Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שתים עשרה המדרגות’

כשנולדתי קראו לי מָרית בן ישראל. ואף על פי שמָרית זה שם קצת מוזר – של אלה מצרית, למי שתהה, כמו שענת היא אלה כנענית – תמיד הרגשתי בנוח בו.

על אף בדיחות קרש על מרירות ומתיקות או על שפכטלים (בתמונה למטה, ברווז בשם מרית, על שום מקורו השפכטלי), על אף שנינויות כגון "את פי מי מרית?" ועיוותים חוזרים ונשנים, למרים (פעם) ולמירית (עד היום, לצערי), זה היה פשוט שמי.

שרדתי אפילו את שיעור האמנות בתיכון שבו הוקרנה שקופית של שתי ילדות בעלות ראשים דלועיים על צווארים גבעוליים, שמתחתיה נכתב: מרית-אתון ואחותה בחדר המשחקים. (שתי הילדות, בנותיהן של אחנתון ונפרטיטי, סבלו מפגם גנטי, אותו פגם שהאריך את גולגלתה של אִמָּן היפהפייה.)

מימין זכר של "מרית צפונית", משמאל נפרטיטי. ההשערה היא שהכובע המוזר נועד לחפות על הגולגולת המעוותת (לחצו להגדלה)

.

תמיד הרגשתי מרית. זה הבן ישראל שלא נדבק. זה התחיל מה"בן", אני חושבת. רוב החברות שלי היו טום בויז בילדותן. אני אהבתי להיות בת (שנאתי להיות קטנה, כל כך רציתי לגדול, אבל זאת כבר קטגוריה אחרת). משפחתה של אמי היתה עתירה בנשים חזקות, מסבתה של אמי שברחה על חמור בליל כלולותיה לגבר שלא רצתה, ועד שבע אחיותיו של סבי, חבורה אקצנטרית של דודות דעתניות וחדות לשון, שלא לדבר על סבתי האהובה, עקרת הבית חסרת המורא (שעליה כתבתי את אסור לשבת על צמות). אני אהבתי ספרים וציורים ובובות ושמלות (וגם עצים לטפס עליהם, לו יכולתי הייתי חיה על עצים כמו הברון המטפס של איטלו קלווינו, אבל גם אחרי שנפלתי פעם נפילה איומה, לא מנעו ממני לטפס.) ובכל פעם שחרגתי משמי הפרטי התנגשתי ב"בן" הזה שניסה לנכס אותי. (רק נסו לדמיין, אתם, גברים ובנים, ששם המשפחה שלכם הוא בת-ישראל)

ג'וטו דה בונדונה, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים, תמיד הרגשתי שזו אני שם על העץ.

.

ומלבד זאת הייתי ילדה זועמת ועצובה. תיעבתי את חיי המשמימים והדכאניים; כל לילה התפללתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס או שאיזו יתמות תזכה אותי בהרפתקה של ממש. עד שזה יקרה ברחתי לאלף לילה ולילה, ליערות גרים, לאגדות אנדרסן ואוסקר ויילד, והבן ישראל היה כמו משקולת עוינת שמקרקעת אותי לכאן ולעכשיו, שמתייגת אותי באופן שאין לו קשר לגרעין הפנימי שלי. (הרתיעה שלי מאידאולוגיות, ולא משנה כמה הן שוחרות טוב, נולדה אז בילדות, מן הייאוש והכאב שהרגשתי כשאבא שלי התאמץ להנחיל לי רגשות ומחשבות שיתאימו אותי לשלו.) ובהמשך לכך, אף שמעולם לא התחתנתי, לא נתתי את שם משפחתי לילדי. לא רציתי להדביק להם משהו שמעולם לא היה שלי.

כשכתבתי את בנות הדרקון לפני ארבע עשרה שנים, החריקה התגברה בכל פעם ש"בנות הדרקון" התחכך ב"בן ישראל". ועדיין לא שיניתי את שמי; בגלל רתיעה מוּלדת ממחיקת היסטוריה, בגלל תוגת הבירוקרטיה (כל התעודות והחתימות שאצטרך להחליף), ומעל לכול בגלל שלא מצאתי את השם הנכון. חשבתי על כל מיני דברים שאני אוהבת, למשל עצים, או צורות כמו ספירלה וחרוט, אלונים זה עץ נפלא, ארכיטיפי, אבל מרית אלון – סתמי מדי, מרית ספירלה? מרית חרוט? לא רק שאיש לא יבין ולא התחשק לי לשכנע, להצדיק, אני עצמי הרגשתי שזה פשוט לא מספיק, כמו להתכסות בשמיכה של בובה, כשרוב הגוף נשאר בחוץ.

ואז סיימתי סוף סוף לכתוב את טרילוגיית בנות הדרקון, וקבלתי הזדמנות נדירה לתקן את כל מה שלא הספקתי בפעם הקודמת. לא רק בתוך הספר. בחנתי כל מיני שמות (למשל, מרית בת המפחלץ, אבל ר' אמרה שזה נשמע כמו ספר אימים, וידעתי שאדרש להסביר, ולא רציתי להסביר עד סיום הטרילוגיה). ובינתיים עלה בדעתי שלא צריך למחוק את ההיסטוריה, אפשר להכניס אותה לסוגריים, ולא מוכרחים לעבור דרך הבירוקרטיה, אפשר להיות בן ישראל אצל הממסד, ובעיר האושר (של הספר ושל הבלוג) להיות מי שאני מרגישה, וגם זה לא צריך להיות נוקשה וגורלי, אפשר לשחק, להוסיף ולגרוע ואפילו להתחרט בספר הבא. ובנות הדרקון הן אלה שמצאו לי בסופו של דבר גם את השם הנכון. כי הטרילוגיה היא בין השאר גם אוטוביוגרפיה בצורת ספרי הרפתקאות וקסם, וככל שהיא מתקרבת לשיאה בספר השלישי והאחרון, מתברר המקום החשוב מאין כמותו של סבי וסבתי בחיי. אני בטוחה שאני לא היחידה, אבל אי אפשר בכלל לכמת את האהבה שקיבלתי מסבא גדליה וסבתא ציפורה ואת השפעתה על חיי. כשניסיתי לכתוב עליהם הבנתי שהשיטפון הזה פשוט גדול על עיר האושר, זה יחכה לממואר שאני כותבת על ילדותי, ולעת עתה שניהם מופיעים בטרילוגיה; סבא גדליה בתפקיד סבא של נועה, וסבתא ציפורה בתפקיד הסבתא הגדולה – "גדולה" פשוטו כמשמעו, כי כפי שהיא עצמה מעידה בספר השלישי, "גם אחרי המוות המתים ממשיכים לגדול". ג"ץ – ראשי התיבות של גדליה וציפורה הוא שם המשפחה הפנימי שלי (מי אמר שמשפחה לא בוחרים?). וזה שהאיש שלימד את מרתה (אחת מגיבורות הטרילוגיה) לרשוף אש – נקרא קלונימוס גץ, זאת רק מוסיקת המקרה, כמו שקרא לה פול אוסטר.

ולאחר מעשה, אמר אהוב לבי: זה כמו מרים ילן שטקליס שנולדה כמרים וילנסקי ושינתה את שמה ל"ילן" שם שמורכב מראשי התיבות של אביה, יהודה ליב ניסן.

הכתובה של סבא גדליה וסבתא ציפורה, שהתחתנו בפורט סעיד כמעט לפני 100 שנה, ב12.8.1924 לחצו להגדלה
גדליה וציפורה נאמן

*

ובינתיים התראיינתי לפנקס

וריקי כהן ממליצה על בנות הדרקון לראש השנה!

"הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור … זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך בהחלט לא כאלו שבני נוער של 2021 ונטפליקס לא יוכלו להתמודד איתם, וגם אתם/ן".

מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס 1.9.21 המוסך 1.9.21

אפשר לרכוש את הספר הראשון

בהנחה גדולה, כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן וכולכם

*

עוד באותם עניינים

רשימת השמות

על סבתא חנה, הסבתא האחרת שלי

דיוקן עצמי עם פרפר

ארבע חתימות

זכרונות עתידניים

פרוייקט מרי דה מורגן

על מות הילדה

Read Full Post »

לפני ארבע עשרה שנים יצא לאור בנות הדרקון, החלק הראשון בטרילוגיה שבאה אלי בחלום (ומתרחשת בעיר האושר, שקדמה לעיר האושר של הבלוג). המשכתי לכתוב אותה בין הבלגנים של החיים וספרים אחרים שנדחפו בתור. וכשסוף סוף השלמתי את כתיבתה, התחלתי לחפש הוצאת ספרים שתתחייב לשלושה ספרים בימים טרופים אלה. ואז מתה אמי, הקורונה הגיעה והוצאות הספרים עמדו מלכת. ובזמן שחיכיתי שיחזרו לחיים כדי לפנות אליהן, קרה נס קטן. תמר הוכשטטר התמנתה לעורכת בעם עובד, ומיד כתבה לי ושאלה, מה עם בנות הדרקון, האם כבר התחייבתי לאיזו הוצאה? שלחתי לה את הקבצים, וכעבור איזה זמן (שבועיים, אולי שלושה?) קיבלתי מייל:

רק קופצת רגע כדי להגיד הטרילוגיה שלך היא לא פחות מנקודת זוהר ואש יקרות בתקופה החשוכה הזאת. אני לקראת הסוף וקוראת לאט כדי שלא ייגמר. כל כך הרבה עושר יש בה. מזון לנשמה."

ציור כריכה, חמוטל פרידברג, עיצוב, עמית ממן לחצו להגדלה

מתוך גב הספר:

בכל שנה, ביום הרשימה, ילדה בשמלה חרוכה עולה את שתים עשרה המדרגות המובילות לבניין העירייה. זו הפעם האחרונה שתושבי עיר האושר יחזו בה לפני שיטרוף אותה הדרקון. כל שנה והילדה שלה, כבר מאתיים תשעים וחמש שנים.

מרתה לא חששה מהדרקון. היא הועסקה כשוליה בסדנת הפִחלוץ של אביה, והעבודה הייתה רבה מכדי לוותר עליה. אך משיכתה המסוכנת לאש טורפת את הקלפים, וברגע אחד היא מוצאת את עצמה מובלת בתהלוכה לאי הדרקון.

כולם מצפים שמרתה תיכנע לגורלה, אבל מרתה, כמו שלוש גיבורות הרומן שלצידה, מסרבת להרפות את אחיזתה מעולם שמתעקש לנער אותה מעליו.

בפעלולי דמיון מרהיבים מרית ג"ץ (בן ישראל) בוראת עולם קרקסי וחושני שאינו מציית לחוקי המציאות או הפנטזיה. עולם שהכיעור והנשגב הולכים בו שלובי זרוע. למי שיעז ליפול לתוכו צפויות פלאות אין-קץ. 

*

זה הספר הראשון בטרילוגיה. הוא נדפס כבר לפני שבוע (בשינויים קלים, בכל זאת ארבע עשרה שנה). בפעם הקודמת היא יצאה כספר מבוגרים, והפעם (בלי שום הנמכה) היא יוצאת בסדרה לנוער בוגר. אמרתי כן, כי לא אומרים לא, על נס, אבל היא לא נכתבה לשום גיל, נתח גדול מנשמתי נמצא שם, מפצעי ילדותי ועוצמותיה, מהאהבה הגדולה של סבי וסבתי שהגנה עלי, ומן האמנות והספרות שהצילו את חיי.

מרית ג"ץ זה אני. למה שיניתי את שמי?

שני הספרים הבאים כבר מוכנים. הם יצאו בשנה הקרובה (ברווחים של שלושה חודשים, כך כתוב בחוזה). הנה סקיצה לציור הכריכה של הספר השני, על החשבון. (מרוב הזדהות שמתי אותה בראש הבלוג) ציירה אותה, כמו את כל השאר, חמוטל פרידברג הנפלאה.

הספר אמור להגיע לחנויות בימים אלה. ובינתיים אפשר להזמין אותו כאן וגם כאן בהנחה גדולה

הטרילוגיה הזאת יקרה מאד מאד ללבי, ועוד מעט ה-14 בספטמבר, התאריך שבו חל "חג הדרקון", שנופל בצירוף מקרים מפליא, על יום הולדתי. אז אם אתם רוצים לשמח אותי (או את עצמכן, או מישהו מאהוביכם), קנו ספר ליומולדת, או סתם תפיצו את הבשורה, כי זו בשורה גדולה בשבילי.

Read Full Post »

ב-2007 יצא לאור "בנות הדרקון" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת דנה אולמרט.

זה היה ספר ראשון בטרילוגיה, שכתיבתה הושלמה סוף סוף ב2021, והיא יוצאת לאור בשלמותה, בהוצאת עם עובד בעריכת תמר הוכשטטר.

הספר הראשון, בנות הדרקון, שתים עשרה המדרגות יצא באוגוסט 2021, ואפשר לרכוש אותו כאן או כאן בהנחה גדולה (ובכל חנויות הספרים). שני הכרכים הבאים יראו אור בהמשך השנה.

0d795d799d792d798

הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור, ואת זו אי אפשר לרדד ל"מוות לפטריארכיה" בלבד. זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים.

ריקי כהן, מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס 1.9.21 המוסך, מוסף לספרות המלצות לראש השנה

הילדות האלה שהופכות לנערות במהלך הטרילוגיה לא נולדו כדי לגאול את הכלל. זה התפקיד שהחברה כפתה עליהן, היא שלחה אותן לדרקון כדי להשיג שקט ושגשוג. המאבק שלהן הוא הפוך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה על גורלן ומקום בעולם. אלה דברים שהעסיקו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. הרי לילדים אין שום שליטה על גורלם, כל מי שמבוגר וחזק מהם מחליט עליהם, וזה נכון גם כשהוא טוב ואוהב, ועל אחת כמה וכמה כשהוא רק מציג את עצמו ככזה. לא סתם הדרקון קורא לעצמו אבא'לה. זה הקטע המתעתע של רודנים להציג את עצמם כאבות מיטיבים.

מתוך ראיון עם יותם שווימר לפנקס 

למה שיניתי את שמי? (כלומר איך נהייתי מרית ג"ץ?)

.

השנים שחלפו מאז ראה אור בנות הדרקון, ספרה המופלא, האכזרי ומלא החסד, החלומי והסיוטי של מרית בן ישראל, רק העצימו את כוחו וחשיבותו. הקריאה המחודשת בו צורבת ומרוממת כמו שרק ספרות יכולה לעשות. צריכה לעשות. 

נועה מנהיים, (מן הבודדות מאד שקראו את הטרילוגיה בשלמותה)

ורוני מוסנזון נלקן (מיקירות עיר האושר, גילוי נאות) סיכמה: תקראו! תקראו!

חורגת מדיאטת הפייסבוק והמסכים שלי כדי שתדעו כולם – בנות הדרקון חוזרות. כבר בלעתי (שוב) בשלושה ימים את הכרך הראשון שיצא עכשיו מחדש בעם עובד. זאת יצירה מופלאה, עשירה, מהפנטת שהחזירה אותי לקרוא כמו שאני אוהבת – בצימאון שקשה לעצור.

רונית קנו הנהדרת (שהיא גם חברה, גילוי נאות) בפייסבוק (שאליו אין לי כניסה).

*

מבחר ביקורות, ודברים נוספים מ-2007:

"מפגן מרשים של כישרון סיפורי; אחד מאותם ספרים שיכולים להחזיר את חדוות הקריאה לכל מי שנואש משורה בלתי נגמרת של ספרים בינוניים שנערמים בחלונות הראווה. "דוד טרבאי, ידיעות אחרונות

"בנות הדרקון" הוא חלק ראשון בטרילוגיה מופלאה, מעוררת פלצות, פנקיסטית כמעט, עם סיכות בטחון שנעוצות בהתרסה בפניהן של הגיבורות או של הקוראים, שדוקרות בפנים, ומרחבי דמיון מופלאים כל כך, מטרידים כל כך, עד שפחד עלול להתגנב ללב הקורא מפני הספר הזה."
מיה סלע, עתון תל אביב

"בנות הדרקון רק נראה כמו ספר לילדים. למעשה מדובר בתמהיל של ספר אימה גותי, סיפור פנטזיה ורומן יתמות שקשה להניחו מהיד: הוא שוצף, גועש, מפתה ומעורר מחשבה… בן ישראל היא סופרת ששולטת באופן מוחלט במהלכי העלילה, ורמת הדמיון והכישרון שאפשרו לה להגות אותם היא מעוררת השתאות."
עמרי הרצוג, Ynet (זהירות, הבקורת המלאה מכילה ספוילר)

"מצפה בכליון עיניים לחלק הבא בטרילוגיה."
אריאל לוינסון, וואלה

"לקרוא את בנות הדרקון בציפייה לעוד ספר פנטזיה לילדים מתוק ומנחם זה קצת כמו ללגום מספל שוקו חם ולגלות שמדובר בקפה שחור שמישהו ערבב עם ויסקי. ויסקי טוב."
דורה קישינבסקי, גיבורים קטנים

"אין מדובר רק בספר פנטזיה שנוטל אותך לעולם חדש, אלא בספר שבסופו של חשבון מעמת את הקורא עם השאלות הקשורת של החיים שלנו; עד כמה אדם אחר יכול לגאול אותנו, עד כמה מצלק אותנו העבר ובעורמה חוצב לנו שבילים בעולם, ואם קיימת ברית ללא תנאי בין בני אדם."
ניר ברעם (חמשת המועמדים לפרס ספיר לשנת 2007 ממליצים על ספרים שאהבו)

ספרים על הסכין, הגר ינאי Ynet

פרק ראשון מתוך בנות הדרקון

הארץ, ראיון עם מרית בן ישראל

מתוך תהלוכת ההשקה של בנות הדרקון

Read Full Post »