדם הדרקון כדי להיות בן אלמוות, אבל בגלל עלה נושר שנדבק לגבו, פיסת עור נותרת יבשה ובלתי מוגנת, וזוהי הנקודה שבה אפשר להרוג אותו, המקבילה לעקב של אכילס (ההערה האחרונה לא שייכת לפוסט, ובכל זאת).

המיתוסים הגרמניים חלחלו למופע דרך וגנר, מן הסתם, ודרך המוזיקה הרומנטית שממנה צמחה העבודה. אוהבים אש התחילה בכוראוגרפיה שיצרה גודר להדנובה הכחולה של יוהן שטראוס הבן לפי הזמנת פסטיבל אמנויות בוויימאר שבגרמניה. היא המשיכה והתפתחה בליון שבצרפת, בפרויקט שבו התבקשו המשתתפים להשתמש בוולסים מן המאה התשע-עשרה. למוסיקה הרומנטית השחוקה מעט, הוסיפה גודר ולס מאיים מתוך פיירו הסהרורי של שנברג, שבמילותיו היא משחקת, ומוזיקה מקורית שיצרה עם אייל שינדלר משִכפול האקורד המסיים של ולס אופוס 70 מאת שופן ועיבודו הדיגיטלי.

אזן דלקרואה, ציד אריות (פרט)

גם העיצוב של אוהבים אש מתכתב עם המאה התשע-עשרה. אני חושבת במיוחד על הצייר הצרפתי הרומנטי אֶזֶ'ן דַלַקְרוּאָה (Delacroix, 1798 – 1893), שהתפעל ביומניו מבעלי החיים האקזוטיים בגן החיות של פריז והִרבה לצייר אלימות ותשוקה, מציאותיות וספרותיות כאחד. בציורי ציד האריות שלו (יש כמה וכמה), פורץ האדום מן הצבעוניות החוּמה כמו באוהבים אש. גודר גוררת את דלקרואה אל הבמה הלבנה שלה ומערבבת ביומיום ובעכשיו, שלא לדבר על הניכור והחִפצון שמתחיל כבר בפרולוג, כשהאישה גוזזת את החוטים ואת השיער מבטנו של האיש כאילו היו חלקים מאותו שלם.

*

משחק המִחזור

האיש העטור במחרוזות אדומות מקרבי החיה שר-מדקלם בקול נשי את הטקסט הדרמטי של פיירו הסהרורי ("כמו טיפת דם מולבנת, / שמכתימה את שפתֵי המתייסר, / כך אורב לו בתוך המוזיקה הזאת / פיתוי הכיליון" וגו'), ותוך כדי כך הוא רוקד ומתיז על עצמו נוזל אדום מאקדח פלסטיק שמצא בין קרבי החיה. הנוזל האדום מכתים את חזהו הבהיר. עור ברכיו מאדים מן החיכוך בבמה. הדם המזויף והאמיתי מונחים זה לצד זה כמו הפרווה הסינתטית והאמיתית. כמו קרני החיה שמשסעות לגזרים את גרבי הניילון של יסמין גודר, וקצת אחר כך, זה עקב נעלה שמשסע את הניילון. בלי משים מתמזגת הקרן בעקב. מערה בטרקלין. הניילון הקרוע נמתח כמין עור, כמו גוף מעוות שצייר פרנסיס בייקון.

האיש והאישה והחיה ממשיכים לנוע זה לצד זה, וגם בכל מיני צירופים אירוניים, מלאי פתוס, זימה, אלימות והומור; גוויית החיה נלבשת כבגד או נחבשת לראשו של האיש והופכת אותו ליצור מיתולוגי, חלקו אנושי וחלקו חייתי. גם באביזרים אחרים יש נגיעות חייתיות; בין אם זו בירית פרווה או כרית סיכות/קוצים שעונדת האישה. מעי החיה משתלשל ממכנסי האיש כמו זנב, פיסות של גאפה שחורה (סוג של סרט דביק תעשייתי, שבו חוסמים את פי הקורבן בסרטי מתח) הופכות את בהונותיו לפרסות.

הבמה הצחורה מתלכלכת במהלך ההצגה. האביזרים מתפרקים למעין פסולת של אחרי מסיבה או אסון. הדמויות ממשיכות להשתמש בכל מה שנמצא – פיסות פרווה ואביזרי תפירה, גופת החיה, אבריה הפנימיים. זה לא מִחזור במובן המרגיע והתרבותי של המילה. זה קרוב יותר להישרדות של הוֹמלסים בסרט מדע בדיוני. ובו-בזמן זהו גם משחק יצירתי ואופנה ("אחרי שהגבר עוקר את קרביה של החיה שניהם חוגגים בלבישת האיברים הפנימיים מָשָׁל היו ילדות בנות 12 שחוגגות על הארון של אמא…", כתבה שיר חכם בביקורת על המופע). וזהו גם סך כל הניסיונות לסחוט כל טיפת אש וריגוש מגוויית התשוקה.

מרט אופנהיים, מעיל נייר ומשקפי שמש

*

האריג

כשהייתי ילדה היה צריך לסובב את כפתור הרדיו כדי לאתר את התחנה. קטעי מוזיקה, פרסומות ודיבורים, צפצופים ושריקות, הבליחו ונעלמו. כך זה גם באוהבים אש, רק בתנועה; השפה התנועתית של יסמין גודר מפורטת וקטועה. מין תסמונת טורט ריקודית בלי שום ניסיון להקציע, לגשר, למלא את הרווחים. וגם ההגדרה הזאת היא קצת מוגבלת, היא לא מעבירה את העושר האסוציאטיבי, את הזרימה הבלתי פוסקת של הדימויים: הכול הולך, מוולס ועד רודֵאו, אירופה ואמריקה, מיתולוגי וטראשי, פתטי, אירוני, ברברי, דקדנטי. אני תמיד תוהה איך קורה הנס הזה, איך נוצר – על פי ניסוחה של גודר – "אריג שלם מחלקים מפורקים שאיבדו את האני שלהם, אבל יחד מרכיבים משהו חדש". באיזו נקודה מזדכך הגיבוב והופך לזרם מרטיט לב של מחשבות ורגשות, מתי נוצר עולם, נוצרת שירה, כמו באוהבים אש.

*

פוסט-מודרניזם

השפה הבימתית של גודר היא פוסט-מודרנית, כלומר, אירונית, מערבבת תרבות גבוהה (מיתוסים, ולסים) בתרבות נמוכה (רודאו, קבקבי פלסטיק) ומוותרת על צורה סגורה והדוקה לטובת משחקיוּת ואנרכיה.

במאמר מכונן מ-1987 השווה התאורטיקן האמריקאי איהב חסן בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. הוא ערך טבלה רבת סעיפים ומיין לתוכה צמדי מילים מתחומים שונים. "סיבה" ו"מקור", למשל, מופיעים בטור המודרניסטי, לעומת "עקבות" בטור הפוסט (לגמרי אוהבים אש), המודרניזם לפי חסן הוא פאלי, לעומת הפוסט-מודרניזם האנדרוגיני (ראו למשל שָׁני העטור מחרוזות ומזמר בקול אישה) והפּוֹלימוֹרפי (רב צורני, כל אותם צירופי אדם-חיה של המופע). אפילו את מחלות הנפש הוא ממיין: את הפרנויה – מחלת הרדיפה החד-כיוונית – הוא מניח בטור המודרניסטי, ואת הסכיזופרניה בטור הפוסט. (סכיזופרניה, בעברית: "שסעת" – על שום הפיצול בין תפקודים נפשיים כמו רגש וחשיבה, ועל שום ההפרעות בזיכרון, בקשב ובהתנהגות עקב הזיות ומחשבות שווא. זהו בין השאר, תיאור הוגן של חלקים נכבדים מאוהבים אש).

הפוסט-מודרניזם, מסכם חסן, מזכיר את חתרנותו של האוונגרד בתשוקת הפירוק שלו, אבל הוא יותר קוּל, פחות מרדני, יותר נגיש ושווה נפש, חומרי, אוכל-כול ונטול אשליות.

וכאן בדיוק סוטה יסמין גודר מן התבנית. כי על אף הנגיעה בבידור והחוש המוּלד לאופנה, גודר אינה שוות נפש או שטוחה. בעבודות שלה יש עומק תרבותי, רגשי ומחשבתי. ואפילו העיסוק הבוטה בבשר הוא צינור למשהו אחר. ובניסוחה שלה:

יש ביצירה המון ביטויים לאסתטיקה ארוטית שהיא גם מגעילה אבל גם מעניינת. גם מושכת וגם דוחה. במיוחד אני אוהבת את הרגעים שבהם הגוף הופך להיות בוטה, ונהפך דרך התנועה לבשר. בסופו של תהליך מה שאתה רואה זה את הבשר, לא את הבן אדם בתוכו ולא את המחשבות שלו. אתה רואה רק את הבשרניות של הגוף ואת הפונקציונליות של כל איבר ואיבר. אלה הרגעים הפחות אסתטיים של הסקס ולכן גם הכי מעניינים. כשאני נוהגת בגוף כבבשר, בצורה מוזרה זה עושה לי משהו שדומה למדיטציה. יש משהו בוויתור על המשמעויות הנפשיות-רגשיות של הגוף שהוא מדיטטיבי.

מתוך "אוהבים אש", יסמין גודר, צילמה: תמר לם

*

המְבַצְעים

כדי לרקוד את הטווח הזה אין די בטכניקה. יש צורך גם ביכולת רגשית ורוחנית. ערן שני נהדר, נקי לגמרי ממניירות ריקודיות, כמו מדיום שמעביר את הקולות השונים דרך גופו. הזקן הג'ינג'י שלו, המסופר בצורה מוזרה, משווה לו ארשת של גירית, של סאטיר או של גיבור, תלוי באיזה רגע של המופע. ליסמין גודר יש מראה מיושן של שחקנית ראינוע. האיכות התנועתית שלה יותר רזה ומופשטת, וההבדל הזה, כמו בין ציור לשרטוט, מעשיר את המפגש בין השניים ומרבה דקויות.

*

דמיאן הירסט, "אלף שנים" 1990, כלוב זכוכית גדול ובו מערכת ביולוגית שבה מתפתחות רימות לזבובים באמצעות ראש פרה כרות.

*

האפילוג

ואי אפשר לסיים מבלי להתייחס לדקות האחרונות של המופע. האמן הפלסטי יוחאי מטוס נמשך לבלגן שמשאירה גודר על הבמה. הוא ביקש להצטרף ולהגיב, וגודר ההרפתקנית נענתה. אחרי שהנאהבים המותשים שוכבים לנוח צץ לו מטוס בתוך ענן עשן, כמין אל מהמכונה ("דאוּס-אֶקס-מָכינה", מושג הלקוח מן התאטרון היווני, שבו חלק מן הדרמות נפתרו באופן מלאכותי על ידי אל שירד אל הבמה בתוך מכונה). מטוס לבוש בסרבל ראוותני, וזקן מסוגנן נוקשה מחובר למשקפיו. הוא מצטלם עם שני וגודר, מעצב להם בגדים מקרעי הפרווה ומכבד אותם בספק-תפוחים-אדומים-ספק-המשך-של-קרבי-החיה (ומוסיף לרגע גם את אדם וחווה לתהלוכת הזוגות המיתולוגית). הוא ממשיך ומבצע פעולות שרירותיות שמזכירות את המִחזור היצירתי של גודר.

רק כשניגשתי לכתיבת המאמר ראיתי פתאום את החוט המקשר בין הפעולות: מטוס הוא "האמן" שהופך את כל מה שנותר על הבמה – חומרים ובני אדם – לתערוכה, והוא עושה את זה במין ברוואדו רקדני שגרם לי מעט מבוכה.

מטוס אינו בא לבמה בידיים ריקות. הוא מביא אתו נדוניה: פסל לב גדול עשוי מניאונים שאת חלקם הוא עוקר לטובת התערוכה; שניים מהם מאירים "מוצג", אחרים מופקדים בידי ערן שני ויסמין גודר. השניים מצמצמים את נוכחותם כדי לא להאפיל על האורח. הם עוברים לתנועות כלליות ומסומנות כמו של ניצבים במַסֶכֶת. מטוס ממשיך ומקים מדורה עם ניאונים בתור קרשים. בזמן שהאיש והאישה "מתחממים" לאורה, הוא משתרע על הבמה וסוקר את התערוכה שהציב. סוף.

פעולותיו הישירות והתכליתיות של מטוס כמו סותמות ומשטיחות את המורכבות של משחק המִחזור. היתה לי תחושה כמו בזירת פשע, כשמישהו מחבל בראיות. וחבל, כי פסל הניאונים הלבן שעורקי חשמל משתלשלים ממנו הוא "חפץ-לב" יפהפה. הזוהר הסטרילי שלו וקווי המִתאר הגרפיים-תעשייתיים מזכירים את הבמה הלבנה של ההתחלה. אילו שמר מטוס אמונים לאיכות הפופ-ארט הקרירה-חשמלית של הפסל, היה לו סיכוי להיות מצחיק ומסתורי, להוסיף עוד שכבה לעבודה, או לפחות עוד סימן שאלה.

אבל כך או אחרת – אוהבים אש היא עבודה כל כך חזקה ומורכבת, שהיא יכולה לספוג בקלות גם את החלק הזה לתוכה. שמעתי שיש כוונה להציגה גם במוזאון או בגלריה. זה נשמע נהדר. האיכות הפלסטית של המופע אינה מוטלת בספק, גם בלי האליבי שמספקת נוכחותו של מטוס.

ערן שני, ברקע – יוחאי מטוס, מתוך "אוהבים אש" מאת יסמין גודר, צילמה: תמר לם

* אַסַמבְּלַאז' – טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי.

*

אוהבים אש
כוראוגרפיה: יסמין גודר
שותף ליצירה ודרמטורגיה: איציק ג'ולי
מופיעים-יוצרים: יסמין גודר, ערן שני
מופיעים-מחליפים: שולי אנוש, מתן דסקל
אמן אורח: יוחאי מטוס
מוזיקה: יוהן שטראוס הבן, הדנובה הכחולה; סיבליוס, ולס עצוב; שוסטקוביץ', ולס מס' 2; שנברג, ולס לשופן (מתוך פיירו הסהרורי); שופן, אופוס 70; צ'ייקובסקי, ולס סנטימנטלי; חצ'טוריאן, ולס מתוך נשף המסכות.
עיצוב תלבושות ואביזרים: ענבל ליבליך, יסמין גודר וערן שני
חיה: ענבל ליבליך, זהר גוטסמן
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
עיצוב ועריכת סאונד: אייל שינדלר

מאמר זה נכתב בהזמנת סל תרבות, 2011

*

כל הרשומות על תיאטרון מחול באתר זה

יסמין גודר כותבת על תהליך יצירת "יסמין גודר ולהקת שחקני הספסל המדממים מציגים: קרם תות ואבק שריפה" בגיליון (כך אומרים?) של מגזין האינטרנטי "מעקף" העוסק במצב (הפוליטי).

*

ובלי שום קשר – הודעה משמחת של הרגע הכמעט אחרון – הבלוג החי של ההם חוזר

12 דקות מספר 2  ייערך ביום חמישי הקרוב ה27 ביולי בשעה 19:00 במכללת מנשר, רחוב דוד חכמי 18 בתל אביב. בערב ירצו שישה מרצים על נושאים הקרובים לליבם, וכל אחד מהם ידבר 12 דקות לכל יותר. הכניסה בחינם. הערב הראשון (שבו גם אני השתתפתי) היה מעולה וגם הנוכחי מאד מבטיח.

Read Full Post »

בת 20

כמעט 50 שנה אחרי

פעם, כשעוד הלכתי למופעים בפסטיבל ישראל וכיו"ב, היו שואלים אותי איך היה, והייתי מושכת בכתפי ואומרת, "זה לא שינה את חיי," מה שהרגיז את השואלים, כי איזה מין קריטריון זה ודרישה מופלגת, אבל עובדה; פינה באוש שינתה את חיי.

קודם היה קפה מילר, ומעבר למה שכתבתי (כאן וגם כאן) על הבדידות בנוסח "תהילים" ושאון הכסאות הנחבטים, אני זוכרת את התגלות הצבע. את העוצמה של הפאה הג'ינג'ית ושמלת הטורקיז על רקע השחור-לבן-ורדרד העגמומי של הקפה. השיעור הזה באמנות עדיין פועל בתוכי.

ואי אז במחצית השניה של שנות השמונים, הגיע ארצה "1980" (כאן ניתחתי קטע מתוכו). ברגע שהמופע הסתיים נתקפנו נ. ואני בגעגועים, והשתוקקנו לראות הכל שוב מהתחלה. הכרטיסים כבר אזלו אבל התייצבנו בכל זאת ליד הקופה, בתקווה שמישהו ימכור. כשהגענו כבר חיכו שם כמה וכמה אנשים. "מה, לא ראיתם?" שאלנו בהשתתפות. התברר שהם דווקא ראו, ובדיוק כמונו, השתוקקו לעוד פעם אחת.

לא רק הדימויים והרקדנים-שחקנים חרגו מכל מה שהכרנו. המבנה של "1980" היה אקלקטי, מפתיע: לא בַּלֶט עלילתי ולא מחול מופשט. אלא רצף חי של עשרות רגעים פרטיים וקבוצתיים. זה לא דמה להצגה, אלא למסיבה גדולה שמתחילה אחר הצהריים ונמשכת אל תוך הלילה. לכאורה לא היה שום מבנה, אבל כשהנערה שרקדה בלבן בתחילת הערב, חזרה אל אותו קטע מוסיקלי בבגד שחור, הרגשנו עצב של סוף.

ד. חשב שבגללה עזבתי את החוג לתורת הספרות והלכתי לעשות תיאטרון. זה היה אחרי שסיפרתי לו את החלום הזה. הוא קרא לה ספק בצחוק, ר' מאיר בעל הנס, וטען שגם לי התחשק לחולל כמה.

באותה תקופה קנינו א. ואני את הטלוויזיה הראשונה שלנו; מכשיר קטנטן שנתחב ביחד עם מכשיר הווידאו לתוך ארון המטבח הישן (פעם, כשאסרתי על בני לאכול בסלון,  העירה נ. שאם הטלוויזיה שוכנת ליד הזבל במטבח, מן הדין שהילד יאכל בסלון). היינו פותחים את דלתות הארון ורואים פינה באוש. זה היה לפני היוטיוב ואנשים טובים היו שולחים לי קלטות: סרט שבו פינה מלמדת את הסולו מפולחן האביב, או הוידאו דאנס המופלא שלה "קינת הקיסרית" (בני בן החמש טען שהמוסיקה מפחידה, ולא הפסיק לשאול במהלכו, זאת אישה או בובה? זה איש שחור או לבן? זה איש או אישה? ופתח לי כך, חלונות נוספים ליצירה), או הסרט המעצבן והמרתק "מה עושים פינה באוש ורקדניה בוופרטל?".

ופה ושם היינו רואים גם יוצרים אחרים. אחר הצהריים אחד צפינו בבלט הקלאסי הקומי "הנערה הסוררת". האם השתלטנית נרקדה בחן רב על ידי גבר מגודל בשביס ובקפקפקים. א. ואני התגלגלנו מצחוק. רק בן החמש החמיץ פנים. שאלתי "מה, אתה לא נהנה?" והוא אמר: "תאמיני לי, פינה באוש הרבה יותר מעניין!"

[בסרטון למטה, ריקוד הקבקבים – מתחיל ב0:40 בערך – כוריאוגרפיה: פרדריק אשטון. הביצוע המוחצן נופל מזה שיש לי בבית. חסרים לו החומרה והאיפוק שעושים את שלי הרבה יותר מצחיק, ועדיין]

בדיוק הכרתי אז מישהו משוגע לריקודי עם וזה גרם לי לתהות, למה אין חוג לריקודי פינה באוש בעצם, שבו לומדים את כל אותם רונדואים מהפנטים עם טכניקה לא מסובכת, לגמרי אפשרית לבני אדם מן היישוב. נראה כיף לא רגיל וגם תירפויטי. כשאמרתי את זה לאנשים הם צחקו, כמו כשתהיתי איך מטוסים מתרוממים בלי לנפנף בכנפיים, או כשהצעתי לשוב ולחלק את הארץ לממלכת יהודה וממלכת ישראל, או לבחור ממי להוריד קול בבחירות במקום למי להוסיף.

[בסרטון למטה ריקוד תהלוכה מתוך הסרט החדש של וים ונדרס על פינה. לא בא לכם להצטרף?]

[בסרטון שלמטה יש שניים מהרונדואים היותר ממכרים. הראשון שמתחיל בדקה 1:30, והשני שמתחיל בדקה 5:50 אפילו יותר, אולי גם משום שתנועותיו המופשטות לכאורה, הן בעצם סוגים שונים של ליבובים וליטופים "צפים", ללא מושא.]

.

למי שלא יודע, מחר ימלאו שנתיים למותה. ואולי דווקא עכשיו יש מי שרוצה ויכול ללמד את הריקודים שלה. לא כדי לעלות על במה, סתם לשם עונג וקירבה. זה לא צריך להיות קורס, גם חד פעמי זה טוב, ספק סדנא ספק מסיבת ריקודי פינה באוש. אם לא השנה, אולי בקיץ הבא. אני זורקת את זה לאחור כמו זר כלה. אולי מישהו יתפוס.

ובינתיים אתם מוזמנים לכתוב עליה פה, לחלק מחשבות וגעגועים.

*

מי שחפץ בטיול וירטואלי לקִברה שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה

עוד על פינה באוש באתר זה:

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

.

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו

מחשבות על פינה באוש (4) הניחו לי לבכות 

.

טריילר עוצר נשימה לסרט של וים ונדרס על פינה באוש (בקרוב בארץ)

ועוד על פינה ועל תיאטרון מחול בכלל

Read Full Post »

מתוך דגי זהב, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק (לחצו להגדלה).

דגי  זהב, כך נקרא המופע החדש והקאמרי של ענבל פינטו ואבשלום פולק; שלושה רקדנים-שחקנים בתוך תפאורה מינימלית: ריבוע לבן של רצפה ובירכתיו מעין ארון בגדים, מתקן שעליו תלויות תלבושות בגוונים עדינים. משני עברי המתקן מונחות קוביות לבנות גדולות, ויש עוד כמה אביזרים יומיומיים כמו עיתון, רמקול מנייר, גרעינים, וכלי תה – קומקום חרסינה וששה-עשר ספלים.

באמצעים הצנועים האלה נרקם לו מופע מצחיק ופיוטי וגם קצת אפל ומלנכולי. השורות הבאות יספקו כמה קצות חוט לקריאתו. החוטים הללו לא נועדו לכבול את הצופים, אלא להפך, לאפשר לכל אחד למשוך מן המופע – ואולי לרקום לו – את הפרשנות האישית שלו.

כמו כל יצירת אמנות, דגי זהב אינו מערכת סגורה ואוטונומית אלא חלק מנוף תרבותי, שפיסות ממנו – כלומר יצירות ספרות, תיאטרון, קולנוע ואמנות – יוזכרו בהמשך. יצירות אלה אינן חלק מהעבודה, אבל הן ממשיכות ומאירות נושאים צורניים ותוכניים שעולים מתוכה. הן יוצרות הקשר, סביבה שבה אפשר לגשת אליה בלי לקרקֵע אותה יותר מדי, או לסתום אותה בפרשנות.
 

ארון הבגדים

"לא עבר זמן והיא נכנסה עמוק יותר לתוך הארון, וגילתה שמאחורי שורת המעילים הראשונה תלויה שורה שנייה. חושך מוחלט כמעט שרר שם, והיא הושיטה את ידיה קדימה כדי שפניה לא ייתקלו פתאום בדופן הפנימית של הארון. היא צעדה צעד נוסף – ואז עוד שניים או שלושה – ועם כל צעד ציפתה למגע לוח העץ בקצות אצבעותיה. אבל ידיה לא הרגישו דבר."

ק. ס. לואיס, האריה המכשפה וארון הבגדים, תרגמה: נורית גולן

בירכתי הבמה נמצא כאמור, ארון בגדים מקולף, מינימליסטי, הבגדים התלויים מצטרפים למעין מסך; כל בגד מייצג "קפל" והסך-הכל גם "מתנהג" כמו מסך; רוב הזמן הוא מסתיר את ההתארגנות של הרקדנים, ומדי פעם הוא נפתח אל פלאות והפתעות.
בשפה, הארון הוא רהיט הסודות, סמל לכל אותם דברים שאנשים נוטים להסתיר, משלדים בארון ועד, להבדיל, נטייה מינית. הארון של דגי זהב הוא מעין תת-מודע שממנו זולגים זכרונות, פנטזיות ותשוקות חנוקות אל הבמה.

*

הדמויות

"מילק ווד" המחזה לקולות שכתב המשורר דילן תומס, נפתח באישון לילה. העיירה עדיין נמה את שנתה; מרת אוגמור-פריצ'רד "בגלימת לילה קרינולינית, לבנה כקרחון, מכובסת בחרדת-קודש" מחלקת הוראות בחלומה לשני בעליה המתים, אני מצטטת בהשמטות ניכרות:

מרת אוגמור-פריצ'רד: מיד תגיע שעת הקימה, אמרו לי את תפקידיכם.

מר אוגמור:  עלי לגרוף את חוטמי.
מרת אוגמור-פריצ'רד:  בגן, בבקשה ממך.
מר אוגמור:  במפית נייר שאשרוף אותה לאחר מכן.

וכך זה נמשך ונמשך ומסתיים ב:

              מר פריצ'רד:  עלי לברש את הוילונות ואחר כך להפשילם.
מרת אוגמור פריצ'רד:  ולפני שתניח לַשֶּׁמֶש להיכנס, שים לב שינגב את נעליו.

מתוך מילק ווד מאת דילן תומאס, תרגם: אריה אהרוני

ובחזרה לדגי זהב – מיכל אלמוגי היא "האישה". אבריה הארוכים כשל אוליב אויל משתרבבים לכל הכיוונים מתוך שמלתה הלבנה. יציבתה הבסיסית דמויית הסימן שאלה – טפיפה על קצות אצבעות בגֵו כפוף – מגלמת את הסתירה הפנימית שלה; כל כולה פאסיב-אגרסיב, כניעוּת והתרסה, יצריות כבושה וטקסי נקיון, שתלטנות הבאה לביטוי חיצוני באצבע ה"נו-נו-נו" שלה, שפינטו-פולק האריכו עד אינסוף.
בתחילת המופע היא גורפת את חוטמו של בעלה בממחטה ענקית שהיא שולה מכיסו (וגם מחזירה לתוכו) ואז היא משתמשת באף כביָדִית כדי למשוך את בעלה.

האף הוא הידית, מתוך דגי זהב מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

כמו עבודות קודמות של ענבל פינטו ואבשלום פולק, דגי זהב קרובה יותר לאנגליה הויקטוריאנית מאשר ל"שביל קליפות התפוזים". אבל משהו באנרגיה של אלמוגי הזכיר לי נשים בלתי-אפשריות שהכרתי בילדותי; שבורות ובו-בזמן גם שרדניות בעלות להיטות ותשוקה לחיים. אלמוגי נושאת את עיקר המטען הרגשי של ההצגה. לשווא היא מנסה לטלטל את בעלה המנותק הרובוטי המדחיק בגילומו צביקה פישזון; רק הציפור הקטנה המחוברת לקרחתו מרמזת (כמו האקדח של צ'כוב) על עולם של פנטזיה וגעגועים שעוד יבליח בהמשך.

האישה משרתת את בעלה וגם מפעילה אותו – לא רק באמצעות האף (אחת המטפלות בקיבוץ שבו התגוררתי נהגה לומר, שהאוזניים הן הידיות שאלוהים הצמיח לילדים כדי שלמטפלות יהיה במה לתפוס), אלא גם בשלט רחוק, באמצעות רמקול מנייר שלתוכו היא משמיעה צלילים, צקצוקים, קריאות של תרגילי סדר וקולות שעטה שמרקידים אותו על פי הפנטזיות שלה, עד שהוא מתחיל לצחוק ומחזיר לעצמו את השליטה. האישה מפעילה את הבעל גם באמצעות חפצים יומיומיים: העיתון המגולגל והתחוב מתחת לבית שחיו, או ספל התה שהוא שותה, הופכים למעין ידיות המחוברות לגופו.

שגרת החיים על עימותיה הגלויים והכמוסים מועלה בחזקה בעזרת הדמיון. אם זה דו-קרב בצהרי-יום או קטע מצחיק כירופרקטי, מעין חליצת עצמות קטלנית, המלווה בצלילים ביתיים של חריקות ודלתות נטרקות, צלצולים ותקתוקים ופה ושם גם זעקה רחוקה ונפיחה. וכל זאת מבלי להרפות מהכמיהה לאהבה, ליופי ולכל מה שמעבר ליומיום.

*

הדמות השלישית

נגה הרמלין הג'ינג'ית קטנת הקומה חבויה בין הבגדים. היא תלויה יחד עם הפיג'מה הגדולה שלה על קולב בדמות "הילד שלא נולד". כשהבעל נרדם האישה שולפת אותה מן הארון (עם הקולב), מתרפקת עליה ומפעילה אותה כמו בובת סמרטוטים.
ופעם אחרת, כשהאישה ישנה, הרמלין מגיחה מתוך קופסה בתור "הפנטזיה הסינית" של הבעל. הרמלין שייכת לתת-מודע, כל מה שמודחק לארון ולקופסה. פעם היא ילד ופעם היא אהובה דמיונית (הלא-מודע אינו מכיר בסתירות).
ולפני שנגיע לפנטזיה – כמה מילים על כלי תה.

דיים צ'ו – Diem Chau אמנית ממוצא ויאטנמי, ילידת 1979 רוקמת עולם פנימי על כלי תה.

דיים צ'ו – Diem Chau אמנית ממוצא ויאטנמי, ילידת 1979 רוקמת עולם פנימי על כלי תה.

*

כלי תה

אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי.
אוסקר ויילד

הקומקום וספלי הפורצלן הם החפצים המובילים של המופע. הקומקום בעל הזרבובית הבולטת משמש כחרב לוהטת או כאמצעי הפעלה. ערמת הספלים הופכת למשקפת נמתחת, לחדק (או אולי זָקָן). צלצול הספלים המקרקשים מבטא רעד פנימי, שיניים נוקשות. לעיתים כמו נדחסים כל טקסי התה היומיומיים למחול משולב של ידיים פיות וכלי תה, שבו ממלאים הכלים גם את תפקיד התזמורת.
והחרסינה ממשיכה ומחלחלת גם מעבר לגבולותיה: שולי שמלתה הלבנה של האישה מכווצים לגזרת "בלון" המזכירה כלי במעורפל, הצבעוניות המעודנת של המופע כמו נגזרת על פיהם.

"סמפוניה בלבן", ג'יימס מקניל ויסלר (1834 – 1903). האישה שכולה לובן על לובן דורכת על הדוב היצרי שניצוד ועל הזעקה המפוחלצת, השריד המבוית של פראותו. רק היא לבד הורשתה להיכנס הביתה.

מתוך דגי זהב, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, זה לא רק גזרת השמלה שמזכירה את הגברת של ויסלר במעורפל. גם כאן כמו בדיוקן שלו זו סימפוניה בלבן, כלומר לבן על לבן.

בסרט "היפה והחיה" של דיסני הופכים המשרתים לחפצים. בסוף הסרט, כשהם נגאלים מן הכישוף, מתגלות הזיקות בין הדמויות לחפצים שייצגו אותן: הטבחית השמנה הפכה לקומקום תה כרסתני, ומכסה הקומקום אמנם מזכיר את כיפת המשרתות שהיא חובשת. בנה הקטן הפך לספלון תה שבור – וצורת השבר אמנם זהה לשסע בחולצת הילד שלו, וכן הלאה.

הילד מהאופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים" נענש בלחם יבש ובתה בלי סוכר, עד שיגמור את שיעורי הבית בחשבון. הילד פורק את זעמו על החדר, והדוממים שבהם פגע קמים לתחייה. בתמונה: ציור הכנה של הצייר דיוויד הוקני שעיצב את האופרה ב1980.

הצייר דיוויד הוקני עיצב את התפאורה לאופרה "הזמיר" (של מלך סין,1981) בהשראת כלים מחרסינה סינית. פריטי התפאורה מוצבים על מעין במות עגולות דמויות צלחות.

ובחזרה לפנטזיה: ספק נערה ספק בובת חרסינה מתרוממת מתוך קופסתה. כותונתה הלבנה המעוטרת בכחול נראית כמו חרסינה שהתמוססה והפכה לאריג. ספל קטן עוטר את ראשה כמעין כתר-פרח נרקיסי. קצה סרט אדום מבצבץ מפיה. כשהיא מטה את ראשה נושר שלג תכלכל מן הספל היישר לכף ידו של האיש. הוא שומר אותו לשימוש חוזר. הוא מושך מפיה את הסרט האדום של התשוקה וטומן אותה בכיסו. ושם גם מתגלה הסרט, אחרי שהחלום התפוגג. ("אם אדם היה עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז?" כתב המשורר האנגלי סמיואל טיילור קולרידג'.)

*

"השעה היא תמיד שעת תה" (אמר הכובען באנחה)

על אף ההומור, הפיוט והמוסיקה העליזה-נוסטלגית דגי זהב ספוג גם בעצב. בלובן של המופע יש גם משהו מעוקר ורְפָאי, חסך באור שמש (שאולץ לנגב את רגליו לפני שהורשה להיכנס). השעונים מתקתקים אך דומה שהזמן נתקע, כמו בְּסיפור של דיקנס, או במסיבת התה המטורפת של אליס, שבה תוחבים את הנמנמן לתוך הקומקום, טובלים את השעון בתוך התה, וכשרוצים ספל נקי זזים כסא.
"זוהי מסיבת התה המטופשת ביותר שהייתי בה מימי," אומרת אליס לעצמה. ודגי זהב הוא מעין "סרט המשך", גלגול בוגר של אותה מסיבה.

ג'וזף קורנל יצר עולמות קטנים מסתוריים ומלנכוליים מחפצי יומיום ופנטזיה לכודים בתוך קופסאות זכוכית (נזכרתי בהן בגלל האקווריום של דגי הזהב משם המופע).

ג'וזף קורנל

ג'וזף קורנל

רשומה זו נכתבה בהזמנת הלהקה

*

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק:

הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק

אויסטר

שייקר

עוד רשימות על תיאטרון מחול (יסמין גודר,   פינה באוש,  ואחרים)

*

עוד רשימות על שפת חפצים

Read Full Post »

חתונה נתפסת כרגע של שיא בחיים. הכל בגלל האגדות האלה שמסתיימות באושר ועושר. אלא שבאגדות מתחתנים בסוף, ואפשר לבזבז בלי חשבון. ובחיים זו רק ההתחלה, ההמשך הוא מה שקובע. ובמקום להיות טקס וסמל ושער, חתונות (לא כולן, אבל מספיק) מתנפחות למין תחליף דחוס; תועפות של משאבים (רגשיים ואחרים) מושקעים בארמון חד-פעמי עם נסיכה של לילה אחד ואושר שמוכרחים למצות לפני שהשעון יצלצל חצות וכל ההנחות יתבטלו. ואחר כך תבוא ההתפכחות שלא לומר הנפילה. זה חל גם על חתנים אבל כלות פגיעות יותר, כמדומה. ואצל כלות חרדיות (מעבר לכל ההבדלים) נוספים גם הפחדים הגלויים והעמומים מהלא-נודע.

ואיך פחדה ורעדה שעה אחרי החופה כאשר חדלה ההמולה וקולות כלי-הזמרים נדמו, והיא יושבת בחדר לבדה הרחק מן המסובים, מיטה מוצעת לבנה כשלג, ואיש קטן ממנה, הוא החתן,  בפנים אי-יפים עומד בפתח, והיא לא ידעה אותו אל נכון ולא דברה עמו דבר עד היום… (אחת הכלות מקלונימוס ונעמי, מ"י ברדיצ'בסקי, זו הדוגמא שעלתה בדעתי)

ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל תצלום של מנחם כהנא, מן התערוכה "חרדים": "כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003".

מנחם כהנא, כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003

ריקוד מצווה (ביידיש "מצווה טאנץ" או "כוישר טאנץ") הוא הכינוי למנהג בו בני משפחה רוקדים עם הכלה בחתונה. המנהג מקובל בקרב רוב הפלג החסידי ביהדות החרדית (למעט חב"ד).
המנהג לרקוד לפני הכלה עתיק ונכתב עליו עוד בתקופת הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה".‏ היום נהוג לערוך הריקודים לאחר שהלכו רוב אורחי החתונה ונשארו רק בני המשפחה והקרובים; אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים ולעתים רבנים ומכובדים אחרים, וכן החתן עצמו רוקדים ביחד עם הכלה. אב החתן ושאר הקרובים לא נוגעים בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט הנקרא גרטל כשהכלה מחזיקה צד אחד והאב את הצד השני. (מתוך ויקיפדיה)

אז מה רואים בתמונה? כלה חסודה מחזיקה ב"גרטל"  שחור רפוי שקצהו האחר מונח על הרצפה.
פניה של הכלה מכוסות בהינומה צפופה. אני מתארת לי שאפשר לראות משהו מבין חרכי התחרה, אבל מבחוץ היא נראית כמו כתם לבן, עוורת ומחוקה. יש משהו מטריד במיקום דמות חסרת פנים במרכז תמונה. זה קורה פה ושם בציורים של הסוריאליסט הבלגי מגריט, ומיוחס להתאבדותה של אמו בטביעה. גופתה נמצאה כשכתונת הלילה מכסה את ראשה.

הנאהבים, רנה מגריט

הכלה בצילום של מנחם כהנא יושבת בראש מורכן (בעצב? עייפות? הכנעה?). שלוש ילדות, סקרניות צופות בה מימין. אחת עומדת, שנייה יושבת, ושלישית כמעט שוכבת בנסיון להציץ מתחת להינומה. השלוש (מספר מאגי, אגדתי) מייצגות כמדומה את הסקרנות והציפייה. (במאמר מוסגר – ברבים מצילומיו של כהנא יש רובד ארכיטיפי ואגדתי שאף אחד מן המאמרים בקטלוג אינו מתייחס אליו משום מה).
הכלה ממוקמת במרכז קומפוזיה דמויית X (עוד סוג של מחיקה): אלכסון אחד מתחיל בפינה הימנית למטה בקו האבנט וממשיך לדמויות הממהרות אל הפינה השמאלית העליונה. אלכסון שני מחבר בין הילדות הצבעוניות (המפוספסת וסגולת החצאית) לילד היושב בפינה השמאלית התחתונה כמין נציג קטן של החתן: ספק מפנה את הגב, ספק נמשך אל הכלה, נאחז בכסא, ומכנסיו הגדולות ממידתו משוות לרגליו מראה נמס ונוזלי.
גם תחושת ההתפרקות של סוף המסיבה תורמת לחרדה; הפיזור וההתרוצצות ברקע, מאחורי גבה של הכלה.
והאבנט השחור המושט לפנים וחוזר ריקם כמו זנב מקופל…

כלה רעולת עיניים ממתינה בהכנעה לבאות. החרדה שבה טעון התצלום היא אותה חרדה המוחצנת בסצנת ריקוד המצווה מ"הדיבוק", שבה קבצניות בעלות מום מרקידות את הכלה עד שהיא מתעלפת. בגרסה המפורסמת של ואכטאנגוב חוברים אליהן גם הקבצנים הגברים:

הנה העוור: גבוה, זקוף בעל קול הבס … הנה הגיבן עם הצחוק הציני שלו, זרועותיו הארוכות נזרקות לימין ולשמאל, תובעות את המגיע להן. קבצנית אחת, פניה – באיפור – מעוותות כשל צפרדע, וכצפרדע ממש נועצת עיניים בכל וקופצת-מדלגת. קבצנית אחרת שאין לה אלא זרוע אחת ועין אחת; אצבעות היד קפוצות כמו צבת; גרונה מוציא צחוק פרוע … עוד אחת בעלת זרועות ארוכות כשל קוף, ותנועתה כולה כאלו גורפת תמיד. בעצם הושתת 'ריקוד הקבצנים' כולו על המוטיב הזה: לגרוף. כל אחד וכל אחת מבין הטיפוסים האלה סוחבים, גונבים לעצמם הורסים.
המערכה השנייה של הדיבוק יכולה היתה להיות כתמונה של גויא … התובענות ללא רחמים של ההמון, והסבילות החרישית של פרח ברגע שלפני הקטיפה… הכלה טובעת בזרם הגועש של האספסוף סביבה שצועק בריקודו: הב הב.
(דבורה ברטונוב, מתוך "מסע אל עולם הריקוד", ההדגשה שלי)

ברטונוב אומרת גויא על ריקוד המצווה של ואכטאנגוב, אבל זה של כהנא הזכיר לי דווקא ציור של ספרדי אחר; זה התחיל מההינומה שמגדילה את ראשה של הכלה והופכת אותה לילדה מבחינת הפרופורציות הגופניות (ראשו של ילד תופס כרבע מגודל גופו, בעוד שראשו של מבוגר תופס בין שביעית לשמינית). נזכרתי בנסיכה-ילדה אחרת, האינפנטה שנצבת במרכז לאס מנינאס, תמונתו הנודעת של ולסקז:

דייגו ולסקז, לאס מנינאס

האינפנטה לבושה בלבן כמו הכלה ושערה הבלונד-לבן פזור כהינומה. הננסים ובני-הלוויה הזכירו לי את שלוש הילדות של כהנא. ויש גם משהו בתנועה שבתוך התמונה, בשכבות השונות של ההתרחשות, בדמויות הרבות הפונות לכיוונים שונים וסותרים.
בלאס מנינאס הנציח ולסקז את עצמו, בזמן שהוא מצייר את דיוקנם של המלך והמלכה (המשתקפים בראי שנמצא ברקע התמונה). האינפנטה המלווה בננסים ובנות לוויה מגיעה לצפות בתהליך או להצטרף להוריה כמודל. דיו רב נשפך על התמונה המדהימה הזאת, על התעתוע של מיקום הצופה בנקודת המבט של המודלים, על הכיוונים הרבים (מהננס הדורך על הכלב ועד הדמות המסיטה את הווילון מאחור), הרב-משמעות וההיררכיות המתהפכות בסלטות כפולות ומכופלות.

אבל אני רוצה לחזור למנחם כהנא ולרגש הסמוי והרוחש שצילם. מי שחושב שהגזמתי לצד הסיוט והחרדה ("דיבוק" וכו'), הנה עוד צילום של כהנא מאותה תערוכה (ומאותה חתונה?), הממוקם בתבונה רבה, במרחק כמה עשרות עמודים בקטלוג:
"שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003". זה הכיתוב, בחיי.

מנחם כהנא, שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003

פינה באוש על כלות והינומות – מתוך "קינת הקיסרית"

ריקוד מצווה בחתונת נכדו של האדמור מוויז'ניץ (ותודה לויקיפדיה על הלינק):

עוד כלות בעיר האושר:

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

וסוף טוב לשם שינוי: הכלה שברחה על חמור

גם – מה עושות הנסיכות בלילות?

ועוד על צילומים

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

ועל צילום נוסף של מנחם כהנא: גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »