Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שפת חפצים’

פוסט קצרצר, מעין הערת שוליים לפוסט על העיפרון השחור של ינאי פרי.

אודיון רדון, ביצה, 1885

אודילון רדון, ביצה, 1885 "לכל אחד מהם יש עיניים קורעות לב בייאושם מעצמם וממקום מגוריהם," כתב רדון על האנשים שביניהם גדל.

הדפס האבן שלמעלה הוא האהוב עלי ביותר מכל ציוריו של אודילון רדון. גם מבין "השחורים" כפי שקרא להם בחיבה, וגם מעזי-הצבעים הזורחים. אפילו את הרקע ה"רוחש חיידקים" אני אוהבת; כל כך התאמצתי לראות אותם בילדותי עד שהצלחתי, אף שעמוס עוז מתגאה ב"סיפור על אהבה וחושך" שהוא היה היחיד.

אבל העיקר כמובן הוא הביצון האנושי ("בן אדם – ראו זה פלא! / אין לו שום דברים כאלה./ לא כנף ולא נוצה -/ סתם קירח כביצה!" כפי שאומרת החסידה בשיר של לאה גולדברג).

מה קוסם לי? ראשית תיאטרון החפצים: האופן שבו הגביע מִתרגם לצוואר ולצווארון גולף שחור; ספק צווארון של שודד רעול פנים, ספק של קורבן חסום פה.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילום אנני ליבוביץ', מתוך דיוקנים ללא פנים==.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילום אנני ליבוביץ', מתוך דיוקנים ללא פנים.

בשער לאמנות המודרנית כתוב שאודילון רדון "סלל את הדרך לסוריאליזם", אבל הביצון כבר לגמרי שם, וגם בתוך האימה שממנה יבקע תיאטרון האבסורד בעוד עשרות שנים.

ועם זאת, וכמו בתיאטרון האבסורד, זה גם מצחיק.

במעט שקראתי לא מצאתי הסבר לכמות הראשים המופרדים מגופם המקורי אצל אודילון רדון. זה הזכיר לי את ג'ואל פיטר ויתקין והחיבה המשונה שלו (שלא לומר אובססיה) לראשים כרותים. ובעצם, צילומי האברים של ויתקין הם הנגטיב של הביצון; בעוד שרדון מאניש את הביצה, ויתקין מחפיץ ומדמים את הגוף האנושי.

ג'ואל פטר ויתקין - טבע דומם עם שַׁד

ג'ואל פיטר ויתקין – טבע דומם עם שַׁד

ג'ואל פיטר ויתקין - טבע דומם מקסיקו

ג'ואל פיטר ויתקין – טבע דומם מקסיקו

ג'ואל פיטר ויתקין - אישה על שולחן, 1987 (גם גביע הביצה של רדון מתפקד בין השאר ככן)

ג'ואל פיטר ויתקין – אישה על שולחן, 1987 (גביע הביצה של רדון הוא לא רק צוואר אלא גם כַּן)

לדוממים יש חיים ותודעה. כתבתי על זה ספר. רומן. הרומן הכי עצוב שלי.

"כמה מעט היא יודעת על עולמם של החפצים. מה נעים להם, מה הם אוהבים. אם קיים בכלל דבר אחד שיכול לגשר על ההבדלים בין קשי-עורפו של השטיח החום (המעוטר בדוגמא גיאומטרית פשוטה כתוכנית של דירה) לגנדרנות הנבולה של נוצת טווס מכורסמת, להתרפסותה של מגבת לחה. ודווקא היא צריכה לגלות את הסוד. היא שאין לה מושג על שום דבר."

(מתוך גב הספר, טבע דומם)

אבל לא הייתי כותבת את הפוסט לולא "ארנבות משוקולד" של לאה גולדברג, שהתנגן במוחי כל השבוע האחרון. הביצון של רדון חי על זמן שאול, באימה הצרופה הדוממת של ארנבות בחנות הממתקים:

בחלון גדול יושבת
כל משפחת הארנבת.
ומעבר לו עומדים
ילדות גם ילדים.

שלא לדבר על המונולוג קורע הלב של אמא-ארנבת:

אוי לי, איך אוכל לסבול
אם יתחילו לאכול
גם את בני, גם את בתי?
קודם כל אכלו אותי!

*

עוד באותו עניין

חייל הבדיל האמיץ

פניה ברגשטיין והליצן

דניס סילק – הקדמה

דניס סילק, אביגיל שימל – צילומים

על מוכרת הגפרורים הקטנה

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ

ועוד

Read Full Post »

"שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב)

הבטחתי לכתוב על ה"פילם סטילס" של סינדי שרמן, סדרת תצלומים בשחור לבן מסוף שנות השבעים, שבהם גילמה גיבורות של סרטים (מדומיינים) משנות הארבעים, החמישים ותחילת הששים; "קטלוג הסכיזופרני של נשים מנוצלות, בודדות, ומנותקות," כפי שכינה אותו מאיר אגסי.

אבל בעוד שאגסי התמקד בתסריטים שהצילומים גורמים לנו לדמיין, כלומר במה שקיים מחוץ לתמונה ורק נרמז בה, אני מתעניינת בנראה; בתנוחות ה"כוריאוגרפיות" של הגיבורות, במרחב שבו הן ממוקמות, בבגדים שהן לובשות ובחפצים שמקיפים אותן. ובזיקות הברורות בין כל הדברים האלה. זה יצא קצת ארוך ולכן חילקתי לשניים. זה החלק הראשון.

הפילם סטילס של שרמן תמיד ריתקו אותי בזכות האיכות החמקמקה. הם נראים מוכרים מאיזה סרט מעורפל, כמעט אותנטיים או לפחות דו משמעיים. לא בכדי מכנה אותם מאיר אגסי "תמימים, פשוטים וחמים". אבל כשמנגבים את הדוק הנוסטלגי מתגלה סינדי שרמן לא פחות מוחצנת ובוטה ממה שתהיה בעתיד.

וכמה מילים על ההתחפשות, כי זה הבסיס בסופו של דבר, לכל מה ששרמן עושה. שרמן מתחפשת כמו שילדה מתחפשת, לא רק במועדים קבועים כמו פורים או הלואין, אלא כמשחק וכבריחה וכדרך ללמוד את העולם ולמדוד אותו על עצמה. וגם בתוצאה יש איכות כמו ילדית. כי ילדים בתמימותם לא תמיד מבינים את מושא החיקוי, הם לא מבחינים בין עיקר לטפל, וחושפים בלי משים את המניפולציות והשקרים שמזינים את המקור.

ובהמשך לכך – שרמן מאמצת מין תמימות מלאכותית שמצעפת וחושפת כאחד (זה נשמע קצת כללי, אבל חכו חכו, עד סוף החלק השני). היא משתמשת בחפצים בלהיטות גדולה מדי, ובלי משים מקלפת את ציפוי הנוסטלגיה, המותרות וההבטחות וחושפת משהו פוליטי שקשור לרכוש ולנשים, למרחב שבו הן מתקיימות ולשיעבוד. המשהו הזה מתייחס לכאורה לתקופה שבה נוצרו הסרטים אבל ימיו כימי המוטו שבחרתי לפוסט – "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב) – והרבה לפני.

ונתחיל משתי דוגמאות פשוטות, כמעט תמימות.

סינדי שרמן untitled film still #53  1980

סינדי שרמן  untitled film still #53  1980  לחצו להגדלה

במקרה או שלא במקרה התלתל הבהיר על מצחה של הדמות מזכיר – וכמעט ממשיך – את העלים על פס הקישוט של המנורה בעוד שה"גבעול" הוא מ"אותו סט" של פסי החולצה. הזיקה הדקורטיבית בין הגוף לחפץ ולבגד מטרידה גם בגלל השיבוש במרחב. השיער קרוב מדי למנורה (אני דואגת שיישרף), הדמות קרובה מדי לקיר – זה כמעט תבליט ולא סצנה תלת ממדית. מה עוד שאין סיבה דרמטית למיקום – הדמות לא נראית מבוהלת, היא לא נראית כאילו נדחפה. היא מרותקת למשהו שנמצא בכלל מחוץ לתמונה אבל משום מה היא נותרת נוקשה ומתבוננת בו מזווית העין מבלי להפנות את ראשה. יש משהו סכיזופרני גם באופן שבו האור נופל על הקירות. לכאורה אלה אותן לבנים אבל כל קיר מגיב אחרת. במכלול כולו יש משהו סתום והיצ'קוקי.

*

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17 לחצו להגדלה

למעלה, שרמן מצלמת את עצמה ליד קשת של בניין, שכמעט זהה בגודל ובצורה למטפחת שעל ראשה. בהדפס של המטפחת יש פס כהה ואזור של נקודות כהות. שני האלמנטים האלה משוכפלים ברקע, בפס הצל הכהה של הבניין ובבליטות הכהות של המזגנים שמנקדות אותו.

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17 (פרט)

סינדי שרמן 1978 untitled film still # 17 (פרט. גם הנצנוץ הסינטטי של השיער מטריד)

אפשר היה לייחס את זה לפורמליזם משונה (אף שאין דבר כזה "פורמליזם משונה", ה"משונה" כבר משבש את טוהר הפורמליזם ומגניב פסיכולוגיה ורגש) לולא המבט הקצת פוזל ומתחמק ולולא הצפיפות; הדמות קרובה מדי לקשת הבנויה. ברבים מן הפילם סטילס ההעמדה קלסטרופובית, כאילו הדמויות תמיד נהדפות לאנשהו, כאילו שרמן לא מבינה ולא מכירה במרחב הטבעי שלהן. ובסופו של דבר הקשת כאן היא כמו מסגרת שבה תילכד הדמות, או כעין בבואה מטרידה בריקנותה.

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 49

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 49 – עוד מרחב משובש עם כוונים סותרים

*

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 50

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 50 לחצו להגדלה

התמונה שלמעלה כמעט מקברית ברמת החיפצון שלה. בין החפצים הערוכים בסלון נמצאת גם אישה-חפץ (עם כובע אהיל וחתול חרסינה). "אישה-חפץ" בגלל הדמיון לחפצים אחרים: היא שחורה ונוקשה כמו הפסל האפריקאי וכמו הכורסה שמאחוריה. היא מחזיקה על ברכה מאפרת זכוכית כמו השולחן שלשמאלה. ואגב, גם בתמונה הזאת המרווחת לכאורה – שימו לב לרהיט הלא ברור שנדחף לספה מאחור.

*

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 11

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 11 לחצו להגדלה

למעלה עוד דוגמא קיצונית של חפצון. "המתאבדת" נשמרת לא לקלקל את העיצוב. היא לובשת את מיטב בגדיה ומתקשטת במחרוזת. תנוחת גופה ממשיכה את האלכסון של שלושת החפצים על הארונית משמאל. בעוד שחפצי הארונית הימנית מהדהדים עם לפיתת הכיסוי. הכבל של המצלמה מבצבץ מהכיסוי המופשל וגם מתחת למיטה וחושף את "שקר" הצילום, ובו בזמן מדגיש את חנק המחרוזת הכרוכה לצוואר ואת קווי המתאר השחורים של הכלבלב התפור לכר.

"אפליקציה", כך קראו פעם לאומנות תפירת הטלאים הדקורטיביים. המילה נחמסה בינתיים לצרכים אחרים, אבל אם יורשה לי לשאול אותה לרגע בחזרה – שרמן הופכת את עצמה לאפליקציה על כיסוי המיטה. גברת-אפליקציה עם כלבלב-אפליקציה. ועוד לא אמרנו כלום על הכיוונים הסותרים והמשובשים. האישה ההפוכה ביחס למיטה, ביחס לכלב, למבט שלה, לזווית המטפחת שבה היא מנפנפת לפרידה כאילו עמדה.

חשבתי על ההבדל בין יחסי חפצים-נשים אצל שרמן ליחסי חפצים-אנשים אצל גבריאל מונתר האקספרסיוניסטית. כמו למשל ב"האזנה" שלמטה.

גבריאל מונתר, 1909, האזנה

גבריאל מונתר, 1909, האזנה

החפצים בציור של מונתר יוצרים מעין דמות אסמבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת) המשכפלת את הדמות האנושית: הנקניקיות על הצלחת מקבילות לפיסת החולצה בתוך הז'קט. הקופסא הכחולה היא גלגול-הדהוד של המלבן הירוק כהה (פפיון?) ליד הצוואר. המנורה העומדת והאהיל של מנורת התקרה – מחקים את הפרצוף של האיש, כולל הזקן הירוק. בהומור של מונתר יש משהו מלנכולי אבל לא שחור. החפצים שלה מזדהים עם הדמות (עוד קצת על מונתר וחפציה כאן).

החפצים של מונתר הם כמו אנשים. ואצל שרמן להפך – הנשים הם (כמו) חפצים. מונתר לירית ושרמן מנוכרת. האישה-חפץ המאובנת עם הפרצוף המחוק מפילם סטיל # 50 דומה יותר לאישה-רהיט של סטנלי קובריק או אלן ג'ונס. למעט המיניות. ועל כך בפוסט הבא.

מתוך "תפוז מכני" של סטנלי קובריק, 1971

מתוך "תפוז מכני" של סטנלי קובריק, 1971

אלן ג'ונס, כסא, 1969

אלן ג'ונס, כסא, 1969

*

קשורים בכל מיני דרכים

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)
כל סדרת "אמבט החלב" על צילומי המפורסמים של אנני ליבוביץ' לפרק הראשון על אנדי וורהול
פוסט ארכיטקטוני?
אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי
אביגיל שימל, דניס סילק, תערוכה, וגם הקטלוג
ועוד

*
ואם אנחנו כבר בנשים וחפצים – ביום חמישי ה21 לנובמבר, "פרנהיים", דרמה עגנונית אכזרית ומנומסת
שמציגה אלית ובר הנהדרת עם חפצים, בגלריה תיאטרון החנות. לפרטים והזמנות.

אלית ובר ב"פרנהיים"

אלית ובר ב"פרנהיים"

*

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא מעין קטלוג לתערוכה וירטואלית שאצרתי: אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק.

מומלץ לצפות קודם בתמונות הנהדרות

*

אביגיל שימל נהייתה צלמת בגלל דניס סילק. אבא שלה היה חבר של דניס. בעצם הם הם היו ארבעה: דניס סילק, הרולד שימל, אריה זקס ויהודה עמיחי. ארבעה משוררים שהיו כל כך מעורבבים זה בזה שקראו לעצמם "המשפחה". יגאל סרנה סיפר על זה קצת. שימל הכירה את דניס מאז שנולדה. רוב התמונות צולמו בזמן ששוטטו ביחד כמו זוג נוודים ארכיטיפי – הזקן בכובע הקש והנערה.

האינטימיות ביניהם מורגשת, כמו גם הקיום המובן מאליו של עולם ה"דברים" כפי שדניס התעקש לקרוא לחפצים, כמו שאחרים קוראים לאסקימואים אינואיטים. חיפצון בשבילו היה סוג של האנשה מזוקקת. "חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים," כתב, "כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה." (מתוך "כשאנו המתים נעור" תרגמה עמליה עפרת).

באנתולוגיה מתורגמת משירת נאזים חיכמאת הוא לא בחר בשירי הכלא הנחשבים שלו, אלא בשירי חפצים ואיברים: "שיר המלפפון המופיע על שולחנו ומבשר את האביב כשבחוץ השלג מגיע עד ברכיים, מלפפון צעיר, יבלולי ורענן כמרגנית. או שיר הקלה על ששפמו של סטלין כבר לא טובל במרק שלנו." (כפי שסיפרה עזה צבי).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

שימל אומרת שדניס רב עם אִמהּ כי חשב שהעליבה את אחת הבובות. בזמן אחר במקום אחר הוא היה שאמאן. כאן הקצו לו את שמורת הטבע שנקראת אמנות והוא כל הזמן חרג ממנה. וגם את זה רואים בתמונות. רואים את דניס. בלי מסכות. כלומר עם; המסכה על פי דניס, מסלקת מן השחקן את כתם אנושיותו המוחלטת ונותנת לו דריסת רגל בעולם החפצים.

דיאן ארבוס, ללא כותרת

דיאן ארבוס, ללא כותרת

וזה ההישג העצום של שימל. היכולת שלה ל[ה]ראות את דניס; אינטימי, נינוח, משחק, ובו בזמן מורכב וחשוף כמו אצל דיאן ארבוס.

חשבתי הרבה על ארבוס כשהסתכלתי בדניס של שימל; ארבוס תמיד הסתייגה שלא לומר נרתעה מרעיון "הקומפוזיציה". היא הצהירה שאין לה מושג מה זאת קופוזיציה טובה. היא רק מגששת את דרכה למה שמוצא חן בעיניה. היא דיברה גם על rightness לעומת wrongness (מישהו צריך לכתוב פעם על השימוש של ארבוס בשפה, על המנהג שלה לגזור שמות עצם משמות תואר למשל): "לפעמים אני אוהבת את הנכונות ולפעמים את השגיאתיות. וככה גם בקומפוזיציה."

קורה ששימל נענית לפיתויי הקומפוזיציה. התוצאה יפהפייה, עד כדי כך שכללתי אחת בתערוכה על אף האיכות המעט פלקטית מוחצנת. אבל בדרך כלל העין הרגישה והחכמה שלה פועלת מאחורי הקלעים, או אולי כגיס חמישי שתומך בדניס ובאופן הייחודי שבו חווה את עולם החפצים ושיכול בקלות להיתפס כשרירותי ומופרך, ובזכות שימל מתעורר כאן איזה ספק ואפילו תחושה מטרידה, כמו בכל פעם שמתערערים גבולות המציאות. 

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל. "האמת היא שמברשת נעליים או כובע (כמו אצל מגריט למשל), הם בעצם מסיכות." כתב דניס. בצילום של אביגיל שימל, צל העץ על חזהו של דניס מספק גוף צר אלטרנטיבי לראש-נעל, מתווך בעדינות בין החיים האנושיים לחפציים.

רנה מגריט

רנה מגריט

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

 דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים== של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מAGUA של פינה באוש. הבובות של דניס הן לא תדמיות.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מהפינה באוש למעלה. דניס זה לא על הפער בין המציאות לפנטזיה או לתדמית. ה"שגיאתיות" גמורה ומוחצנת, אבל כמה העננים מגבים את השיער והסומק של הפנים ומתחרזים איתם. ועוד שורה של דקויות: היחס בין הצ'ופצ'יק של הברט לכף היד הענקית הוא כמו הערה קומית על פרופורציות. והשיח הכהה משמאל שמאפשר את שחור הברט לא כחור בתמונה ולא כמגזרת. וגם הפסים העקומים והמקומטים בחולצה משתפים פעולה עם הטורסו הקרוע, ועוד ועוד.

*

דניס חי על הגבול. באופן הקיומי מטפורי וגם פשוטו כמשמעו. הוא גר בירושלים על הגבול עם ירדן. השירותים שלו היו בחוץ. יום אחד הוא החליט לבנות שירותים צמודים לבית והתברר שהם דורכים על קו ההפרדה. הירדנים הגישו קובלנה לוועידת שביתת הנשק ולבסוף הוחלט להרשות לו להשתמש בשירותים ובלבד שייכנס אליהם מהבית ולא מבחוץ.

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מתברר ששירים של דניס סילק נלמדים בבגרות המורחבת בספרות; אחת המורות הציגה אותו בטעות כמשוררת פלשתינאית. וגם זה כמו כל הסיפורים שקשורים לדניס איכשהו מצחיק ומכאיב ומשבש הרככיות וגבולות. אולי דניס סילק הפלשתינאית היא כמו ררוז סלבי, האלטר אגו הנשי של מרסל דושאן. יש זיקה משונה בין סילק לדושאן נביא הרדי מייד. רק שאצל דניס הכל היה קרוב יותר ורגשי. ואני לא מדברת רק על אסלת קו ההפרדה לעומת המשתנה שדושאן הציב במוזיאון. אני מותחת את זה גם להבדל בין האבק שדניס לא הסכים לנקות בטענה שהוא "צריך" אותו (ראו בהקדמה), לאבק ש"אושר" על ידי דושאן כחלק מן "הזכוכית הגדולה" (ראו תמונה).

וזה בדיוק העניין. כי אם דניס היה רק שאמאן שהוטל קדימה במכונת הזמן, היה קל יותר להטמיע אותו ו"להשתמש" בו. אבל בה במידה היה בו צד האוונגרד המנוכר והמחוספס, שעסק בפירוק, לא באיחוי. כמו שאמר הדס עפרת על מחזותיו: "כל רגל של הכסא היא יישות נפרדת. לראש אין יד שתעזור לו לנגב את דמעותיו." דניס טען שגם חלקים של הגוף האנושי הם חפצים בזכות עצמם, מה שהופך אותו לאמן גוף. אבל על כך בפעם אחרת, אני כבר מכבה את האור בפוסט הזה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה==). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו כאן==)

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו)

*

בלי להמעיט בצד הכובד, מבליחה מדי פעם גם שמחה כמעט ילדית

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח מתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה וצל העץ (הנחבא בעצמו מאחורי הבית) מציץ כמין ראש חלופי.

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח ומתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה. בכלל הקווים האנכיים מקפצים-מתנגנים. ואילו צל העץ (החבוי למחצה במשחק משלו) מציץ כמין ראש חלופי.

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

*

אני מקורבת לדניס מצד החפצים והתיאטרון, ובכל זאת שיר לסיום:

1.
מה ילד שותה?
תורה וחלב משדי אמו.
מה ילד לומר?
את האי של שמו וגופו
כנגד הזרות הגדולה של העולם.
הוא מרים מבט אל אמו,
נישא בחלום אמהותה
וחוקר את החידה שהיא עצמה לא פתרה.

2.
כשהוא נשלח ליטול את ידיו לפני האוכל,
הוא משחק ביבשות מבועות סבון,
וחוזר נקי ואפל.
מה הוא אוכל?
כדורי לחם של התקוממות,
ובשר בקר פרוס דק,
מתובל בשיחת הסועדים.

3.
נורא לאכול
אוכל מוכן עם המתים.
הם קמים להובילו
בין העצים החיים.
נורא להתבונן במטוטלת
ולא לדעת למה השעון כולו מצלצל.

דניס סילק, 1980. תרגמה אירית סלע

*

כל הזכויות על תצלומי דניס סילק שמורות לאביגיל שימל

את הסיפור על השירותים של דניס שמעתי מנחמה שפרן, מדריכת טיולים בירושלים.

*

עוד באותם עניינים

לפוסטים על שפת חפצים, הפניתי בסוף ההקדמה

לפוסטים על צילום, בסוף התערוכה

ובאופן אחר גם:

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

חיוכי האתמול והמחר

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

איור וכוראוגרפיה – הערה שנייה על תום זיידמן פרויד

*

Read Full Post »

דניס סילק (1998-1928) משורר ומחזאי בשפה האנגלית ואיש בובות וחפצים.

*

1. סיפור

חשבתי הרבה איך להציג את דניס ואת הקשר הייחודי שלו לעולם החפצים. בסוף החלטתי לספר סיפור. שמעתי אותו ממיקי מבורך. זה סיפור אמיתי על חזרת הקריאה של "חיזור" ו"נישואין", שני מחזות קצרים שדניס כתב. פא צ'וא, ישראלית ממוצא סיני עם שיער ארוך וחלק, ביימה אותם. מיקי אומרת שזה סיפור על פא. היא צודקת כמובן, אבל זה גם סיפור על דניס.

ובכן, חזרת הקריאה נערכה בביתו של דניס. הבית שמייקל שוסטר קרא לו "הבקתה המכושפת", היה מלא בחפצים; גם חפצים מיוחדים כמו בובת הבונרקו שדניס היה מכסה בטענה שהיא מעבירה עליו ביקורת, וגם חפצים רגילים וזולים שדניס אהב וכיבד. המתרגמת חנה עמית כוכבי סיפרה שפעם ניסתה לנגב את מעטה האבק שנח על המטבח ודניס הזדעק שזה האבק שלו, הוא צריך אותו. הוא לא היה נגוע בַּגזענות האספנית שמעדיפה חפצים בעלי יופי או ייחוס. הוא זיהה גם את הנשמה של החפץ הפשוט יותר. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שמאן.

לחפצים אגב, הוא התעקש לקרוא "דברים": things. ולא objects כמקובל בתיאטרון חפצים. אבל נחזור לסיפור.

בחזרה השתתפו השחקנים, רוני פיסקר, מיקי מבורך, ורחל ברדור שהיתה שחקנית תסכיתים בקול ישראל (מיקי תמיד מוסיפה פרטים כאלה שממקמים ומחיים את הסיפור), וגם דניס עצמו ופא הבמאית, שהיה לה כאמור שיער סיני ארוך וחלק (ומן הידועות היא שיש לי חולשה לשיער). ואולי גם אנשים נוספים מצוות ההפקה.

לדניס אגב, היו רק שתי כוסות בבית ובאחת מהן היה פרח. כשבא אורח היה צריך לשטוף את הכוס עם הפרח כדי שהאורח יוכל לשתות. למה היו לו רק שתי כוסות? כי הוא לא יכול היה לשאת את יתמותן של הכוסות העודפות בימים דלי אורחים.

ובכל מקרה, עניין הכוסות נפתר איכשהו וכל אחד מהמשתתפים מצא לו מקום. פא ישבה על הרצפה, שעונה אל שידת מגירות. החזרה היתה איטית ורגועה. אחרי כל משפט עצרו לאסוציאציות והערות. הקריאה התמשכה כשלוש שעות ואחרי שהסתיימה, פא רמזה לרוני שיתקרב. התברר שאחת המגירות היתה פתוחה מעט כשהתיישבה וקווצה משערה השחור והארוך השתרבבה לתוכה. כשנשענה לאחור המגירה נסגרה בחוזקה והשיער נתפס ומשך את ראשה לעבר התקרה. היא ישבה כל הקריאה בסנטר מורם בגלל השיער הלכוד.

למה התאפקה? כי היא סינית מנומסת, זה חלק מהתרבות. ומלבד זאת למדה מאמא שלה שככל שמתאפקים יותר גדֵל העונג שבשחרור. ולמה זה סיפור על דניס? כי רק בבקתה המכושפת שלו יכלה מגירה להשתלט על אדם ולהפעיל אותו במשך שלוש שעות כאילו היה בובה. רק אצלו יכלה במאית להפוך למריונטה כששערה הארוך מחליף את חוטי המנגנון.

דניס סילק מנסה לשתות משתי כוסות בבת אחת ומתלבט בכל פעם כיצד לעשות זאת, זהו עיסוק סיזיפי שבו הוא חוזר על הניסיון בדרכים שונות  ובכל פעם חוזר לנקודת ההתחלה. צילמה: אביגיל שימל. לחצו להגדלה

דניס סילק מנסה לשתות משתי כוסות בבת אחת. בכל פעם שהוא נכשל הוא חוזר לנקודת ההתחלה. צילמה: אביגיל שימל. וכל הזכויות שמורות לה. לחצו פעמיים להגדלה

*

2. תערוכה

אביגיל שימל היא צלמת. היא צילמה את דניס במשך שנים. צילומים נהדרים עם חפצים ומסכות שמסלקים את "כתם אנושיותו המוחלטת" (כניסוחו של דניס) וחושפים את אזרחותו השנייה – ואולי הראשונה – בעולם הבובות והחפצים. ועכשיו תרועת חצוצרה:

בשבוע הבא תיפתח כאן בבלוג תערוכת צילומים

אביגיל שימל, דניס סילק

כולכם מוזמנים

לתערוכה    וגם    לקטלוג

*

3. שיחה

לא הייתי קרובה במיוחד לדניס. ידעתי מיהו והוא ידע מי אני. ראיתי הצגות שלו. הוא ראה את שלי. לפחות אחת. יום אחד, כשהתגוררתי בארצות הברית קבלתי חבילה עם ספר: מחזות לאנשים ולבובות וכתבים אחרים על תיאטרון מאת דניס סילק. הוא שלח לי אותו, עם הקדשה רשמית מעט נבוכה. בדיעבד אני חושבת שזאת היתה הזמנה לשיחה. פחות משנה אחר כך הוא נפטר. התערוכה הזאת היא המשך של שיחת ה"דברים" שבה פתח. לקח לי קצת זמן לענות לו, אני יודעת; שש עשרה שנה זה כלום בזמן-חפצים.

HAK

*

עוד פוסטים על שפת חפצים

פניה ברגשטיין והליצן

הו אהובת עשרים ושבעת חושי

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

ועוד המון

*

Read Full Post »

בעצם רציתי לכתוב על ציור מסוים ונפלא מאד של פרה אנג'ליקו, ובסופו של דבר גם כתבתי עליו.

אבל עוד קודם לכן הבנתי שהפוסט מתחיל בתומאס מאן

ועובר דרך ציורי הבשורה למרים

והקשר שלהם לפין-אפ גירלס

(אותם פוסטרים פורנוגרפיים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים המחפיצים נשים פשוטו כמשמעו).

*

1. תומאס מאן

הספר הראשון של תומאס מאן שקראתי היה "הנבחר". א' נתן לי אותו, ובעקבותיו קראתי כל תומאס מאן שהצלחתי לשים יד עליו בעברית או באנגלית. אני חושבת שקראתי הכל חוץ מהר הקסמים. גם על זה יכולתי לכתוב פוסט: "איך לא קראתי את הר הקסמים", ובעצם זה קצת קשור להמשך, אז אספר את זה כאן בקיצור: הר הקסמים מתרחש כידוע בסנטוריום לחולי שחפת. התחלתי לקרוא והרגשתי איך תסמיני המחלה מחלחלים אלי מתוך הספר. חומי עלה. התחלתי להשתעל. הפסקתי לקרוא והבראתי. כך שלוש פעמים. בפעם הרביעית ירקתי דם. א' שהוא גם חובש סיפק הסבר פתלתול ליריקת הדם. כבר שכחתי את הפרטים, וממילא לא השתכנעתי. עד אז מעולם לא ירקתי דם. לא התחשק לי למות בגלל ספר. הפסקתי לקרוא. שנים אחר כך לקחתי קורס תומאס מאן באוניברסיטת תל אביב. נילי מירסקי היתה המורה ו"הר הקסמים" היה כמובן ברשימת הקריאה. דחיתי את קריאתו שוב ושוב. בסוף סיפרתי לנילי מירסקי ושאלתי, לקרוא או לקרוא, והיא אמרה "חד משמעית – לא, אני לא לוקחת אחריות".

ובכל מקרה, "הנבחר" היה ונותר התומאס מאן האהוב עלי ביותר (בצד "וידויי ההרפתקן פליקס קרול", אבל זה כבר באמת נושא לפוסט אחר). גיבור הספר הוא צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל – בן לאח ואחות, שנישא לאימו בלי דעת, כמו אדיפוס, והוליד ממנה שתי בנות. כשהוא מגַלה את כל זה הוא מסתגף כדי למרק את חטאו, הוא כובל את עצמו לסלע שומם בלב אגם, ושם הוא שורד שבע עשרה שנים שבסופן הוא מוכתר (ואולי בעצם נמשח) לאפיפיור. הרומן מבוסס על האפוס "גרגוריוס" מאת המשורר הימי-ביניימי הרטמן פון אַוּאֶה שאותו לא קראתי לצערי. קראתי רק את המקור של שניהם, הקובץ הימי-ביניימי גסטה רומנורום ואין מה להשוות בין הטקסט הפשוט ההוא לתומאס מאן שמהלך על הגבול בין מיתוס לאירוניה ומשאיר את הקורא המוקסם תלוי בין שניהם.

בשלב מסוים מכריז המספר, נזיר אירי המכנה את עצמו "רוח הסיפור", שגרגוריוס שרד על האבן שבע-עשרה שנים. "כלום לא תאמינו?" הוא שואל. ומודיע שיוכיח זאת מבלי להסתמך על ניסים, כי אמנם אי אפשר לחלוק על כוחו הכל יכול של אלוהים, אבל הוא עדיין חושש שהספק יכרסם את לבנו וחלילה לו להביא אותנו לידי ניסיון. ואז הוא מתחיל לתאר מה שקרה על האבן. היום הראשון עובר על גרגוריוס בתפילות. אבל ביום השני הוא נהיה רעב וחסר מנוחה, הוא זוחל על ארבע (אין לו ברירה, הוא כבול) ומוצא מעין גומה:

…מלאה לחלוחית עכורה לבנבנה עד שפתיה, ודאי משארית הגשם דאתמול, כפי שסבר, אלא שהיתה עכורה וחלבלבית עד להתמיה, – ומכל מקום רצויה לו כמשקה, ויהיה נאלח ככל אשר יהיה ומאיזה טעם שיהיה, – וכי זכותו של מי היתה פחותה מזכותו להעמיד תביעות. ולפיכך התכופף על גבי האגן הקטן ולחך בשפתותיו ובלשונו את כל אשר היה בו, גימע עד גמירא, כה מועט היה, רק כדי כמה כפות, ואמנם גם ליקק את קרקע הגומץ לאחר שהתרוקן.

טעם המשקה היה מתקתק-טיטי כגון העמילן, מתובל מעט כבקורט שוּמָר וגם מתכתי-ברזילי, ומיד חש גרגוריוס, שלא את צמאונו בלבד שיבר הנוזל, אלא גם את רעבונו, ובמידה מלאה עד להפתיע. הוא היה שבע. הוא גיהק קלות, וכצחצוחית מן המשקה בצבצה מבין שפתותיו, משל היה המועט – יותר מדי. בפניו הרגיש תפיחות כל שהיא, חמימות מסמיקה התפשטה על לחיי, ומשחזר וזחל אל מקומו הראשון בשפת האבן, הניח את ראשו על מדרגה נמוכה שבסלע ושקע בשינה כילד. כעבור שעות אחדות ניעור מחמת מיחוש-מעיים קל…

(מתוך "הנבחר" מאת תומאס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול)

התיאור נמשך עוד קצת ואז מגיע ההסבר: האדמה, טוען המספר, היא שנתנה לגרגוריוס מחלבה. לא סתם קוראים לה "אמא אדמה"; פעם היא הניקה את כל ילדיה אבל מרגע שהאדם למד להשיג את מזונותיו בעצמו לא היה צורך בכך. המנגנון התנוון, ועדיין נותרו פה ושם כמה מעיינות קמאיים כאלה, ואחד מהם למרבה החסד והמזל של גיבורינו היה באותו סלע באגם. התזונה הבסיסית הזאת כפי שמוסבר בהמשך, גרמה לו להתכווץ לגודל של חיה קטנה, אבל כשהשליחים יגיעו אליו ויתנו לו מזון אנושי הוא יחזור בהדרגה לא מבהילה לצורתו ולגודלו המקורי.

ההסבר המלא הוא מצחיק ויפהפה, הגיוני-מופרך כמו כל מדע-מבוסס-מיתולוגיה, אבל ספק אם הוא היה משכנע מישהו לולא שתל אותו תומאס מאן מראש דרך הפרטים. מאן הוא אמן הסוגסטיה דרך הפרטים (לא סתם הוא כמעט הֶחלה אותי בשחפת), ואם תחזרו רגע לציטוט (בייחוד לפסקה השנייה, הפרדתי ביניהן לצרכי הפוסט) תראו שמאן מתאר כאן בעצם תינוק יונק, בפרטי פרטים בלי לפסוח על שום שלב, מתיאור המשקה המשביע כמאכל, ועד הגרעפס והפליטה, ההרדמות המתוקה, וכאבי הבטן.

*

2. הבשורה למרים

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים אֶת-גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ גָּלִילָה אֶל-עִיר אַחַת וּשְׁמָהּ נְצָרֶת׃ אֶל-בְּתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר-שְׁמוֹ יוֹסֵף מִבֵּית דָּוִד וְשֵׁם הַבְּתוּלָה מִרְיָם׃ וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ הַחַדְרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שָׁלוֹם לָךְ אֵשֶׁת-חֵן יְהוָֹה עִמָּךְ בְּרוּכָה אַתְּ בַּנָּשִׁים׃ וְהִיא בִּרְאוֹתָהּ נִבְהֲלָה לִדְבָרוֹ וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ מָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת׃ וַיֹּאמֶר לָהּ הַמַּלְאָךְ אַל-תִּירְאִי מִרְיָם כִּי-מָצָאתְ חֵן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃ וְהִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאתְ אֶת-שְׁמוֹ יֵשׂוּעַ׃ וְהוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן-עֶלְיוֹן יִקָּרֵא וַיהוָֹה אֱלֹהִים יִתֶּן-לוֹ אֶת-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו׃ וּמָלַךְ עַל-בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וָעֶד וּלְמַלְכוּתוֹ אֵין קֵץ׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם אֶל-הַמַּלְאָךְ אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַאֲנִי אֵינֶנִּי יֹדַעַת אִישׁ׃ וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלָיּךְ עַל-כֵּן קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לַיִּלוֹד בֶּן-הָאֱלֹהִים׃ וְהִנֵּה אֱלִישֶׁבַע קְרוֹבָתֵךְ אֲשֶׁר קָרְאוּ-לָהּ עֲקָרָה גַּם-הִיא הָרָה לָלֶדֶת בֵּן בְּזִקְנָתָהּ וְזֶה לָּהּ הַחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי׃ כִּי לֹא-יִפָּלֵא מֵאֱלֹהִים כָּל-דָּבָר׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם הִנְנִי שִׁפְחַת יְהוָֹה יְהִי-לִי כִּדְבָרֶךָ וַיֵּצֵא מֵאִתָּהּ הַמַּלְאָךְ׃

הבשורה על פי לוקאס (ושימו לב שבניגוד ל"רוח הסיפור" של מאן, המלאך דווקא מסתמך על כוחו של הנס. "כִּי לֹא-יִפָּלֵא מֵאֱלֹהִים כָּל-דָּבָר").

יש אינספור ציורים של הבשורה למרים. כמה מהיפים שבהם הבאתי באחד מפרקי זרעי האהבה, והם יכולים להיות שימושיים גם לענייננו. והפעם ענייננו הוא האופן שבו מוגנב תוכן הבשורה – כלומר העיבּוּר ללא חטא, ההפרייה באמצעות רוח הקודש – לתמונה. התוכן מופיע גם בגלוי כמובן: הטוהר של מרים מיוצג בדרך כלל על ידי השושן הצחור (חבצלת, בשמו העממי) שהמלאך אוחז, ורוח הקודש נוכחת בדמות יונה או יונים. אבל ברבות מן התמונות מרומז-מוצפן גם האקט עצמו בדרכים גנובות ועקיפות אמנם אבל לא פחות (ואפילו יותר) סוגסטיביות.

הבשורה למרים, סימונה מרטיני

הבשורה למרים, סימונה מרטיני, המאה ה14, לחצו להגדלה

הבשורה למרים, סימונה מרטיני, פרט

הבשורה למרים, סימונה מרטיני, פרט, לחצו להגדלה!

.

הנה כאן למעלה, בציור היפהפה של סימונה מרטיני, המילים המוזהבות של הבשורה מכוונות לאוזנה של הבתולה הנרתעת בסרבנות, אבל למטה, בקו אברי המין היא מחזיקה ספר אדום כמו השמלה התחתונה שלה. לספר יש מנעולים כמנהג ימי הביניים, אבל הם פתוחים, אחד הסוגרים מונח על כרכוב הכסא, נועל אותו וסודק אותו בו בזמן, הוא כאילו חוצה אותו לשניים (לעומת הכרכוב השני השלם והלא נגוע) ולבסוף אצבעה מחזיקה את הספר הווגינלי פתוח.

סינדי שרמן, באחד מן הפורטרטים ההיסטוריים שלה. היא בוודאי

סינדי שרמן, באחד מן הפורטרטים ההיסטוריים שלה. חותכת את היד בקו הערווה ומחליפה אותה בספר פתוח. היא בוודאי הבינה את החפצים של סיפורי הבשורה

.

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו, 1450-1526 לחצו להגדלה

.

בציור של ויטורה קרפצ'ו לעומת זאת, היונה נורֵית בתוך מעין קרן אור פאלית ספק לתוך ראשה של הבתולה, ספק לתוך חדר השינה המוקטן המצויר ברקע. המסך המכסה את חדר השינה מופשל ומגלה את תוכו האפל, ואין צריך לומר (שוב) שהמסך אדום כמו שמלתה של הבתולה. למעשה המלבן שתוחם את אזור האגן שלה (המתחת לשולחן שלפניו היא כורעת), הוא מעין שכפול של חדר השינה המופשל, כולל הבד האדום, האפלה ואלמנטים חסרי חשיבות כמו המלבן החום בצד. אפילו הכתם הבהיר של כרכוב העמוד הפולש לתוך השחור שמתחת לשולחן, הוא מעין הד-ראי עמום של המיטה המוצעת.

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, מתחת לשולחן, פרט

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט, חדר השינה הוא בדיוק בגודל של המלבן מתחת לשולחן

הבשורה למרים, אורציו ג'נטילסקי, 1563-1639

הבשורה למרים, אורציו ג'נטילסקי, 1563-1639

אורציו ג'נטילסקי עוד יותר מפורש ומתקרב למודע. ראשית הסצנה שלו מתרחשת בתוך חדר שינה, הבתולה צמודה למיטה המוצעת. מעל לראשה תלוי מסך אדום (כמו שמלתה, כרגיל) עם קפלים וגינליים. היונה עפה מן החלון ספק לתוך הקפלים, ספק לתוך ראשה של הבתולה. והפרט הכי מסגיר – המלאך מצביע ישר לתוך קפלי המסך בעוד שהבתולה שמרימה את ידה במין התגוננות מביטה דווקא למטה, אל החלק התחתון של גופה, וכאילו מסגירה שזה אותו דבר.

*

3. פין אפ גירלס

ציירי הבשורה אמנם שמרו (בדרך כלל) על עמימות ועדינות (פתאום עולה בדעתי שגם האחים גרים עשו את זה בסיפור המופלא בת האיכר החכמה שעליו כתבתי פה). אבל הניסיון לדמיין ולהמחיש את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי.

גם לציירי הפין אפ גירלס, הפוסטרים הפורנוגרפיים של המחצית הראשונה של המאה העשרים היה אסור להראות אברי מין (פות היה אסור מכל וכל, וגם שדיים גלויים היו נדירים מאד). וגם הם השתמשו בחפצים יומיומיים כתחליפים. רק שבעוד שהציירים הדתיים פנו לתת מודע (כמו התומאס מאן שלמעלה), הציירים הפורנוגרפיים מסמנים את המטרה על ידי הפשלת הבגד או על ידי תנוחות מוזרות ששמות את אזור הסקס בפוקוס, ואז תוחבים את החפצים קדימה וקורצים בישירות ובגסות.

[בעצם מתבקש פה דיון על הזיקה בין חפצים כמטפורות ומטונימיות לבין החפצת נשים, אבל לא הפעם.]

הנה שלוש דוגמאות מתוך אינספור. אצל Gil Elvgren האישה מטאטאת את הלכלוך (קריצה נוספת) מתחת לשטיח ורדרד בצבע עור, בעזרת מטאטא פאלי.

1Gil Elvgren

2ZOE MOZERT

.

אצל Zoe Mozert (בתמונה למעלה) אלה המברשת והדלי. כמו בשיר מנקה הארובות האומלל מתוך מילקווד של דילן תומאס (רק בלי החן וההומור והעצב של תומאס).

… עד אישה צעירה ריחמה.
מנקה ארובות מסכן היא אמרה
שחור כמו אלוף בקלפים
הו, איש לא ניקה את אֲרוּמְבָּתִי
מיום שהלך אלופי.
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
היא הסמיקה והיא נאנחה,
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
ותביא ת'מברשת שלך!

ואילו אצל Harry Ekman (בתמונה למטה) החצאית מופשלת והסוודר נפרם בעליזות, כדורי הצמר מהדהדים שדיים והמסרגות הנעוצות בתוכם מציירות את משולש הערווה. (כמעט פיוטי בזכות ריבוי הכדורים והאופי הרישומי המינימליסטי של ערוות המסרגות…)

.

3HARRY EKMAN

*

גם הארכתי מאד וגם לא רוצה לערבב את הציור הנפלא בחברה הזאת, אז הסיום בפעם הבאה. לבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ועוד משהו בעקבות התגובות – רוני ה. העיר שלא ברור לו הקשר בין החלקים והוא צודק – שניהם מתקשרים לחלק השלישי והאחרון.

*

עוד בסביבה

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

כל אחד תופס איבר אחר

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י

.

*****************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד

ספריית גן לוינסקי  למהגרי עבודה ופליטים מחפשת מנהל!

כל הפרטים כאן. אתם מוזמנים להפיץ

***************************

Read Full Post »

ארבע הערות על "אילנה" של פניה ברגשטיין, מתוך הקובץ חרוזים אדומים. וקודם תקציר:

"מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה. מכל הבתים והבניינים – את צריף גן הילדים עם הגג האדום והמטפס הירוק. ומכל האנשים שבעולם – את אבא שלה." כך נפתח הסיפור. אבל אבא של אילנה נסע להילחם (במלחמת העולם השנייה, כפי שניתן להבין בין השורות). הוא נעדר זמן רב ואילנה מתגעגעת. ואם לא די בזה מתרגשת עליה צרה חדשה: "הבחורים" מחליטים לבנות גן חדש במקום הצריף הישן והרעוע. כל הילדים מתלהבים, רק אילנה עצובה, אבל איש לא מקשיב לה. הגן הישן ננטש. הצעצועים הישנים נשארים מאחור, כולל הליצן שאבא של אילנה שלח לכבוד יום הולדתה. הצריף עצוב. מחר יבוא הסוחר להרוס אותו. השקדייה והמטפס מבוהלים, אילנה הנואשת פונה לליצן, והוא מציע לה להסתיר את הצריף. איך מסתירים חפץ כה גדול? ובכן: מבקשים מפרחי השקדייה את הלובן ומכינים קירות לבנים. מן האודם של פרחי המטפס מכינים גג חדש ויפה. מהשבילים מבקשים אבנים וחול ומקימים עמודים יפים ומרפסות גדולות מכל הכיוונים. מהמים השקופים של הבריכה הקטנה מקבלים שמשות לחלונות הבהירים. כוכבי המרום שולחים אור להמון מנורות ופנסים. הליצן צובע את הרהיטים ואילנה מתקנת את הצעצועים ומקשטת את הקירות בציורים יפים. המטפס מכסה את עמודי המרפסות וכבר אי אפשר לזהות את הצריף הישן; שני בתים יפים לבנים חדשים עומדים זה בצד זה, ובתווך שקדייה. כשהחברים מתעוררים הם כל כך המומים שהם מצלצלים בפעמון כמו בשעת שריפה. הם ממששים את המבנה הפלאי ומנסים לנחש ממה הוא עשוי, ואז מופיע הסוחר. הוא מחפש את הצריף שלו ולא מוצא. הוא אפילו מזעיק את המשטרה. לבסוף הוא מתבלבל ומסתלק. חבורת הקושרים פוצחת בריקוד. ואז למרבה השמחה, חוזר גם אבא של אילנה מן המלחמה.

*

כל כך אהבתי את הסיפור בילדותי. ועכשיו ההערות:

1. מלחמת הליריקה ברציונליות הנחרצת

"גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם," אמר פעם יוזף בויס. כל שכן לצמחים ולצעצועים.

אילנה בודדה. אבא שלה נסע. אף אחד לא מקשיב לה, לא המבוגרים (הגננת, הבחורים, הסוחר, ובכלל) הלהוטים לבנות את הגן החדש ולהיפטר מהישן, ולא הילדים. אין לה עם מי לדבר, אז היא עושה מה שעשו גיבורי אגדות מאז ומעולם, היא מדברת אל העצים ואל האבנים ואל הצעצועים.

רק לאחרונה קראתי בספרון הגולגולת של מנגלה על דיבוב חפצים בימי הביניים ולפניהם. ביוון העתיקה היה כמסתבר בית משפט נפרד שעסק בתביעות נגד "סוכנים לא ידועים וחפצים דוממים". אנשים מיוחדים תרגמו את "שפת הדברים" לשפת בני אדם, ו"נתנו קול לדברים שהטבע לא נתן להם קול" (רטוריקן בשם קווינטיליאן המצוטט בספר).

לילדים יש כשרון טבעי לזה. אילנה מדובבת את הליצן ומגייסת שמיים וארץ לעזרתה. היא מדברת עם הכוכבים ועם מי הבריכה, עם המטפס, השקדייה והחול אשר בַּשביל וכולם נחלצים לעזרתה. אחרי שהסוחר מתייאש היא רוקדת עם הליצן, "ופרחי המטפס האדומים קפצו-רקדו גם הם, וחלונות הצריף הזהירו משמחה, והשקדייה מחאה בענפיה כמו בכפיים מרוב נחת". יש בזה משהו מיסטי, כמו בהרים ש"רקדו כאילים, גבעות כבני צאן." לא רק שאילנה כבר לא בודדה, העולם נענה לה והופך לתיבת תהודה.

*

2. צל ההיסטוריה

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אילנה. למלחמה של אבא אין שם. ואף מילה על השואה. אבל היא רובצת ומתגנבת בעקיפי עקיפין, דרך ההאנשה של הצריף הישן ודרך הצורך "להסתירו" מפני הכּוֹרֵת. דרך האבל על מה שצפוי לו, שבו מהדהד (בעדינות ועל קצות האצבעות) האבל האחר הגדול על העולם הישן שנחרב. כך מתואר הגן העצוב: "נשארו כמה צעצועים שבורים ובובות קרועות, והכסאות עזובים וריקים והשולחנות מבויישים" (נזכרתי בשיר-קינה של אברהם סוצקבר על הבובות שבוכות, כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא"), שלא לדבר על הצריף "הקטן, השחור והכפוף" העומד מול "הבית הגבוה והלבן". הצריף שחור וכפוף כמו הפחמי של חנה'לה, שגם עליו כבר כתבתי כתמצית היהודי הגלותי המגיח מן היערות. ואם כבר מדברים על זה, אילנה זקוקה להרבה אור. והכוכבים של פניה לא פחות נדיבים מהירח של חנה'לה "וכוכבי המרום נתנו להם מאורם, ויהיו פנסים רבים ומנורות יפות על התקרה מבפנים ועל הקירות מבחוץ, ויהי הכל מואר אור בהיר ונוצץ," כותבת פניה ברגשטיין, והשוו לסיום שמלת השבת: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

יוסל ברגנר

יוסל ברגנר

*

3. הערת ביניים (מהסוג המאגי-פסיכולוגי)

בראשית היו אבא וגן וליצן ושקדייה. זו היתה שלמוּת (ואל תשאלו מה עם אמא, אין אמא בסיפור, רק גננת). ואז אבא נסע ועכשיו גם בובת הליצן והגן כולו נמצאים בסכנה. טבעי שאילנה מתנגדת לשינויים. לפי כללי המאגיה הבסיסים – שלא צריך להיות מכשף כדי להבין אותם ואפילו לא פסיכולוג, מספיק להיות ילד – אסור שהגן ייהרס. כדי להבטיח את שובו של אבא צריך לשמר את העולם כפי שהיה. הדאגה לגן היא בעצם הדאגה לאבא, שיהיה לו לאן לחזור.

והתנועה הזאת, בין חוסר אונים גמור לעוצמה אינסופית – כמו של הילדה אילת, רק אחרת.

*

4. ליצן קטן נחמד

ליצנים מבינים מה שאנשי "הרציונליות הנחרצת" לעולם לא יבינו. בסיפור הנפלא של ג'יימס ת'רבר הליצן הוא היחיד שיכול לתת לנסיכה את הירח, כי הוא היחיד שמקשיב לה.

הליצן של אילנה הוא מתנה מהאב ושלוחה שלו, שלוחה משמחת, כי זה ייעודו של ליצן (וגם של אב), להעלות חיוך על פני ילדה עצובה.

אלא שבניגוד לגיבורה של ת'רבר, אילנה אינה נסיכה. היא חיה בעולם שבו אין רכוש פרטי (הליצן אמנם ניתן לגן לכבוד יום הולדתה, אבל הוא של כולם) שבו אין מחשבות פרטיות, ואלה שיש גורמות רק כאב ובדידות. ובעולם הזה הכֹּה שיתופי ויצרני ומגויס (ותאמינו לי, הייתי שם), פניה ברגשטיין, תבוא עליה הברכה, נותנת לגיבורה שלה ליצן! היא מעניקה לה שוטה חצר משלה. בלי לעבור על הכללים; פניה היא ילדה טובה. היא לא עושה דווקא. היא ממתינה בסבלנות שהליצן יתבלה ושאר הילדים ימאסו בו, ואז כמעט בחשאי, היא מוסרת אותו לאילנה עם כל התנופה הפיוטית-חתרנית-תודעתית, עם מגע הקסם שהופך צריף מט לנפול לארמון רב תפארת עם עמודים וגזוסטראות.

וכמה זה הזכיר לי את הליצן מסנדל הזכוכית המופלא של אלינור פרז'ן בתרגומה המופתי של דליה רביקוביץ'. הנה ציטוט קטן מהסוף, שבו הפיה, בדמות סבתא קטנה ומצחיקה מנופפת בקב שלה ומבקשת מן הליצן ("ליצן, ליצן שוטה וחכם") להראות לנסיך את ארץ אין-שם.

הליצן תפס את הקב, וזה הפך בכפו לשרביט של כסף נוצץ שכוכב נעוץ לו בקצהו. הוא החל להסתובב כסביבון בחדר, כמו ילד שהניחו לו לשחק כאוות נפשו, והיה ממלמל ומכה בשרביטו את הרצפה והכתלים, ואחר כך התרומם אל התקרה כמו כדור פורח והיכה בה בשרביטו. כל דבר שנגע בו השרביט שינה מיד את טבעו: הזקנה צימחה כנפיים כמו ציפור, המברך על היין העווה העוויות כמוקיון, הרכב החל לרקוד כמו בדחן, המחצצר הפך לקוסם מארצות קדם שהיה מלחש לחשים והשבעות. הכרוז הפך לזמר ספרדי, מסלסל בגרונו וכובש את לבות הנשים. הגברות הפכו לפרפרים, האדונים לשפיריות והארמון כולו הפך לכוכב שביט שהסתובב שלוש פעמים סביב לשמש.

ובחזרה לפניה ברגשטיין – לכאורה ואולי לא לכאורה, היא איבר חי ופעיל ונאמן של החברה, היא עושה את כל מה שאמרו לי לעשות, ומרצונה. אבל יש בה גם צד אחר, שקשור אולי למחלת הלב שלה. מין צל שמזכיר קצת את אמו של עמוס עוז (שגם לה קראו אגב, פניה). "אמי, מצִדה," (הוא כותב ב"סיפור על אהבה וחושך") "חיתה על פי הקנון הרומנטי האחר, זה התפריט המופנם, המלנכולי, הערירי-מינורי, המתובל בייסוריהם של בודדים שבורי לב ועתירי נפש." ואת המגע הזה של הצל והעצב והפיוט אני לעולם לא אשכח לה. הוא היה כמו מים חיים.

ILANA

בתמונה למעלה צריף ישן עם שקדיה, מתוך פוסט על צריפים ישנים בבלוג קווים ונקודות. בהמשך הפוסט יש סריקה מלאה של הסיפור למי שרוצה לקרוא. (ולא, בסוף לא שמתי שום איורים כי הם לא מצאו חן בעיני. לא האיורים לסיפור של ת'רבר ולא התמונה של תדי בלון, הליצן שעוזר ללילבס ילדת הקרקס, ולא האיור של צילה בינדר לפניה ברגשטיין. כבר כשהייתי ילדה חשבתי שהיא לא ציירה את הליצן הנכון.)

לתשומת לבם של העורכים והמאיירים – הסיפור הזה הוא פשוט חגיגה למאיירים.

*

עוד באותו עניין

רשימת הליצנים

בדיוק כפי שזכרתי

*

עוד על פניה ברגשטיין

סיפור על אדמה וחושך

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין 

*

וכיוון שזה ערב פסח – מבט אחר על ההגדה

*

Read Full Post »

מתוך דגי זהב, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק (לחצו להגדלה).

דגי  זהב, כך נקרא המופע החדש והקאמרי של ענבל פינטו ואבשלום פולק; שלושה רקדנים-שחקנים בתוך תפאורה מינימלית: ריבוע לבן של רצפה ובירכתיו מעין ארון בגדים, מתקן שעליו תלויות תלבושות בגוונים עדינים. משני עברי המתקן מונחות קוביות לבנות גדולות, ויש עוד כמה אביזרים יומיומיים כמו עיתון, רמקול מנייר, גרעינים, וכלי תה – קומקום חרסינה וששה-עשר ספלים.

באמצעים הצנועים האלה נרקם לו מופע מצחיק ופיוטי וגם קצת אפל ומלנכולי. השורות הבאות יספקו כמה קצות חוט לקריאתו. החוטים הללו לא נועדו לכבול את הצופים, אלא להפך, לאפשר לכל אחד למשוך מן המופע – ואולי לרקום לו – את הפרשנות האישית שלו.

כמו כל יצירת אמנות, דגי זהב אינו מערכת סגורה ואוטונומית אלא חלק מנוף תרבותי, שפיסות ממנו – כלומר יצירות ספרות, תיאטרון, קולנוע ואמנות – יוזכרו בהמשך. יצירות אלה אינן חלק מהעבודה, אבל הן ממשיכות ומאירות נושאים צורניים ותוכניים שעולים מתוכה. הן יוצרות הקשר, סביבה שבה אפשר לגשת אליה בלי לקרקֵע אותה יותר מדי, או לסתום אותה בפרשנות.
 

ארון הבגדים

"לא עבר זמן והיא נכנסה עמוק יותר לתוך הארון, וגילתה שמאחורי שורת המעילים הראשונה תלויה שורה שנייה. חושך מוחלט כמעט שרר שם, והיא הושיטה את ידיה קדימה כדי שפניה לא ייתקלו פתאום בדופן הפנימית של הארון. היא צעדה צעד נוסף – ואז עוד שניים או שלושה – ועם כל צעד ציפתה למגע לוח העץ בקצות אצבעותיה. אבל ידיה לא הרגישו דבר."

ק. ס. לואיס, האריה המכשפה וארון הבגדים, תרגמה: נורית גולן

בירכתי הבמה נמצא כאמור, ארון בגדים מקולף, מינימליסטי, הבגדים התלויים מצטרפים למעין מסך; כל בגד מייצג "קפל" והסך-הכל גם "מתנהג" כמו מסך; רוב הזמן הוא מסתיר את ההתארגנות של הרקדנים, ומדי פעם הוא נפתח אל פלאות והפתעות.
בשפה, הארון הוא רהיט הסודות, סמל לכל אותם דברים שאנשים נוטים להסתיר, משלדים בארון ועד, להבדיל, נטייה מינית. הארון של דגי זהב הוא מעין תת-מודע שממנו זולגים זכרונות, פנטזיות ותשוקות חנוקות אל הבמה.

*

הדמויות

"מילק ווד" המחזה לקולות שכתב המשורר דילן תומס, נפתח באישון לילה. העיירה עדיין נמה את שנתה; מרת אוגמור-פריצ'רד "בגלימת לילה קרינולינית, לבנה כקרחון, מכובסת בחרדת-קודש" מחלקת הוראות בחלומה לשני בעליה המתים, אני מצטטת בהשמטות ניכרות:

מרת אוגמור-פריצ'רד: מיד תגיע שעת הקימה, אמרו לי את תפקידיכם.

מר אוגמור:  עלי לגרוף את חוטמי.
מרת אוגמור-פריצ'רד:  בגן, בבקשה ממך.
מר אוגמור:  במפית נייר שאשרוף אותה לאחר מכן.

וכך זה נמשך ונמשך ומסתיים ב:

              מר פריצ'רד:  עלי לברש את הוילונות ואחר כך להפשילם.
מרת אוגמור פריצ'רד:  ולפני שתניח לַשֶּׁמֶש להיכנס, שים לב שינגב את נעליו.

מתוך מילק ווד מאת דילן תומאס, תרגם: אריה אהרוני

ובחזרה לדגי זהב – מיכל אלמוגי היא "האישה". אבריה הארוכים כשל אוליב אויל משתרבבים לכל הכיוונים מתוך שמלתה הלבנה. יציבתה הבסיסית דמויית הסימן שאלה – טפיפה על קצות אצבעות בגֵו כפוף – מגלמת את הסתירה הפנימית שלה; כל כולה פאסיב-אגרסיב, כניעוּת והתרסה, יצריות כבושה וטקסי נקיון, שתלטנות הבאה לביטוי חיצוני באצבע ה"נו-נו-נו" שלה, שפינטו-פולק האריכו עד אינסוף.
בתחילת המופע היא גורפת את חוטמו של בעלה בממחטה ענקית שהיא שולה מכיסו (וגם מחזירה לתוכו) ואז היא משתמשת באף כביָדִית כדי למשוך את בעלה.

האף הוא הידית, מתוך דגי זהב מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

כמו עבודות קודמות של ענבל פינטו ואבשלום פולק, דגי זהב קרובה יותר לאנגליה הויקטוריאנית מאשר ל"שביל קליפות התפוזים". אבל משהו באנרגיה של אלמוגי הזכיר לי נשים בלתי-אפשריות שהכרתי בילדותי; שבורות ובו-בזמן גם שרדניות בעלות להיטות ותשוקה לחיים. אלמוגי נושאת את עיקר המטען הרגשי של ההצגה. לשווא היא מנסה לטלטל את בעלה המנותק הרובוטי המדחיק בגילומו צביקה פישזון; רק הציפור הקטנה המחוברת לקרחתו מרמזת (כמו האקדח של צ'כוב) על עולם של פנטזיה וגעגועים שעוד יבליח בהמשך.

האישה משרתת את בעלה וגם מפעילה אותו – לא רק באמצעות האף (אחת המטפלות בקיבוץ שבו התגוררתי נהגה לומר, שהאוזניים הן הידיות שאלוהים הצמיח לילדים כדי שלמטפלות יהיה במה לתפוס), אלא גם בשלט רחוק, באמצעות רמקול מנייר שלתוכו היא משמיעה צלילים, צקצוקים, קריאות של תרגילי סדר וקולות שעטה שמרקידים אותו על פי הפנטזיות שלה, עד שהוא מתחיל לצחוק ומחזיר לעצמו את השליטה. האישה מפעילה את הבעל גם באמצעות חפצים יומיומיים: העיתון המגולגל והתחוב מתחת לבית שחיו, או ספל התה שהוא שותה, הופכים למעין ידיות המחוברות לגופו.

שגרת החיים על עימותיה הגלויים והכמוסים מועלה בחזקה בעזרת הדמיון. אם זה דו-קרב בצהרי-יום או קטע מצחיק כירופרקטי, מעין חליצת עצמות קטלנית, המלווה בצלילים ביתיים של חריקות ודלתות נטרקות, צלצולים ותקתוקים ופה ושם גם זעקה רחוקה ונפיחה. וכל זאת מבלי להרפות מהכמיהה לאהבה, ליופי ולכל מה שמעבר ליומיום.

*

הדמות השלישית

נגה הרמלין הג'ינג'ית קטנת הקומה חבויה בין הבגדים. היא תלויה יחד עם הפיג'מה הגדולה שלה על קולב בדמות "הילד שלא נולד". כשהבעל נרדם האישה שולפת אותה מן הארון (עם הקולב), מתרפקת עליה ומפעילה אותה כמו בובת סמרטוטים.
ופעם אחרת, כשהאישה ישנה, הרמלין מגיחה מתוך קופסה בתור "הפנטזיה הסינית" של הבעל. הרמלין שייכת לתת-מודע, כל מה שמודחק לארון ולקופסה. פעם היא ילד ופעם היא אהובה דמיונית (הלא-מודע אינו מכיר בסתירות).
ולפני שנגיע לפנטזיה – כמה מילים על כלי תה.

דיים צ'ו – Diem Chau אמנית ממוצא ויאטנמי, ילידת 1979 רוקמת עולם פנימי על כלי תה.

דיים צ'ו – Diem Chau אמנית ממוצא ויאטנמי, ילידת 1979 רוקמת עולם פנימי על כלי תה.

*

כלי תה

אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי.
אוסקר ויילד

הקומקום וספלי הפורצלן הם החפצים המובילים של המופע. הקומקום בעל הזרבובית הבולטת משמש כחרב לוהטת או כאמצעי הפעלה. ערמת הספלים הופכת למשקפת נמתחת, לחדק (או אולי זָקָן). צלצול הספלים המקרקשים מבטא רעד פנימי, שיניים נוקשות. לעיתים כמו נדחסים כל טקסי התה היומיומיים למחול משולב של ידיים פיות וכלי תה, שבו ממלאים הכלים גם את תפקיד התזמורת.
והחרסינה ממשיכה ומחלחלת גם מעבר לגבולותיה: שולי שמלתה הלבנה של האישה מכווצים לגזרת "בלון" המזכירה כלי במעורפל, הצבעוניות המעודנת של המופע כמו נגזרת על פיהם.

"סמפוניה בלבן", ג'יימס מקניל ויסלר (1834 – 1903). האישה שכולה לובן על לובן דורכת על הדוב היצרי שניצוד ועל הזעקה המפוחלצת, השריד המבוית של פראותו. רק היא לבד הורשתה להיכנס הביתה.

מתוך דגי זהב, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, זה לא רק גזרת השמלה שמזכירה את הגברת של ויסלר במעורפל. גם כאן כמו בדיוקן שלו זו סימפוניה בלבן, כלומר לבן על לבן.

בסרט "היפה והחיה" של דיסני הופכים המשרתים לחפצים. בסוף הסרט, כשהם נגאלים מן הכישוף, מתגלות הזיקות בין הדמויות לחפצים שייצגו אותן: הטבחית השמנה הפכה לקומקום תה כרסתני, ומכסה הקומקום אמנם מזכיר את כיפת המשרתות שהיא חובשת. בנה הקטן הפך לספלון תה שבור – וצורת השבר אמנם זהה לשסע בחולצת הילד שלו, וכן הלאה.

הילד מהאופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים" נענש בלחם יבש ובתה בלי סוכר, עד שיגמור את שיעורי הבית בחשבון. הילד פורק את זעמו על החדר, והדוממים שבהם פגע קמים לתחייה. בתמונה: ציור הכנה של הצייר דיוויד הוקני שעיצב את האופרה ב1980.

הצייר דיוויד הוקני עיצב את התפאורה לאופרה "הזמיר" (של מלך סין,1981) בהשראת כלים מחרסינה סינית. פריטי התפאורה מוצבים על מעין במות עגולות דמויות צלחות.

ובחזרה לפנטזיה: ספק נערה ספק בובת חרסינה מתרוממת מתוך קופסתה. כותונתה הלבנה המעוטרת בכחול נראית כמו חרסינה שהתמוססה והפכה לאריג. ספל קטן עוטר את ראשה כמעין כתר-פרח נרקיסי. קצה סרט אדום מבצבץ מפיה. כשהיא מטה את ראשה נושר שלג תכלכל מן הספל היישר לכף ידו של האיש. הוא שומר אותו לשימוש חוזר. הוא מושך מפיה את הסרט האדום של התשוקה וטומן אותה בכיסו. ושם גם מתגלה הסרט, אחרי שהחלום התפוגג. ("אם אדם היה עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז?" כתב המשורר האנגלי סמיואל טיילור קולרידג'.)

*

"השעה היא תמיד שעת תה" (אמר הכובען באנחה)

על אף ההומור, הפיוט והמוסיקה העליזה-נוסטלגית דגי זהב ספוג גם בעצב. בלובן של המופע יש גם משהו מעוקר ורְפָאי, חסך באור שמש (שאולץ לנגב את רגליו לפני שהורשה להיכנס). השעונים מתקתקים אך דומה שהזמן נתקע, כמו בְּסיפור של דיקנס, או במסיבת התה המטורפת של אליס, שבה תוחבים את הנמנמן לתוך הקומקום, טובלים את השעון בתוך התה, וכשרוצים ספל נקי זזים כסא.
"זוהי מסיבת התה המטופשת ביותר שהייתי בה מימי," אומרת אליס לעצמה. ודגי זהב הוא מעין "סרט המשך", גלגול בוגר של אותה מסיבה.

ג'וזף קורנל יצר עולמות קטנים מסתוריים ומלנכוליים מחפצי יומיום ופנטזיה לכודים בתוך קופסאות זכוכית (נזכרתי בהן בגלל האקווריום של דגי הזהב משם המופע).

ג'וזף קורנל

ג'וזף קורנל

רשומה זו נכתבה בהזמנת הלהקה

*

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק:

הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק

אויסטר

שייקר

עוד רשימות על תיאטרון מחול (יסמין גודר,   פינה באוש,  ואחרים)

*

עוד רשימות על שפת חפצים

Read Full Post »

עשיתי סדר ב"מועדפים", ופתאום צץ לו הסרט הנפלא והמטריד הזה כמו זיכרון מודחק. נדמה לי שראיתי אותו  לראשונה אצל רוני גלבפיש. לא מצאתי את הפוסט. ייתכן שהבטחתי לכתוב עליו. ובכל מקרה, הגיע הזמן (אבל קודם לחצו על פליי.)

*

1. שתי הערות להתמצאות:

א. הטראומה המכוננת של הסרט מגיחה לקראת סוף הדקה הראשונה ( 0:49-0:56). הגבר שאורב בפינה מצטרף לילדה הקופצת בחבל מאחור. הוא קופץ איתה בין החדרים הריקים וגוזז את צמותיה. כלומר את תומתה. הדימוי עדין ומורחק אבל ברור.

והספקנים וכל האחרים מוזמנים לעבור ל1:48. כאן, בדיוק באמצע הסרט, מבליחה הזוועה בדמות מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות; אחד מלטף את גופו בצמה דקיקה (בין רגליו יש ערימה כהה של צמות), אחר מצמיד צמותיים לאוזניו, שלישי בוהה בצמה שהוא מחזיק מול עיניו, ורביעי המרוחק מכולם, נח כרגע, בצד שתי הצמות המונחות על שולי האמבטיה שלו. צמות נוספות מתגוללות על הרצפה. הסצנה כולה היא מעין וריאציה "נקייה" על חדר הרעיות הנרצחות של כחול זקן.
זה הדימוי היחיד בסרט שמופיע רק פעם אחת. ומיד מודחק.

ב. אחרי מספר צפיות מתברר סופית שכל הסרט מתרחש בחדרי הקרוסלה הקטנה שהילדה מסחררת, בית בובות מסתובב של דמיונות וזכרונות טורדניים. ים, שפת ים, מטבח, קליניקה… התפאורות מתחלפות בקרוסלת-תודעה אבל הכל מתרחש בחדריה דמויי הפלחים. הכל, כלומר: גם הילדה שמסובבת את הקרוסלה נמצאת בתוכה.
[ולאותם ספקנים שזקוקים לראיות: ברוב הדימויים אפשר לראות את הארכיטקטורה המעגלית של חדר מוביל לחדר. באחרים אפשר לזהות את רצפת "הפרקט" המפוספּסת, המסגירה בסופו של דבר גם את הסצנות החורגות לכאורה: ב 2:57 אפשר לראות שהפיקניק על שפת הים הוא בעצם על שפת ים הפרקט, וב 2:08 אפשר לראות את קווי הפרקט משתרעים באופק המטבח. הרצפה המשובצת כמסתבר, היא בסך הכל חלק מהתפאורה.]

אליס בארץ הפלאות, סלבדור דאלי. נזכרתי באליס שלו, לא רק בגלל הקפיצה בחבל, אלא גם בגלל הגודל המשתנה של אליס ושל הדמויות בסרט. ב1:47 בערך, למשל, מבליחה היד הענקית של הילדה שמסובבת את הקרוסלה, שבה מקפצת בת דמותה הקטנטנה.

2. הפסקול:

בעיקר חריקות עולות ויורדות. זו התשתית המוסיקלית של הסרט. החריקות קצת מתכתיות וקולניות לקרוסלת הצעצוע של הילדה. הן נשמעות כמו חריקות הקרוסלות והנדנדות בגני המשחקים של ילדותי. אלה מן הסתם צלילים ששרדו מן הגן האמיתי שבו התרחשה התקיפה.
בנוסף לחריקות יש לחשושים ומלמולים, תו חדגוני קצת נוגה ובודד, כמה רעשים מכניים נוספים וכמה צלילים של חפצים: כדור מקפץ. רחש של קילוף. קול השיער הנגזז במספריים. הקול הזה המוגבר נשמע קרוב-קרוב לאוזן.

*

3. מי הגיבור?

לכאורה התשובה מובנת מאליה: הילדה היא הגיבורה. היא מסובבת את הקרוסלה. זו הטראומה שלה, התודעה שלה.
האומנם? הסרט נפתח ומסתיים בגבר (האב?). הוא משובט לקבוצה שלמה ומופיע שוב ושוב במהלכו, הרבה יותר מכל הדמויות ביחד כולל הקשרים נטולי זיקה מובהקת לילדה. מעבר לסצנות המשפחה וההתעללות, הוא מופיע בשורה של דימויים מיוסרים-טיפוליים, של גברים שאוטמים את אוזניהם וזועקים ללא קול, או יושבים במעגל כסאות של טיפול קבוצתי, כשכל אחד מהם בתורו, עולה על כסא וקופץ ראש לקרשי הרצפה. ואם הדימוי הזה אינו אובדני דיו – ראשו של הקופץ תמיד פוגע בנורה שמתנדנדת כמו לולאה בקצה חבל תליה. ולבסוף (וגם בהתחלה) הוא אמנם טובע בים.
בסדרה אחרת של דימויים הגבר ממוזער, מושפל ומעונה: הוא מוטל בין אצבעותיה של אישה גדולה (אישתו? אמו?) שמסירה חלקים ממנו בקולפן ירקות, או משוכפל להמון גברים זעירים שמטפסים בסולם מן הביוב או מגיחים מסדקי המטבח (כמו הנמלים שמתרוצצות על העוגה) ונאבקים על פיסת חברם הנושרת לרצפה.
והוא מופיע גם בהקשר פרנסתי, כסוכן מכירות אנונימי בחליפה ומזוודת ג'יימס בונד, אחד מסרט נע של כפילים העומדים-בתוֹר-צועדים-בטוּר לעבודה, נדרשים להתפשט (כמו בכניסה למחנה השמדה) ולדלג על פחמים אל שני ענקים נעלמים (רק רגליהם נראות), שמציידים כל אחד במסכה חסרת פנים ובשואב אבק. בהמשך הגברים ייאבקו על שואבי האבק, כמו שנאבקו קודם על "קליפת" חברם.

אז מי כאן הגיבור, בסופו של דבר: הגבר או הילדה? וזאת לא התהייה היחידה:
האם ההשפלות הן פנטזיות נקם של הילדה, או שהן טראומות עבר של הגבר, עוד קורבן שהפך למתעלל במעגל הכאב? (כשעברתי טיפול בדמיון מודרך, נדהמתי מכמות זכרונות הילדות של הורי האצורים בתוכי. הם חלחלו איכשהו מעצמם, במסלול עוקף מודע).
האם מדובר בגבר מסויים שמשוכפל מטעמים מטפוריים, או שזה משהו חברתי, מצטבר, חבורה של מתעללים כמו החבורה של פינה באוש שעליה כתבתי כאן.
קשה להכריע וגם מיותר. התת מודע לא מחוייב לעקביות. כל התשובות יכולות להתקיים בו זמנית, ברבדים שונים.

ובכל מקרה – העמימויות האלה מקררות את הסרט, הן מטעות ומפצלות ומנכרות את הצופה. וזו רק ההתחלה.

*

4. עוגות ושואבי אבק

פופ ארט. זו התשתית להבנת הסרט. גם בגלל השכפול – לא רק של דוממים כמו אמבטיות וחדרים, אלא גם של גברים וצמות; כלומר של בני אדם ואברי גוף (הצמות המשוכפלות כאביזרי סקס). וגם התודעה כחפץ. כחפצים. ולא במובן המאגי והרומנטי אלא האנונימי והתעשייתי (למטה, מבחר עוגות של קלאס אולדנבורג, הלירי בין אמני הפופ).

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג, עוגת רצפה

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג, כריכים פתוחים

המטבח של הסרט לגמרי קליני, לא חם ולא אישי. העוגה היא לא עוגה אמיתית, אלא דימוי של עוגה, כמו עוגות הקרם של אולדנבורג. הנמלים המסכנות יכולות להתרוצץ עליה עד מחר. לא ייצא להן כלום. זה לא דימוי חם של רקב ודקדנס (כמו התינוק הנטרף על ידי נמלים בסוף "מאה שנים של בדידות"). העוגה היא לגמרי סינטטית, בלתי חדירה כמו הארנב של ג'ף קונס שמחזיר את תמונת הסביבה. ושימו לב כמה קונס עצמו דומה לגיבור הסרט.

ג'ף קונס והארנב (שימו לב כמה הוא דומה לגיבור הסרט)

אם אולדנבורג מייצג את העוגה ואת הצד הלירי של הסרט (והסרת החיץ בין העולם החיצוני לפנימי זוהי תמצית הליריות), קונס מייצג את שואבי האבק; שואב האבק הוא חפץ יסוד של פופ ארט. הוא מופיע כבר בקולאז' המכונן של המילטון Just what is it that makes today's home so different and so appealing אבל קונס העלה אותו בדרגה כשהציג סדרה שלמה של שואבי אבק חדשים כמו בַּסרט שלנו.

ג'ף קונס, שואבי אבק

לשואב האבק של הסרט יש נופך פאלי – ככה זה כשהגברים מקבלים אותו בעירום, בסרט על ניצול מיני – ובו בזמן הוא גם סמל של "קדמה" טכנולוגית ותיעוש היומיום, של תשוקה לחדָש-נצחי, מלחמה בזמן ובאותותיו, כלומר בזיכרון.

*

5. ליריקה ותחליפי רגש

הדיאלוג של הסרט עם הפופ ארט הולך אפילו יותר רחוק. בספרה "מקוביזם למדונה" מתארת טניה רינהרט את הטיפול שמעניק אנדי וורהול לנושא טעון כמו מוות:

וורהול הוא מתעד כפייתי של חפצים ואירועים הקשורים במוות ובאסונות: כסא חשמלי, תאונות מכוניות, רעידות אדמה, אלימות, פצצת אטום.
… הוא בוחר תצלומים מהדיווח בתקשורת על אסון שנסתיים במוות … ומטפל בהם בטכניקה הרגילה שלו: הדפס משי של צילום מוגדל, לעיתים על בד שצבוע כבר, ולעיתים עם מריחת צבע אחרי ההדפסה. כמו בשאר עבודותיו, חידושו של וורהול היה בשכפול – שימוש חוזר באותה מטריצה, כלומר חזרה על אותו הדימוי.
צילומי המקור הם בדרך כלל קשים וטעונים. כמו למשל במקרה של תאונת אמבולנס (ראו תמונה למטה) שבה האמבולנס עצמו נמחץ בתאונת דרכים. דווקא הסמל של שימור החיים וההצלה הופך כאן לנַשָׂאו של המוות. אך וורהול מטפל בכל התמונות באותו ריחוק טכני של האמן המתעד. ניתן ללמוד על כך גם משמות העבודות … למשל, "אסון ירוק 10 פעמים" (הדימוי מודפס 10 פעמים על בד ירוק) …"כסא חשמלי גדול" (הדפס על בד גדול יחסית ברוחב 185 ס"מ, בצבעי אדום זוהר), "כסא חשמלי קטן" (אותו הדפס על בד שחור קטן יותר).
הקולט המתעד את האירוע הוא מדיום נטול 'אני' ורגש. עולמו הרגשי הוא סך כל הדימויים שהוא קולט.

אנדי וורהול, אסון אמבולנס, 1961

העיקרון הזה, של ויתור על רגש לטובת דימויים, הוא סוד הניכור של הסרט. כך, בהתאמות קלות פועלת התודעה הפרטית של הילדה: הדימויים הליריים הטעונים נקרשים כמעט בלי משים לרדי-מיידס, תחליפי רגש. זה בולט למשל באמצע הסרט (התחלת הדקה השנייה, אחרי סצנת האמבטיה), כשהילדה פונה לאחור. בהתחלה נדמה שהיא מסתכלת על משהו, אבל קצת אחר כך (2:09) התנועה מצוירת מזווית אחרת, ומתברר שהיא לא מסתכלת על כלום. רק התנועה נותרה, טיק מנותק מרגש והקשר. ובסוף הסרט כבר נעלמה גם הנוכחות האנושית. נשארו רק כמה חפצים של פיקניק על רקע של נוף מצויר.

ולסיום (למעלה), פתיחת "טובעים במספרים" של פיטר גרינוואי. הילדה הקופצת בחבל של גרינוואי היא מעין תיקון  לילדה של הסרט ולילדה חסרת הפנים של דאלי, שמצויירת מהגב ומשדרת פגיעות וחוסר מודעות. הילדה של גרינוואי היא חזיתית ודעתנית, היא מכירה את כל הכוכבים וסופרת אותם. היא ילדה ארצית ושמיימית. גם שמלת האינפנטה שלה (היא לבושה ומסורקת לגמרי כמו האינפנטה מרגריטה של ולסקז), זרועה כוכבים.

***

עוד על צמות:

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק שיער)

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

*

עד שפתחתי בלוג לא ידעתי כמה אני מחוברת לפופ ארט. עוד על פופ ארט:

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

אמבט החלב (1) – אנדי וורהול, אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס

הרצפה הבלתי מטואטאת

*

קשור מאד: עקרת בית נואשת

*

*****************************************************************

ובלי שום קשר מבצע יום במתנה נמשך!

****************************************************************

*

עדכון: מצאתי את הבלוג של מוניקה גאלאב יוצרת הסרט!

*

ועוד תוספת, בהמשך להערה של דודו פלמה בתגובות –
הפיקניק של גאלאב לעומת "ארוחת בוקר על הדשא" של מאנה:



Read Full Post »

כשהייתי ממש קטנה הוקסמתי מסרטוני אנימציה. לאחד השכנים היתה מקרנת 16 מ"מ או פחות, והוא היה נודד בין ימי הולדת ומקרין על קירות הבתים סרטונים עתיקים, מצחיקים ומפליאים, בשחור לבן. מיקי מאוס, פופאי, ואחרים. לעומת זאת, לא התרגשתי במיוחד מעלילות הברון מינכהאוזן. הן נראו לי מובנות מאליהן. רק עכשיו, בקריאה מחודשת של ההרפתקאות המופלאות של הברון מינכהאוזן, אני פתאום מקשרת בין שני הדברים: הייחוד של סיפורי מינכהאוזן היה מוכר לי מהסרטונים. ואני מבינה גם שהסדר היה הפוך: בראשית היה הברון ורק מאתיים שנה אחריו הופיע דיסני. ולא נותר לי אלא לתהות אם דיסני והאנימטורים המוקדמים הכירו את הסיפורים, ומה היתה השפעתם (המודעת-או-לא) על השפה האמנותית שפיתחו.

בשליפה מהמותן – הפיוט המצחיק והכסחני של סרטי האנימציה המוקדמים, עומד על שלושה יסודות:

היסוד הראשון הוא האלמוות: לא משנה מאיזה גובה נפלו הגיבורים, או איזה חבטות ספגו, באיזה כוח הטיחו אותם בקיר (עד שעברו דרכו) או איזה מכבש שיטח אותם עד דק, הם היו מתנערים ושבים לקדמותם ללא שריטה או טראומה.

היסוד השני הוא התגר על כוח הכבידה, שהתבטא למשל, ברגע המפליא והמשכנע שבו הם היו עוברים את קצה הצוק וממשיכים לרוץ באוויר, אבל לא רק.

והיסוד השלישי הוא ביטול הדומם: כל החפצים מוּעדים לתחיה…

למעלה: וולט דיסני, 1929, ביטול הדומם


כל שלושת המרכיבים מתקיימים בעלילות הברון. וגם לסצנות שאינן שייכות לאף אחד מהם במובהק, יש דינמיקה של סרט מצויר. כדי שלא תצטרכו לסמוך על מילתי, הנה כמה דוגמאות. לקרוא ולדמיין את הסרט:

כשהברון יוצא למשימת ריגול, הוא תופס טרמפ על כדור של תותח שנורה אל מבצר האוייב. באמצע הדרך הוא מתחרט, וכדי לחזור הוא פשוט מדלג אל כדור תותח נגדי.

ופעם אחרת, כשהוא דוהר על סוסו, חוצה את דרכם מרכבה ובה שתי גבירות יפהפיות. הסוס אינו נעצר אלא חולף דרכה. הוא נכנס מחלון אחד של המרכבה ויוצא מהחלון שממול לפני שהברון מספיק להסיר את כובעו ולבקש את סליחתן של הגבירות על חוסר הנימוס.

הסצנה המפורסמת שבה הסוס החתוך שותה ושותה, וכל המים זורמים החוצה מחלקו הפעור – היא לגמרי סרטים מצוירים בענייניות הטכנית שלה; בלי מוות ובלי כאב ובלי הלכלוך הביולוגי של הדם.

בסצנה אחרת מאותו סוג, חבטה עזה דוחסת את ראשו של הברון לתוך בטנו, וחולפים חודשים עד שהוא חוזר ומשתחרר (הדיסנים זירזו את העסק).

ועוד דוגמא: סצנת ציד שבה נתקל מינכהאוזן בחזירה עוורת שאוחזת בפיה את קצה זנבו של בנה. כדורו של הברון חותך את הזנב ומבריח את הבן. אמו ממשיכה להחזיק בקצה הזנב. והברון, בהיגיון המכני של סרטים מצוירים, פשוט אוחז בקצה הפנוי ומוביל אותה לביתו.

וכמה דוגמאות להשעיית הכבידה:

פעם מנסה הברון מינכהאוזן לדלג מעל בִּיצה. תוך כדי דילוג הוא נוכח שהיא רחבה יותר משחשב, ולכן הוא מסתובב באוויר וחוזר לאחור. גם בזינוק השני הוא מפספס את הגדה, הוא שוקע בבוץ עד שהוא אוחז את עצמו בציצית ראשו ומושה את עצמו מן הביצה ביחד עם סוסו הלפות בין ברכיו…

בהרפתקה שבה הוא מטפס לירח יש לו רק חבל קצר כדי לרדת. בכל פעם שהוא מגיע לקצה החבל הוא חותך את החלק שכבר עבר ומחבר אותו להמשך… מתישהו נקרע החבל והוא נופל וכורה בגופו בור בעומק 7 פאת'ום. כדי לצאת הוא חופר לעצמו מדרגות בציפורניו (דמיינו את העפר מתעופף לכל העברים בזמן שהמדרגות מתפסלות במהירות מואצת).
ואפרופו בור, אי אפשר לא להזכיר את טוסברהינדי הגיבור, מינכהאוזן הישראלי של שמעון צבר. כשהאחרון מושלך לבור הוא נחלץ באופן יותר אלגנטי ו"מינכהאוזני": הוא נותן לבור אגרוף שמשכיב אותו, וזוחל לו החוצה.

בסיפורי הברון נמצא גם גרעין לכוריאוגרפיות הקבוצתיות של דיסני: באחת האפיזודות רודפת כלבת הציד ההרה של מינכהאוזן אחרי ארנבת בהיריון. שתיהן ממליטות תוך כדי מרדף, ועכשיו גם ששת הכלבלבים רודפים אחרי ששת הארנבונים.

למעלה: וולט דיסני 1929. הסרטון מכיל כמעט את כל המרכיבים: מקהלת נקניקיות נובחות, אפו של מיקי מאוס שהופך למין שרוך מידלדל אחרי שיריבו מושך בו, עד שמיקי מושך בזנב (שמחובר לאף כמסתבר, מבפנים) ומחזיר את כפתור האף למקומו. החתול שתופס בקצה הזנב של עצמו ומניף את גופו לגדר. וכן הלאה.

.

ולסיום, מינכהאוזן אוחז גם באנימציית חפצים:

כשאדרת הפרווה של הברון ננשכת על ידי כלב שוטה, היא משתוללת בארון וקורעת  לגזרים את הבגדים התלויים לצדה.

מותנייה שנתפרה מעורו של כלב צייד, מושכת את הברון כנגד רצונו אל חיות ציד. כשהוא מגיע לטווח ירי, אחד הכפתורים מנתר ומצביע על כיוון הציד.

למעלה: אנימציית חפצים מאוחרת של דיסני, היפה והחיה.

*

תם ולא נשלם. יש ספרים שהם נפלאים בגלל מה שהם. יש ספרים שהם נפלאים בזכות המחשבות שהם מעוררים. קדחת המחשבות שעורר בי הספר, לא יכולה להידחס לפוסט אחד. רשימה זו על הברון כפרֶה-אנימטור, היא הראשונה מתוך שלוש.

לרשימה שנייה: הברון, הדון והקישון

לרשימה שלישית: פוסט לאדם אחד

*

עוד על ספרי כל הגילים שיצאו מחדש לאחרונה:

על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים

טלטלה אסטית וקיומית, על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

*

עבר ועתיד

עיר הגבירות – על קומיקס מהמאה הארבע עשרה ועל כריסטין דה פיזן

*

ותזכורת – השבוע ביום שני, בסלון תרבות עלמא:  אני אדבר על קסם, דרך שבעה זכרונות ילדות, של אהרון קליינפלד, ויטו אקונצ'י, ואחרים, אתי בן זקן וענת פיק הנהדרות יבצעו (בבכורה עולמית) שני מחזורי טקסטים וקטעי טקסט של אקונצ'י. ובאשר למשתתפים האחרים – זו תהיה הפתעה בשבילכם כמו בשבילי.

תוספת מאוחרת בעקבות השיחה בתגובות על סלפסטיק ונשיות. אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג:

אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג

Read Full Post »

אלימות

"תראי באיזו אלימות הגעת לעולם," אמרה לי המטפלת בטון המעט דידקטי השמור עמה להזדמנויות כאלה. הופתעתי. לא כך סופר לי הסיפור. לא כך סיפרתי אותו לעצמי. אבל היא צדקה.

נולדתי בערב יום כיפור. אמי התקשתה בלדתה. צירים בלי פתיחה. הרופא חתך וחתך. היא איבדה הרבה דם. כמעט מתה. אני כמעט נחנקתי בתוכה (הגוף שלי לא שכח את האימה. אני עדיין חולמת שאני נתקעת במנהרה הולכת וצרה). לבסוף שלפו אותי במלקחיים. כשהרופא יצא מחדר הלידה הוא היה כל כך סחוט שרק נשען אל הקיר בלי להוציא הגה. אבי ואם-אמי חששו לרע מכל. לסבתי האחרת לא היה מכשיר טלפון. כיוון שהלידה התארכה והסתבכה נסע אבי מתל אביב לבאר שבע לבשר לה על הולדת הנכדה. זה היה ערב יום כיפור כאמור, ומכוניתו נרגמה באבנים.

פרידה קאלו, פרידה הכפולה

איך לא ראיתי את האלימות שעוברת כמו מקל של מירוץ שליחים מאמי, אלי, אל אבי, איך לא הבחנתי במצבור הסכינים והמלקחיים והאבנים?

אולי בגלל שקבלתי את הסיפור מאמי, שניחנה בכישרון ייחודי לזקק את לִבַּת הדרמה מכל פיסת חיים ולסגנן את התוצאה למין איור, בועה ציורית המשייטת הרחק ממחוזות הריאליזם. וכך הפך לו הרצף המדמם של הסיפור לאיור שטוח שבו מוצבים בו-זמנית רופא עם איזמל ומלקחיים ענקיים (מוגזמים כמו כלי עבודה של ליצן), ופרחחים מיידי אבנים. כשאני מספרת, זה נשמע פרידה קאלו, אבל אמא שלי קרובה יותר למיניאטורות פרסיות; בזו שלמטה למשל, מתואר קרב עם כהנה פציעות וראש כרות בנוסח טרנטינו, אבל הכל כל כך שטוח וצבעוני ורחוק, שאפשר לפסוח על הזוועה.

מיניאטורה פרסית (אני אמנם רק באמצע, אבל כבר ממליצה בחום על "שמי הוא אדום" של אורהאן פמוק, המתרחש בסדנת מאיירים של הסולטן במאה השש עשרה)

שיעור ציור

ולמה נזכרתי בהערה של המטפלת על סיפור לידתי? בגלל שיעור הציור שקבלה מרינה אברמוביץ' בגיל 14. בדיון המרתק על פוסט הכאב הגדול, איש לא התייחס לזיכרון הילדות של מרינה. אני חוזרת עליו כאן בקיצור, לנוחות מי שלא קרא/זוכר:

בגיל ארבע עשרה בקשה מרינה אברמוביץ מהוריה לקנות לה צבעי שמן. אביה שלא הבין באמנות פנה לידידו פילו פיליפוביץ, פרטיזן שהפך לצייר בפריז. אחרי שנקנו הבדים, הצבעים, המכחולים וכן הלאה, החליט פיליפוביץ להוסיף גם שיעור קטן בציור: הוא חתך פיסת קנבס אקראית והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ.
"זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ, והסתלק.
"זה היה שיעור הציור הראשון שלי והוא היה די מרשים," מסכמת מרינה אברמוביץ. כשהיצירה התייבשה היא סימרה אותה לקיר. זה היה באוגוסט והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
והתובנה הסופית שלה מכל העסק: "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך".

זה כמעט מצחיק, כשחושבים על זה; המסקנה שמדלגת באלגנטיות על האלימות והסכנה, על המינִי-פיגוע-במסווה-של-שיעור-ציור, ונוחתת על הקרקע הנייטרלית והיציבה של "התהליך".
זה דומה וגם שונה, מסיפור לידתי. כי בשיטת המיניאטורות של אמי הופך כישרון הסיפור-איור לאמצעי הגנה. זוהי (בין השאר) דרך לעקוף את הכאב, להחזיק בו מבלי שישרוף. אבל קשה להאשים את מרינה אברמוביץ' בהתחמקות מאלימות. האלימות בשבילה היא בגדר מובן מאליו לעומת ההתגלות והמצע של "התהליך".

וחשבתי על עצמי בתור נערה, איך הייתי מתייחסת לשיעור כזה? הייתי מתרשמת מן הסתם כמו מרינה – מהקיצוניות, מהחתרנות, מהגישה הלא מגוננת והלא פטרונית. זה היה גורם לי לחשוב ללא ספק, אם כי התובנות שלי היו ודאי שונות משלה. (ואיך הייתי מתייחסת לשיעור בתור אמא, לדָפוק הזה שכמעט שרף לי את הילדה?! הילדה שבתוכי מביטה בי עכשיו בתימהון ובאכזבה).

ואני חושבת גם על השם שנתן פיליפוביץ ליצירה: "שקיעת שמש": מתאים בדיוק לצבעים, לבערה שכבתה. ובו בזמן – הכי קיטש ויפיוף, כלומר אירוניה, ההפך מהפיצוץ שחולל.

ערבות בזמן שקיעה, ואן גוך 1888

יפה שקיעת שמש ללב עצוב

הנסיך הקטן לא היה צריך להמתין כדי לצפות בשקיעת השמש. הכוכב שעליו גר היה כה קטן שדי היה להזיז את הכסא כמה צעדים כדי לצפות בה.
"אתה יודע…" הוא אומר למספר, "טוב לראות את שקיעות השמש כשהינך עצוב מאד…"
יום אחד הוא ראה ארבעים וארבע שקיעות. או אולי רק ארבעים ושלוש – יש הבדל בין תרגום אריה לרנר – 44, לאילנה המרמן – רק 43.
ובהמשך לתמיהה הקטנה: יותר ויותר אני מבינה שקסמו של "הנסיך הקטן" מצוי בתפר הזה בדיוק, בין הפיוט-הגובל-בהתפייטות לבין היובש הקונספטואלי (וכבר כתבתי על זה קצת, למשל כאן). בין פצע האובדן שמשקפת-מעוררת השקיעה, לבין הפעולה הטכנית של הזזת הכסא; הגרירה והנקישה הם רעשים מפכחים השונים ככל האפשר מנגינת הכינורות המלווה את פיוט השקיעה. שלא לדבר על המכניות של השיכפול (עוד גרירה ועוד גרירה) ושל הספירה.
וכמה מהר צריך לטוס כדי לראות יותר משקיעה אחת ביום? – האמצעים של סנט אקזיפרי הטייס קצת יותר מתונים אמנם, משל פיליפוביץ הפרטיזן.

*

ולסיום, שקיעת שמש מהירה

לסיום וגם לחיוך – נזכרתי בשקיעת שמש שלישית, שראיתי פעם בהצגה של תיאטרון חפצים. המופע התרחש על שולחן ובמהלכו אפה המספר עוגה אמיתית. כל שלב בהכנת העוגה הקביל לשלב בסיפור והמחיש אותו על דרך המטאפורה.
בשלב מסוים הכריז המספר: "בקרוב תחזו בשקיעת השמש. אני מבקש מכם להתרכז כי השקיעה תהיה מאד מהירה!" ואז הוא פיצח ביצה על מצחו, ותוכה נשר אל ערבות הקמח שכיסו את שולחן ההצגה.

(וקליפות הביצה? הן הפכו לעננים, אבל זה כבר היה בסיפור אחר)

*

עוד הרהור בזיכרון של מרינה אברמוביץ (בצד ששה זכרונות מכוננים אחרים): קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »