Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שקיעת שמש’

. לעלינא ששלחה אותי לקרוא את הספר הזה

.

הוא באמת לא דומה לשום ספר אחר, באופן שבו הוא נע במציאות ומעיר אותה. בקלות שבה הוא מסיר את המחיצות הלא קיימות בינה לבין השירה ומזכיר, ואולי מגלה, שהאמנות והחיים הם תאומים סיאמיים שמחוברים באיברים חיוניים. במאתיים העמודים הראשונים הייתי כל כך שיכורה ומוצפת שהייתי חייבת לרווח את הקריאה בספר נורמלי כמו קיצור תולדות האנושות. קראתי אותם לסרוגין, במקביל, עד ש"ריקוד המציאות" נהיה קצת יותר מדי רוחני מדי בשבילי, ואז הוא נהיה מאגי ולכן שוב מעניין, אבל לא באופן העוצר נשימה של החלק הראשון. (התראת ספוילרים תודעתיים, ראו הוזהרתן).

הספר הוא אוטוביוגרפיה סלקטיבית של אלחנדרו חודורובסקי. כלומר כל אוטוביוגרפיה היא סלקטיבית, ועדיין. הנה שני זכרונות:

אמו של חודורובסקי תמיד סלדה מצורת האכילה הגסה של אביו. יום אחד כשאביו העצבני טורף את האוכל שמגישה העוזרת ומלכלך את חולצתו ואת שפתיו יותר מכרגיל, אמו ממלמלת, "הוא כמו חזיר הגבר הזה, מתחשק לי להקיא." על הקיר מאחוריה תלוי ציור שמן מסחרי: נוף הררי בשקיעה. אמו אוהבת את הציור כי הוא נקנה בעצת אמה. הילדים חושבים שהוא מגוחך. האב שונא אותו בגלל מחירו הנכבד. בדרך כלל הוא מגיב על עלבונות כאלה באגרוף, אבל הפעם הוא מרים את הצלחת לאטו "כמו כהן המגביה גביע" ומשליך את ביצי העין שלו אל ראשה של האם, שחומקת והביצים נתקעות בציור.

שני החלמונים נותרו דבוקים בלב השמיים, כמו שתי שמשות. איזה גילוי! לראשונה נראה לי הציור הזה יפה! בבת אחת גיליתי את הסוריאליזם!

מאוחר יותר הוא מבין בלי קושי את אמרתו של מרינטי הפוטוריסט, "שירה היא פעולה."

.

אלחנדרו חודורובסקי, הטריילר של סרטו "שירה אינסופית"

.

העניין פה כמובן, הוא לא הסוריאליזם בגרוש של שתי שמשות אלא "ההתמרה המדויקת של רגש לתוך חפץ שלא כל אחד יודע לעשות," כפי שנוסחה על ידי מירי שחם בדיון על הפוסט הקודם. התמונה היא פורטרט משפחתי. הרגשות השונים שהיא מעוררת הם ראשי פרקים של היחסים המנוכרים. חלמוני השמשות הם המקום שבו ההתנגשות בין הגועל של האם לזעמו של האב פורצת את הגבול בין המציאות לאמנות. מה שאלחנדרו מגלה פה הוא היכולת של אמנות לאצור רגשות, את היכולת להתמיר כיעור ביופי.

כמה עשרות עמודים קודם לכן מקבל אלחנדרו את הכינור של דודו שמת בטרם עת ונשלח ללמוד נגינה. נרתיק הכינור מלבני משום מה, כמו ארון מתים. בדרכו לשיעור הוא חולף על פני מצחצחי הנעליים שלועגים לו על הגופה שהוא מסתיר. וכך בדיוק הוא מרגיש, כאילו הוא סוחב את גופתו של הדוד שסבתו לא רצתה לקבור, ואפילו כאילו הוביל את נשמתו שלו לקבורה. ובסופו של דבר הוא משליך את הכינור השנוא אל פסי הרכבת. הקטר מרסק אותו לשבבים ומצחצחי הנעליים מלקטים אותם בצהלה כדי להקים מדורה. לאיש לא איכפת מהילד הבוכה עד שזקן שיכור יוצא מהבר, מניח יד על ראשו ולוחש בצרידות, "אל תדאג ילד, בתולה עירומה תאיר את דרכך בפרפר בוער," וממשיך בדרכו להשתין. השיכור הזה, אומר חודורובסקי, משה אותו מהתהום, ונתן לו את השירה.

אפשר להתחיל משרשרת הלהבות – מן המדורה הארצית של מצחצחי הנעליים, לפרפר הבוער, לשירים שהילד מתחיל לכתוב בעקבות המקרה, כותב ושורף כדי לשמור על סודו, ואולי כדי להאיר את דרכו. אפשר להתחיל מן המודעות האינטואיטיבית ליכולת של חפצים לאצור גופות, שתעזור לו אחר כך גם בגלגולו כמטפל. ואפשר להתחיל גם מן הבתולה; למה דווקא עירומה? שואל א', (שלומד אסלאם וחושב אולי על הבתולות שחורות העין בגן עדן או סתם על החפצת נשים). אז ראשית, בצ'ילה הקתולית, בתולה, ועוד כזאת שמאירה את הדרך, היא בראש ובראשונה מריה. כבר נדרשתי פעם לפורנוגרפיה הכמוסה בייצוגים של ההריון בטהרה, ואצל חודורובסקי – אם בגלל שהוחתם על ידי המשפט הזה, ואם בגלל שהמילים כמו כל זיכרון עתידני, חשפו איזה סדר עמוק פנימי – הרוח תמיד מעורבבת בגוף והחילול הוא חלק בלתי נפרד מן הקדושה. ובכל מקרה הבתולה לא מציעה מסז' מפנק אלא מאירה את דרכו בפרפר בוער. כמה זה כואב להחזיק פרפר בוער ביד? כמה דרך הוא מספיק להאיר עד שהוא כלה? פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש, מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר. האם הנפש היא זו שבוערת כדי להאיר את הדרך? פרפרים מסמלים קימה לתחיה, בגלל שהם בוקעים מן הגולם כמו מתוך תכריכים. אלא שפרפרים אינם עופות חול שנולדים מחדש מן הלהבות. האנרגיה של המשפט היפהפה נובעת מהסתירות שהוא אוצר, מהמתח, האירוניה והמשמעויות המקבילות שהן מפיקות.  

ב"קיצור תולדות האנושות" טוען יובל נח הררי שבניגוד לחוקי הטבע החפים מסתירות, כל תרבות אנושית (שהוא קורא לה בשם הקליני והפיוטי בו-בזמן, "סדר מדומיין") מלאה בסתירות. בני האדם פשוט אינם מסוגלים ליצור סדר דמיוני מושלם. (אני הייתי מנסחת את זה להפך: עוד לא נמצא הסדר המושלם שיכיל ויחול על כל בני האדם). הררי אומר שהניסיון לגשר על הסתירות הוא שמניע את התרבות וגורם לה להשתנות, כלומר לחיות (שתי המילים האחרונות הן באחריותי). בתור מי שסתירות הן אבות המזון שלה, ופערים הם אזור המחיה המועדף, זה מאד מעודד להבין שהמציאות האנושית פועלת כמו שירה.

*

ובאותו עניין כמעט – בעוד כמה ימים מסתיים ההדסטארט ל"קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר" ספר השירה השני של עמוס נוי (כאן כתבתי על הראשון). אחת התשורות שהוא מציע זה ספר+הרצאה של חמישים דקות על למה לאהוב שירה? הפוסט הזה הוא הגרסה המקוצרת והטפילית שלי על אלחנדרו חודורובסקי.

הטריילר של הסרט התיעודי המדהים על איך אלחנדרו חודורובסקי כמעט ביים את "חולית" של פרנק הרברט

*

עוד באותם עניינים

דיוקן עצמי עם פרפר

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)

שירה וקסמי חפצים

יוקו אונו מלכת השלג

אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

אלימות

"תראי באיזו אלימות הגעת לעולם," אמרה לי המטפלת בטון המעט דידקטי השמור עמה להזדמנויות כאלה. הופתעתי. לא כך סופר לי הסיפור. לא כך סיפרתי אותו לעצמי. אבל היא צדקה.

נולדתי בערב יום כיפור. אמי התקשתה בלדתה. צירים בלי פתיחה. הרופא חתך וחתך. היא איבדה הרבה דם. כמעט מתה. אני כמעט נחנקתי בתוכה (הגוף שלי לא שכח את האימה. אני עדיין חולמת שאני נתקעת במנהרה הולכת וצרה). לבסוף שלפו אותי במלקחיים. כשהרופא יצא מחדר הלידה הוא היה כל כך סחוט שרק נשען אל הקיר בלי להוציא הגה. אבי ואם-אמי חששו לרע מכל. לסבתי האחרת לא היה מכשיר טלפון. כיוון שהלידה התארכה והסתבכה נסע אבי מתל אביב לבאר שבע לבשר לה על הולדת הנכדה. זה היה ערב יום כיפור כאמור, ומכוניתו נרגמה באבנים.

פרידה קאלו, פרידה הכפולה

איך לא ראיתי את האלימות שעוברת כמו מקל של מירוץ שליחים מאמי, אלי, אל אבי, איך לא הבחנתי במצבור הסכינים והמלקחיים והאבנים?

אולי בגלל שקבלתי את הסיפור מאמי, שניחנה בכישרון ייחודי לזקק את לִבַּת הדרמה מכל פיסת חיים ולסגנן את התוצאה למין איור, בועה ציורית המשייטת הרחק ממחוזות הריאליזם. וכך הפך לו הרצף המדמם של הסיפור לאיור שטוח שבו מוצבים בו-זמנית רופא עם איזמל ומלקחיים ענקיים (מוגזמים כמו כלי עבודה של ליצן), ופרחחים מיידי אבנים. כשאני מספרת, זה נשמע פרידה קאלו, אבל אמא שלי קרובה יותר למיניאטורות פרסיות; בזו שלמטה למשל, מתואר קרב עם כהנה פציעות וראש כרות בנוסח טרנטינו, אבל הכל כל כך שטוח וצבעוני ורחוק, שאפשר לפסוח על הזוועה.

מיניאטורה פרסית (אני אמנם רק באמצע, אבל כבר ממליצה בחום על "שמי הוא אדום" של אורהאן פמוק, המתרחש בסדנת מאיירים של הסולטן במאה השש עשרה)

שיעור ציור

ולמה נזכרתי בהערה של המטפלת על סיפור לידתי? בגלל שיעור הציור שקבלה מרינה אברמוביץ' בגיל 14. בדיון המרתק על פוסט הכאב הגדול, איש לא התייחס לזיכרון הילדות של מרינה. אני חוזרת עליו כאן בקיצור, לנוחות מי שלא קרא/זוכר:

בגיל ארבע עשרה בקשה מרינה אברמוביץ מהוריה לקנות לה צבעי שמן. אביה שלא הבין באמנות פנה לידידו פילו פיליפוביץ, פרטיזן שהפך לצייר בפריז. אחרי שנקנו הבדים, הצבעים, המכחולים וכן הלאה, החליט פיליפוביץ להוסיף גם שיעור קטן בציור: הוא חתך פיסת קנבס אקראית והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ.
"זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ, והסתלק.
"זה היה שיעור הציור הראשון שלי והוא היה די מרשים," מסכמת מרינה אברמוביץ. כשהיצירה התייבשה היא סימרה אותה לקיר. זה היה באוגוסט והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
והתובנה הסופית שלה מכל העסק: "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך".

זה כמעט מצחיק, כשחושבים על זה; המסקנה שמדלגת באלגנטיות על האלימות והסכנה, על המינִי-פיגוע-במסווה-של-שיעור-ציור, ונוחתת על הקרקע הנייטרלית והיציבה של "התהליך".
זה דומה וגם שונה, מסיפור לידתי. כי בשיטת המיניאטורות של אמי הופך כישרון הסיפור-איור לאמצעי הגנה. זוהי (בין השאר) דרך לעקוף את הכאב, להחזיק בו מבלי שישרוף. אבל קשה להאשים את מרינה אברמוביץ' בהתחמקות מאלימות. האלימות בשבילה היא בגדר מובן מאליו לעומת ההתגלות והמצע של "התהליך".

וחשבתי על עצמי בתור נערה, איך הייתי מתייחסת לשיעור כזה? הייתי מתרשמת מן הסתם כמו מרינה – מהקיצוניות, מהחתרנות, מהגישה הלא מגוננת והלא פטרונית. זה היה גורם לי לחשוב ללא ספק, אם כי התובנות שלי היו ודאי שונות משלה. (ואיך הייתי מתייחסת לשיעור בתור אמא, לדָפוק הזה שכמעט שרף לי את הילדה?! הילדה שבתוכי מביטה בי עכשיו בתימהון ובאכזבה).

ואני חושבת גם על השם שנתן פיליפוביץ ליצירה: "שקיעת שמש": מתאים בדיוק לצבעים, לבערה שכבתה. ובו בזמן – הכי קיטש ויפיוף, כלומר אירוניה, ההפך מהפיצוץ שחולל.

ערבות בזמן שקיעה, ואן גוך 1888

יפה שקיעת שמש ללב עצוב

הנסיך הקטן לא היה צריך להמתין כדי לצפות בשקיעת השמש. הכוכב שעליו גר היה כה קטן שדי היה להזיז את הכסא כמה צעדים כדי לצפות בה.
"אתה יודע…" הוא אומר למספר, "טוב לראות את שקיעות השמש כשהינך עצוב מאד…"
יום אחד הוא ראה ארבעים וארבע שקיעות. או אולי רק ארבעים ושלוש – יש הבדל בין תרגום אריה לרנר – 44, לאילנה המרמן – רק 43.
ובהמשך לתמיהה הקטנה: יותר ויותר אני מבינה שקסמו של "הנסיך הקטן" מצוי בתפר הזה בדיוק, בין הפיוט-הגובל-בהתפייטות לבין היובש הקונספטואלי (וכבר כתבתי על זה קצת, למשל כאן). בין פצע האובדן שמשקפת-מעוררת השקיעה, לבין הפעולה הטכנית של הזזת הכסא; הגרירה והנקישה הם רעשים מפכחים השונים ככל האפשר מנגינת הכינורות המלווה את פיוט השקיעה. שלא לדבר על המכניות של השיכפול (עוד גרירה ועוד גרירה) ושל הספירה.
וכמה מהר צריך לטוס כדי לראות יותר משקיעה אחת ביום? – האמצעים של סנט אקזיפרי הטייס קצת יותר מתונים אמנם, משל פיליפוביץ הפרטיזן.

*

ולסיום, שקיעת שמש מהירה

לסיום וגם לחיוך – נזכרתי בשקיעת שמש שלישית, שראיתי פעם בהצגה של תיאטרון חפצים. המופע התרחש על שולחן ובמהלכו אפה המספר עוגה אמיתית. כל שלב בהכנת העוגה הקביל לשלב בסיפור והמחיש אותו על דרך המטאפורה.
בשלב מסוים הכריז המספר: "בקרוב תחזו בשקיעת השמש. אני מבקש מכם להתרכז כי השקיעה תהיה מאד מהירה!" ואז הוא פיצח ביצה על מצחו, ותוכה נשר אל ערבות הקמח שכיסו את שולחן ההצגה.

(וקליפות הביצה? הן הפכו לעננים, אבל זה כבר היה בסיפור אחר)

*

עוד הרהור בזיכרון של מרינה אברמוביץ (בצד ששה זכרונות מכוננים אחרים): קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »