Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שרל פרו’

הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקווה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית, הוצאת מוריה ויוֹדישֶׁר פֶרלַג (המהדורה החמישית שבידי היא משנת תרפ"ג).

שאלת הפיות היהודיות, כלומר העדרן, העסיקה אותי מאד בילדותי והיא עדיין מעקצצת כשמזג האוויר מתחלף, כמו רסיס של פציעה ישנה. במקום קסם וחן פייתי הציעו לי הסיפורים היהודים ישישים בגלביות – אליהו הנביא (שאחרי שלמדנו בתנ"ך על ארבע מאות וחמישים האנשים ששחט נמלאתי חשדנות כלפי הטובות שלו) או אברהם אבינו (שגירש בן אחד וכמעט רצח את השני – זה הציק לי כמו אבן בנעל, הדרך הלא שיפוטית שבה לימדו את זה). הגברים האלה הופיעו בדרך כלל בחלומות, או התדפקו על הדלת בדמות קבצן שעון על מקלו. במקום קסמים הם עשו ניסים, שדבק בהם טעם לוואי חינוכי קשה לעיכול. זה לא היה חסד אלא גזר, בעולם שהיו בו לא מעט מקלות; "באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין," כתב ברנר. לא הכרתי את ברנר בילדותי, אבל הרצועות האלה נשקפו לי מתוך הנס כמו בצילום רנטגן.

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

באחרית דבר ל"ספר הדמיונות של היהודים" נדרש פנחס שדה לדמות האישה העולה מן הסיפורים; יש נשים נאמנות, הוא אומר, ויש נשים בוגדניות, יש שֵׁדות מפתות אבל אין אמהות חורגות בסיפורים היהודיים. למה אין אימהות חורגות: זה המשיך להציק לי גם אחרי כתיבת הפוסט, עד שנזכרתי ששרה אימנו היא אם חורגת מתעללת על פי הקריטריונים המחמירים ביותר של האחים גרים. האימהות החורגות צונזרו/נוכשו מן הסתם כדי לשמור על כבודה. ובכל מקרה, במקום שבו אין אימהות חורגות, אין גם פיות סנדקיות. וכל המלאכים הנופלים, כל השדים עם השמות הנפלאים – שַׁמחַזַאי ועַזָאֵל וקֶטֶב מרירי – שעל קיומם למדתי אמנם רק בבגרותי, לא יוכלו לפצות אותי על העדרן.

פיות הן פגניות במהותן, הן קשורות לטבע. החלוציות היתה לפיכך, מעין חלון הזדמנויות לפיות, אבל רק לכאורה; ביד אחת היא קירבה את היהודים אל האדמה ובאחרת היא הרחיקה אותם מהקסם. החלוצים היו סינדרלות מרצון, הם בחרו בזיעת אפיים וטוּריות על פני הקסם והנשפים בחסדי פיות. שמשיית הפלאים של הילדה אילת הוחרמה בתרגום הראשון. הציונות דגלה ב"אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל, ואפילו את כוכבי הזהב שנעץ בחודי המגן דוד (כיאה לבן דורו וסביבתו של גוסטב קלימט) היא תלשה לטובת מגן דוד חשוף בכחול פועלי.

דגל הרצל

דגל הרצל

בימים מעודכנים אלה יש מן הסתם גם פיות שחורות, אבל במקור הן היו לגמרי אַרִיוֹת, בהירות עם אפון סולד. וגם זה תרם מן הסתם להדרתן ממקראות ישראל. אחת מתופעות הלוואי המצמררות של השואה היתה הפנמת הקריקטורה האנטישמית. אני זוכרת את זה מילדות. ידענו שדר שטירמר הגזים ובו בזמן גם השתכנענו. בסתר לבנו האמנו שאנחנו כאלה עם אף מכשפי ושיער מקורזל. מה לנו ולפיות.

טינקבל, פיה ארית

טינקבל, פיה ארית

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

אבל לנפש יש צורך בפיות, תשאלו את נורית זרחי. אני מדברת על פיות כמשל, כקיצור הדרך בין ילדות לשירה.

דוד פרישמן ראשון וגדול מתרגמי אנדרסן לעברית (שהזעם שלו על היהדות לא הפריע לו "לתרגם" את עץ חג המולד לחנוכייה באופן מרהיב) הבין את זה:

זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה… רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה!

…הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית

OLAMKATAN5S
החלפתן של הפיות בגברים ממסדיים עם זקן לבן לא השביעה את רעבוני לכל מה שבין החן והחסד למטפורה. כדי לספק אותו זללתי אנדרסן והאחים גרים ואוסקר וויילד ומרי דה מורגן עד כלות. אבל לא הייתי כותבת את הפוסט הזה לולא נתקלתי פתאום בפיה יהודייה – יהודייה-יהודייה, מלפני ספירת נורית זרחי. זה לא קרה בחלום אלא בין דפי הגיליון החדש של "עולם קטן".

דנה קרן יער כותבת שם על "שבת המלכה" של שושנה אוסטרובסקי, ספר ילדים שיצא לאור בברדיטשב בשנת 1899. הגיבורה היא יתומה כמנהג עדות האחים גרים. אביה מת בינקותה ואמה כשמלאו לה שבע שנים. בזמן השבעה נחלית הילדה וכשהיא קמה ממיטתה היא מסרבת להתנחם עד שמופיעה לפניה עלמה יפהפייה לבושה ב"מחלצות יקרות תכלת וארגמן מרוקמות זהב טהור ועל לבה משבצת אבנים יקרות מתנוצצות כמראה הברק." הילדה נשטפת באהבה גדולה ושואלת. "מי את עלמה צעירה?" "שבת המלכה אנוכי," עונה היפהפייה, ועודה צוחקת "בענוות חן" היא מודיעה שנשלחה על ידי האם. ואם לא די בזה היא שולפת שרביט מאבן ספיר ומכה במעין כדור בדולח, ומיד מופיעים בכדור חזיונות של "נשות מופת" שהתגברו על גזרות.

קרן יער אומרת שהסיפור מתיך את הלכי הרוח של ההשכלה והחסידות, שהוא מקדם העצמה נשית מבלי לפגוע במוסכמות חברתיות. ובלי לגרוע מדבריה, הסצנה הזאת היא פשוט גלגול של המפגש בין סנדרלה לפיה הסנדקית שלה. אני מוקסמת מהטבעיות בשמה של הפיה: "שבת המלכה", מהחן שבו התממשה המטפורה והפכה לדמות. אני יודעת שאצל המקובלים היא היתה כלה ומלכה מימים ימימה, אבל מה שמותר למקובלים אסור כנראה לילדים. השגחה פרטית של נערה-פיה כזאת גובלת מן הסתם בפסל ומסכה. כשמגגלים תמונות של "שבת המלכה" לא מקבלים שום פיה. רק שולחנות עם נרות דולקים וחלות.

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכבוד הפוסט חזרתי ל"לכלוכית" של פרו וגם של האחים גרים. אצל פרו באה לעזרת הגיבורה הפיה הסנדקית שלה. אצל האחים גרים זה יותר מוצפן; ענף שהיא שותלת על קבר אמה ומשקה בדמעותיה צומח לעץ יפהפה עם ציפור לבנה קטנה שממלאת את כל משאלותיה. הקבר נוכח מתחילת הסיפור: "עם בוא החורף," כותבים האחים גרים, "כיסה השלג את הקבר במעטה לבן. וכשהשמש שבה והסירה את הכיסוי מעל לקבר לקח לו האב אישה אחרת."

ופתאום נזכרתי, שפעם, בילדות, קראתי עיבוד "מגוייר" של לכלוכית. והיה כתוב שם שהשלג כיסה את קבר האם כמו מפת שבת. אני זוכרת שזה הקסים אותי בפיוט הקונקרטי שלו. ועכשיו אני חושבת שאולי זה היה אור חוזר מהסיפור של אוסטרובסקי. אולי המעבד/ת הכיר/ה את הסיפור שלה מילדות.

*
עוד באותם עניינים

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

פרוייקט מרי דה מורגן

הגמד חוטם ואני

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

צדיקים אינם מאמינים בדם (על "שלוש מתנות" של י. ל. פרץ)

*

Read Full Post »

שרון רז פותח תערוכה – היכלות נטושים, תיעוד בתי קולנוע נכחדים בישראל. רז הוא לא רק מתעד נאמן אלא גם משורר של העזובה ושל הזיכרון ופורמליסט מוּעד.

ביוונית עתיקה "אנתולוגיה" היא זר של פרחים. הזר הזה של עזובות הוא מחווה לתערוכה ולמפעל התיעוד של שרון.

*

כשאישה גרה לבד, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול*, כי זה מה שמשווה למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש לא סובלת בית של אישה כשברור שהיא התרוצצה בו בארשת ידענית, וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות, ושהשער שלו תמיד נעול היטב.

מתוך "ספר הכרית" של סיי שונגון חביבתי, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית (בתרגומי הקצת חפוז מאנגלית)

* ביפן של המאה העשירית נהגו לזרות חול לבן דק על גנים, גם כדי למנוע ממרכבות ואנשים לשקוע בבוץ וגם מטעמים אסתטיים.

*

את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture  מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כ"ציורי", הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה.

מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", אורהאן פאמוק, מטורקית משה סביליה-שרון (ספר עם מנה גדושה של עזובה)

ג'וטו די בונדונה

"נטוש" על פי ג'וטו

*

ואיך אפשר בלי ההילוך המהיר של היפהפייה הנרדמת?

בתוך רבע שעה צמחו מסביב לגן הארמון עצים גדולים וקטנים לאין מספר, קוצים וחרולים, חוחים וסרפדים, שהסתבכו אלא באלה עד ששום בעל חיים או אדם לא יכול היה לעבור.

מתוך "סיפורי אמא אווזה", שרל פרו, מצרפתית אביבה ברק

*

ולבסוף – אמנם לא התאפקתי והגנבתי את ג'וטו לאסופה, אבל צייר העזובה האולטימטיבי הוא קספר דוד פרידריך (1774-1840) הרומנטי-מלנכולי-דתי-ידוע סבל (כשהיה בן שבע מתה אמו, ואם לא די בזה היה עד לטביעת אחיו הצעיר כשהקרח נבקע תחתם בזמן החלקה). פרידריך אמנם הצהיר ש"כל יצירת אמנות אמיתית מתהווה בשעה מקודשת ונולדת בשעת שמחה, מתוך כורח נפשי בלב האמן, לא פעם ללא ידיעתו," אבל צִייר אינספור חורבות, עצים שבורים, ספינות טרופות ובתי קברות.

כעת אני שוב עובד על ציור גדול … שוב מתאר פְּנים של כנסייה הרוסה. ובאמת הסתמכתי כבסיס על הקתדרלה היפה של מייסן הקיימת והשמורה היטב. מתוך תלי ההריסות שממלאים את החלל הפנימי, מזנקים עמודי התווך החזקים וצמודים להם עמודים דקיקים עדינים שעדיין תומכים בחלק מקימור התקרה הגבוהה. ימי הזוהר של המקדש ושל משרתיו חלפו, וממכלול ההרס צפים ועולים תקופה אחרת ודרישה אחרת לבהירות ואמת. עצי מחט ירוקי עד צומחים בין ההריסות. על ציורי קדושים חרבים, על מזבחות הרוסים ועל אגני מי קודש שבורים עומד כומר אוונגליסטי עם הביבלייה בידו השמאלית. ימינו על לבו, והוא רכון על שרידי המצבה של בישוף. עיניו נשואות לשחקים התכולים והוא מתבונן מהורהר בעננים הבהירים הזוהרים.

קספר דוד פרידריך, מתוך שער לאמנות המודרנית, עריכה, מבואות והערות זיוה עמישי-מייזלש (כן, שוב אותו ספר בלתי נדלה)

בחרתי רק שלושה מתוך הנטושים הרבים של קספר דויד פרידריך. וגם התקריבים הם כמובן חיקוי ומחווה לנטוש של שרון רז (לו הייתי מרי פופינס ויכולתי לצלם גם בתוך התמונות…).

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, תקריב. כמה עוצמה רגשית יש בפרט הזה.

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

     Insert into post


קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט (רק אני רואה פה גרפיטי של בריון?)

*

הכי קשור

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

*

עוד על צילום

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

על תצלומי הישנים הפיוטיים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ – זה הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך

*

עוד על ארכיטקטורה ונפש

לפוצץ את בית הספר?

אה, אה, אה, אה!

*

Read Full Post »

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הוא יוצא דופן מכל בחינה. לא רק שהוא עוסק בגילוי עריות בצורה הישירה ביותר – המלך מתאהב בבתו ומתעקש לשאת אותה לאישה, אלא שגם אשתו שגרמה לצרה הזאת מלכתחילה, היא אמה הביולוגית של הנסיכה (בניגוד לאם חורגת דמונית). הסיפור כולו מתגייס להצלת הנערה, אבל גם ברגעיו האפלים ביותר יש מין חוסר שיפוטיות שאופייני יותר לסרטיו של הייאו מיאזאקי  מאשר לעולם המעשייה. ובכלל שורים עליו מין קלות וקסם חלומי שעומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג.

אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מהתקציר:

לפני מותה משביעה המלכה האהובה את המלך שלא יישא אישה חדשה אלא אם כן תהיה יפה כמותה ובעלת שיער זהוב כשלה. המלך מתקשה למצוא מועמדת שתענה על שתי הדרישות, ובינתיים מתבגרת בתו והיא כה דומה לאשתו המתה שהוא נתקף אהבה עזה ומחליט לשאתה לאישה. היועצים נחרדים: "האל אסר על האבות לשאת את בנותיהם לנשים, ומן החטא לא יצמח דבר טוב, והממלכה תחרב כך עד היסוד." הבת המומה. כדי למנוע את הגזרה היא מציבה תנאים: המלך צריך לתת לה שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים. "חוץ מזה אני דורשת גם אדרת מאלף מינים של פרוות ועור מחוברים יחד. כל אחת מהחיות בממלכתך תאלץ לתרום פיסה מעורה לצורך התקנתה." אחרי שהמלך ממלא את כל הדרישות היא תוחבת את שלוש השמלות לקליפת אגוז, לוקחת טבעת זהב וכישור ופלך עשויים זהב, ואז היא מתעטפת בפרווה, משחירה את פניה וידיה ונמלטת באישון לילה.
בדרך היא נרדמת בתוך גזע חלול וכלבי ציד של מלך אחר מגלים אותה (מלך אחר של ארץ אחרת, לא אביה!). היא נלקחת למטבחו ושם היא מבצעת את כל המלאכות הבזויות. שמה החדש הוא "כל מיני פרוות". ערב אחד נערך נשף בארמון. הטבח מרשה לה לצפות ברוקדים בתנאי שתחזור בזמן לאסוף את האפר. היא לובשת את שמלת השמש ורוקדת עם המלך. בסוף הריקוד היא נמלטת וחוזרת לדמות המשרתת. כשהטבח מורה לה לבשל מרק למלך היא שומטת לקערה גם את טבעת הזהב. המלך מתמוגג מהמרק ומסתקרן מן הטבעת. הוא מזמן את המבשלת לבירור אבל הנערה מתכחשת לטבעת ומכריזה: "אינני יודעת דבר ואינני מוכשרת לכלום ומגיע לי רק שיזרקו לי מגפיים על הראש." בחגיגה הבאה הכל חוזר על עצמו, רק שהיא לובשת את שמלת אור הירח ומניחה את כישור הזהב במרק. ובפעם השלישית המלך מצליח לענוד לה את הטבעת בגנבה. הריקוד מתארך והיא לא מספיקה לפשוט את שמלת אור הכוכבים ורק לובשת עליה את אדרת הפרוות. ברגע הנכון האדרת נשמטת, היא נישאת למלך והם חיים באושר עד מותם.

הערה: בגרסת שרל פרו נקרא הסיפור "עור החמור" והוא שונה בפרטים רבים כמו גם ברוחו.

איריסיה קובליו, מתוך "זמן טרופות"

.

בין אוֹרוֹת לעוֹרוֹת

הדרישות שמעלה הבת כדי למנוע את הנישואין עשירות במשמעויות. כשהיא מבקשת שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים – היא מבקשת לעצמה כמדומה את כל האור השמיימי – ה"כמו" נושר מעצמו – רק אור יכול להצטמצם כך ולהיגנז בקליפת אגוז. המאוֹרות מייצגים את יופיה ואת האור החיצוני והפנימי שלה. הוא מנותק ממנה עכשיו ומכווץ למידת אגוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית ומן האשמה שהיא מרגישה על כוח הפיתוי שלו, אבל הוא שמור עמה עד לרגע שבו תשוב ותהיה שלמה (לו היה הסיפור עברי במקורו, היינו חוגגים על הזיקה בין שִׂמְלה לשְׁלֵמה).

למעלה, שתי שמלות של נלי אגסי מתוך אחת עשרה שמלות של אור. אגסי יצרה גרסה נוספת של אותן שמלות, עם אבנים במקום נורות.

בגדי אור אגב, קיימים במעשיות נוספות. שתי הדוגמאות שעולות בדעתי הן אמנם מאגדות אמנותיות ובשתיהן האור החיצוני הוא מימוש של אור פנימי.
שמלת השבת של חנה'לה: "היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … כל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".
וגלימת אור הויטראז' של
המלך הצעיר של אוסקר ויילד "דרך החלונות שזגוגיותיהם צבעוניות חדר אור השמש וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … המלך הצעיר ניצב שם עוטה הדר מלכות, ואור מופלא, זוהר של מסתורין, עלה ממנו." (תרגם רפאל אלגד)

למטה: גם בית יכול להיות עשוי אור. קשתות אדריכליות מאור בעיצוב סטודיו טרויקה (שגיליתי דווקא פה)

*

ואדרת כל מיני הפרוות היא בכלל אדרת "כל מיני משמעויות": יש בה צד מעשי של הסוואה, וצד של הגנה – כוחן של אלף חיות מגן עליה, יש בה צד של שנאה עצמית וכיעור עצמי. ובו בזמן זוהי גם הכרזת עוצמה; כמו ששמלות האור נכסו את השמיים, אדרת הפרוות מנכסת את הארץ שעליה דורכות החיות. וזה היה אגב מקובל בימי הביניים – עריסתה של הנסיכה איזבלה מן המאה הארבע עשרה למשל, כוסתה בשמיכה מ67 עורות של בעלי חיים. (פתאום נזכרתי שבאסור לשבת על צמות יש אלטע זאכן פראי שטוען ששערו המשונה המקורזל והשופע לגילו הוא בעצם פאה שעשויה "מתלתלים אינטימיים של בנות").

למעלה: "כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית. האדרת שלה נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.

ובד בבד האדרת היא שיקוף קולוסלי של יצריו החייתיים של המלך. גיבור הנבחר ספרו הקסום של תומאס מאן, צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל, מתכווץ והופך לחיה קטנה בשנות התשובה שלו (וגם הספר הזה אגב, מבוסס על סדרת טקסטים מימי הביניים).

ולבסוף – כשמקשיבים לניסוח המדויק של הבקשה מתברר גם עד כמה היא מדבבת את זעקתה של הנערה: היא מבקשת שכל חיה "תתרום חתיכה מעורהּ" לבגד, מה שמזכיר את לטרת הבשר של הסוחר מוונציה שאמורה להיגבות מקורבן חי. וגם הנערה היא חיה כזאת שנדרשת לתרום חתיכה מגופה. אבל המלך לא קולט את הנזיפה המובלעת, הוא שולח ציידים לפשוט את עורן של החיות כאילו היתה מאהבת פזרנית שחשקה במינק חדש.

.

מרט אופנהיים, כפפות

ובמשמעות האחרונה או הכמעט אחרונה – החיות הן קורבן ותחליף לנערה, כמו האיל בסיפור העקדה, וכמו הריאות והכבד של החזירון שאוכלת המלכה הרעה במקום האברים הפנימיים של שלגייה (מצטערת אבל ככה זה אצל האחים גרים, לא לב של אילה אלא כבד וריאות של חזיר קטן, הרבה יותר הגיוני מבחינה מאגית, כמובן). בתמונה למטה העקדה של ויליאם בלייק. אם לא הייתי יודעת את שם התמונה הייתי חושבת שזה משהו אחר.

.

ויליאם בלייק, עקדת יצחק

מנשה קדישמן, עקדת יצחק, הנער והאיל הם תמונת ראי, שני צדדים של אותה דמות.

*

לחלק השני והאחרון של הפוסט הנפש היא קוסמת גדולה.

*

עוד באותו עניין

שמלות של כאב, רבקה הורן

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

אחת עשרה שמלות של אור

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

עץ השיער – לינק לפרק הראשון שמוביל לפרקים הבאים

ולדיון בסיפור: האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

*

וכמובן – סיפורים יכולים להציל (כולל ראיון עם מיה סלע, וביקורות של יאיר גרבוז, מוטי פוגל, סיפור פשוט, שועי רז ויונתן אמיר).

*

ותזכורת חשובה חשובה:

בסופשבוע זה תיערך תערוכת ההתרמה השנתית למען ספריית גן לוינסקי.

תוכלו לקנות יצירות אמנות מעולות וגם לתמוך בספרייה.

זה קצת נודניקי לבקש את עזרתכם בכל שנה, אבל החיים הם לא מעשייה

שמסתיימת באושר ועושר אלא עסק סיזיפי. כדי שהספרייה תשרוד

צריך לוותר על חן ולנדנד. אם אתם מוקירים את קיומה ומזדהים עם מטרותיה

אנא בואו בהמוניכם והפיצו הלאה ותבואו על ברכה גדולה!

*

Read Full Post »