Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תחפושות’

במבט לאחור מתברר שעיר האושר היא גם מחסן תחפושות.

רשימת תחפושות ומסכות שלוקטו מן הפוסטים מגובבות כאן ללא אפְליה או עריכה ועם מעט מילים.  אתם מוזמנים לחטט.

ה"רשימה" בהשראת סאי שונגון חביבתי, והיא מעודכנת עד פורים 2013

P&G

למעלה: זולייקה מחופשת למדוזה, עבודה של פייר וז'יל, מתוך פיתתה ונאנסה, על המיתוס של מדוזה

*

"מסכת" חווה, מתוך "ריקוד הפנים של חוה", מאת מרית בן ישראל 1992

למעלה: סטילס מתוך סרט הווידאו שלי "ריקוד הפנים של חוה", 1992 זו אם תרצו, "מסכה חיה"; חוה אמנו מצוירת על פני ואני מפעילה אותה בעזרת פרצופים. נלקח מהפוסט הזה.

*

שמלה חשמלית

למעלה: שמלה חשמלית של אצוקו טאנאקה (1956) מתוך אחת עשרה שמלות של אור

*

PIC

אחד ממשתתפי הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי נואם בתוך במת קרינולינה שעצבה הדס גכטמן.

*

למעלה: האריה של הקוסם מארץ עוץ, מתוך פוסט שרשרת על אובידיוס, שייקספיר, ביאליק, חנוך לוין

*

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום - צולם במהלך חזרה

נמר גולן

למעלה: "מסכַת" מיקימאוס, ללהטוטנים בלבד. מתוך הפוסט על החממה של תיאטרון הקרון

*

צרפת, המאה ה14

למעלה: "מסכַת" צפרדעים לחוטאים, צרפת, המאה ה14. מתוך החלק הרביעי של זרעי האהבה, סיפור של מרי דה מורגן שתרגמתי.

*

כריסטו, אנני ליבוביץ'

למעלה: כריסטו מתחפש ליצירה שלו, בדיוקן שצילמה אנני ליבוביץ. מתוך הפוסט על איורי הנסיך הקטן (זה כמו כבשה בתוך תיבה מצוירת, אי אפשר לדעת באמת מי נמצא שם)

*

sipurim sal tarbut frontSB

למעלה: בחור ישיבה "מחופש" לדמות רמברנדטית על כריכת ספרי סיפורים יכולים להציל. צילמה, לאה גולדה הולטרמן

*

נערות מחופשות לבובות

למעלה: נערות מחופשות לבובות, מתוך הפוסט על טינקרטנק מאת נורית זרחי

*

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים

למעלה: תחפושת סוריאליסטית של מרט אופנהיים מתוך הנפש היא קוסמת גדולה הפוסט השני על "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. בפוסט הראשון, הנערה שלא רצתה להינשא לאביה. היא נמלטת מכוסה בבגד מפיסות פרווה של אלף בעלי חיים. האדרת שציירה עפרה עמית נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כמו במדי הסוואה. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.

*

מתוך האופרה Der Freischütz, עיצוב תלבושת ויקטור ורולף

למעלה: ויקטור ורולף היו יכולים להיות מעצבי על ב"קפיטול" של משחקי הרעב. מתוך הפוסט על השפע, העוצמה, שלא לומר כוחניות, הגוזמה עד כדי וולגריות, התיאטרליות, הפנטזיה, הראוותנות, תרבות הצריכה, הטבע המהונדס והאלימות במסווה של משחק – בבגדים שהם מעצבים. בתמונה, תלבושת שעצבו לאופרה שביים רוברט וילסון.

*

יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה? 1965

מתוך אהבה ותיעוב ליוזף בויס. מסכת עלי הזהב של בויס מודבקת לפנים בדבש, שנועד על פי בויס, להחיות את החשיבה: "האדם אינו יכול ליצר דבש אלא לחשוב, ליצר רעיונות…" הוא אמר, "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה אף היא להיות מלאת חיים, אבל היא יכולה גם להיות שכלתנית עד מוות."
וכאן אפשר לראות איך מרינה אברמוביץ' התחפשה לזה.

*

למעלה: הדס עפרת, 2004, בדיוק באמצע הדרך בין תיאטרון בובות למיצג, מתוך האדם הצוחק חוזר ללמד.

*

למעלה: גלוי ומתעתע. תכשיט או מסכה? סוריאליזם או קוביזם-ללא-זוויות? מתוך נקודת הג'י של המנעול (עיצב יעקב קאופמן)

*

למעלה: חקיין אחד מיני רבים באירוע בלתי נשכח. מתוך אלביס פרסלי לנצח. צולם על ידי בממפיס, בעשרים שנה למותו.

*

למעלה: מתוך תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס.  צולם על ידי, במרדי גרא 1998

*

למעלה: ממש כדאי להגדיל את התמונה הקבוצתית של רקדני הבלט הטריאדי. עוד על התיאטרון של אוסקר שלמר ועל השראתו בקרקס קוביות.

*

למעלה: העור כבגד ולהפך, מחוך של ניקולא קונסטנטינו, עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, מתוך הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון

*

למעלה: התחפושת מצוירת על הגוף. ירון מילגרום כליצן לירי בהשראת הכחולים-ורודים של פיקאסו, מתוך רשימת הליצנים

*

למעלה: פליני, רומא, תחפושות קתוליות (מהממות, במובן הכי ראשוני של המילה)
מתוך חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד   

*

מוניקה, ספריית גן לוינסקי

על ספריית גן לוינסקי

*

ורד דרור ואילנית בן יעקב מחופשות לחנה'לה ואמא שלה

למעלה: תחפושות שטוחות, מתוך על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

*

למעלה: קית' הרינג מתחפש לעבודה שלו בדיוקן שצילמה אנני ליבוביץ. גם החדר התחפש. מתוך אמבט החלב (5) – רוסו, גויה, קית' הרינג, או הטלפון השבור של אנני ליבוביץ

*

למעלה: אנשים-מכתבים מתוך דברים נפלאים, הפוסט השני על סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה. יומן הכרית שכתבה היה ההשראה לסרטו של גרינוואיי.

*

מונה חאטום, גבו של ואן גוך

למעלה: הגב שהתחפש לציור של ואן גוך, מתוך מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

למעלה: המסכה כגרסה ממוזערת של הפלנגה המוקדונית ועוד הרבה דברים, מתוך רבקה הורן, מסכה 1973

*

מתוך על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?) רקדנים מחופשים לסוואנה ב"מלך האריות" של ג'ולי טיימור. (איך זה קשור, דרך "ההרים ירקדו כאילים" ועוד)

*

למעלה: אני מתחפשת לסבתא שלי, מתוך גיבורות ילדות – מוכרת הגפרורים הקטנה

*

למעלה: שירי לנטון מתחפשת לסבתא שלה ניצולת השואה. זה מותח מאד את שאלת התחפושת וכמו תמיד הגבול יותר מאתגר מהמרכז.
מתוך הצמידים של שירי לנטון

*

שירי לנטון, BOOK II

למעלה: מסכת-סֵפר פעילה נקרעת/מתקלפת, מתוך איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

*

למעלה: "ספק נערה ספק בובת חרסינה מתרוממת מתוך קופסתה. כותונתה הלבנה המעוטרת בכחול נראית כמו חרסינה שהתמוססה והפכה לאריג. ספל קטן עוטר את ראשה כמעין כתר-פרח נרקיסי. קצה סרט אדום מבצבץ מפיה. כשהיא מטה את ראשה נושר שלג תכלכל מן הספל היישר לכף ידו של האיש." (לחצו להגדלה)
מתוך על
דגי זהב, המופע החדש של ענבל פינטו ואבשלום פולק 

*

למעלה: שיני פנינים (פשוטו כמשמעו). תכשיטים או מסכות זעירות מקומיות של סלבדור דאלי, מתוך שבוע עץ השיער, היום השלישי

*

למעלה: "הם היו נחמדים פרחי האוזן, אבל לא יפים כמו העיניים שצמחו על גבעולים דקים מורכנים כגבעולי רקפת. היו שם עיניים גדולות, עיניים קטנות, עיניים כחולות, עיניים חומות, עיניים שחורות, עיני שקד, עיניים עטורות ריסים כהים מסולסלים, עיניים שעפעפיהן כמעט קירחים או כבדים… וכל העיניים, מכל הזנים והמינים הביטו בו בסקרנות. הן כל כך מצאו חן בעיניו שרצה לקטוף לו כמה. אבל כשהושיט את ידו אל עין כחולה נוצצת שיופיה שבה את לבו היא פרצה בבכי תמרורים והוא חס עליה והניח לגבעול, מה שגרם לפרחי השפתיים לגעות בצחוק צורמני."
בתמונה פרט מתוך שמלת עיניים ואזניים של המלכה אליזבת, צויר בסביבות 1600, מתוך שבוע עץ השיער, היום החמישי

*

למעלה: קתרין דנב בסרטו של ז'אק דאמי "הנסיכה בעור החמור", מתוך האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?

*

רבקה הורן, חד קרן

קלאס אולדנבורג, תחפושת ארכיטקטונית, 1985

שתי התמונות העליונות מתוך הפוסט על שמלת הכאב של רבקה הורן (ויום אחד עוד אכתוב על הביבר שלה)

*

למעלה: עפרה עמית חושפת את נשף המסכות של האחים גרים, מתוך דיוקן האמן כמכשף צעיר

*

למעלה: תהלוכת השקה לבנות הדרקון, מתוך מבחר בקורות על בנות הדרקון

*

ולבסוף: זאת אני בגיל 12 מחופשת לצוענייה הונגריה. את התמונה שממנה לקוח הגרווטאר, צילם הדוד אהרון דונגי.

***

 

Read Full Post »

זאב, נסיכה ושבעה גמדים, תריסר מעשיות של האחים גרים, יצאו לאור לא מזמן בהוצאת מחברות לספרות[1]. הפוסט הזה יוקדש לאיורים הנפלאים של עפרה עמית.

*

נשף מסכות

ההתחפשות וההתחזות הן נושא חוזר במעשיות; מהזאב שמתחפש לסבתא של כיפה אדומה ועד לזאב שמתחפש לאמא-עֵז כדי לטרוף את שבעת גדייה. מהמלכה הרעה שמתחפשת לרוכלת כדי לפגוע בשלגייה, ועד לנסיכה שמשחירה את פניה ומתכסה באדרת מאלף פרוות כדי לברוח מאביה המאוהב שהחליט לשאת אותה לאשה.

עפרה עמית בחרה להחצין ולהציף את ההתחפשות, בין השאר על ידי סטייה מהייצוגים המוכרים שלה: היא מציידת למשל את הפיה הרעה של סינדרלה באף מלאכותי מחודד, ואת הזאב של שבעת הגדיים באף אדום של ליצן. הגדיים שלה הם בכלל ילדים מחופשים לגדיים (ראו תמונות בהמשך), וכן הלאה. אגדות האחים גרים שלה הן נשף מסכות.

זאת ועוד: המלאכותיות של מעשה ההתחפשות מוגברת על ידי האנכרוניזם, הקולאז', ערבוב הזמנים; בעולם האגדתי הקצת ימי-ביניימי של עמית ארוגים ומודבקים אלמנטים מודרניים ועכשוויים: מחצאית הפְּליסֶה ונעלי הבובה של היפהפייה הנרדמת, ועד לתצלום על שמיכת הזאב-המתחזה-לסבתא של כיפה אדומה, שחושף במין רנטגן את הסבתא שבלע. או ההדפסים העדכניים על הסרטים שמציעה המלכה הרעה לשלגייה. בטקסט אגב, אלה סרטי חנק, באיור הם כבר כמעט עניבות (נזכרתי ברוצח העניבות מ"פרנזי" של היצ'קוק, אבל אחסוך מכם את ההמחשות).

השעטנז הזה אינו מנטרל את הקסם, רק מעביר אותו לבמת התיאטרון. ציפוי האגדה נסדק ומתחתיו מתגלים פניה האמיתיים כתיאטרון העל-זמני של הנפש. 

*

אבל לא בגלל זה הטרחתי אתכם לכאן אלא בגלל המאגיה שאחראית לדחיסות הרגשית של האיורים; התפאורה והאביזרים של עמית, ההעמדה, הצבעים, הצורות והקומפוזיציות – הם מופת של אמנות הכישוף. כיוון שמאגיה היא כידוע, אמנות מגויסת ושימושית, זה יהיה בהתאם, פוסט מוסכניקי שמפשפש בקרבי האיורים. ולפני שנתחיל, אמנה על רגל אחת כמה מעקרונות היסוד (החזותיים) של תורת הכישוף:

*  העיקרון המטפורי: שימוש בבבואות, בצורות ש"מתחרזות" עם מה שרוצים להשיג.
(ראו דוגמא ראשונה ברשימת הפייטות, או כאן למשל, אחרי ההקדמה, ברגע שמגיעים לציידים)

**  העיקרון המטונימי, שבו מנכסים פיסה ממי או ממה שרוצים, כדי להידמות לו או להשתלט עליו.
זה קיים גם בטקסט למשל, כשהמלכה הרעה משתוקקת לאכול את הריאות ואת הכבד של שלגייה בתקווה לספח דרכם את יופייה.
(את ההבדל בין מטפורה למטונימיה הסברתי בהרחבה כאן ).

***  מיזוג זמנים, ובעיקר הקדמת העתיד: כדי לגרום למשהו לקרות בעתיד, אתה מביים אותו עכשיו בהווה, באופן הכי קרוב ומדויק שאפשר.
(למשל, כשרחל אמנו רוצה להרות, היא מסדרת שבלהה שפחתה תלד על ברכיה שלה. כלומר, היא מעמידה פנים שהיא יולדת תינוק כדי שזה יקרה לה בהמשך).

*

וביתר ספציפיות:

כיפה אדומה

"כיפה אדומה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

האיור לכיפה אדומה הוא המקרה הכי פשוט: לועו של הזאב עם השיניים החדות מאיים לטרוף את הילדה, אבל מידותיו ומיקומו של הברדס שלה הופכים אותו למין מלכודת, זמם מכושף וירטואלי שעתיד בסופו של דבר, לסכור את פי המפלצת.

*

כל מיני פרוות

"כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים" (אתכם הסליחה על הצבעים העכורים של הסריקה)

.

אביה של הנסיכה מ"כל מיני פרוות" רוצה לשאת אותה לאישה, והיא נמלטת מפניו לבושה באדרת מאלף פרוות. האדרת של עפרה עמית נראית כמו נוף ממטוס (עמק יזרעאל כזה). זה בולט במיוחד בנקודת המגע עם העצים, שם קשה להחליט אם הטלאים הם חלק מהנוף או מהתלבושת.

עמק יזרעאל. התמונה לקוחה מן הפוסט על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין, סיפור מאגי בפני עצמו.

ובחזרה לאיור של עמית: בזכוכית מגדלת אפשר להבחין במעין "קו תפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי.

ושימו לב גם לצלבי החוטים האדומים שעל הכפתורים, אלה צלבים מאגיים שמחזקים את נעילת הגלימה, כמין לחש חזותי של חסימה ואיסור על גילוי עריות.

"כל מיני פרוות", פרט: הצלבים המאגיים של החוטים מחזקים את נעילת הכפתורים

*

הדייג ואשתו

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

איורי הדייג ואשתו מתרגמים למאגיה את תשוקתה של האישה לנכס את כוחות הדג ולהגשים את חלומות הגדולה שלה:

ראשית, שמלתה מְחקה את הדג: החצאית מעתיקה את קשקשיו, החלק העליון של השמלה מחקה את ראשו (כולל הלחי התכלכלה!). במחשוף השמלה מהדהד פיו הפעור בדיבור קסם, והצווארון מספח את סנפיריו. קו המִתאר של הכתר הוא שכפול של קרס החכה.

שנית, גם כאן, כמו ב"כל מיני פרוות", יש כישוף של מרחב. ראו כמה הדייג זעיר לעומת החצאית הענקית העגולה. האיורים הבאים מדגימים את השינוי בקנה המידה: היחס בין גודל הקשקש לגודל הדייג מתהפך.

"הדייג ואשתו", פרט: תחת הכישוף הדייג קטנטן יחסית לקשקשים הענקיים של השמלה

"הדייג ואשתו" פרט, בלי כישוף: הדייג גדול יחסית לקשקשים הקטנים של הדג

"הדייג ואשתו", פרט: החלק העליון של השמלה הוא וריאציה על פרצופו של הדג (ראו איור מעל) כולל הלחי התכלכלה שהופכת לכדור מלכות

 .

שמלת הקשקשים היא לא רק בגד אלא נוף; תודות לגזרתה המעוגלת ולקומפוזיציה של עמית, היא מזכירה את כדור הארץ בצילומי לוויין:

סערה על פני השמש, צילום לווין של נאסא

שמלת אשת הדייג היא כישוף השתלטות על העולם.

וזה לא הכל; האיור מתאר את האישה בשלב הקיסרי שלה עם השרביט והכדור המתוארים בטקסט. אבל על השרביט משופדת למעשה השמש, והכדור הכחלחל העמום (המשכפל את לחיו של הדג) הוא גם הירח. התמונה כולה מקדימה ומממשת את המשאלה הבאה והסופית לשלוט על השמש והירח: "אם לא אוכל להעלות בעצמי את השמש ואת הירח בשמיים," היא אומרת לבעלה, "לא אוכל לשאת זאת".

*

היפהפייה הנרדמת

"היפהפייה הנרדמת", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
האיור לא מתאר רק את המפגש הגורלי בין היפהפייה לפיה הרעה, אלא גם את מלוא הכישוף שהושקע בו:

שני החוטים המתנחשלים מכף ידה של הפיה הרעה לקצה הדף מתחרזים עם שתי השערות העליונות בשערה המתנחשל של היפהפייה. המצנפת-מטפחת שמעליהם ירוקה כמו שערה של הנסיכה. כלומר המטפחת+החוטים לוכדים את שערה של הנסיכה.

שני הגלגלים הזעירים של הפלך עם הנקודה האדומה במרכז, הם הַדמָיות מאגיות/ במות קטנות ועגולות שמזמנות את אירוע דקירה. הגלגלים וההדמיות מהדהדים גם בחורי השרוכים של נעלי המכשפה, באפלה שמתחת לשמלה.

שלושת המשולשים שקודקודיהם יוצאים מן הגלגל הזעיר של הפלך – מקבילים לשלושת המשולשים בכתרה של היפהפייה.

ויתרה מזו, המשולש כצורה חדה ודוקרנית הוא הצורה המובילה של המכשפה:
חישורי גלגל הטוויה שלה משולשים
הסומק על לחיה – משולש
המטפחת-מצנפת שלראשה משולשת
והאף המזוייף הוא חוד החנית המשולש המכוון אל פניה של היפהפייה.

אלא שהחוד החנית שבור כמו הכישוף של הפיה הרעה: הפיה השתים עשרה לא הצליחה לבטל את הכישוף, רק לשבור את קצהו, וגם זה מצויר.

*

שלגיה

"שלגיה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

איור שלגייה מממש את הוודו של המלכה הרעה המשתוקקת לנכס את יופיה של הנערה. בטקסט היא בולעת את הכבד והריאות במין כישוף מטונימי. באיור הכישוף הוא מטפורי; המלכה מתאמצת לחקות את שלגיה, ומשקפת אותה במין סימטרייה הפוכה:

לכל אחת מהן יש רק חצי פרצוף, כשהחלק הפנימי המוצל של הדלת מקביל לחלק הפנימי המוצל של מטפחת המכשפה.

המטפחת האדומה משכפלת ואורגת את הפס האדום של הקשת של שלגייה. והקשר של המטפחת הוא ההשתקפות ההפוכה והקצת מעוותת של הסרט על ראשה של הצעירה.

ודוגמת התפוחים כמובן משכפלת את כוח הפיתוי ומבשרת את התפוח הגורלי שירעיל את שלגייה.

ועם זאת, ובהמשך לכך:

יש משהו נועז בהחלטה של עמית להציג את שלגיה ואמה החורגת באופן סימטרי. יש כאן גילוי של אהדה למלכה הרעה, ניסיון להכנס לנעליה ולעורה הנואש, עניין שאינו מובן מאליו, או אפילו לגיטימי בקריאה המסורתית של הסיפור.

בשלגייה המציצה מן הבית יש הזמנה ופיתוי שאינם נופלים מהפיתוי העתידי של התפוח. ובשורה התחתונה זהו איור חתרני, שאינו מציג רק את מזימתה של המלכה המזדקנת אלא את נקודת מבטה: כרוניקה של אכזבה וייאוש ידוע מראש.

*

הזאב ושבעת הגדיים הקטנים

"הזאב ושבעת הגדיים הקטנים", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
כאן חוברת המאיירת לאם הגדיים בוודו נגד הזאב הרע. גם לשונו וגם זרועו של הזאב קצרות מכדי לגעת בגדיים המצוירים בבטנו. והמעניינת מכל היא שורת הכסאות הקטנים האדומים עם הרגליים הדקיקות. הם מייצגים את ההשתלטות של הזאב על הגדיים, אבל מרחוק הם מתמזגים ליחידה אחת, מעין חתך קולוסלי עם נזילות דקות של דם, צלקת אדומה עם תפרים שמבשרת ומעצימה את החתך שתעשה האם בבטנו של הזאב הישן (ודרכו תיילד מחדש את הגדיים, תחליף אותם באבנים ואז תתפור את הבטן בחזרה).

ועם זאת, ובהמשך למה שאמרתי קודם על איור שלגיה – ישיבתו של הזאב על הכסאות מציעה קריאה מפתיעה של המעשייה הנושנה. עפרה עמית אגב, חורגת כאן מהסיפור: אצל האחים גרים הזאב יוצא לאחו מיד אחרי שהוא טורף את הגדיים, ואילו אצלה הוא מתיישב על כסאותיהם. שלא לדבר על הגדיים עצמם, שהם ילדים מחופשים (ותחפושות הגדי שלהם מזכירות את חליפת הזאב של מקס מ"ארץ יצורי הפרא", ומגניבות עוד קורט סימטריה וחתרנות לתבשיל).

חליפת הזאב של מקס מתוך "ארץ יצורי הפרא", אייר מוריס סנדק (פרט)

האיור של עמית גרם לי לחשוב מחדש על הזאב שמתחפש לעז; הוא משנה את קולו ומלבין את כפותיו כדי להידמות לאמם של הגדיים. ואולי זו לא רק תחבולה, אולי זה מסגיר את תשוקתו הכמוסה להפוך את עורו. אולי הוא טרף את הגדיים כמו שהמלכה הרעה טרפה את "הריאות והכבד של שלגייה", לא כדי להשביע את רעבונה אלא מתוך קנאה ורצון להידמות לשלגיה ולתפוס את מקומה. אולי נמאס לו להיות פרא והוא משתוקק להתיישב על כסא. האיור מתאר את תשוקתו הנכזבת להפוך לגדי, כלומר לאדם, את הנסיון הפתטי שלו לנכס לו קצת אנושיות (אולי מתחתי קצת את החוט, אבל עפרה התחילה!).

*

כל הפוסטים על איורים ועל מדרש תמונה

*

עוד פוסטים על איור

איך נראית ילדות – על שיר  של ביאליק ואיור של בתיה קולטון

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

גורילה מאת אנתוני בראון, מה אומרים האיורים?

ועוד ועוד (ובקרוב פוסט גדול על אורה איתן)

*

עוד על כישוף

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

אבות המזון הפרטיים

ועוד

***

וגם – על "שירים לעמליה" מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

***


[1] הערה לכל המעורבים בדבר – הספר "זאב, נסיכה ושבעה גמדים" קשה מאד להשגה, גם למי שמחפש אותו. לולא המאמר של שחר קובר בהפנקס לא הייתי יודעת על קיומו, וחבל.

Read Full Post »

תחרות התחפושות של הגייז היא השיא של הקרנבל בניו אורלינס. תמונות ממרדי גרא 1998. (מלים בפעם אחרת.)

מראה כללי

צווארוני קורי עכביש. די מדהים הקונסטרוקציות שצומחות על הגוף

ארבע ידיים

בעצם הם היו זוג.

קסום בנוסח טולקין

עצי הגומי. יש מידה של פיוט באופן שבו הקונדומים הופכים לפרחים. האפים פחות.

קסדה. הסביבה מתאימה את עצמה משום מה לצבעי הדגל

כמו סינדרלה. הסוס הוא לא אביזר, הוא מחובר לגוף כחלק מהתחפושת ויש גם המשך מאחור, מרכבה מפוארת שמחוברת לגבו. (בסעיף אקסטרווגנצה התלבטתי בין זאת לבין תמונה של איש שמחופש להודי בפתח הטאג' מהאל, כשהבניין העצום הוא חלק מהתחפושת).

יש משהו רפאי-אופראי בדמות הלבנה עם כובע הצלעות וכל הידיים שמושטות אליה כולל יד העץ למטה משמאל, או אולי זה הכוסות שרוצות לחלוב את הלובן.

מנוחה

הכי. שלוש הגרציות.

עוד זכרונות מאמריקה  (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח (ממפיס, עשרים שנה למותו)

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

אה, אה, אה, אה!

מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

 

Read Full Post »