Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תיאטרון בובות’

בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)

יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.

"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'

גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.

מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.

ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.

.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

.

"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.

ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.

למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.

מתוך

מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.

.

למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.

.

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

.

ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.

אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."

לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.

אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:

לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.

לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד  מאשר לאלתרמן.

ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.

גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.

איור של ג'יימי מיטשל ל

איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

איור אחד נפלא – אורה איתן

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האם אור יכול ללכלך?

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

*

ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com

וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.

Read Full Post »

רונית ברנגה

רונית ברנגה

ארבע הערות ארוכות על סוד קסמם:

*

  1. בין מודרניזם לפנטזיה

רונית ברנגה מכליאה בין חי לדומם. יש הכלאות כאלה גם במציאות; נניח רגל מעץ למי שאיבד את רגלו או יד-קרס לפירט שתנין קטע את ידו. כל מה שחורג מן הפונקציונליות שייך לפיוט ולקולאז' – ובעצם לאָסַמבְּלָאז' (יצירה המשלבת חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) – לפריקיות, מוטציה, הנדסה גנטית, מיתוס ומאגיה; ההרכב והמינון משתנים על פי ההקשר.

כי יש הבדל בין הכסא הפיוטי של רוברט וילסון, שבו הוחלפה הרגל השלישית החסרה ברגל של יצור חי, לספל הסיוטי של Christine Chin, שיש בו בכל זאת גם קרירות של אופנה ועיצוב, לקורבנותיו של סיד, הילד המתעלל מ"צעצוע של סיפור1", דוקטור מנגלה של עם הצעצועים.

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

אחד מקורבנותיו של סיד מ

אחד מקורבנותיו של סיד מ"צעצוע של סיפור 1"

לפעמים ההכלאה היא תוצאה של כישוף שהשתבש, כמו באגדה על הנסיכים שנהפכו לברבורים. אחותם טווה להם כותונות מעלי סרפד כדי לגאול אותם, אבל היא לא מספיקה להשלים את מלאכתה; שרוול אחד חסר, והאח הקטן אמנם חוזר ולובש את דמותו האנושית, למעט כנף אחת שנותרת במקום זרוע והופכת אותו למשהו בין פריק לגיבור-על (משורר?).

Yuko Shimizu

Yuko Shimizu

הכישוף המשובש של ברנגה הוא אפל יותר מכישוף הסרפדים; זה לא קסם של גאולה אלא של השתלטות. האצבעות המבצבצות מן הכלים מאיימות ומטרידות כי לא ברור לאן נעלם שאר הגוף, איך הוא נדחס לכלים כה קטנים ודקים.

באחד משיעורי הוגוורטס מנסה רון להפוך עכבר לספל, ובגלל שהוא לא מדייק מתקבל ספל עם זנב. העבודה של מרט אופנהיים למטה שבה ומוכיחה, כמה קצר המרחק בין מודרניזם לפנטזיה.

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

*

רונית ברנגה

רונית ברנגה

  1. רמשים מתכופפים ותיאטרון חפצים

גם לכלים הקטנים של ברנגה (לפחות לכל אלה שדגמתי) יש חמש אצבעות, כלומר יד שלמה. זה עוזר מן הסתם ליציבות, קשה לאזן כלי על רגל אחת או על שתיים, ובו בזמן זה גם הופך אותם לרמשים משונים מרבי רגליים, מששניים ומרתיעים במיוחד בגלל המראה המתורבת של הכלים.

קחו למשל, לשם השוואה, את האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים". אחרי שהילד גיבור האופרה פורק את זעמו על החדר, קמים הכלים החבולים לתחייה. לכאורה זה דומה למה שמעוללת ברנגה, ובעצם לגמרי שונה.

מתוך האופרה של מוריס רוול

מתוך האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים", כוריאוגרפיה ירי קיליאן, תיאטרון המחול ההולנדי.

כלי הענק של האופרה נראים כמו תלבושות, תחפושות שרגליים ואברים אנושיים אחרים מבצבצים מתוכן.

הכלים של ברנגה קרובים יותר לתיאטרון הבובות העכשווי, שעושה שימוש נרחב ב"השאלת איברים". כלומר, יוצר אנטומיה היברידית משילוב של אברים חיים ומעוצבים.

בסרטון הבא אפשר לראות את מיטל רז מפליאה (באמת מפליאה) להנפיש בעזרת אצבעותיה.

ולא רק בעזרת האצבעות. כשרז תולשת את הפטרוזיליה בשיניה היא הופכת את פניה למעין תקריב ענק של פני הזברה המיניאטורית. היא מטעינה את הזברה הקטנה ברגשות ובאנרגיות של אישה שלמה.

תמיד היתה קרבה בין תיאטרון בובות לכישוף. ואם כבר מדברים על זה, בין תיאטרון לכישוף בכלל; אנטונין ארטו אמר, "תיאטרון, במילה אחת, שאינו מעשה של כישוף, איננו." אבל תיאטרון הבובות העכשווי מבצע את הקסם ומערטל אותו בו בזמן. הוא חושף את המנגנון, את אחורי הקלעים ומשתף את הצופה במשחק (שוב נקלעתי לגבול בין מודרניזם לפנטזיה, רק מחיצה דקה של מודעות ופיכחון מפרידה ביניהם).

רונית ברנגה (שאמנם קרובה יותר לכישוף ממיטל רז) מגלה אינטואיציה בובנאית גבוהה, כשהיא נשענת על התנועה ה"טבעית" של הכלים. זה לגמרי טבעי שקנקנים יתכופפו; אנחנו הלא מטים אותם כל הזמן כדי לשפוך את תכולתם, והם כמו למדו ואימצו את התנועה. וזה לגמרי טבעי שאצבעות ייחלצו לעזרה, הן ממילא נמצאות בסביבה.

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.)

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.) מתאימים לצד הבלתי צפוי של ההגדה.

*

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

  1. מין ומגדר

התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי.

(מתוך עץ השיער מאת מרי דה מורגן)

מרי דה מורגן מפרקת את הגוף הנשי לדימויים עזים ועדינים טעונים בכאב ובמיניות; מפרחי פיות טורפים ועד פרחי עיניים סקרניים או בוכיים, שלא לדבר על עץ השיער.

ובהמשך לכך גם הכלים של רונית ברנגה טעונים באלימות ויצריות, מן הפה המוגש על צלחת שוכבת (בלי "רגליים", היא לא יכולה לברוח) ועד לזרבובית הפאלית שרוכנת מעליו.

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

*

  1. מטונימיות רבות עוצמה

מבחינה פואטית, הכלים הפנטסטיים האלה הם מטונימיות. שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) הסביר מה זאת מטונימיה באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה. (מתוך הפוסט שמרחיב ומסביר גם את ההבדל בין מטונימיה למטפורה)

ובהמשך לכך, גם רונית ברנגה ממזגת בין הספלים לאצבעות שאוחזות בהם (או לפיות שנצמדים אליהם) ויוצרת מטונימיות מתעתעות, לופתות ומצחיקות, מרגשות ומבעיתות בו בזמן.

כי מה קורה פה בעצם? האם הכלים האלה הם בני אדם שהתנוונו והפכו לבשר אחד עם כליהם מרוב שימוש והזדהות וחמדנות, ורק חלק קטן חסר מנוחה ורעבתני עדיין משתרבב ומעיד על מוצאם?

או שמא אלה הכלים שהתקנאו ביוצריהם ומצאו דרך להשתלט עליהם, רק האצבעות והפִּיות מציצים לרגעים כמו אברים של טובע?

או שאולי הפיות והידיים לא שייכים לקורבנות אלא דווקא לכלים הטורפים שאורבים לכל מי שמתקרב אליהם?

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

הסתירות האלה מייצרות מתח ואירוניה, כלומר עוצמה פיוטית, רטורית ורגשית.

לסיום, הנזל מושיט עצם למכשפה בברכת חג מולד משונה מצמררת, שנפרדת מן האצבעות של רונית ברנגה ופותחת את השער לפוסט הבא, על אצבעות בסיפורי האחים גרים.

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הספר הנפלא ביותר

בתיה קולטון מכליאה חי בצומח

חייל הבדיל האמיץ (או מבוא לתיאטרון חפצים)

עוד על ספלים ואנשים ב"דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וודו וחפצי מעבר, על סופי קאל

לצלם בגיהנום (כולל תיאטרון חפצים של ואן גוך)

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

להורים וילדים – תיאטרון-גלריה החנות (אחד המקומות המלבבים בעיר) חוגג את סיום החופש הגדול בשלל הצגות הילדים הסדנאות והקרטיבים של פסטיבל ארטיק. במקביל תוצג במקום תערוכת ציורי ילדים שאצרו אמה וסופי שור בנות השמונה. בפתיחה ב25.8 בשעה 18:00 יימכרו ספרי הצביעה של עמותת אליפלט.

*

הזדמנות נדירה לצפות בשני הגנים המרתקים של נעמי יואלי

במסגרת 360° – פסטיבל תיאטרון במרחב הירושלמי. לאתר הפסטיבל

"ובמיוחד גן זה א'" – סיור לחישות בחצר הילדות של יואלי בגן רחביה: יום ה' 25.8, 20:30 ו-22:00

"ובמיוחד גן זה ב'"- Story telling על ספסל במשכנות שאננים – יום א, 28.8 בשעה 18:45

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון!

*

Read Full Post »

אני חולה. כבר ארבעה ימים לא כתבתי. אני חוששת שהמערכת החיסונית שלי נפגעה מחשיפת יתר ללשבור את החזיר וכל הרעל שההתעסקות בו הציפה. חשבתי שכבר נפטרתי ממנו אבל לנפש יש הרבה פינות וקשה להגיע לכולן. ובכל זאת אני אוספת כוח לכתוב על פסטיבל צוללן לפני שהוא ייעלם מהתודעה.

צוללן הוא פסטיבל מחול שמתקיים במשך כמה סופי שבוע בכל רחבי תל אביב. המנהלים האמנותיים שלו, עדו פדר ומשה שכטר אבשלום לא מבחינים בין שוליים למרכז, הם בוחרים עבודות שהן "מוקד העשייה האמנותית, "חוד החנית", בעיניהם (ותבוא עליהם הברכה).

הייתי בשש תוכניות. בערך חצי. זה מה שראיתי שם.

"כן" מאת מאי זרחי, בשיתוף עם המוסיקאית מיכל אופנהיים. פסטיבל צוללן 2015

"כן" של מאי זרחי, בשיתוף עם המוסיקאית מיכל אופנהיים

זה מה שנכתב בתוכנייה:

הי
אני מאי
היום ה-21 ביוני – היום הארוך בשנה ואני בחזרות עם מיכל על עבודה משותפת חדשה שלאט, לאט קורמת גוף.
בינתיים, נאספים להם אוצר מילים, הומור, רגעים משותפים שביחד, כנראה, יולידו אותה.
אני מדמיינת עכשיו שתיים וקול, ואתכם יושבים סביבן במן צורת חצי גורן, כמו סביב מדורה, כמו באמפיתיאטרון קטן וקדום.

כן.
זה יקרה במן חלל ביניים, חלל רפפורט במוזיאון תל אביב החדש, כך הוא מכונה,
ושם, מתחת לגובה פני הים, השתיים יהיו יחד אתכם, יקשיבו, ירדו לקליפות, יתרחקו ויתקרבו ויתרחקו, עד שהתחושה הפיזית תהפוך למראה מרוחק וזכור היטב.
עוד חודשיים
אנחנו מתכוננות
תגידו כן?

אני מצטטת, כי יש קשר נדיר בין מה שכתוב פה למה שראיתי. מן הרגע הראשון והמוזר שבו ירדנו לחלל רפופורט והתיישבנו ליד שולחנות, ואז הופיעה מאי זרחי עצמה ואחרי כמה מילות פתיחה בקשה מאיתנו לקחת את הכסאות שלנו ולהעביר אותם לחלק אחר של החלל, לערוך אותם במעין ח' נוטה שסומן במסקינג טייפ על הרצפה. זה אילץ אותנו להגיד "כן" למאי (שם פרטי, כן, זו היא שהעבירה הכול לפסים אישיים), ללכת בעקבותיה, לנוע במרחב ובמידה מסוימת לקחת חלק במחול; הצופים כלהקת חימום של עצמם.

ובו בזמן זה גם הרחיק את העבודה במרחב ובזמן; זה כאילו האריך את הדרך אליה, הוסיף דרך ותחנות ונדודים ומין מימד של היה היה. אני לא חושבת שזה מקרי. יש בעבודה שבוקעת הרחק מעמקי חלל לא סימטרי, מעבר לעמודים רחוקים, איזו איכות פרהיסטורית, שקשורה גם לתהודה המוזרה והנוכחת, כי שתי הנשים הצעירות שמבצעות אותה שרות רוב הזמן, או משמיעות קולות שנעים בין קריאות של בעלי חיים למוזיקה ליתורגית עם קמצוץ מרדית מונק.

והן עושות את זה תוך כדי הדגמה של מין אבולוציה דמיונית. עברו שבועות מאז שראיתי. יכול להיות שאני מפשטת, הזיכרון נוטה לפשט לפי מה שלכד ברשתו, אבל אני זוכרת שהן התקדמו במקוטעין, כשכל קטע מסתיים בשילוב לא צפוי של גופן למין יצור לא מוגדר. לפרקים היתה לזה איכות פסיכדלית, מין גרסא רזה ומפוכחת של ים המפלצות של צוללת צהובה.

ההפוגות בין היצורים קטעו את המחול שוב ושוב והפכו אותו לשורה של תמונות חיות, מסע מתמונה לתמונה, כאילו המופע עצמו נכנע למרחב המוזיאוני, התאים את עצמו אבולוציונית לסביבה האמנותית.

בין יצור ליצור חשבתי בעיקר על האבחנה של עמוס חץ בין תנועה לפעולה: פעולה על פי הגדרתו (אני מקווה שאני מדייקת ואם לא, הוא תיכף יופיע פה לתקן אותי) היא ג'סטה שמסתיימת במגע. המגע הוא יסוד הפעולה; נגיד להתגרד או להוביל פרוסת לחם לפה או לחייג בנייד, אלה פעולות. כולנו עושים אותן כל הזמן, ועמוס קצת מזלזל בהן או מרחם עליהן כי הן לא פואטיות מטבען. למה לא פואטיות? כי אנחנו לא נותנים את הדעת למסלול, הוא רק ג'י פי אס בדרך למגע. ככלל הוא טוען, ובצדק, שמסלול בלי שֵׁם או מטרה לא נתפס בתודעה, אין לה במה להאחז, היא שוכחת.

וחשבתי עד כמה מאי זרחי משבשת את האבחנה היפה הזאת, ומכריחה אותנו לחשוב מחדש על פעולות ועל תנועות. כי אין לי ספק שמרכז הכובד של התנועות פה הוא היצור (שכולו מגע) שאליו מובילים המסלולים, אבל יש משהו כל כך רענן ולא קלישאי בצירופים שלהן. מצחיק לעיתים. מסתורי בלי תמרות עשן ותאורה, אינטלגנטי. מופשט וגם קצת משעמם, שעמום לטווח קצר, שהוא הסוג הטוב של השעמום, כי כמו לכולסטרול גם לשעמום יש שני סוגים לפחות (על הסוג הטוב של השעמום אפשר לקרוא כאן. יש לגלול מעט עד "זמן השעמום")

אני קוראת עכשיו את "במחוזות טרופיים נוגים" של קלוד לוי שטראוס, ופה ושם יש משפטים עוצרי נשימה. ומתחשק לי לתת אחד למאי זרחי ומיכל אופנהיים במתנה:

מרחוב מרַקעי הזהב והכסף עולה צליל אחיד ומזוקק, כמו זה שהיה משמיע קסילופון שעליו מכה בהיסח הדעת שד בעל אלף זרועות.

*

"בדק בית", שירה אביתר

מתוך בדק בית, שירה אביתר (תמונה מתוך חזרה. חסר הקיר הלבן עם שורת הדיוקנים ברקע)

מתוך בדק בית, שירה אביתר (תמונה מתוך חזרה. חסר הקיר הלבן עם שורת הדיוקנים ברקע)

שירה אביתר משתמשת בדיוקנים מצולמים של בני משפחתה. היא מדביקה אותם לקיר המוזיאון כמו תמונות בתערוכה. מדי פעם היא עורכת אותם מחדש לפי קריטריונים שהיא ממציאה, או תולשת תמונה מהקיר ומשתמשת בה כמסכה של דמות שהיא מגלמת. לעתים קרובות יותר היא משתמשת בכמה דיוקנים בו זמנית, כשהיא מנסה לגלם בגופה (או אולי לגלות איפה הוטבעו בו) זהויות ויחסים.

מבחינה זו אגב, "בדק בית" מתנהג כמו תיאטרון בובות אמנותי, שבו גוף המפעיל גלוי, ואבריו "מושאלים" לבובות ומשלימים אותן.

פיטר ושינסקי בובנאי מזרח גרמני, מוצא בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) וידו האחרת מפעילה דמות נוספת דרך חרכי הארגז. (נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים== של תיאטרון הקרון).

למעלה בתמונה – פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני, מגלם בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) בידו האחרת הוא מפעיל דמות נוספת דרך חרכי הארגז. איור בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי". (ואם זה מדבר אליכם – נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של תיאטרון הקרון השנה).

המשפחה אצל שירה אביתר היא יצור רב פנים שמשתלט על גופה כל פעם בצורה אחרת. רק בלי הדרמה של הדיבוק. "בדק בית" נע בין סטנד אפ לתיאטרון בובות עכשווי, ללקסיקון מאויר של החיה המיתולוגית משפחה ואינספור צירופיה וגלגוליה. ברגע של שיא היא מנסה לרקוד כשכולם מודבקים לגופה, אבל הם כל הזמן נשמטים, והיא לא מתייאשת ומדביקה אותם אליה שוב ושוב, ובכוונה או שלא, מבצעת את הכוריאוגרפיה הסיזיפית של הניסיון להחזיק את כל המשפחה וגם לרקוד.

תחושה מיתולוגית

תחושה מיתולוגית

בתחילת המופע מזמינה שירה אביתר כמה מתנדבים ומעמידה אותם בשורה מקבילה לשורת הדיוקנים שתיכף תתלה על הקיר (ובכך היא נוטעת בנו בערמומיות ובלי משים את התחושה שגם אנחנו הצופים הם משפחתה). היא מבקשת מן המתנדבים למנות את שמות האנשים במשפחה הגרעינית שלהם, וגם זה, כמו אצל מאי זרחי, סוג של חימום והזמנה לומר כן, להמשיך ולשחק במשחק שהמציאה, לחפש את החותם שהמשפחה – כל משפחה – טובעת בגופם של חלקיה.

"בדק בית" היא יצירת ביכורים שנוצרה במסגרת התוכנית לכוריאוגרפים בכלים. יש בה משהו מעט בוסרי אבל שובה לב, כן וחריף ונבון.

*

האקס ספקטקל והיצורים

פסטיבל צוללן הוא גם פסטיבל חושב. זה חלק מתהליך שקורה במחול בשנים האחרונות, הוא לא רק פולש למוזיאון (ראו שתי העבודות הקודמות), הוא גם מנסה לפרוץ את האלם, לחשוב ולהתנסח במילים כנהוג באמנות הפלסטית. בצוללן אחראים על זה עדו פדר ושיר חכם, ובשמם המשותף – "טייץ: ברית מחול ומחשבה". אחת התוכניות מוקדשת ל Ex-Spectacle מושג שהשניים חילצו-טבעו כדי להתבונן ביצירות.

מה זה אקס ספקטקל? ובכן, בראשית היה הספקטקל, הם אומרים, שם נרדף לראוותנות לפתיינות לזוהר ולאפקטים שנגוע בקפיטליזם והחפצה ושאר רעות חולות. האמנים דחו אותו: no to spectacle – כך נפתח מניפסט השלילה של איבון ריינר. אבל דחייתו דחפה אותם לקצה ההפוך: לפוריטניות וצניעות שגלשה לדלות ודיכוי עצמי. פדר וחכם חושבים שאין צורך לכרות את האבר בגלל מחלת הקפיטליזם וההחפצה. אנחנו בעידן ה"אקס ספקטקל" עכשיו, אנחנו חוזרים לשואו באופן אחר. האמנים לא מושכים את ידם מנצנצים ופיתויים, רק מתבוננים בהם בו בזמן באופן ביקורתי; הקידומת "אקס" מסמנת את המבט מבחוץ.

ובעצם (עכשיו זו אני מרית, שמדברת) זה לא עד כדי כך חדש. היו לרעיון הזה כבר תקדימים, במיצגי הגוף האקסטרימיים של שנות ה60 וה70, ואפילו אצל ברכט. כתבתי על זה בהרחבה אבל על רגל אחת – כשברכט מגדיר את האופרה שלו מהגוני, כציפור שעדיין משוררת על הענף שלה בזמן שהיא מנסרת אותו – זה נשמע לי די אקס ספקטקל, אתם מוזמנים לחלוק עלי כמובן.

פדר וחכם אומרים שזה אחרת עכשיו, בגלל ההקשר, כל הפוסט מודרנה והאינטרנט שבו אנחנו חיים. והם צודקים. הם מציגים את כל זה ברהיטות, בשפה מעט אקדמית שגולשת פה ושם לתנופה הראוותנית של הפוטוריסטים היקרים ללבי (אני מדברת על הסגנון, לא על התוכן כמובן). העבודות בפסטיבל לא נוצרו בהשראת המושג הזה ולא נבחרו על פיו. הם מציעים אותו כמין כלי שימושי לקריאתן. הם מראיינים את יסמין גודר והאקס ספקטקל נוצץ מתמיד באור של עבודתה.

אבל – וזה אבל גדול – הוא לא באמת מגיב כשאני מנסה אותו על מופעים אחרים שראיתי בפסטיבל. אולי זאת רק אני שלא אוהבת שמכוונים אותי, לא משנה איזה סוכרייה מציעים לי, אבל אני חושבת שזה מעֶבר. כי בסופו של דבר "המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות" בניסוחו היפה של גיתה, ומן ההתבוננות בעבודות עלו דברים אחרים שקשורים למרחב, לאמנות פלסטית, ועוד.

אבל איכשהו הבולט והעקשני מכל היה נוכחותם של ה"יצורים" בעבודות שונות זו מזו מכל בחינה. יצורים – הן כנגיעה של פנטסיה והן כמבט חדש בגוף, כגילויו מחדש כצורה לא מוכרת (צורה להבדיל מתנועה. כלומר, הדרך לצורה כרוכה בתנועה, אבל מרכז הכובד הפוך).

פסטיבל צוללן, הפוסטר (גם זה מין יצור ונגיעה של פנטסיה)

פסטיבל צוללן, הפוסטר (גם זה מין יצור ונגיעה של פנטסיה)

אין לי הסבר מבריק לתופעה. אשמח אם תנסו לחשוב איתי בתגובות. בינתיים אני רק יכולה להצביע עליה, וזאת גם הדרך שלי להגביל את הפוסט שמתארך גם כך לאין שיעור.***

*

SACRE של דיוויד וומפאק

תמר שלף, דיוויד וומפאק, מתוך SACRE של דיוויד וומפאק, פסטיבל צוללן

תמר שלף, דיוויד וומפאק, מתוך SACRE של דיוויד וומפאק, פסטיבל צוללן

כבר הזכרתי את היצורים מתחת לפני המים של "כן" ואת מפלצת המשפחה של "בדק בית", ואפשר להוסיף על זה את SACRE של דיוויד וומפאק. מן התוכנייה למדתי שהוא כוכב אבל התקשיתי לקשר בין מה שנכתב על המופע (מרענן? אנרגיה? טקס? פולחן האביב? ומה זה בכלל "נוכחות אינסטינקטיבית"?) למה שראיתי, שהיה בעיקר מוזר, מוזר קצת מסכן, מהסוג שאוסרים על ילדים להצביע עליו ברחוב.

מה שריתק אותי בכל זאת היתה ההפרדה בין הראש לגוף. ראשי הרקדנים היו מכוסים במין כיסוי ימי-ביניימי שהסתיר את שערם וצווארם, הם התנשפו ללא הרף בפה פעור, מה ששיווה לפניהם מעין נוקשות בובתית של תינוקות זקנים בוכים. בגד הגוף שלבשו היה שקוף, כלומר הפוך מצניעות היתר של כיסוי הראש, וגם שייך לעידן אחר, מה עוד שעל שאר האברים לא הוטל כישוף ההתנשפות שהוטל על הפנים. כבר בהפרדה הזאת היה משהו יצורי, היברידי (כמו בצעצועים המעונים של "צעצוע של סיפור, 1" בתמונה שאחרי הבאה), וגם שני הרקדנים ניסו להתחבר לא פעם ליצור אחד דו ראשי. ייתכן שהמופע נלכד ברצינות היתר שבה נוצר. אני לא יודעת את הסיבה, אבל יש בעבודה משהו מעניין ומקורי שהוחנק.

מימין, תמר שלף, דיוויד וומפאק, מתוך SACRE של דיוויד וומפאק, פסטיבל צוללן. משמאל גלוית וינטאג'

מימין, תמר שלף, דיוויד וומפאק, מתוך SACRE של דיוויד וומפאק, פסטיבל צוללן. משמאל גלוית וינטאג'

צעצועים היברידיים מתוך

צעצועים היברידיים מתוך "צעצוע של סיפור 1". גם שם האווירה גרוטסקית ועגמומית. אם אני זוכרת נכון זה ילד מתעלל שערך ניסויים בגופם.

מתוך

מתוך "עצמי לא גמור" של קסבייה לה רוי בפסטיבל ישראל האחרון. אולי גם זה השפיע? היצוריות של לה רוי חייבת מן הסתם גם לדוקטורט שלו בביולוגיה מולקולרית.

*

פליי דד, לי מאיר ומיטל רז

בתחילת פליי דד מושחות מיטל רז ולי מאיר את אצבעותיהן בצבע אדום, ואז הן מנפנפות בידיים כדי ליבש את הצבע. הנפנוף מתמשך ומתמשך (לוקח זמן ליבש) ומחזיר אותי לאבחנה של עמוס חץ בין פעולה לתנועה, זה מקסים לראות איך הפעולה מתפוגגת והופכת לתנועה, ואיך ייבוש הידיים יוצא מהקווים והופך למשחק.

במהלך המשחק הן הופכות לאיילי צפון בעזרת האצבעות-קרניים (כל מה שתדמיינו יהיה פחות מצחיק ומדויק ממה שקרה בפועל) לעופות (יותר צפוי, ועדיין שווה בזכות הביצוע) וגם לציפות חיות (ראו בתמונה למטה) ע"ע יצורים. המשחק הזה קיים גם ברמת הלשון (ופליי דד הוא כמעט מחזה לפי כמות טקסט). בכותרת המשנה הוא מתואר כ"פרפורמנס דו פרצופי". ואם קוראים את המילים כפשוטן די בהן כדי להפוך את השתיים ליצור מיתולוגי, כמו האל יאנוס בעל שני הפרצופים שאחד מביט לעבר והאחר לעתיד. היצוריות של פליי דד – ברמת הלשון, הגוף וההנפשה – היא לגמרי משחקית, בגלוי ובמוצהר ובמגניב.

מיטל רז ולי מאיר, מתוך פליי דד, פסטיבל צוללן (אין תמונות טובות מן המופע לצערי. זאת משלב מאוחר של המופע שבו לא רואים את האצבעות האדומות).

מיטל רז ולי מאיר, מתוך פליי דד, פסטיבל צוללן (אין תמונות טובות מן המופע לצערי. קטע נדיר שבו לא רואים את האצבעות האדומות).

וזה עובד. הקהל צוחק. אהוב לבי שיושב על ידי מתמוגג ומריע, וגם אני מתענגת אבל לאט לאט אני נהיית שבעה ומתעייפת. אז מה הבעיה שלי בעצם? קשה להגיד את זה. כל דיבור ישיר נשמע גס וחסר חן ליד פליי דד. אני מנסה עיקוף, אולי זה יעזור:

ענת מרטקוביץ המעצבת המפתיעה של המופע, דילגה על כל היומיומי והמינימליסטי והאפרורי השולט בעיצוב העבודות האחרות שראיתי. העיצוב שלה שמכה בעין בצבעים גרפיים עזים הזכיר לי את "דודסקאדן" הסרט הנפלא והעצוב ביותר של קורוסאווה.

הסרט שארוג מכמה סיפורים שמתרחשים בשכונת פחונים קשת יום היה גם הסרט הראשון שקורוסאווה צילם בצבע, והוא הסתער עליו כמו עיוור שעיניו נפקחו. כל סיפור מפוענח בשפה צבעונית משלו, שקשורה בטבורה לזרם באמנות הפלסטית.

העיצוב של פליי דד החזיר אותי לאפיזודה העוסקת בשני זוגות צעירים שמתקוטטים ומתחלפים, אפיזודה שמעוצבת בהשראת הפופ ארט. הזוג הצהוב לעומת הזוג האדום (והכחול). קורוסאווה מגייס את הפופ ארט באופן נפלא כדי להחצין את המבנה המשחקי ואת הצד הקומי של העלילה.

פופ ארט, מתוך דודסקאדן, אקירה קורוסאווה 1970

פופ ארט, מתוך דודסקאדן, אקירה קורוסאווה 1970

פופ ארט, מתוך דודסקאדן, אקירה קורוסאווה 1970 (אותה אפיזודה)

פופ ארט, מתוך דודסקאדן, אקירה קורוסאווה 1970 (אותה אפיזודה)

גם לפליי דד יש צד אפל. אף אחד לא משחק במוות מרוב נחת. ויש הרבה מאד משחקי מוות בפליי דד (החל משמו). וזה קיים אגב גם בעיצוב; הן בתפאורה – בתחתית המסך האחורי יש פס אדום לא גרפי כמו הצבעים האחרים, קרוב יותר למריחה של דם (ראו תקריב בקצה הפוסט). וגם האצבעות האלה שנותרות אדומות במשך כל משחקי המוות וההרג והופכות בשלב מסוים, ברובד מסוים, ל"דם על הידיים" כמו אצל ליידי מקבת, כמו פה ושם בארץ ישראל.

LR

מצטערת, אבל יש הרבה דם על ידיים בסביבה. אלה החיים שלנו, במתח בין המשחק לדם, אבל רז ומאיר מתכחשות לו. הן לא מעיזות להתקרב לגבול בין המשחק למציאות, לפְצוע את החן והשנינה. ובשלב מסוים זה פוגע בעבודה, זה הופך אותה לחמודה מדי, חמימה מדי, מין טלטאביז למבוגרים עכשוויים ומתוחכמים. ואלה שתי אמניות סופר מוכשרות וחכמות. אז חבל.

פליי דד, תקריב של תחתית המסך האחורי. עיצוב ענת מרטקוביץ

פליי דד, תקריב של תחתית המסך האחורי. עיצוב ענת מרטקוביץ

*** מלבד התוכניות שהוזכרו בפוסט, ראיתי רק את "שמש חדשה לכל" של אריאל כהן. עבודה מעניינת שיש מה לכתוב עליה, אולי בפעם אחרת.

*

עוד על מחול ישראלי עכשווי

על שעה עם אוכלי כל

בחזרה לעתיד, על climax של יסמין גודר

על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

על "אויסטר" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

על "הגבעה" של רועי אסף

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

ועוד.

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא מעין קטלוג לתערוכה וירטואלית שאצרתי: אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק.

מומלץ לצפות קודם בתמונות הנהדרות

*

אביגיל שימל נהייתה צלמת בגלל דניס סילק. אבא שלה היה חבר של דניס. בעצם הם הם היו ארבעה: דניס סילק, הרולד שימל, אריה זקס ויהודה עמיחי. ארבעה משוררים שהיו כל כך מעורבבים זה בזה שקראו לעצמם "המשפחה". יגאל סרנה סיפר על זה קצת. שימל הכירה את דניס מאז שנולדה. רוב התמונות צולמו בזמן ששוטטו ביחד כמו זוג נוודים ארכיטיפי – הזקן בכובע הקש והנערה.

האינטימיות ביניהם מורגשת, כמו גם הקיום המובן מאליו של עולם ה"דברים" כפי שדניס התעקש לקרוא לחפצים, כמו שאחרים קוראים לאסקימואים אינואיטים. חיפצון בשבילו היה סוג של האנשה מזוקקת. "חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים," כתב, "כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה." (מתוך "כשאנו המתים נעור" תרגמה עמליה עפרת).

באנתולוגיה מתורגמת משירת נאזים חיכמאת הוא לא בחר בשירי הכלא הנחשבים שלו, אלא בשירי חפצים ואיברים: "שיר המלפפון המופיע על שולחנו ומבשר את האביב כשבחוץ השלג מגיע עד ברכיים, מלפפון צעיר, יבלולי ורענן כמרגנית. או שיר הקלה על ששפמו של סטלין כבר לא טובל במרק שלנו." (כפי שסיפרה עזה צבי).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

שימל אומרת שדניס רב עם אִמהּ כי חשב שהעליבה את אחת הבובות. בזמן אחר במקום אחר הוא היה שאמאן. כאן הקצו לו את שמורת הטבע שנקראת אמנות והוא כל הזמן חרג ממנה. וגם את זה רואים בתמונות. רואים את דניס. בלי מסכות. כלומר עם; המסכה על פי דניס, מסלקת מן השחקן את כתם אנושיותו המוחלטת ונותנת לו דריסת רגל בעולם החפצים.

דיאן ארבוס, ללא כותרת

דיאן ארבוס, ללא כותרת

וזה ההישג העצום של שימל. היכולת שלה ל[ה]ראות את דניס; אינטימי, נינוח, משחק, ובו בזמן מורכב וחשוף כמו אצל דיאן ארבוס.

חשבתי הרבה על ארבוס כשהסתכלתי בדניס של שימל; ארבוס תמיד הסתייגה שלא לומר נרתעה מרעיון "הקומפוזיציה". היא הצהירה שאין לה מושג מה זאת קופוזיציה טובה. היא רק מגששת את דרכה למה שמוצא חן בעיניה. היא דיברה גם על rightness לעומת wrongness (מישהו צריך לכתוב פעם על השימוש של ארבוס בשפה, על המנהג שלה לגזור שמות עצם משמות תואר למשל): "לפעמים אני אוהבת את הנכונות ולפעמים את השגיאתיות. וככה גם בקומפוזיציה."

קורה ששימל נענית לפיתויי הקומפוזיציה. התוצאה יפהפייה, עד כדי כך שכללתי אחת בתערוכה על אף האיכות המעט פלקטית מוחצנת. אבל בדרך כלל העין הרגישה והחכמה שלה פועלת מאחורי הקלעים, או אולי כגיס חמישי שתומך בדניס ובאופן הייחודי שבו חווה את עולם החפצים ושיכול בקלות להיתפס כשרירותי ומופרך, ובזכות שימל מתעורר כאן איזה ספק ואפילו תחושה מטרידה, כמו בכל פעם שמתערערים גבולות המציאות. 

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל. "האמת היא שמברשת נעליים או כובע (כמו אצל מגריט למשל), הם בעצם מסיכות." כתב דניס. בצילום של אביגיל שימל, צל העץ על חזהו של דניס מספק גוף צר אלטרנטיבי לראש-נעל, מתווך בעדינות בין החיים האנושיים לחפציים.

רנה מגריט

רנה מגריט

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

 דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים== של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מAGUA של פינה באוש. הבובות של דניס הן לא תדמיות.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מהפינה באוש למעלה. דניס זה לא על הפער בין המציאות לפנטזיה או לתדמית. ה"שגיאתיות" גמורה ומוחצנת, אבל כמה העננים מגבים את השיער והסומק של הפנים ומתחרזים איתם. ועוד שורה של דקויות: היחס בין הצ'ופצ'יק של הברט לכף היד הענקית הוא כמו הערה קומית על פרופורציות. והשיח הכהה משמאל שמאפשר את שחור הברט לא כחור בתמונה ולא כמגזרת. וגם הפסים העקומים והמקומטים בחולצה משתפים פעולה עם הטורסו הקרוע, ועוד ועוד.

*

דניס חי על הגבול. באופן הקיומי מטפורי וגם פשוטו כמשמעו. הוא גר בירושלים על הגבול עם ירדן. השירותים שלו היו בחוץ. יום אחד הוא החליט לבנות שירותים צמודים לבית והתברר שהם דורכים על קו ההפרדה. הירדנים הגישו קובלנה לוועידת שביתת הנשק ולבסוף הוחלט להרשות לו להשתמש בשירותים ובלבד שייכנס אליהם מהבית ולא מבחוץ.

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מתברר ששירים של דניס סילק נלמדים בבגרות המורחבת בספרות; אחת המורות הציגה אותו בטעות כמשוררת פלשתינאית. וגם זה כמו כל הסיפורים שקשורים לדניס איכשהו מצחיק ומכאיב ומשבש הרככיות וגבולות. אולי דניס סילק הפלשתינאית היא כמו ררוז סלבי, האלטר אגו הנשי של מרסל דושאן. יש זיקה משונה בין סילק לדושאן נביא הרדי מייד. רק שאצל דניס הכל היה קרוב יותר ורגשי. ואני לא מדברת רק על אסלת קו ההפרדה לעומת המשתנה שדושאן הציב במוזיאון. אני מותחת את זה גם להבדל בין האבק שדניס לא הסכים לנקות בטענה שהוא "צריך" אותו (ראו בהקדמה), לאבק ש"אושר" על ידי דושאן כחלק מן "הזכוכית הגדולה" (ראו תמונה).

וזה בדיוק העניין. כי אם דניס היה רק שאמאן שהוטל קדימה במכונת הזמן, היה קל יותר להטמיע אותו ו"להשתמש" בו. אבל בה במידה היה בו צד האוונגרד המנוכר והמחוספס, שעסק בפירוק, לא באיחוי. כמו שאמר הדס עפרת על מחזותיו: "כל רגל של הכסא היא יישות נפרדת. לראש אין יד שתעזור לו לנגב את דמעותיו." דניס טען שגם חלקים של הגוף האנושי הם חפצים בזכות עצמם, מה שהופך אותו לאמן גוף. אבל על כך בפעם אחרת, אני כבר מכבה את האור בפוסט הזה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה==). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו כאן==)

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו)

*

בלי להמעיט בצד הכובד, מבליחה מדי פעם גם שמחה כמעט ילדית

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח מתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה וצל העץ (הנחבא בעצמו מאחורי הבית) מציץ כמין ראש חלופי.

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח ומתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה. בכלל הקווים האנכיים מקפצים-מתנגנים. ואילו צל העץ (החבוי למחצה במשחק משלו) מציץ כמין ראש חלופי.

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

*

אני מקורבת לדניס מצד החפצים והתיאטרון, ובכל זאת שיר לסיום:

1.
מה ילד שותה?
תורה וחלב משדי אמו.
מה ילד לומר?
את האי של שמו וגופו
כנגד הזרות הגדולה של העולם.
הוא מרים מבט אל אמו,
נישא בחלום אמהותה
וחוקר את החידה שהיא עצמה לא פתרה.

2.
כשהוא נשלח ליטול את ידיו לפני האוכל,
הוא משחק ביבשות מבועות סבון,
וחוזר נקי ואפל.
מה הוא אוכל?
כדורי לחם של התקוממות,
ובשר בקר פרוס דק,
מתובל בשיחת הסועדים.

3.
נורא לאכול
אוכל מוכן עם המתים.
הם קמים להובילו
בין העצים החיים.
נורא להתבונן במטוטלת
ולא לדעת למה השעון כולו מצלצל.

דניס סילק, 1980. תרגמה אירית סלע

*

כל הזכויות על תצלומי דניס סילק שמורות לאביגיל שימל

את הסיפור על השירותים של דניס שמעתי מנחמה שפרן, מדריכת טיולים בירושלים.

*

עוד באותם עניינים

לפוסטים על שפת חפצים, הפניתי בסוף ההקדמה

לפוסטים על צילום, בסוף התערוכה

ובאופן אחר גם:

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

חיוכי האתמול והמחר

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

איור וכוראוגרפיה – הערה שנייה על תום זיידמן פרויד

*

Read Full Post »

דניס סילק (1998-1928) היה משורר ומחזאי ישראלי בשפה האנגלית, ואיש בובות וחפצים. על הקשר הייחודי של דניס סילק לחפצים אפשר לקרוא בהקדמה. 

אביגיל שימל צילמה אותו; הפורטרטים הנהדרים שלה מסלקים את "כתם אנושיותו המוחלטת" (כניסוחו של דניס) וחושפים את אזרחותו השנייה – ואולי הראשונה – בעולם הבובות והחפצים.

זו תערוכה וירטואלית שאצרתי מצילומיה.

עוד על התמונות ועל דניס סילק: במקום קטלוג

עוד על התמונה בקטלוג

עוד על התמונה – בקטלוג

פיל? כף היד היא מעין גיס חמישי שתומך ביקום החפצי של דניס. היא ממשיכה את פס הנייר וכמו מסתנכרנת איתו ותומכת בו מלמטה.

מסכת פיל?

17

ב"עין" השחורה על הקיר משמאל מהדהד המבט המצומצם המערבוני. האצבע החבושה מנטרלת את ההדק, ותחתית הקפל השמאלי של המפה היא כמו הד מאוחר (ועליז משום מה) של החבישה והאקדח גם יחד.

"החפצים שוב מכירים זה את זה" (שורה שדניס סילק סימן בספר של נאזים חיכמאת)

Silk shadow

עוד על התמונה, בקטלוג

עוד על התמונה, בקטלוג

39

"הוא כבר מעשן סיגריה אחת / רועדת קצת, / וכיאה למשורר אמיתי / הוא מחזיר את הגפרורים השרופים / לתוך הקופסה." (מתוך "דניס היה חולה מאד", שיר שבו משווה יהודה עמיחי את דניס לבנק שבו הפקדנו את מה שיש לנו בלב, לשווצריה של הבנקים האלה.)

עוד על התמונה, בקטלוג

עוד על התמונה, בקטלוג

הזיקה בין דוגמת המפה לקווי הכסא, בין מרובעי המפה למרובעי חומה, בין הגבות של דניס לעץ המשתרבב מכובעו כמו נוצות קישוט של סוס. וישנו גם המחזה המוצג על במת הטבע המוארת ברקע: יצור האבן (?) הלבן, מול

הזיקה בין סלסולי המפה לקווי הכסא, בין ריבועי המפה למלבני חומה, בין הגבות של דניס לעץ הנעוץ בכובעו כמו נוצות קישוט של סוס. וברקע ישנו המחזה המוצג על במת הטבע המואר: יצור האבן (?) הלבן, מול "הדרקון" משולש הראשים-ענפים על הסלע מימין. לחצו להגדלה

41

שרירנים זעירים על סוסים שבורים. שדרות הספרים כגזעי עצים ביער ועל הגבעה. תחושה של קולאז', רק בתלת מימד. (לא אסומבלאז', קולאז' תלת ממדי)

שרירנים זעירים על סוסים שבורים. שדרות הספרים כגזעי עצים ביער ועל הגבעה. חלק מן היער שרוי בצל. דמות נוספת מציצה מבין העצים, כלומר מגב אחד הספרים. תחושה של קולאז', רק בתלת מימד. (לא אסומבלאז', קולאז' תלת ממדי)

"…ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם." (ישעיהו) ושימו לב איך גזעי העצים מאחורי דניס מהדהדים עם תנועת הזנבות.

נופי נפש; מערכי חפצים כמצבי רוח. מנוחה. (האם זאת שידת המגירות מההקדמה?===)

נופי נפש; מערכי חפצים כמצבי רוח – 1 (האם זאת שידת המגירות מסיפור ההקדמה?)

נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח 2.

נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח – 2

נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח - 3

נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח – 3

כמו חתן וכלה במסע ירח דבש. הם לא יודעים שהם פגומים. הם חיים את הפנטזיה. השבר הלבן הפינגוויני של הגבס הוא כמעט הכתם הלבן של החולצה בטוקסידו. כמו בשיר אושר של רוני סומק:

כמו חתן וכלה במסע ירח דבש. הם לא יודעים שהם פגומים. הם חיים את הפנטזיה. השבר הלבן הפינגוויני של הגבס הוא כמעט הכתם הלבן של החולצה בטוקסידו. כמו בשיר אושר של רוני סומק: אנחנו מֻנָּחים על העוגה / כמו בֻּבוֹת חתן כלה./ גם אם תבוא הסכין / ננסה להִשָּאֵר בְּאותה הפרוסה. ראו גם כל הכלים השבורים דומים זה לזה

עוד על התמונה, בקטלוג==

עוד על התמונה, בקטלוג

משמאל לימין: הרולד שימל, דניס סילק

הרולד שימל, דניס סילק.

עוד על התמונה, בקטלוג==

עוד על התמונה, בקטלוג

אביגיל שימל, צלמת ואמנית, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל. בתו של המשורר הרולד שימל. הציגה בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. חיה בכפר קטן בדרום מערב צרפת.

© כל הזכויות על הצילומים שמורות לאביגיל שימל.

 לקטלוג התערוכה

*

עוד על צילום בעיר האושר

סדרת פוסטים על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'.  לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

יורם קופרמינץ, תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

*

Read Full Post »

דניס סילק (1998-1928) משורר ומחזאי בשפה האנגלית ואיש בובות וחפצים.

*

1. סיפור

חשבתי הרבה איך להציג את דניס ואת הקשר הייחודי שלו לעולם החפצים. בסוף החלטתי לספר סיפור. שמעתי אותו ממיקי מבורך. זה סיפור אמיתי על חזרת הקריאה של "חיזור" ו"נישואין", שני מחזות קצרים שדניס כתב. פא צ'וא, ישראלית ממוצא סיני עם שיער ארוך וחלק, ביימה אותם. מיקי אומרת שזה סיפור על פא. היא צודקת כמובן, אבל זה גם סיפור על דניס.

ובכן, חזרת הקריאה נערכה בביתו של דניס. הבית שמייקל שוסטר קרא לו "הבקתה המכושפת", היה מלא בחפצים; גם חפצים מיוחדים כמו בובת הבונרקו שדניס היה מכסה בטענה שהיא מעבירה עליו ביקורת, וגם חפצים רגילים וזולים שדניס אהב וכיבד. המתרגמת חנה עמית כוכבי סיפרה שפעם ניסתה לנגב את מעטה האבק שנח על המטבח ודניס הזדעק שזה האבק שלו, הוא צריך אותו. הוא לא היה נגוע בַּגזענות האספנית שמעדיפה חפצים בעלי יופי או ייחוס. הוא זיהה גם את הנשמה של החפץ הפשוט יותר. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שמאן.

לחפצים אגב, הוא התעקש לקרוא "דברים": things. ולא objects כמקובל בתיאטרון חפצים. אבל נחזור לסיפור.

בחזרה השתתפו השחקנים, רוני פיסקר, מיקי מבורך, ורחל ברדור שהיתה שחקנית תסכיתים בקול ישראל (מיקי תמיד מוסיפה פרטים כאלה שממקמים ומחיים את הסיפור), וגם דניס עצמו ופא הבמאית, שהיה לה כאמור שיער סיני ארוך וחלק (ומן הידועות היא שיש לי חולשה לשיער). ואולי גם אנשים נוספים מצוות ההפקה.

לדניס אגב, היו רק שתי כוסות בבית ובאחת מהן היה פרח. כשבא אורח היה צריך לשטוף את הכוס עם הפרח כדי שהאורח יוכל לשתות. למה היו לו רק שתי כוסות? כי הוא לא יכול היה לשאת את יתמותן של הכוסות העודפות בימים דלי אורחים.

ובכל מקרה, עניין הכוסות נפתר איכשהו וכל אחד מהמשתתפים מצא לו מקום. פא ישבה על הרצפה, שעונה אל שידת מגירות. החזרה היתה איטית ורגועה. אחרי כל משפט עצרו לאסוציאציות והערות. הקריאה התמשכה כשלוש שעות ואחרי שהסתיימה, פא רמזה לרוני שיתקרב. התברר שאחת המגירות היתה פתוחה מעט כשהתיישבה וקווצה משערה השחור והארוך השתרבבה לתוכה. כשנשענה לאחור המגירה נסגרה בחוזקה והשיער נתפס ומשך את ראשה לעבר התקרה. היא ישבה כל הקריאה בסנטר מורם בגלל השיער הלכוד.

למה התאפקה? כי היא סינית מנומסת, זה חלק מהתרבות. ומלבד זאת למדה מאמא שלה שככל שמתאפקים יותר גדֵל העונג שבשחרור. ולמה זה סיפור על דניס? כי רק בבקתה המכושפת שלו יכלה מגירה להשתלט על אדם ולהפעיל אותו במשך שלוש שעות כאילו היה בובה. רק אצלו יכלה במאית להפוך למריונטה כששערה הארוך מחליף את חוטי המנגנון.

דניס סילק מנסה לשתות משתי כוסות בבת אחת ומתלבט בכל פעם כיצד לעשות זאת, זהו עיסוק סיזיפי שבו הוא חוזר על הניסיון בדרכים שונות  ובכל פעם חוזר לנקודת ההתחלה. צילמה: אביגיל שימל. לחצו להגדלה

דניס סילק מנסה לשתות משתי כוסות בבת אחת. בכל פעם שהוא נכשל הוא חוזר לנקודת ההתחלה. צילמה: אביגיל שימל. וכל הזכויות שמורות לה. לחצו פעמיים להגדלה

*

2. תערוכה

אביגיל שימל היא צלמת. היא צילמה את דניס במשך שנים. צילומים נהדרים עם חפצים ומסכות שמסלקים את "כתם אנושיותו המוחלטת" (כניסוחו של דניס) וחושפים את אזרחותו השנייה – ואולי הראשונה – בעולם הבובות והחפצים. ועכשיו תרועת חצוצרה:

בשבוע הבא תיפתח כאן בבלוג תערוכת צילומים

אביגיל שימל, דניס סילק

כולכם מוזמנים

לתערוכה    וגם    לקטלוג

*

3. שיחה

לא הייתי קרובה במיוחד לדניס. ידעתי מיהו והוא ידע מי אני. ראיתי הצגות שלו. הוא ראה את שלי. לפחות אחת. יום אחד, כשהתגוררתי בארצות הברית קבלתי חבילה עם ספר: מחזות לאנשים ולבובות וכתבים אחרים על תיאטרון מאת דניס סילק. הוא שלח לי אותו, עם הקדשה רשמית מעט נבוכה. בדיעבד אני חושבת שזאת היתה הזמנה לשיחה. פחות משנה אחר כך הוא נפטר. התערוכה הזאת היא המשך של שיחת ה"דברים" שבה פתח. לקח לי קצת זמן לענות לו, אני יודעת; שש עשרה שנה זה כלום בזמן-חפצים.

HAK

*

עוד פוסטים על שפת חפצים

פניה ברגשטיין והליצן

הו אהובת עשרים ושבעת חושי

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

ועוד המון

*

Read Full Post »

1. שמוליקיפוד בבצלאל

בחודש שעבר יצא גיליון מס' 28 קיץ 2013, של פרוטוקלים, הסטוריה ותיאוריה, כתב העת המקוון של בצלאל, המוקדש כולו לאיור: דיאלוג בין טקסט לתמונה.

וכולל בין השאר את המאמר השלם שלי על שמוליקיפוד, חסך בדבר הזה (אהבה) שמאחה ומאחד

ארנה גרנות העורכת, כותבת, שבדרכי הפואטית אני "מעניקה לגיטמציה מחודשת לנקודת מבט ילדית-אמנותית ביצירה קאנונית ישראלית נשכחת או שחוקה ובעצם מקלפת-חושפת את הסודות הכמוסים בה." (תודה על הילדית-אמנותית, ארנה)

טיוטה מוקדמת של המאמר (פחות שלמה אך מבורכת בתגובות) התפרסמה בעיר האושר בשני חלקים:

על שמוליקיפוד, רשימה ראשונה מתוך שתיים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

*

2. אורה איתן

זו התקופה העמוסה ביותר בשנה אצלי ולכן עוד לא קראתי את גיליון האיור (שנראה מלא בכל טוב, רק הפורמט האפרפר קצת מרתיע), אבל כך נפתח הטקסט של המאיירת הוותיקה והנפלאה אורה איתן:

בהיותי כבת שמונה, נשלחתי לשיעורי נגינה שמהם הייתי שבה תדיר במצח חבול. לא ידה של המורה הייתה בי; השלטים המאוירים בציור גולגולת שהתנוססו על עמודי החשמל הם שגרמו לי לעצום את עיניי בחלחלה ולהתנגש בכל הנקרה בדרכי. זמן רב לאחר מכן למדתי להשיג בכוח התבונה את אשר חוויתי בעוצמה באופן בלתי-אמצעי: כוחה של צורה טעונה בתכנים, כוחו של סמל.

invitation_Ora jpg

ולמה אני מצטטת את זה? כי זה הצחיק אותי ונגע לי וכי הערב, יום חמישי הראשון לאוגוסט 2013, יושק במוזיאון גוטמן (רח' רוקח 21 נווה צדק, תל אביב) הספר אורה איתן – מאיירת, שיצא סוף סוף לאור, כשנה אחרי התערוכה הרטרוספקטיבית. הספר כולל: מאמר של האוצרת טלי תמיר על יצירתה של איתן לאורך השנים, מאמר שלי "כתמי פיח, כתמי אור", על איורי "שמלת השבת של חנה'לה" של איתן, כ-150 עמודי איור, ותיק עם 24 רפרודוקציות שאפשר למסגר.

המאמר שלי התפרסם כאן בשלושה חלקים:

1. עולמה של חנה'לה

2. איך מציירים אור?

3. ילדה ואמנית

אני מקווה שאספיק להגיע מירושלים (כאמור, התקופה העמוסה בשנה) מן החזרה הגנרלית של על הפסים המומלץ.

.

מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים"

מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים" (בכורה), תיאטרון טיול ברח' הרכבת שאותו ליוויתי (גילוי נאות) אמנותית ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

*

3. פסטיבל הבובות בירושלים

בשבוע הבא יתקיים פסטיבל הבובות הבינלאומי בירושלים

אני מעורבת ברבות מן ההצגות הישנות והחדשות, על כמה מהן כתבתי כבר ולא אלאה אתכם ברשימה. אבל אני מתרגשת במיוחד מבכורת יום ההולדת הנפלא של החייט (שם זמני) של ארנן ברייר. זו ההצגה הראשונה שנולדה מן החממה וגם ולי מינצי  הנהדרת שעצבה את התלבושות ואת הבדים היא בוגרת החממה. היה לי הכבוד והעונג ללוות (גילוי נאות) את ארנן ואני מאחלת לו ולחייט שלו חיים ארוכים וקסומים.

מתוך "יום ההולדת הנפלא של החייט"

מתוך "יום ההולדת הנפלא של החייט"

(נמשכת ההרשמה לחממה הבאה.)

*

ועכשיו לעצב.

השמחה על פתיחת הפסטיבל מעורבת בעצב ומועקה על ביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים.

"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויק' כ"ה 10, זה הפסוק שחקוק על פעמון הדרור בירושלים).

אני מזמינה את כולכם, את כל מי שהיה פעם ילד, לפעולת מחאה.

אני אהיה שם עם בני משפחתי. אנא העתיקו, הפיצו ושתפו בכל דרך שתרצו.

פעולת מחאה על ביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים

נפגשים ב-4 לאוגוסט בחצות בגן הפעמון בירושלים, ליד פעמון הדרור

נא להביא בובה או חפץ מהילדות לקבורה

האירוע יתקיים בדממה

עדכון: הנה הסרטון המתעד את האירוע (תודה ליונתן צור). הוא נפתח במופע מחאה מיניאטורי שיצרו מרים זלצברג וציפור פרומקין ועובר לקבורת הבובות.

*

Read Full Post »

עשר הערות שוליים של מרית בן ישראל (כלומר שלי) לראיון שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג, מוטב שיפסח על הפוסט הזה.

*

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

[1] 
הערות שוליים תמיד קוטעות את הזרימה הנהדרת של הטקסט, כל שכן ההערות הבאות, שלא הוזמנו על ידי רוני או על ידי איזו סמכות אחרת. הן לא הכרחיות להבנת הנקרא ולפעמים הן אפילו מטעות אם כי לא בכוונה. ובקיצור, אתם לגמרי פטורים מקריאתן, אני אפילו סומכת על כך במידה מסוימת. זה חלק מן הקסם בשבילי, החופש הזה שמקנה הנידחות. הערות השוליים נמצאות מתחת לרדאר של כולם. הן "התולעת שמתחת לרצפה" כפי שאמר פעם אמן הגוף ויטו אקונצ'י על עצמו. אקונצ'י דיבר על Seedbed עבודה מכוננת מ1972 שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה ואונן ללא הרף כשהוא מפנטז על הצופים שמהלכים מעל לראשו. כתבתי על זה כאן פעם, ושועי רז ציטט בתגובה שיר של מומוס שנפתח ב:

God is a tender pervert and the angels are voyeurs
Watching us forever, their vision never blurs

מה שמחזיר אותי לנושא הגיליון: כשהוזמנתי לתרום את חלקי ל"דיאלוג עם אלוהים" גיליתי שאני לא מדברת איתו; אני כועסת עליו כדמות אב אולטימטיבית (הוא לא יחליט עלי, כמו שאומרים הילדים), אהבתו האינסופית מחניקה אותי, אני משתעממת מחוסר הצורה שלו ונוטרת לו על הגחמנות, האדישות, הרעב המשונה להערצה, הדברים שנעשים בשמו. אני חושדת בו שהוא נוכל כמו הקוסם מארץ עוץ, אם הוא בכלל קיים; אני מאמינה ולא מאמינה, כמו בני הקטן ששאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. כששאלתי בפליאה למה להרוג חלק מאלוהים, הוא ענה שזה חומר טוב לשיקויים…

לא רציתי להיות הפיה הרעה של הגיליון, שגם כשמזמינים אותה היא באה לקלל ולקלקל, וכבר החלטתי להימנע, ואז רוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים ושוב נזכרתי בויטו אקונצ'י; לפני שהוא היה אמן גוף הוא היה משורר, ויום אחד הוא גילה שהדף הוא מרחב והמילים הם אמצעי תחבורה: הן מובילות את הכותב ואת הקורא על פני הדף. בעקבות הגילוי הזה הוא ירד מן הדף אל הרחוב אבל הרגיש קצת אבוד במציאות, הוא לא ידע לאן לפנות, ולכן הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת: הוא עשה עבודה בשם Following Piece  שבה עקב אחרי אנשים: כל יום בחר מישהו ברחוב ועקב אחריו עד שנעלם בכניסה פרטית.

ופתאום עלה בדעתי שגם אני יכולה להיות טפיל על הטקסט של רוני, כלומר לכתוב הערות שוליים; האם תיאטרון הבובות כולו אינו הערת שוליים לאנושות? בִּקשתי רשות כמובן, אני טפיל מנומס, כתבתי לה שאני חוששת לפלוש. והיא השיבה מיד: "הפולש הזנב אל הכלב?" ואחר כך חשבתי שלצורה הזאת של טקסט עם הערות יש גם שורשים דתיים, דף גמרא למשל, שהיה המודל של רוני ושלי כשכתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי (בצד אנציקלופדיה תרבות המיתולוגית, שהיתה המודל החילוני, למען הגילוי הנאות). כלומר: טקסט עיקרי וטקסט משני שמשרת אותו, וגם להפך; חופר מתוכו מנהרה למקום אחר לגמרי. כי ככה זה עם הערות שוליים, לחופש נולדו, וגם לאקלקטיות; הן לא מחוייבות לאף אחד, אפילו לא זו לזו.

[בחזרה לראיון]

.

[2]
בחפץ לב מספרת רוני איך גילתה לראשונה את קסם תיאטרון הבובות; לא בהצגות הרעשניות של קייטנות הקיץ אלא דווקא בבית הכנסת:

ארון הקודש למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים.

[בחזרה לראיון]

.

פרוכת

פרוכת

[3]

כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמים כולה היתה מוזחת הצִדה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמים."

רגע שמיימי של תיאטרון בובות נוצרי מתוך ירושלים, הרומן הנפלא של סלמה לגרלף.

[בחזרה לראיון]

.

Mantegna, איטליה, המאה ה15

אנדראה מאנטנייה, איטליה, המאה ה15

 

[4]

הרעיון הראשוני להקמת 'טנק מבצעים' הועלה … מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהקרבות עדיין לא תמו, והרבי מליובאוויטש קרא לחסידיו לצאת ל'מבצעים' של הפצת יהדות ולעורר יהודים להנחת תפילין … והדלקת נרות שבת, מבצע שגם הוא נשא קונוטציה 'צבאית' תחת ראשי התיבות נש"ק – נרות שבת קודש. … הרבי מחב"ד … התבטא כי אלו הם ה'טנקים' של צד הקדושה. כשראשי התיבות טנ"ק הם טהרות, נזיקין, קדשים, והם יהוו את חוד החנית במלחמה נגד ההתבוללות. בהזדמנות נוספת התבטא האדמו"ר … [ש]מכיוון שכל דבר שבגשמיות משתלשל מרוחניות, ומכיוון שבמאה האחרונה נעשה שימוש בצבא הגשמי להשתמש בכלי זה, לכן כיום גם ברוחניות יש צורך בטנקים. … [היום] נעשה בהם שימוש בארגון כינוסי ילדים במסגרת תנועת הנוער צבאות השם.

מתוך הערך "טנק המבצעים של חב"ד", בויקיפדיה [בחזרה לראיון]

[5]
מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?

[בחזרה לראיון]

.

[6]
הרבה מן הקסם של הראיון נמצא במתח בין הקונקרטיות הכמעט נאיבית ומכנית של השאלות לבין תיבת התהודה הרוחנית שלהן. המנגנון הזה קיים גם במדרש. קחו למשל (דוגמא אקראית) את "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"; למה? בגלל המהירות הלא אחידה של התפילות: התפילות הטהורות הן קלות וזריזות ואילו האחרות כבדות ומסורבלות, ויוצא שבכל שעה של היום והלילה מתדפקת איזו תפילה על דלתו, ואיך יישן?

[בחזרה לראיון]

.

.

.

[7]
בנצרות, מסמלים חלונות הוויטראז' של הכנסייה את הריונה של הבתולה: כשם שהאור (המזוהה עם רוח הקודש) חודר דרכם מבלי לנפץ את הזגוגית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

[בחזרה לראיון]

.

[8]
אני מבינה; בחפץ לב  מספרת רוני על יוסף, בובה שאיתה היא מופיעה במשך שנים רבות, לא בהצגה קבועה, אלא במין שיחה מול-ועִם קהל: "לפעמים הוא מגיב כל כך מהר, שהוא מפתיע אותי ואז קורה שאני מתפקעת מצחוק. (מצחיקה את עצמי, אפשר לומר…)." ובמקום אחר אנחנו מדברות על הצגה שנעשתה על פי "ההילה" של קארל צ'אפק:

בקטע מסוים בהצגה, הבובה ליטפה את ראשו של אדוארדו המפעיל. ובאותו רגע, הוא מספר, באמת הרגיש חלש ומנוחם על ידי הבובה… איך אפשר? הרי הוא עצמו הפעיל אותה. מה, הוא ניחם את עצמו? כן… דרך הבובה הוא התחבר אל החמלה שבתוכו, הוא התבונן בדברים ממרחק המאפשר סליחה ונחמה. המפעיל אמנם שולט בבובה, אבל גם הבובה משפיעה על המפעיל. גם המפעיל מופעל…

[בחזרה לראיון]

.

[9]
כעס? מה שמרעיש אותי בראיון, הוא שהחתרנות ועזות המצח (הלא קטנה) של המראיינת אינן ניזונות מכעס, אלא יותר מסקרנות. יש לזה אפקט משונה; זה מנטרל גם את הכעס שלי לרגע ומאפשר לי להציץ אל מרחב לא מוכר. חתרנות מתוך חופש? זו קרקע בתולה. אני עדיין לא קולטת את מלוא ההשלכות. מסתבר שרוני היא לא רק הנשׂא של הדיאלוג העקיף שלי עם אלוהים אלא הנמען האמיתי בשיחה הזאת.

[בחזרה לראיון]

.

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

.

[10]

רוני היקרה,

בהערה הקודמת גיליתי שאת לא רק המצע לטפילותי, או לחילופין – שליחת-הדיאלוג שלי עם אלוהים (בסגנון "תגידי לצ'ילבה שלי שכך וכך"), אלא הנמען הראשי. אז החלטתי לכתוב לך מכתב ואני מקווה שיהיה בו גם מן הפיצוי על שתיקתו של המרואיין שלך. רציתי לומר לך שסוף הראיון הוא ממש סקופ עיתונאי. הוא הזכיר לי את הדיאלוג שלך עם יוסף (הבובה) בפרק השביעי של חפץ לב, דיאלוג שאפשר לכנות אותו "נבואי", בדיעבד. בפרק הזה אנחנו מציגות בקצרה את תפקידיו החדשים של המפעיל שעליהם נדבר בהמשך, ואז יוסף מתערב.

יוסף: ולבסוף נדבר על המפעיל המופעל על ידי בובה.

רוני: מה פתאום יוסף, על זה לא נדבר. אין דבר כזה!

יוסף: חכי ותראי.

אבל מכיוון שאנחנו לא לבד – ואני לא מתכוונת להשגחה האלוהית הפעם – אלא לסיכוי שמישהו מהקוראים בכל זאת ירד איתנו למרתף של ההערות, ולמקרה שאינו מכיר את יוסף כדאי שאגיד עליו כמה מילים. ובכן, יוסף (במלעיל) הוא בובה שמלווה את רוני במשך שנים רבות. המופע שלהם הוא לא ממש הצגה, אלא סדרת שיחות. הראיון עם אלוהים, הוא מבחינות רבות ההמשך המפתיע וגם המתבקש של השיחות ההן עם יוסף. על מה הם מדברים? על יוסף כמובן; כמו אלוהים, גם יוסף בטוח שהוא מרכז העולם ואפילו יותר מזה, שהעולם זה הוא. אבל יוסף הוא בסך הכל בובת תיאטרון, בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה ומחיה. מה זה בעצם להיות בובה? בדרך כלל חושבים על בובה שהיא מישהו או משהו, בובה שהיא מכשפה. בובה שהיא ילד. אבל יוסף הוא בובה שהיא בובה; כל עולמו נובע מזה שהוא בובה מופעלת. מן התלות שלו ברוני, ומן הקשר שלו עם הקהל.

ובכן רוני יקירתי, כך פחות או יותר, הסברת את יוסף במשך השנים. אבל עכשיו אני מגלה ששיטית בנו; יוסף הוא לא בובה אלא בן אנוש. ואני לא מתכוונת חלילה, שכמו פינוקיו הוא הפך לילד אמיתי. אני חושבת שאת עשית כאן תעלול נוסח היינריך פון קלייסט שאותו הזכרת קודם במהלך הראיון. קלייסט כתב מסה שדנה בהיבטים הכי פיסיים-עד-פיסיקליים של תיאטרון המריונטות, אבל רק לכאורה, כי הבובות של קלייסט מתגלות בסופו של דבר כמשל, דרך מבריקה ומקורית לדון במצבו של האדם. ואילו את יצרת את יוסף כדי לומר משהו על עצמך.

לשיחות שלך עם יוסף יש מין תבנית קבועה שבה הוויכוח ביניכם צובר תנופה עד שהוא מתהפך לגמרי בשורה תחתונה המפתיעה, שמתגלה בדיעבד גם כבלתי נמנעת. וזה מה שקרה לך גם פה, אני חושבת; שכנעת ושכנעת את אלוהים להיות הבובה שלך ותוך כדי כך הבנת מי פה הבובה. ובכל זאת את מבקשת שיופיע איתך. ולו כמפעיל.

ובעצם, התפילה הזאת שאומרים בבוקר: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים – יכלה להיות גם תפילתה של בובת התיאטרון הכנועה למפעילהּ.

פתאום בסוף הראיון הבנתי שאין רוני ויוסף. יש רק רוני, פעמיים רוני; גם יוסף הוא רוני, שמתריסה נגד המגבלות שלה ומתחצפת למפעיל, כי איך זה יכול להיות שיש לה מפעיל, שהיא חומר ביד היוצר? יוסף הוא רוני המורדת שרוצה להפעיל את המפעיל. ורציתי להגיד לך שזה רגע עצוב בשבילי, הרגע שבו את מכירה במגבלות שלך ומזמינה את המפעיל להציג איתך בהכנעה ובלב רועד.

[בחזרה לראיון]

*

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן קוראת שפוך חמתך בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

זהו הראיון הנלבב שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

הוא נכתב לכבוד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא", מוסף של כתב העת מקף שערך שועי רז.

ההערות שהוספתי בשוליו מתפרסמות רק כאן. (אפשר להגיע אליהן בלחיצה על מספר ההערה).

בצד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא" יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר

העורכים הקבועים של מקף. לרכישת כתב העת אנא כתבו ליואב איתמר yoitamar@gmail.com

הרישומים הטכניים המלווים את הראיון הם של בתיה קולטון, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

*

רוני מוסנזון נלקן / ראיון עם אלוהים בנושא תיאטרון בובות

עם עשר הערות שוליים [1] מאת מרית בן ישראל

.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
(משנה, פאה א' א')

אלהים שלום, קודם כל אני רוצה להודות לך שהסכמת להתראיין. חשוב לי שתדע שאני מתייחסת לראיון בכל הרצינות, שתמיד היית חלק מעבודתי [2],  ושאני לא רואה בכך ראיון היתולי. לכבוד עצום הוא לי.

רציתי לשאול שאלה ישירה. בעבר עשיתי הרבה מאוד נסיונות ליצור הצגות שיעבירו משהו ממך, מהמסתורין והדינמיקה הפנימית המאפיינת אותך. עבדתי קשה מאוד ולמעשה חשתי שנכשלתי. זה היה כמו לתפוס קרן שמש. למרות כל העבודה, תמיד חמקת ממני. לכן חשבתי עכשיו לתפוס את השור בקרניו, אם אתה מוכן לקבל את הדימוי הזה, ולשאול אותך משהו ישיר, מקווה שלא יהיה בוטה מידי.

כמו שאתה יודע, בני האדם פיתחו סוגים שונים של בובות, מסיבות שונות ומשונות. רציתי לדעת באיזה סוג תיאטרון בובות היית מוכן להופיע? [3]  האם היית מעדיף להיות מוצג כבובת כפפה? חוטים? מוט? צלליות? (אלה הטכניקות הקלאסיות המסורתיות, אתה יודע מה זה מסורת)

בובת כפפה, איירה בתיה קולטון

בובת כפפה (רנטגן), איירה בתיה קולטון

למקרה שלא לגמרי ברור לך, אפרט. כבובת כפפה היית מופיע עם ראש גדול, גוף כמו שק וידיים קצרות. היד של המפעיל היתה נכנסת לתוכך ועל כן היית מונע בכח הזרוע, כמו שאומרים. אם היית מרבה במילים זה היה משעמם למדי, ולכן רוב הסיכויים שהיית מדבר בקול צווחני, בדיאלוגים קצרים בסגנון עשה, לא תעשה, עשה, לא תעשה, כן, לא, כן, לא… וגם התנועות שלך היו גסות ובוטות. האם היית מוכן למשל שפנץ' ירביץ לך עם נבוט על הראש? אני שואלת מכיוון שבתיאטרון בובות כפפה אם אין "אקשן" זה די משעמם, ואי אפשר לעשות הרבה דברים. זה די מוגבל. הפעולות המעניינות ביותר הן מכות כאלה ואחרות או חיבוקים וריקודים… לכן אם היית מוכן להיות בובת כפפה רוב הסיכויים שהיית מרביץ ומקבל מכות [4].  אני תוהה איך זה בשבילך?

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

האפשרות האחרת היא להיות מריונטה. בובת חוטים. אבל אני חייבת להגיד שבעניין הזה אני מרגישה קצת לא נוח לחשוב שמישהו יפעיל אותך עם חוטים, כאילו יש מישהו מעליך. למרות שאני לא יודעת אם להכניס יד לתוכך זה עדיף, ובכל זאת אינטואיטיבית אני מרגישה שאי אפשר למשוך את אלוהים בחוטים. אבל אולי דווקא אתה היית מעדיף את זה. היית בטח נראה כך הרבה יותר נשגב. היה אפשר לעשות אותך ממש בצלמנו כדמותנו [5],  עם גוף פרופורציונאלי. היית יכול להיות ממש יפה ככה. התנועות שלך היו יכולות להיות מאוד הרמוניות. כדאי לך לקרוא את המאמר של קלייסט, הוא מדבר בדיוק על זה, על המקום שבו המכני ביותר והאלוהי ביותר נפגשים. בתכל'ס די קשה להפעיל בובת חוטים ויכול להיות שהתנועות שלך יהיו קצת בלתי נשלטות ובלתי רצוניות. לעיתים אתה עלול לקפוץ וההליכה שלך תראה קצת משונה, אבל במיטבן יש משהו מאוד הרמוני בבובות חוטים. אני אבין אם תעדיף את הטכניקה הזאת, למרות שכאמור, באופן אישי זה פחות נראה לי.

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

אפשר גם לתקוע בך מוט ואז התנועה היא ככה משהו בין בובת כפפה למריונטה. תהיה הרבה יותר נשלט מאשר בובת חוטים כי המוט הנוקשה מאפשר שליטה יותר ישירה, כמובן שהמפעיל יהיה מתחתך וזה מבחינתי כבר מרגיש קצת יותר טוב, שתופעל מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה, ויחד עם זה תוכל להיות פרופורציונאלי כמו בובת חוטים. כלומר, תוכל להיות קצת יותר דומה לנו ויהיה אפשר לעצב אותך יותר יפה ולא גרוטסקי ומעוות כמו בובת כפפה. תהיה כמובן פחות אלים מבובת כפפה. אולי קצת נוקשה אבל אפשר לשייך את הנוקשות הזאת למלכותיות אם רוצים. אם כי אני בדרך כלל לא קונה את זה. זה לפעמים נראה בעיני קצת טפשי במקרה הטוב, ומשעמם במקרה הרע. כמו שאתה רואה, אני לא מחזיקה מי יודע מה מבובות מוט. איך זה נראה בעיניך? מה גם שצריך לתקוע מוט במרכז הגוף וגם בכפות הידיים, לא יודעת אם תרגיש עם זה כל כך נוח. זה מרגיש די מוגבל.

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

ותראה, יש גם אפשרות קלאסית של צלליות. למעשה בתרבויות שונות ייצגו אותך באמצעות צלליות, כאילו לא להראות אותך ישירות, בגלל כל העניין של לא תעשה לך פסל ותמונה. ככה כאילו רואים רק את הצל שלך ולא ממש אותך. אבל בעצם אנחנו כאלה מקובעים במחשבה שלנו שמהר מאוד מתרגלים והופכים את האין ליש ומתחילים לראות את הצללית כדמות. אז מה השגנו בזה בעצם? זה בדיוק העניין שאני מרגישה לגביך שאולי בגללו אף פעם לא הצלחתי ממש "לצוד" או "ללכוד" אותך בתיאטרון בובות, וסליחה על הביטויים האלה, אבל כן, תמיד היתה לי תחושה שבסוף הדמויות מתקבעות והמסתורין חומק למקום אחר בלתי נתפס. אבל חזרה לצלליות, זו דווקא אפשרות די נחמדה. אמנם תהיה שטוח [6], אבל המשחק בין הבובה השטוחה לצללית המופיעה על המסך הוא בסך הכל די רב רובדי. אפשר להשיג לא מעט אפקטים וניואנסים (סליחה על הלועזית). אתה יכול להיות די מעניין בצלליות. נראה לי שמכל הטכניקות אתה בטח תופיע הכי פילוסופי בצלליות, כי יש להן נטייה לעורר מחשבה. אם כי גם בהן יש סגנונות שונים. אתה יכול להופיע בצלליות יותר רוחני ונשגב או יותר מצחיק וגרוטסקי כמו דמויות הלצים בתיאטרון האינדונזי או קרגוז בתיאטרון הטורקי. מכיוון שהדמויות מופיעות בפרופיל למצחיקות ביניהן יש הרבה פעמים אתה יודע מה גדול, ואני לא יודעת איך תרגיש לגבי זה. אבל אם תרצה אפשר גם לעשות אותך נשגב, עם תווי פנים עדינים ומרקם מחורר. יעבור דרכך אור [7]. אולי זה דומה לאיך שאתה באמת? יחד עם זה אני חייבת להגיד שה"כאילו" הזה בצלליות עושה לי הרגשה פחות טובה. בעיני כבר עדיף להיות כפפה. לפחות לא מתיימרים לשום דבר אחר. זה טפשי וכולם יודעים שזה טפשי.

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

היית בכלל מוכן להיות טפשי?

ומצחיק?

זה בסדר מבחינתך?

כי אתה יודע, אני לא יודעת איך אתה, אבל אנחנו די זקוקים לצחוק לפעמים. זה מנער את האבק מכל מה שהתקבע, ואז אפשר שוב לראות דברים מחדש. ובעניין הזה נראה לי חיוני גם מבחינתך שנצחק לפעמים, אחרת גם אותך נתפוס הרבה יותר סטטי כזה. רציני. וזה בדיוק העניין לגבי פסל ותמונה. כאילו היינו צריכים לא לעשות אותך בתיאטרון בובות כדי לא להפוך אותך לפסל ותמונה. אבל אני חושבת בדיוק ההיפך. דווקא בתיאטרון בובות, כשמניעים את הדמות שלך והיא מקבלת חיים, פתאום אנחנו מתפלאים. אתה מפתיע אותנו, מופיע דווקא איפה שאנחנו לא מתכוונים. כאילו אני מתאמצת מתאמצת מתאמצת ובסוף אתה מפתיע. איכשהו תמיד תופיע לא בכח הזרוע שלי (תרתי משמע בתיאטרון בובות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת…) [8]

אין מה לעשות, אנחנו זקוקים לקצת הפוגה מכל הרצינות הזאת והעול של החיים. כי בעצם מה שקורה כשאנחנו קצת "מתערבלים" זה שאנחנו שוב יכולים להתפלא. והפליאה היא המקום שבו אנחנו קולטים אותך ככה, מעבר לצורה.

אז תגיד שאם ככה, מה אני מתעקשת כל כך להחליט איזה סוג בובה מתאים לך? כאילו הכל היה יכול להתאים, לא משנה מה. אבל בעניין הזה, אלהים, אני אגיד לך משהו. אתה הרי מופשט. זה ידוע. אתה מעבר לכל צורה. בכל אופן לפחות במקומות הכי גבוהים שלך ככה אתה. ומה אני אגיד לך, אני לא. אנחנו לא. אני לא מופשטת. אני ארצית וחומרית. אפילו הייתי אומרת מאוד. יותר ממה שהייתי רוצה. אבל ככה זה, לצערי זה מה שאני נוכחת בו יותר ויותר במהלך החיים שלי. ולחומר יש חוקים משלו. בדיוק כמו בתיאטרון בובות. כן, לפחות משהו למדתי מזה. ואני לא ממש מבינה עד הסוף את המופשטות שלך. אתה איכשהו תמיד נשאר לי בלתי מובן ובלתי נתפס. לכן עניין הבובות. זה לא רק מה מתאים לך. זה מה מתאים לי. גם אני קיימת. כן, למרות שאני מוגבלת (סליחה על שמץ הכעס בקולי, פשוט לפעמים זה קצת קשה) [9].

כשאני חושבת על זה, מה שאני בעצם שואלת אותך זה: מתוך איזה מוגבלות תצא הכי אתה? כי בעצם כל הבובות האלה הן מה זה מוגבלות. כמוני: אני לא יכולה לתפוס אותך כי אני שטוחה, חלקית, חד מימדית, מוגבלת, נכה, מעוותת, גסה, מלאכותית, מוגזמת, מגוחכת, פתטית, גרוטסקית, מטופשת. ואני שואלת: אתה מוכן בכל זאת להופיע איתי? [10]

הה?

*

עשר הערות לראיון עם אלוהים

*

עוד פוסט אורח של רוני – להבין דרך הגוף

וגם ויכוח כמעט תיאולוגי  גילגי ואני, לעומת רוני ואניקה 

*

עוד על תיאטרון בובות

מלחמה ושלום בחמש דקות

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קו נקודה, ז'אק דרידה

האוסף הכי הכי

סעודת הפיות (או סופי קאל בתיאטרון הבובות)

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק 

ועוד

*

Read Full Post »

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

בנובמבר 2012 תיפתח החממה השנייה של תיאטרון הקרון לאמנים מכל התחומים שרוצים לערוק לעולם הילדים. כל הפרטים בהמשך. ולפני כן, כמה מילים על החממה הראשונה שגם אותה היה לי הכבוד והעונג לרכז; עונג גדול באמת, כי האנשים שנבחרו בזהירות היו מוכשרים, מלאי תשוקה ורוח מוסקטרית (כולם בעד אחד, אחד בעד כולם).

בפסטיבל הבובות שיתקיים בירושלים בשבוע שבין ה5 ל10 באוגוסט, תוכלו לראות חמש מן התוצאות הראשונות:

הילדה אילת על פי קדיה מולודובסקי, טקסט יקר ללבי במיוחד בעיבוד יפהפה שכולו נפש, של גליה שומר. התמונה אגב, אינה מסגירה את פלאי העיצוב. לכל המשפחה, מגיל 5.

יום ה'  ה9.8 בשעות 11:00 ו-12:30 בתיאטרון החאן – במה 3

מתוך הילדה אילת מאת גליה שומר על פי קדיה מולודובסקי. התמונה אינה מגלה את סודות העיצוב.

*

מיקי מאוס והחייזר האיום – נמר גולן יוצר תיאטרון בובות מקורי ונלבב משלושה כדורי ג'גלינג. נמר שהוא להטוטן במקצועו, מגשים בין השאר את הפנטזיה שהולידה את החממה – על אמנים מתחומים שונים שיַפְרו את תיאטרון הבובות (ולמען הגילוי הנאות – הוא גם בני היקר).
המופע שמתאים לכל המשפחה מגיל 5, יוצג במסגרת "סברס, ערבי קברט למבוגרים ולנוער" בחצר תיאטרון החאן (חינם!)

יום ב' 6.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם הדיילות של עמית דוידסון ורותם וולק, ו-וונדרלנד של דינה גולדשטיין).
יום ג' 7.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם מופע הגרמופון של יעל רסולי, והסיפור על דומה ודומי של קרן דמבינסקי ומיטל רז – מי שלא ראה אותן בשנה שעברה – עונג מובטח!)
וגם – ביום ה' 9.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם במסגרת "אנגלי, צרפתי ורוסי – ערב אהבה למירי פארי" – לקט מן הערב ההוא (שבו תהפוך אמנם מיני מאוס למירי מאוס).

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום – צולם במהלך חזרה

*

ואחרון חביב: דרקון, חייט ושתי צמות – שלוש מתנות בכרטיס אחד:

הדרקון הוא הדרקון השחור של לאה גולדברג, זה שניסה לחטוף את בתו של צ'ן סו לין. שירה של לאה גולדברג הופך לתיאטרון מחול מוזיקלי עשיר ומינימליסטי (ואם זה נשמע כמו ניגוד – הסוד הוא בצירופים שמזכירים את העונג הצרוף שעליו כתבתי כאן). יצירתן של מיכל לוטן ואליה לוי בשיתוף עם ניר לנדא ותומר דמסקי.

מתוך "בארץ סין" של לאה גולדברג, צולם במהלך חזרה

החייט – חייט קטן עורך מסע גדול מבלי לצאת מחדרו. מסתבר שמעבר למציאות האפורה יש עוד עולם קסום ופלאי. המופע הלירי של אורנן ברייר מעורר (כמו הילדה אילת, אבל אחרת) את כוחות הריפוי של הדמיון.

החייט הקטן רוכב על סוס-מכונת תפירה – צולם במהלך חזרה

ושתי הצמות – הן של גילגי-בילבי שהולכת לקרקס. נעמה מאיר, אנרכיסטית שכולה תום, ולי מינצי המעצבת שערקה מעולם האיור (עוד אחת שמגשימה את הפנטזיה הבינתחומית של החממה!) ומצליחה להיות בו-בזמן גם מקורית וגם נאמנה לעולמה של גילגי בת-גרב, ואסף פרידמן, יצרו תיאטרון צבעוני ופראי של גוף דגדוגים וגרביים.

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

דרקון, חייט ושתי צמות, לכל המשפחה מגיל 4 – כ90 דקות, כולל טיול קטן בשכונת נחלאות. נקודת המפגש גן התות/בוסתן ספרדי, רח' הכרמל 26 פינת רח' מזכרת משה 4. ניתן להגיע דרך שעה הכניסה ברח' אגריפס 73 מול שוק מחנה יהודה.

יום ג' 7.8 בשעות 17:00 ו-18:00
יום ד' 8.8 בשעות 17:00 ו-18:00

*

ועוד כמה מילים לסיום: מעבר לדמיון, להומור ולפיוט, בולטת השונות בין חמש העבודות. וזה אולי משמח אותי יותר מכל. כי שונות פירושה שאיש לא התאים את עצמו לתבנית מוכנה מראש. להפך, כל יוצר חיפש ומצא את דרכו שלו. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", אמר יוזף בויס. גם בשבילי, מרית.

וזו גם ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שלקח חלק בפרוייקט. ובייחוד לשותפתי היקרה רוני מוסנזון נלקן ולדליה יפה מעין ולד"ר נעמי יואלי שיזמו, השתתפו ותמכו בכל לב.

עוד טעימות מפרוייקטים נוספים שנולדו בחממה:

ארצ'ימבולדו הוא צייר איטלקי מהמאה ה16 (לא, הוא לא למד בחממה) אבל בהשראתו יצרו מיכל אבולעפיה ואסף פרידמן את דמותו של יצור הפרא ברמלי משלל חיות אפריקאיות. בהמשך קיבל הפרוייקט מפנה חדש, לא פחות מרתק (עוד לא הגיע הזמן לגלות).

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

*

שתי תמונות מתוך עבודות של סימון שנהב

סימון שנהב, בובת איילה

סימון שנהב – עולם של נקודות בשחור לבן

*

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד", על חתול נחמד שיושב על מרבד ועוד ועוד יצורים יותר ויותר גדולים מגיעים ומתיישבים לבדו, עד שהוא מתרגז ומבריח את כולם, ונשאר שוב לבד. בגרסה של מורן כל המשתתפים מתרוממים מן המרבד עצמו.

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד"

*

תמונות מעבודות של הילה פלשקס בחממה:

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה של קדיה מולודובסקי, ספינה בהשראה פוטוריסטית

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה מאת קדיה מולודובסקי

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

*

בימים אלה החלה ההרשמה לחממה הבאה שתוקדש לתיאטרון קטן

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה: ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, מספרי סיפורים, מוסיקאים, במאים, בובנאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים, שרוצים ליצור תיאטרון קטן לילדים.

מה מקבלים?

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון קטן. היכרות עם טקסטים איכותיים, קלסיים ועכשוויים, פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

מה זה תיאטרון קטן?

תיאטרון שמיועד לילדים קטנים, מקטנטנים בני שנתיים ועד גן חובה (למה שרק גדולים ייהנו מאמנות).
תיאטרון שנמצא בחצי הדרך בין סיפור להצגה.
"סיפור" במקרה הזה, יכול להיות גם שיר או אוסף שירים. הוא יכול להיות ללא מילים, או כמעט ללא מילים.
תיאטרון קטן משתמש בכל האמצעים של תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי, רק באופן יותר צנוע וחופשי.

כלומר, הקורס יעסוק ב: תיאטרון ספר ואיור, תיאטרון חפצים וחומרים,  תיאטרון צעצוע (כמו תיאטרון חלון, רק זעיר), בובת דיאלוג, תיאטרון דימויים, תיאטרון מחול, בחירת טקסטים, עיבודם ויצירת תסריטים ללא מילים, והכל מתוך הקפדה משולשת על: פשטות הפקתית, אמנותיות ופיוט, קשב וקשר עם הקהל.

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. אני אהיה שם כל הזמן, ולצדי יעבדו ד"ר נעמי יואלי על הגשת טקסט ועל הקשב והקשר עם הקהל, רוני מוסנזון נלקן על בובת דיאלוג ועל סיפורי עם, גיא שרף על המוסיקה ואורחים אחרים שיוזמנו לפי הצרכים שיעלו מן העבודות.
כמו כן יתקיימו מפגשים עם אמני תיאטרון וסיפור, כמו פטריסיה אודונובן, יהונתן בן חיים, גליה לוי גרד, עלינא אשבל, ושחר מרום שישוחחו על יצירתם.

עוד משהו שצריך לציין? אולי שרוני מוסנזון נלקן ואני כתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי.

*

14 מפגשים, פעם בשבועיים בימי רביעי 11:00-16:00
תנאי קבלה: ראיון אישי הכולל תיק עבודות

לפרטים ניתן לפנות לתיאטרון הקרון
טל 02-5618514 שלוחה 18
או במייל hamama@traintheater.co.il

ואם אתם מכירים אמן כזה, שרוצה לערוק לעולם הילדים – אתם מוזמנים להעביר לו!

*

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

עוד הצגות בפסטיבל הבובות 2012 שעליהן כתבתי כאן

פירט באמבט

קו נקודה

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי   ואגב, גם אנטוניו קטלנו, האמן האיטלקי שלחש ליהונתן בן חיים את האוסף הכי הכי, מתארח בפסטיבל בהצגה והסדנא – טיק טק טיק טק

איפה גברת גבאי?

*

ועוד המלצה להצגה שעוד לא ראיתי ואני משתוקקת לראות –  סוואנה הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי (שהיה תלמיד שלי בשכבר הימים) למבוגרים ולנוער.

מתוך סוואנה, הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי

Read Full Post »

Older Posts »