Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תיאטרון הלחם והבובה’

… ניסיתי להרדם שוב, אבל האימה עדיין אותה אימה – אדומה, לבנה, מרובעת."

(לב טולסטוי במכתב לאישתו)

אמנות היא בין השאר, מציאת הכלי המדויק לכאב, כזה שמאפשר להחזיק בו מבלי שישרוף, להתבונן בו, להתרחק ממנו ולצלול לתוכו באותה נשימה. המתח הזה בין הכאוס של הרגש לסדר של הצורה.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (לחצו להגדלה)

רוחיר ון דר ויידן, צליבה 1460 (לחצו להגדלה)

אחרי אינספור צליבות הדיפטיך הזה של ון דר ויידן (1400-1464) בכל זאת תפס אותי בהפתעה. נתקלתי בו לפני שנים, במוזיאון לאמנות בפילדלפיה ולא הצלחתי להינתק. לא האמנתי שצוייר במאה החמש עשרה.

כדי להבין עד כמה התמונה חריגה די להשוותה להורדה מהצלב שוַן דר ויידן עצמו צייר יותר מעשרים שנה קודם לכן.

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435

שתי הסצנות מתרחשות בשעה שהיא לא יום ולא לילה – השמיים שחורים אבל הדמויות מוארות היטב. שתיהן מתרחשות בצמוד לקיר, אותם צלבים נטועים באותה קרקע סלעית מכוסה בפלומה דקה של עשב או טחבים, שעליה מוטלות עצם וגולגולת. אבל המשותף רק מבליט את ההבדל בין הצפיפות ועושר הפרטים של התמונה המוקדמת לבין הריק החשוף של הצליבה המאוחרת.

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435 (פרט)

רוחיר ון דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435 (פרט)

למעלה תקריב של חלק מההורדה. שימו לב לדוגמאות, לקישוטים, למרקמים השונים; לבטנת הפרווה, לגרביונים ונעלי הבובה של יוסף הרמתי, לעשבי הבר הדקים הצומחים ליד העצם. לעומת כל זה הצליבה של 1460 היא כמו חוברת צביעה לפעוטות: משטחים גדולים של צבע אחיד. שום קישוטים, ניחומים והסחות דעת. נזר-הקוצים והשיער הם רצף אחד עם החום-כהה של הצלב. אפור, שחור, ירקרק, חום ואדום עז. התכלת והוורוד של בגדי יוחנן ומריה דהויים עד כדי וריאציות על צבע הגוף והעצם, צבעי לווין של הבד הלבן העוטף את אזור החלציים.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (פרט, אותו חום)

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (פרט)

במבט נוסף מתברר שהקיר אינו יצוק או מטוייח אלא מסורג בקווים ישרים של לבֵנים. באריגים האדומים נותרו סימנים של קיפול מדוקדק. בכל הקווים המאוזנים והמאונכים האלה מהדהד הצלב. ועוד לא אמרנו כלום על הצלב הגדול החולש על כל התמונה, כשכרכוב החומה מצטלב בקו המפריד בין חלקי הדיפטיך.

הזרימה של אזור החלציים מטעה, הקצוות המתנפנפים משלימים את קו הזרועות של הצלוב למין איקס שמשפד אותו, ומצטלב גם עם האלכסון שבו מריה גולשת לגולגולת (ויוחנן לא מצליח לבלום אותה). מסגרת הדיפטיך "חותכת" את כנף שמלתה. נטיית ראשה מצטלבת עם נטיית ראשו של בנה, וכן הלאה. הקומפוזיציה כולה מורכבת מאיקסים וצלבים מפורשים ומובלעים.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460, קומפוזיציה של צלבים ואיקסים

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460, קומפוזיציה של צלבים ואיקסים

מורי ורבי יוסף הירש אמר שצהוב זה הצבע של החיים. אבל אין צהוב בצליבה הזאת, ואין זהב. הדמויות קרובות לקיר עד כדי תבליט וכמעט מסומרות אליו. וברקע האדום העז והבהיר  שאי אפשר להסיט עין ממנו, כאב מקופל שנפרש וכמו מרחיב עשרת מונים את החוטים הדקיקים של הדם.

זה לא האדום של "תיאטרון הלחם והבובה" שכולו העצמה של זעקת הסובל, העולם כולו הוא תיבת תהודה שלה. וגם לא האדום של הצליבות האקספרסיוניסטיות של פרנסיס בייקון (אף שבייקון הושפע מן האדום של ון דר ויידן מן הסתם).

"תיאטרון הלחם והבובה" (מתוך מופע מחאה כנראה, על הדיכוי הצבאי באל סלבדור).

פרנסיס בייקון, צליבה, 1965

פרנסיס בייקון, צליבה, 1965 (לחצו להגדלה)

המבט הקליני של ון דר ויידן לא מפלה בין המסמר שמחבר את בסיס הצלב לאדמה לבין פניהם העצובים של האנשים. יוחנן ומריה תחומים במסגרת נפרדת. רק כנף בגדה של האם משתרבב לטריטוריה של בנה (אפילו לא כדי שמיכי של חמלה). זו צליבה כפולה ומכופלת, ריאליסטית עד כדי צינה ובו בזמן מופשטת במין תיאטרון מודרניסטי ללא אלוהים.

הכי קרוב לזה אינגמר ברגמן של זעקות ולחישות. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתי בת שבע עשרה. בכיתי כל הלילה מהמועקה, מהכאב. אחר כך לימדתי את הסרט כחלק מסדנא על צבע ורגש. הנה הטריילר שלו. האדום מעט חיוור ועדיין נותן מושג (זה רק שתי דקות, ממש כדאי).

"זעקות ולחישות" הוא סרט אדום, עם קצת לבן שמתחלף לעתים בשחור. השימוש בצבעים גורר את הסרט לגבול המופשט. האדום, כמו אצל ואן דר ויידן, עז אבל גם גרפי ותָחום בנוקשות, ממוסגר על ידי משקופים לבנים שלא מניחים לו לזרום ולהתפרץ. רק עכשיו, בזכות ון דר ויידן, פתאום שמתי לב עד כמה "זעקות ולחישות" גדוש בדיפטיכונים וטריפטיכונים, בדימויים נוצריים של חמלה וצליבה, פייטות ומטפחות ורוניקה.

פייטה מתוך

פייטה מתוך "זעקות ולחישות" אינגמר ברגמן, היישר לרשימת הפייטות

ואחרי כל האדום הזה, רק תארו לכם איזו רווחה זאת בסוף הסרט, כשמגיע הירוק.

מתוך

מתוך "זעקות ולחישות", אינגמר ברגמן

*

עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בואי אמא

על הלובן של התפוז המכני

כחול הוא צבע שערך הצהוב

הצבעים של טרנטינו (על כלבי אשמורת)

ועוד

*

ובלי שום קשר, שתי הודעות:

קייג', אקונצ'י, ועוד ביום שלישי הקרוב, 4.2.14
בשעה 20:00, אמניות הקול ענת פיק ואתי בן-זקן במופע קולי ובו יצירות סאונד-טקסט עפ"י טקסטים מאת ויטו אקונצ'י, ג'ון קייג', דיק היגינס וטקסטים מקוריים.
בשעה 20:30, האמנית גבריאל נויהאוס תציג את "יפה" – מיצג בן רבע שעה שבו היא מרכיבה דמויות נשיות מקיפולי נייר.

מספר המקומות מוגבל, דמי כניסה 30 ש"ח, לפרטים: ציפי אדר, מוזיאון בית ראובן, ביאליק 14 תל אביב 054-5584810

*

ולמי שעוד לא ראה את מיטל רז וקרן דמבינסקי  – שני מופעים קצרים של תיאטרון נונסנס מלבב לילדים ומבוגרים כאחד!
הסיפור על דומי ודומה, עובר שם סוס
בתיאטרון הידית בפרדס חנה – יום שלישי ה-4.2  ב 17:00 כרטיסים לידית 077-5301381 (מבוגרים חינם)
בתיאטרון החנות בתל אביב בשבת ה-8.2 ב 11:00 – לרכישת כרטיסים בחנות   עדכון: אזלו הכרטיסים להופעה בשבת ב11:00 אם רציתם לבוא – התקשרו למיטל וקרן 0544-611492  יתכן שתפתח הצגה נוספת ב12:00

*

Read Full Post »

שבע הערות על ציורו הנפלא של ניקולא פּוּסַן "נוף עם פִּירָמוּס ותִיסְבִּי".

1. הסיפור, או כשרומיאו ויוליה פגש את טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

זהו תקציר הסיפור: שילוב בין רומיאו ויוליה לרגע שבו יעקב אבינו מקבל את כתונת בנו הטבולה בדם "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף", עם סוף שמתאים לבלדה יותר מאשר לאוסף המטמורפוזות שבו נכלל. לגמרי חריג בין סיפוריהם של אנשים שהפכו לצמחים, דוממים או בעלי חיים, ולפעמים להפך – דוממים שהפכו לבני אדם.
הנאהבים אינם מתגלגלים בעץ. העץ היה שם מראש. דמו של פירמוס רק שינה את צבע פירותיו, כמו שטיפות דמו של טרומפלדור הצמיחו פרגים.

*

2. "נוף עם פירמוס ותיסבי"

יש לא מעט גרסאות מצוירות של סיפור פירמוס ותיסבי, ונדמה שרוב הציירים (גברים מן הסתם) נתפסו לתשוקתו הלא ממומשת של פירמוס וגלשו למין סימבוליזם אירוטי שבו תיסבי המעורטלת או המעורטלת למחצה, נופלת על "חרבו" הזקופה של פירמוס השוכב.

פורנוגרפיה מתונה יחסית, רק לשם הדגמה

ניקולא פוסן בציורו הנפלא "נוף עם פירמוס ותיסבי" (1651), בוחר ברגע שלפני, שבו תיסבי חשה אל פירמוס הגוסס, הרגע שבו היא מתחילה לקלוט את אסונה. וראשית לתמונה (לחצו להגדלה!).

ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי" (1651) לחצו להגדלה!

.

בקדמת הבמה, במרכז, מצוירת תיסבי החשה אל אהובה המוטל ללא רוח חיים. אבל זהו רק חלק קטנטן מן התפאורה הפנורמית הזרועה בסטטיסטים. ברקע הלביאה תוקפת סוס לבן. רוכבו נפל. רוכב אחר מנסה לנעוץ בה את חניתו. עדר של פרות וכבשים ועוד כמה פרשים והולכי רגל נסים לכיוון ההפוך משל תיסבי, אל העיר. אחת הנמלטות מועדת למעין בור או ערוץ אפל. במרכז התמונה מקום המפגש: הקבר והעץ והמעיין שמימיו חלקים כראי. ולמעלה השמיים, חשוכים ומסנוורים ושסועים על ידי ברקים. הזמן מפוצל ודחוס: זה הרגע שבו תיסבי מגלה את גופתו של פירמוס, אבל גם הרגע שקדם לו בהרבה, שבו הלביאה הוכתמה בדם הטרף. שני הדברים מתרחשים בו זמנית כמו שקורה לפעמים בחלומות. וגם הכיוונים ההפוכים של הריצה, הכאוטיות הבהולה, האינטנסיבית והדוממת באופן מוזר.

*

3. מרחב נפשי

זה לא סתם הנוף שבו התרחשה הטרגדיה, אלא הנוף התודעתי שמתארת פסיכולוגיית הגשטלט (המאוחרת בהרבה כמובן, המושגים תמיד מפגרים אחרי החיים). פוסן מצייר מתוך תודעתה של תיסבי. זו לא פיסת טבע ברגע מסוים אלא מרחב נפשי של טרגדיה. תיסבי מפרשת את  הגירויים החושיים ומארגנת אותם מחדש על פי תחושותיה. לא רק באופן כללי ואווירתי, אלא בפרטי פרטים המבויימים כמעט עד הסוף. רק כמעט – הקצוות נותרים פרומים ופתוחים. לא מתוך רשלנות אלא מתוך נאמנות לעמימותו וחמקמקותו של התת מודע.

הנה כמה מהם, מהקל אל הכבד.

*

4. טֶבַח הסוס הלבן

הסוס הלבן מותקף, מתוך ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651)

.

במרכז התמונה משמאל, מיני סצנה דרמטית שבולטת גם בגלל השיבוש בזמן (היא קדמה כאמור, למתרחש במרכז התמונה). חמש דמויות סבוכות זו בזו: סוס לבן, ומאחוריו סוס שחור כמו צל. הלביאה שנועצת את שיניה בסוס הלבן. הרוכב שנפל. חברו שמנסה להרוג את הלביאה. אבל זה מאוחר מדי בשביל הסוס הלבן.

ה"ברד אנד פפט" (תיאטרון הלחם והבובה, תיאטרון בובות פוליטי-פיוטי שעוד אכתוב עליו יום אחד) יצרו פעם מופע בשם White Horse Butcher. וזה מה שכתב עליו פיטר שומאן, מייסד התיאטרון והיוצר המוביל:

הסוס הלבן הוא סמל החיים. הוא מייצג את את האור והשמש. את נעורי האדם, חיוניותו ופוריותו. הסוס הלבן הוא יפהפה, אפילו נשגב. לכן אפולו רתם אותם למרכבתו.

החד קרן המותקף משטיח הקיר שלמעלה (1495–1505) שימש השראה למופע של הברד אנד פפט (התמונה מכאן). אצל פיטר שומאן רוצחו של הסוס הלבן הוא הקפיטליזם החזירי. הלביאה של אובידיוס היא נציגת הגורל.

ואולי אני משוחדת בעניין סוסים לבנים, כי אהוב לבי היה רואה סוס לבן בילדותו, כל לילה לפני שנרדם.

*

5. העץ והמעיין

במרכז התמונה נמצא מקום המפגש של הנאהבים: המעיין והעץ הצומח על גדתו. העץ כפי שאנחנו יודעים, ייצבע לנצח בדמו של פירמוס וישקף את אהבתם הטרגית של הנאהבים. אצל פוסן פוגע ברק בעץ. ענף אחד (פירמוס) – נשבר ומתכופף למים. המים חלקים וזכים. הרוח שמכופפת את צמרות העצים לא מקמטת את פניהם. העץ משתקף בהם, אבל קצת במעוקם; הזווית מתאימה יותר לזרועו של הנער המוטל בתחתית התמונה.

מתוך ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651) פרט

.

פוסן מפרק את המרחב, כמו שקודם פירק את הזמן. הוא מצייר את העץ שמתחתיו התאבד פירמוס ושמתחתיו גילתה אותו תיסבי, בנפרד מן הגיבורים. ההשתקפות מסגירה וחושפת את הקריעה.

*

6. השמיים

סיפרתי כאן לא מעט על המורה שלי לרישום יוסף הירש:

בדרך כלל בתחילת השיעור הוא היה פורש איזו תיאוריה, עיקרון מארגן: למשל הדים. בתקופה מסוימת הכל התפענח דרכם. היינו הולכים ברחוב ומנסים להבין האם העננים הם הדים של הבתים והאם האנשים הם הדים של הפנסים וכן הלאה (ממכר לגמרי, נסו). בתקופת ההדים הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".

הירש היה רואה מיד שהשמיים של ניקולא פוסן הם הד של הטרגדיה.
הברק הגדול היא תיסבי (בעצם גם הקטן, זו מעין אנימציה של תנועה, של התקרבות). בזוויות של הברק מהדהדות הזוויות של גופהּ. ושימו לב איך קדמת גופה של הנערה בוהקת כמו ברק.
באור המסנוור באופק, לרגלי הברק, מהדהד גופו של פירמוס. גזע העץ החוצה אותו מחקה-משכפל את תנוחת הראש המופרד מהגוף.

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651), פרט מתוך השמיים (מוקטן לנוחות ההשוואה, בתוספת קווי מתאר להדגשת "תנוחת" האור שבה מהדהדת תנוחתו של פירמוס).

.

ובו בזמן הברק שחוצה את השמיים גם מחזיר אותנו לתחילת הסיפור, לסדק בקיר. הסדק בשמיים הוא הגדלה קוסמית של הסדק שדרכו תקשרו הנאהבים ותכננו את בריחתם.

*

7. ובשורה התחתונה – אוונגרד מן המאה השבע עשרה

ניקולא פוסן נועז ומפתיע (לתקופתו ובכלל) בשבירה של חוקי הזמן והמרחב, ובהסוואתה העדינה, כך שהיא לא חייבת לעבור דרך המודע כדי לפעול.

*

פוסט המשך – גלגוליו של קיר – אובידיוס, שייקספיר, ביאליק, חנוך לוין

עוד מדרשי תמונה

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

גינה לאורפאוס (פול קליי)

*

עוד מטמורפוזות

מי שאיבד ילד (על סיפורה של פרספונה)

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה (על פיגמליון)

פתתה ונאנסה (על מדוזה)

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן)

*

Read Full Post »