Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תיאטרון מחול’

הערה מקדימה: החלטתי לא לשים בפוסט שום תמונת עירום, כדי שגם מי שמתנגד יוכל להקשיב.

(וכל השאר – הסירו דאגה מלבכם, זו גזרה חד פעמית שתחלוף עם הפוסט).

אז עכשיו שראיתי, בואו נדבר על עירום בפסטיבל ישראל 2017. בסך הכול ראיתי השנה שלושה מופעים וסרט. בשניים מן המופעים היה עירום. באחד (פינדורמה) עירום גורף ומתמשך של קבוצת רקדנים ורקדניות, באחר (טרנספיגורציה) עירום מלא של איש אחד לרגע. בסרט (The Ferryman) היה עירום חלקי, שדיים, שגרם לגבר הדתי שישב לפני לעזוב את האולם. אשתו נשארה. המופע הרביעי של רוברט וילסון היה נטול.

משמאל רוברט וילסון, הטייפ האחרון של קראפ, פסטיבל ישראל 2017. מימין בובת קצ'ינה של ליצן אינדיאני. (רק הערה חזותית, למקרה שלא אספיק לכתוב על וילסון)

וילסון בהחלט שווה פוסט, וגם טרנספיגורציה. The Ferryman היה מאכזב ולא חשוב, עדיף לעלעל בחוברות ישנות של נשיונל ג'אוגרפיק. אבל מוטב שאכתוב על פינדורמה כל עוד הוא טרי בתוכי, כי זה היה מופע יוצא דופן; עוצמתי ופורץ גבולות ובו בזמן מאופק וצנוע (שילוב נדיר במיוחד. בדרך כלל נדרש אגו כדי לפרוץ אותם, זה כמעט בלתי נמנע) ויותר מכל – אנושי, וגם פוליטי, בדיוק בנקודה שבה אי אפשר להפריד בין שתי המילים.

אז מה קרה שם בעצם? ובכן; המופע התקיים על הבמה הגדולה של אולם שרובר. זאת אומרת שהקהל חוצה את האולם הריק ועולה לבמה שנתחמה במסכים והפכה למין חדר שחור, אפלולי וריק. בלי מושבים או סימוני טריטוריה שמפרידים בין קהל למופע – האנשים מתיישבים במין מעגל גדול באמצע הרצפה. לרגע דאגתי לאמי בת השמונים ושש והברך הכואבת, אבל מיד צץ מישהו ושאל אם היא צריכה כסא והביא לה אחד. אני הצטרפתי בינתיים למעגל שהלך ונסתם מרוב אנשים שהתיישבו בתוכו מבלי שמישהו עצר בעדם.

ואז הופיעה אישה (לבושה) נושאת חפץ בהיר בוהק ופילסה את דרכה למרכז הקטן של המעגל. החפץ יתגלה עוד מעט כיריעת ניילון עצומה מקופלת ומגולגלת שוב ושוב למין גוש הדוק. האישה מתחילה לפרוש את הניילון על הרצפה, ובכל פעם שהיא פותחת קיפול אנשים נאלצים לסגת כדי לפנות לניילון מקום. יש הרבה קיפולים והרבה נסיגות וצחקוקים (במין וריאציה על הפתגם היידי, "האדם חושב ואלוהים צוחק"). רקדנים נוספים מצטרפים אליה וביחד הם פורשים את הניילון עד שרצועה ארוכה ורחבה של ניילון חוצה את הבמה. הקהל של פינדורמה יושב לאורכה, משני הצדדים. פורשי הניילון (לבושים כולם, בבגדים נטרליים ויומיומיים) נשארים בקצוות הצרים של היריעה.

ואז מופיעה אישה עירומה עם דלי שקוף מלא בבועות ניילון מלאות במים. היא צועדת לאורך היריעה, וכשהיא מגיעה למרכז היא מתחילה לפזר את הבועות השמנות הקפיציות על הניילון. אחר כך היא נעמדת במרכז היריעה, מרוקנת על ראשה בקבוק מים ומשתופפת, ספק זוחלת ספק מתפלשת ללא קול מלבד צליל גופה המחליק על המצע הרטוב וקול בועות המים הנמעכות ומתפוצצות.

התאורה אפלולית, כמעט רמברנדטית, וכשפורשי הניילון מתחילים למשוך את היריעה, עוברים בה רצי זהב כמו בתוך מים. לאט לאט הם מגדילים את התנועה ומתחילים להניף את הניילון בגלים הולכים וגדלים שמטלטלים את האישה מצד לצד.

תאורה רמברנדטית.

זה באמת יפה ומדויק. לא קל לשלוט כך בניילון ענק. וכבר ניחשתי את זה בעצם, מחומרי היח"ץ של פינדורמה, וזה רק עורר בי חשש מעירום לירי בנוף ניילון מיופייף, שמצמידים לו כמה מילים גדולות בתקווה שזה יתפוס. וטעיתי בענק.

ליה רודריגס שיצרה את פינדורמה לא נשאבה למשחקי היופי. יש משהו עמום בתמונת האישה בין הגלים שיצרה. לא לגמרי ברור אם זה גוף או גופה. (נזכרתי בסיפור של ריימונד קארבר על כמה חברים שיוצאים לחופשת דיג ומגלים גופת אישה עירומה בנהר, ורק קושרים אותה שלא תיסחף ודוחים את הדיווח כדי לא לקלקל את החופשה. לרגע היתה לי הרגשה שגם אני כמותם, מבלה מול גופה).

והאנשים האלה שעושים גלים בניילון, הם ספק פועלי במה, ספק כוחות עליונים (אלוהיים או אנושיים) שרירותיים עד מתעללים, כמו ב"פעולה ללא מילים" של בקט, שבה אדם מושלך שוב ושוב אל במה ריקה בוהקת, וכל מיני דברים יורדים אליו מן השמיים: עץ שמטיל צל, קנקן מים, קוביות, חבל ומספריים, וכולם נמשכים בזה אחר זה, לפני שהצליח להשתמש בהם.

ובחזרה לפינדורמה – כשהגלים גואים, מלבים המפעילים את התנופה וזה את זה בקריאות, מה שמושך אותם עוד טיפה אל הקוטב המתעלל. ובו בזמן יש משהו מאופק ומפוכח בשפה התיאטרלית של פינדורמה. סוג של יושרה. זאת הצגה, אומרת ליה רודריגס כשהיא חושפת ומפרקת את הפעולה, משבשת סיבה ותוצאה: האישה צריכה להרטיב את עצמה קודם, לפני שהיא צוללת לנהר הניילון.

מים שנוזלים וניתזים על הקהל גורמים לו לסגת, להרים תיקים, לחלוץ נעליים. "היו צריכים להגיד לנו לבוא עם בגדי ים," צוחקת אמא שלי. אבל אז זו היתה הצגה אחרת לגמרי. הקהל היה בא להשתעשע במין פארק מים. הוא היה מוכן למה שקורה, הוא היה בשליטה. ברבות מן ההצגות שראיתי לאחרונה מתקילים את הקהל, ולא מתוך כוונה להקשות או להביך. זה מין נתון בעולם הבימתי – ואולי לא רק בו – תחושה של חוסר ביטחון, של לא-הכול-בשליטה. הבלתי צפוי יכול להגיח כל רגע ולמשוך את השטיח מתחת לרגליים.

אבל בפינדורמה זה לא רק אישי ופרטי. ההררכיות לא מקובעות, יכולות להתחלף בן רגע, כמו בחלום. הכוחות העליונים שהפעילו את הסערה מגיעים בסוף הפרק לנגב את השלוליות. הם זוחלים כמו עובדי ניקיון בין רגלי האנשים (אבל גם מקימים אותם, מזיזים אותם ממקומם). יש משהו אמורפי במרחב, תחושה של ארעיות, נדודים, שלא לומר פליטוּת.

בפרק הבא יהיו הרבה בועות מים והרבה גופות בנהר. כלומר לא בדיוק גופות. התמונה קרובה לבית המרחץ הטורקי של אנגר (הצייר הצרפתי) כמעט כמו לגיא הריגה של אנשים שהופשטו מבגדיהם (נניח היהודי הנצחי של הירשנברג, וגם תמונות נוצריות של חוטאים ביום הדין). אולי קצת יותר נוטה לקוטב האפל, מבלי להישאב לתוכו. הרקדנים מבליחים מדי פעם בסערת הניילון כשהם גוררים זה את זה. לא ברור אם הם חונקים או מנסים להציל.

ליה רודריגס ביססה את הכוריאוגרפיה שלה, על מילה שזיקקה מסיפור של קלריס לי ספקטור, המילה שפירושה להתאמץ לנשום משמשת לתיאור נשימה ראשונה של תינוק ונשימות אחרונות של חולה. התנוחה-תנועה שעליה מבוססת הכוריאוגרפיה הרזה והעקשנית של פינדורמה – היא אפילו לא עמידה על ארבע, זה קרוב מדי לקרקע מכדי להחשב עמידה על ארבע, אבל לא עד כדי השתרעות או מנוחה. הנסיון הזה להתרומם או אולי לשכב ולנוח חוזר לכל אורך המופע ומחליף משמעויות. כשהסערה הגדולה שוככת הניילון נותר על הבמה צחיח כמו ימה שהתייבשה, אנשים זוחלים עליה ומחפשים מים. (וגם זה, כמו הפליטים הטובעים, כתוב במציאות).

תפיסת המרחב של פינדורמה משליכה גם על תפיסת הזמן.

בחלק הראשון רודריגס מולידה את המרחב שבו מתרחש המופע מתוך הכאוס של הקהל.

בחלק השני הקהל יושב על שפת המרחב החדש כמו על שפת נהר.

ובחלק השלישי והאחרון של פינדורמה הניילון מסולק. אין יותר טריטוריות, אין שום חלוקה בין שטח קהל לשטח מופע. הרקדנים העירומים ממשיכים בשלהם בין רגלי הקהל שקם על רגליו, נקהל סביב התרחשות כמו ברחוב או מנסה להציץ לאחרת מעל הראשים שמסתירים, מבוסס בשלוליות בזהירות, באפלולית, עם התיקים והנעליים בידיים. הוא חלק ממה שקורה לאחרים, וגם לא. כמו בחיים.

הכול קורה לגמרי כאן ועכשיו. המים שנוזלים מהמופע מרטיבים את הקהל. אבל זה גם זמן מסוג אחר, מיתי והסטורי של בני אדם כקבוצה. אנחנו היינו שם כשזה התחיל, כשהמרחב נברא מן החשיכה, ואנחנו חלק מזה כשהוא מתפרק.

אז על מה זה פינדורמה? על בני אדם באשר הם, יפים – לא במובן מיני דווקא, יפים כמו כל מי שנברא בצלם אלוהים – וגם חשופים ופגיעים, מנושלים ממקומם וממשיכים בכל זאת, ביחד, אבל גם לבד, מתאמצים לנשום ולהתקדם על אף הכוחות שמופעלים עליהם. וכל זה קורה בפשטות נטולת פאתוס, בצמצום, בענייניות, בחמלה.

בדרך החוצה אנחנו שוב עוברים באולם הריק. כמה אנשים מניחים את התיקים שלהם על המושבים המרופדים, מתיישבים כדי לנעול נעליים, כמו על ספסל במלתחה על שפת הים. זה המשך טבעי לסגולה הדמוקרטית של העבודה, לדרך הכמעט אגבית שבה היא מערערת הררכיות, לא מתרשמת מעושר ומכובדות, לא מבדילה בין בני אדם.

אני לא מתפלאת לשמוע שליה רודריגס ממוקמת מאז 2004 בשכונת פחונים בריו דה ז'אנרו. דווקא שם, במקום של עוני ואלימות היא בחרה ליצור ולהציג. לא התאים לה לפנות רק לאנשים שבעים. היא רצתה לערבב קהל.

ובחזרה לעירום. העירום של פינדורמה הוא עירום של אנושיות ופגיעות. אבל חופש העירום הוא חלק מחופש היצירה גם כשהוא בוטה (גם כשאיש חילוני לעילא ואהוב עלי שצופה בו, אומר לי שהוא "מרגיש מחולל"). כי בשביל זה יש אמנות, כדי לשקף את העולם האנושי החיצוני והפנימי, את התודעה על כל סדקיה ונקיקיה, גם הפחות נלבבים. כדי להרחיב ולהעמיק ולעורר את המחשבה והרגש וההבנה בין בני האדם, שלא יסתיידו.

ופסטיבל ישראל בהנהלתו האמנותית של איציק ג'ולי דואג לכך. תודה.

*

עוד על עירום וקצה באמנות

על "שעה עם אוכלי כל"

על "יותר מעירום" של דוריס אוליך

על השער לאמנות של מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

על "נבוכים שנים" (ועל סיפור קצר ומופלא של היינריך פון קלייסט)

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלטוס

כמה הערות על נוטות החסד – או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

וכן הלאה.

אה, כן, וגם אומרים שאין פה צנזורה (עדיין אומרים?)

*

תוספת מאוחרת – בעניין סתימת הפיות וחופש התרבות וסולידריות אמנותית:

מכתב גלוי שפרסמה למיס עמאר תושבת עכו ואחת מקבוצת היוצרים שפרשו מן הפסטיבל, ליוסף מוני, המנהל האמנותי החדש. התפרסם בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.4179621 ואפשר לקרוא אותו גם פה https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2017/06/lamis.pdf

Read Full Post »

…מזה עשרים שנה אין החומר, החלל והזמן מה שהיו מתמיד. עלינו להיות ערוכים ומוכנים לכך שחידושים מרחיקי לכת אלו ישנו את כל טכניקת האמנויות כולה, ישפיעו בזאת על עצם מלאכת ההמצאה, ואולי אף ישנו לבסוף, באורח מופלא ביותר, את מושג האמנות עצמה.

פול ואלרי (מצוטט מתוך המוטו ל"יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין)

*

"פעולה פשוטה" כך נקראת בפשטות וגם באירוניה, בצניעות וגם בהצטנעות, העבודה האחרונה של יסמין גודר. לא המשמעות פשוטה אלא "כללי המשחק". אפשר לתאר את המתרחש בכמה משפטים פשוטים.

כל מופע חי הוא נהר שאי אפשר להיכנס אליו פעמיים, כמאמר הרקליטוס האפל, כלומר חוויה חד פעמית שאינה ניתנת לשכפול ולשעתוק.

ובו בזמן הוא גם משל ורעיון.

הפשטות של "כללי המשחק" מנגישה את הרעיון גם למי שלא נכח בפעולה. זו אותה פשטות שאיפשרה למיצגים מכוננים כמו cut piece של יוקו אונו או Seedbed של ויטו אקונצ'י – להשפיע מעל ומעבר למספרם הזניח של הצופים הראשוניים.

"כללי המשחק" הם הכלי שאוצר את החוויה ואת כל מה שהיא מעוררת, ויש לפתוח אותו בזהירות כי מי יודע מה הוא מכיל. קחו למשל את הקומקום של אלף לילה ולילה. דייג מסכן שלה אותו מן הים, וכשפתח אותו יצא ממנו שד ש"ראשו מגיע לעבים ורגליו בעפר הארץ. ראשו ככיפה וידיו כמזרות ורגליו כתרנים. פיו כמערה ושיניו כסלעים, נחיריו כקנקנים ועיניו כמנורות ומבטו זועף ומפיץ אימות." כשהשד הנורא בעט בקומקום והעיף אותו לים, הדייג הרטיב את מכנסיו מרוב פחד. אבל בסופו של דבר הוא זכה באושר ועושר.

הפוסט הזה הוא השד שהשתחרר כשפתחתי את "פעולה פשוטה" של יסמין גודר.

רק שסוף הסיפור עדיין רחוק ואין לדעת במה נזכה אם בכלל.

הוא קצת מורכב. מקווה שתהיה לכם סבלנות לעקוב אחרי כל פיתוליו.

ספוילרים? בטח. "פעולה פשוטה" תחזור ב12 במאי.  מי שרוצה לחוות בראש נקי מוזמן לחזור אחרי הצפייה.

*

מתוך "פעולה פשוטה" מאת יסמין גודר

.

תקציר:

ה"פעולה הפשוטה" של יסמין גודר מתרחשת בחלל רך ואינטימי שעיצב גילי אבישר מבדים בהירים ועומר שיזף צובע בתאורה עדינה. ארבעים וששה משתתפים, ששה מהם רקדני הלהקה והשאר צופים, יושבים במעגל מרובע (קיצור דרך לשוני; מה לעשות שרק בצורות עגולות קיימת האבחנה בין עיגול למעגל, כלומר בין הצורה המלאה לקו המתאר שלה). מדי פעם קם אחד הרקדנים ומזמין את אחד הצופים למרכז החלל. שם הוא מבקש ממנו בלחש לרפות את גופו ולהעביר את משקלו לאחריותו. ואז הוא משכיב אותו בזהירות על הרצפה ויושב איזה זמן למראשותיו. בשלב מסוים היוזמה מתפשטת גם לצופים (שכמו הוכשרו בזריזות). גם הם מזמינים משתתפים ומניחים אותם בזהירות על הרצפה. והתוצאה היא שרשרת פייטות  (Pietà באטלקית – רחמים, שם כולל ליצירות אמנות שנושאן הוא ערסולו של ישו לאחר ההורדה מהצלב). ובהמשך לכך, המופע אמנם נוצר בהשראת סטאבט מאטר, המזמור הקתולי העוסק ביסוריה של מרים הצופה בבנה הצלוב ותומר דמסקי שהלחינה את המזמור מלווה אותו בשירה ובנגינה חיה.

*

  1. קהל יציל ממוות

אמנות בלי קהל היא בלתי אפשרית כמו בבואה בלי מקור (או כמו העץ שנפל ביער של החידה הפילוסופית. האם הוא השמיע צליל אם אחד לא שמע?).

כך זה היה מאז ותמיד, עוד לפני שרולאן בארת הפקיע את הבעלות על היצירה מן המחבר והעביר אותה לקורא. "מות המחבר" כך נקראת המסה המהפכנית שלו מ1968. היא מתייחסת אמנם לספרות אבל קל להחיל אותה על מחול. כבר עשיתי את זה במקום אחר ולא אחזור על הדברים, אבל בקיצור גדול: בארת טוען שכל יצירה היא מארג של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים לדיאלוג זה עם זה, לפרודיה, לוויכוח…" והמקום שבו הריבוי הזה נאסף "אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הצופה."

אנחנו חיים כבר מזמן בעידן "מות המחבר", אבל כמה שבארת קיצוני בטענתו שהולדתו של הקהל דורשת את מות הכוריאוגרף – הוא עדיין מתייחס לשכבה מאוחרת מבחינה כרונולוגית, שכבת הקליטה והפרשנות.

כשגודר מזמינה קהל להשתתף בעבודתה היא אפילו מקדימה את מותה, לפחות לכאורה. כי כל מבצע הוא גם פרשן שמביא משהו משלו לעבודה, ועל אחת כמה וכמה משתתף מבחוץ שהביצוע שלו לא תוקן בחזרות. כל משתתף כזה הוא גורם בלתי צפוי שגורע עוד משהו משליטתה של הכוריאוגרפית במופע.

אבל (וכאן זה מתחיל להיות מעניין) לאנשים שעל הבמה יש דרכון כפול; הם עדיין שומרים גם על זהותם הקודמת כקהל. ובזמן שגודר מוותרת על שליטתה במבצעים היא מגדילה את שליטתה בקהל. היא מחצינה ומממשת את ההזדהות של הצופים עם המתרחש על הבמה. היא לא רק מונעת מהם (באופן פיסי) להתנתק כמו שקהל עושה לפעמים. ברגע שהם מרפים את גופם הם הופכים ל"חומר ביד היוצר", פשוטו כמשמעו.

ובשורה התחתונה גודר כורכת את גורלה בגורלו של הקהל: היא מפריטה לו חלק מן היצירה ובו בזמן היא גם מצרפת את עצמה לקהל; בכל רגע נתון יכול מישהו לקום ולהזמין אותה ל"פעולה פשוטה". וכך במין טריק ארס-פואטי היא מחסנת את עצמה ממוות.

מתוך "פעולה פשוטה" של יסמין גודר. צילמה: תמר לם

*

  1. הסטייה החינוכית

אבל גודר לוקחת לעצמה תפקיד נוסף ב"פעולה פשוטה". כשהיא מדברת על "שימוש במדיום המופע ככלי שמחבר את הקהל לעצמו..." היא הופכת את עצמה למעין גורו ומֵפרה (לא בכוונה, אולי) את ההסכם הבלתי כתוב שלה איתי. כל נסיון השתלטות על חופש הצפייה, על אופן השימוש ביצירה, נחווה אצלי כפולשנות חינוכית ויוצר תגובה הפוכה.

­­כדי להבהיר את הבעייתיות ניקח את ויטו אקונצ'י היקר ללבי גם בזכות רתיעתו האינסטינקטיבית מעמדת "האמן כאפיפיור".

ֵהרתיעה הזאת דחפה את אקונצ'י ליצור את Seedbed עבודה שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה ואונן כשהוא מפנטז על המבקרים הצועדים מעל לראשו. הוא ממש עבד בזה: פעמיים בשבוע, מעשר בבוקר עד שש אחר הצהריים, שמונה שעות ברציפות.

מצד האמן אפשר לקרוא את Seedbed כמשל מטריד על יצירה – על המלאכה המהנה לכאורה והמפרכת למעשה של ההמצאה, על הלחץ לפוריות מתמדת, על בדידותו של האמן ועל הזיקה המורכבת, הבעייתית לעתים, של היצירה למציאות.

אבל מנקודת מבטו של הקהל, אפשר לראות ב Seedbed מעין "מרחב לסוטה" או "לסטייה מינית", "מִתקן שעשועים" המאפשר למשתתפים לחוות קשר עם סוטה באופן מוּדע ומוגן. בפרשנות הזאת (הפחות מופרכת ממה שהיא נשמעת – אני מקצרת מאד, כאן אפשר לראות איך הגעתי לזה) אקונצ'י לוקח על עצמו את תפקיד הסוטה. "התולעת שמתחת לרצפה" כך הוא מכנה את עצמו. הוא לא מעמיד את עצמו מעל לקהל, אלא מתחתיו, פשוטו כמשמעו.

שלושה דברים מצילים את יסמין גודר (ולו כחוט השערה) מן התהום החינוכית.

ההצלה הראשונה קשורה לחוסר הסנטימנטליות של גודר. הרקדנים לא מגייסים את הרגשות והרעיונות של הצופים. הם בסך הכול מבקשים מהם לרפות את גופם. הכיוון, כמו אצל ברכט הוא מן החוץ אל הפנים, מן הגוף אל הנפש. המטלה היא פיסית, וכל רגש או מחשבה שמתעוררים בדרך הם בגדר תופעת לוואי. והם אמנם מתעוררים בעדינות וגם בעוצמה; מחשבות על שכול ועל אבל, זכרונות רגשיים שקשורים לאמון, לנכונות להתמסר לזולת, לסמוך עליו או להיות אחראי למשקלו ולשלומו. המשימה לא מוגדרת כאימון באינטימיות, אלא מזמנת אותו

מתוך "פעולה פשוטה" מאת יסמין גודר

ההצלה השנייה קשורה למשחק הארס-פואטי. ואני לא מדברת רק על משחק הכסאות של יוצרים, מבצעים וצופים שהזכרתי קודם (גם, גם). כשגודר מבקשת מן המשתתפים לוותר על שליטה ולהתמסר רק למי שמפעיל אותם ולחוקי הטבע, היא מקרבת אותם למריונטות מן המסה המפורסמת של היינריך פון קלייסט. הפעולה הפשוטה משחררת את המשתתפים מן המוּדעוּת העצמית, האויבת המושבעת של החן הטבעי על פי קלייסט. היא מקרבת אותם לפשטות המושלמת של החומר הדומם והחיה והופכת אותם לרקדנים אידאליים, יותר אידאליים מן הרקדנים עצמם…

ואת ההצלה השלישית מספקת תומר דמסקי שמלווה את המופע בשירה חיה ובנגינה על שרוטי בוקס (כלי נגינה הודי). דמסקי מפרקת את הסטאבאט מאטר להברות, והמוסיקה המסתורית-מהפנטת-צורמת שלה תוחמת את המופע בזמן, ומהווה מוקד אלטרנטיבי לתשומת לב. המוסיקה תומכת בפעולה הפשוטה ושורטת אותה בו בזמן.

*

  1. אז מה הבעיה שלי בעצם?

אני לא באמת חוששת שגודר מתכננת קריירה של גורו. מה שמעצים את השאלה, מה הביא אותה ללכת בכוון כזה? וגם, למה זה כל כך מטריד אותי בעצם?

כדי לענות על זה נחזור רגע למסה המכוננת של ולטר בנימין, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936-1938) שחלק מן המוטו העתידני שלה מצוטט בראש הפוסט.

בנימין מתעניין בהשפעת השינויים הטכנולוגיים על האמנות, ובייחוד במהפכת השעתוק שחוללו הצילום והקולנוע. אמנם אי אפשר לשעתק את הכאן והעכשיו של יצירת האמנות, הוא אומר, האותנטיות הלכה לאיבוד, אבל זה לא שובר את לבו. להפך. השעתוק הוא מנוף שמאפשר להמונים להאבק בפריבילגיות מעמדיות, לנכס לעצמם את הרחוק והנשגב. כשוויתרנו על האותנטיות נפטרנו גם מן הסמכות ומן ההילה של היצירה. וההילה על פי בנימין, היא שריד מימים עברו, שבהם האמנות היתה חלק מן הפולחן. אובדן האותנטיות מאפשר לנו לעבור מגישה פולחנית לגישה ביקורתית.

בזמן שבנימין כתב את המסה שלו לא היתה אפילו טלוויזיה, ואנחנו חיים בעידן של וירטואליה ועובדות אלטרנטיביות. השעתוק הוא כבר לא צעצוע חדש, הוא קרוב יותר לגולם שקם על יוצרו. האותנטיות כבר לא כרוכה רק בדיכוי ופולחן. מדובר במצרך יסוד שנמצא בסכנת הכחדה. ואולי זה כבר משפיע על האמנות. אולי זה לא מפתיע שיסמין גודר שחוש העכשוויות שלה הוא אולי החד ביותר בסביבה – זיהתה את החסך באינטימיות ומגע אנושי, את הצורך בפעולות פשוטות.

זה קרה גם למרינה אברמוביץ', יוצרת שונה מגודר ככל האפשר. כבר ב2009 כשהתארחה בסינמטק תל אביב היא טענה שככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. בגלל זה היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות באירועים המיצגיים שלה (עוד על המפגש עם מרינה). וקצת אחר כך היא יצרה את "האמנית נוכחת", עבודה שבו הסתכלה לאנשים בעיניים, אחד-אחד, ועכשיו כמו כל גורו בפרוטה, היא מושיבה את הקהל שלה לספור גרגרי אורז.

אבל אני, רק על עצמי לספר ידעתי. ברגע שאברמוביץ' הפכה למורה רוחנית היא איבדה אותי. זה עוד לא קרה לי עם יסמין גודר. היא עדיין מצליחה לרתק אותי גם כשהיא משעממת אותי. אבל – אני דואגת… כמו שסבתא שלי היתה אומרת, כי אי אפשר לדעת איך זה יייגמר. האמנות היא גן של שבילים מתפצלים, ולפחות אחד מהם מוביל להכחדתה בידי עצמה. בתסריט יום הדין הזה הפרטת היצירה לקהל, היא הצעד הראשון בהחלפת מקומות בין החיים לאמנות, התחלה של גמילה משיגעון האמנות, כמתואר בסיפור בן המלך המשוגע של ר' נחמן. הנה הוא בשלמותו. "והנמשל מובן למבינים", כפי שנאמר בסופו.

פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו.
[בעקבות כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
הפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות.
ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה ?
והשיב לו: ומה אתה עושה פה ?
אמר לו: אני הינדיק.
אמר לו: אני גם כן הינדיק.
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת.
ואמר החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק.
ולבשו שניהם הכתונת.
ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים.
ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?
ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן.
ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו.
ואחרי כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.
והנמשל מובן למבינים.

*

פעולה פשוטה – כוריאוגרפיה: יסמין גודר, יעוץ אמנותי: איציק ג'ולי, מופיעים משתנים ושותפים ליצירה: טל אדלר-אריאלי, שולי אנוש, אדו טורול מוטלס, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ, דור פרנק, איילה פרנקל, אורי שפיר, עיצוב חלל ותלבושות: גילי אבישר, לחן, שירה ונגינה: תומר דמסקי, עיצוב תאורה: עומר שיזף, הפקה ואדמיניסטרציה: אינגי רובין, מרכז תרבות מנדל, גיא הגלר, סטודיו יסמין גודר

*

עוד על שיתוף קהל

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

על "אקס חמותי החורגת"

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו  

אולי יש פה משהו שאני מפספסת? (על לילך ליבנה)

ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" של נעמי יואלי (רלוונטי במיוחד ליום השואה)

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנבל צ'ונג. ויש גם פוסט המשך

*

איך מסבירים מחול עכשווי? יצא מניפסט 

*

Read Full Post »

פוסט שמתחיל בפסטיבל צוללן למחול עכשווי ומסתיים בהיינריך פון קלייסט.

*

"מבוכה היא דלת שהאדם סוגר מול אחרים, שלפעמים אפילו סגורה בפניו," אומרים אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות.

במופע המשותף שלהם, "נבוכים שָׁנים", הם מנסים לפתוח את הדלת הזאת, להציף את כל אותן חוויות אנושיות ואינטימיות שגורמות להם להפריד את עצמם מגופם, להסתיר, להיגעל ולהתרחק, לגשת אליהן "מתוך עמדה לא שיפוטית, אלא מודעת ונוכחת". הם מקווים לזכות במבט מעמיק ורחב יותר לתוך עצמם, באפשרות להתקיים בנוחות בתוך גופם.

אקדים ואומר שהעבודה הזאת גרמה לי אושר. לא רק בגלל שהשלושה מקיימים את מה שהם מבטיחים באומץ וביושרה (הישג לא מבוטל בפני עצמו) ולא רק בגלל שמשהו מן הדלת הזאת נפתח גם בפני הקהל. עבודות כמו "נבוכים שָׁנים" הן חיוניות מבחינה אמנותית ואנושית, הרבה מעבר למטרה הנועזת ובו בזמן גם הצנועה, שכהן, רומנו וגרנות הציבו לעצמם, וזו ההזדמנות שלי לדבר על זה.

זה יהיה קצת מאתגר ובוטה מן הסתם. וזה גם הזמן למי שזה לא מתאים לו, לפרוש. נתראה בפוסט הבא.

*

  1. זמן ומקום

"בית המידות" רח' ליליינבלום 23, קצה החדר שבו התקיים המופע (כדי לדמיין, סלקו את העציץ והמראה והוסיפו וילונות לבנים מגולגלים מעל החלונות).

"נבוכים שָׁנים" לא מוצג באולם תיאטרון אלא בחדר גדול בבית תל אביבי, בשעות היום; הקהל יושב על כסאות לאורך שלושה קירות, במרחק נגיעה מהרקדנים. בקצה החדר יש קיר עגול עם שלושה חלונות גדולים מארכים. אור השמש שמציף את המרחב לא מבחין בין המבוכות של היוצרים והצופים. מעל החלונות יש וילונות לבנים מגולגלים למעין חבלי טבור עבים. השמשות סגורות.

זמן מה לאחר תחילת המופע קם מישהו מתוך הקהל, חוצה את החדר בצליעה קלה, ופותח בכוח את שלושת החלונות. בבת אחת נכנס רעש גדול מהרחוב, מפוצץ את הדממה התיאטרלית שרק התחילה להיקרש, ופותח מחדש את הגבול בין החיים לאמנות. גם קטעי הסאונד שיושמעו בהמשך לא ינסו להחריש את הקולות שבוקעים מן הרחוב אלא יתקיימו לצדם. כולנו, קהל כיוצרים, נמצאים באותה קלחת. יש משהו מאד לא מצועף בעבודה ומאד לא מציצני.

ועוד משהו. בשלב מסוים במופע יהפכו שלושת החלונות המוארים למעין טריפטיכון (שילוש תמונתי שנפוץ באמנות הדתית של הרנסנס), חלון כנגד כל רקדן. אני לא יודעת אם אספיק להיכנס לזה, אבל זה יותר מרגש (אותי לפחות) להגיע לרוחני דרך הגשמי ביותר.

*

2. פתגמים ומפלצות

"הלץ מזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא תרבותית, את יצריותם, את חוסר-השלמות ההכרחי המצוי בהם. על ידי כך מגן הלץ על החברה מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות. באמצעות הצחוק המשחרר הוא משמש דגם, הן לאבסורדיות של חיי היצר והן לתוקפם לעין-ערעור."

מתוך "שקיעת הלץ", אריה זקס

מתוך

מתוך "נבוכים שָׁנים" מאת אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות

ברגע מסוים של המופע נוצר מעגל אנושי כשכל אחד מן המופיעים תוחב את ראשו לתוך אחורי מכנסיו של זה שלפניו (ראו בתמונה למעלה). אנסה לתאר פה מה עבר לי בראש אחרי העווית הראשונה המעורבת, של הפתעה, רתיעה, הערכה וצחוק.

דבר ראשון שמתי לב שהבליטות של הראשים מעוותות את האחוריים ומשוות להם מראה בבוני. וחשבתי באיזו קלות הראש (דווקא הראש) מעצים את החייתיות.

ומיד אחר כך חשבתי שהלשון, בניגוד למחול, דווקא רגילה לזווג בין תחת לפרצוף, החל מ"פרצוף תחת" של פעם, דרך "הלחיים העגלגלות", כמו שקוראים לאחוריים ב"אלף לילה ולילה", ועד לפתגם היידי האלמותי של סבתי: "אם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף." וחשבתי גם עד כמה מימוש המטפורה מרוכז יותר, מכריח לחשב מחדש.

היה לי הרבה זמן לחשוב; כי זה לא מעלל זריז שמבוצע לשם האתגר. כהן, רומנו וגרנות שוהים במצב הזה ופועלים בתוכו שעה ארוכה עד שהם מאבדים את זהותם והופכים ליצור מיתולוגי, מפלצת חסרת פנים בעלת תריסר גפיים.

בהתחלה חשבתי על מפלצות עתיקות, ואחר כך על הגלגול של קפקא; על הקטע שבו גרגור סמסא מגלה שהוא מסוגל ואף נהנה ללכת על הקירות והתקרה.

מפלצות אנושיות מימי הביניים

מפלצות אנושיות מימי הביניים

אני רק יכולה לדמיין את העיוורון, את המחנק שמרגישים כהן, רומנו וגרנות, אבל הם לא משדרים מצוקה. הם בודקים את הא-ב של האנטומיה החדשה: שולחים ידיים ומגששים, מבררים מה הן יכולות לתפוס, משתפים פעולה כדי לקום, לזוז, ואפילו לרקוד. יש משהו מוכר, אנושי, נוגע ללב, באופן שבו הם שורדים ומסתגלים, במהירות שבה המצב האבסורדי מתרגם למין שגרה.

*

3. פרח משונה

"נבוכים שָׁנים" אינה כמובן העבודה הראשונה שבה מנסים אמנים להתמודד עם מבוכה. הצהרת הכוונות של כהן, רומנו וגרנות הזכירה לי דברים שכתב אחד מחברי COUM Transmissions  קולקטיב של מוסיקאים ואמני מיצג שפעל בבריטניה 1976-1969:

"אני מאמין שכל התפקודים הגופניים והאירוטיים של האדם, זכר או נקבה, הם טבעיים ומעניינים. אני שונא בושה. בכל פעם שאני מוצא את עצמי תוהה אם אני מסוגל לבצע משהו בפומבי או בפרטיות בלי לחוש אי נוחות או מבוכה, אני מממש אותו כדי לבדוק את עצמי. עשיית הדברים הללו במיצגים קובעת לי מועד שבו עלי להתעמת עם האובססיות והפחדים שלי. ותוך כדי כך אני גם נותן עדות פומבית לדברים שאני מאמין בהם."

(תורגם על ידי, מן הספר הזה)

אלה דברים חשובים, אבל כר"ג (די, נלאיתי מלכתוב כהן, רומנו וגרנות, מעכשיו הם יחוברו גם באותיות כר"ג) עושים הרבה יותר מזה. יש משהו גולמי ב"נבוכים שָׁנים". האתיקה מחייבת; שכלול אמנותי עלול להסיח את דעת הקהל ולהגן עליהם מן המבוכה. הטיפול ב"חומרים" הוא מינימליסטי במכוון אבל כה יצירתי ומשוחרר שדי בו כדי להפוך אותם לדימויים. וכבר תיארתי קצת איך זה פועל.

הכי קרוב שעלה בדעתי זה המחזות הקצרים של סמואל בקט.

זאת ועוד. המבוכה, כלומר ההצנעה וההסתרה, שמרו על רעננותם של הדימויים. הפוטנציאל התנועתי והחזותי שלהם לא נגוע. די שכר"ג מתחילים לשחק ביישות שלושת הישבנים וכבר נוצרת שירה.

ויסלח לי מי שעדיין חושב שחומרים מסוימים מתאימים לשירה ואחרים פחות. כי שירה זה על ה"איך", על הזרה, על הפקעת דברים מן האוטומטיות שלהם, על הפשרת האיבון וריפוי היומיום.

יש לי עוד הרבה מה לומר על "נבוכים שָׁנים" (השם אגב, בלתי נסבל. כל פעם שאני כותבת אותו אני מרגישה שיש לי אבן בלשון). אבל אני שומרת מקום לקלייסט. אז רק כמה מילים על תמונת הסיום, שקשה לקשור לה שם תואר כי היא חומקת מכל הגדרה בראשוניות הכמו ילדית שלה, בחלומיות הגמורה, באינפנטיליות חסרת המורא: כהן העירום שוכב על בטנו ומרטיט את אחוריו בזמן שרומנו קולע את אצבעות ידו למין פרח ושותל את מרפקו בקרקע המשונה. בכתב זה נשמע יותר בוטה מאשר בפועל. הנוכחות "המודעת והלא שיפוטית" של המבצעים משחררת גם את המבט.

אמנות היא המפה הגדולה של הנפש ושל התודעה. ככל שאמנים דוחקים את הגבולות כך גדל המרחב ביניהם. ולכן גם מי שאינו דוחק גבולות (כמוני) חייב ליצירות האלה.

ויש עוד משהו חשוב, אבל קודם היינריך פון קלייסט.

*

4. אנקדוטה מן המלחמה האחרונה

היינריך פון קלייסט (1811-1777), סופר, מחזאי ומשורר הוא גם רוח הרפאים של עיר האושר. הוא צץ פה שוב ושוב, אם דרך המסה המכוננת שלו על תיאטרון המריונטות (למשל כאן), ואם דרך מיכאל קולהאס.

"נבוכים שָׁנים" העלה באוב את ה"אנקדוטה מן המלחמה האחרונה" (מתוך "כתבים קצרים", היינריך פון קלייסט, תרגם ישראל זמורה). גיבור האנקדוטה הוא מתופף שהמשיך להילחם "לבדו ועל דעת עצמו" גם אחרי שפרוסיה הובסה, וסופו שנתפס ונידון למוות ביריה.

כששאל אותו מפקד פלוגת המוות, "מהו החסד האחרון שהוא מבקש לעצמו? שלשל זה את מכנסיו, ואמר: – רצוי לי שיירו לתוך פי… הטבעת, כדי שלא יתהווה חור נוסף בגופו."

אני זוכרת כמה נדהמתי כשקראתי את הטקסט הזה לראשונה, אי אז בגיל העשרה; מן החוצפה שבה התלכדו הגבוה והנמוך (קלייסט וחור התחת?), מן ההומור המורבידי, הפיוט המחוספס, המטמורפוזה שהפכה את הישבן ללוח קליעה למטרה. מן התשוקה שהמוות יתחרז עם הגוף, מן הבעיטה בטקסיות של החסד האחרון (מין שדרוג של שקו לי בתחת) ובו בזמן גם העלאת הטקסיות לדרגה חדשה.

קלייסט מתפעל מן האנקדוטה הזאת ומכנה אותה "ההלצה הנפלאה ביותר בין כל ההלצות שדובבו שפתי בני אדם, אולי מאז בריאת העולם" (לא פחות), וברגע האחרון הוא מוסיף פתאום גם זווית פואטית: "וראוי לשים לב אל התכונה השייקספירית," הוא כותב, "כי המתופף הזה, בעל ההלצה, לא חרג מעולם מן הספרה שלו כמתופף בין מתופפים."

*

5. משהו על גזענות

הסערה שהאנקדוטה חוללה בתוכי היתה קשורה לאמנות הגוף (האנקדוטה היתה תחנה מוקדמת בדרך למיצג ולתיאטרון מחול) כמו גם לריבוי השכבות וההיפוכים האצורים בטקסט הקצרצר. אבל היא היתה קשורה גם לאיזו מהות הומניסטית שקלטתי באינטואיציה עוד לפני שנוסחה במילים.

כי עולם שבו יש ניידות, שבו "ישבן" לא תמיד ובהכרח נחות מ"עַיִן" וריר לא בהכרח נחות מדמעה או מאבן חן (עוד דוגמא מ"נבוכים שָׁנים" שלא הספקתי, כשתראו את המופע תבינו), עולם שבו החומר והמיקום הם רק נקודת פתיחה, הוא לא רק הרבה יותר מסעיר אלא גם פחות גזעני ומעמדי. ואל תגידו שזה על דרך המטפורה. למטפורה יש שורשים עמוקים בנפש, ובעולם כזה לטעמי, יש הרבה יותר תקווה.

שנה טובה ומבורכת.

*

"נבוכים שָׁנים", פסטיבל צוללן 2016
מאת ובביצוע: אריאל כהן, נבו רומנו, שני גרנות
סאונד: אור רימר

*

עוד אמנות שדוחקת גבולות

על "שעה עם אוכלי כל" של נבו רומנו ושני גרנות (עבודה נפלאה שמבשרת בין השאר, את העבודה הנוכחית)

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני – על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

הפוסט השלישי של הכאב הגדול, על אנבל צ'ונג (ויש גם חלק שני)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

וכן הלאה

*

Read Full Post »

ראשית סיפור אמיתי.

ב1981 ביקר פה תיאטרון הקרקס הקסום (grand magic circus) של ז'רום סווארי. ההצגה, מלודרמה פרועה עם שחקנים מוכי גורל, נפתחה במבואה של תיאטרון ירושלים. על שולחן באמצע המבואה הוצב כסא גלגלים ובו אישה צעירה עם שיתוק מוחין. מנחה קרקסי הזמין מתנדב בקול נמרץ ומתרונן (אפילו יותר מן הרגיל, כי דקות אחדות לפני תחילת ההצגה התפרסמו תוצאות הבחירות בצרפת וגרמו לו אושר בל ישוער). המתנדב התבקש לאחוז בידה של האישה ולמשוך. הוא ציית במבוכה מסוימת, והמנחה לגלג על חולשתו ודירבן אותו למשוך יותר ויותר חזק  עד לסיום הבלתי נמנע שבו נעקרה האישה מכסאה ונפלה לרצפה. והמנחה? הוא התגולל על המתנדב בצעקות: מה עשית? אישה נכה, אתה לא מתבייש? המסכן הסמיק והחוויר חליפות. אבל אתה אמרת לי! גמגם, והתכוון שזאת הצגה, יש כללים, מתנדבים עושים מה שאומרים להם, הם לא אחראים. והמנחה לא התרצה; "אז מה אם אמרתי, הפסקת לחשוב?"

כל כך הרבה שנים ולא שכחתי את השיעור.

*

ועכשיו ל COMMON EMOTIONS של יסמין גודר.

תמיד עדיף לקרוא אחרי הצפייה, והפעם במיוחד.

ספוילרים? כחול אשר על שפת הים.

*

זה מתחיל באוניסונו. ששה רקדנים מבצעים תנועות בַּסַךְ. הלבוש מעורב; חולצה נוצצת, טריקו, מכנסיים קצרים ומכנסי טריינינג (שגודר שוב מצליחה לשוות להם איזה שיק). אחד הרקדנים פונה לקהל: בכל פעם שהוא או אחד מחבריו יתייצבו בצד המסך, הוא אומר, סימן שהם זקוקים למתנדבים. לא יותר מעשרים בכל פעם, הוא מסייג, וכולם צוחקים; עשרים נשמע אסטרונומי למי שהורגל במתנדבים בודדים. ובכלל, קהל זו יישות קצת חשדנית ונבוכה, לא סביר שיסתער על הבמה. ועם זאת, יש זמן להסתגל. כשמגיע הרגע ההענות סבירה. ואז, להפתעתם של המתנדבים, הם מובלים אל מאחורי המסך.

זה לא מסך רגיל אלא יצירה יפהפייה של גילי אבישר, מעשה טלאים וסרטים ושסעים בצבעים עזים. בתחילת המופע המסך נערם על הבמה ואחד הרקדנים מושך ומעלה אותו כמו שמעלים מפרש. הלוק הפולקלוריסטי מרגיע אבל מבט נוסף חושף פרטים מטרידים; אלה לא מנדלות שם בצד, אלא קורי עכביש, לא גדילים משתשלשים אלא קרקפות וזנבות. אני הלוא גדלתי בעולם האגדות, והמסך הקסום מזכיר לי בתי ממתקים של מכשפות. בהמשך ייוולדו ממנו גם מסכות ראש וגוף, אביזרים דחליליים קרנבליים, ברדסי חנק.

בית הממתקים של המכשפה, אייר קאי נילסן, 1925

בית הממתקים של המכשפה, אייר קאי נילסן, 1925

לוחם עם קרקפת

לוחם עם קרקפת

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר, צילום,===

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר, צילום?

קרעי המסך הם כמו חורי הצצה. דרכם רואים ולא רואים מה עולה בגורלם של המתנדבים. מהומה כלשהי מלבה את הסקרנות. אחרי שהמתנדבים שבים למקומם גם בני בן השש העשרה (פעם ראשונה במחול) מחליט לנסות.

וככה עובד הפיתוי: ביד אחת מדגדג את הסקרנות ובאחרת מלטף ומרגיע את החששות. שום דבר נורא או מביך לא אירע בסיבוב הקודם. יש זמן להתכונן וגם האוניסונו עוזר, מאפשר לקלוט את הכוריאוגרפיה בזווית העין, להתמקד במה שמתרחש מעברו האחר של המסך. מאחד החורים נשקף מישהו מתפשט. זוג מתנשק בתשוקה.

ובינתיים חוזרת עוד קבוצה של מתנדבים למקומה. הם מדווחים על חוויותיהם בלחש. בלי משים הפכו לנציגי הקהל, מרגלים שנשלחו לתור את הארץ. קבוצה חדשה נעלמת מאחורי המסך ופתאום הם מציצים מן החורים, צופים בנו. ההרגשה מוזרה, כאילו האולם התהפך בלי משים ואנחנו יושבים על הבמה.

עכשיו הקהל כבר להוט להשתתף. הוא לא גורע עין מן הרקדנים. בכל פעם שמי מהם מתקרב למסך האולם כולו נדרך. כשהוא ממשיך לענייניו נרשמת התרפות, אכזבה.

גודר מקצינה בינתיים את הכוריאוגרפיה. האנרגיה נדחסת. המתנדבים מובלים לקדמת המסך. מישהו משתבלל על הרצפה כולם עטים עליו לפרק אותו עד שהוא צועק, סטופ! והם מרפים, עומדים במעגל סביבו וצועקים, סטופ!

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

רגעים של עוועים. מישהו מבליח בעירום, אחרים תולשים מן המסך תחפושות גרוטסקיות, שמשבשות את סדר האברים. הדימויים צצים וחולפים כמו מחשבות, כאילו מישהו לחץ על העכבר או על השַׁלָּט והחליף ערוץ.

האחור והלפנים מתערבבים. אחד הרקדנים מפעיל את הצופים באולם, מציע להם להשתולל כדי להחיש את הדופק. הקהל נענה. בן השש עשרה שחוזר מסבב שלישי על הבמה (מותר כמה פעמים שרוצים) קצת נלחץ, מברר מה הפסיד.

ולא רק הקהל נודד לבמה, גם הרקדנים זולגים לאולם. מישהו נושא רקדן עירום למחצה בזרועותיו, מניח אותו בחיקה של אחת הצופות. הרקדן מתייפח. ככה זה נראה מהמקום שלי. האישה מחבקת אותו. האוניסונו התפוגג מזמן. רקדנים בכל מיני הרכבים מתחברים לרקמה אנושית שמזכירה את המסך הקרוע. האור הירוק של הפנסים מסתנן מחורי המסך ומצייר מסך משלו על רצפת הבמה. יש משהו פורמליסטי (אמנות שמתמקדת במשחק הצורני) בשיכפולים האלה, אבל לא עד הסוף. סימבולי, מבלי להתחייב; תמיד נותרת איזו שארית, איזה הפקר, שורות ריקות בטופס ששכחו למלא.

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

לקראת הסוף מתפרק המסך. רקדן מסתבך בין קפליו. מתחבט מצד לצד. השאר שוכבים במין שתי וערב, ראש של אחד על בטן חברו. לרגעים צוחקים. הבטנים מטלטלות את הראשים. בפינת הבמה – מתנדבים שהורשו להישאר, צופים בשקט במתרחש. איש לא קם לחלץ את המסכן, לחצוץ בינו לבין הצוחקים; כללי המשחק משחררים מאחריות. בן השש העשרה ברגישותו לוחש לי שיש כאן "ביקורת חברתית חריפה". מאוחר יותר בדרך הביתה, הוא מתקן את עצמו, "לא, לא ביקורת אלא מראה."

גודר לא מתאמצת. היא פיצחה את הפיסיקה של הפיתוי ולא נותר לה אלא להתרווח ולצפות בקהל המתמסר למשחק, מתמכר לחלוקה מחדש של עוגת המופע (בין צופה למופיע, וכולי) ולא שם לב למראה שמול אפו. כי זאת לא בועה ארספואטית, זו בבואה.

שם המופע COMMON EMOTIONS מתורגם ל"רגש משותף" (לקהל ולרקדנים). אלא שלCOMMON יש עוד כמה פירושים, קצת פחות חמימים וערֵבים. COMMON EMOTIONS זה גם רגש רגיל, מקובל והמוני. ופתאום האוניסונו הזה שבו נפתח המופע, כבר לא נראה לי כמו נטע משונה בשפה התנועתית של גודר, וגם לא כמו רוח גבית לפיתוי. זה האוניסונו שלנו, הלאומי. וגם הרגשות הם הרגשות המחלחלים, המתומרנים, המתקהים שלנו. והנועם המאלחש, האגביות שבה נשלפת המראה היא ההישג הגדול של העבודה.

*

COMMON EMOTIONS פסטיבל צוללן, 2016 – כוריאוגרפיה: יסמין גודר || דרמטורגיה ויעוץ אמנותי: איציק ג'ולי || רקדנים יוצרים: שולי אנוש, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ, דור פרנק, איילה פרנקל, אורי שפיר || מיצב לבמה ומסכות: גילי אבישר || תלבושות: אדם קלדרון || עיצוב תאורה: עומר שיזף || עיצוב סאונד ורמיקס מוסיקה: תומר דמסקי

 

*

עוד פיתויים בעיר האושר

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

עוד שיתוף קהל

על לילך ליבנה

על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ', ויש גם מוסר השכל

עוד מחול

איך מסבירים מחול עכשווי? (יצא מניפסט)

על יותר מעירום של דוריס אוליך

על girls ועל boys של רועי אסף

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על פסטיבל צוללן 2015

*

Read Full Post »

אישה בלי ראש, הכול טוב בה.

(פתגם צרפתי מן המאה ה-17)

את הבדידות שלי אף אחד לא ייקח ממני.

(חסידה גולן, כמעט חמותי)

שבע הערות ארוכות על I-Dare-U של אורין יוחנן, יצירת מחול נהדרת; מקורית, מחושבת, רגשית (שלא לומר מיוסרת) בלי טיפת רחמים עצמיים או שומן סנטמנטלי.

*

  1. יומן הגוף

המופע נפתח בדמות חסרת ראש. כלומר, בירכתי הבמה מוצב מעין קיר לבן מרצועות נייר, והדמות שראשה נעוץ בסדק בין שתי רצועות נייר עומדת בגבה אלינו, עירומה לגמרי למעט תחתונים לבנים – ואולי זה בכלל חיתול (טיטול)? – זה לא לגמרי ברור בהתחלה. לא ברור אם זה גבר או אישה וגם הגיל עמום (מכיוון שלא הכרתי את אורין יוחנן – המבט שלי היה נקי).

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג.

תחריט של וינסלו הומר (1868) שמתאר את אחורי הקלעים של "תמונה חיה" של חדר הנשים הנרצחות של "כחול זקן". הקהל שיושב מהצד השני רואה שורה של ראשי נשים "תלויים" על הקיר. מתוך הפוסט הזה===.

תחריט של וינסלו הומר (1868) המתאר את אחורי הקלעים של "תמונה חיה" של חדר הנשים הנרצחות של "כחול זקן". הקהל שיושב מעברו האחר של המסך רואה שורה של ראשי נשים "תלויים" על הקיר. מתוך הפוסט הזה.

עד מהרה מתברר שיוחנן היא אישה צעירה ויפה ועדיין נותר משהו מתעתע בגוף, משהו גרום ומגוייד כאילו שמאן זקן ובלרינה אצילית רבים על אותו גֵו.

יוסף הירש שלימד אותי לרשום (והרבה דברים אחרים) הציע להתייחס לעצים גם מנקודת מבט אנטומית; הנושא הוא זרועות. אצל הזית למשל, שצמיחתו איטית, אפשר לראות את מאמצי הצמיחה בעיקולים של הגזע, כל מיני זרועות שלא היו או שכמעט צמחו.

הגוף שעל הבמה אינו חלק כמו הנייר שממסגר אותו. החיים כתבו עליו בצופן של גידים ועצמות בולטות. חשבתי על ויטו אקונצ'י אהובי; הספר המכנס את מיצגי הגוף שלו נקרא "יומן הגוף".

יואל פיטר ויתקין (הצילומים אינם לוכדים את העוצמה של גבה של אורין יוחנן, אז שמתי תחליף)

ג'ואל פיטר ויתקין (אף אחד מן התצלומים שקבלתי לא לכד את העוצמה של גבה של אורין יוחנן. זה התחליף)

*

2. גיאולוגיה

אבל אנחנו רק בהתחלה. הדמות מסתובבת אל הקהל. ראשה מושפל, שערה הארוך מכסה את פניה ואת חזה (ועדיין לא ברור אם זה גבר או אישה). היא מסירה את התחתונים הגבריים שהיא לובשת ומתחתם מתגלה זוג נוסף, וגם אותו היא מסירה וכך הלאה והלאה והלאה.

יש נמבר ידוע של ליצנים, שבו ליצן אחד מרעיש בנגינתו וליצן אחר מחרים לו את הכלי, ללא הועיל כי הראשון ממהר להכריז "יש לי עוד אחד" ושולף כלי נוסף, קטן יותר, ומנגן בו עד שגם הוא מוחרם וכך הלאה והלאה. הסרת התחתונים היא נמבר כזה, בניכוי ערמומיותו של החלש, או לחילופין מעין סטרפטיז ניטרלי שהפואנטה שלו אינה בעירום שמצפה בסוף (אין עירום בסוף), אלא בחשיפה מדוקדקת של השכבות.

ובינתיים הולך האגן הנפוח ומתכווץ; כמה מן התחתונים גבריים ואחרים נשיים. יש תריסר זוגות, אולי יותר, לא ספרתי. כולם בשחור לבן בדוגמאות שונות. במידה מסוימת זה תקציר של המופע, ראשי פרקים של הדמויות השונות שיגיחו מתוך יוחנן. (בהתחלה היססתי אם לקרוא לה בשם משפחה כמקובל, זה נשמע לי קצת מנוכר אחרי מה שעברנו ביחד, ואחר כך שמחתי להנכיח אותה גם בשם גברי).

מתוך Conversions (1971) סרט וידאו שבו "ניסה ויטו אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה". כאן הוא מתרגל פעולות שונות ללא אבר מין. על העבודה המכוננת הזאת כתבתי בהרחבה פה===. גם אורין יוחנן מנסה בין השאר, להפוך את עצמה לגבר.

מתוך Conversions (1971) סרט וידאו שבו "ניסה ויטו אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה". כאן הוא מתרגל פעולות שונות ללא אבר מין. על העבודה המכוננת הזאת כתבתי והתראיינתי לא מעט, למשל פה (צריך לגלול קצת עד שמגיעים). גם אורין יוחנן מנסה בין השאר, להפוך את עצמה לגבר.

3. בת הים הקטנה

יוחנן אוספת את שערה לפקעת כשראשה הפוך, מרימה נייר מקופל בכף רגלה ומכניסה אותו לפיה ואחר כך פולטת מתוכו רצועות נייר ארוכות אקורדיוניות. שום תנועה אינה מובנת מאליה. שום פעולה אינה אוטומטית או שקופה. קפלי הניר שהיא פולטת מפיה כמו מטלטלים אותה עד שהיא נראית כמו בלרינה עם דיבוק של קוף מתופף (דימוי מתון בהשוואה לחזי לסקלי שכתב פעם שטליה פז, "אכלה יותר מדי כבדי בבונים ברוטב פאפיה לארוחת בוקר").

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן (רגע לפני שהיא מרימה את הנייר ברגלה), זירת מחול 2016, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא חוזרת לקיר הנייר. צנצנת דיו גדולה מונחת לרגליו. שני שפכטלים דקים מזדקרים ממנה כמו משושים. והיא משתמשת בשניהם בו בזמן ומתווה קו של דיו סביב עצמה, רישום קטוע ומאומץ, ההפך מן הזרימה הקליגרפית המושגת בתרגול ממושך. בערב שבו צפיתי הרישום הזכיר את אגון שילה. בתמונה שלמטה הוא קרוב יותר לג'קומטי. אני מניחה שהמסלול לא קבוע מראש כדי לשמר את הקושי. והבבואה המעוותת כמו חוזרת אל הרקדנית ומכתיבה לה גוף חדש במין טלפון שבור. נזכרתי בבת הים הקטנה מדיסמלנד; בנקסי גזר מן ההשתקפות המעוותת (פנחס שדה כתב פעם, "הגשרים מוזרי-הצורה, כהזיות של מתכת,/ משתקפים עמומות במים האפורים") מקור חדש בצלם העיוות.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

4. המדענית המטורפת או שפן הנסיונות

השפכטלים שבעזרתם היא מציירת את עצמה נראים כמו איברים מנוונים. בהמשך היא תתחב את פקעת הבלרינה שלה לדיו ותכתוב (MISS) בגרפיטי בתנועות ראשה. האפקט ברוטאלי כמעט כאילו כתבה בדמה.

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא יורה באקדח נייר, אבל הכוריאוגרפיה מטלטלת אותה כאילו היא זאת שנורית. הכדורים מרקידים אותה כמו את בוני וקלייד:

במהלך המופע יוחנן משתנה כל הזמן; יש תחושה חזקה של פיצול כאילו כמה יישויות רבות על גופה ולכן אין תואם בין האברים, מרכז הכובד זז באופן מסוכן ונשלט כאחת. היא הזכירה לי את המשוגע מהברית החדשה שגר בין קברים ורק צעק יום ולילה ופצע את עצמו באבנים. כשישו שאל את השד השוכן בו לשמו, הוא ענה: "לגיון שמי כי רבים אנחנו." (רבים זה לא מילה, כשישו גירש את השדים, הם נכנסו לתוך עדר של אלפיים חזירים ששעטו אל הים).

למטה, מתוך סרטו של סטנלי קובריק, דוקטור סטריינג'לב (1964), הקטע שבו היד הנאצית של המדען האמריקאי-גרמני מתעוררת לחיים ותוקפת אותו.

לעולם איני קוראת על עבודות לפני שאני צופה בהן כדי לא להסליל את הצפייה. לפעמים אני קוראת אחרי, לשם השוואה. והפעם יש מה לקרוא. I-Dare-U הוצגה בפסטיבל "זירת מחול" וסהר עזימי המנהל האמנותי, הזמין כותבות שילוו את תהליכי היצירה. שני תמרי לוותה את יוחנן. היא אומרת שיוחנן מרגישה סוג ב' כיוון שנולדה נקבה, וסבתה אמרה, לא נורא, בפעם הבאה בן בעזרת השם. ובהמשך לכך בחרה יוחנן להפקיע מגופה את האישי ולגלם דמויות רבות.

ברגע הראשון זה נשמע לי כמעט מצחיק, הפוך ממה שחוויתי. לא קלטתי חירות ובחירה אלא אישה שלגיון שדים מתקוטטים על גופה. ובמחשבה נוספת – אולי זה רק הבדל של נקודת מבט (מסוג חצי הכוס – ריקה או מלאה). אולי יש פה תנועת מטוטלת בין כאב הפיצול לבחירה בריבוי, כשהכאב מזין את הבחירה, והבחירה מנסה לנטרל את כאב באלכימיה של האמנות והתודעה.

פעם בראיון רדיו נזכר דויד גרוסמן בסיפור שהרשים אותו בילדותו: ילד שסבל מכאבי בטן נוראים והמנתחים מצאו בתוכו את העובר הלא מפותח של תאומו. גרוסמן אמר שהוא מרגיש שיש בתוכו הרבה עוברים מתים כאלה, שבכתיבה הוא משחרר אותם ונותן להם לגדול והם כבר לא מאיימים עליו. אני חושבת שגם ליוחנן יש כאלה, אני חושבת שהיא שחררה אותם במופע הזה.

"אני המצאתי את זה," אמר בוב פלנגן, חולה סיסטיק פיברוזיס ומזוכיסט-על על הייסורים שבהם בחר. "אני בשליטה, אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות."

*

la femme 100 têtes .5

בשלב מסוים היא נקברת בקיר הנייר, שוברת אותו והופכת אותו למסכה. רציתי לכתוב על כל הדרכים שבהן יוחנן מוחקת את ראשה אבל הפוסט הולך ומתארך, אז אסתפק בתמונה מן הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט, la femme 100 têtes – משחק מילים שמבוסס על כך ש"מאה" (cent) בצרפתית, מבוטא כמו "בלי" (sans), כלומר שם הרומן הוא "אשת מאה הראשים" וגם "האישה בלי ראש" (ועוד שלל משחקי מילים).

מקס ארנסט

מקס ארנסט

*

6. בזבזנות וחסך

כשהמופע מסתיים אורין יוחנן יושבת כמו הומלסית מול ערימת התחתונים על הרצפה וקיר הנייר הקרוע והמקושקש בגרפיטי (ההפך מהיפיוף הקליגרפי-יפנואידי שממנו חששתי לפני המופע). הבמה נראית כמו שכונה חדשה שהפכה לסלמס בהילוך מואץ.

לערימת התחתונים יש גם צד כלכלי של חוסר איזון – עודף כיסויים לאיבר אחד וכלום לכל השאר. כמו הנערה הענייה של האחים גרים, יוחנן יכולה להתכסות רק בשערותיה (שלא לדבר על נערה אחרת של גרים שנשלחת אל השלג בשמלת נייר). ערימת התחתונים על הבמה היא גם סחורה עודפת ואשפה של חברת שפע וגם גלגול מטונימי של כרטיסי הזנות והמכונים הפזורים על המדרכה.

*

7. דיו על קו האופק

מן הטקסט של תמרי למדתי שהרצף משתנה ממופע למופע (כמו באקס חמותי החורגת), אבל (וזו כבר תוספת שלי) לא משנה באיזה סדר מתרחשים הדברים, זה תמיד ייגמר בהרס המרחב שבו יוחנן פועלת ומותירה את חותמה.

ב"אלף לילה ולילה" (סיפור ההישרדות המופלא של שהרזד בחצרו של שהריאר רוצח הנשים) יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו רוצה לספר משהו משמעותי הוא אומר ש"לו היה סיפורו נכתב בדיו על קו האופק הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר". וזה בדיוק מה שנשאר בסוף המופע, דיו על קו האופק.

P

מתוך "כתוב בעור" (ספר הכרית) של פיטר גרינוואי (1996) עוד על ספר הכרית והאישה המפליאה שחיברה אותו

*

שתי עבודות נוספות שאהבתי ב"זירת מחול 2016" הן "אי הנחת של יצורים מכונפים" מאת עדי שילדן וניר וידן, ו-Because We Love You של דיוויד קרן ותמר לם.

*

עוד באותם עניינים

סטרפטיזים משונים

האישה הוויטרובית

קרקס התלושים

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו, ולא פחות – יוקו אונו והכוסון

איך מסבירים מחול עכשווי? (יצא מניפסט)

על "יותר מעירום"

על אויסטר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

התראת עירום וקצה. זה הזמן לפרוש.

*

עבר יותר משבוע מאז ראיתי את "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, ובמהלכו התפוגגו השעשוע והפרובוקציה לטובת משקע רגשי. אני רוצה לחשוב על זה פה.

מן התוכנייה:

אוצר התנועות העצום שמספקות רחבות הריקודים הוא בסיס המחקר של הכוריאוגרפים פרנסואה שניו וססיליה בנגולה … המופע שלהם מציע זווית ראייה אקסטרווגנטית, פולחנית וייחודית על עולם שבו ההמונים הם גם הכוריאוגרפים, גם המבצעים וגם הקהל.

טוורק, דאנסהול, קראמפ, האוס וריקודים חושניים נוספים שכבשו כל רחבת ריקודים, הושחזו כאן לכדי אקסטזה מסיבתית הזויה הנחשפת בשלל גוניה – תזזיתיים, צבעוניים, מיניים ואף בוטים … סוחפים אותנו לסיבוב בלא-מודע המיוזע של עולם המועדונים – טקס הריקוד הגדול ביותר שמושך אליו מיליוני אנשים בכל סופשבוע.

אני לא מכירה את רחבות הריקודים או את אוצר התנועות. אני יכולה רק לנחש מה צוטט ומה עבר טרנספורמציה ואני אפילו לא מנסה. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם העבודה כאילו לא התהוותה באיזו רחם מועדונית אלא פרצה כמו האלה אתנה, הישר מראשו של זאוס, כשהיא לבושה וחמושה.

*

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean_marie_legros_kopie

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean marie legros kopie

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean_marie_legros_kopie

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean marie legros kopie

  1. המרחב

מעל הבמה תלויות שבע קרני אור, כלומר פסי לֵדים שפורצים מירכתי הבמה אל תוך האולם. קווי האור סדוקים/מבותרים על ידי האזיקונים השחורים שמשמשים לתלייתם. על הרצפה הלבנה מצויירים קווים שחורים, שהם לא רק הנגטיב של קווי האור, אלא גם שבריו.

האור שנפל והתנפץ נשמע כמעט דתי, ספק קבלי ספק נוצרי; ולפני שאני מספיקה לנער את הנופך הרוחני, הוא מתחבר לסחרורים הכמעט דרווישיים של הרקדנים, שמתחילים עוד לפני כניסת הקהל ונמשכים זמן כה רב עד שא' שיושב לידי אומר, "תארי לך שככה זה יימשך עד הסוף…"

זה לא אמור להיות מופע רוחני. הוא פונה לכיוון ההפוך, אבל לפעמים, כמו במעגל, ככל שאתה מתרחק מאיזו נקודה אתה גם מתקרב אליה.

וגם בתמונות אפשר לראות איך הגפיים המתוחים והזוויתיים של הרקדנים מתחרזים עם קרני האור ועם צילם השבור על הרצפה.

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean_marie_legros_kopie

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean marie legros kopie

*

  1. לא רק התלבושות

התלבושות מתחלפות במהירות: פרוות סינתטיות מחוררות או משולבות בטול, סרבל ורוד פיג'מתי, סינר על גוף חשוף, שמלת מיני גאומטרית בשחור לבן, גרביים בצבעים זוהרים וכן הלאה. יש משהו מקסים בחיבורים הלא צפויים, בנגיעות של הקומיקס, בהומור, בגוזמה. כשמוסיפים את האיפור הכבד על גבול המסכה ואת הפיאות הצבעוניות מתקבלת חבורת ליצנים עם כל מה שכרוך בה: חוסר העכבות, הניכור הקצת מאיים ופולשני, המגדר העמום, המיניות המוחצנת.

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום Emile Zeizig

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום Emile Zeizig

ובזמן שהרקדנים-הליצנים התגוששו, משכו ודחפו בדבוקה, לא יכולתי לא לחשוב על חבורות הפולצ'ינלים (ליצן מן הקומדיה דה ל'ארטה) עוטי המסכות, העדינים והמסתוריים עד מטרידים של ג'ובני דומניקו טייפולו.

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

*

3. ואז, בלי שום התראה

בערך באמצע המופע האווירה השתנתה. המיניות הליצנית המוחצנת-ובו-בזמן-לא-מינית (במובן שלא נועדה לעורר את הקהל), התחלפה בבת אחת במיניות חשופה וישירה (מיריקות לתחתונים ועד קטעי ריקוד שמצמצמים בני אדם שלא לומר מעלימים אותם לטובת אוסף ישבנים מנוענעים ומוקפצים). אולי זה מובן מאליו לבוגרי המועדנים אבל לא לקהל המבוגר והתרבותי של הפסטיבל. א' אמר שהוא מרגיש "מחוּלל", והוא לא היה היחיד אם לשפוט לפי הפרצופים המאובנים שראיתי מסביב.

אני הייתי עסוקה במהפך שהתרחש בלי התראה ובלי סיבה, כאילו ככה זה.

בדיעבד חשבתי על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל; החלק היחיד שבו הספר הקר הזה עורר בי רגש, היה דווקא באפיזודה הארוכה שבה שוהה הגיבור הנאצי לבדו בבית אחותו ושוקע בטקסים ובהזיות פורנוגרפיות. בלי שום קשר למה שקורה לפני ואחרי – אי אפשר לקרוא את הפרק הזה מבלי להתכווץ מעוצמת הבדידות והכאב.

*

  1. הבמה והאולם

קרני האור של התאורה חרגו כאמור מן הבמה ופלשו לאולם. אבל שבירת הקיר הרביעי נותרה בגדר הצהרה. חלוקת התפקידים היתה כמו בכל הצגה קונבנציונלית: הרקדנים עושים את שלהם והקהל צופה מרחוק ובטוח. זה כל כך סתר את ההכרזה על "עולם שבו ההמונים הם גם הכוריאוגרפים, גם המבצעים וגם הקהל", שהרגשתי מעין הקלה כשראיתי את הניידים המונפים לצילום; הצגים הקטנים והזורחים כמו ניקבו את חומת ההפרדה, שיבוטים קטנים של המופע צצו בין השורות.

אבל כשהליצני הוחלף בישיר ופולשני נעלמה החומה בין הקהל והאולם. והמצלמות החליפו תפקיד. הן הפכו למגינים קטנים שמפרידים בין הצופים למתרחש, ראָיה שהם בסך הכול צופים, מציצים חמושים במצלמות.

*

חותם של עדינות (עדינות? כן, עובדה) וכאב. זה מה שנשאר לי מהמופע בסופו של דבר.

וגם נזכרתי במה שאמר פזוליני על ז'אן-לוק גודאר (במאי הקולנוע הצרפתי, שסרטו עד כלות הנשימה עדיין נוגע בעומק נשמתי); הוא אמר שגיבוריו של גודאר חולים אך אינם מצויים בטיפול רפואי. ש"הם פגיעים מאד, אך גם מלאי חיים, מעבר לסף הפתולוגיה. הם מגלמים פשוט את הנורמה של טיפוס אנתרופולוגי חדש."

*

עוד על הקצה

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו  

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (ויש גם המשך)

כמה הערות על "נוטות החסד" (או "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

פוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס

ועוד

Read Full Post »

(התראת עירום וקצה? כנראה).

בתום המופע עמדתי בתור לשירותים בין כמה גברות מבוגרות. "אז מה המסר?" קראה אחר מהן פתאום, ספק שואלת, ספק קובלת על היעדרו. ואחרת, גבוהה וסמכותית, שמחה שסוף סוף מישהו אומר את זה, והוסיפה בזלזול, "הרי זה [מה שראינו על הבמה] מה שרואים בכל מלתחת נשים…" ושלישית התפרצה בהתלהבות כבושה, "אני דווקא חשבתי על זה: המסר הוא שצריך לקבל את הגוף כמות שהוא." והגבוהה (באינטונציה שיש בה יותר, 'מה הרבותא?' מאנחה) סיכמה: "נו, את זה אני עושה כבר שבעים שנה…"

הכוריאוגרפית האוסטרית דוריס אוליך, כך נכתב בתוכנייה של פסטיבל ישראל:

מפצירה בנו 'לחגוג את הגוף שלנו' כשהוא חשוף ונקי מכל עכבות חברתיות… [המופע הוא] מגרש משחקים שבו הגוף העירום נבחן ללא דעות קדומות, באופן משעשע ומשוחרר. במרחב האוטופי… מתמוססת המבוכה, ובמקומה נחשף… הגוף היפה ביותר – הגוף הלא מושלם.

"נראה מלבב ושווה במיוחד," כתבתי לפני המופע. אני עדיין חושבת שהוא שווה. אבל מלבב? גם הקליפ הטעה אותי. הוא עדיין מטעה:

זה לא רק נשמע, זה גם נראה אופטימי. כמעט פוסט היפי; התשובה האולטימטיבית להקצנות ולהדרות, למשטור המחשבה, היופי והגוף. אלא ש…

איך אני אגיד את זה? לפני שנים טופלתי על ידי מכשפה. הגעתי אליה אחרי כישלון בזק בפסיכואנליזה (שלוש פגישות בלבד), וכמעט באימה שאלתי, "מה, עכשיו אני שוב אצטרך לספר הכל מהתחלה?" לא היתה לי סבלנות לחזור וללעוס את הסיפור. והיא ענתה, "מה פתאום. מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…"

בלי להתווכח עם התוכנייה ועם הקליפ, אני, מה לעשות, ראיתי דברים אחרים ב"יותר מעירום", רבים כל כך שאני לא יודעת ממה להתחיל. אשתדל לקצר כדי לא לגלוש מהסיר. וראשית, לטובת מי שלא ראה – תקציר נייטרלי ככל האפשר של ההתרחשות:

שנים עשר רקדנים עירומים כביום היוולדם. שש נשים, ששה גברים. מגוון (יחסי) של צורות, אברים וגופים. אחד הרקדנים שחור בעל גוף קצת נשי, אחת הרקדניות מזכירה את ונוס של רובנס. הכוריאוגרפית בפינת הבמה, בעמדת די ג'יי, לבושה בחולצה ומגפיים קצרים בלבד. הרקדנים מתנועעים קלות בקצב המוסיקה, ועד מהרה הם מתחילים להרטיט ולטלטל כל שריר רפוי בגופם: יריכיים, תחת, בטן, שדיים, זרועות, לחיַיִם… קודם כל אחד מרטיט את אבריו שלו ואחר כך את של האחרים. בהמשך הם בודקים צלילים, בעיקר הטחות של הגוף בבמה, והקשות של אברים שונים זה בזה. גם כאן הם חובטים בעצמם ואחר כך זה בזה בהרכבים ושילובים שהולכים ומשתכללים. להרף עין נותנים ידיים במעגל. ופתאום הם נוטשים את הבמה, יושבים על מדרגות האולם, שותים מים ונועלים נעליים בזמן שהכוריאוגרפית יוצאת מעמדתה, מתפשטת, מנופפת בחולצתה. הרקדנים חוזרים בינתיים. הם קופצים על הבמה (בשלב מסוים המוסיקה משתתקת ורק צליל הנעליים נשמע). לבסוף הם חולצים את נעליהם וחוזרים לחבטות שנהיות יותר מורכבות ופנטסטיות וגם להרטטות. הכוריאוגרפית חוזרת ומתלבשת, אוספת את שערה. המופע חוזר בהדרגה ומתקרב לנקודת ההתחלה. הרקדנים מתנועעים קלות לצלילי המוסיקה.

ונוס של פטר רובנס (פרט). סביבות 1614

ונוס של פטר רובנס (פרט). סביבות 1614

אני אוהבת כוריאוגרפיות שנגזרות ממשימות קונקרטיות (כמו טלטול והרטטת שרירים רפויים). זה מחסן אותן מהכללות ודרכים סלולות. ב"יותר מעירום" המשימות קשורות בטבורן לרעיונות על שחרור מעכבות ומדעות קדומות, אבל התוצאה, כמו במקרים רבים, חורגת מן הרעיונות הגלויים שהולידו אותה, מגלה בהם שכבות נסתרות ולרגעים הופכת אותם על ראשם.

דוריס אוליך הטילה על הרקדנים לטלטל כל שריר רפוי בבשרם. זה לא חסר תקדים; אני זוכרת רגע כזה ב"שתיים שעשוע ורוד" של יסמין גודר למשל, אבל הטוטליות והיצירתיות שבה אוליך ורקדניה מתמסרים למשימה הופכת את הצפייה לחוויה של גילוי; אסתטי, רגשי ורעיוני.

אסתטי כי לשרירים המטולטלים יש אותו חן חדש-ישן שמייחס היינריך פון קלייסט למריונטות, במסה המכוננת שלו "על תיאטרון המריונטות". לכל תנועה של המריונטה, אומר קלייסט, יש מרכז כובד משלה. "הגפיים שאינן אלא מטוטלות, נעים בעקבות מרכז הכובד שלהן באופן מכני, מאליהן, בלי סיוע נוסף." המריונטות "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ולפיכך "פטורות מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי." (תרגום ג' שריג).

מרתק לעקוב אחרי המתרחש מתחת לעורם של הרקדנים, כמו לצפות בשמיים מעוננים המשתנים בהילוך מהיר. זה מרתק במיוחד אצל הרקדנית הרובנסית וסותר באופן מרענן את אידאל הרקדנית השדופה, שלא לדבר על רכותו הסודית המפתיעה של הבשר הגברי.

עד כאן אני פחות או יותר מסונכרת עם התוכנייה, אבל מהר מאד צפו דברים נוספים והסיטו את חוויית הצפייה. שמתי לב שכל רקדן מנסה בבדידותו להרטיט את עצמו, וכשזה לא מספיק הוא חובר לרקדן אחר. הם מנסים להרטיט זה את זה, ומהר מאד גם זה לא מספיק. הם מחליפים הרכבים, מנסים שלישיות, רביעיות… בחיפוש אחרי הריגוש הבא, האולטימטיבי. על אף התנוחות היצירתיות עד אבסורדיות הם לא מצליחים לחרוג מן הצד המכני של ההרטטה וליצור קשר ממשי. "הרטיטי את לבי" כך קרא חנוך לוין לאחד ממחזות הזוגיות הסיזיפיים שלו. מתחת לחזות המשוחררת המסיבתית, "יותר מעירום" הוא סדרת נסיונות הרטטה חסרי תוחלת, עצובים כמו רבים מסרטיו של צ'רלי צ'פלין כשמפשילים את המוסיקה העליזה.

זה בולט במיוחד בגלל התחביר הלא אורגני והקטוע של המופע, שבו כל מהלך ננטש בשלב מסוים לטובת הדבר הבא.

חצר בית המשוגעים, פרנסיסקו גויה, 1794

חצר בית המשוגעים, פרנסיסקו גויה, 1794

וזה אפילו מחריף כשמגיעים למטלה השנייה שממנה נגזרת הכוריאוגרפיה – הפקת צלילים מהגוף, בעיקר על ידי הטחתו ברצפה, ועל ידי הטחת איברים וגופים שלמים זה בזה. גם כאן זה מתחיל בכל אחד לעצמו ומגיע לשילובים הזויים ומצחיקים (כמו שרק דברים עצובים יכולים להצחיק). רוח המשחק והמוסיקה מטשטשים אמנם את ההלקאה העצמית וההדדית. רק לעתים רחוקות מבליח כאב, כשהרקדנים השוכבים שבים ונחבטים ברצפה למשל, בנסיון כושל להמריא. ובינתיים הם כבר קצת מיוזעים. צלילי הגוף נהיים חלקלקים. פה ושם מאדימה חלקת עור.

ואני שקוללתי (ושמא בורכתי, לפעמים קשה להבדיל) בזיהוי אוטומטי של תבניות, גם כשהן מעוותות ומעומעמות, שכל צורה שאני רואה מתחלפת בקלות בצורה מקבילה – אני רואה שורה של תבניות רפאים מעבר לשיחרור ולשמחה, קליפות של תבניות מרוקנות ממטענן ובכל זאת אוצרות את זכרו: בתי המשוגעים של פרנסיסקו גויה, פירמידות משונות של קרקס, נקישות של צעצועים מכניים שחוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. יש משהו מחפצן בשימוש בגוף כאילו היה כלי נגינה, שלא לדבר על הרפטיטביות של טלטולי הבשר ושל התיפופים והחבטות, שמזמנים בסופו של דבר גם פורנו, מעוקר מכל כוונה לעורר מינית, שבכל זאת נדבק לתנוחות המשונות וניזון מן ההרטטות והחבטות העקשניות.

ואז, כשאני רואה דבוקה של רקדנים עירומים בנעלי ספורט, אני ישר חושבת על האחים צ'פמן.

מימין, האחים צ'פמן, 1995. משמאל, "יותר מעירום".

מימין, האחים צ'פמן, 1995. משמאל, "יותר מעירום".

למטה, "קינת הקיסרית" של פינה באוש, רק שאצלה הרגש חשוף. לא הצלחתי לבודד את הקטע, אבל זה בסרטון החמישי ברשימה, בדקה 0:31-1:04

ואני עוצרת בפינה באוש (אף שהדמיון שלי כבר לא יכול לעצור ומחליק עד ליהודי הנצחי של שמואל הירשנברג המתרוצץ בין גופות עירומות).

יכול להיות שגם אני כמו קאי, גיבור "מלכת השלג" של אנדרסן נפגעתי מרסיס מראָה של שדון מרושע. יכול להיות שהרסיס ננעץ בעיני ובלבי והחשיך את כל החיוביות של דוריס אוליך ושל "יותר מעירום". ואולי אני פשוט חסינה יותר לכוח הסוחף של המוסיקה מאשר לצורות ותבניות. יותר רגישה לפער בין כוונות גלויות של יוצרים לבין זרמים ומניעים סמויים. כתבתי על זה לא מעט, למשל בסדרת הפוסטים על הכאב הגדול (גם אצל מרינה אברמוביץ ואפילו יותר אצל אנבל צ'ונג ואצל בוב פלנגן).

זה לא גורע מן העבודה, להפך.

בין הקריאות המקבילות נפתח מרחב רגשי ורעיוני. המורכבות והיכולת לעורר מחשבה מעידים על איכותה.

חשבתי על זה גם כשהסתכלתי על דוריס אוליך בעמדת הדי ג'יי; לבושה וייצוגית מעל לשולחן ועירומה לגמרי מתחתיו, למעט המגפיים הקצרים שכמו מבליטים את העירום. זה מצא חן בעיני; זה הפקיע את העירום מן האוטומטיות והפך אותו לבחירה. וגם העמימות ריתקה אותהי. המצב מתחת לשולחן לא לגמרי ברור בהתחלה; האפלולית מטשטשת את הערווה החשופה. אהבתי את הכפילות, את הסימליות ההיברידית, כשכל מה שלמטה שייך איכשהו לתת מודע. (וחשבתי גם על הסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק כלומר תרנגול הודו, ולפיכך התפשט מבגדיו וישב מתחת לשולחן וניזון משאריות שזרקו לו הסועדים. עד שהגיע הרופא החכם שהתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק, ושכנע אותו בהדרגה שאפשר להיות הינדיק גם כשמתלבשים ויושבים אל השולחן. אני מרגישה שהסיפור הזה קשור למופע בשלל קורים, אבל כיוון שהארכתי דיי, אעצור כאן).

*

עוד באותם עניינים

יצא מניפסט – למה אני כותבת על מחול

על שעה עם אוכלי כל (עירום גמור, ואחר לגמרי)

לא עירומה ולא לבושה (סינדי שרמן המוקדמת)

על קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל

על אוהבים אש של יסמין גודר

על "פינה" של וים ונדרס

ועוד המון

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

ראשית, כיוון שהחמצתי את המועד להמליץ על ההדסטארט של גילי בר הלל, אמליץ לפחות על גובולינו חתול המכשפות המלא חן כובש ונוגע ללב.

*

ושנית, נפתחה ההרשמה לחממת האמנים הששית של תיאטרון הקרון!

*

ושלישית, הודעה משמחת מספריית גן לוינסקי:

invitation_final

ה-CEC Collection  הינו קואופרטיב אופנה שפועל במסגרת המרכז הקהילתי-חינוכי של ספריית גן לוינסקי בחצי השנה האחרונה. חברות הקואופרטיב הן מהגרות מהפיליפינים שמעצבות ומייצרות יחד מוצרים מחומרים ממוחזרים, בעבודת יד ובאיכות גבוהה.

הקמנו את הקואופרטיב על מנת לייצר הזדמנות כלכלית ויצירתית לחברות הקואופרטיב והוא שייך למשתתפות בו באופן מוחלט, כאשר ההכנסות מהמכירות מתחלקות בין כולן שווה בשווה.

ההשקה תתקיים במסגרת שוקולינרי, יריד אוכל מוזיקה ואמנות של האגודה לזכויות האזרח. ביום שבת, 4.6.16, 18:00-22:00, רחוב ר׳ נחמן 6 שוק הפשפשים, יפו. מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של הקואופרטיב.

Read Full Post »

אי אפשר לדבר על פסטיבל ישראל מבלי לדבר על מירי רגב. מתנגדיה הצעקניים מוחים (בעיקר) על שני דברים – על הקיצוץ במוסדות האליטה הלבנה לטובת הפריפריה המסורת והתרבות המזרחית, ועל ההתערבות הפוליטית בתכנים.

אני לא אזיל דמעה על הקיצוץ בתיאטראות הממוסדים או באופרה. סטגנציה זה רע לתרבות ובעלֶבַּתיות רעה לנפש.

ההתערבות הפוליטית בתכנים חורה לי מאד, וכבר השוויתי את מירי רגב לאיש שהתרגז על הראי שאמר לו שהוא מלוכלך ואיים לנפץ אותו. והראי התפלא ושאל אם הוא מתכוון להתרחץ ברסיסי הזכוכית. הסיפור הזה אגב מיוחס לבעש"ט לידיעת השרה וכל אנשי המסורת.

אבל באופן אישי מעולם לא נמשכתי לאמנות פוליטית, ואני חושבת שהנזק האמיתי שנגרם לתרבות מתרחש הרחק מן הרעש והצלצולים. ואני מתכוונת לרמיסת היצירה העצמאית, שמתבטאת בשלל פעולות של מירי רגב, מהשעיית תקציבים לעמותת הכוריאוגרפים, ועד לביטול התמיכה ביוצרי תיאטרון עצמאיים (למשל, דרך קרן רבינוביץ), ביטול חוק הספרים (במקום תיקונו) ועוד כהנה החלטות שחלקן חמקו מן הסתם מהראדר שלי, אבל הסך הכול ברור: דריסת כל החלק הנסיוני, הלא סלול והחלוצי (חלוצי במובן אוונגרד, לא במובן ייבוש ביצות) של התרבות.

מדובר באחוז קטנטן מתקציב התרבות, אבל הוא בכל זאת מופקע, לא רק משום שקשה לפקח על אמנים עצמאיים, אלא בגלל הנחת היסוד, ש"לא פופולרי" שווה ל"לא נחוץ". מי צריך מיצגים סהרוריים או ספרות שרק מתי מעט קוראים ומעריכים? אז זהו, שבטווח הארוך כולם צריכים, כולנו.

המיינסטרים שונא להסתכן ומעדיף את הבטוח והנעים והמוכר. הוא זקוק לשוליים כדי שיחדשו את נעוריו. בלי התמהיל הזה של בערה ורעב ותנועה וחיים הוא יתנוון ויתעפש. מה שדולף מן הגבולות שומרת על חיוניותו של המיינסטרים, הוא מפרה אותו ומרחיב את גבולותיה של התרבות כולה.

*

ומכאן לפסטיבל ישראל: לא די בתארים שחוקים כמו "בועט ופורץ גבולות" כדי להסביר את המהפכה שמחולל איציק ג'ולי (המנהל האמנותי) בפסטיבל ישראל. כשניסיתי למצוא משל מתאים נזכרתי בספרה של עמליה זיו מחשבות מיניות. בפרק "הוגים קוויריים, חיים קוויריים" מוזכר בין השאר ג'יקוב הייל, פרופסור לפילוסופיה וטרנסקסואל שמעז לגזור מן השוליים (הקוויריים) מבט חדש על מגדר. "ההמשגה מחדש של המרכז על בסיס המרג'ינלי," כותבת זיו, אינה מסתכמת ב"חשיפת הנקודות העוורות של האופטיקה ההגמונית – מדובר בהצעה של אופטיקה חדשה, שמכויילת על פי הניסיון המרג'ינלי."

אני חושבת שזה מה שאיציק ג'ולי מציע בפסטיבל ישראל, אופטיקה אמנותית חדשה שמכויילת על פי מבחר של פורצי גבולות. אני חושבת שזאת הצעה נהדרת. אני חושבת שזאת הזמנה ליקום חלופי, וכדאי למהר לחללית לפני שהדלתות ייסגרו.

*

ובהמשך לכך (וכשֵׁרות לציבור), מידע על מופעי המחול והתיאטרון מחו"ל ועל הנחות ומבצעים. (כולל קטעי עירום? כמובן)

פסטיבל ישראל 2016 – 26.5-11.6

תיאטרון ופרפורמנס מחו"ל

הר אולימפוס / יאן פאבר

9-10/6 – יצירה של 24 שעות

דבר התוכנייה:

יצירה חד פעמית המגולמת לתוך אירוע אקסטטי של 24 שעות בהן הבמה והתיאטרון כולו הופכים למיני פסטיבל בפני עצמו. יאן פאבר הוא מבין האמנים המשפיעים בדורנו, שפתו האמנותית משלבת תיאטרון, מחול ופרפורמנס ומותחת את הגבולות הפרפורמטיבים של קבוצת הרקדנים והשחקנים עמם הוא עובד. הר אולימפוס הוא אירוע העוסק בגיבורי הטרגדיה היוונית שמתפרש על פני יממה שלמה שבה הקהל מוזמן להיסחף ביחד עם 27 הפרפורמרים לחוויה עוצמתית, מסחררת ומרתקת של פעם בחיים.

(מעבר לסופרלטיבים השיווקיים, יצא לי לראות מופע אחר של יאן פאבר לפני שנים והיה בלתי נשכח. וגם ה24 שעות זה באמת זמן חילופי שבו הכל יכול לקרות. אפרופו מסחר הוגן).

*

המלנכוליה של הדרקונים / פיליפ קאן

2/6 – 20:00, 3/6 – 13:00

דבר התוכנייה:

חמישה רוקרים וכלב אחד נתקעים בשעת לילה עם רכבם ביער מושלג בדרכם להגשים חלום – הקמת כפר שעשועים. הם פורסים בפני אישה הנחלצת לעזרתם במהלך חזותי-פואטי, את אטרקציות כפר השעשועים המיוחל. על סט בימתי מרהיב מזכיר לנו הבמאי הצרפתי פיליפ קאן, את הצורך של כולנו בקסמים. קאן זכה למוניטין בינלאומי כיוצר בעל קול נדיר המשלב ביצירותיו הומור משובב נפש, משחקיות ויופי חזותי מהפנט.

(ובחזרה אלי – שילוב מבטיח של מלנכוליה ודרקונים, רוק ופנטזיה)

*

סופת רעמים 2.0 / וונג צ'ונג

4/6 – 5/6  21:00

דבר התוכנייה:

וונג צ'ונג, אחד הקולות הרעננים בשדה היצירה הסינית העכשווית, מציב על במת התיאטרון סט קולנועי שלם ומגולל בתוכו, בשפה בימתית עדינה ומרגשת עיבוד מודרני לסיפור סיני קלאסי. היצירה המציגה בפנינו התרחשות של אותו משלוש אהבה אסור מסופרת בשני מדיומים במקביל ובכך בוחנת את משמעות המבט שלנו כצופים ועובדת על המתח שבין תיאטרון לקולנוע.

*

מחול (מופעי חו"ל)

על שנהב ובשר – גם פסלים סובלים / מרלן מונטיירו פריטאס

2/6 – 22:00

דבר התוכנייה:

הכוריאוגרפית הפורטוגזית מרלן מונטיירו פריטאס מזמינה את הקהל להצצה לנשף שבו כל המשתתפים הם פסלים חיים. באמצעות שפת מחול ייחודית ומורכבת יצרה פריטאס שבט דמיוני, בעל הבעתיות מרתקת, החי על פי תכתיבים מכאניים קיצוניים. במופע המשלב מוזיקה חיה היא עוסקת באפקט פיגמליון ומתוך כך בנושאים אוניברסליים כמו תאווה, מוות וגבולות ארציים ועל הקשר של כל אלה לתשוקה אנושית.

(ובחזרה אלי – נראה לי יותר סיפורי הופמן מפיגמליון, הכלאה בין אוסקר שלמר לטים ברטון).

*

Folk-s, will you still love me tomorrow / אלסנדרו שרוני

30/31/5 – 20:30

דבר התוכנייה:

שישה רקדנים מכים בכף יד חשופה על רגליהם ונעליהם – תנועות שמקורן בריקוד הבווארי "שופלטלר" – תוך שהם יוצרים תנועה רפטטיבית ומקצב מוזיקלי ממכר. אלסנדרו שרוני, אחד מהכוריאוגרפים האיטלקים הבולטים של זמננו, משכפל את ריקוד הפולקלור הישר מהמקור שלו ויוצר טקס הישרדותי שברירי שבו נחשפים היחסים העדינים בין המופיעים והמתח שבין האישי והקבוצתי.

*

יותר מעירום / דוריס אוליך

27/5 – 15:00

דבר התוכנייה:

ב"יותר מעירום" ניצבים על הבמה שניים עשר רקדנים עירומים. הכוריאוגרפית נמצאת גם היא על הבמה ומעמדת הדי ג'יי היא מתקלטת לחבורה את המוטו "בואו נחגוג את הגוף שלנו!". דוריס אוליך, השם החם בשדה יצירת המחול האוסטרית, מפרקת את העירום ממשמעויות אידיאולוגיות ופרובוקטיביות ויוצרת מופע משעשע, משחרר ומלא בתובנות על גוף ולבוש.

(בחזרה אלי – נראה מלבב ושווה במיוחד)

*

טוורק / ססיליה בנגולה ופרנסואה שנו

28/5 – 21:00

דבר התוכנייה:

מגיל צעיר פקדו הכוריאוגרפים ססיליה בנגולה ופרנסואה שנו מועדוני ריקודים מסוגים שונים ומשונים והפכו אותם לאתרי אימון ומחקר. טוורק הינו מופע משותף של השניים בו הם חוקרים את השפעת המועדונים והתנועתיות שצמחה בהם על המחול העכשווי, תוך שילוב מוזיקה אלקטרונית לכדי שואו צבעוני  ומעורר.

(ובחזרה אלי, זה תמיד מעניין, כשמעמדות תרבותיים מתערבבים)

*

וזה רק אפס קצה. באתר הפסטיבל יש גם מופעים רבים אחרים, וגם היצע מסקרן של תיאטרון ומחול ישראלי (כולל מחווה לעדינה בר-און, אולי ותיקת המיצגניות פה).

*

ויש גם הנחות ומבצעים

חברי איגודים מקצועיים שונים 25% הנחה

סטודנטים 50% הנחה

קבוצות מעל 20 סטודנטים שנרשמים במרוכז – 60 ש"ח למופע, לכל מופעי הפסטיבל (למעט הר אולימפוס 250 ש"ח)

לרכישת כרטיסים "בימות" 6226* קוד 3070

מחיר מיוחד לאמנים: קוד 3070 יעניק לכם 25% הנחה

*

לאחרונה באותם עניינים:

למה אני כותבת על מחול (ועל אמנות בכלל)?

ומכיוון שאוטוטו ליל הסדר

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

אני כותבת על מחול (ועל אמנות בכלל) כבר שנים. פתאום שאלו אותי למה כך ולא אחרת.

דברים שאמרתי במפגש הזה:

1

נפתח בסיפור:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"

הסיפור הזה נכלל ב"ספר סיפורי הארנבת" שליקטה, ערכה ואיירה האמנית הנפלאה תום זיידמן פרויד ב1924. וזה האיור שמלווה אותו:

a3-a15

הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב המשוחח עם השועל–  מתקיימים כולם בו-זמנית, באותו מרחב.

זה לא משהו מקובל בספרי ילדים. זה חסר תקדים עד כמה שאני יודעת (וגם תאחיר לא עולה בדעתי), איור שדוחס סיפור לינארי למרחב אחד שירי, בו-זמני.

מה היתה ההשראה לבחירה היוצאת דופן?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

זה הכי קרוב שמצאתי. זה ערב פוטוריסטי אמנם, אבל גם הוא לגמרי סימולטני.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

"סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באוונגרד של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (ולא ניכנס לזה עכשיו). אבל מה שכל כך ייחודי ונפלא אצל תום זיידמן פרויד: הוא שהסימולטניות שלה היא לא קקפונית אלא פוליפונית; מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים. האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. במוסיקה קוראים לזה קונטרפונקט, צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו אצל באך.

ועכשיו לסימולטניות הפוליפונית של פינה באוש מתוך "1980" (דקה מלבבת שמשום מה אי אפשר להטמיע אבל ממש כדאי ללחוץ).

עד כאן הפרולוג. עוד נשוב אליו.

*

התבקשתי לדבר על איך אני אני כותבת על מחול, אבל כדאי אולי להקדים ולשאול למה אני כותבת על מחול (או על אמנות בכלל)?

התשובה הראשונה שעולה בדעתי: אני אוהבת להסביר.

יש אנשים שמאמינים בשתיקות נשגבות ובאורות מעומעמים. בשבילם הסברים זה "המוות" (כמו שהמורה שלי לבלט קאי לוטמן היה אומר על כל סטייה מציוויי הבלט: "זה המוות!").

אחד הדוברים היעילים ביותר של המוות הזה, היה האמן והמיצגן הגרמני יוזף בויס. "כל אחד מזהה, אם במודע ואם לא, את הבעייתיות שבמתן הסברים," הוא אמר, "בייחוד כשמדובר באמנות וביצירה, או בכל דבר שיש בו מן המסתורין ומן החידה."

אם כבר להסביר, בויס העדיף בעלי חיים: "בעצם הרעיון להסביר משהו לבעל חיים," הוא אמר, "יש משהו שפונה לדמיון, שנוגע בתחושת הסוד של העולם ושל הקיום."

ובכן, אני מעדיפה בני אדם… ואני גם חושדת במעקמי האף ובחוסמי ההסברים; רבים מהם עושים את זה כדי לשמור על טריטוריה וכדי להדיר ולהתנשא. אני חושבת שסנוביות זה סוג של טיפשות, שאמנות זה אושר ועושר ומרחב שבו הנפש יכולה להתמתח לאינספור ממדיה; לא רק נפשם של אמנים ואקדמאים, אלא של כל אדם וחוה.

ואני גם מוסכניקית בדם; אני אוהבת לפרק יצירות אמנות כדי לחשוף את המנגנון. אני אוהבת את הבלגן של אחורי הקלעים – או יותר נכון, אני אוהבת את המתח, את התנועה שבין לפני ואחורי הקלעים. "האמנות בשבילי היא מדע החירות," הכריז בויס. הוא התכוון לצד היוצר, ואני מוסיפה את הצד החווה, המתבונן. אין חירות בלי חופש תנועה. אני לא אוהבת שיש רק נקודת תצפית אחת, רק דלת אחת לכניסה ויציאה, כמו בכלא.

ולמה בעצם אני אוהבת להסביר? יש לכך שלוש סיבות, כמו שכתב חזי לסקלי (ויש גם סיבה רביעית, תמיד יש). אבל אם אני צריכה לבחור אחת: כי להסביר זו הדרך שלי לחוות יצירה במלואה.

ליצירות אמנות יש רבדים רבים. כדי להגיע לרובד הבא צריך לנסח את זה שלפניו. זה מין חוק קוסמי כזה, חוק יסוד בפיסיקה של התודעה. אני מסבירה כדי לראות כמה שיותר, כדי להגיע לסודות שמאחורי (או בתוך) הסודות.

לפני שנים הייתי במפגש עם נועה אשכול על כתב תנועה, ובשלב השאלות קמה מישהי ואמרה, "זה כל כך שכלתני, מה שאת אומרת…" ונועה ענתה, "נכון, גם השכל הוא חלק מהאדם." לא שכחתי את זה.

ועם זאת, אני לא מזלזלת בהתראת השכלתנות של בויס. אני יודעת שחלק משונאי ההסברים הם נפגעי הסברים דידקטיים ופולשניים. אבל זה בדיוק מה שמושך אותי, הסכנה, האתגר. כמה שזה יותר קשה זה יותר מעניין, זה דורש עורמה ותושייה.

קחו למשל את הגורגונה המיתולוגית מדוזה – כל מי שהביט בה ישירות מצא את מותו; כדי לנצח אותה היה על פרסאוס לצדד את מבטו אל השתקפותה במגינו המצוחצח. הסבר ישיר אינו מסכן את המתבונן אמנם, אלא את היצירה עצמה. כדי לשמור על פעימת החיים שלה צריך לפעמים לצדד את המבט, לצפות בה באופן עקיף.

איך עקיף? למשל דרך אמנויות אחרות; הן המגן המצוחצח שלי.

לסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס יש מסה קצרה ויפהפייה בשם "קפקא ומבשריו" שבה הוא מצביע על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם – פִּסקה מסתורית של סופר סיני מן המאה התשיעית, או פואמה חידתית של רוברט בראונינג – טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם בדיעבד וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס טוען שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו.

וזה מה שניסיתי לומר בפרולוג: שפינה באוש העמיקה את ההבנה שלי בתום זיידמן פרויד. שבזכותה התגלה לי יסוד התיאטרון-מחול באיורים, ולא פחות חשוב מזה – התגלה לי התדר הרגשי שבו קלות דעת מתלכדת עם אינטנסיביות רגשית ואושר עם כאב.

תגידו: יש פער גדול בין איור בספר ילדים למופע של פינה באוש. ואני אגיד, מצוין, פערים הם תיבות קינון להשראה. סרגיי דיאגילב מהבלט הרוסי הבין את זה יובלות לפנַי; כשהוא רצה לגדל כוריאוגרף, והוא גידל כמה וכמה, מניז'ינסקי ועד ז'ורז' בלנשין, הוא היה לוקח אותו קודם כל לסיור בגלריות. כי הפער בין האמנויות מפרה, והסמיכות מסלילה וחונקת.

והפער הזה לא מפרה רק את היוצרים אלא גם את הקוראים. כדי שהסבר לא ימית הוא חייב להיות פעולה יצירתית. הוא חייב לעורר השראה. וזה חלק מהאתגר שלי. כי אני כותבת גם בשביל השיחה. זה אחד הדברים האהובים עלי בעולם, לחשוב ביחד עם אנשים. עיר האושר היא הסלון הספרותי שתמיד רציתי שיהיה לי והתעצלתי לארגן. סלון אידאלי; בלי בישולים, בלי לרחוץ כלים, פתוח עשרים וארבע שבע, בלי סלקציות בכניסה. השונות של הקוראים גורמת לי אושר, היידע שהם מביאים, נקודות המבט. אין כמעט פוסט שבו אני לא לומדת משהו ולפעמים הרבה יותר ממשהו. אם תקראו למשל את התגובות לפוסט שכתבתי על rhythm 0 של מרינה אברמוביץ או לחילופין – את התגובות לפוסט על הילדה אילת של קדיה מולדובסקי, תזכו באושר ועושר.

ובחזרה למחול: ניקח את שירה אביתר למשל.

מתוך "בדק בית" שירה אביתר, פסטיבל צוללן 2015== (הצילום מתוך חזרה)

מתוך "בדק בית" שירה אביתר, פסטיבל צוללן 2015 (הצילום מתוך חזרה)

ב"בדק בית" השתמשה אביתר בדיוקנים מצולמים של בני משפחתה (הרבה יותר מהשניים שבתמונה). היא הדביקה אותם לקיר המוזיאון כמו תמונות בתערוכה, ותוך כדי דיבור על משפחתה היא הסירה אותם וערכה אותם מחדש לפי קריטריונים שהמציאה. זה היה סוג של סטנד-אפ; חד ומצחיק במקום שכואב.

מדי פעם היא הסירה את הדיוקנים מהקיר והשתמשה בהם כמסכות. ולא פעם היא השתמשה ביותר מדיוקן אחד, כשניסתה לגלם בגופה (או אולי לגלות איפה הוטבעו בו) זהויות ויחסים.

ברובד הזה "בדק בית" התנהג כמו תיאטרון בובות אמנותי, שבו גוף המפעיל גלוי, ואבריו "מושאלים" לבובות ומשלימים אותן.

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני, מגלם בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) בידו האחרת הוא מפעיל דמות נוספת דרך חרכי הארגז. איירה בתיה קולטון.

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני, מגלם בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) בידו האחרת הוא מפעיל את דמות האיש דרך חרכי הארגז. איירה בתיה קולטון.

אמרתי סטנד אפ, ואמרתי תיאטרון בובות אמנותי, אבל ברובד שלישי "בדק בית" הוא ניסיון למפות את החיה המיתולוגית "משפחה" על אינספור צירופיה וגלגוליה. המשפחה של בדק בית היא יצור רב פרצופי שמשתלט על גופה של הרקדנית, כל פעם בצורה אחרת, רק בלי הדרמה של "הדיבוק".

ברגע של שיא היא מנסה לרקוד כשכולם מודבקים לגופה, אבל הם כל הזמן נשמטים, והיא לא מתייאשת ומדביקה אותם אליה שוב ושוב, ובכוונה או שלא, מבצעת את הכוריאוגרפיה הסיזיפית (המוכרת לנשים רבות) של הניסיון להחזיק את כל המשפחה וגם לרקוד.

ובשורה התחתונה: "בדק בית" נעה בין סטנד אפ לתיאטרון בובות עכשווי למיתוס ופנטסיה. כלומר, יש לה לפחות שלוש כניסות. חלק מן הקוראים פה מבינים במיתוס ופנטסיה, אחרים מבינים בתיאטרון בובות אמנותי, או באמנות פלסטית, או בקולנוע, או בספרות; כשאני כותבת שהעבודה של טליה דה פריס וג'והן נוהלס בריקודי חדר השנה  מושפעת מהרומן הצרפתי החדש, אני כאילו חופרת מנהרה מהספרות אל המחול. ואני אוהבת לחפור מנהרות מתחת לאף של השומר.

מקבילות מתחומים אחרים הן תיבות תהודה לבחירות אמנותיות.

למשל: בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש. זה נעשה מטעמי חיסכון אבל קרה גם שטקסט נמחק לטובת רובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים. קלף רב שיכבתי כזה נקרא פלימפססט.

ולמה נזכרתי בזה? בגלל עבודת הסאונד שיצר ערן זקס ל"קליימקס" של יסמין גודר, שבה חומרים אקוסטיים שנאספו במהלך המופע מתקיימים בצד חומרים המופקים בזמן אמת. הוא כלל גם שכבות מוזיאליות מגירסאות קודמות (למשל צרחות התוכים בשעת השקיעה מהפעם ההיא במוזאון פתח תקווה). הצלילים של "קליימקס" בוקעים ממגוון טכנולוגיות ורמקולים שממוקמים באולם ומחוצה לו, וגם זה מוסיף לתחושת הריבוד. הסאונד שיצר ערן זקס הוא סאונד של מרחב ציבורי וגם מרחב פַּלִימְפסֶסְטי של תודעה וזיכרון.

אבל כשכתבתי על זה, לא צירפתי תמונה של פלימפססט מימי הבינייפ, אלא דווקא קטע מהחומה של גרייסלנד, האחוזה של אלביס. אבני החומה הן המצע של גרפיטי פלימפססטי שכותבים המעריצים.

קטע מחומת גרייסלנד

קטע מחומת גרייסלנד

למה גרייסלנד? כי בצד הסאונד המעולה של ערן זקס, רציתי גם להגניב את האיכות הפוסט-מודרנית של קליימקס, שניזונה (בין השאר) מן ההכלאה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה.

אטימולוגיה היא הענף הבלשני שחוקר את מקורן של מילים, את גלגוליהן והתפתחותן. הכתיבה שלי על מחול היא סוג של אטימולוגיה, שחלקה אובייקטיבית וחלקה פיוטית ובדיונית. אני מנסה לחשוף את העושר שהוטמע בעבודות (והשראות מותירות עקבות), וגם את כפילו הלא זהה: העושר שהן מעוררות.  

התמונות שאני מצרפת הן חלק מהטקסט, ובו בזמן הן מסלול עצמאי של רשמים והשתקפויות (ראו למשל אבק או שעה עם אוכלי כל).

*

ב1968 כתב רולאן בארת את "מות המחבר", מסה מהפכנית שבה הוא מפקיע את הבעלות על הטקסט ופירושו מן המחבר ומעביר אותה לקורא. בארת מתייחס לספרות, אבל אני אחליף ברשותכם את המילה "טקסט" במילה "מחול" ואת המילה "קורא" במילה "צופה".

בארת אומר שהכול ניתן להבהרה, אבל שום דבר אינו ניתן לפענוח. שאפשר לשוטט בתוך יצירה אבל לא לחדור אליה, שהסירוב לנעילת המשמעות הוא אנטי תיאולוגי, זאת כפירה בכל סוג של סמכות. הוא אומר שמחול הוא בעצם מרקם של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים בתוכו לדיאלוג זו עם זו, לפרודיה, לוויכוח… ויש מקום אחד שבו הריבוי הזה נאסף, והמקום הזה אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הצופה. הצופה הוא המרחב שבו נרשמים כל הציטוטים שמהם עשויה היצירה, מבלי שאף אחד מהם ילך לאיבוד."

בארת טוען שהולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר.

והמבקר, איפה נמצא המבקר במשוואה הזאת? בארת מעמיד אותו לצד המחבר.

אני לא רוצה למות. אולי בגלל זה הסתננתי לצד של הצופה. אם מבקרת אז מלשון "ביקור" ולא מלשון "ביקורת".

אני לא יודעת מה הדרך הטובה ביותר לכתוב על אמנות, אני לא יודעת אם יש כזאת. "הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מלצטט). גם כתיבה על מחול זה סוג של פורטרט; אני כותבת כך כי זה מספק את התשוקה שלי להבין ולהסביר, את הבינתחומיות המולדת, את ההתנגדות לסמכות וכוחנות ואת האושר של ריבוי האפשרויות והדיאלוג.

*

עוד על מחול

על "אוהבים אש" של יסמין גודר

על girls ועל boys של רועי אסף

על לילך ליבנה בהרמת מסך 2015

על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

*

ותזכורת, ביום ששי הקרוב

.

חגיגה של הורים רעים בספרות ילדים!

snow_white_queen_in_disguise

 

 

Read Full Post »

"לצד אירועי הבלט הגרנדיוזים מתקיים אירוע אינטימי, לכאורה איזוטרי, שחשיבותו לא פחות גדולה, ושהוא לא פחות חיוני ומרכזי לחיי המחול כאן." כתב חזי לסקלי אי אז, כשפסטיבל "ריקודי חדר" רק התחיל. היום בשנה העשרים ושבע לקיומו זה נכון מתמיד.

מרס קנינגהם אמר פעם שהגיע הזמן שהרקדנים ילמדו לרקוד על רגליהם במקום על המוסיקה, והתכוון שכל מרכיב במופע, עיצוב, סאונד, תנועה וכיו"ב, צריך להיות עצמאי. ואילו "ריקודי חדר" נוטים להרחיק עוד צעד ולוותר על המרכיבים האחרים. כתבתי "נוטים" כי אין גליוטינות ותנאים מוקדמים; פסטיבל "ריקודי חדר" זה לא על פנאטיות אלא על מעט שמחזיק מרובה. והוויתור הוא תופעת לוואי של האינטימיות, של הדגש על הרקדן היוצר והמתבונן ביצירתו בו בזמן.

ארבע העבודות שהכי אהבתי השנה היו שונות זו מזו בשפתן האמנותית, אבל בכולן היה משהו חשוף ומופשט, חף ממימטיות ומסנטימנטליות, צֳרי (במובן מרפא) לנזקי הקשב המפוצל והסיפוקים המיידיים.

*

Figures#2 (שם זמני), טליה דה פריס וג'והן נוהלס

Figures#2 הוא ריקוד זוגי שמשתהה בתנועות ביניים ומעבר בין פעולות יומיומיות, מחוות לא נחשבות ולא מודעות ולפיכך גם לא נגועות ואוצרות איזו אותנטיות וטריות. למשל? היערכות של הגוף לכריעה או לקימה ממנה: הידיים שתומכות, סדר הברכיים הנוגעות ברצפה והניתקות ממנה. או קיפול של מגבת גדולה. דה פריס ונוהלס לא מתעניינים בסיבות לכריעה. הם לא מתעניינים בתכליתו הגלויה של הקיפול, אלא בהתארגנות האגבית שמקדימה אותו, באצבעות שמחליקות למקומן ותוך כדי כך מותחות מעט את הבד. הם משתהים ומתבוננים ברגע שמוביל לפרישת הבד, באמצע הזה שמנותק מכל לפני ואחרי, רצף של כלום שנוהלס חוזר עליו שוב ושוב בסבלנות, בעקשנות עדינה, והתנועה מגיחה אט אט מתוך התת מודע התנועתי וסופחת עומק, רגש בלי שומן סנטימנטלי, ואפילו פיוט במינון זעיר הומואופתי, כמו בציורים של אגנס מרטין למשל.

אגנס מרטין, I love-life

אגנס מרטין, I love-life

אגנס מרטין, עמודים

אגנס מרטין, עמודים

אגנס מרטין, אור כוכבים

אגנס מרטין, אור כוכבים

ההתעסקות של נוהלס במגבת הופכת לתקיעות קטנה יומיומית, שיבוש קטנטן שרומז על שיבוש אחר שאין לו צורה ברורה. הירידה של טליה דה פריס לברכיים ובחזרה נותנת תחושה של גישוש, חיפוש אחרי מה שכבר איננו (משהו מקביל לכאבי פנטום), של היצמדות לאיזה זיכרון. הביצוע של שניהם מדויק ונוכח. גם כשהם רחוקים וגם כשהם קרובים וכמעט מתרפקים זה על זה, רק רווח דק מפריד.

חשבתי על ז'אן דילמן, הסרט המרעיש של שנטל אקרמן שכבר הוזכר פה יותר מפעם אחת. חייה של גיבורת הסרט, עקרת בית בלגית המשלימה את הכנסתה בזנות, הם רצף סיזיפי וכמעט אילם של פעולות. כל המידע נמצא בעיצוב הפלסטי (המושלם התפאורתי והדחוס כמו בתי בובות) ובכוריאוגרפיה שאקרמן טיפלה בה עד כדי ציון האצבעות שבהן צריכה השחקנית לקחת כלי זה או אחר. ובאמת, בשלב שבו מניחה הגיבורה את קערות הקמח, הביצה והפירורים של השניצלים בסדר משובש, הופכת הסצנה למעיקה ואפלה באופן שקשה להסביר למי שלא צפה בסרט.

אבל בניגוד לז'אן דילמן, דה פריס ונוהלס מודעים וקשובים למה שהם עושים וזה טוען את העבודה באיזה חסד שנעדר מסרטה של אקרמן.

ועוד חשבתי על נאטאלי סארוט, ממבשרות הרומן החדש. ספר המסות שלה אינו נמצא אמנם ברשותי, אבל בציטוטים הפזורים במרשתת מצאתי –

… מעשים זעירים וסמויים, ששום לשון חיצונית אינה עשויה לבטאם, הנחבטים אל שערי התודעה, מתקבצים לקבוצות דחוסות ומגיחים פתאום, מתפרקים בן-רגע, מצטרפים לצירופיהם וחוזרים ומופיעים בלבושם החדש…"

וגם: "כדי ללכוד את רחשושי הנפש, ממליצה סארוט לסופרים בני-זמנה לכתוב 'ספרים על לא-כלום, כמעט ללא נושא … מצומצמים לכדי תנועה צרופה אשר תקרב אותם אל אמנות מופשטת.'"

מתוך ז'אן דילמן, מאת שנטל אקרמן

מתוך ז'אן דילמן, מאת שנטל אקרמן

*

"צופים, המשך" מאת שלי פלמון, בביצוע שלי פלמון ויולי קובבסניאן

כש"צופים, המשך" של שלי פלמון נפתח בדיבור אחרי שתי עבודות שנרקדו בשקט מוחלט, כבשתי דחף להסות אותו. הדממה של "ריקודי חדר" ממכרת (אף שכל שיעול קטן קורע אותה כאילו היתה נייר). אבל הדיבור התגלה כהתחלה נהדרת, מפתיעה וסיבובית: יולי סיפרה שנדרשה לנסוע לירושלים לחזרות עם שלי, והנסיעות האלה הן "התת-כוריאוגרפיה של הריקוד". זה יפה ונכון – לא רק במישור ה"מעשי" שבו הכוריאוגרפיה האמנותית אמנם נסמכת על הכוריאוגרפיה התומכת של המציאות (הנסיעות). המסע מתל אביב לירושלים מוטבע גם במופע עצמו, שעוסק ב"אהבת הארץ", מושג בוער ונפיץ לדעת היוצרת. "צופים, המשך" נע בין נופי ירושלים לתל אביב, בין הסלעים והאש של ירושלים לים של תל אביב, שעורר בא. ד. גורדון (שמכתבו מצוטט במהלך המופע) "חדווה שכמוה לא הרגשתי מעודי, במרחבו האינסופי, בטהרתו השמיימית."

"צופים, המשך" כולל פיסות עיצוב: ארגז קרטון מעוך שהוא גם סלע (לא ארגז שמתחפש לסלע – גם הארגז וגם הסלע מתקיימים בו זמנית באותו אובייקט), ומכנסיים כחולים ענקיים שפלמון ספק לובשת ספק מקננת או נולדת מתוכם. ויש גם רמז לתלבושת: פלמון לובשת חולצה סרוגה בצבעי חרדל וחום, לקובבסניאן חולצה כחולה. ואיכשהו, באופן הכי מופשט הן מייצגות צחיחוּת (ירושלמית) וכְּחול ים (תל אביב). במהלך המופע הן יושבות זו על זו כאילו היו סלעים (בעוד שסלע-הארגז פשוט נישא ממקום למקום). פלמון שרה את ring of fire של ג'וני קאש בתרגומה. היא שרה במתיקות חרישית ובעוצמה ושתיהן רוקדות אש; וכמו שהארגז לא התחפש לסלע, כך הן לא מתחזות לאש או מחקות אותה; הריקוד הנהדר שלהן הוא מעין מסה על צורות ומקצבים של אש, ואיכשהו כמוס בו גם ריקוד אחר של כלות נפש. אחרי האש המופע קצת מסתייד, דועך לסתמיות. ובשורה התחתונה מדובר ביצירה מורכבת ודחוסה, מאופקת ובוערת, מפתיעה, מרגשת ומעוררת מחשבה, שעדיין זקוקה לוויסות.

ring of fire / תרגום שלי פלמון

אהבה היא דבר בוער
והיא הופכת לטבעת אש
האש לופפת, סובבת אותי
אני נפלתי
לתוך האש.

נפלתי לתוך טבעת, טבעת אש בוערת
נפלתי מטה מטה והלהבות עלו מעלה,
וזה שורף שורף שורף, האש שורפת,
האש שורפת.

מתוך "צופים, המשך", מאת שלי פלמון (עומדת מלפנים בתוך המכנסיים הענקיים)

מתוך "צופים, המשך", מאת שלי פלמון (עומדת מלפנים בתוך המכנסיים הענקיים)

*

(גילוי נאות: שלי פלמון ונאוה פרנקל שיצרה את העבודה הבאה היו פעם תלמידות שלי.)

*
I look after מאת ובביצוע נאוה פרנקל

פרנקל לא נכנסה מדלת השחקנים, היא פרצה ממתחת לפסנתר, קראה כתרנגול, נבחה ככלב, פעתה ככבשה. קראה לשמשון מלצר לשאת הספד ומכיוון שלא בא, קראה אותו במקומו ("לזכר אימי שרה ביילא בת שלמה לבית גינזברג אם התשעה, שהיתה משתמשת בביצה אחת לשבת, החלבון לדגים והחלמון להצהיב פני החלה, והיתה משלמת שכר לימוד לכמה מלמדים שבעיר בעד בנים ובנות. ובימים ששכבה על ערש דווי היתה כובשת רחמיה ומשדלתני שאעזבנה ואלך לחדר, ולא בטלה אותי מתלמודי אלא פעם אחת, במותה. ת נ צ ב ה"), שיחקה, נשאה הרצאה קצרה מלווה בהדגמות על חוסר התודעה וההווה התמידי של הפרפורמר בעבודתה, והסתלקה מן הדלת הראשית כרוח סערה לפני שסיימה את המופע.

כבר כתבתי פעם על האפקט המיוחד והמשחרר של הפורמליזם (אמנות שמתמקדת בצורה) של נאוה פרנקל, שהוא "על גבול הרוחני בשביל אדם א-רוחְני כמוני", ועל אחת כמה וכמה ב I look after שלא רק חובר על ידי פרנקל אלא גם נרקד על ידה. גם המבצעים הנאמנים ביותר של פרנקל לא דוברים את השפה ברמה של שפת אם כמוה. זה אושר גדול, במיוחד בשבילי, לראות אדם באלמנט שלו, משוחרר ומלא עוצמה, לא מעוקם ולא משוייף לשום כיוון. ביקום החילופי של I look after הנונסנס הוא אמצעי התבוננות ומחשבה, או להפך. והשחרור של פרנקל מקרב אותה לאידאל שמבקש היינריך פון קלייסט ב"על תיאטרון המריונטות", לאותו חן טבעי שהמודעות העצמית קלקלה ואולי אפשר להשלים מעגל ולשוב ולזכות בו דרך היידע והחשיבה.

*

"ביולוגיה אישית" חיבור וביצוע עמוס חץ

עמוס חץ הוא המייסד והמנהל האמנותי של ריקודי חדר (לניהול האמנותי שותפה בשנים האחרונות גם ליאור אביצור). בתוכנייה הוא מגדיר את עצמו "רקדן, מחבר ריקודים ומורה" אבל בשבילי הוא יהיה תמיד גם מאייר, בזכות איוריו ל"הזמיר" של אנדרסן בתרגום (שפתיים-ישק) של נתן אלתרמן. על האיורים הנפלאים האלה שהם כמו מסה על תורת הקומפוזיציה, אכתוב בפעם אחרת. היום אני במחול.

מתוך "הזמיר" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר עמוס חץ

מתוך "הזמיר" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר עמוס חץ

ככלל אני לא רגישה במיוחד לביצוע. בתשעה מקרים מתוך עשרה למשל, אני מעדיפה רפרודוקציה בספר אמנות על צפייה בתמונה מקורית. התבנית היא אותה תבנית, והנוחות של תנאי הצפייה, הפרטיות והזמינות, מנצחות את חד פעמיותו של הביצוע. את מה שחסר אני משלימה (לתחושתי) בדמיוני. עמוס חץ לעומת זאת נמצא בקוטב ההפוך, שבו רפרודוקציה ומקור הן שתי יצירות שונות ואי אפשר לגזור מאחת על השנייה.

ואותו דבר במחול; כאמן ביצוע יש לו גישה לדברים שנסתרים ואפילו חסומים בפני. חסומים, כי בכוונה או לא בכוונה, אמני הביצוע נוטים להזניח את הצורה. ובלי צורה, בלי השניוּת והמתח שהיא מביאה – אני לא משחקת. עמוס חץ נטוע בשני העולמות באותה מידה. הקומפוזיציה הפלסטית שלו מייצרת סביבה בטוחה שבה אני יכולה להתוודע לעולם הביצוע.

זאת ועוד: הצורה אצל עמוס חץ היא לא התכלית אלא הכלי שמחזיק ואוצר את השפע של התודעה. וב"ביולוגיה אישית" זה אפילו גלוי יותר, כי ראשיתה של היצירה בשרבוטים שרשם עמוס מדי יום במשך שנים, מעין יומן מופשט של תחושות, עקבות של הוויה משתנה. מקצת מן הרישומים האלה סודרו ברצף שהפך לפרטיטורה הפיוטית של "ביולוגיה אישית". התחושות התגלגלו ברישומים וחזרו והתגלגלו בריקוד, כשגלגולן הבא מתקיים כמובן בדמיונו ובזכרונו של כל צופה.

"ביולוגיה אישית" של עמוס חץ היא ריקוד נטו, ללא אביזרים ותפאורות, ללא מוסיקה – הסאונד היחיד היה חריקת קרשי הרצפה שהרעישו במיוחד תחת רגליו – ללא תלבושת. (כשתהיתי על הסתמיות של התלבושת יחסית לבחירות קודמות, התברר שהוא פשוט לא השיג את דוגמת ההסוואה הספיציפית שרצה, והוא עוד ימצא אותה. ואולי זה רק הסבר חלקי; אולי המקור הפלסטי נגס בפלסטיות של הריקוד, אולי עיקר המאמץ הושקע בלחזור ולחלץ תחושות מן הרישומים, ואפילו לשחזר את חוויית הרישום עצמה, את תנופת הזרועות).

ובחזרה לביצוע: עמוס חץ הוא בן שמונים ושתיים. גם כשהוא עוצר לכאורה, התנועה לא נפסקת ולכן היא גם לא מתחדשת, היא כל הזמן חיה ונמשכת. בריקוד שלו הגוף הוא המימוש של הרוח. אי אפשר לרקוד כך בגיל צעיר.

כשצפיתי בביצוע נזכרתי באויגן הריגל, הפרופסור הגרמני שנסע ליפן ללמוד ירייה בקשת כדי להבין מה זה זן, וכתב על כך ספר מלבב שאבד לי ולכן איני יכולה לצטט את הקטע שרציתי, ושבו אם אני זוכרת נכון, כשהירייה הנכונה סוף סוף מתרחשת, המורה מסביר ש"זה" (ולא האדם) ירה (ובמקרה הנוכחי הרגשתי ש"זה" רקד).

ובכל זאת גם ציטוט מתוך ההקדמה של חוקר הזן סוזוקי, שמצאתי במרשתת:

לשליטה מלאה בירייה בקשת אין די במיומנות טכנית. אדם חייב להתעלות על הטכניקה, עד שתהיה יכולתו "אמנות ללא-אמנות" הצומחת מתת-המודע. בהקשר של הירייה בקשת פירוש הדבר, שהיורה והמטרה אינם נפרדים עוד, אלא מציאות אחת."

*

עוד מחול ישראלי עכשווי

פוסט שמתחיל מתחת לפני הים ומסתיים בדם על הידיים – על פסטיבל צוללן 2015

ואולי יש פה משהו שאני מפספסת? על לילך ליבנה בהרמת מסך 2015

על "שעה עם אוכלי כל" של נבו רומנו ושני גרנות

פעמיים "דירת שני חדרים" (ניב שינפלד ואורן לאור)

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר

על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

הבדיחה היתה עלי – על "הגבעה" של רועי אסף

ועוד

Read Full Post »

Older Posts »