Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שרון רז’

איכשהו התגלגלתי לרשימת התפוצה של "רֵעַ – בית מלאכה לצילום" שמדווח לי מדי פעם על חלקו בתערוכות, סוג של מיפוי אזוטרי ובו בזמן ניטרלי של שדה האמנות. היח"ץ מתמקד במסגרות ושאר ירקות טכניות, בלי שבחים מעיקים לאמנים (שחוששים אולי בצדק, שאם לא יצעקו, לא נשמע). כך על כל פנים התוודעתי ל"פתרונות פורמליים", תערוכה מצילומיו של אלי סינגלובסקי שנפתחה לאחרונה במוזיאון תל אביב (הסגור). סינגלובסקי, זוכה פרס ע"ש לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר –

מצלם מבנים אדריכליים בצילום לילי ובחשיפות ארוכות, בשחור־לבן דרמטי ובקומפוזיציות ממורכזות התופסות את המבנה במלואו. הצילום מבודד את המבנים המצולמים מסביבתם, ומנטרל 'הפרעות' והסחות דעת, בכדי למקד את מבט הצופה באובייקט האדריכלי החזיתי על שלל פרטיו על רקע שמיים שחורים אטומים. כתוצאה מכך מודגשת המונומנטליות והפלסטיות של המבנים המוצגים כאובייקטים פיסוליים במרחב. (מתוך אתר המוזיאון)

זה נשמע כמו המשך/וריאציה על עבודתם של הילה וברנד בכר, אבל הדגדוג שהרגשתי למראה הצילום הוביל למקום אחר.

אלי סינגלובסקי, שוורין 1 (2017) לחצו להגדלה

.

יש יופי פורמלי, גיאומטרי ומוזיקלי בצילום שלמעלה, כמו ב- Broadway Boogie-Woogie של מונדריאן. סינגלובסקי אמנם חמוּר וסטטי ומונדריאן מלא תנועה. מפת הרחובות הניו יורקית מתמזגת עם הבוגי-ווגי (בלוז עליז לריקודים) וכל האורות מהבהבים.

פיט מונדריאן, (Broadway Boogie-Woogie (1942

.

אבל באשר לפיסוליות – אני לא בטוחה. הצילום החזיתי הופך את המבנה לדו ממדי כמו תפאורה. החלונות החשוכים הם החורים שמהם נשקף הלילה שברקע. מה שהוביל אותי קודם כל ל"תפאורה לאגדה" של ג'וזף קורנל.

ג'וזף קורנל "תפאורה לאגדה" (1942 אותה שנה כמו הבוגי-ווגי של מונדריאן)

יש קסם בארמון השטוח שחלק מחלונותיו מוארים. הסבך שמבצבץ מאחור מעלה על הדעת את היפהפייה הנרדמת (אף שלי הוא הזכיר יותר את הארמון שמעבר לגבעה). זאת עבודה ראשונה בסדרה שיצר קורנל, תיאטרון זעיר בתוך קופסת עץ וזכוכית שעומקה כ-10 סנטימטר.

והתפאורונת של קורנל הובילה אותי לנטושים היפיפיים של שרון רז, לצילום שלא נכלל במאמר ההוא כי אי אפשר הכל. רק עכשיו שמתי לב שהמבנה מצולם מתוך חלון, שמפקיע אותו מסביבתו. מסגרת המשקוף הופכת אותו לפיוט בקופסא.

מתוך ספר הצילומים של שרון רז, "נטושים" 2020 לחצו להגדלה

.

ואגב, בתערוכה עצמה, גם הצילום של סינגלובסקי מתקבל (אולי בגלל העמודים) כמין תפאורה בתוך במת פרוסניום; שחור הלילה מיתרגם לעומק הבמה, וההשתקפות ברצפה המלוטשת מוסיפה עוד שכבה של תעתוע. 

אלי סינגלובסקי, שוורין 1 (2017) צילום הצבה: אלעד שריג

.

ובחזרה לשרון רז: הפיוט של החלונות החשוכים מזכיר את הריק המטפיזי של אדוארד הופר וג'ורג'ו דה קיריקו. (כל אחד בנפרד; הציורים של שניהם ממשיכים להיות ריקים גם כשמצוירים בהם בני אדם; איך זה יכול להיות? זאת חידה. מבטיחה לשתף כשאגיע לתשובה. בתמונות הריקות שלמטה, יש שלוש דמויות בכל אחת).

משמאל, אדוארד הופר, משרד ניו יורקי (1962), מימין ג'ורג'ו דה קיריקו, Sgombero su piazza d’Italia (1968), אחד מריבוא ציורי פיאצה ד'איטליה שלו. לחצו להגדלה

.

גם הצילום של סינגלובסקי נראה ריק בהתחלה. אבל כשמתקרבים מבחינים בהתרחשויות, כמו בתיאטרון החלונות של היצ'קוק.

היצ'קוק על הסט של "חלון אחורי" (1954)

.

רק שלהבדיל מ"חלון אחורי", החשיפה הארוכה של סינגלובסקי מספקת לדמויות הילות עם קרניים דקות קיפודיות, כמו בציורים של פרה אנג'ליקו חביבי.

פרה אנג'ליקו, פרט מתוך "יום הדין האחרון" (סביבות 1431)
אלי סינגלובסקי, פרט מתוך שוורין 1 (2017)

.

הפרט שלמעלה חתוך מן התמונה הכבדה ביותר שמצאתי במרשתת. איכות גבוהה יותר תחשוף מן הסתם פרטים נוספים. אבל בחלון המואר התחתון כבר אפשר להבחין באם ובתינוק, שהאור הזורח מהם מקרב אותם עוד צעד אל מרים וישוע התינוק.

אני די בטוחה שסינגלובסקי לא התכוון, החסד פשוט התגנב לו לתוך הצילום הקשוח המונומנטלי המוחק בני אדם כביכול. זה נוטע בי תקווה משונה או לפחות גורם לי לחייך.

*

עוד באותם עניינים:

ציורים נטושים

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואי אמא

לא לבושה ולא עירומה – סינדי שרמן המוקדמת

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

ים המלח של ורד נבון

Read Full Post »

שרון רז מצלם מבנים נטושים הנתונים בסכנת הכחדה בידי מחפרים, כדורי הריסה ופיצוצים, או בידי השיניים הרכות של הזמן. הוא מצלם בעקביות, בתשוקה, בשילוב של דחף אידאולוגי ומשיכת לב טמירה, במלנכוליה כרונית, בעין של אמן, בזעם על הדורסנות הנדל"נית. ("על אף שפעולת ההריסה היא השמדת מבנה ולא בנייתו, הריסה נחשבת לפעולת בנייה מבחינת היבטיה ההנדסיים והחוקיים," קובע הערך "הריסת מבנים" בויקפדיה).

ספרו "נטושים", מקבץ 224 צילומים נבחרים.

זהו הניסיון שלי, אחד מהם, להתבונן בהם. 

  1. אנתולוגיה קטנה

"כשאישה גרה לבדה, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול כדי לשוות למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש מתעבת בתים שהשער שלהם נעול היטב, שנראים כאילו בעלת הבית התרוצצה כה וכה בארשת ידענית וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות."

(סיי שונגון, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית, מתוך "ספר הכרית", בתרגומי החופשי מאנגלית) 

"אין ספק שמדי פעם, למשך כמה שניות ולאורך כמה מטרים, צפים ועולים כאן תמונה או הד מימים עברו. מרחוב מרַקעי הזהב והכסף עולה צליל אחיד ומזוקק, כמו זה שהיה משמיע קסילופון שעליו מכה בהיסח הדעת שד בעל אלף זרועות."

(קלוד לוי-סטרוס, מתוך "במחוזות טרופיים נוגים", תרגמה קולט בוטנר) 

"את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כציורי, הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה."

(אורהאן פאמוק, מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", מטורקית משה סביליה-שרון)

פסל צל אטם האמן את האולם העמוס ספרים של הספרייה העירונית המקומית, שעמדה להיות מועברת למקום אחר, והבעיר אש במרכזו. לאחר שהאולם התמלא בעשן ובפיח, רוקן האמן את כל מדפי הספרייה מספריהם, ומה שנותר היה קווי המתאר המפויחים של הספרים על קירות הספרייה. בהעתקת ספרי הספרייה העירונית ממקומם יצר האמן פרשנות על ההעדר. המהות הצטמצמה לעקבות בלבד."

(עליזה פדובאנו-פרידמן, מתוך "דיאלוג עם זיכרון", קטלוג התערוכה של קלאודיו פארמיג'אני, מוזאון תל-אביב, 2003)

אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת
מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי
אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה!
טוֹב כִּי אֵדַע:
חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.

(יהודה עמיחי, מתוך "הוראות למלצרית")

*

2. שובו של החן הטבעי

מבנה נטוש פטוּר מתפקוד. השערים והדלתות משתחררים מן הגדרות והקירות שהצדיקו אותם, חלונות נאטמים, או להפך, משקפים את השמיים משני הכיוונים בזכות הקירות הנופלים. החורבות, כמו המריונטות של היינריך פון קלייסט, "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ופטורות לפיכך, מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי". (מתוך "על תיאטרון המריונטות", תרגם ג' שריג)  ובו בזמן, הן גם פיסות נפש כמו הבית שמופיע בחלום.

*

3. מטונימיות

דיאן ארבוס (1971-1923) שנאה לצלם אופנה כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של הלובשים. וגם בניינים מסגלים לעצמם ברבות הזמן את צורת המשתמשים, וחפצים הופכים לשלוחה ולהד של בעליהם. מאז שמיס האווישם מ"תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס, ננטשה ביום כלולותיה, השעונים נעצרו, הכל קפא על מקומו כמו באגדת היפהפייה הנרדמת, רק בלי הכישוף המשַׁמר: שמלת הכלה נבלה על גופה המזדקן. הנעל שלא הספיקה לנעול הצהיבה על שולחן הטואלט, ועוגת הכלולות התכסתה בעובש, אבק וקורי עכביש. החפצים שאיבדו את תכליתם המקורית נהפכו לשלוחה של לבה השבור.

ובחזרה אל שרון; בלב החלל הפקידותי המתקלף עם התיקיות המטות לנפול ונייר המדפסת הפרום, ניצב ספלון חרסינה, מואר כמו בתור הזהב של הציור ההולנדי. הצילום הכמעט צ'כובי, נוגע בבדידותם של בני האדם, בשבירותם, בחסד האירוני המורעף במשורה. במעט שהם מותירים אחריהם.  

צילם שרון רז
מימין Pieter Claesz 1597–1661, משמאל, שרון רז (פרט)

*

4. כשאנו המתים נעור

חפצים ששותקו על ידי המהירות האנושית, קמים לתחייה בזמן הנדיב של העזובה. הבקבוק הזקן רוכן לשמוע את תובנותיה של הכוננית הריקה. הקו הפורץ מהקיר מסמל את הכוחות שמפרידים ביניהם אבל הזמן פועל לטובתם. אולי פעם, כשהקירות יתמוטטו, הם יזכו להתאחד. (אני סתם מנחשת, רק הנס כריסטיאן אנדרסן יכול לתמלל את שיחתם).

צילם שרון רז

 "קן מרגוע אליזבטה" (לימים, "בית מלון אלישבע") עושה פרצוף:

צילם שרון רז

שמשות מנופצות פוקחות את עיניו של המבנה הקיבוצי וגורמות לו לפזול בו בזמן:

צילם שרון רז

גושי הבטון תלויים כמו מריונטות, זוגות זוגות, ממתיקים סוד במסיבת קוקטייל:

צילם שרון רז

 

ויכולתי להמשיך כך עוד ועוד. לשרון יש רגישות מופלגת לחיים הסודיים של הדוממים, אבל העזובה מספקת לו גם מערכת חדשה של ערכים ציוריים מופשטים. מקווי הרישום האקספרסיביים של הברזלים המשתרבבים ועד לסורגים העקומים, הכוכבים המשונים של הזגוגיות המנופצות, המוזיקליות המשוחררת של המדרגות שלא מובילות לשום מקום.

*

4. שירה

כל אמנות טובה היא מופשטת ביסודה (הגלוי או המוכמן). ככל שהיצירה טעונה יותר, היא זקוקה יותר לצורה שמונעת מן הרגשות להישפך ולהפוך לבוץ סנטימנטלי. אמנות היא המשחק שבו הצורה חושפת תכנים ומעצבת אותם. לשרון יש חוש מולד לצורה שמסתנכרנת עם הדיבוב הרגשי של העזובה לדימויים פיוטיים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העיניים" והופכים "למשל ולמוּסר לכל לוקח מוּסר," על פי הניסוח הקולע של אלף לילה ולילה.

צילם שרון רז

"ציור הפעולה" (action painting) נולד בארצות הברית בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בהשראת "הציור האוטומטי" של הסוריאליזם והרעיונות של פרויד על התת-מודע. טכניקות הציור המודעות הוחלפו בטפטוף ובהשפרצה. בד הציור נתפס כזירת פעולה, מה שהדגיש את המימד הפיזי של מלאכת הציור וקישר אותה לפעולות כמו מיצג או הפנינג. ג'קסון פולוק (1956-1912), מהבולטים באמני האקספרסיוניזם המופשט, תואר כ"אתלט שמשליך צבע תעשייתי בתוך זירה של קנבס". מלאכת הציור שלו הוצגה כסדרת התקפי תשוקה והשפרצת זרע. (עוד באותו עניין פה)

ההשפרצות והנזילות בחדר האוכל הנטוש של בית ההבראה בשבי ציון הן ג'קסון-פולוק כפשוטו. אבל מה שעוצר את נשימתי בצילום הוא המתח בין הטינופת החושנית לגיאומטריה ולסימטריה של המשבצות, המראות והארונות, בין זירת הטבח בוורוד מג'נטה, למלבנים המסמאים באור שלא מן העולם הזה . שלא לדבר על גליל הנחושת המסתורי הזוהר מתחת לכיור.

צילם שרון רז

*

5. תולדות האמנות

יכולתי לכתוב פוסט שלם על הדיאלוג האגבי והעשיר של הצילומים עם האמנות הפלסטית, אבל אסתפק בעוד דוגמא אחת, שונה לגמרי.

משמאל, שרון רז, מימין פול קליי "צליל עתיק" לחצו להגדלה

הוילון הכעור של בית ההבראה הנטוש, מתגלה מחדש כקומפוזיה מופשטת של מרובעים שקופים ואטומים הנוצרים על ידי הסורגים המאוזנים והקפלים המאונכים, כי יופי וכיעור אינם שני קצוות של קו אלא שתי נקודות על מעגל; ככל שמתרחקים מן היופי גם מתקרבים אליו. החלק השמוט של הווילון מוסיף רטט של מגע יד, המקרב אותו אפילו יותר לקומפוזיציות המשובצות, המוארות-חשוכות של פול קליי, למשל ב"צליל עתיק". אפילו השם מתאים בדרכו המעט מוגזמת. היופי ששרון חושף חסין מקלישאות.

*

6. הזמן הוא צייר גדול

בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש, הן מטעמי חיסכון והן כדי לפנות מקום לרובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים. קלף רב שיכבתי כזה נקרא פַּלִימְפסֶסְט. בתיאטרון הפתוח בגן אברהם ברמת גן, יש תבליט תנ"כי: רבקה מושיטה כד מים חיים לאליעזר עבד אברהם. התמונה נועדה לסמל את רמת-גן היושבת על מעיינות מים וכרי דשא ומושיטה את כדה השופע לצמאים. הגרפיטי המכסה את התבליט הוא לא רק ונדליזם אלא סוג של פלימפססט. שרון מתעד פה את השכבות השונות של הזמן, את הרגע בו הגבוה והנמוך מתערבבים והטוהר הקלסי מתחלף ברעש הפוסט מודרניסטי. ואגב, בצילום מוקדם, מלפני הוונדליזם, אלה הזמן ועונות השנה שמותירים את רישומם על התבליט. כתפו של אליעזר, הכד ושפת הבאר הושחרו בלי משים והצטרפו לכדי רישום מינימליסטי של פרצוף עם פה דק ועין שמוטה. וגם זה סוג של פלימססט שאין לו מחַבּר.

רבקה ואליעזר, צילם שרון רז
רבקה ואליעזר לפני הוונדליזם, צילם שרון רז

*

7. כמו סוף של בלדה

כל הצילומים עוסקים בזמן, בזיכרון, במוות, בחיים דרך העקבות שהם משאירים. משהו נורא קרה למבנה מגבעת ח"ן חלק ממנו חסר. אבל זה קרה מזמן, ועכשיו מכסות את הפצע נגיעות של פרגים. יש משהו פולח לב בירוק העדין, באדום הזך הצומח כמו הבטחה בתוך האין. 

צילם שרון רז

*

עוד באותם עניינים:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

יורם קופרמינץ – תערוכה

אביגיל שימל – תערוכה

*

את הספר אפשר לרכוש ישירות משרון רז bddaba@gmail.com

Read Full Post »

שרון רז מתעד מבנים נטושים בסכנת הכחדה.

אני חוזרת לתמונות שלו שוב ושוב. לא בגלל החשיבות ההיסטורית והחברתית (הראויה לכל הערכה, אבל כמו שאמר לעצמו פנחס שדה באחד מחלומותיו "אין בזה כדי לגאול אותי"), אלא בזכות איכותן הפלסטית והפיוטית.

בפוסט שהעלה לאחרונה "פרידה מאיצטדיון קרית אליעזר", היו ארבע תמונות של קופות סגורות שלא יוצאות לי מהנפש. מתחשק לי להתבונן בהן קצת ולהגיד למה ואיך הן שירה.

וחוקרת המשטרה? חכו ותראו.

והנה שלוש תמונות מתוך הארבע:

צילם שרון רז

צילם שרון רז (ולא נכנסתי בכלל לפרטים חלומיים כמו הדבר הלא ברור שקשור לסורג)

צילם שרון רז

צילם שרון רז

צילם שרון רז

צילם שרון רז

ועכשיו שיעור קצר בשירה ללא מילים, או שש הערות – חמש חזותיות בעיקרן ואחת לגמרי מילולית – על ארבע תמונות של שרון רז.

*

1. לבן על לבן

שלוש פעמים מופשט גיאומטרי, לבן על לבן, כמו אצל קזימיר מלביץ' הסופרמטיסט הסובייטי (1918), או להבדיל – בזמן ובמקום ובתכלית האמנותית – כמו בדגל הלבן המוחק והמחוק של ג'ספר ג'ונס (1955) אמן הפופ. (ההשוואה בין השניים היא נושא לפוסט בפני עצמו, אבל לא אכתוב אותו עכשיו. אני בתמונות של שרון רז).

קזימיר מלביץ', לבן על לבן, 1918

קזימיר מלביץ', לבן על לבן, 1918

תמונה ג'ספר ג'ונס, דגל לבן, 1955

תמונה ג'ספר ג'ונס, דגל לבן, 1955

*
2. קווים אנכיים ואופקיים

שלוש פעם מופשט גיאומטרי נוסח דה סטיל קווים אנכיים ואופקיים בלבד. כמו בציורים של פיט מונדריאן או ברהיטים של חריט ריטבלד.

שתי תמונות של פיט מונדריאן

שתי תמונות של פיט מונדריאן

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

רהיטים של דה סטיל

רהיטים בסגנון דה סטיל

*

3. ריקוד הסורגים

מתוך ריקוד המוטות של אוסקר שלמר, 1927

מתוך ריקוד המוטות של אוסקר שלמר, 1927

למעלה, סטילס מריקוד המוטות של אוסקר שלמר, הפסל שניהל את מחלקת התיאטרון של הבאוהאוס. פעם בכמה זמן אני חוזרת לריקוד הזה שהוא מעין סרט אנימציה חי, שבו הרקדן הוא בין השאר המפעיל והאנימטור של הקווים.

גם הקופות של שרון רז נראות כמו סוג של אנימציה: שלושה הבזקים מ"ריקוד הסורָגים".

והנה גם שילוב של שיחזור חי ומחוות סקנד לייף לריקוד המוטות של שלמר:

*
4. מסך הברזל

ומן הרקדן אל הבמה: שלוש הקופות של איצטדיון קרית אליעזר הן גם במות תיאטרון עוורות וחסומות. במות פרוסֶניוּם קלסיות שהועתקו גם אל תיאטרון הבובות. מבחינת המבנה אין כמעט הבדל בין "תיאטרון החלון" של תיאטרון הבובות לקופת הכרטיסים.

במות פרוסניום

במות פרוסניום (משמאל במת שחקנים, באמצע במת תיאטרון נייר שמחקה במת שחקנים, ומימין תיאטרון חלון של תיאטרון בובות)

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

*

5. טלאים אישיים

מימין טלאים בג'ינס, משמאל, מפית (פרט) ממעזבון הרוקמת יוכבד נאמן

מימין טלאים בג'ינס, משמאל, מפית (פרט) ממעזבון הרוקמת יוכבד נאמן

בהערות הראשונות הדגשתי את הצד הגיאומטרי המופשט. אבל הקופות הללו הן בו בזמן גם מלאכת יד. הן שונות זו מזו כמו טלאים שנתפרו על חורים בקיר. הסורגים הם תכים ותפרים ורקמה של ברזל.

צילם שרון רז

צילם שרון רז (לחצו להגדלה)

מעיזבון הרוקמת יוכבד נאמן

מעיזבון הרוקמת יוכבד נאמן (לחצו להגדלה)

*

אינגמר ברגמן, פאני ואלכסנדר, התיאטרון של הזיכרון והתודעה

אינגמר ברגמן, פאני ואלכסנדר, התיאטרון של הזיכרון והתודעה

*

6. מה ראה המשורר?

החשיבה שלי היא מטפורית. תמיד היתה, זה הבסיס של הבסיס. (הכינוי של בחזותי היה המורה למטפורה). מטפורה היא דרך להאיר מושג אחד בעזרת אחר. היא מבוססת על אנלוגיה, על דמיון בין שני האברים. למשל דמיון בין קופות כרטיסים לבמות תיאטרון או לטלאים. המרחק בין העולמות השונים והפער בין הגדלים מספקים שפע מתח, אירוניה ודו משמעות, שילוש המאפיין כידוע, כל מטפורה טובה.

"פרידה מאיצטדיון קריית אליעזר", כך קרא שרון רז לפוסט המצולם. סדרת התמונות שהבאתי היא שיר על קופות סגורות, תיאטרונים קטנים עם מסכי ברזל, טלאים על חורי איצטדיון ישן שממתין להריסה; הסורגים הם בעצם תפרים, לבן על לבן כדי להסוות את הקרע והתיקון, וכן הלאה.

נותר רק לכתוב את זה בשורות קצרות וקצובות. מבחינה חזותית אגב, זה כבר לגמרי מוסיקלי: המרווחים בין הסורגים מספקים את המשקל והמקצב. וביחד עם הלבן-על-לבן הם מחזקים את הצד הפורמליסטי המופשט שנמצא במתח יפהפה עם הדימויים הטעונים.

וזה לא משנה אגב, ששרון רז לא עיצב את הקופות. זה הוא שבחר לצלם אותן. האמנות כבר מזמן (ותודה למרסל דושאן) הכירה ברדי-מייד כיצירה.

ועוד משהו קטן לסיום: "המשורר" הוא סיפור משעשע של קארל צ'אפק, שבו מנסה חוקר לאתר מכונית שדרסה קבצנית שיכורה. שניים מעדי הראייה חסרי תועלת. הם הזדרזו לעזור לקבצנית במקום לרשום את פרטי המכונית. בצר לו פונה החוקר לעד השלישי והפחות מבטיח מכולם: "הוא מין משורר שכזה. כשקרה האסון, הוא פרץ בבכי ורץ הביתה כמו ילד קטן." המשורר היה שיכור בזמן התאונה, אבל הוא כתב שיר כשהגיע הביתה. הוא קורא אותו לחוקר: "צעדת בתים אפלים חד שתים שלוש עמוד/ השחר מנגן על מנדולינה/ מדוע עלמתי מדוע זה תסמיקי/ ניסע במכונית של מאה ועשרים כוחות סוס עד קצווי תבל/ או לסינגפור/ עיצרו עיצרו המכונית דוהרת/ אהבתינו הגדולה מוטלת באבק/ נערה פרח שבור/ צוואר הברבור, חזה תוף ומצילתיים/ מדוע יבכו עד בלי די"

זה סיפור ארס פואטי שבו הופך חוקר משטרה מתוקף הנסיבות, לחוקר שירה. הוא מנסה להבין את השורות הסתומות, והמשורר אמנם עונה על כל שאלותיו בקלות ובבהירות (למשל: – למה סינגפור? – אולי משום שחיים שם מַלַאים. – מה הקשר בין המכונית לבין המַלַאים? – אולי היתה זאת מכונית חומה, אחרת מה טעם לכתוב על סינגפור? וכן הלאה. לא ניכנס לזה על אף הפיתוי, הסיפור המלבב כולו נמצא בספר הזה). לבסוף הם מגיעים לשורה "צוואר הברבור, חזה תוף ומצילתיים". אלה ספָרוֹת מסביר המשורר לאחר מחשבה: הברבור הוא הספרה 2 הצווארית, החזה הוא הספרה 3 דמויית השדיים, והתוף והמצילתיים הם ביחד 5: "הבטנון דומה לתוף ולמעלה המצילתיים". "האם אתה בטח כי מספר המכונית היה 235?" שואל החוקר. "לא שמתי לב לספרה כלשהי," מצהיר המשורר, "אך משהו דומה לזה חייב היה להיות שם…" (זה מוכיח את עצמו כמובן, כולל הסינגפור).

ולמה נזכרתי בצ'אפק? כי זה בכלל לא משנה כמה ממה שכתבתי היה בשיקולים של שרון. הוא כמו המשורר הגיב למה שראה, מה שהופך אותי כנראה, לחוקר משטרה. חבל ש"בילוש תמונות" אינו מקצוע מוכר.

*
בפעם הקודמת שכתבתי על שרון רז על שרון רז היתה לו תערוכה. וגם עכשיו יש לו תערוכה (לגמרי במקרה, כך יצא). היא פתוחה עד סוף החודש!

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית של אתגר קרת בוורשה)

לפוצץ את בית הספר?

הרצפה הבלתי מטואטאת

הכסא שחלם שהוא איש

*

 

Read Full Post »

שרון רז פותח תערוכה – היכלות נטושים, תיעוד בתי קולנוע נכחדים בישראל. רז הוא לא רק מתעד נאמן אלא גם משורר של העזובה ושל הזיכרון ופורמליסט מוּעד.

ביוונית עתיקה "אנתולוגיה" היא זר של פרחים. הזר הזה של עזובות הוא מחווה לתערוכה ולמפעל התיעוד של שרון.

*

כשאישה גרה לבדה, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול כדי לשוות למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש מתעבת בתים שהשער שלהם נעול היטב, שנראים כאילו בעלת הבית התרוצצה כה וכה בארשת ידענית וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות.

מתוך "ספר הכרית" של סיי שונגון חביבתי, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית (בתרגומי הקצת חפוז מאנגלית)

* ביפן של המאה העשירית נהגו לזרות חול לבן דק על גנים, גם כדי למנוע ממרכבות ואנשים לשקוע בבוץ וגם מטעמים אסתטיים.

*

את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture  מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כ"ציורי", הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה.

מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", אורהאן פאמוק, מטורקית משה סביליה-שרון (ספר עם מנה גדושה של עזובה)

ג'וטו די בונדונה

"נטוש" על פי ג'וטו

*

אין ספק שמדי פעם, למשך כמה שניות ולאורך כמה מטרים, צפים ועולים כאן תמונה או הד מימים עברו. מרחוב מרַקעי הזהב והכסף עולה צליל אחיד ומזוקק, כמו זה שהיה משמיע קסילופון שעליו מכה בהיסח הדעת שד בעל אלף זרועות.

מתוך "במחוזות טרופיים נוגים", קלוד לוי-סטרוס, תרגמה קולט בוטנר

*

ובהילוך המהיר של היפהפייה הנרדמת:

בתוך רבע שעה צמחו מסביב לגן הארמון עצים גדולים וקטנים לאין מספר, קוצים וחרולים, חוחים וסרפדים, שהסתבכו אלא באלה עד ששום בעל חיים או אדם לא יכול היה לעבור.

מתוך "סיפורי אמא אווזה", שרל פרו, מצרפתית אביבה ברק

*

ולבסוף – אמנם לא התאפקתי והגנבתי את ג'וטו לאסופה, אבל צייר העזובה האולטימטיבי הוא קספר דוד פרידריך (1774-1840) הרומנטי-מלנכולי-דתי-ידוע סבל (כשהיה בן שבע מתה אמו, ואם לא די בזה היה עד לטביעת אחיו הצעיר כשהקרח נבקע תחתם בזמן החלקה). פרידריך אמנם הצהיר ש"כל יצירת אמנות אמיתית מתהווה בשעה מקודשת ונולדת בשעת שמחה, מתוך כורח נפשי בלב האמן, לא פעם ללא ידיעתו," אבל צִייר אינספור חורבות, עצים שבורים, ספינות טרופות ובתי קברות.

כעת אני שוב עובד על ציור גדול … שוב מתאר פְּנים של כנסייה הרוסה. ובאמת הסתמכתי כבסיס על הקתדרלה היפה של מייסן הקיימת והשמורה היטב. מתוך תלי ההריסות שממלאים את החלל הפנימי, מזנקים עמודי התווך החזקים וצמודים להם עמודים דקיקים עדינים שעדיין תומכים בחלק מקימור התקרה הגבוהה. ימי הזוהר של המקדש ושל משרתיו חלפו, וממכלול ההרס צפים ועולים תקופה אחרת ודרישה אחרת לבהירות ואמת. עצי מחט ירוקי עד צומחים בין ההריסות. על ציורי קדושים חרבים, על מזבחות הרוסים ועל אגני מי קודש שבורים עומד כומר אוונגליסטי עם הביבלייה בידו השמאלית. ימינו על לבו, והוא רכון על שרידי המצבה של בישוף. עיניו נשואות לשחקים התכולים והוא מתבונן מהורהר בעננים הבהירים הזוהרים.

קספר דוד פרידריך, מתוך שער לאמנות המודרנית, עריכה, מבואות והערות זיוה עמישי-מייזלש (כן, שוב אותו ספר בלתי נדלה)

בחרתי רק שלושה מתוך הנטושים הרבים של קספר דויד פרידריך. וגם התקריבים הם כמובן חיקוי ומחווה לנטוש של שרון רז (לו הייתי מרי פופינס ויכולתי לצלם גם בתוך התמונות…).

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, תקריב. כמה עוצמה רגשית יש בפרט הזה.

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

 Insert into post


קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט (רק אני רואה פה גרפיטי של בריון?)

*

הכי קשור

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

*

עוד על צילום

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

על תצלומי הישנים הפיוטיים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ – זה הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך

*

עוד על ארכיטקטורה ונפש

לפוצץ את בית הספר?

אה, אה, אה, אה!

*

Read Full Post »