Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תומר דמסקי’

…מזה עשרים שנה אין החומר, החלל והזמן מה שהיו מתמיד. עלינו להיות ערוכים ומוכנים לכך שחידושים מרחיקי לכת אלו ישנו את כל טכניקת האמנויות כולה, ישפיעו בזאת על עצם מלאכת ההמצאה, ואולי אף ישנו לבסוף, באורח מופלא ביותר, את מושג האמנות עצמה.

פול ואלרי (מצוטט מתוך המוטו ל"יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין)

*

"פעולה פשוטה" כך נקראת בפשטות וגם באירוניה, בצניעות וגם בהצטנעות, העבודה האחרונה של יסמין גודר. לא המשמעות פשוטה אלא "כללי המשחק". אפשר לתאר את המתרחש בכמה משפטים פשוטים.

כל מופע חי הוא נהר שאי אפשר להיכנס אליו פעמיים, כמאמר הרקליטוס האפל, כלומר חוויה חד פעמית שאינה ניתנת לשכפול ולשעתוק.

ובו בזמן הוא גם משל ורעיון.

הפשטות של "כללי המשחק" מנגישה את הרעיון גם למי שלא נכח בפעולה. זו אותה פשטות שאיפשרה למיצגים מכוננים כמו cut piece של יוקו אונו או Seedbed של ויטו אקונצ'י – להשפיע מעל ומעבר למספרם הזניח של הצופים הראשוניים.

"כללי המשחק" הם הכלי שאוצר את החוויה ואת כל מה שהיא מעוררת, ויש לפתוח אותו בזהירות כי מי יודע מה הוא מכיל. קחו למשל את הקומקום של אלף לילה ולילה. דייג מסכן שלה אותו מן הים, וכשפתח אותו יצא ממנו שד ש"ראשו מגיע לעבים ורגליו בעפר הארץ. ראשו ככיפה וידיו כמזרות ורגליו כתרנים. פיו כמערה ושיניו כסלעים, נחיריו כקנקנים ועיניו כמנורות ומבטו זועף ומפיץ אימות." כשהשד הנורא בעט בקומקום והעיף אותו לים, הדייג הרטיב את מכנסיו מרוב פחד. אבל בסופו של דבר הוא זכה באושר ועושר.

הפוסט הזה הוא השד שהשתחרר כשפתחתי את "פעולה פשוטה" של יסמין גודר.

רק שסוף הסיפור עדיין רחוק ואין לדעת במה נזכה אם בכלל.

הוא קצת מורכב. מקווה שתהיה לכם סבלנות לעקוב אחרי כל פיתוליו.

ספוילרים? בטח. "פעולה פשוטה" תחזור ב12 במאי.  מי שרוצה לחוות בראש נקי מוזמן לחזור אחרי הצפייה.

*

מתוך "פעולה פשוטה" מאת יסמין גודר

.

תקציר:

ה"פעולה הפשוטה" של יסמין גודר מתרחשת בחלל רך ואינטימי שעיצב גילי אבישר מבדים בהירים ועומר שיזף צובע בתאורה עדינה. ארבעים וששה משתתפים, ששה מהם רקדני הלהקה והשאר צופים, יושבים במעגל מרובע (קיצור דרך לשוני; מה לעשות שרק בצורות עגולות קיימת האבחנה בין עיגול למעגל, כלומר בין הצורה המלאה לקו המתאר שלה). מדי פעם קם אחד הרקדנים ומזמין את אחד הצופים למרכז החלל. שם הוא מבקש ממנו בלחש לרפות את גופו ולהעביר את משקלו לאחריותו. ואז הוא משכיב אותו בזהירות על הרצפה ויושב איזה זמן למראשותיו. בשלב מסוים היוזמה מתפשטת גם לצופים (שכמו הוכשרו בזריזות). גם הם מזמינים משתתפים ומניחים אותם בזהירות על הרצפה. והתוצאה היא שרשרת פייטות  (Pietà באטלקית – רחמים, שם כולל ליצירות אמנות שנושאן הוא ערסולו של ישו לאחר ההורדה מהצלב). ובהמשך לכך, המופע אמנם נוצר בהשראת סטאבט מאטר, המזמור הקתולי העוסק ביסוריה של מרים הצופה בבנה הצלוב ותומר דמסקי שהלחינה את המזמור מלווה אותו בשירה ובנגינה חיה.

*

  1. קהל יציל ממוות

אמנות בלי קהל היא בלתי אפשרית כמו בבואה בלי מקור (או כמו העץ שנפל ביער של החידה הפילוסופית. האם הוא השמיע צליל אם אחד לא שמע?).

כך זה היה מאז ותמיד, עוד לפני שרולאן בארת הפקיע את הבעלות על היצירה מן המחבר והעביר אותה לקורא. "מות המחבר" כך נקראת המסה המהפכנית שלו מ1968. היא מתייחסת אמנם לספרות אבל קל להחיל אותה על מחול. כבר עשיתי את זה במקום אחר ולא אחזור על הדברים, אבל בקיצור גדול: בארת טוען שכל יצירה היא מארג של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים לדיאלוג זה עם זה, לפרודיה, לוויכוח…" והמקום שבו הריבוי הזה נאסף "אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הצופה."

אנחנו חיים כבר מזמן בעידן "מות המחבר", אבל כמה שבארת קיצוני בטענתו שהולדתו של הקהל דורשת את מות הכוריאוגרף – הוא עדיין מתייחס לשכבה מאוחרת מבחינה כרונולוגית, שכבת הקליטה והפרשנות.

כשגודר מזמינה קהל להשתתף בעבודתה היא אפילו מקדימה את מותה, לפחות לכאורה. כי כל מבצע הוא גם פרשן שמביא משהו משלו לעבודה, ועל אחת כמה וכמה משתתף מבחוץ שהביצוע שלו לא תוקן בחזרות. כל משתתף כזה הוא גורם בלתי צפוי שגורע עוד משהו משליטתה של הכוריאוגרפית במופע.

אבל (וכאן זה מתחיל להיות מעניין) לאנשים שעל הבמה יש דרכון כפול; הם עדיין שומרים גם על זהותם הקודמת כקהל. ובזמן שגודר מוותרת על שליטתה במבצעים היא מגדילה את שליטתה בקהל. היא מחצינה ומממשת את ההזדהות של הצופים עם המתרחש על הבמה. היא לא רק מונעת מהם (באופן פיסי) להתנתק כמו שקהל עושה לפעמים. ברגע שהם מרפים את גופם הם הופכים ל"חומר ביד היוצר", פשוטו כמשמעו.

ובשורה התחתונה גודר כורכת את גורלה בגורלו של הקהל: היא מפריטה לו חלק מן היצירה ובו בזמן היא גם מצרפת את עצמה לקהל; בכל רגע נתון יכול מישהו לקום ולהזמין אותה ל"פעולה פשוטה". וכך במין טריק ארס-פואטי היא מחסנת את עצמה ממוות.

מתוך "פעולה פשוטה" של יסמין גודר. צילמה: תמר לם

*

  1. הסטייה החינוכית

אבל גודר לוקחת לעצמה תפקיד נוסף ב"פעולה פשוטה". כשהיא מדברת על "שימוש במדיום המופע ככלי שמחבר את הקהל לעצמו..." היא הופכת את עצמה למעין גורו ומֵפרה (לא בכוונה, אולי) את ההסכם הבלתי כתוב שלה איתי. כל נסיון השתלטות על חופש הצפייה, על אופן השימוש ביצירה, נחווה אצלי כפולשנות חינוכית ויוצר תגובה הפוכה.

­­כדי להבהיר את הבעייתיות ניקח את ויטו אקונצ'י היקר ללבי גם בזכות רתיעתו האינסטינקטיבית מעמדת "האמן כאפיפיור".

ֵהרתיעה הזאת דחפה את אקונצ'י ליצור את Seedbed עבודה שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה ואונן כשהוא מפנטז על המבקרים הצועדים מעל לראשו. הוא ממש עבד בזה: פעמיים בשבוע, מעשר בבוקר עד שש אחר הצהריים, שמונה שעות ברציפות.

מצד האמן אפשר לקרוא את Seedbed כמשל מטריד על יצירה – על המלאכה המהנה לכאורה והמפרכת למעשה של ההמצאה, על הלחץ לפוריות מתמדת, על בדידותו של האמן ועל הזיקה המורכבת, הבעייתית לעתים, של היצירה למציאות.

אבל מנקודת מבטו של הקהל, אפשר לראות ב Seedbed מעין "מרחב לסוטה" או "לסטייה מינית", "מִתקן שעשועים" המאפשר למשתתפים לחוות קשר עם סוטה באופן מוּדע ומוגן. בפרשנות הזאת (הפחות מופרכת ממה שהיא נשמעת – אני מקצרת מאד, כאן אפשר לראות איך הגעתי לזה) אקונצ'י לוקח על עצמו את תפקיד הסוטה. "התולעת שמתחת לרצפה" כך הוא מכנה את עצמו. הוא לא מעמיד את עצמו מעל לקהל, אלא מתחתיו, פשוטו כמשמעו.

שלושה דברים מצילים את יסמין גודר (ולו כחוט השערה) מן התהום החינוכית.

ההצלה הראשונה קשורה לחוסר הסנטימנטליות של גודר. הרקדנים לא מגייסים את הרגשות והרעיונות של הצופים. הם בסך הכול מבקשים מהם לרפות את גופם. הכיוון, כמו אצל ברכט הוא מן החוץ אל הפנים, מן הגוף אל הנפש. המטלה היא פיסית, וכל רגש או מחשבה שמתעוררים בדרך הם בגדר תופעת לוואי. והם אמנם מתעוררים בעדינות וגם בעוצמה; מחשבות על שכול ועל אבל, זכרונות רגשיים שקשורים לאמון, לנכונות להתמסר לזולת, לסמוך עליו או להיות אחראי למשקלו ולשלומו. המשימה לא מוגדרת כאימון באינטימיות, אלא מזמנת אותו

מתוך "פעולה פשוטה" מאת יסמין גודר

ההצלה השנייה קשורה למשחק הארס-פואטי. ואני לא מדברת רק על משחק הכסאות של יוצרים, מבצעים וצופים שהזכרתי קודם (גם, גם). כשגודר מבקשת מן המשתתפים לוותר על שליטה ולהתמסר רק למי שמפעיל אותם ולחוקי הטבע, היא מקרבת אותם למריונטות מן המסה המפורסמת של היינריך פון קלייסט. הפעולה הפשוטה משחררת את המשתתפים מן המוּדעוּת העצמית, האויבת המושבעת של החן הטבעי על פי קלייסט. היא מקרבת אותם לפשטות המושלמת של החומר הדומם והחיה והופכת אותם לרקדנים אידאליים, יותר אידאליים מן הרקדנים עצמם…

ואת ההצלה השלישית מספקת תומר דמסקי שמלווה את המופע בשירה חיה ובנגינה על שרוטי בוקס (כלי נגינה הודי). דמסקי מפרקת את הסטאבאט מאטר להברות, והמוסיקה המסתורית-מהפנטת-צורמת שלה תוחמת את המופע בזמן, ומהווה מוקד אלטרנטיבי לתשומת לב. המוסיקה תומכת בפעולה הפשוטה ושורטת אותה בו בזמן.

*

  1. אז מה הבעיה שלי בעצם?

אני לא באמת חוששת שגודר מתכננת קריירה של גורו. מה שמעצים את השאלה, מה הביא אותה ללכת בכוון כזה? וגם, למה זה כל כך מטריד אותי בעצם?

כדי לענות על זה נחזור רגע למסה המכוננת של ולטר בנימין, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936-1938) שחלק מן המוטו העתידני שלה מצוטט בראש הפוסט.

בנימין מתעניין בהשפעת השינויים הטכנולוגיים על האמנות, ובייחוד במהפכת השעתוק שחוללו הצילום והקולנוע. אמנם אי אפשר לשעתק את הכאן והעכשיו של יצירת האמנות, הוא אומר, האותנטיות הלכה לאיבוד, אבל זה לא שובר את לבו. להפך. השעתוק הוא מנוף שמאפשר להמונים להאבק בפריבילגיות מעמדיות, לנכס לעצמם את הרחוק והנשגב. כשוויתרנו על האותנטיות נפטרנו גם מן הסמכות ומן ההילה של היצירה. וההילה על פי בנימין, היא שריד מימים עברו, שבהם האמנות היתה חלק מן הפולחן. אובדן האותנטיות מאפשר לנו לעבור מגישה פולחנית לגישה ביקורתית.

בזמן שבנימין כתב את המסה שלו לא היתה אפילו טלוויזיה, ואנחנו חיים בעידן של וירטואליה ועובדות אלטרנטיביות. השעתוק הוא כבר לא צעצוע חדש, הוא קרוב יותר לגולם שקם על יוצרו. האותנטיות כבר לא כרוכה רק בדיכוי ופולחן. מדובר במצרך יסוד שנמצא בסכנת הכחדה. ואולי זה כבר משפיע על האמנות. אולי זה לא מפתיע שיסמין גודר שחוש העכשוויות שלה הוא אולי החד ביותר בסביבה – זיהתה את החסך באינטימיות ומגע אנושי, את הצורך בפעולות פשוטות.

זה קרה גם למרינה אברמוביץ', יוצרת שונה מגודר ככל האפשר. כבר ב2009 כשהתארחה בסינמטק תל אביב היא טענה שככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. בגלל זה היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות באירועים המיצגיים שלה (עוד על המפגש עם מרינה). וקצת אחר כך היא יצרה את "האמנית נוכחת", עבודה שבו הסתכלה לאנשים בעיניים, אחד-אחד, ועכשיו כמו כל גורו בפרוטה, היא מושיבה את הקהל שלה לספור גרגרי אורז.

אבל אני, רק על עצמי לספר ידעתי. ברגע שאברמוביץ' הפכה למורה רוחנית היא איבדה אותי. זה עוד לא קרה לי עם יסמין גודר. היא עדיין מצליחה לרתק אותי גם כשהיא משעממת אותי. אבל – אני דואגת… כמו שסבתא שלי היתה אומרת, כי אי אפשר לדעת איך זה יייגמר. האמנות היא גן של שבילים מתפצלים, ולפחות אחד מהם מוביל להכחדתה בידי עצמה. בתסריט יום הדין הזה הפרטת היצירה לקהל, היא הצעד הראשון בהחלפת מקומות בין החיים לאמנות, התחלה של גמילה משיגעון האמנות, כמתואר בסיפור בן המלך המשוגע של ר' נחמן. הנה הוא בשלמותו. "והנמשל מובן למבינים", כפי שנאמר בסופו.

פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו.
[בעקבות כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
הפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות.
ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה ?
והשיב לו: ומה אתה עושה פה ?
אמר לו: אני הינדיק.
אמר לו: אני גם כן הינדיק.
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת.
ואמר החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק.
ולבשו שניהם הכתונת.
ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים.
ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?
ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן.
ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו.
ואחרי כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.
והנמשל מובן למבינים.

*

פעולה פשוטה – כוריאוגרפיה: יסמין גודר, יעוץ אמנותי: איציק ג'ולי, מופיעים משתנים ושותפים ליצירה: טל אדלר-אריאלי, שולי אנוש, אדו טורול מוטלס, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ, דור פרנק, איילה פרנקל, אורי שפיר, עיצוב חלל ותלבושות: גילי אבישר, לחן, שירה ונגינה: תומר דמסקי, עיצוב תאורה: עומר שיזף, הפקה ואדמיניסטרציה: אינגי רובין, מרכז תרבות מנדל, גיא הגלר, סטודיו יסמין גודר

*

עוד על שיתוף קהל

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

על "אקס חמותי החורגת"

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו  

אולי יש פה משהו שאני מפספסת? (על לילך ליבנה)

ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" של נעמי יואלי (רלוונטי במיוחד ליום השואה)

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנבל צ'ונג. ויש גם פוסט המשך

*

איך מסבירים מחול עכשווי? יצא מניפסט 

*

Read Full Post »

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

בנובמבר 2012 תיפתח החממה השנייה של תיאטרון הקרון לאמנים מכל התחומים שרוצים לערוק לעולם הילדים. כל הפרטים בהמשך. ולפני כן, כמה מילים על החממה הראשונה שגם אותה היה לי הכבוד והעונג לרכז; עונג גדול באמת, כי האנשים שנבחרו בזהירות היו מוכשרים, מלאי תשוקה ורוח מוסקטרית (כולם בעד אחד, אחד בעד כולם).

בפסטיבל הבובות שיתקיים בירושלים בשבוע שבין ה5 ל10 באוגוסט, תוכלו לראות חמש מן התוצאות הראשונות:

הילדה אילת על פי קדיה מולודובסקי, טקסט יקר ללבי במיוחד בעיבוד יפהפה שכולו נפש, של גליה שומר. התמונה אגב, אינה מסגירה את פלאי העיצוב. לכל המשפחה, מגיל 5.

יום ה'  ה9.8 בשעות 11:00 ו-12:30 בתיאטרון החאן – במה 3

מתוך הילדה אילת מאת גליה שומר על פי קדיה מולודובסקי. התמונה אינה מגלה את סודות העיצוב.

*

מיקי מאוס והחייזר האיום – נמר גולן יוצר תיאטרון בובות מקורי ונלבב משלושה כדורי ג'גלינג. נמר שהוא להטוטן במקצועו, מגשים בין השאר את הפנטזיה שהולידה את החממה – על אמנים מתחומים שונים שיַפְרו את תיאטרון הבובות (ולמען הגילוי הנאות – הוא גם בני היקר).
המופע שמתאים לכל המשפחה מגיל 5, יוצג במסגרת "סברס, ערבי קברט למבוגרים ולנוער" בחצר תיאטרון החאן (חינם!)

יום ב' 6.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם הדיילות של עמית דוידסון ורותם וולק, ו-וונדרלנד של דינה גולדשטיין).
יום ג' 7.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם מופע הגרמופון של יעל רסולי, והסיפור על דומה ודומי של קרן דמבינסקי ומיטל רז – מי שלא ראה אותן בשנה שעברה – עונג מובטח!)
וגם – ביום ה' 9.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם במסגרת "אנגלי, צרפתי ורוסי – ערב אהבה למירי פארי" – לקט מן הערב ההוא (שבו תהפוך אמנם מיני מאוס למירי מאוס).

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום – צולם במהלך חזרה

*

ואחרון חביב: דרקון, חייט ושתי צמות – שלוש מתנות בכרטיס אחד:

הדרקון הוא הדרקון השחור של לאה גולדברג, זה שניסה לחטוף את בתו של צ'ן סו לין. שירה של לאה גולדברג הופך לתיאטרון מחול מוזיקלי עשיר ומינימליסטי (ואם זה נשמע כמו ניגוד – הסוד הוא בצירופים שמזכירים את העונג הצרוף שעליו כתבתי כאן). יצירתן של מיכל לוטן ואליה לוי בשיתוף עם ניר לנדא ותומר דמסקי.

מתוך "בארץ סין" של לאה גולדברג, צולם במהלך חזרה

החייט – חייט קטן עורך מסע גדול מבלי לצאת מחדרו. מסתבר שמעבר למציאות האפורה יש עוד עולם קסום ופלאי. המופע הלירי של אורנן ברייר מעורר (כמו הילדה אילת, אבל אחרת) את כוחות הריפוי של הדמיון.

החייט הקטן רוכב על סוס-מכונת תפירה – צולם במהלך חזרה

ושתי הצמות – הן של גילגי-בילבי שהולכת לקרקס. נעמה מאיר, אנרכיסטית שכולה תום, ולי מינצי המעצבת שערקה מעולם האיור (עוד אחת שמגשימה את הפנטזיה הבינתחומית של החממה!) ומצליחה להיות בו-בזמן גם מקורית וגם נאמנה לעולמה של גילגי בת-גרב, ואסף פרידמן, יצרו תיאטרון צבעוני ופראי של גוף דגדוגים וגרביים.

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

דרקון, חייט ושתי צמות, לכל המשפחה מגיל 4 – כ90 דקות, כולל טיול קטן בשכונת נחלאות. נקודת המפגש גן התות/בוסתן ספרדי, רח' הכרמל 26 פינת רח' מזכרת משה 4. ניתן להגיע דרך שעה הכניסה ברח' אגריפס 73 מול שוק מחנה יהודה.

יום ג' 7.8 בשעות 17:00 ו-18:00
יום ד' 8.8 בשעות 17:00 ו-18:00

*

ועוד כמה מילים לסיום: מעבר לדמיון, להומור ולפיוט, בולטת השונות בין חמש העבודות. וזה אולי משמח אותי יותר מכל. כי שונות פירושה שאיש לא התאים את עצמו לתבנית מוכנה מראש. להפך, כל יוצר חיפש ומצא את דרכו שלו. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", אמר יוזף בויס. גם בשבילי, מרית.

וזו גם ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שלקח חלק בפרוייקט. ובייחוד לשותפתי היקרה רוני מוסנזון נלקן ולדליה יפה מעין ולד"ר נעמי יואלי שיזמו, השתתפו ותמכו בכל לב.

עוד טעימות מפרוייקטים נוספים שנולדו בחממה:

ארצ'ימבולדו הוא צייר איטלקי מהמאה ה16 (לא, הוא לא למד בחממה) אבל בהשראתו יצרו מיכל אבולעפיה ואסף פרידמן את דמותו של יצור הפרא ברמלי משלל חיות אפריקאיות. בהמשך קיבל הפרוייקט מפנה חדש, לא פחות מרתק (עוד לא הגיע הזמן לגלות).

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

*

שתי תמונות מתוך עבודות של סימון שנהב

סימון שנהב, בובת איילה

סימון שנהב – עולם של נקודות בשחור לבן

*

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד", על חתול נחמד שיושב על מרבד ועוד ועוד יצורים יותר ויותר גדולים מגיעים ומתיישבים לבדו, עד שהוא מתרגז ומבריח את כולם, ונשאר שוב לבד. בגרסה של מורן כל המשתתפים מתרוממים מן המרבד עצמו.

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד"

*

תמונות מעבודות של הילה פלשקס בחממה:

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה של קדיה מולודובסקי, ספינה בהשראה פוטוריסטית

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה מאת קדיה מולודובסקי

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

*

בימים אלה החלה ההרשמה לחממה הבאה שתוקדש לתיאטרון קטן

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה: ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, מספרי סיפורים, מוסיקאים, במאים, בובנאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים, שרוצים ליצור תיאטרון קטן לילדים.

מה מקבלים?

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון קטן. היכרות עם טקסטים איכותיים, קלסיים ועכשוויים, פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

מה זה תיאטרון קטן?

תיאטרון שמיועד לילדים קטנים, מקטנטנים בני שנתיים ועד גן חובה (למה שרק גדולים ייהנו מאמנות).
תיאטרון שנמצא בחצי הדרך בין סיפור להצגה.
"סיפור" במקרה הזה, יכול להיות גם שיר או אוסף שירים. הוא יכול להיות ללא מילים, או כמעט ללא מילים.
תיאטרון קטן משתמש בכל האמצעים של תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי, רק באופן יותר צנוע וחופשי.

כלומר, הקורס יעסוק ב: תיאטרון ספר ואיור, תיאטרון חפצים וחומרים,  תיאטרון צעצוע (כמו תיאטרון חלון, רק זעיר), בובת דיאלוג, תיאטרון דימויים, תיאטרון מחול, בחירת טקסטים, עיבודם ויצירת תסריטים ללא מילים, והכל מתוך הקפדה משולשת על: פשטות הפקתית, אמנותיות ופיוט, קשב וקשר עם הקהל.

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. אני אהיה שם כל הזמן, ולצדי יעבדו ד"ר נעמי יואלי על הגשת טקסט ועל הקשב והקשר עם הקהל, רוני מוסנזון נלקן על בובת דיאלוג ועל סיפורי עם, גיא שרף על המוסיקה ואורחים אחרים שיוזמנו לפי הצרכים שיעלו מן העבודות.
כמו כן יתקיימו מפגשים עם אמני תיאטרון וסיפור, כמו פטריסיה אודונובן, יהונתן בן חיים, גליה לוי גרד, עלינא אשבל, ושחר מרום שישוחחו על יצירתם.

עוד משהו שצריך לציין? אולי שרוני מוסנזון נלקן ואני כתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי.

*

14 מפגשים, פעם בשבועיים בימי רביעי 11:00-16:00
תנאי קבלה: ראיון אישי הכולל תיק עבודות

לפרטים ניתן לפנות לתיאטרון הקרון
טל 02-5618514 שלוחה 18
או במייל hamama@traintheater.co.il

ואם אתם מכירים אמן כזה, שרוצה לערוק לעולם הילדים – אתם מוזמנים להעביר לו!

*

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

עוד הצגות בפסטיבל הבובות 2012 שעליהן כתבתי כאן

פירט באמבט

קו נקודה

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי   ואגב, גם אנטוניו קטלנו, האמן האיטלקי שלחש ליהונתן בן חיים את האוסף הכי הכי, מתארח בפסטיבל בהצגה והסדנא – טיק טק טיק טק

איפה גברת גבאי?

*

ועוד המלצה להצגה שעוד לא ראיתי ואני משתוקקת לראות –  סוואנה הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי (שהיה תלמיד שלי בשכבר הימים) למבוגרים ולנוער.

מתוך סוואנה, הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי

Read Full Post »