Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תיאטרון בובות’

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

בנובמבר 2012 תיפתח החממה השנייה של תיאטרון הקרון לאמנים מכל התחומים שרוצים לערוק לעולם הילדים. כל הפרטים בהמשך. ולפני כן, כמה מילים על החממה הראשונה שגם אותה היה לי הכבוד והעונג לרכז; עונג גדול באמת, כי האנשים שנבחרו בזהירות היו מוכשרים, מלאי תשוקה ורוח מוסקטרית (כולם בעד אחד, אחד בעד כולם).

בפסטיבל הבובות שיתקיים בירושלים בשבוע שבין ה5 ל10 באוגוסט, תוכלו לראות חמש מן התוצאות הראשונות:

הילדה אילת על פי קדיה מולודובסקי, טקסט יקר ללבי במיוחד בעיבוד יפהפה שכולו נפש, של גליה שומר. התמונה אגב, אינה מסגירה את פלאי העיצוב. לכל המשפחה, מגיל 5.

יום ה'  ה9.8 בשעות 11:00 ו-12:30 בתיאטרון החאן – במה 3

מתוך הילדה אילת מאת גליה שומר על פי קדיה מולודובסקי. התמונה אינה מגלה את סודות העיצוב.

*

מיקי מאוס והחייזר האיום – נמר גולן יוצר תיאטרון בובות מקורי ונלבב משלושה כדורי ג'גלינג. נמר שהוא להטוטן במקצועו, מגשים בין השאר את הפנטזיה שהולידה את החממה – על אמנים מתחומים שונים שיַפְרו את תיאטרון הבובות (ולמען הגילוי הנאות – הוא גם בני היקר).
המופע שמתאים לכל המשפחה מגיל 5, יוצג במסגרת "סברס, ערבי קברט למבוגרים ולנוער" בחצר תיאטרון החאן (חינם!)

יום ב' 6.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם הדיילות של עמית דוידסון ורותם וולק, ו-וונדרלנד של דינה גולדשטיין).
יום ג' 7.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם מופע הגרמופון של יעל רסולי, והסיפור על דומה ודומי של קרן דמבינסקי ומיטל רז – מי שלא ראה אותן בשנה שעברה – עונג מובטח!)
וגם – ביום ה' 9.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם במסגרת "אנגלי, צרפתי ורוסי – ערב אהבה למירי פארי" – לקט מן הערב ההוא (שבו תהפוך אמנם מיני מאוס למירי מאוס).

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום – צולם במהלך חזרה

*

ואחרון חביב: דרקון, חייט ושתי צמות – שלוש מתנות בכרטיס אחד:

הדרקון הוא הדרקון השחור של לאה גולדברג, זה שניסה לחטוף את בתו של צ'ן סו לין. שירה של לאה גולדברג הופך לתיאטרון מחול מוזיקלי עשיר ומינימליסטי (ואם זה נשמע כמו ניגוד – הסוד הוא בצירופים שמזכירים את העונג הצרוף שעליו כתבתי כאן). יצירתן של מיכל לוטן ואליה לוי בשיתוף עם ניר לנדא ותומר דמסקי.

מתוך "בארץ סין" של לאה גולדברג, צולם במהלך חזרה

החייט – חייט קטן עורך מסע גדול מבלי לצאת מחדרו. מסתבר שמעבר למציאות האפורה יש עוד עולם קסום ופלאי. המופע הלירי של אורנן ברייר מעורר (כמו הילדה אילת, אבל אחרת) את כוחות הריפוי של הדמיון.

החייט הקטן רוכב על סוס-מכונת תפירה – צולם במהלך חזרה

ושתי הצמות – הן של גילגי-בילבי שהולכת לקרקס. נעמה מאיר, אנרכיסטית שכולה תום, ולי מינצי המעצבת שערקה מעולם האיור (עוד אחת שמגשימה את הפנטזיה הבינתחומית של החממה!) ומצליחה להיות בו-בזמן גם מקורית וגם נאמנה לעולמה של גילגי בת-גרב, ואסף פרידמן, יצרו תיאטרון צבעוני ופראי של גוף דגדוגים וגרביים.

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

דרקון, חייט ושתי צמות, לכל המשפחה מגיל 4 – כ90 דקות, כולל טיול קטן בשכונת נחלאות. נקודת המפגש גן התות/בוסתן ספרדי, רח' הכרמל 26 פינת רח' מזכרת משה 4. ניתן להגיע דרך שעה הכניסה ברח' אגריפס 73 מול שוק מחנה יהודה.

יום ג' 7.8 בשעות 17:00 ו-18:00
יום ד' 8.8 בשעות 17:00 ו-18:00

*

ועוד כמה מילים לסיום: מעבר לדמיון, להומור ולפיוט, בולטת השונות בין חמש העבודות. וזה אולי משמח אותי יותר מכל. כי שונות פירושה שאיש לא התאים את עצמו לתבנית מוכנה מראש. להפך, כל יוצר חיפש ומצא את דרכו שלו. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", אמר יוזף בויס. גם בשבילי, מרית.

וזו גם ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שלקח חלק בפרוייקט. ובייחוד לשותפתי היקרה רוני מוסנזון נלקן ולדליה יפה מעין ולד"ר נעמי יואלי שיזמו, השתתפו ותמכו בכל לב.

עוד טעימות מפרוייקטים נוספים שנולדו בחממה:

ארצ'ימבולדו הוא צייר איטלקי מהמאה ה16 (לא, הוא לא למד בחממה) אבל בהשראתו יצרו מיכל אבולעפיה ואסף פרידמן את דמותו של יצור הפרא ברמלי משלל חיות אפריקאיות. בהמשך קיבל הפרוייקט מפנה חדש, לא פחות מרתק (עוד לא הגיע הזמן לגלות).

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

*

שתי תמונות מתוך עבודות של סימון שנהב

סימון שנהב, בובת איילה

סימון שנהב – עולם של נקודות בשחור לבן

*

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד", על חתול נחמד שיושב על מרבד ועוד ועוד יצורים יותר ויותר גדולים מגיעים ומתיישבים לבדו, עד שהוא מתרגז ומבריח את כולם, ונשאר שוב לבד. בגרסה של מורן כל המשתתפים מתרוממים מן המרבד עצמו.

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד"

*

תמונות מעבודות של הילה פלשקס בחממה:

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה של קדיה מולודובסקי, ספינה בהשראה פוטוריסטית

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה מאת קדיה מולודובסקי

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

*

בימים אלה החלה ההרשמה לחממה הבאה שתוקדש לתיאטרון קטן

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה: ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, מספרי סיפורים, מוסיקאים, במאים, בובנאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים, שרוצים ליצור תיאטרון קטן לילדים.

מה מקבלים?

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון קטן. היכרות עם טקסטים איכותיים, קלסיים ועכשוויים, פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

מה זה תיאטרון קטן?

תיאטרון שמיועד לילדים קטנים, מקטנטנים בני שנתיים ועד גן חובה (למה שרק גדולים ייהנו מאמנות).
תיאטרון שנמצא בחצי הדרך בין סיפור להצגה.
"סיפור" במקרה הזה, יכול להיות גם שיר או אוסף שירים. הוא יכול להיות ללא מילים, או כמעט ללא מילים.
תיאטרון קטן משתמש בכל האמצעים של תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי, רק באופן יותר צנוע וחופשי.

כלומר, הקורס יעסוק ב: תיאטרון ספר ואיור, תיאטרון חפצים וחומרים,  תיאטרון צעצוע (כמו תיאטרון חלון, רק זעיר), בובת דיאלוג, תיאטרון דימויים, תיאטרון מחול, בחירת טקסטים, עיבודם ויצירת תסריטים ללא מילים, והכל מתוך הקפדה משולשת על: פשטות הפקתית, אמנותיות ופיוט, קשב וקשר עם הקהל.

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. אני אהיה שם כל הזמן, ולצדי יעבדו ד"ר נעמי יואלי על הגשת טקסט ועל הקשב והקשר עם הקהל, רוני מוסנזון נלקן על בובת דיאלוג ועל סיפורי עם, גיא שרף על המוסיקה ואורחים אחרים שיוזמנו לפי הצרכים שיעלו מן העבודות.
כמו כן יתקיימו מפגשים עם אמני תיאטרון וסיפור, כמו פטריסיה אודונובן, יהונתן בן חיים, גליה לוי גרד, עלינא אשבל, ושחר מרום שישוחחו על יצירתם.

עוד משהו שצריך לציין? אולי שרוני מוסנזון נלקן ואני כתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי.

*

14 מפגשים, פעם בשבועיים בימי רביעי 11:00-16:00
תנאי קבלה: ראיון אישי הכולל תיק עבודות

לפרטים ניתן לפנות לתיאטרון הקרון
טל 02-5618514 שלוחה 18
או במייל hamama@traintheater.co.il

ואם אתם מכירים אמן כזה, שרוצה לערוק לעולם הילדים – אתם מוזמנים להעביר לו!

*

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

עוד הצגות בפסטיבל הבובות 2012 שעליהן כתבתי כאן

פירט באמבט

קו נקודה

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי   ואגב, גם אנטוניו קטלנו, האמן האיטלקי שלחש ליהונתן בן חיים את האוסף הכי הכי, מתארח בפסטיבל בהצגה והסדנא – טיק טק טיק טק

איפה גברת גבאי?

*

ועוד המלצה להצגה שעוד לא ראיתי ואני משתוקקת לראות –  סוואנה הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי (שהיה תלמיד שלי בשכבר הימים) למבוגרים ולנוער.

מתוך סוואנה, הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי

Read Full Post »

לפתע פתאום, בסוף 2011 כתבה מירי פארי *  שלושה סיפורים ריאליסטיים לגמרי: סיפור אנגלי, סיפור צרפתי וסיפור רוסי במין מחווה לסיפורים קלסיים בתרגומים נושנים. קוראים מיטיבי לכת יזהו חלק מהדמויות החולפות בתוכם כשחקני משנה או סטטיסטים, אבל זה רק הבונוס. כל אחד מן הסיפורים הוא מרגש, חכם, מצחיק ומלא חיים, ובכל אחד מהם ברגע השיא, יש קטע של תיאטרון בובות; בסיפור האנגלי זה מופע של פנץ' וג'ודי שבו צופים הגיבורה הג'יין אוסטינית וידידיה, בסיפור הצרפתי זו גרסה חתרנית של ה"קמצן" שמעלים משרתי המרקיז בכיכובם של תפוחי אדמה. והסיפור הרוסי מתרחש באכסניה עלובה שאליה מגיע אורח גרמני, יואכים פון קלייסט עם ארגז המריונטות הפלאי שלו.

הסיפורים גדושים בדמויות וברגעים בלתי נשכחים. אם זה השופט הזחוח והחמסני מן הסיפור האנגלי שמבקר בתחנת המשטרה כדי לעיין בקלסתרי הפושעים: "מאחר והיה אדם יסודי, האמין שאם יראה את הפושע לפני היכנסו לאולם המשפט, יחסוך זמן יקר וכסף ציבורי. בהיותו בקיא בתכונות האנושיות המתגלמות בפרצופים הוא יכול לכתוב את גזר הדין עוד קודם למשפט." ואם זו המרקיזה היפהפייה והילדותית מן הסיפור הצרפתי, המוקפת במעריצים שמחמיאים לה על משחקה בהצגה: "ועל כל מחמאה ענתה שגם פּיפוֹן [כלבלב המחמד שלה] נהנה מאד והייתה פונה אליו לחוות דעתו ומחלקת עמו עוד בונבון." או הילד החולה אליושה מן הסיפור הרוסי, המתבונן בטלאי הטפט הפרחוני המואר בקרן שמש ורואה עצמו כאילו הוא בגן של ורדים.

והשפה הציורית והחושנית, מן האפרסקים החייכנים שבוחרת הילדה מהסיפור הרוסי, ועד לכלה האנגלית, עם חיוך המלאך על מזבח שהיא מחייכת, בהשחילה חוט רקמה חדש.

ותיאטרון הבובות, הו, תיאטרון הבובות, הוא מחליף צבעים כל הזמן! רגע הוא ראי עקום שבו משתקפים הגיבורים, ורגע הרהור פילוסופי על החיים והאמנות, ורגע השראה ופיוט מזוקק.

ציירה מירי פארי (לחצו להגדלה)

* מירי פארי היא בובנאית, אמנית וכותבת. ב-1989 הקימה את בית הספר לאמנות תיאטרון הבובות, שהפך למרכז תיאטרון הבובות בחולון. היא יזמה והקימה גם את הפסטיבל הבינלאומי ואת מוזיאון הבובות היפהפה (ממש כדאי!), שאותו היא מנהלת עד היום.

ובלי שום קשר, היא חברה יקרה של נעמי יואלי ושלי. ובקיצור – החלטנו לקיים ערב אהבה למירי ולסיפוריה. נעמי יואלי תקרא, ואחרים יצטרפו במחוות של מיצג, מוסיקה ובובות.

*

מי מתי איפה וכמה?

יום חמישי, 28 ליוני, גלריה-תיאטרון החנות, רחוב העלייה 31, תל אביב. שתי תוכניות:

תוכנית א' – 20:00 – צרפתי ואנגלי
תוכנית ב' – 22:00 – רוסי

מנחה: מרית בן ישראל, קוראתנעמי יואלי
משתתפים (במיצג, במוסיקה, בבובות) אורנן ברייר, נמר גולן, שלומית גופר, איקי גלעד, אריאל דורון, דינה דקל, שחר מרום, יוסי מר חיים, הדס עפרת, הילה פלשקס.

לכבוד הערב הדפסנו מהדורה מיוחדת של שלושת הסיפורים, 75 עותקים חתומים וממוספרים בכריכה קשה. 

מחיר כרטיס יחיד לתוכנית א' או ב' – 40 ₪ (כולל ספר ומשקה)
מחיר כרטיס זוגי לתוכנית א' או ב' – 50 ₪ (כולל ספר אחד ושני משקאות)
מחיר ליחיד (רץ מרתון) לשתי התוכניות – 50 ₪ (ספר אחד, שני משקאות)

ספר בלבד – 30  ₪

כל אחד חייב בכרטיס לכיסוי העלויות.

מספר המקומות מוגבל!

להזמנת כרטיסים אנא שלחו לי הודעה דרך הבלוג ואל תשכחו לציין תוכנית א' או ב'.

מירי פארי

***

עוד באותו עניין (כלומר תיאטרון בובות אמנותי)

סעודת הפיות (או תיאטרון הבובות של סופי קאל)

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי

חייל הבדיל האמיץ

ועוד ועוד

Read Full Post »

"פיראט באמבט" היא הצגת ילדים מצחיקה וחתרנית, שעוסקת בדילמות קיומיות בחיוך שיש בו גם דמעה. היא יצאה לעולם לא מזמן, בסופו של מסע שהתחיל לפני שנים, כשמרים זלצברג וציפור פרומקין קנו אמבטיה ושוטטו איתה בירושלים כמו הצמד מסרטו הקצר של רומאן פולנסקי "שני אנשים וארון" (1958).

הן רצו לעשות הצגה באמבטיה, רצוי על פיראטים. הן חיפשו בספרים ולא מצאו סיפור מתאים. בסוף הן כתבו אותו בעצמן: מחזה לפיראט ולאמבט. היה לי הכבוד והעונג ללוות את התהליך (גילוי נאות).

יכולתי לכתוב על השפה הבימתית. לא חסרות המצאות חזותיות בהצגה. אבל לב לבה של "פיראט באמבט" נמצא במחזה, בסיפור. וכדי להסביר למה הוא כל כך נפלא אני צריכה לספר אותו קודם, בקיצור ארוך ועתיר ספוילרים. ראו הוזהרתם!

*

"פיראט באמבט" – סיפור ההצגה

וכך זה מתחיל: וילון אמבטיה נפתח כמסך תיאטרון; מאחוריו מתגלים שלושה ברווזי גומי שמרקדים על שפת האמבטיה לצלילי אגם הברבורים. אל תוך ההרמוניה פולש צלצול טלפון צורמני. "הטלפון" של המקלחת רוטט כמו בסרט מצויר. יד מגששת נשלחת אליו מעמקי האמבטיה. זוהי ידו של סְמי, שודד הים המתגורר באמבטיה עם ברווזיו האהובים.
"בוקר טוב," אומר קול נשי מעברו האחר של הטלפון.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"האם אני מדברת עם סְמי הפיראט?" שואל הקול.
"כן, סְמי הפיראט."
"אבל זה לא ייתכן."
"למה לא?" שואל סְמי מבולבל.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב," עונה הקול.
הדוברת היא שרונה מאגודת הפיראטים הבינלאומית. היא מתקשרת לברר האם סְמי מחזיק בתעודת פיראט. לא? חמור מאד, בלי תעודה הוא לא יוכל יותר להיות פיראט. מה הוא צריך לעשות? למצוא אוצר, כמובן. יש לו יום אחד שבמהלכו הוא צריך למצוא אוצר ולהתנהג כמו פיראט. איך מתנהג פיראט? הו, זה קל מאד, אומרת שרונה, ומדקלמת את כללי היסוד: "הפיראט מחסל את אויביו. הפיראט מתבטל בכל הזדמנות. הפיראט לא מצחצח שיניים, לא מחליף תחתונים, והכי חשוב: אמבטיה – לעולם לא!"

יש כמה בעיות עם הכללים האלה: ראשית, סְמי מזכיר קצת את הפר פרדיננד. לבו הרך והחומל אינו נוטה לחיסולים. שנית, לא קל להתבטל כשאתה מטופל בשלושה ברווזונים. ושלישית, סְמי דווקא אוהב להחליף תחתונים, ויותר מכל הוא אוהב לעשות אמבטיה.

ובכל זאת הוא יוצא לדרך. כלומר, הוא מנסה לפחות; בכל פעם שהוא מוכן להפליג, אחד הברווזים שלו מטיל ביצה. ("עוד מישהו רוצה להטיל ביצה?" שואל סְמי המתוסכל את הקהל, בתום שרשרת עיכובים.)

בסופו של דבר הם יוצאים לדרך ומותקפים על ידי צבא יתושים. סְמי נלחם באומץ ולוכד את מפקדם שמתחנן על חייו בזמזומית וטוען שגם לו יש ברווזים קטנים בבית! סְמי משחרר אותו כמובן. הטלפון מצלצל.
"בוקר טוב," אומרת שרונה.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב!" היא נוזפת בו.
"סליחה," הוא אומר.
"פיראטים גם לא מתנצלים!" היא אומרת. "נו, איך התקדמנו?" היא מבררת, ולא מרוצה מתשובתו; כדי להרשים אותה סְמי צריך לחסל מפלצת אמיתית, ירוקה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא שואל, כולו תקווה.
"אמבטיה – לעולם לא!" היא מתרתחת ומנתקת את השיחה.

סְמי מחפש מפלצת ומוצא תנין ירוק ונשכני. הוא מפרש את הנשכנות שלו כרעב והולך להכין לו ארוחה. התנין כפוי-הטובה בולע את שלושת ברווזיו. סְמי מחלץ אותם בזה אחר זה ומשליך את הנבל מספינתו. אבל עכשיו הברוווזים שלו רעבים. הוא מתקשר להזמין פיצה. שרונה (שנמצאת בכל מקום, כמו האח הגדול) עונה לטלפון. היא לא מרוצה מזה שסְמי מחזיק ברווזים על הסיפון. מאד לא פיראטי מצדו! היא דורשת ממנו להתבטל ומנחה אותו, שלב אחרי שלב: "שכב על הגב, שים משקפי שמש, ספור את השחפים בשמיים…" וכן הלאה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא מברר.
"לא!" היא קוראת וטורקת את הטלפון.

סמי וברווזיו. איור של בתיה קולטון, בעקבות ההצגה. לחצו להגדלה!

סְמי המסכן, הוא דווקא מנסה להתבטל אבל הברווזונים הרעבים מקימים מהומה. הוא קם לבשל להם, ובינתיים עד שהאוכל יהיה מוכן הוא שם מכונת כביסה. כשהוא תולה אותה לייבוש, שחף חצוף מחרבן לו על התחתונים. הוא מחזיר אותם למכונה, וחוזר חלילה. וכך הוא מתרוצץ לו בין הברווזים לאוכל, לכביסה, עד שמותש כולו, הוא צונח ונרדם.

בחלומו הטלפון שוב מצלצל. השפופרת מתרוממת מעצמה ובולשת בספינה. ואז היא מתחילה ללחוש לו דברי חנופה ולפתות אותו להיפטר מהברווזים. "קח את הברווזים שלך, סְמי, ושים אותם על סירה קטנה. חשוב רק על התעודה…" מזמרת שרונה בקולה המהפנט. החפצים נעים מעצמם. הסירה מתרוממת לתוך ידו של סְמי. הוא משלח את הברווזים. מנופף להם בממחטה. הרוח מתגברת והופכת לסערה. אנחנו עדיין בחלום. האמבטיה מתהפכת והופכת לצוללת. סְמי מגיע לאי בודד (בעצם זה החלוק שלו שמוטל על האמבטיה ההפוכה. השרוול הריק משמש כמנהרה והכיס כמערה). הוא מוצא תיבת אוצר ופותח אותה. מן התיבה מזנקת לה שפופרת המקלחת, מסתחררת מתרוננת: "מזל טוב סְמי, מזל טוב סְמי, מצאת את האוצר!"
"שרונה? אַת האוצר?!" הוא נדהם. הוא רוצה לקרוא לברווזים שלו אבל אין יותר ברווזים. "אנחנו פה רק שנינו," היא מזכירה לו, "נפטרנו מהבעיה!" זה לא מוצא חן בעיני סְמי. עוד מעט לילה. הוא דואג. הוא בכלל לא אוהב את החלום הזה. הוא מתאמץ להתעורר בעזרת הקהל, אבל מי שמעיר אותו לבסוף הם הברווזים האהובים שמטפסים עליו ומגעגעים. סְמי מאושר. זה היה רק חלום. הוא לא איבד את הברווזים שלו. איזה סיוט, הכל בגלל שרונה, מי צריך תעודה! הוא אומר, ואז הוא קולט פתאום את ההשלכות של מה שאמר: אם לא צריך תעודה, אפשר… לעשות אמבטיה!
הוא פותח את הברז, ובמקום טיפות של מים, צונח מן הטוש אשד של אבנים יקרות. האוצר היה כמסתבר בבית, מתחת לאפו. ושוב מצלצל הטלפון: שרונה כמובן. היא מתקשרת לברך אותו על קבלת התעודה.
"איך אתה חוגג?" היא מתעניינת.
"אני מקריא סיפור לילה טוב לברווזים שלי," הוא עונה.
"הפיראט אינו מקריא סיפורי לילה טוב," היא נוזפת בו.
"אבל אני פיראט," הוא אומר, "ואני כן מקריא סיפורי לילה טוב לברווזים שלי."

הוא מניח את השפופרת על כנה, ומתחיל: "היה היה פעם פיראט שקראו לו סְמי. והיו לו שלושה ברווזים…"

*

עד כאן הסיפור (בהשמטות ניכרות וכואבות). ועכשיו נניח לרגע לרוח השטות והפנטזיה ונחזור למציאות, כלומר לאותן דילמות שהוזכרו בהתחלה, ושבהן מטפלת ההצגה בחיוך שיש בו גם אנחה או דמעה:

*

המתח בין התשוקה להתקבלות והכרה, לבין הנאמנות לעצמך

סְמי הוא פיראט; פיראט באמבט עם ברווזי גומי. אלא שהממסד (בדמות שרונה, הבירוקרטית המצמררת) אינו מסתפק בהגדרה עצמית. הוא דורש תעודה. הוא מצפה מסְמי לנהוג על פי כללים נוקשים הנוגדים את אישיותו. גם סְמי עצמו משתוקק לתעודה. הוא באמת משתדל לרַצות את שרונה. אבל אחרי שרשרת של כשלונות מצחיקים ומסויטים הוא מבין את מחיר ההכרה. הוא מחליט להישאר נאמן לעצמו ולאהוביו. ודווקא ברגע הזה של הוויתור, שבו הוא עובר על האיסור המפורש ובוחר באמבטיה, דווקא אז הוא זוכה באוצר ובתעודה!
ואם לא די בזה – הוא יוצר תקדים: מעכשיו מותר גם לפיראטים לספר סיפורי לילה טוב. הוא מרחיב ומגמיש את גבולות המיינסטרים (סיפור חיי, העסק הזה).

*

האם אפשר להיות פיראט ולשבת ליד שולחן, או איפה האוצר?

סְמי הוא פיראט-אמא וגם עקרת-בית שדואגת לבישולים ולנקיונות. אין אמא בקהל שלא מחייכת בהזדהות למראה התמונה שבה הברווזים מטפסים על סְמי הישן ומעירים אותו בגעגועים, או כשמישהו תמיד צריך פיפי (סליחה, להטיל ביצה) בדיוק כשכולם ערוכים לצאת, או כשסְמי מנסה להרשים את שרונה בקשיחותו הפיראטית בזמן שהברווזונים זקוקים לו, והוא חוזר ומסמן להם שֶ-ששש… עוד קצת סבלנות, הוא כבר מתפנה…

כל יצירה היא גם פורטרט עצמי; "מאדאם בובארי זה אני", אמר פלובר. סְמי הוא ציפור ומרים. גם הן כמוהו, מתמרנות בין חיי הבית לחיי הפנטזיה, בין האימהות לאמנות. במהלך החזרות ראיתי שוב ושוב איך הפלגות עתירות רום ומפלצות, נקטעות כשהילדים מתקשרים: זה שכח לקחת אוכל לבית ספר, וזה חייב לספר משהו. שלא לדבר על חופשות מבית הספר…

"לבנות הדרקון באשר הן", זו ההקדשה הפותחת את ספרי "בנות הדרקון" ומעוררת צחוק של הבנה והזדהות. כש"פיראט באמבט" יהפוך לספר (במהרה, אם זה תלוי בי!) אפשר יהיה להקדיש אותו לכל האמהות הפיראטיות, שמגלות את האוצר, לא במרחקים אלא בבית, מתחת לאפן.

זוכרים את סיפורו של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שנפל לשיגעון? הוא חשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו), וישב עירום מתחת לשולחן וניזון משיירי ארוחות. [הסיפור מובא במלואו בסוף הרשומה הזאת], עד שהרופא החכם לימד אותו שאפשר להיות הינדיק גם אם יושבים אל השולחן. ובחזרה לציפור ומרים: אפשר להיות פיראט גם אם עושים אמבטיה וקוראים סיפורי לילה טוב. עובדה.

*

זה לא בן, זה לא בת, זה… פיראט

הקהל של "פיראט באמבט" שמח ונהנה אבל בסוף ההצגה, כולם, ילדים והורים כאחד, שואלים: "זה בן או בת?" (הכוונה לשחקן שמגלם את סְמי, האם הוא בן או בת?).
ואני מצטטת בתשובה, את מה שאמרה ציפור בהרמת כוסית לכבוד הולדת ההצגה: "אחרי שנים של נסיונות במעבדה, הצלחנו לגדל מגדר חדש. הוא לא בן, היא לא בת, גבירותיי ורבותיי, קבלו את… הפיראט!"
ובמילים אחרות (גם הן של ציפור): "אחד הנושאים הסמויים-גלויים בהצגה, מבחינתי, הוא שאישה מגלמת תפקיד של גבר. זה עדיין לא מובן מאליו, למרות מאות ואולי אלפי שנים שבהן גברים גילמו תפקידי נשים…"

וגם זה חלק מהקסם, המורכבות, השחרור משבלונות, ססמאות ושאר מרעין בישין.

*

ולסיום, המאמר שלא נכתב

"לכוד בין לובן הלוויתן ללובן המטבח." כך מגדיר גיא בן נר את מובי דיק שלו, סרטון סלפסטיק אילם המתרחש בתוך מטבח ביתי, בהשתתפות בתו. וזה כל כך קשור ל"פיראט באמבט"… הן מצד שפת החפצים (שבכלל לא הגעתי אליה) והן מצד המתח בין הבית והמשפחה לחיי הרפתקאות. יכולתי לכתוב מאמר שלם על האופן שבו מטפלות אמניות-נשים בנושא לעומת האמן-הגבר. אבל הארכתי דיי. תהנו.

*

פיראט באמבט

הצגה מאת ציפור פרומקין ומירים זלצברג
בימוי: ציפור פרומקין
משחק, הפעלה ועיצוב: מירים זלצברג
יעוץ אמנותי: מרית בן-ישראל
מוזיקה: אסף מתתיהו
תאורה: שחר מרום
הפקה: תיאטרון הקרון

כל הזכויות על הסיפור שמורות כמובן לציפור פרומקין ומרים זלצברג

*

עוד על מגדר:

סעודת הפיות, (או תיאטרון הבובות של סופי קאל)

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

האישה שרצתה להיות מלך

מה זאת אהבת? מחשבות על זוגיות, יצירה, מגדר וקורבנוּת, בעקבות נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן

 *

עוד על הצגות ילדים

על האוסף הכי הכי

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים? (על בתו של יאן)

על קרקס קוביות ועל התיאטרון של הבאוהאוס

ועוד

*

Read Full Post »

1. הצגת הילדים – השושנה ישנה, על פי היפהפייה הנרדמת

בפסטיבל הבובות שיתקיים באוגוסט בירושלים ישתתפו כמה וכמה מופעים שהייתי מעורבת בעשייתם. כבר כתבתי על קרקס קוביות ועל קו נקודה, והפעם – השושנה ישנה. אז ככה:

לפני הרבה הרבה שו-שנים... איירה: עמליה הופמן

היה היו שלוש אחיות שנולדו במרחק שנה זו מזו בירושלים. קראו להם עדנה, עמליה ונעמי, ואביהן שהיה מתבלבל בשמותיהן היה קורא להן איקס מיקס דריקס. כל ערב לפני השינה הוא היה מספר להן אגדה, או לפחות התחלה של אגדה, מפוסקת בפיהוקים הולכים ומרחבים עד שראשו היה צונח על חזהו והוא היה נרדם.

דריקס – הצעירה באחיות, הלא היא אשת התיאטרון וחברתי היקרה נעמי יואלי – אהבה במיוחד את היפהפייה הנרדמת. עד היום היא אוהבת את הסיפור. לפני כחצי שנה יצרה את הגירסה הבימתית השלישית שלו: "השושנה ישֵׁנה", בעקבות "שושנית החוחים", כך קראו לסיפור האחים גרים. בגרסה שלהם ושל דריקס, אגב, יש שלוש עשרה פיות ורק שתים עשרה צלחות סֶרְבִיס. זו הסיבה שהפיה השלוש-עשרה נותרת בחוץ.

נעמי יואלי, השושנה ישנה, צילם: אלדד מאסטרו (יש ענני כבשים ויש ענני נוצות ויש גם ענני שושנים)

"השושנה ישנה" היא בעצם שיתוף פעולה בין דריקס האחות הקטנה, למיקס האחות האמצעית, הציירת עמליה הופמן שאיירה את הספר הגדול המשמש כבמה לסיפור. השתיים הקדישו את ההצגה לאיקס, אחותן הבכורה שנפטרה לפני שנים.
נעמי אומרת שעדנה מולר – זה היה שמה של איקס – היתה פיה אמיתית. אבל אני חושדת שאיקס היא דווקא הנסיכה שלא התעוררה מתרדמת הקסם של הקללה. אני חושדת שדריקס בורחת אל האגדה כי במציאות הפיה הרעה דווקא נצחה. אבל לכל זה אין כמובן, זכר בהצגה; הקסם והצחוק, האהבה והשושנים דוחקים את התוגה.

איור: עמליה הופמן, פנטזיית הנסיכות האולטימטיבית, מתוך ספר ההצגה "השושנה ישנה"

מיקס איירה את פנטזיית הנסיכוֹת האולטימטיבית ודריקס חרזה והנשימה את הסיפור. מבלי לפגוע בקסם היא הפכה אותו לקצת יותר חם ואנושי. הפיה הרעה שלה למשל, היא לא רק תמצית הדוּרה של רשע כמו אצל דיסני, אלא גם דיווה מרירה מצחיקה, מכמירת לב באירוניה הזועמת שלה ובעלבונה הצורב, ומקומית ועכשווית במידה, בזכות שברי השירים והדקלומים שהיא יורה לכל עבר.
הנה למשל הרגע שבו היא מתפרצת לחגיגה:

פ"ר:            פתחו את השער, פתחוהו רחב / למי לא השארתם צלחת זהב?
מלכה:         סליחה…
פ"ר:            חיכיתי חיכיתי / בכיתי בכיתי / ומי לא בא? / ההזמנה למסיבה!
מלכה:         שכחנו…
פ"ר:            מה קרה, מה קרה / נשברה הקערה?
מלך:           באמת סליחה…
פ"ר:            סליחה סליחה / גם אני רוצה לתת ברכה / לנסיכה…
מלך:           אין צורך תודה…
פ"ר:            (מחקה אותו) תודה, תודה / אותי לא הזמנתם לסעודה!
מלכה:         מצטערים, למרות עושרנו הרב / יש לנו רק שתים עשרה צלחות זהב.
פ"ר:            (שרה) כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו, ג'מבו / ורק אותי השאירו, פיה כל כך טובה
מלך:           סליחה, את קצת צורחת…
פ"ר:            צורחת? אני רותחת! / (שרה) אני אף פעם לא סולחת / אני אף פעם לא שוכחת
.                 אצלי הכל רשום על החשבון בון-בון / ואם לא מזמינים אותי, בדרך המקובלת
.                 אני נכנסת דרך החלון.

מלך:          אלף סליחות, נזמין אותך לחתונה…
פ"ר:            מה, לחכות? מאה שנה?!
מלכה:         הזמן עובר כל כך מהר…
פ"ר:            ומה עם הברכה?
מלך:           אחת-עשרה פיות כבר ברכו את הנסיכה
פ"ר:            או-ל-לה! / אם כך, הנסיכה האומללה / לא תקבל ברכה – כי אם קללה…

השושנה ישנה
עיבוד ומשחק: נעמי יואלי
איורים: עמליה הופמן
מוסיקה והדרכה קולית: מיקה דני
תלבושת והדפס בד: עינת אמיר
עין שלישית: מרית בן ישראל *
תודה מיוחדת למיכל פורת ולנטליה רוזנטל

* זה הקרדיט הרשמי שקבלתי, אבל אם תשאלו אותי, נעמי לא באמת נזקקה לי הפעם. התרומה העיקרית שלי מסתכמת ב"שיר התרדמה", מעין בלדה שכתבתי כבר לגרסה הקודמת של הסיפור, ושאותה אפשר לקרוא בסוף נכתב בחודי מחטים בזוויות העין.

עוד בעניין היפהפייה הנרדמת: סעודת הפיות

האמבטיה של המלכה, מתוך "השושנה ישנה", צילמה דבי פרבר

*

2. זכרונות ילדות

דריקס משלבת בהצגתה גם כמה זכרונות מרירים-מתוקים מילדותה.
לו היה מד כושר לזכרנים, כמו שיש לשחקני שחמט, נעמי יואלי היתה כבר מזמן רב אמן בינלאומי (ולא בכדי, המאמר שכתבתי על מופע אחר שלה, נקרא ארבעה סוגים של זיכרון).
אני גאה ושמחה לארח כאן את "הבובה מימי" מתוך סיפורי איקס מיקס דריקס שנעמי יואלי כותבת בשנים האחרונות. מימי עצמה אגב, מבליחה לרגע בהצגה. הטקסט קצת ארוך בשביל האינטרנט, ועוד בחום הזה שגורם לרככת המוח, אבל לא רציתי לקצץ בגלל משקעי הרגש האצורים בקפלי הזיכרון. אז תאמינו לי שכדאי, או פשוט גִזרו ושִׁמרו לסתיו.
ולתשומת לבם של לקטורים ועורכים – יש עוד הרבה כאלה במקום שממנו זה בא.

משמאל לימין מיקס איקס דריקס

מתוך ספורי איקס מיקס דריקס מאת נעמי יואלי

הבובה מימי

איקס מיקס דריקס שכבו במיטה, כלומר כל אחת במיטה שלה. ולא בגלל שהיה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה. הן שכבו במיטה כי שלשתן היו חולות. לא יום או יומיים. כבר שבוע, או אולי יותר, הן שכבו במיטה, ולא בגלל אנגינה או נזלת, אלא בגלל השעלת שהיא מחלה מדבקת ומסוכנת ובגללה צריך להישאר במיטה. בהתחלה, כשאיקס חלתה, אמא העבירה את המיטה שלה לסלון. איקס כנראה נדבקה מילד אחד בכיתה. הילד שאהב אותה. אמא סיפרה שהאמא של הילד הזה גילתה לה שהוא אמר על השיער של איקס,"שכשהקרניים של השמש נוגעות בו הוא נהיה כולו זהב…" איקס אולי בכלל לא ידעה שהוא אוהב אותה, היא אף פעם לא דברה עליו, היא רק ידעה שהוא חלה ראשון בכיתה ושהיא נדבקה ממנו בשעלת. הרופא, דוקטור זיסקינד, שאמא הזמינה באופן פרטי כמו שהיא אמרה, בדק את איקס והזהיר את אמא שהשיעול מסוכן, אפשר ממש להיחנק ממנו ואוי ואבוי, אוי ואבוי, אם מיקס ודריקס יידבקו גם כן. שרקליש, הוא לחש לאמא באוזן, בשפה שלו, גרמנית.

דוקטור זיסקינד הגיע אלינו ל"ביקור בית" כשאיקס רק התחילה עם השיעול. הוא לא נראה כמו מי שבא לביקור. הוא לבש בגדים שחורים והחזיק תיק שחור קטן והיו לו משקפיים במסגרת שחורה. מיקס ואני הצצנו בו מפתח חדר הילדים שהיה בדיוק מול הסלון וראינו איך הוא שולף מתוך התיק הקטן השחור שלו לשונית ארוכה ושטוחה ודוחף אותה עמוק לתוך פיה של איקס. קיוינו שאיקס תגיד משהו או תסביר לנו שנבין, אבל איקס רק פערה את הפה ואת העיניים ודמעות ירדו לה בלי קול. איקס נראתה מסכנה מאד עם הפה הפעור, וכשהרופא שלף סוף סוף את הלשונית מהלוע שלה, היא פרצה בשיעול נורא כזה, שדוקטור זיסקינד קפץ אחורנית ונחת עם ברכיים כפופות. כמו תלמיד גרוע לבלט שמנסה לעשות "פלייה". הקפיצה המפתיעה הזאת כמעט גרמה למיקס ולי לפרוץ בצחוק, אבל במקום זה התחלנו לבכות, קצת בגלל שריחמנו על איקס וקצת בגלל שפחדנו מדוקטור זיסקינד וממה שהוא עלול עוד לעולל גם לנו. דוקטור זיסקינד לחש משהו לאמא שליוותה אותו לדלת ויצא עם התיק שלו. לא הבנו מה הוא אומר, חוץ מהמילה "שפריץ", אבל אמא התחילה לבכות בקול רם מיד אחרי שהלך.

הדבר הכי מפחיד אצל דוקטור זיסקינד היתה המילה "שפריץ". כששמענו אותה בפעם הראשונה, בביקור הקודם שלו, במחלה הקודמת שלנו – באנגינה, או בסקרלטינה או באבעבועות רוח, כי תמיד היינו חולות יחד ומדביקות זו את זו – זה נשמע כאילו הוא מציע להשפריץ עלינו משהו, וגרגרנו מצחוק עד שדוקטור זיסקינד הוציא מהתיק השחור שלו מזרק זכוכית גדול ומחט ענקית. הכרנו את המזרק והמחט, כי אמא הייתה אחות והמון אנשים, בעיקר גברות, היו באים אלינו הביתה בשעות שונות, ומסתגרים עם אמא בחדר האוכל. יכולנו להציץ מהמרפסת, דרך חרכי התריס, בשקט בשקט ומבלי להתגלות, ולצפות בנשים הגדולות שמפשילות את שולי השמלות שלהן ומשתרעות על הספה, ובאמא שהייתה משפשפת להן במרץ ובעדינות את הטוסיק, תוקעת בזריזות את המחט הגדולה, וחוזרת ומשפשפת עד שהן היו מחייכות: "לא הרגשנו כלום," ומשלמות והולכות.

מהמזרק של אמא לא פחדנו, גם לא מהמחטים. הם נועדו לגברות ואנחנו אהבנו להסתכל כשאמא הייתה מדליקה אש כחולה בכלי זכוכית קטן ומכשפת בתוכה מחטים אחוזות במלקחיים עד שהיו נעשות אדומות ולוהטות. אמא אמרה שזה חיטוי, מחטאים את המחטים שתהיינה סטריליות ולא תגרומנה ל"אפצס" לפציינטים ולפציינטיות – המון מילים זרות שהיו קשורות כנראה לחטא או לחטאים. הפעולות האלה של אמא, הקצובות והמרוכזות, היו כמו כישוף, גם השפשוף. את המחטים הישנות היינו תוקעות בטוסיק של הבובה מימי וכשאבא הביא לנו מבית החולים שלו מזרקי זכוכית משומשים, חזרנו על טקס הזריקות של אמא, ומימי, הבובה התינוקת שלנו, אמרה בעזרתנו "תודה, לא הרגשתי כלום".

אבל ה"שפריץ", המחט והמזרק של דוקטור זיסקינד, נועדו לנו. זה היה ברור עוד בסוף הביקור הראשון שלו אצלנו, במחלה הקודמת, או לפני הקודמת. כשהוא הוציא את המזרק הגדול שלו, שלשתנו צרחנו כל כך שאמא, ביחד עם הדוקטור, תפסו אותנו, אחת אחת, והחזיקו אותנו, חזק, ממש בכוח, שלא נזוז. דוקטור זיסקינד פשוט תקע את הזריקות, בלי שפשוף ובלי ליטוף ואנחנו, כל אחת בתורה, נשכנו וניסינו לתלוש לו את המזרק וקראנו לאמא שתציל אותנו אבל היא צעקה שזה כלום ושנפסיק עם ההיסטריקה ושככה לא מתנהגות בנות של אחות. וכשהוא גמר, המבט שלו היה קשה וראו שהוא ממש ממש לא אוהב ילדים למרות שקוראים לו דוקטור זיסקינד. זיסקינד, כמו שאמא הסבירה לנו, פירושו בגרמנית "ילד מתוק". אבל באזנינו הצליל נשמע רע ומר.

הפעם, דוקטור זיסקינד רק אמר את המילה "שפריץ" והלך, אבל אחרי שהוא עזב אמא עוד המשיכה לבכות כי נורא נבהלה. הרופא אמר, כך אמא אמרה בבכי, שצריך באמת לתת לאיקס זריקה ולנו אסור אפילו להתקרב אליה כי זו מחלה מסוכנת, ואסור בשום אופן שנידבק. מיקס ואני נדבקנו קודם כל מהבכי של אמא וכשאמא נתנה לאיקס זריקה, נדבקנו גם מהזעקות ומהצרחות שלה ומהמילים הלא יפות שצעקה לאמא. כמעט כל היום אמא השאירה אותנו, מיקס ודריקס, סגורות בחדר הילדים, אבל בערב, כשאיקס התשושה נרדמה בסלון ואבא הקריא לנו סיפור במיטות, גם אנחנו כבר התחלנו להשתעל. אמא דווקא נרגעה לגמרי ופתחה חדר חולים, כמו שהיא אמרה, והיא ואבא התרוצצו בינינו, בין המיטות, דואגים ומתלחשים ביידיש ומשקים אותנו תה בכפית ומחליפים מצעים מיוזעים ושמים עוד כרית, אפילו כרית רכה, על הכרית הקטנה שלנו ו"איקס, יופי, תנשמי לאט" ו"מיקס, תשתי את התה, זה יעזור" ו"דריקס, תרדמי, הכל בסדר", ואנחנו כל הלילה רק השתעלנו והשתעלנו והשתעלנו – – –

השושנה ישנה בעמידה

בבוקר, אמא החזירה את איקס עם המיטה שלה לחדר ילדים כי הרי שלשתנו כבר היינו חולות מסוכנות. אמא לא העזה להזמין שוב את הדוקטור זיסקינד, אולי כדי שלא יכעס עליה שעברה על ההוראות שלו ושבגלל זה איקס מיקס דריקס נדבקו. מיקס ואני הרווחנו כי לא היה מי שירשום לנו עוד "שפריץ". במקום זה, אמא הביאה לנו, בין שיעול לשיעול, כל מיני משחקים שלא הכרנו: מסגרת עץ עם מסמרים ורצועות בד שקולעים בהן מפיות קטנות, ומשחקי הרכבה , ואפילו משחק חדש שהגיע בחבילה האחרונה מאמריקה: מין משקפת מרובעת וגלגלון שטוח עם שקופיות זעירות – אף פעם לא ראינו דבר כזה. אמא אמרה שקוראים לזה ויאוגרף. עקבנו אחריה כשהכניסה את הגלגלון לתוך המכשיר ונעמדה מול החלון הצרפתי בחדר ילדים, סוחטת את הידית הזעירה של המכשיר כלפי מטה פעם אחר פעם ומשמיעה קולות התפעלות. אחר כך היא הסבירה לאיקס איך המשחק פועל ויצאה להכין מרק עוף.

מיקס ואני עקבנו אחרי איקס שבחנה במבט רציני את המשחק החדש, הרימה אותו מול האור, עיניה צמודות לזגוגיות המשקפת וידה סוחטת את הידית הקפיצית ע-ד למטה. "אוי" היא קראה בהתפעלות ועל פניה הסמוקות מחום נראה צל של חיוך התפעלות. שוב ושוב היא סחטה את הידית, שחררה אותה לאט לאט, בזהירות, והשמיעה בין שיעול לשיעול קריאות קטנות. בגלל שהיא הייתה החולה הראשונה בינינו וראינו ושמענו כמה היא סבלה, לא העזנו לזרז אותה וחיכינו וחיכינו שהיא סוף סוף תסיים ותיתן גם לנו. בסוף היא הורידה את המשקפת ומיקס חטפה אותה והסתכלה גם היא באור. "זה סרט!" היא צעקה. שוב ושוב היא סחטה את הידית ושחררה בבת אחת, הקפיץ משמיע קול חבטה. "אוף, לא רואים טוב!" היא קראה ובלי רצון העבירה את המכשיר לאיקס לתיקון. איקס הזיזה את הגלגלון הנה והנה, החזירה למיקס ואמרה: "לאט, תשחררי לאט". לקח הרבה זמן עד שמיקס גמרה לראות שוב ושוב ולספר שוב ושוב כל מה שראתה במשקפת: "הנה הכלב… הוא שומר על הילד…  הם שוכבים על הסלע…" הסתכלתי דרך החלון הצרפתי של חדר ילדים וראיתי רק את הגג של הבית ממול. לא היו שם לא ילד ולא כלב ולא סלע וחשבתי שאולי מיקס ממציאה כי למיקס הרי היה דמיון מאד מפותח כמו שאמא אמרה. אבל כשמיקס סוף סוף מסרה לי את המשקפת והרמתי אותה מול האור והצצתי דרך העיניות, צללתי, ממש נפלתי בבת אחת לתוך מקום כל כך קרוב שאפשר היה ממש לגעת ולהרגיש הכל, וכל כך רחוק כאילו עפתי לסוף העולם.

ילד יפה, עם שיער בהיר ועיניים צלולות, בערך בגיל שלי, חיבק כלב שעיר וגדול. שניהם היו חיים לגמרי והכלב היה דומה כמו שתי טיפות מים לכלבה לאסי של אורי ודני השכנים שלנו, הכלבה שלפעמים הרשתה לי לרכב עליה. אבל הכל היה גם זר ורחוק כל כך מירושלים, אפילו האור היה שונה. ראו שהילד הזה אוהב את הכלבה שלו. הם שכבו על סלע ענק, ממש כמו הסלעים בימקא על שפת הכינרת, סלע אפור, עגלגל, ששימש להם כמחבוא. סחטתי את הידית הקטנה ושניהם, הילד והכלב הציצו מעבר לסלע . למטה, בתוך ערוץ נחל יבש שנראה כמו בדרך לאילת, רכבו אינדיאנים על סוסים והסתכלו למעלה. זה יהיה מאד מסוכן אם הם יגלו את הילד ואת הכלב, אבל בתמונה הבאה ראו את הקאובואים שעמדו כנראה על סלע עוד יותר גבוה. הידית קפצה לי כשהחלפתי תמונה וראיתי הכל כפול: אינדיאנים וקאובואים, ולא היה ברור בכלל מה קורה, אבל כשהעברתי תמונה בלחיצה קלה, הקאובוי כבר חיבק את הילד וליטף את הכלב וכולם, כלומר הקאובוי והילד חייכו בתוך שדה רחב עם דשא . שוב ושוב העברתי תמונות ושוב היו שם הילד והכלב והאינדיאנים והסכנות והקאובואים והחיבוק – אולי זה בכלל אבא של הילד? אחר כך אמא חזרה ולקחה את המכשיר, את הויאוגרף, לשמור עליו, וסיפרה שלכלב קוראים רין טין טין וזה סרט מאמריקה והילד באמת משתתף במלחמה של הקאובואים באינדיאנים ושאם נתנהג יפה במחלה היא תביא לנו עוד סרטים.

אבא גם הביא לנו מתנות נפלאות מהמחסן של העבודה שלו בבית החולים: מכשיר לשמיעת דפיקות הלב, סטטוסקופ, כמו שאמא קראה לו, ממש כמו המכשיר של דוקטור זיסקינד, ומראה עגולה קצת סדוקה שמחוברת לרצועת עור חזקה ושאפשר להדק אותה סביב המצח ולכוון לגרון של השניה עד שרואים עמוק עמוק–  היה די נעים להיות חולות כשלא השתעלנו וכשהחום כבר קצת ירד. רוב הזמן אבא ואמא היו נחמדים וכמעט לא כעסו חוץ מאשר בערב כשכבר התעייפו ונמאס להם לטפל בנו ולרוץ ולהביא ולהיות נחמדים, בעיקר לאמא שכל היום טרחה סביבנו. איקס הייתה עדיין מאד חלשה ובגלל זה לא היו לה רעיונות ממש מוצלחים מה לעשות בשעות הרבות שבילינו לבד במיטות. למיקס היו דווקא הרבה רעיונות מעניינים, אבל הם לא התאימו לאיקס ולי, רק למיקס עצמה. המחלה התחילה להיות די משעממת וגם אמא כבר נשארה איתנו פחות וכעסה עלינו יותר.

ביום הרביעי או החמישי של השעלת, מיקס קמה מהמיטה. היא הייתה די חיוורת וגם נראתה רזה מאד, אולי ממהמחלה, והפיז'אמה כמעט נפלה ממנה. זה היה די מצחיק, בעיקר כשהיא התחילה להתאמן על כל מיני ריקודים שהיא המציאה. מיקס תמיד רקדה יפה. היא ואיקס למדו ביחד ריקוד אצל הרקדנית המפורסמת חסיה לוי, אבל איקס, למרות רגליה הארוכות והתנועות העדינות שלה, לא התקרבה למיקס בחן ובשלמות של הריקוד. בעצם איקס רקדה די רע – לא אמרו לה את זה אבל תמיד היללו את מיקס על הריקוד והדמיון שלה. בפורים, קצת לפני שחלינו, היא אפילו השתתפה בתהלוכת העדלאידע עם ריקוד השפן. על משאית גדולה בנו עץ שנראה ממש אמיתי ומיקס רקדה לפי המילים והמנגינה של השיר "לשפן יש בית". היא קיפצה בעדינות בין העץ לבין כרוב גדול שהיה הבית שלה, כלומר של השפן, וביד היא החזיקה גזר גדול וכתום מקרטון. את התחפושת תפרה לה אמא מבד פלנל רך ולבן, עם כובע קשור בסרט ורוד ושתי אזניים ארוכות ולבנות-ורדרדות כאלה שהיא חיזקה וחיברה לכובע עם חוט ברזל. לא היה דבר שאמא לא יכלה לתפור ותמיד היו לה המצאות ורעיונות, אבל הרעיונות הכי מקוריים היו למיקס.

"מכיוון שאני רקדנית", מיקס הודיעה כשהיא מחזיקה בגומי של הפיז'אמה, "אני צריכה בגד של רקדנית". איקס ואני עקבנו אחריה מהמיטות. מיקס פתחה לרווחה את הדלת שלה בארון הבגדים. הבגדים שלה היו דחוסים זה על זה, לא כמו הבגדים של איקס שהיו תלויים או מקופלים מאחורי הדלת שלה, בסדר מופתי. "אני צריכה שמלה לרקדנית, עם קצוות מתנופפים", הודיעה מיקס ושלפה מתחת לערימת הבגדים את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות ותחתונית הקלוש, השמלה שמיקס בחרה לעצמה מהחבילה האחרונה מאמריקה ושאמא תיקנה והתאימה לה. היא מדדה את השמלה במבט, אחר כך הניחה אותה בזהירות על הרצפה, הלכה למטבח וחזרה עם המספריים הגדולים של אמא. בריכוז עצום היא גזרה את המכפלת. "לשמלה של רקדנית אף פעם אין מכפלת ישרה", היא ענתה למבטים התמהים והמבוהלים שלי ושל איקס, והמשיכה לגזור לפי דוגמת המשולשים שקבעה לעצמה. היא הרימה את השמלה והתבוננה בעצמה בראי שבדלת הארון, די מרוצה למרות שהמשולשים נראו יותר כמו זנבות שמוטים. מיקס המשיכה לנעליים. "רקדנית צריכה חור לבוהן", היא אמרה וגזרה. החורים לבוהן היו בהתחלה קטנים מדי לטעמה, אחר-כך לא נראו שווים בשתי הנעליים ובסוף היו גדולים מדי ואת זה כבר היה קשה לתקן, אבל מיקס הייתה מרוצה, או כך לפחות היא אמרה, מביטה בסיפוק בתוצאה במראה.

כשאמא חזרה הביתה ונכנסה לחדר, היא ממש צרחה מכעס והפליקה למיקס כמה מכות רציניות בטוסיק למרות שהיא הייתה חולה, ואיקס ואני שתקנו ושמחנו שאנחנו ילדות טובות ואולי גם חשבנו שהגיע למיקס. ואחרי שמיקס גמרה לצרוח ולקלל, ואחרי שאמא נתנה לה כל מיני עונשים, ואחרי שאמא הלכה לישון על הספה בחדר האוכל ונזפה בנו שנהיה שקטות ואוי ואבוי אם נפריע לה לנוח – אחרי כל זה מיקס הסתכלה באיקס ובי ואז, פתאום, התנפלה על הבובה מימי, תלשה לה את הראש וגם את השמלה הרקומה, הרביצה לה וקרעה לה חור בבטן וכשאיקס ניסתה להציל את הבובה מידיה, מיקס קיללה אותה וקראה לה "כלבה מנומרת". השתרר שקט די מפחיד בחדר ילדים. "כלבה מנומרת" היה שם גנאי שהילדים בחצר נתנו לאיקס בגלל הנמשים שלה. אף פעם לא קראנו לה בשם הזה, אפילו כשרבנו. איקס סבלה נורא מהנמשים ולא עזר שאמא תמיד אמרה לה שפנים בלי נמשים זה כמו שמיים בלי כוכבים.

מימי הייתה אמנם הבובה של שלושתינו אבל היא הייתה אהובה במיוחד על איקס שאימצה אותה כמו בת. כשאמא קנתה אותה מאיזו אישה שהגיעה מיבשת אירופה, הראש שלה היה עשוי חרס ותוי הפנים היו עדינים מאד, עבודת יד כמו שאמא ציינה בידענות. למימי הייתה צפצפה בבטן והיא ידעה לאמר "מאמי" כשנדנדו אותה. באחד הריבים הקודמים שלנו מימי נפלה, הראש שלה נשבר וגם אצבע אחת, ואמא קנתה ראש מגומי וחבשה את היד של מימי ואפילו התאימה לה שמלה רקומה בחוט ירוק מאחת החבילות מאמריקה. אבל הפעם מיקס ממש הגזימה. היא השליכה את מימי ואת הראש שלה לעבר איקס, שחיברה את הראש למקומו וישבה בשקט במיטה, מחבקת את הבובה.

כשאבא חזר מהעבודה אמא לא יכלה אמנם להתלונן שהפרענו לה לנוח אבל הלשינה לאבא על מיקס ועל השמלה והנעליים והבובה. אבא ואמא דברו המון זמו ביידיש. מיקס ואני כבר ירדנו מהמיטות והסתובבנו בבית אבל איקס נשארה במיטה עד הערב, שומרת על מימי ומטפלת בה. בערב אמא נתנה לאיקס מתנת ניחומים – פנקס ועפרון קטן. איקס הייתה כבר בכיתה ב' וכבר ידעה לקרוא ולכתוב. אפילו תורה היא כבר למדה. אמא אמרה שזה פנקס משאלות סודי. אבא, שכבר גמר לכעוס על מיקס, הסכים לקרוא לנו סיפור: "ערב, חושך, הולך לו דני הקטן לבד ביער…" רגע לפני שנעצמו לי העיניים ראיתי את איקס יושבת במיטה, עם מימי והפנקס בחיקה.

הרבה שנים אחר-כך, אחרי הסיפור הזה, אמא סיפרה לי שבאותו לילה, אחרי שאיקס נרדמה, היא לקחה את הבובה מימי לתיקון. כשתפרה את הבטן הקרועה שלה, האצבעות שלה חשו בחתיכת נייר שהייתה תחובה בתוך הבטן של מימי, ליד הצפצפה שאמרה "מאמי". אמא שלפה את הנייר. זה היה דף שנתלש מפנקס המשאלות הסודי שאמא נתנה לאיקס באותו ערב, ובו היה כתוב בעפרון:

נא אל רחום וחנון

נא אבקשך

מלא נא את בקשתי:

בבקשה הורד מפני עבדך

את הנמשים אשר לא נותנים מנוחה.

רבות עמלתי להורידם

ולא עלה הדבר בידי

ואתה ה', רק אתה ה' היקר

יכול להורידם מעלי.

בבקשה הורידה נא אותם

נא הורידה, נא, נא, נא

*

עוד על עבודות של נעמי יואלי

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה מאת נעמי יואלי על פי סיפורים של אידה פינק

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

****************************************************************************

ושוב תזכורת – בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

אנחנו מחפשים את הטובים ביותר. ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

מלבד לכתוב ולכתוב, אני גם מיילדת של תיאטרון / עין שלישית / דרמטורגית / מלווה / יועצת אמנותית / מנחה ותסריטאית לעת מצוא – של כל תערובת בינתחומית וחזותית.
בפסטיבל הבובות הבינלאומי שיתקיים באוגוסט בירושלים, ישתתפו כמה מופעים שלִוויתי. אני מתכוונת לפזר אותם כאן בין הפוסטים. וראשון "קו נקודה", תיאטרון בובות מינימליסטי לגיל הרך שיצרה עלינא אשבל (שהיא בין השאר וגילוי נאות – גם חברה יקרה).

לאלה מכם שמרגישים מבוגרים, השארתי מתנה קטנה בקצה הפוסט; אפרופו ז'אק דרידה – תיאטרון בובות פילוסופי על פי החזון שהציע לראשונה כאן בתגובות שועי רז.

אבל קודם "קו נקודה":

שני ויסמן ב"קו נקודה" מאת עלינא אשבל, צילם אלדד מאסטרו

מתוך "קו נקודה", צילם אלדד מאסטרו

מתוך "קו נקודה", צילם אלדד מאסטרו

מתוך "קו נקודה", מאת עלינא אשבל, תיאטרון הקרון, צילם אלדד מאסטרו

"כשילד קטן מוציא מתחת לתנור העצים בול עץ קטן ואומר לו 'דַנְדִיגִידַן, או דִיו, או הוֹיְסָה' העץ הופך לסוס, סוס חי ואמיתי. וכשאחיו הגדול מסתכל על חתיכת העץ ומטלטל את ראשו ואומר: 'זה הרי לא סוס, אתה פשוט חמור,' זה בכלל לא משנה את העובדות."

מתוך אריך קסטנר, פצפונת ואנטון, תרגם מיכאל דק

"קו נקודה" מאמינה בעושר הטמון בצורות טהורות, בקסם המעט המחזיק מרובה ובכוח הדמיון של הילדים.

היא שואבת השראה מעולם האמנות. למשל:

אלכסנדר קאלדר, 1965

וסילי קנדינסקי (בימיו בבאוהאוס יצר קנדינסקי גם לבמה, ביניהם עיבוד ל"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי שנראה בערך כך, רק בתנועה)

חואן מירו, מסיבה סנובית אצל הנסיכה

וגם השראה מעולם האנימציה; הגיבורים הקטנים – קו כחול, נקודה אדומה וחבורת צורות צהובות מעולם הטנגרם מונפשים בעזרת תנועה ומוסיקה. הרפתקאות, משחקים, חלומות וריקודים, מצוקות ופתרונן, סקרנות, עצב, שמחה, התרסה, ידידות ותמיכה, וכל זה במין מורס דרמטי-מחוייך-פיוטי של קווים ונקודות, בשפת קולות וצלילים ללא מילים.

קו נקודה
רעיון, עיצוב ובימוי: עלינא אשבל
מפעילות יוצרות: שני ויסמן, הילה כהן ניצן / עלינא אשבל
ייעוץ אמנותי: מרית בן ישראל
מוסיקה: נדב ויקינסקי

*

ולגדולים כפי שהבטחתי – מחווה לסרטון הקצת אומלל הזה, שבו דרידה מדבר על אהבה. קומדיית חפצים פילוסופית של פטריסיה אודונובן.

****************************************************************************

ובהזדמנות זו תזכורת בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה, שרוצים ליצור לילדים: בוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי, ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, במאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים.

מטרת הקורס:

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. מתן כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון חזותי או תיאטרון בובות אמנותי לילדים. פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים, מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

ועוד כמה מילים:

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. המשתתפים יתנסו ביצירה במגוון שפות אמנותיות: תיאטרון חפצים וחומרים, תיאטרון בובות, תיאטרון דימויים, תיאטרון סיפור, תיאטרון מחול ופיסול גוף. הם יתוודעו לטקסטים שונים לילדים ויעבדו אותם לבמה. כמו כן יתנסו בכתיבת תסריטים ומחזות ללא מילים. במהלך הקורס יינתן לתלמידים לווי אמנותי אישי על פי הצורך.

*

על תיאטרון בובות אמנותי לילדים ועל האמנים שילמדו בקורס:

על האוסף הכי הכי (הצגה של תיאטרון הקרון בהשראת שירי הייקו והפוטוריזם האיטלקי)

על קרקס קוביות (תיאטרון המחול והבובות הבאוהאוסי של גליה לוי גרד שתלמד בקורס)

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?  (על "בתו של יאן" הצגתה של פטריסיה אודונובן שתלמד בקורס)

על השושנה ישנה, הצגתה של נעמי יואלי, במאית הבית של הקרון, שתלמד בקורס. על עבודתה של נעמי יואלי למבוגרים

חפצים מדברים, האתר של שחר מרום שילמד בקורס

על "קו נקודה" הצגתה החדשה של עלינא אשבל ממייסדי הקרון ואמנית נהדרת, בקרוב כאן.

להבין דרך הגוף, פוסט אורח מאת רוני מוסנזון נלקן שתלמד בקורס

רוני מוסזון נלקן היא גם שותפתי היקרה לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

רובוט פילה  שיצר עמית דרורי, מתוך עבודה בתהליך

לאתר תיאטרון הקרון

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

*

ואם כבר, אז גם זה (פרטים נוספים בהמשך):

Read Full Post »

מתוך המופע שלי

הזנת כיתוב

מתוך המופע שלי נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי  בעקבות "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה, צילם הדס עפרת


  1. מי עשה לך את זה?

ב-1986 הוזמנתי להופיע בפסטיבל תיאטרון הבובות המתקיים עד היום בביילסקו-בייאלה, פולין. ביילסקו-ביאלה היא העיירה הקרובה ביותר לאושוויינצ'ים המוּכּרת יותר בשם אושוויץ, העיר של מחנה ההשמדה. להצגה שלי (ראו בתמונה למעלה) לא היה שום קשר לשואה או לתקומה. זה קצת הציק לי, כמו אבן בנעל, לא רציתי את המטען הזה. לא התאים לי לערבב.

כשבוע לפני הנסיעה עמדתי באוטובוס ליד נערה צעירה. על אמת ידה החשופה קושקש מספר טלפון בעט כחול. איש מבוגר שמספר מקועקע על זרועו לטש בה עיניים זועמות.

פתאום הצביע על הספרות ושאל: "מי, מי עשה לך את זה?"

"אני בעצמי עשיתי," אמרה הנערה.

"למה, למה עשית את זה?" התעצבן.

והנערה שעדיין לא קלטה, משכה בכתפיה. "כדי לזכור?" אמרה.

הוא פתח את פיו לענות אבל האוטובוס עצר והיא ירדה.

הצמיד אמנם שייך לפוסט הקודם, אבל נו, לא יכולתי להתאפק

*

2. אחינו מצודד העכברים

משפחתו של התאורן שלי' אלאן בצ'ינסקי, נרצחה בשואה. ביום הראשון לבואנו הוא מאתר יהודי זקן, האחרון שנותר מן הקהילה אחרי השואה ואחרי גומולקה. הם יושבים במרתף שהוסב לפאב ומשוחחים. אלאן הוא עולה חדש-ישן מבלגיה. היהודי יודע מעט צרפתית. הוא אומר שמנהל הפסטיבל הזקן הוא "אַן גְרוֹן פִילוֹשֵׁם", אוהב יהודים גדול. הוא לא נכנס לפרטים. מתברר שהתיאטרון שייך לקהילה. הוא מושכר למנהל הפִילוֹשֵׁם מתוך הכרת תודה, בסכום סמלי של זלוטי לשנה.

הפסטיבל גדול ורב לאומי. האמנים ממזרח אירופה דוברים רק את שפתם. ההנהלה מצאה דרך מקורית להתמודד עם מגדל בבל: קבוצה של מורות לאנגלית ולצרפתית מבתי הספר המקומיים שוהה בלובי. הן מצטרפות לשיחה כמתורגמניות על-פי בקשה. אחת מהן, בלונדינית יפה ודשנה נותנת בי מבט אומד, מצמרר. אני אוטמת את אזני כדי לא לשמוע את מחשבותיה. ואז אני מבחינה במשהו שעוצר את נשימתי: בכניסה לתיאטרון עומדת אישה אחרת כבת שלושים, קטנת קומה ולבושה בתחכום עירוני. עורה חיוור וקצת מחוטט וצמה נפלאה בצבע זהב עתיק, ארוכה באופן ניכר מגופה, משתלשלת מראשה. כדי שהצמה לא תיסרח בעקבותיה היא כורכת אותה כמחרוזת על חזהּ. השארית הארוכה מוטלת כמו משקולת על שכמה (סיפרתי על זה כבר, בהקשר אחר).

אני מהופנטת מן הצמה כמו עכבר מן החלילן מהמלין. החלילן הציל את אנשי המלין ממכת העכברים אבל הם סירבו לשלם את שכרו. בתגובה הוא ניגן לילדיהם והם הלכו אחריו ונעלמו ללא שוב. דב סדן סבור שהחלילן היה יהודי. הוא כתב עליו מסה מהורהרת ועצובה; "אחינו מצודד העכברים", הוא מכנה את החלילן. "אחינו" כלומר שלנו, היהודים. הסיפור לפי סדן, הוא תמצית האנטישמיות: גם אם נהיה אזרחים מועילים ונציל אתכם מעכברים בסוף תמיד תאשימו אותנו שהרגנו לכם את הילדים.

הזנת כיתוב

למעלה: וודקות כשרות מאושוויינצ'ים. צילם: אלאן בצ'ינסקי. "תוויות הבקבוקים הן תאווה לעיניים," הוא כותב, "מסגנון 'דר שטירמר' עד הסגנון 'הפסיכדלי'. הוודקה הכשרה של אושוויינצ'ים לוקחת אותנו למסע קטן בעולם הדמיון הפולני. לא פחות מ-39 סוגים של וודקה כשרה ממלאים את מדפי חנויות המכולת בעיר." 

*

3. המוזיאון

ב-1986 פולין עדיין קומוניסטית. אנחנו מתאכסנים בקיטנה של עסקני המפלגה, מעין מלון בחיק הטבע. לחדרים יש מפתחות ענקיים. אלאן חושש משום מה, מן המשטרה החשאית. הוא בטוח שסוכניה מחטטים בחפצינו בזמן שאנחנו נעדרים. הוא נע בין חרדת המשטרה למועקת השואה. בבוקר החופשי הראשון שלנו הוא מחליט לנסוע לאושוויץ. אני לא רוצה לנסוע לאושוויץ אבל אני מצטרפת אליו. אסור שייסע לבדו. מזג האוויר משונה. חמסיני. תאי הגזים אפופים במין אובך. אלאן מהופנט מהנורמליות של העיר הצמודה למחנה ההשמדה:

"המפגש הראשון עם אושוויינצ'ים הוא הלם," הוא יכתוב בעתיד. "אנשים חיים, אוכלים, ישנים, מזדווגים ומולידים. … כמו בכל עיר רגילה, גם באושוויינצ'ים יש מרכז תיירות, תחנת רכבת, תחנת משטרה, אולם ספורט, בית קולנוע, בתי מלון אחדים ומוזאון. זה כבר לא נקרא, אם כן, מחנה ריכוז ואפילו לא אתר זיכרון. זה נקרא מוזיאון" (ההדגשה שלי).

דוכן בעיר אושוויינצ'ים, צילם אלאן בצ'ינסקי

*

4. פְּיֶנְקְנָה

יומיים אחר כך, אלאן חוזר לאושוויינצ'ים העיר. אני נפרדת ממנו הפעם ונוסעת לקרקוב באוטובוס של הפסטיבל. כמה בובנאים רוסיים שרים כל הדרך. אני מגלה שאני מכירה את רוב השירים ומצטרפת בעברית, להפתעתם. אחד מהם שתום עין. עינו השמאלית נפוחה חיוורת. אני חשה בשלי כשאני מביטה בה. כשאני יורדת מהאוטובוס עף לי איזה חרק לתוך העין. את קרקוב אני רואה מבעד לדמעות. אני שוטפת ושוטפת אותן בשירותים של מוזיאון תדיאוש קנטור. אחר כך אני חוזרת לשלד הסוס שניצב באולם התצוגה. יש לו רעמה צחורה, זנב עבות, רסן ואוכף. אם אטפס עליו הוא יפתח בדהרה, אולי לארץ המתים.

מתוך הכנסייה בקרקוב

בכיכר יש כנסייה קטנה בצבעי טורקיז, תכלת וזהב. אני חומדת את יופיה, מחפשת ספר אמנות עם תמונותיה. בכניסה לחנות הספרים יש ערמה של סלי מתכת כמו בכניסה למרכול. אנשים מניחים בתוכם את הספרים שבחרו. הספרים מדכדכים למראה, מודפסים על נייר עיתון אפרפר. על ספרי אמנות אין מה לדבר.

העין עדיין מציקה לי. דומעת, צורבת. עד שאני חוזרת לביילסקו-ביאלה היא לגמרי אדומה. אני מודאגת. מחר יש לי הצגה. המנהל הפילושם לוקח אותי לבית החולים, מסתודד עם איזה רופא שמהדק את הפנים שלי בסד צונן, מקרב משהו לעין. כשהוא מסיים ההקלה ברורה. אני מודה לו בפולנית (הספקתי לקלוט כמה מילים). הוא מנשק את ידי.

ההצגה שלנו זוכה להצלחה. מוסיפים עוד שתי הצגות לבקשת הקהל. בשער העיתון המקומי יש תמונה שלי ומתחת כתוב "מרית בן ישראל היפהפייה". מעולם לא הייתי יפה כמו בפולין. אין דבר העומד בפני הסטריאוטיפ, ואני "היהודייה היפה".

*

5. בַּלְעָם

הסטודנטים הפולנים לתיאטרון בובות עורכים לכבודינו מסיבה. הם עומדים במעגל בדירת הוריה של אחת הסטודנטיות ושרים שיר היכרות עליז של בית מרזח, מעבירים בקבוק וודקה מיד ליד. אחר כך מגיע תורה של התכנית האמנותית; הם מציגים את סיפור בלעם, או בלשונם – בַּלְעָם. (למי ששכח, בלעם הוא המכשף שנשלח לקלל את ישראל. מלאך עם חרב שלופה חסם את דרכו. אתונו של בלעם הבחינה במלאך ונעמדה. בלעם חבט בה שתתקדם, והיא פתחה את פיה ודיברה. הסיפור המלא מתחיל כאן והוא מתמשך על פני שלושה פרקים שבסופם בלעם דווקא מברך את ישראל). הסטודנטים של ביילסקו-ביאלה מציגים את הסיפור בעזרת בובות עץ עממיות של חג המולד: בובת מלאך, חמור וכן הלאה. המופע קִצבּי, מצחיק ואלים כנהוג בתיאטרון הבובות העממי. הסיפור זהה לסיפור התנ"כי, רק פרט אחד שונה: בַּלעם רוכב לאושוויינצ'ים (כלומר לאושוויץ). המלאך מנסה למנוע ממנו להגיע לאושוויץ.

אחד הסטודנטים מנסה לתרגם לי את הדיאלוג.

"זה בסדר," אני אומרת, "אני מכירה את הסיפור."

באמת? הוא מתפלא, לדידו מדובר בסיפור-עם מקומי.

לכל האפיזודה יש איכות של משל. עשרים וחמש שנים אחר כך אני עדיין תוהה על הנמשל.

בתמונה, תחריט עץ מנירנברג (דווקא נירברג, הכל טעון כל כך) 1493. גם כאן בכותרת הוא נקרא BALAAM…

*

6. HEAVEN

איש בשם קרול מחפש את קירבתי. התפקיד שלו בפסטיבל לא מחוור לי עד הסוף. הוא צעיר ומתוק כמו חייל בדיל. גם הבגדים שלו שונים. של כל האחרים נראים סינתטיים, זקנים. קרול לובש מכנסי רכיבה בצבע קינמון וחולצה צחורה של בן אצילים. הוא גילה את ישו לא מזמן. יש לכך השלכות מרחיקות לכת. לא את כולן אני מבינה. אני לגמרי חילונית. אני לא דוברת פולנית. קרול לא דובר אנגלית. ובכל זאת נרקמת לה קרבת נפש. אנחנו מנהלים שיחה תיאולוגית, לא ברור באיזו שפה, עד השעות הקטנות של הלילה. אלאן נכנס מדי פעם, לוודא שאני בסדר.

בערך בשתיים אנחנו נפרדים מקרול וחוזרים לקיטנה. החדר של אלאן סמוך לשלי. הוא נועץ את המפתח הענקי שלו בחור המנעול, ולפני שהוא מספיק לסובב אותו, הדלת נפתחת כדי סדק. אלאן מחוויר. הצירוף המאיים "משטרה חשאית", מתחשר באוויר. הוא עושה חצי צעד לתוך החדר. מדליק את האור ומכבה אותו. ואז הוא פונה אלי ואומר, באינטונציה המושלמת של אבא דוב: "מישהו ישן במיטה שלי…"

(בהמשך יתברר: אמן שאיחר להגיע שוכן זמנית בחדרו של אלאן. בחסדו של אלוהֵי הסיפור הוא נרדם דווקא במיטה שאלאן בחר לעצמו…)

בסוף הפסטיבל מתברר שהמנהל אינו רק פילושם אלא קשוב לדקויות. אלאן ואני מקבלים מתנות שונות. אלאן מקבל אלבום תמונות מהגטו ושאר מתנות יהודיות. אני מקבלת מארז עם פוסטרים של הצגות ושאר מתנות אמנותיות. ברגע האחרון מופיע קרול עם חבילה ענקית: ספר אמנות מפואר על מוזיאון הארמיטאז'. איפה מצא אותו? הוא מחייך במסתוריות. אחר כך במטוס, אני מגלה את ההקדשה.

*

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי האנשים הישנים של אלאן בצ'ינסקי

*

עוד רשימות על שואה:

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד.

Read Full Post »

לפני זמן מה ראיתי סרט יפני על בובת מין שקמה לתחייה. א' הביא אותו הביתה. הוא חשב שזה יעניין אותי, המפגש בין פורנו (כלומר, גוף) לתיאטרון בובות. הוא צדק. עוד לפני הצפייה כבר חלפו לי בראש לפחות חמישה תסריטים אפשריים.

דבר ראשון חשבתי על הפַּסָל היווני פיגמליון שיצר את בובת המין הראשונה והתאהב בה. אני יודעת שמקובל להגיד על פיגמליון "התאהב בפסל שיצר", אבל המיתולוגיה היוונית-רומית שבה נולד הסיפור היא הרבה פחות ענוגה ורומנטית.

את סיפורו של פיגמליון קראתי במטמורפוזות של אובדיוס. על פי הספירה של הבמאית נטעלי בראון – מתוך מאתים חמישים מטמורפוזות (כלומר מיתוסים יווניים-רומיים על אנשים שהפכו לחיות, צמחים ואבנים) חמישים מספרות על אונס שמוביל לגלגול. במקרה של פיגמליון מדובר בגלגול הפוך אמנם – מדומם לאנושי, אבל גם הוא מתחיל ב"אונס". אני כותבת "אונס" במרכאות כפולות, כי אי אפשר לאנוס דומם, ובכל זאת: היחסים בין השניים מתחילים באישה-אובייקט-פנטזיה שפיגמליון מכניס למיטתו. ואגב, כבר המשפט הראשון בסיפור: "את הזונות בזנותן פיגמליון ראה בשאט נפש" (כך זה נפתח, בחיי), מבסס את אווירת המין המחופצן שאותו הוא כביכול שולל, ובעצם מעלה בחזקה.
בהמשך מסופר איך גילף לעצמו אישה משנהב וחי איתה:

אהבתו בערה בלבבו לעלמה הדוממת.
פעם בפעם ניסה בידו, הבשר או שנהב היא –
לא האמין, לא הודה, כי פסל עומד לפניהו.

גם נשקה ודימה, כי אף היא נשקתו בפיה,
גם ידבר לתבנית, יחבק לה, ירגיש, כי חיה היא,
גם יפחד, כי ילחץ על עורה וסימן בו יטביע;
ואז ילטפנה רכות …

כל קישוטיה יפים – אך גם ערומה נפלאה היא.
על יצועי ארגמן על ידו בלילות ישכיבנה,
מראשותיה ריפד בפלומה (כאילו מרגישה היא),
בזרועותיו יחבקנה ואשת חיקו הוא קורא לה.

(תרגם: שלמה דיקמן)

בסופו של דבר נענית ונוס לתפילתו של פיגמליון ומקימה את הבובה לתחייה ("שב אל ביתו ובקש את הפסל, שכב על יצוע,/ את עלמתו ינשק והפעם הרגיש, כי חמה היא./ פיו ישקנה שנית וידיו את חזה תגששנה…" וכן הלאה).

חשבתי גם על סינדרלה, בגרסת הזונה-הנגאלת-על-ידי-האהבה של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה".

והיתה כמובן אופציה של סרט פורנו משונה: עם נופך סוריאליסטי קצת מאובק, ואפילו מחווה לרומנטיקה הגרמנית על נטייתה המופלגת אל החלומי, הפלאי והמלאכותי.

פעם ראיתי בערוץ 8 סרט תיעודי על אדם שחי עם חמש בובות מין. הרמון שכזה. במהלך הסרט הוא מנסה לקשור יחסים עם אישה חיה, בלי להסתיר את החלק הזה של עולמו. האישה, עד כמה שאני זוכרת, היתה די רגילה ונחמדה והתייחסה למצב באומץ ובענייניות, עד שכבר לא יכלה. בשלב מסוים בסרט מוציא האיש את כל הבובות מאריזתן ומושיב אותן בתפזורת בחדר המגורים שלו ויושב ביניהן בדממה. זה היה רגע creepy וטעון, כמו בכל פעם שמשהו ששייך לאפלה מוצג פתאום באור סלון. וגם הכמות מכריעה, תחושת הריבוי, כחול אשר על שפת הים (כמעט).

מתישהו במהלך הסרט בכל אופן, הוא מסביר בגילוי לב וגם בהיגיון מסוים שלאישה חיה יש רצון משלה שמִן הראוי להתחשב בו, ובובת מין תמיד מוכנה (או משהו כזה). כלומר בובת מין היא האהובה האידאלית כי אין לה רצון משלה. ופתאום מבליח לו זיכרון שיהודה הלוי יצר לעצמו פעם גולם-אישה – שמעתי על כך יותר מפעם אחת אבל זה אף פעם לא שוקע אלא מתפוגג כמו חלום, רק הכותרת נשארת. ובעיקר אני נזכרת בסיפור הנפלא של א.ת.א. הופמן "איש החול" שבו מתאהב הסטודנט נתנאל בבובה המכנית אולימפיה, ושוכח בעטייה את קלרה ארוסתו הנלבבת. זה הקטע שבו נתנאל שופך את לבו לפני הבובה ומקריא לה מפרי עטו:

אכן מימיו לא נזדמנה לו מאזינה נפלאה כמוה. היא לא רקמה ולא סרגה, לא הציצה מן החלון, לא האכילה ציפורים, לא שעשעה כלבלבים בחיקה, לא שיחקה עם החתול, לא העבירה פיסות נייר מיד ליד, לא נאלצה להסתיר פיהוק בשיעול חרישי מאולץ – בקיצור שעות על שעות היתה יושבת בלא ניע ובלא זיע, עיניה לטושות אל עיניו של אהובה ומבטה הולך ומתמלא אט אט חיות ולהט. רק כשהיה נתנאל קם לבסוף על רגליו ונושק לידה ואף לפיה, היתה אומרת 'אה, אה' … 'אהה נפש עמוקה נפש נפלאה, היה נתנאל קורא בשובו למעונו, 'רק את, רק את לבדך מבינה לרעי'. הוא נרעד כולו מחדווה כשהיה הוגה בתואם הפלא שנתמזגו בו נפשותיהם יום יום יותר ויותר.
(תרגמה: נילי מירסקי)

כשקראתי את הסיפור לראשונה לפני שנים תהיתי איך מצליח קסמה של אולימפיה להאפיל על טמטומה, אבל עכשיו אני מבינה שקסמה הוא בטמטומה, בריקנותה המתפקדת כקשב מוחלט שאינו תובע דבר.

ואם נחזור לתסריטי הרפאים שלי לפני הצפייה – היתה עוד אפשרות חמישית נוספת של סרט "נועז" על אהבה טהורה בעולם חסר תמימות. נזכרתי בסרט הביכורים של סטיבן סודרברג סקס, שקרים ווידאוטייפ (1989, למי שלא זוכר/לא ראה – אנדי מקדואל נשואה לפיטר גאלאגר הבוגדני ואז נכנס לחייהם ג'יימס ספיידר, חברו הוותיק של גאלאגר, בתפקיד "קדוש" שהוא בו-בזמן גם "סוטה" כפי שמתברר בהמשך – כלומר הוא מתנזר מנשים אבל מצלם אותן בווידאו מדברות על חיי המין שלהן וגם מאוננות למצלמה, רק אם הן רוצות). בשעתו חשבתי שזה מה שהסרט מנסה להגיד: ש"קדוּשה" היא בלתי אפשרית בתרבות שבה אנחנו חיים, כדי להיות קדוש אתה צריך להיות גם סוטה, והייתי כל כך משוכנעת בפרשנות הזאת שממש נדהמתי כשקראתי את התסריט עם המבוא של סודרברג וגיליתי ששום דבר אפילו דומה, לא עלה בדעתו.

זה שוב יוצא קצת ארוך. להמשך: כולנו תחליפים ריקים למשהו (פוסט שמתחיל בבובת מין ומסתיים בבובת תינוק).

*

עוד בסביבה

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

כמה הערות על נוטות החסד (או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת


Read Full Post »

(התשובה בגוף הפוסט.)

לפני כעשרה ימים שבתי מפסטיבל בסלובקיה שכלל שני ימי עיון על תיאטרון בובות עכשווי. התבקשתי להרצות על האופי הבינתחומי של תיאטרון הבובות בארץ. במקום לחלוף בדהרה על פני כמה הצגות העדפתי להתמקד בהצגה אחת נפלאה שעוסקת בגזענות במלוא העוצמה והפיוט ובלי למעוד לדידקטיות. אני מביאה כאן גירסה מקוצצת (בכל זאת, בלוג) של ההרצאה.

"בתו של יאן – סיפור אמיתי", כך נקראת ההצגה, יצירתה של פטריסיה אודונובן בהפקת תיאטרון הקרון. היא מבוססת על סיפור הילדוּת האמיתי של חנה-אניטה יכין בהולנד בתקופת השואה, ומיועדת לילדים מגיל תשע (יחסית לסיפור שואה הוא מאד יומיומי ומינורי, הזוועות מתרחשות ברקע) וגם לבני נוער ולמבוגרים. פטריסיה מספרת את סיפורה של אניטה בגוף ראשון, אבל העיקר נמסר באמצעות התפאורה והאביזרים; המילים והעיצוב מתלכדים לשפה אמנותית אירונית ופיוטית שהיא בו-בזמן גם פשוטה מאד וקרובה למשחקי ילדים. כי ילדים (כפי שכבר כתבתי למשל כאן) הם משוררים טבעיים, לא-מודעים.  

וכיוון שהשפה האמנותית של "בתו של יאן" צומחת מן הסיפור – הרי התקציר: אניטה בת השבע חיה חיים רגילים ומוגנים בכפר קטן ליד אמסטרדם עם אביה הנוצרי, אמה היהודיה ואחיותיה מרים ואלכסנדרה. ב-1940 הגרמנים פולשים להולנד, ופתאום אסור לאמא שלה לשבת על ספסל בפארק או לנסוע באוטובוס. חברותיה של הילדה מתגרות בה ומתרחקות ממנה והיא משתוקקת שאמה תסיר את הטלאי הצהוב המרגיז. וכאן נחלץ אבא יאן לעזרה: הוא מעמיד פנים שהוא משתף פעולה עם הנאצים כדי לשכנע אותם שאשתו נוצריה. זה עובד. אניטה חוזרת במין קסם, להיות ילדה רגילה. כמעט רגילה; יש לה כמה סודות שהיא לא יכולה לגלות אפילו ללוטֶה חברתה הטובה. היא לא יכולה לספר לה שהיא יהודיה, או שבבית שלהם במחבוא מסתתרים יהודים. ואז מגיע חג המולד. אמא של אניטה לא מתכוונת לחגוג. היא מסבירה לאניטה שהם יהודים, הם לא מאמינים בישו. אניטה לא מבינה למה היא אומרת שהם לא מאמינים. ישו דווקא מוצא חן בעיניה, היא מרחמת עליו בגלל פצעי המסמרים. אבל יותר מכל היא חוששת שאם לא יחגגו את חג המולד הם יחזרו להיות שונים והרדיפות יתחדשו. אחרי לילה מסויט היא מתווכחת עם אמה ומשכנעת אותה לקשט עץ חג המולד. וזהו החלק האופטימי והמעצים של הסיפור, כי ילדים הם תמיד חסרי אונים נגד כוחות רשע כאלה, וכאן זה דווקא ההגיון הפשוט והארצי של הילדה שמציל (לפחות לפי תחושתה) את משפחתה ואת החברות שלה עם לוטֶה. 

 

מלאך ההיסטוריה

ולפני הכל – שתי הדקות הראשונות של "בתו של יאן", מעין פרולוג שמכניס את הקהל למסתורין הפיוטי שלה. [אם אין לכם הרבה סבלנות – דלגו על הסרטון זה. עדיף שתצפו בשלושת הסרטונים האחרונים.]

שתי הדקות הראשונות הן מעין תקציר דחוס ושירי של העלילה: היה היה כפר קטן. לילה אחד בא מלאך – לא מלאך שחור של מוות ולא מלאך לבן של אהבה – לילה אחד בא המלאך האפור של ההיסטוריה ובחר בית קטן ועקר אותו ממקומו וספק-עִרסל-ספק-טלטל אותו באוויר, עד שהבית הקטן כמעט נשמט והתרסק עם האנשים שבתוכו, אבל בסופו של דבר הוא חזר לאדמה בשלום.     

ובאשר ל"אופי הבינתחומי" של "בתו של יאן" – הוא נרקח מכמה מקורות השראה / חומרי גלם עיצוביים:   
 
 יודאיקה – ביחוד ספרי תורה. גם אלה שארוזים בתוך קופסא, ובעיקר אלה שעטופים בבד כששתי הידיות של המגילה מציצות. הבד (כפי שלמדתי) נקרא מעיל. לספר תורה יכולים להיות כמה "מעילים" לחגים ולאירועים מיוחדים, ויש כמובן גם קישוטים מסורתיים כמו למשל "רימונים" שמולבשים על הידיות.ואגב – פטריסיה עושה שימוש גם באביזרי יודאיקה נוספים, כמו רעשן או "יד" לקריאה בתורה – אביזר שכמו נועד מלכתחילה לתיאטרון בובות – אבל לא ניכנס לזה הפעם בגלל קוצר היריעה.למה יודאיקה? כי היהדות היא הנושא, התשתית לסיפור. איך זה מִתּרגם לבמה? עוד מעט קט.

 עוד מרכיב מרכזי בהצגה הם צעצועי ילדים: בובות, חיות צעצוע וקוביות המשחק בצעצועים מאפשר הצצה לעולמה הפנימי של הילדה.

ילדוֹת וצעצועים – תצלום ילדות אמיתי של חנה-אניטה יכין. לחצו להגדלה

מרכיב שלישי: רגלי כסאות ישנים לפני שעשתה את ההצגה פטריסיה הציגה פסלים מרגלי כסאות ישנים בתערוכה במוזאון ישראל. הכסאות האלה שכמעט הושלכו לפח ונולדו מחדש כפסלים, גרמו לה לחשוב על הישרדות (בשואה). ובכלל יש משהו מאד אירופאי ברגלי כסאות ישנים (כפי שאפשר לראות בפוסט הזה ובייחוד בציור שיירות הכסאות-פליטים של יוסל ברגנר). כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות, ויש לזה עוד יתרון אחד חשוב כפי שתראו בהמשך – הן נראות כמו ידיות של מגילת התורה.

פטריסיה אודונובן – סוס מרגלי כסאות

 
כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות

ולבסוף – גם הגוף של פטריסיה הוא מרכיב עיצובי בהצגה – זה לגמרי מקובל בתיאטרון בובות מודרני, שהמפעיל "ישאיל" כף יד או רגל לבובה, או ישתמש בגופו כמרחב שבו פועלת הבובה, אבל ב"בתו של יאן" יש לשימוש בגוף טוויסט נוסף בגלל תורת הגזע של הנאצים, בגלל האובססיה שלהם למידות, צבעים וצורות של אברי גוף.

יעל ענבר "משאילה" את רגליה לבובה, מתוך "מופע העצמות של גרטרוד"

ועוד כמה מילים לפני הדוגמאות: כפי שראיתם בפתיח, "בתו של יאן" מתרחשת על במה נמוכה. התפאורות המתחלפות הן תפאורות רצפה. הן לא מוצבות ברקע אלא נפרשות כמו שמיכה שעליה יושבת המספרת "הילדה". הבמה היא אם כן מעין מעין רצפה של חדר ילדים אבל בו-בזמן היא גם במה של קריאה בתורה: התפאורה של כל סצנה מגולגלת למין מגילה כפולה של תורה שהדמויות מבצבצות ממנה כמו ידיות. "הבסיס" של ההצגה היא התורה. לא במובן דתי, אלא כסמל ליהדות של הגיבורה. זאת ועוד: הבחירה הזאת מציגה את הזכרונות כיקרים וחשובים במיוחד (אלה כתבי הקודש, המורשת של אניטה), ויש בה גם משהו מאד תיאטרלי: כל תורה כזאת מלאה בהפתעות, דמויות ואביזרים שנחשפים בזמן שהיא נגללת. שכבות של "תורות" נערמות זו על זו; זו הגיאולוגיה של הזיכרון.

התורה הראשונה בהצגה היא של הבית: מבחוץ היא משובצת כחול לבן כמו אריחי חרסינה של בית הולנדי טיפוסי. בחלק הפנימי משורטטת מפת הבית.
התורה שממנה יוצאת סצנת בית ספר לעומת זאת, ארוזה בקופסא. המגילה היא מעין לוח שחור עם שירבוטי גיר ילדותיים. (בקרוב יתווספו כמה תמונות, ובינתיים אפשר לראות את התורות המגולגלות המחכות לתורן, ברקע של סרטון הפתיחה. )
בסצנה שלישית המשפחה לנה במנזר (תורת המנזר היא לבנה-פיג'מתית זרועה כוכבים כחולים). חשוב לציין שגם בובת ישו משמשת ידית לתורה, במין תזכורת אירונית למוצאו היהודי 

 

בובות הנאצים לעומת זאת, אינן מגיעות במגילה, אלא במין צרור עטוף במעיל עור שחור. 

*

מריה בלונדינית, מריה שחורה

לגיבורת ההצגה יש שמונה בובות: מרגריטה ופולינה צהובות השיער, פארידה הבובה השחורה, רובי התינוק, זרטוסטרא הצב, פארוק הג'ירף, בונגו הדובי, ופינגלה הפינגווין.

הקטע הבא לקוח מהצגת חג המולד שהיא מארגנת עם הבובות שלה. המחזה מושפע מהמציאות; יוסף מסביר למריה שהם חייבים לברוח לבית לחם כדי שהנאצים לא יכניסו אותם לרשימות. את יוסף מגלם פארוק הג'ירף, בתפקיד החמור – הצב זרטוסטרא, ובתפקיד מריה – פולינה, הבובה הבלונדינית. הבובה השחורה פארידה מתלוננת שהיא אף פעם לא מקבלת את התפקידים הטובים ואניטה מוצאת דרך מקורית לשלב אותה…  

הקטע (שמתחיל בדרך לבית לחם ומסתיים בלידה) מייצג בין השאר, את הצד המצחיק והמשחקי של "בתו של יאן", שמאזן – או לפחות מפַסק – את החרדה והמצוקה. 

וזהו חלום היטלר האדום של אניטה, אחרי שאמה מסרבת לחגוג את חג המולד (וכל מילה נוספת מיותרת).

הקובייה היהודית

אחרי שלוטֶה חברתה של אניטה משווה בין הצב שלה לצב של אניטה היא מגיעה למסקנה שזרטוסטרא הוא יהודי. "אני רואה שהם שונים," אומרת אניטה, "אבל איך את יודעת מי מהם יהודי?" בתשובה לוקחת לוטה שתי קוביות, אחת צהובה ואחת אדומה, ומסבירה: אם יש לך שתי גולות, או שני פרחים או שני צבים – השונה (היא מצביעה על הקוביה הצהובה) הוא היהודי.

הקוביות הצהובות מייצגות את היהודים בגלל הטלאי הצהוב. הן מבליחות שוב ושוב בסדרה מבריקה של דימויים.

*

בקטע הקצרצר הבא הילדה מבקשת מאמה להסיר את הטלאי הצהוב. דמות האם בנויה מקוביות. (זה עובר ממש מהר, אז כדאי להיות מרוכזים):

כשמושכים את הקוביה הצהובה ראשה של הדמות נופל; זוהי גרוויטאציה למתחילים אבל גם מימוש המטאפורה: זה מה שצפוי לָאֵם אִם תסיר את הטלאי.

בתמונה אחרת בהצגה הילדה משתוקקת לעץ חג מולד. היא בונה לעצמה עץ קטן מקוביות. רק הקוביה העליונה בקצה, במקום שבו תולים את הכוכב היא צהובה, במעין מיזוג אירוני-פיוטי בין הכוכב הזוהר של ישו לכוכב הצהוב של היהודים. ברגע הבא הילדה כבר מחריבה את העץ. הקוביות מתפזרות לכל עבר: אמא לא תרשה…

סצנת הקוביות הבאה והמצמררת מתארת את ציד היהודים:  

*

אמנות הגוף המתפצל

ועכשיו לסצנת גוף יפהפייה שמתרחשת יחסית מוקדם ב"בתו של יאן". הילדה מנסה לעכל את המציאות החדשה, שבה היהודי שנראה לה כמו כולם, הוא בעצם שונה וצריך לענוד טלאי צהוב. הגוף שלה מתפצל פתאום לשניים: הצד הנוצרי והצד "השונה". גם הקטע הזה נפתח בתורה, קטנה וצהובה. 

הקטע מדבר בעד עצמו, ובכל זאת כדאי להגיד כמה דקויות: הבוהן הקטנה עם הטלאי הצהוב היא כמו ילדה, לעומת הברך הגדולה הבוגרת. היד הנאצית צובעת את האחרת והופכת אותה לכוכב הטלאי הצהוב שנתפר לבגד באזור החזה. זה המיקום המקובל לטלאי, אבל הנחת היד על החזה היא גם מחווה של דאגה וכאב לב. ומי שמצייר את הטלאי הצהוב (וגורם לדאגה ולכאב) הוא המכחול שהופך ברגע השיא לשפמו של היטלר.   

היד ש"תפורה" לחזה מבטאת גם את חוסר החופש; אחרי שאמה של אניטה נחלצת מרשימת היהודים, אבא יאן עוזר לה "לפרום" את הטלאי הצהוב מהחזה, כלומר להסיר את היד של הדאגה והכאב מהלב. האם מתמתחת ופורשת את זרועותיה לצדדים כמו ציפור, וכמו ישו על הצלב: היא חופשייה כמו ציפור וכמו נוצריה, כלומר חופשייה וצלובה כאחת. דימוי מאד פשוט וקונקרטי שעשוי (כמו כל ההצגה) משכבות של אירוניה ופיוט.   

ועוד כמה מילים: "בתו של יאן" תוייגה כהצגה ליום השואה. זו שטות מוחלטת לטעמי להגביל אותה לשבוע של יום השואה. גם בגלל השפה האמנותית וגם בגלל התוכן – המסר, כמו שקוראים לו במערכת החינוך. אני לא מכירה הרבה דימויים שממחישים את האבסורד שבגזענות, כל גזענות, יותר מסצנת "הסטרפטיז" שבה הילדה מנסה לאתר ולסמן את הצד היהודי בגופה. הגזענות לא מחכה ליום השואה. היא בוערת סביבנו באינספור דרכים. וההצגה הזאת היא מתנה בשביל כל מחנך. אני מאד מקווה שיש כאן, בין קוראי הבלוג, מי שירים את הכפפה.

*

למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון, ופטריסיה (כמו כמה וכמה יוצרים בינתחומיים) היתה תלמידתי לפני שנים, בבית הספר לתיאטרון חזותי. להצגה עצמה אין לי שום נגיעה מלבד העונג שאינו מזדמן בכל יום, של הכרזה על דבר איכותי.

בתו של יאן – סיפור אמיתי: עיבוד, בימוי, עיצוב ומשחק: פטריסיה אודונובן, מוסיקה: ג'רי גרבל, תאורה: דב מיאלניק, תלבושת: ז'קלין בכר, עיצוב בובת המלאך: יורג באייר

 עוד באותם עניינים

על האוסף הכי הכי  –  הצגת ילדים אמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, ואשר מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.

 הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק  (עוד הצגה על כסאות ואנשים)

על קרקס קוביות – הצגה בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס (ההצגה אגב, השתתפה בפסטיבל שבמסתגרתו נערך יום העיון שבו הרציתי, וזכתה בפרס הצגת הילדים הטובה ביותר).

עוד הצגה על שואה – ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" של נעמי יואלי (לפי סיפור של אידה פינק).

*

Read Full Post »

לפני שנה, בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, הושק הספרחפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן. ההשקה היתה מחווה לאגדת היפהפייה הנרדמת. במעשייה המקורית הוזמנו שתים עשרה פיות לברך את התינוקת. הסרוויס לא הספיק לפיה השלוש עשרה, וכך התחילו הצרות.

להשקת הספר הוזמנו שתים עשרה פיות, כלומר אמני בובות מהארץ ומחו"ל. הם ישבו סביב שולחן ארוך של ליל סדר ובמקום ברכה – כל אחד מהם הציג "מופע צלחת", כלומר מופע שאורכו לא עולה על שלוש דקות באזור הצלחת שלו.

הפיה האחרונה היתה הדס עפרת. נער שליח הביא לו צידנית שממנה בקעו פעימות לב, ואמנם היה בה לב אנטומי ענקי יצוק משוקולד (כלומר "חפץ-לב"' פשוטו כמשמעו). הדס ניסה לבתר את הלב בעזרת מערכת נוצצת של סכיני חדר ניתוח (על מנת לכבד את הפיות). בחזרות זה הלך בקלות, אבל מיזוג האוויר של התיאטרון הקפיא את השוקולד, והדס נאבק והזיע וחצב ממנו רסיסים בעמל רב. רגעי אמת כאלו שבהם האמן מתמודד עם תקלה לא צפויה יקרים ללבי מאד. הם הופכים את העבודה ליותר חיה וחד-פעמית.
הפיה הרעה אגב, היתה יוסף שנעלב, קילל את הספר ואחר כך חזר בו והמריא מן האולם על צלחת מעופפת וכל הקהל אחריו.

גם אני הייתי בין שתים עשרה הפיות, ושלוש הדקות שלי כללו סיפור, הרצאה, ומיצג.

הסיפור היה של האמנית סופי קאל. ב"הרצאה" ניתחתי אותו כתיאטרון בובות אמנותי על פי "חפץ לב". זה נעשה בחיוך אבל גם בכובד ראש. כי תיאטרון הבובות שבו עוסק הספר הוא האמנות הכי נסיונית ובינתחומית.

בתמונה למעלה: הדס עפרת במיצג האדם הצוחק שגם אותו הסברנו בספר כתיאטרון בובות אמנותי. האיור של בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי".

לכבוד הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות שנפתח היום בירושלים, אני מביאה את הסיפור, ההרצאה והמיצג.

הסיפור הוא של האמנית סופי קאל והוא נקרא "הדלי":

בפנטזיות שלי אני גבר. גרג קלט את זה מיד. אולי משום כך הזמין אותי יום אחד, להשתין בשבילו. זה הפך לטקס. הייתי נעמדת מאחוריו, מגששת ופותחת את מכנסיו, אוחזת בזין שלו ומכוונת כמיטב יכולתי. ואז, לאחר הניעור המסורתי, הייתי מחזירה אותו למקום וסוגרת את החנות. זמן קצר לאחר שנפרדנו, בקשתי מגרג תמונה של הטקס הזה, למזכרת. הוא הסכים. וכך, בִּסטודיו בברוקלין, השתנתי בשבילו בדלי פלסטיק אל מול מצלמה. זה היה התירוץ שלי לשים את ידי על אבר המין שלו בפעם האחרונה. באותו ערב הסכמתי לגירושין.

ועכשיו לניתוח הסיפור לפי העקרונות שהצגנו בספר.
ארבע הערות:

  1. זה סיפור על תיאטרון בובות. גרג הוא בובה מודרנית. סופי המפעילה "משאילה" לו את ידיה. בספר אנחנו מדברות בין השאר, על האנטומיה החדשה הנוצרת מן הצירוף בין אברים אנושיים לבובתיים. במקרה של סופי וגרג מדובר באסומבלאז' של אברי גבר ואישה, שהופך אותם, על פי האידאל התנ"כי, ל"בשר אחד".
  2. לגבי "הניעור המסורתי" (של הזין בסוף ההשתנה): הבובנאי הרוסי סרגיי אוברזצוב אמר פעם שאיש לא יתרגש משחקן שמושך בקצות מכנסיו לפני שהוא מתיישב, אבל בובה המבצעת אותה פעולה בדיוק יכולה לזכות במחיאות כפיים…
  3. המפעיל אמנם מפעיל את הבובה, אבל גם הבובה מפעילה את המפעיל. הבובה היא כלי, שדרכו הוא מתחבר לחלקים סמויים באישיותו. בובת גרג מאפשרת לסופי המפעילה לממש את הצד הגברי שלה.
  4. הדלי הזה הוא "חפץ – לב".

והמיצג: אישה, מגזרת נייר בצורת איש, מים, קשית, דלי (כיוון שאין תמונות מהאירוע אילתרתי שחזור ביתי בחדר האמבטיה. אופן ההפעלה: מלאי פיך מים והשפריצי אותם דרך הקשית.)

והערה חמישית ואחרונה: המיצג הוא מחווה לסיפור, אבל אם נחזור ל"חפץ לב" אני פשוט יוצרת ומפעילה "בובה של פעולה אחת". (ראו עמ' 57 בספר)
מראי מקום נוספים:  הערה ראשונה עיינו עמ' 38, הערה שניה עיינו עמ' 211, הערה שלישית עיינו עמ' 140

למטה קליפ של סעודת הפיות (שמדלג באלגנטיות על נפתוליו של הדס. ובכל זאת – טעימה)

לדברים היפים במיוחד שכתב שועי רז על הספר

האדם הצוחק, תיאטרון בובות או מיצג

סיפורים נוספים של סופי קאל באתר:

חלומה של נערה (הקינוח)

שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין)

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)

הנעל האדומה

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר (העניבה)

"הדלי" היה הסיפור הראשון של סופי קאל שתרגמתי
והוא פורסם לראשונה בפוסט  בפנטזיות שלי אני גבר

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »