Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תיאטרון חפצים’

לשיטת היידגר, הפעילות הקרובה ביותר לאדם בחיי היומיום אינה הפעילות התודעתית או המנטלית, כפי שגורסת הפילוסופיה המערבית הרווחת, אלא דווקא זו הפרקטית, המשתמשת בכלים הנמצאים בסביבתו.

מצוטט מתוך להיות ברפובליקת ויימאר, מאת בעז נוימן

אלא שלהפרדה בין פעילות תודעתית-מנטלית לבין שימוש פיסי בחפצים אין שחר לטעמי. כשם שהשימוש בחפצים (נניח, פטיש, משקפת, או מקל נחייה) יכול להחליף או לשדרג את פעולת האברים, כך הוא יכול גם להציף ולממש פיסות סמויות של הנפש והתודעה. מה עוד שההרגל והאילמות הופכים את החפצים לשקופים, אנשים שוכחים להיזהר ומאפשרים להם גישה לפינות האינטימיות ביותר.

זהו פוסט שני ואחרון שבו החפצים של ביאליק הופכים אותו כמו שהופכים גרב. לפוסט הקודם

*

  1. המקל

מאן ריי, דיוקן עצמי עם מקל הליכה, 1940-1930 – לחצו להגדלה

.

ביאליק התמוגג מהצלחת נאומו במועדון סופרי הידיש באמריקה. הוא הרביץ בהם דרשה, אמר לגליקסברג, והם היו מוטלים לפניו.

עמד, אחז במקלו בשתי קצותיו, הניחו על המדרכה, צעד אחורנית כמה צעדים, שילב את ידיו על חזהו, הביט על המקל:

– אט אזוי זעגן זיי געלעגן (כך היו מוטלים).

מוטלים במובן התעלפו ממנו, בניסוח עכשווי. כדי להמחיש עד כמה, ממחיז ביאליק את הסצנה ומציג אותה לגליקסברג: הנה הוא, המשורר הזחוח, המרוחק מעט, המתנשא מעל קהלו הדומם המוטל בחוסר אונים.

פרקטיקה כזאת של הדגמה מזכירה לי את המנהג התנ"כי להמחיש ולתמצת נבואות בעזרת חפצים; נניח, ויכוח בין ירמיהו הנביא לחנניה הנביא: האחד מסתובב עם עול בהמות על צווארו כדי להמחיש שיהודה צריכה להיכנע לבבל, והאחר שובר את העול כדי להמחיש שאלוהים ישחרר אותה (ירמיהו כח').

אבל בעוד שתיאטרון החפצים הלאומי של הנביאים עוסק בנושאים הרי גורל, חיים ומוות, טוב ורע, והחפץ מלוהק על ידי או לפחות בהשראת סמכות אלוהית, ביאליק מגייס את השיטה בשביל לא כלום, כדי להכיל את יהירותו העולצת הגולשת מסיר המילים אל העולם.

ועם זאת, יש משהו נוגע ללב וחושפני בתיאטרון החפצים הקטן שלו. ביאליק הוא משורר, וליהוק המקל לתפקיד הקהל הוא מושלם מבחינה פואטית:

פיסית, מקל אינו חפץ ככל החפצים, הוא מתעלה על כולם בכישורי ההתעלפות המזוקקים שלו: מקו מאונך לקו מאוזן.

ומטפורית, המקל המעולף הוא שמספק לביאליק את התמיכה הנחוצה לו בחיי היום יום, כלומר המקל מגלם בדיעבד לא רק את התעלפות הקהל אלא גם את התמיכה שהוא מספק לביאליק בחיי היום יום.

סנטי שבינסקי, קרקס (שנוצר במסגרת סדנת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס)

ועכשיו לרשימת הכובעים:

גליקסברג מתבונן בתצלומי ביאליק מתקופת רוסיה ומונה –

כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש פרט לצילינדר ו"קלחת". ביניהם כחמשה כובעי פרווה, של ביבר וקטיפה שחורה באמצע, של "קאראקול" וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פאנאמה ו"צלחת" מקש. בלכתו ל"מוריה" היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן.

ותוסיפו על זה את תיאור פגישתו הראשונה עם ביאליק: המפגש התרחש באודסה, בשעת בין ערביים. בחוץ סער הים והרעיד את הזגוגיות, וביאליק שגופו עטוף בשמיכה ושפם אדירים עוטר את פניו האפופים בעשן סיגריות, חבש לראשו תרבוש אדום.

גליקסברג מונה גם מלבושים נוספים של ביאליק ומסיים במעיל חום-ירקרק שהמשורר ש"ביקש לשוות לבגד זה צורה רומנטית" רק הניח על כתפיו.

ובלי לקרוא לביאליק דנדי, דומה שהראיות מצביעות על איזו קלות דעת אופנתית ונטייה לתיאטרליות.

ובהמשך לכך, שתי אנקדוטות:

*

  1. הסרת המגבעת

בתשעה באב תרצ"ב, נכנס גליקסברג עם נחום גוטמן ועם ביאליק לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. ביאליק שהפליג בסיפורים על חגי ילדותו, שכח שהוא נמצא בבית כנסת והסיר את מגבעתו.

אני תמיד מנסה להסביר לתלמידי תיאטרון שחפצים הם כמו משקולת על סצנה אם אינם מעוררים איזה קונפליקט שמשמש מנוף קומי או דרמטי, ולו בזעיר אנפין. ובהמשך לכך –

גליקסברג לא מביט ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. די לו בביאליק ובפיזור דעתו, אבל אני שתמיד מדמיינת הכול על במה, מתענגת על המהומה הקלה הקומית שמחוללת הסרת המגבעת. ביאליק אמנם מסיר אותה לתומו, אבל האחרים אינם שותפים לפיזור דעתו, ובעודם קשובים לזכרונותיו הם גם מחליפים מבטים מחויכים, נבוכים או מבוהלים מעל לראשו ומתלבטים אם להעיר לו ומתי לקטוע את שטף סיפורו.

*

  1. המטפחת

אמר ביאליק לגליקסברג:

כשאני שם מטפחת על ראשי, הנני דומה מאד לאמי. פעם עשיתי כך ונדהמתי: כאילו את אמי אני רואה בחיים.

רק דמיינו את התמונה. ביאליק קושר מטפחת לסנטרו ומביט בראי, ואמו המרירה הרעשנית והמתה מכבר מחזירה לו מבט. התעתוע המגדרי, ערבוב הזמנים והרגשות. אני מנסה לחשוב על תקדימים או תאחירים; אולי הזאב של כיפה אדומה עם כומתת השינה של הסבתא? או להבדיל, גיבור סיפורו השובר לב של אנדריי פלטונוב, "סמיון" (מתוך בעולם נהדר ואכזר). סמיון עוד לא בן שמונה. אמו מתה בלדתה, והוא מחליט להיות אמא לאחיו הקטנים "אם אין מישהו אחר", ולפיכך הוא לובש את שמלתה, ובפניו הילדותיים והעצובים נראה ספק ילד ספק ילדה.

הֶרְאֵיתִי אֶת יְצִירָתִי לִמְבֻגָּרִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אִם צִיּוּרִי מֵטִיל אֵימָה עֲלֵיהֶם. הֵם הֵשִׁיבוּ לִי: "כְּלוּם צָרִיךְ אָדָם לִפְחֹד מִפְּנֵי כּוֹבַע?" לַאֲמִתּו שֶׁל דָּבָר, לֹא הָיְתָה זוֹ צוּרַת כּוֹבַע, אֶלָּא דְמוּתוֹ שֶׁל נָחָש-בָּרִיחַ בְּעַכְּלוֹ פִּיל. לָכֵן צִיַּרְתִּי אֶת קִרְבּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ-הַבָּרִיחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַדָבָר מוּבָן גַּם לִמְבֻגָּרִים. כִּי כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים: תָּמִיד צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם הַכֹּל. (הנסיך הקטן תרגום אריה לרנר)

עוד שפת חפצים בעיר האושר

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

חייל הבדיל האמיץ

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה  

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

Read Full Post »

זה יהיה קצר וקיצי הפעם, בי נשבעתי.

יש לי חיבה מיוחדת ל"איורים בדיעבד"; למשל "בוא הביתה, טיטוס!" ספר הילדים הנפלא של שמעון צבר שאויר על ידי רמברנדט לא בכוונה. והצילום הזה של עדיקא הוא לפחות בשבילי ובדיעבד, תיאטרון חפצים בעקבות "קן ציפור" של ביאליק. (תיאטרון חפצים מפקיע חפצים יומיומיים מן השימוש הרגיל שלהם והופך אותם לדמויות בהצגה).

דוד עדיקא, 2011 לחצו להגדלה

קַן צִפּוֹר

קֵן לַצִּפּוֹר
בֵּין הָעֵצִים,
וּבַקֵּן לָהּ
שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.

וּבְכָל-בֵּיצָה
– הַס, פֶּן תָּעִיר –
יָשֵׁן לוֹ
אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

עדיקא לא התחיל מביאליק, זה ברור. הפורמליזם שלו מחסן אותו מאיוריות. השפה שלו היא הכלאה של פופ ארט מקומי עם סופרמטיזם נוסח קזימיר מלביץ' ונגיעה של קלסיציזם קר רוברט-מייפלת'ורפי (נשמע משונה אבל עובד), אבל הצלחת שלו היא עדיין הקן של הציפור המצוירת עליה, אף שציפור כה קטנה ומעודנת ודו-ממדית אינה יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות, ואחרי שבושלו ונחתכו מאוחר מדי לדגור עליהן. זהו קן ציפור מנותק מכל טבע (אפילו יותר משל בתיה קולטון). הטמפרטורה הרגשית הנמוכה אמנם מנטרלת את המחאה הטבעונית, אבל לא את המתח בין המרקמים לצורות; בין הפירורים הזעירים לחרסינה הצחורה שעליה הם זרועים כמו נקודות חן, בין הצהוב החם והסמיך והמבוקע של החלמונים לעיגולים השטוחים של המפה, שמתפקדים על פי צורתם וגודלם כחלמונים צבעוניים; פלא שעוד לא המציאו כאלה, בצד הקרטיבים והמים בטעמים והפרחים הצבועים המתרבים בחנויות הפרחים.

הצלחת כולה היא עיגול בתוך מרובע, במין הדהוד ענקי של דיגום המפה, והעין נלכדת בין האישור הצורני לצרימה הרגשית.

דוד עדיקא, 2002 ללא כותרת (חלמונים תאומים)

ואם כבר מדברים על צורות בתוך צורות – בתוך האליפסה של כל חלבון יש זוג עיגולי חלמונים, וכשמרחיקים את המבט התבנית מתהפכת: בתוך עיגול הצלחת יש זוג אליפסות ביצתיות.

דוד עדיקא 2001 לחצו להגדלה

גם לגלישה החתולית הזאת לתיאטרון חפצים יש הצדקות פורמליסטיות; החתול הוא קרוב משפחה של הצלחת בחומריות ובקימוריו הגדולים והקטנים. עיניו העצומות מתחרזות עם תאומי החלמונים. (על מה הוא חולם? אולי על קן אמיתי עם תאומי גוזלים). הציפוי האפרפר של החלמונים מהדהד בהצללות של הפסלון.

מימין, דוד עדיקא 2001 (פרט), משמאל, דוד עדיקא 2002

יכולתי עוד להמשיך ולהתגלגל עם הפורמליזם של עדיקא מצורות לקווקווים וכן הלאה, אבל הבטחתי לקצר. אז רק עוד כמה מילים:

בזמן שקראתי את מנספילד פארק של ג'יין אוסטן בתרגומה הנפלא של לי עברון, היתה לי הרגשה שכבר נתקלתי בגברת נוריס המאוסה, החטטנית והקמצנית והמתנשאת והחנפנית, במקום אחר. וכמובן – גברת נוריס, החתולה המלשנית של פילץ', השרת של בית ספר הוגוורטס. למצוא את ג'יין אוסטן בהוגוורטס זה סוג של נחת אקולוגית. רולינג בתפקיד הדבורה המאביקה מרחיבה את בית הגידול של אוסטן ושומרת על המאזן התרבותי. מה שמחזיר אותי לשמעון צבר ורמברנדט.

פלישיה קנו, ארגוס פילץ' וגברת נוריס. האיור מפה.

.

עוד באותם עניינים

אנטומיה של חלום (או משהו כזה)

יש לי משהו עם אוטיסטים (עוד איורי בדיעבד)

על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה

לצלם בגיהנום

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

וודו וחפצי מעבר – על סופי קאל

ובלי שום קשר, ובהצתה מאוחרת: לפני שלושה ימים מלאו ארבעים שנה למותו של אלביס. הייתי שם בממפיס, לפני עשרים.

Read Full Post »

רונית ברנגה

רונית ברנגה

ארבע הערות ארוכות על סוד קסמם:

*

  1. בין מודרניזם לפנטזיה

רונית ברנגה מכליאה בין חי לדומם. יש הכלאות כאלה גם במציאות; נניח רגל מעץ למי שאיבד את רגלו או יד-קרס לפירט שתנין קטע את ידו. כל מה שחורג מן הפונקציונליות שייך לפיוט ולקולאז' – ובעצם לאָסַמבְּלָאז' (יצירה המשלבת חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) – לפריקיות, מוטציה, הנדסה גנטית, מיתוס ומאגיה; ההרכב והמינון משתנים על פי ההקשר.

כי יש הבדל בין הכסא הפיוטי של רוברט וילסון, שבו הוחלפה הרגל השלישית החסרה ברגל של יצור חי, לספל הסיוטי של Christine Chin, שיש בו בכל זאת גם קרירות של אופנה ועיצוב, לקורבנותיו של סיד, הילד המתעלל מ"צעצוע של סיפור1", דוקטור מנגלה של עם הצעצועים.

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

אחד מקורבנותיו של סיד מ

אחד מקורבנותיו של סיד מ"צעצוע של סיפור 1"

לפעמים ההכלאה היא תוצאה של כישוף שהשתבש, כמו באגדה על הנסיכים שנהפכו לברבורים. אחותם טווה להם כותונות מעלי סרפד כדי לגאול אותם, אבל היא לא מספיקה להשלים את מלאכתה; שרוול אחד חסר, והאח הקטן אמנם חוזר ולובש את דמותו האנושית, למעט כנף אחת שנותרת במקום זרוע והופכת אותו למשהו בין פריק לגיבור-על (משורר?).

Yuko Shimizu

Yuko Shimizu

הכישוף המשובש של ברנגה הוא אפל יותר מכישוף הסרפדים; זה לא קסם של גאולה אלא של השתלטות. האצבעות המבצבצות מן הכלים מאיימות ומטרידות כי לא ברור לאן נעלם שאר הגוף, איך הוא נדחס לכלים כה קטנים ודקים.

באחד משיעורי הוגוורטס מנסה רון להפוך עכבר לספל, ובגלל שהוא לא מדייק מתקבל ספל עם זנב. העבודה של מרט אופנהיים למטה שבה ומוכיחה, כמה קצר המרחק בין מודרניזם לפנטזיה.

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

*

רונית ברנגה

רונית ברנגה

  1. רמשים מתכופפים ותיאטרון חפצים

גם לכלים הקטנים של ברנגה (לפחות לכל אלה שדגמתי) יש חמש אצבעות, כלומר יד שלמה. זה עוזר מן הסתם ליציבות, קשה לאזן כלי על רגל אחת או על שתיים, ובו בזמן זה גם הופך אותם לרמשים משונים מרבי רגליים, מששניים ומרתיעים במיוחד בגלל המראה המתורבת של הכלים.

קחו למשל, לשם השוואה, את האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים". אחרי שהילד גיבור האופרה פורק את זעמו על החדר, קמים הכלים החבולים לתחייה. לכאורה זה דומה למה שמעוללת ברנגה, ובעצם לגמרי שונה.

מתוך האופרה של מוריס רוול

מתוך האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים", כוריאוגרפיה ירי קיליאן, תיאטרון המחול ההולנדי.

כלי הענק של האופרה נראים כמו תלבושות, תחפושות שרגליים ואברים אנושיים אחרים מבצבצים מתוכן.

הכלים של ברנגה קרובים יותר לתיאטרון הבובות העכשווי, שעושה שימוש נרחב ב"השאלת איברים". כלומר, יוצר אנטומיה היברידית משילוב של אברים חיים ומעוצבים.

בסרטון הבא אפשר לראות את מיטל רז מפליאה (באמת מפליאה) להנפיש בעזרת אצבעותיה.

ולא רק בעזרת האצבעות. כשרז תולשת את הפטרוזיליה בשיניה היא הופכת את פניה למעין תקריב ענק של פני הזברה המיניאטורית. היא מטעינה את הזברה הקטנה ברגשות ובאנרגיות של אישה שלמה.

תמיד היתה קרבה בין תיאטרון בובות לכישוף. ואם כבר מדברים על זה, בין תיאטרון לכישוף בכלל; אנטונין ארטו אמר, "תיאטרון, במילה אחת, שאינו מעשה של כישוף, איננו." אבל תיאטרון הבובות העכשווי מבצע את הקסם ומערטל אותו בו בזמן. הוא חושף את המנגנון, את אחורי הקלעים ומשתף את הצופה במשחק (שוב נקלעתי לגבול בין מודרניזם לפנטזיה, רק מחיצה דקה של מודעות ופיכחון מפרידה ביניהם).

רונית ברנגה (שאמנם קרובה יותר לכישוף ממיטל רז) מגלה אינטואיציה בובנאית גבוהה, כשהיא נשענת על התנועה ה"טבעית" של הכלים. זה לגמרי טבעי שקנקנים יתכופפו; אנחנו הלא מטים אותם כל הזמן כדי לשפוך את תכולתם, והם כמו למדו ואימצו את התנועה. וזה לגמרי טבעי שאצבעות ייחלצו לעזרה, הן ממילא נמצאות בסביבה.

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.)

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.) מתאימים לצד הבלתי צפוי של ההגדה.

*

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

  1. מין ומגדר

התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי.

(מתוך עץ השיער מאת מרי דה מורגן)

מרי דה מורגן מפרקת את הגוף הנשי לדימויים עזים ועדינים טעונים בכאב ובמיניות; מפרחי פיות טורפים ועד פרחי עיניים סקרניים או בוכיים, שלא לדבר על עץ השיער.

ובהמשך לכך גם הכלים של רונית ברנגה טעונים באלימות ויצריות, מן הפה המוגש על צלחת שוכבת (בלי "רגליים", היא לא יכולה לברוח) ועד לזרבובית הפאלית שרוכנת מעליו.

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

*

  1. מטונימיות רבות עוצמה

מבחינה פואטית, הכלים הפנטסטיים האלה הם מטונימיות. שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) הסביר מה זאת מטונימיה באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה. (מתוך הפוסט שמרחיב ומסביר גם את ההבדל בין מטונימיה למטפורה)

ובהמשך לכך, גם רונית ברנגה ממזגת בין הספלים לאצבעות שאוחזות בהם (או לפיות שנצמדים אליהם) ויוצרת מטונימיות מתעתעות, לופתות ומצחיקות, מרגשות ומבעיתות בו בזמן.

כי מה קורה פה בעצם? האם הכלים האלה הם בני אדם שהתנוונו והפכו לבשר אחד עם כליהם מרוב שימוש והזדהות וחמדנות, ורק חלק קטן חסר מנוחה ורעבתני עדיין משתרבב ומעיד על מוצאם?

או שמא אלה הכלים שהתקנאו ביוצריהם ומצאו דרך להשתלט עליהם, רק האצבעות והפִּיות מציצים לרגעים כמו אברים של טובע?

או שאולי הפיות והידיים לא שייכים לקורבנות אלא דווקא לכלים הטורפים שאורבים לכל מי שמתקרב אליהם?

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

הסתירות האלה מייצרות מתח ואירוניה, כלומר עוצמה פיוטית, רטורית ורגשית.

לסיום, הנזל מושיט עצם למכשפה בברכת חג מולד משונה מצמררת, שנפרדת מן האצבעות של רונית ברנגה ופותחת את השער לפוסט הבא, על אצבעות בסיפורי האחים גרים.

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הספר הנפלא ביותר

בתיה קולטון מכליאה חי בצומח

חייל הבדיל האמיץ (או מבוא לתיאטרון חפצים)

עוד על ספלים ואנשים ב"דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וודו וחפצי מעבר, על סופי קאל

לצלם בגיהנום (כולל תיאטרון חפצים של ואן גוך)

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

להורים וילדים – תיאטרון-גלריה החנות (אחד המקומות המלבבים בעיר) חוגג את סיום החופש הגדול בשלל הצגות הילדים הסדנאות והקרטיבים של פסטיבל ארטיק. במקביל תוצג במקום תערוכת ציורי ילדים שאצרו אמה וסופי שור בנות השמונה. בפתיחה ב25.8 בשעה 18:00 יימכרו ספרי הצביעה של עמותת אליפלט.

*

הזדמנות נדירה לצפות בשני הגנים המרתקים של נעמי יואלי

במסגרת 360° – פסטיבל תיאטרון במרחב הירושלמי. לאתר הפסטיבל

"ובמיוחד גן זה א'" – סיור לחישות בחצר הילדות של יואלי בגן רחביה: יום ה' 25.8, 20:30 ו-22:00

"ובמיוחד גן זה ב'"- Story telling על ספסל במשכנות שאננים – יום א, 28.8 בשעה 18:45

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון!

*

Read Full Post »

* הכותרת בעקבות אדוורד מונק שכתב במחברותיו, "המצלמה אינה יכולה להתמודד עם ציור כל עוד לא ניתן להשתמש בה בעולם הבא או בגיהנום."

*

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב"ד)

כששאלתי את אביב יצחקי מה הסיפור של הגביעים ההזויים האלה, התברר שמדליקים בהם נרות בשעת תפילת הבוקר, לפני הדוכן של שליח הציבור. הוא אמר שריתקו אותו הטקסטורות, השעווה שנוזלת מלפנים וסימני הניגוב והשפשוף בגלל הצטברות עשן.

*

וזה מה שריתק אותי (כמה וכמה דברים):

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

דבר ראשון חשבתי על הקופסאות של ג'וזף קורנל. יש לו כמה עם שורות של גביעים, למשל זאת שלמעלה. אבל אצל קורנל הכול טהור וגבישי ועצוב ובלתי מושג כמו שלגייה בארון הזכוכית (קורנל עצמו תמיד מזכיר לי את הילד המת מ"ככלות חמש שנים" של לורקה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת).

הגביעים של יצחקי לא חנוטים ומוגנים בזכוכית, הם חיים וקשי יום. יכול להיות שזאת פרקטיקה מקובלת להפוך גביעים לפמוטות, אבל בי לפחות זה מעורר מחנק ותחושה של חסימת פִּיות. הטיפות למעלה משמאל נראות כאילו נורקו זה עתה על ידי הגביע האחרון.

*

זה לא כל כך נדיר שחפצים מואנשים או קמים לחיים (אין הבדל אמיתי בין השניים, רק הבדל של מצב צבירה ותלוי את מי שואלים). "כשאנו המתים נתעורר" כך קרא משורר החפצים דניס סילק למאמר שבו הציע לשחקנים להינעל במחסן רהיטים כדי ללמוד את החיים המרוכזים והלא ממהרים, של כסא, שולחן, או שידה.

"כשאנו המתים נתעורר" כך נקרא המחזה האחרון של איבסן. דניס סילק גנב את השם מהשחקנים ונתן אותו לחפצים (כמו שפרומתיאוס גנב את האש וכולי).

ציורי הבקבוקים של ג'ורג'יו מורנדי נראים לא פעם כפורטרט משפחתי נושן, נוקשה ומאופק:

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

לואן גוך לעומת זאת, יש סדרת ציורים שבהם אדונים-בקבוקים, חבושי מגבעות-פקקים, יד(יות)יהם על מותניהם, מתכנסים לרגלי בקבוק שנפל. הנה אחד.

ואן גוך

תיאטרון החפצים של ואן גוך. לחצו להגדלה

וראו גם הספר הנפלא ביותר (באמת).

*

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

השפשופים האקספרסיוניסטיים ברקע הגביעים הזכירו לי את שמי הכוכבים של ואן גוך. אבל אפילו יותר מזה הם הזכירו לי את אדוורד מונק, למשל את שלושת הציורים שלמעלה. בייחוד את הציור הימני, שנקרא "גיל ההתבגרות". המיטה הלבנה של הנערה הזכירה לי את המגש הבוהק של הגביעים.

אלה שתי במות (שונות ככל האפשר, ועדיין) לצללים וחרדות.

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה מימין, רישום הכנה לתפאורה של הסרט האקספרסיוניסטי "הקבינט של ד"ר קאליגרי" (1920). העולם העקום, האלכסוני והלא יציב של האספרסיוניסטים מחזיר אותי לאדוורד מונק: "בעת שִׁכרות אנחנו רואים דברים בצורה אחרת," הוא כתב, "רישום הקווים לרוב נמס, הכול נראה כתוהו ובוהו … אם רואים כוס עקומה, יש לציירה עקומה."
משמאל, הליצן הבוכה, ציור ילדות של בני נמר, שעדיין מגלם בשבילי את מהות האקספרסיוניזם.

*

ובד בבד הצילום של אביב יצחקי הוא גם ההפך הגמור. שהרי השריטות האלה ברקע אינן תוצאה של שכרות או זעקה פנימית אלא עקבות של מאבק הרבה יותר ארצי בין לכלוך לנקיון בקטע מסוים של בית כנסת. זה לכשעצמו כבר יפהפה, הפיוט שהיומיום מפיק בעל כורחו ובדרך אגב.

וזה מחזיר אותי גם לתפקיד המקורי של הגביעים ככלים של נרות תפילה. תפילות נתפסות בדרך כלל כזַכּות ורוחניות. זה הצד הנאצל והייצוגי שלהן, והצילום של יצחקי הוא כמו כניסת המשרתים, הוא חושף את צד שמאל של התפילה, צד הקשרים והחוטים המקושקשים והשריטות והיריקות. כי העולם הבא והגיהנום (בהמשך למונק מהכותרת) כולם פה אם מישהו רוצה לצלם.

יש בצילום הזה מין זרם מעמקים שסוחף אותי שוב ושוב אל הדרמטי והזועק. גם כשהופכים אותו הוא לא מתבלבל ומושך לגן עדן ולגיהנום. ועם זאת, יש הבדל של קנה מידה בין הצילום של יצחקי לפיסת המציאות שהוא ממסגר. הצילום הוא קטן ושטוח כמו מפה. הוא לא משכפל את המציאות אלא מתעד את הכוריאוגרפיה של היד המנקה. וגם את זה אני אוהבת, את הפיוט הקריר והיבש של המפה, כל מה שמאפשר לראות תבניות מלמעלה ובבת אחת.

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט ואחד מורכב ודמוי חנוכייה...) כאן http://publicdomainreview.org/collections/choregraphie-1701/ אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט, ואחד מורכב דמוי חנוכייה…) כאן אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

*

עוד על צילום (מבחר אקראי)

מיכל חלבין, מיטה באמצע הנהר

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים

זקן כחול שעורר בהלה קלה

Read Full Post »

 לחברתי עלינא שקוננה בפני על "כל הטקסט הזה של ההגדה" (שאת תגידי דבר כזה?)

ככלל נדמה לי שהרבה אנשים, אפילו אלה שאוהבים לקרוא בהגדה, מכוונים בעיקר לאיזה "מסר" שמסתיר מהם את הטקסט, שהוא (לפחות בדיעבד) סוּפר-נסייני, מגובב, טלוא, משחקי, מלא פערים, רמות לשון, נקודות מבט, גוונים רגשיים, שירים והוראות במה וטקס.
תכנים אידיאולוגיים – דתיים, לאומיים וכלל אנושיים – הם רק חלק ממה שההגדה מציעה. בוודאי לחילונים כמוני, אבל גם לאחרים בהתאמה מסוימת. אין בכוונתי להתעכב על המובן מאליו, רק לרפרף על כמה כניסות (ויציאות) שנשכחו.

*

ונתחיל מהילדות, הילדים

ההגדה, בין שאר מאפייניה-מעלותיה, היא אחד הטקסטים הבודדים למבוגרים, שילדים נחשפים אליהם מדי שנה, הרבה לפני שהם מבינים את תוכנה.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

הסיפור הקצר הזה הוא קודם כל ובעיקר רשימה של שמות המשתתפים שאליה מודבק זנב של עלילה. השם המרגש ביותר, לפחות בילדותי, היה כמובן רבי טרפון, עם ראש התנין שדמיינתי לו בהשראת היאור וכולי. את רבי (סבא) אליעזר דמיינתי יושב בחברת הגזר הכתום הענקי שלו (כמו ילד עם חפץ מעבר), רבי יהושוע היה כמובן יהושוע הפרוע, על אלעזר בן עזריה פחות או יותר דילגתי; ביחד עם אליעזר זה נשמע לי משחק מילים, מין "שרה שרה שיר שמח" שהשתרבב לסיפור, ורבי עקיבא… ובכן, אני מתייחסת לתקופה קדומה עכשיו, לפני שלמדנו עליו בבית ספר – שמו הזכיר לי עקבים, כלומר דמיינתי אותו נוקש בנעלי העקב האדומות שלו (דווקא אדומות!) מתחת לשולחן. עכשיו רק תארו לכם את החבורה המשונה הזאת, מסבה לשולחן ומספרת ביציאת מצריים.
זאת לא מין בדיחה על חשבון ההגדה. זה דיווח של מאזינה צעירה שעדיין קיימת בתוכי. הטקסט הזה היה ונותר גם סך כל הפעמים הקודמות ששמעתי/קראתי אותו, והשכבה הההיא, הרחוקה, של הנונסנס עדיין גורמת לי לחייך.

*

ואם אנחנו כבר בילדים – ארבעת הבנים עדיין נראים לי כמו שריד ממשחק רביעיות שאותו אפשר וצריך לנחש.

יהושוע הפרוע של היינריך הופמן, בהחלט יכול להיות אחד הבנים מקלפי הרביעיות האבודים.

*

אמא אווזה (ואתם, שלא מחשיבים שירי ילדים, חכו מעט, עוד כמה דוגמאות ואני עוברת לדברים אחרים)

כל שירי המשחק האלה שכמו יצאו מאמא אווזה… למי שלא בקיא – הנה למשל שיר דמוי חד גדיא (כל התרגומים מאמא אווזה מאת אורי סלע) :

זה הבית שבנה מר צמח.

זה שק הקמח
שהיה בבית שבנה מר צמח.

זה העכבר
שזלל את כל הקמח
בבית שבנה מר צמח.

זה החתול
שטרף את העכבר
שזלל את כל הקמח
בבית שבנה מר צמח. [וכך זה נמשך ונמשך…]

או שיר דמוי "אחד מי יודע" שנפתח ב:

ביום הראשון
שלח לי אהובי
פסיון על עץ אגס.

ביום השני
שלח לי אהובי
שתי יונים
ופסיון על עץ אגס. [וכך הלאה עד ליום השנים-עשר…]

מבנה השאלות ותשובות חביב מאד על ההגדה וסביבותיה, מ"מה נשתנה?" ועד בכלל. אצלנו למשל תמיד שרו (בהטעמה אשכנזית ששרדה מן היידיש המקורית) על הסעודה הגדולה שתיערך כשהמשיח יבוא:

ומה נאכל בסעודה זו?
שור הבר ולוויתן,
שור הבר ולוויתן אכול נאכל
בסעודה זו.

ומה נשתה בסעודה זו?
יין המשומר,
יין המשומר שתה נשתה,
שור הבר ולוויתן אכל נאכל
בסעודה זו.

ומי יאמר דברי תורה בסעודה זו?
משה רבינו,
משה רבינו יאמר תורה
שור הבר ולוויתן אכל נאכל [וכך הלאה והלאה…]

והנה למשל שיר שאלות ותשובות מאמא אווזה (ובאותה הזדמנות, אם מישהו חשב שאמא אווזה זה רק שירי משחק ניטרליים במשקל נוצה – אז לא):

מי הרג את אדום החזה?
"אני," אמר הדרור,
"אני בחץ הזה
הרגתי את אדום החזה."

מי ראהו במותו?
"אני," אמר הזבוב,
"אני ראיתי בעיני
וזה היה עצוב."

מי יתפור לו תכריכים?
"אני," אמרה החיפושית,
"אני אתפור לו תכריכים
אם זה מה שצריכים." [וזה ממשיך כך על פני בתים רבים.]

*

רשימות

ההגדה, כמו כל טקסט נסייני ראוי לשמו, מלאה רשימות: של המכות, של ראשי התיבות, של הבנים וכן הלאה. אפילו סאי שונגון, אשת החצר היפנית שהקדימה את זמנה, היתה מאשרת אותה (וכאן אפשר לקרוא על שיגעון הרשימות האוונגרדי שלה).

*

תיזאורוס ומאגיה

לפעמים זה בכלל לא קשור לְמשמעות. סתם לאהבת מילים.
למשל התזאורוס הזה של פעלי ההלל "להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעַלה ולקלס…" (ולא, לא ממש איכפת לי את מי, די בשפע הזה של העברית). או המאגיה של "כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם", לחש-נחש מעל ומעבר למשמעות. וגם המילים הנהדרות והמפתיעות של יהודה הלוי, שׁוּבִי, נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי / כִּי יְיָ גָּמַל עָלָיְכִי!) ויכולתי להביא עוד ועוד דוגמאות, אני מתאפקת כדי לא להאריך.

והמסתורין הו המסתורין של "ויהי בחצי הלילה…"

*

תיאטרון חפצים  

ויופיין המופרך של הוראות הבמה המדוקדקות: "שותים רוב כוס שני בהסבת שמאל", "לוקחים כזית מן המצה התחתונה וכורכים בכזית מרור…" "מכסים את המצות ומגביהים את הכוס ואומרים בקול", וכך הלאה, והכוס שמוזגים לאליהו הרואה ואינו נראה (בשנים מסוימות נוסף גם כסא ריק ליהדות ברית המועצות). ומעל לכל תיאטרון החפצים המשונה שבו החסה נקראת מרור, והחרוסת היא בעצם טיט, ורגל של עוף מסמלת את הזרוע החזקה של אלוהים (זה כבר גובל בנונסנס גם בלי המסננת שלי. למעשה, זה מזכיר לי את "אינטימי אינטימי" גרסת החפצים המטורפת שיצר ז'אק טֶמְפְּלֶרוֹ לכיפה אדומה: כיפה אדומה היתה תפוח קטן ירוק עם סרט אדום על הזלזל שחיבר אותו לעץ, הסבתא היתה תפוח אדמה מבושל והזאב הוא ראש אמיתי וקצת מסריח של דג טורף עם שיניים חדות, והו, הייתם צריכים לראות את הרגע שבו הבובנאי מעך את הסבתא המהבילה לתוך פי הזאב!).

צלחת הפסח היתה ההשראה לחגיגת "מופעי הצלחת" שערכתי עם תלמידַי בחזותי, בכל סוף שנה. וכאן, בסעודת הפיות, אפשר לראות את הגלגול האחרון שלה.

ואם כבר מדברים על זה, גם התהילים היפהפה המשובץ בהגדה: "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן" הוא תיאטרון בובות מיסטי.

סוונה רוקדת, מתוך "מלך האריות" של ג'ולי טיימור

*

לואיס קרול

רבי יוסי הגלילי אומר. מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות… [וכן הלאה והלאה פירוט החישובים]

רבי אליעזר אומר. מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של ארבע מכות… [וגו']

רבי עקיבא אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של חמש מכות… [וגו']

וכל פינת המתמטיקה ההזויה הזאת היא כל כך לואיס קרול ואליס בארץ הפלאות. כאן אצלנו, כל שנה בליל הסדר.

*

ולמה אני כן אומרת את "שפוך חמתך"

וישנם גם הגוונים הרגשיים. לאו דווקא אלה המוצהרים ומשוכפלים (עברה וזעם וחרון אף וכן הלאה).

קחו למשל את שיכרון הכוח של 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ולא אחר…'
אני יודעת שזה אלוהים שדובר ואצלו זה לא סתם שיכרון כוח ואגו טריפ, אבל הטקסט מדבר בעד עצמו. (למעשה, מדובר בגרסא עוצמתית וקודרת של מונולוג הטווס אצל עודד בורלא: "מי אני? אני. מה אני? אני." וכן הלאה.)

או "דיינו" (עוד שיר במתכונת אמא אווזה) שאותו שרים אצלנו במין לחן קופצני, הוא צבר במשך השנים כאב ותמיהה. איך אפשר לשיר כך "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם…" לתמיהה היו שני פנים: אתיים ופואטיים; שהרי ברגע שנפער הסדק בין המילים למנגינה מיד מתגלגלים לתוכו כל מיני דברים חדשים כמו אירוניה ומקבריות.

וכמובן: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו: כי אכל את יעקוב ואת נווהו הֵשָׁמוּ.

אני מבינה ומוקירה אנשים שנמנעים מקריאת הטקסט הזה, אבל את מבחן ה-אני-קוראת-רק-דברים-שאיתם-אני-מזדהה, אפילו "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם בורא פרי הגפן" לא היה עובר. אלוהים אינו הנמען שלי בשום רגע של ההגדה. כשאני קוראת את "שפוך חמתך", אני מקשיבה למה שהרגיש מי שחיבר אותו. וזה תמיד נראה לי כמו ילד מושפל שמדרבן את אחיו הגדול להרביץ לילדים שהציקו לו. המניפולטיביות של "אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו" כל כך שקופה, "הם לא סופרים אותך!" הוא אומר כדי לחמם את אחיו הגדול, ואז "כי אכל את יעקוב ואת נווהו הֵשָׁמוּ," המתיילד; זה תמיד נשמע לי כמו ילד קטן שכינויי גוף למיניהם הם עדיין מופשטים מדי בשבילו, והוא קורא לעצמו בשם שכל האחרים קוראים לו.
"שפוך חמתך" בשבילי, הוא פיסת תיעוד, מעין רפליקה במחזה היסטורי, שמעוררת מחשבות על היעקוב הזה ועל הקשר בין מסכנות לאלימות.

*

אני לא אוהבת טקסטים מטוהרים ומוחלקים ומצונזרים, שלא לומר מסורסים.
הקיבוצים למשל, ניסו את זה. הם חיברו לעצמם הגדה אלטרנטיבית, סינתטית, טהורה ואידאולוגית. זה היה נחמד כמו כל צעצוע חדש ונוצץ, אבל לא עבר זמן רב, הרוח קצת השתנתה וההגדה הקיבוצית הזדקנה ונהייתה אנכרוניסטית, פני השטח התפוררו ולא היה כלום מתחת, שום דבר שבו אפשר להאחז.

הגדת קיבוץ רגבים, מודפסת על סטנסיל

ההגדה המסורתית היא כמו דמות בשבילי; אספנית, ילדותית-אוונגרדית, חובבת צורות ומשחקים, טקסית עד כדי OCD ותיאטרון חפצים, רבת ימים ושכבות ומשקעים ואידאות ושלדים בארון ומחוצה לו. זה מה שעושה אותה כל כך עמידה ומעניינת, האפשרות להקשיב לכל מיני תדרים.
מיתוסים וזכרונות הם תמיד מלאי סדקים וסתירות, וטוב למעוד לתוכם מאשר לחפש את המסר המושלם ולדחוס אליו בכוח את כל הדברים שמשתרבבים, או לקצץ אותם כי הם לא שייכים.

ועם שמחת היציאה לחירות ועם הדחף לזכור ולספר – עם זה אני פשוט מזדהה ומאמצת.

***

עוד בסביבה

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

Read Full Post »