Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שפת חפצים’

לשיטת היידגר, הפעילות הקרובה ביותר לאדם בחיי היומיום אינה הפעילות התודעתית או המנטלית, כפי שגורסת הפילוסופיה המערבית הרווחת, אלא דווקא זו הפרקטית, המשתמשת בכלים הנמצאים בסביבתו.

מצוטט מתוך להיות ברפובליקת ויימאר, מאת בעז נוימן

אלא שלהפרדה בין פעילות תודעתית-מנטלית לבין שימוש פיסי בחפצים אין שחר לטעמי. כשם שהשימוש בחפצים (נניח, פטיש, משקפת, או מקל נחייה) יכול להחליף או לשדרג את פעולת האברים, כך הוא יכול גם להציף ולממש פיסות סמויות של הנפש והתודעה. מה עוד שההרגל והאילמות הופכים את החפצים לשקופים, אנשים שוכחים להיזהר ומאפשרים להם גישה לפינות האינטימיות ביותר.

זהו פוסט שני ואחרון שבו החפצים של ביאליק הופכים אותו כמו שהופכים גרב. לפוסט הקודם

*

  1. המקל

מאן ריי, דיוקן עצמי עם מקל הליכה, 1940-1930 – לחצו להגדלה

.

ביאליק התמוגג מהצלחת נאומו במועדון סופרי הידיש באמריקה. הוא הרביץ בהם דרשה, אמר לגליקסברג, והם היו מוטלים לפניו.

עמד, אחז במקלו בשתי קצותיו, הניחו על המדרכה, צעד אחורנית כמה צעדים, שילב את ידיו על חזהו, הביט על המקל:

– אט אזוי זעגן זיי געלעגן (כך היו מוטלים).

מוטלים במובן התעלפו ממנו, בניסוח עכשווי. כדי להמחיש עד כמה, ממחיז ביאליק את הסצנה ומציג אותה לגליקסברג: הנה הוא, המשורר הזחוח, המרוחק מעט, המתנשא מעל קהלו הדומם המוטל בחוסר אונים.

פרקטיקה כזאת של הדגמה מזכירה לי את המנהג התנ"כי להמחיש ולתמצת נבואות בעזרת חפצים; נניח, ויכוח בין ירמיהו הנביא לחנניה הנביא: האחד מסתובב עם עול בהמות על צווארו כדי להמחיש שיהודה צריכה להיכנע לבבל, והאחר שובר את העול כדי להמחיש שאלוהים ישחרר אותה (ירמיהו כח').

אבל בעוד שתיאטרון החפצים הלאומי של הנביאים עוסק בנושאים הרי גורל, חיים ומוות, טוב ורע, והחפץ מלוהק על ידי או לפחות בהשראת סמכות אלוהית, ביאליק מגייס את השיטה בשביל לא כלום, כדי להכיל את יהירותו העולצת הגולשת מסיר המילים אל העולם.

ועם זאת, יש משהו נוגע ללב וחושפני בתיאטרון החפצים הקטן שלו. ביאליק הוא משורר, וליהוק המקל לתפקיד הקהל הוא מושלם מבחינה פואטית:

פיסית, מקל אינו חפץ ככל החפצים, הוא מתעלה על כולם בכישורי ההתעלפות המזוקקים שלו: מקו מאונך לקו מאוזן.

ומטפורית, המקל המעולף הוא שמספק לביאליק את התמיכה הנחוצה לו בחיי היום יום, כלומר המקל מגלם בדיעבד לא רק את התעלפות הקהל אלא גם את התמיכה שהוא מספק לביאליק בחיי היום יום.

סנטי שבינסקי, קרקס (שנוצר במסגרת סדנת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס)

ועכשיו לרשימת הכובעים:

גליקסברג מתבונן בתצלומי ביאליק מתקופת רוסיה ומונה –

כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש פרט לצילינדר ו"קלחת". ביניהם כחמשה כובעי פרווה, של ביבר וקטיפה שחורה באמצע, של "קאראקול" וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פאנאמה ו"צלחת" מקש. בלכתו ל"מוריה" היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן.

ותוסיפו על זה את תיאור פגישתו הראשונה עם ביאליק: המפגש התרחש באודסה, בשעת בין ערביים. בחוץ סער הים והרעיד את הזגוגיות, וביאליק שגופו עטוף בשמיכה ושפם אדירים עוטר את פניו האפופים בעשן סיגריות, חבש לראשו תרבוש אדום.

גליקסברג מונה גם מלבושים נוספים של ביאליק ומסיים במעיל חום-ירקרק שהמשורר ש"ביקש לשוות לבגד זה צורה רומנטית" רק הניח על כתפיו.

ובלי לקרוא לביאליק דנדי, דומה שהראיות מצביעות על איזו קלות דעת אופנתית ונטייה לתיאטרליות.

ובהמשך לכך, שתי אנקדוטות:

*

  1. הסרת המגבעת

בתשעה באב תרצ"ב, נכנס גליקסברג עם נחום גוטמן ועם ביאליק לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. ביאליק שהפליג בסיפורים על חגי ילדותו, שכח שהוא נמצא בבית כנסת והסיר את מגבעתו.

אני תמיד מנסה להסביר לתלמידי תיאטרון שחפצים הם כמו משקולת על סצנה אם אינם מעוררים איזה קונפליקט שמשמש מנוף קומי או דרמטי, ולו בזעיר אנפין. ובהמשך לכך –

גליקסברג לא מביט ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. די לו בביאליק ובפיזור דעתו, אבל אני שתמיד מדמיינת הכול על במה, מתענגת על המהומה הקלה הקומית שמחוללת הסרת המגבעת. ביאליק אמנם מסיר אותה לתומו, אבל האחרים אינם שותפים לפיזור דעתו, ובעודם קשובים לזכרונותיו הם גם מחליפים מבטים מחויכים, נבוכים או מבוהלים מעל לראשו ומתלבטים אם להעיר לו ומתי לקטוע את שטף סיפורו.

*

  1. המטפחת

אמר ביאליק לגליקסברג:

כשאני שם מטפחת על ראשי, הנני דומה מאד לאמי. פעם עשיתי כך ונדהמתי: כאילו את אמי אני רואה בחיים.

רק דמיינו את התמונה. ביאליק קושר מטפחת לסנטרו ומביט בראי, ואמו המרירה הרעשנית והמתה מכבר מחזירה לו מבט. התעתוע המגדרי, ערבוב הזמנים והרגשות. אני מנסה לחשוב על תקדימים או תאחירים; אולי הזאב של כיפה אדומה עם כומתת השינה של הסבתא? או להבדיל, גיבור סיפורו השובר לב של אנדריי פלטונוב, "סמיון" (מתוך בעולם נהדר ואכזר). סמיון עוד לא בן שמונה. אמו מתה בלדתה, והוא מחליט להיות אמא לאחיו הקטנים "אם אין מישהו אחר", ולפיכך הוא לובש את שמלתה, ובפניו הילדותיים והעצובים נראה ספק ילד ספק ילדה.

הֶרְאֵיתִי אֶת יְצִירָתִי לִמְבֻגָּרִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אִם צִיּוּרִי מֵטִיל אֵימָה עֲלֵיהֶם. הֵם הֵשִׁיבוּ לִי: "כְּלוּם צָרִיךְ אָדָם לִפְחֹד מִפְּנֵי כּוֹבַע?" לַאֲמִתּו שֶׁל דָּבָר, לֹא הָיְתָה זוֹ צוּרַת כּוֹבַע, אֶלָּא דְמוּתוֹ שֶׁל נָחָש-בָּרִיחַ בְּעַכְּלוֹ פִּיל. לָכֵן צִיַּרְתִּי אֶת קִרְבּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ-הַבָּרִיחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַדָבָר מוּבָן גַּם לִמְבֻגָּרִים. כִּי כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים: תָּמִיד צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם הַכֹּל. (הנסיך הקטן תרגום אריה לרנר)

עוד שפת חפצים בעיר האושר

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

חייל הבדיל האמיץ

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה  

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

Read Full Post »

הזמן שלי הולך ומתכווץ, הרווחים בין הפוסטים הולכים ומתרחבים, ורק לראש לא איכפת, הוא ממשיך לייצר מחשבות עד שקשה לי לזוז בתוכו. ולפני שייסתם כליל ויתחיל להסריח כמו בית של אגרן כפייתי, אני מפנה קצת לפוסט.

ביאליק, צייר ליאוניד פסטרנק, 1921

.

אני צוברת לא מעט שעות ביאליק לאחרונה (בזכות פרוייקט מלהיב ובולעני שבו אני מעורבת, ועל כך בפעם אחרת) ונחשפת למידע שלא התרפט מרוב משמוש. למשל אצל חיים גליקסברג, צייר שתיעד בשקדנות את פגישותיו הרבות עם ביאליק ועם גברת ביאליק, כפי שהוא קורא לה, וכך אקרא לה גם אני.

גליקסברג, תבוא עליו הברכה, לא מגייס את זכרונותיו לדיוקן ייצוגי או הומוגני, הוא פשוט מלקט כל בדל אנקדוטה, כל מילה שנשרה מפיו של ביאליק כמו שאוספים שרידים של קדושים, לא זורקים משהו כי יש עליו כתם. ספרו הוא מעין שמורת זכרונות שאפשר לסמן בה תוואים שונים. אני הלכתי בשביל החפצים של ביאליק (או חיים לחמניה ביאליק, כפי שקרא לו ילד אחד בהנאה).

ביוון העתיקה היה בית משפט מיוחד לתביעות נגד חפצים, כפי שלמדתי מספרם של אייל ויצמן ותומס קינן, הגולגולת של מנגלה, לידתה של האסתטיקה הפורנזית:

"אחד מיריביו של תיאגניס חבט בפסל שלו לאחר מותו לאות נקמה, עד שהפסל הכועס כביכול נפל עליו ומחץ אותו למוות. הפסל הועמד למשפט, הורשע ונגזר עליו שיושלך לים." (ולקוראים המוטרדים, הוא זכה לחנינה בסופו של דבר, בעצת האורקל).

מכיוון שחפצים אינם יכולים לדבר, הם נזקקו למדבב, אדם שיתרגם את שפתם לשפת בני אדם. ואף שהחמצתי את הייעוד הזה באלפי שנים, לא הפסקתי לצותת לחפצים ולמה שהם אומרים על בני האדם שלהם.

ובחזרה לביאליק – המידע המעט מוצפן ובעיקר שקוף מצטבר לפורטרט עצמי, פורטרט שוליים אגבי וחושפני בדרכו הצנועה האילמת.

*

  1. הליצן והבובנאי (או – לוּ הייתי פסיכואנליטיקאית…)

גליקסברג מביא שלל ראיות לפיזור דעתו של ביאליק, חלקן עוצרות נשימה (גברת ביאליק מספרת לו כיצד שכח את שמה לאחר אירוסיהם). אבל כיוון שהחלטתי להגביל את עצמי לחפצים, אני ממשיכה לעדות הבאה:

יום אחד בא [ביאליק] לקיוב עם לווינסקי. בדרך קנה חבית של "מלפופני ניאז'ין" כבושים. בתחנה יצאה לקראתו משלחת, ועלמה הגישה לו זר פרחים. עומד לו חיים-נחמן כשהחביונת תחת בית שחיו, מוציא מטפחת כדי לנגב את מצחו ותוחב את הפרחים לכיס מעילו…

המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג ("שעונו הוא בצנצנת, משקפים במקרר, /במקלחת השמנת, המגבת בחצר") בואכה האנרכיזם הפואטי של הרפו מרקס.

(לדור שלא ידע את האחים שאין בלתם, הצצה להרפו מרקס, האנרכיסטי מכולם)

.

ובחזרה לגברת ביאליק:

ערב אחד באודסה, ניגש אלי כשבידו מלכודת, והיה מבעיתני בעכברון. באותה דירה ברח' טרואיצקאיה, היה פורץ פתאום, מתוך עודף כוח ושובבות, וזורק לתוך המטבח דרך הצוהר כרים ושאר מטלטלים רכים ומשם זורקם בחזרה לחדרו.

העכברון שייך בעצם למסלול אחר בשמורת ביאליק; שביל בעלי החיים שעובר דרך חזירים, נחשים, כמה וכמה חמורים (ואף לא ציפור אחת למרבה ההפתעה, כשזוכרים את שכיחותן של ציפורות נחמדות, טווסי זהב, דוכיפתיות ושאר בעלי כנף בנופי שיריו). אבל הסצנה של השלכת הכרים למטבח ובחזרה היא כבר לגמרי חלומית באנרגיה הסהרורית, בפלישה של חדר השינה למטבח.

למשל, הנני במטבח [מספרת גברת ביאליק]: פתאום מבעד לדלת מתמתח ומתנפח נחש צבעוני ארוך הפולט קול יללה משונה, ואחרי זה מופיע חיים נחמן בעצמו כשנחש הנייר בפיו, ובפוגעו בחוטמי או בחוטמה של המבשלת הוא מתגלגל מצחוק כקונדס.

לו הייתי פסיכואנליטיקאית הייתי עושה צימעס מן השילוב של סצנת הכרים והנחש המתנפח, אבל כיוון שיש לי יד ורגל בעולם הבובנאות אני מתמקדת בשימוש בצוהר ובדלת המטבח כבמות-חלון, בזמן שביאליק גולש בלי משים מן החפצים אל תיאטרון הבובות:

לפני לכתו [של ביאליק, מביתו של גליקסברג] קודם שלבש את המעיל, הפכו מעל לראשו, ובשרווליו החל לנגח את רותי [בתו של גליקסברג] והיה גועה: מוהו, מוהו.

*

  1. ביאליק והעלמה מעדות המזרח

בעלותי על המדרגות אני מבחין בקולו המרוגז:
– כמה פעמים אמרתי לך, יונה, שלא לנגוע בשולחן הכתיבה בלי רשות…
כשנכנסתי, תחב לי בתנועה מפוזרת את כף ידו, על מצחו חלפו צללי חימה, והגידים הנפוחים על רקותיו הלכו ושקטו.
העוזרת, עלמה מעדות המזרח, עמדה נבוכה, ושואב אבק בידיה.
בקול רוטן ומפייס:
– את מבינה, כל חפץ הוא בחינת דבר חי, החש כל נגיעה שהיא.

לא צריך להיות מרקסיסטית כדי להבחין בישירות שבה החפצים מתמצתים את מלחמת המעמדות, בעימות בין שואב האבק המבויש הפועלי לאריסטוקרטיית שולחן הכתיבה המורמת (פשוטו כמשמעו) מִעם, האסורה בנגיעה.

את ההסבר של ביאליק על החיים הנסתרים של החפצים אני מקבלת כפשוטו, ורק לרגע אני מרגישה כמו דונלד טראמפ שמקבל את ההסבר הסעודי לרצח בקונסוליה. אני אפילו לא יודעת אם זו אשמת ביאליק או אשמת גליקסברג, שטורח ומדגיש משום מה את מוצאה העדתי של העוזרת. אבל זה איכשהו נוגס בהסבר. ביאליק נשמע פחות כמו המשורר דניס סילק שמאן מוּלד ושגריר אמת של עולם החפצים, ויותר כמו נציג האליטה האשכנזית שמתנשא על העוזרת המזרחית ומסביר לה משהו דרך האנשה, כאילו היתה ילדה קטנה.

.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל, מתוך התערוכה

*

הגעתי רק לאמצע בערך, והזמן… המשך יבוא.

***

ובלי קשר (וגם עם, כמובן):

אתמול אישרה ועדת שרים את החוק החשוך לנאמנות בתרבות, שכבר ממומש מזה זמן באופן זוחל. כך נסגרה לאחרונה גלריה ברבור על ידי עיריית ירושלים. כמענה וכמחאה פתח האמן הדס עפרת גלריה ברבור II בסטודיו שלו. הגלריה החדשה שנפתחה ביום חמישי, ה-18 באוקטובר, מציגה תערוכה של ציורים, פסלים, פרפורמנס ווידאו-ארט בנושא ברבורים. משתתפים האמנים: עדן אורבך עפרת, מוטי ברכר, דנה יואלי, ענת עינהר, הדס עפרת, יוסף קריספל, ואסתר שניידר. התערוכה תינעל ב-17 בנובמבר.

זמני פתיחה: חמישי 19:00-22:00, שישי ושבת 10:00-14:00.

מיקום: רחוב וינדהם דידס 8, מושבה גרמנית, ירושלים

נא ראו זאת כהזמנה אישית (וגם הפיצו לכל המעונין).

ענת עינהר (אין לי מושג איזה עבודות שלה מוצגות בתערוכה, יש לה ריבוא ברבורים)

*

עוד חפצים בעיר האושר

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

דניס סילק, אביגיל שימל – קטלוג

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

ועוד המון

עוד על ביאליק (ועל בתיה קולטון) – איך נראית ילדות?

Read Full Post »

"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר

וקודם תקציר:

פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.

זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.

סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.

סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".

רונה קראה לו שמואל.

כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.

*

מיתוס

יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.

*

ביער נרקוד

"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.

אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.

קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).

חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

מעילי-אדם

דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.

הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.

זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.

וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.

מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא  מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.

במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

פלישתים עליך שמשון

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

.

"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."

אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.

ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.

(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

*

למלא את החלל

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.

.

בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.

בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.

בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה

[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].

*

הנֵּס

רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.

ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.

ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.

בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:

"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.

לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.

ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.

והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".

עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.

בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.

כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").

ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.

e

1r

*

עוד באותם עניינים

על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי

על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים

על "הצייר והציפור" מאת מקס פלטהאוס

על "הנסיכה תבוא בארבע"

חלום (קצרצר) בהקיץ

עוד על מפות נפש ושירה

וודו וחפצי מעבר – על סיפורי החפצים של סופי קאל

Read Full Post »

רשימה שנייה מתוך שלוש.

בחלק הראשון כתבתי על נפשם של הפסלים הרכים והענקיים של קלאס אולדנבורג.

והפעם על פסלי החוצות.

הערה מקדימה: מאז 1976 נוצרו רבים מפסליו של אולדנבורג בשיתוף עם קוז'ה ון ברוחן, פסלת הולנדית שלה נישא ב1977.

*

ובכן. אולדנבורג הסתייג לא פעם מתיוגו כאמן פופ. בשעתו פטרתי את זה כרפלקס אינדיבידואליסטי ואפילו כאגו, רחמנא ליצלן, אבל ככל שמתבהרים לי ממדי חריגותו (הענקית כמו הפסלים עצמם) אני מתחילה לתהות על סמך מה הוא נחשב לאמן פופ בעצם, ועוד כל כך מרכזי ומובן מאליו. את התשובה על כך אני משאירה לאחרים. זה לא התפקיד שלי להחזיר אנשים לשורה. אני מעדיפה להמשיך ולפרוש פה את מלוא עומקה ועושרה של החריגה.

זה מתחיל בבחירת החפצים.

ראשית, יש ביניהם אחוז מפתיע של כלי עבודה: פטיש, משור, מכוש, את חפירה, שלל ברגים, בצד מספריים, חוט ומחט וכן הלאה. זה כמעט מאחז קומוניסטי בלב הצרכני והקפיטליסטי של הפופ ארט.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

הנה למשל המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה:

הנה למשל המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית בצפון קוריאה (התמונה מכאן

המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית בצפון קוריאה (התמונה מכאן)

והנה פסל של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן. שלא כמו בצפון קוריאה, יש בפסלים שלהם מידה של הומור נונסנסי ופיוט, שהזכיר לי את הפול קליי שמשמאל.

מימין, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1984 Balancing Toolsמשמאל פול קליי, מאוזן באופן נועז שנה==.

מימין, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1984 Balancing Tools. משמאל, מאוזן באופן נועז, פול קליי, 1930.

הצעה לבית קברות בצורת בורג ענקי, קלאס אולדנבורג 1971 (הבורג אמור להתברג לתוך האדמה עם כל לוויה, אם הבנתי נכון...)

הצעה לבית קברות בצורת בורג ענקי, קלאס אולדנבורג 1971 (הבורג אמור להתברג לתוך האדמה עם כל לוויה, אם הבנתי נכון…)

ושוב עולה בדעתי "לשבור את החזיר" של אתגר קרת, והפעם מצד האיורים של דוד פולונסקי. וכבר הראיתי איך הפַּטישים הקפיטליסטיים שלו מפלרטטים עם הפטישים הקומוניסטיים.

אבל החריגות של אולדבורג וקוז'ה ון-ברוחן אינה מסתכמת בכלי העבודה.

*

הוא כבר מעשן סיגריה אחת / רועדת קצת, / וכיאה למשורר אמיתי / הוא מחזיר את הגפרורים השרופים / לתוך הקופסה.

(כתב יהודה עמיחי, על ידידו המשורר ואיש החפצים דניס סילק)

משמאל, גפרור נייר שרוף מתוך עבודה של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן בברצלונה. מימין, בדלי סיגריות רכים שפיסל אולדנבורג עוד ב1967

משמאל, גפרור נייר שרוף מתוך עבודה של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן בברצלונה. מימין, בדלי סיגריות רכים שפיסל אולדנבורג עוד ב1967

יש לאולדנבורג-את-ון ברוחן משיכה גורפת, צ'כובית כמעט, לחפצים עלובים שהתכלו ויצאו מכלל שימוש: גפרור שרוף, כפתור שבור, בדלי סיגריות, תפוח מכורסם, גביע גלידה שהתהפך, בדל עיפרון שבור.

המשיכה הזאת מסגירה חמלה לחלשים (עניין יוצא דופן בסביבה הקפיטליסטית של המצליחנים), בצד עמדה אקולוגית והרבה פיוט, כי בסופו של דבר ובניגוד לאהבה של הפופ לחפצים חדשים – כישלון ושבר הם יותר פואטיים מהצלחה.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, כפתור שבור 1981

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, כפתור שבור 1981

קוז'ה ון ברוחן רצתה להגדיל חפץ לא נחשב. הכפתור השבור (אנדרטה לא מודעת לילדה אילת) היה החפץ הפחוּת ביותר שהצליחה להעלות על דעתה. ואיכשהו במין מיחזור פואטי הוא הפך לבמה ספונטנית. כמו שהגלידה ההפוכה שלמטה היא סוג של צריח, וליבת התפוח היא מעין מושב מקורה. היגיון חדש ארכיטקטוני מתגלה בפגמים המוגדלים.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משמאל, גביע גלידה הפוך, מימין, תפוח מכורסם

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משמאל, גביע גלידה הפוך, מימין, תפוח מכורסם

ברישום מתוך ספר הסקיצות של אולדנברג חוסם ארטיק הפוך את הרחוב. אולדנבורג הסביר שהנגיסה היא שמשחררת את החסימה, שמאפשרת למכוניות לעבור. זו הצהרה אמנותית ופוליטית, מחויכת אבל רצינית: הפגם הוא שמאפשר זרימה וחיים.

7

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

ואגב, אם לחזור רגע לחפצים הרכים – כמו שאולדנבורג וון ברוחן מגדילים חפצים נידחים כך הם מקטינים ומאנישים את הארכיטקטורה, מעבירים אותה מצד הפשיזם לצד בני האדם והיומיום (ושוב אי אפשר להפריד את הפיוט מהפוליטיקה).

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, ארכיטקטורה רכה

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, ארכיטקטורה רכה

ובצד הרעיונות יש בפסלים איכויות פלסטיות שמתכתבות עם תולדות האמנות. בין אם זה צינור גינה ענקי שהרישום המקושקש שלו שמשתנה מכל זווית מתכתב עם האקספרסיוניזם המופשט. ראו למשל סיי טוומבלי (1928-2011) שהיה בן גילו של אולדנבורג וציורי הקשקושים האדומים שלו משתרעים על פני כמה עשורים.

תמונה, קלאס אולדנבורג, צינור גינה 1983.

תמונה, קלאס אולדנבורג, צינור גינה 1983.

סיי טוומבלי, רישומים שונים, 1982, 2005

סיי טוומבלי, יצירות שונות, 1982, 2005

או גפרורים שרופים שמתכתבים עם הפיסול של אלברטו ג'אקומטי, ואני לא מדברת רק על הטקסטורה, אלא על משהו עמוק יותר שניסח ז'אן ז'נה בטקסט היפה שלו על גא'קומטי.

אין לו ליופי מקור אחר אלא הפצע, הייחודי, השונה מאיש לאיש, נסתר או גלוי, אשר כל אדם נושאו בחובו, מגן עליו, ושאל תוכו הוא פורש ברצותו לעזוב את העולם למען בדידות זמנית אך עמוקה … אמנותו של ג'אקומטי, כך נדמה לי, רצונה לגלות פצע נסתר זה של כל יוצר חי ואף של כל חפץ, כדי להציף אותם באורה.

משמאל קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, 1991. מימין, קלאס אולדנבורג 1987. באמצע אלברטו ג'אקומטי.

משמאל קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, 1991. מימין, קלאס אולדנבורג 1987. באמצע אלברטו ג'אקומטי.

ולסיום, הצעה לאנדרטה של Survival (הריאליטי טימא לי כרגע את המילה הישרדות) שהציע אולדנבורג לאוניברסיטה באל סלוודור ב1984 בעיצומה של מלחמת האזרחים. "בדל עיפרון מפוצץ, שעדיין כותב" כפי שהדגיש.

קלאס אולדנבורג, 1984

קלאס אולדנבורג, 1984

זו עבודה מרגשת בצניעותה, באמונה שלה בתרבות וביומיום (שניהם), בפיוט העצוב המחויך שמכיר בעליבות של העיפרון השבור ובו בזמן מזהה את העוצמה ומגדיל אותו לטיל. בעצם, הדבר הכי קרוב לזה שעלה בדעתי זה אשרי הגפרור של חנה סנש. מרחק ת"ק פרסאות מפופארט. זה תמיד הרשים אותי ונגע ללבי שהיא בחרה בגפרור הארצי היומיומי שיש רבים כל כך כמוהו ולא בלפיד הצפוי החגיגי הקלישאי.

*
ויש עוד. אבל מספיק להיום. השאר בפעם הבאה.

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הרצפה הבלתי מטואטאת

הספר הנפלא ביותר

האילה לא יודעת שהיא מתפרקת

הרפאים של לוסיאן פרויד

פניה ברגשטיין והליצן

וכל מה שנכתב פה על המשורר ואיש החפצים דניס סילק. "…המתרגמת חנה עמית כוכבי סיפרה שפעם ניסתה לנגב את מעטה האבק שנח על המטבח ודניס הזדעק שזה האבק שלו, הוא צריך אותו.
הוא לא היה נגוע בַּגזענות האספנית שמעדיפה חפצים בעלי יופי או ייחוס. הוא זיהה גם את הנשמה של החפץ הפשוט יותר. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שמאן." דניס סילק – הקדמה, וגם תערוכה, וגם קטלוג.

*
ובפינת ההודעות, קול קורא ל ZOOOOOOOOOOO פרוייקט אמנותי במרחב הציבורי עם האמן הדס עפרת

13

Read Full Post »

מעולם לא כתבתי כאן על קלאס אולדנברג. הוא הבליח פה ושם כדמות משנה (נניח כאן, או כאן, או כאן, או כאן), אבל מעולם לא כתבתי על הקסם שפסליו מהלכים עלי. בייחוד הרכים והענקים. ונתחיל ברכים.

הפסלים הרכים המוקדמים של אולדנבורג פשוט מתרגמים באופן פיוטי את החומריות של האובייקטים המקוריים.

צלחת צ'יפס, קלאס אולדנבורג 1963

צלחת צ'יפס, קלאס אולדנבורג 1963

שלולית אדומה של ויניל שמוטה על הצ'יפס כמו קטשופ. הצהוב של הצ'יפס פחות מבריק. הוא דחוס ומוצק מן הקטשופ. תפריו מדגישים את החיתוך הגיאומטרי, ואילו הצלחת יצוקה מחומר לבן קשיח כמו במציאות.

ארבעה good humors, קלאס אולדנבורג 1963

ארבעה good humors, קלאס אולדנבורג 1963

ה- good humors הם ארטיקים שמצופים בשכבה עבה של סוכריות, פצפוצים ושבבי השד יודע. אולדנבורג "מתרגם" את המרקמים הגסים והמנומרים לשלל פרוות סינטטיות. בעצם הבחירה בפרווה יש איזו סתירה מדגדגת; האם ציפוי פרווה מחמם את הגלידה או פשוט מזכיר כמה היא קרה? (תהייה שמייצרת מתח, אירוניה ודו משמעות, השילוש הקלסי המאפיין מטפורה טובה). הנגיסה לקוחה מתמונות הפרסומת שבהן היא מתפקדת כמעין חתך גיאולוגי שחושף את התוך המבטיח של הארטיק. הצבעוניות העזה המלאכותית של הטקסטיל מקבילה לזו של צבעי המאכל. וכמו הצלחת שלמעלה כך גם מקלות העץ הריאליסטיים הם פיסת מציאות שמבליטה את המרקם הרך של הגלידה.

good humors במציאות

good humors צילום פרסומת

חומרי הפיסול של אולדנבורג הם שמות תואר ממומשים, כאלה שאפשר לראות ולמשש. באחד מסיפורי עמליה כהנא כרמון לובשת אחת הגיבורות "שמלה שחורה ודקה כמו פיח." הפיח של כהנא כרמון מקביל לוויניל (נניח) של אולדנבורג, כאילו אמר שהקטשופ היה חלק ומבריק כמו ויניל. (רק שחלק משמות התואר חזקים יותר בלשון ואחרים דווקא כשהם מגולמים בחומרים, ונניח עכשיו לסיבות).

זאת ועוד: הארטיקים של אולדנבורג רופסים מעט, וביחד עם הזווית הנוטה של המקלות נוצרת תחושה שהם קצת רכים מדי, על סף נמסים. וזה כבר חורג משמות תואר חומריים וגובל באין אונות.

פעם בסדנת תיאטרון חזותי נתתי תרגיל, להחליף חומר של חפץ ולהשתמש בו. מישהי הכינה סכו"ם מפלסטלינה וניסתה להשתמש בו. אבל כשמנסים לנעוץ מזלג מפלסטלינה, גם בזהירות הגדולה ביותר, הוא עצמו מתקפל. היא ניסתה והרפתה, יישרה את המזלג ושוב ניסתה. קשה לתאר עד כמה פסיכואנליטי זה נראה. יד ראשונה מחלום.

ובחזרה לאולדנבורג – אני אוהבת את הארטיקים בזכות התרגום החומרי, ההתבוננות המחויכת (וכבר ציטטתי פה את גיתה, "המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות") וגם בזכות ההנפשה.

מכונות כתיבה, קלאס אולדנבורג 1963 (כל אחת והגיחוך שלה)

מכונות כתיבה, קלאס אולדנבורג 1963 (כל אחת והגיחוך שלה)

משמאל טלפון ציבורי רך, קלאס אולדנבורג, 1974. מימין קלאס אולדנבורג עצמו.

משמאל טלפון ציבורי רך, קלאס אולדנבורג, 1974. מימין קלאס אולדנבורג עצמו.

יש משהו באופן שבו הטלפון הרך נשמט שמזכיר את האופן שבו תווי הפנים נופלים ככל שמזדקנים. אבל הגופניות של הפסלים הרכים לא קשורה רק להזדקנות והתרוקנות, הם גם לגמרי אירוטיים, ולא רק בגלל שלוויניל יש יד ורגל במחוכים ושאר אביזרי מין.

השירותים הרכים של אולדנבורג הזכירו לי את הארנק הוואגינלי של מארני של היצ'קוק (סרט שעוסק באובססיביות חזותית ואחרת, בשלל זיקות בין מין וכסף. ראו תמונה בהמשך).

שירותים רכים, קלאס אולדנבורג 1996

שירותים רכים, קלאס אולדנבורג 1996

השוט הפותח של מארני (1964) של היצ'קוק (התמונה מפה)

השוט הפותח של מארני (1964) של היצ'קוק (התמונה מפה)

Softswitch קלאס אולדנבורג (שנות השישים).

Softswitch קלאס אולדנבורג (שנות השישים).

מערכת תופים רפאית, קלאס אולדנבורג, 1967

מערכת תופים רפאית, קלאס אולדנבורג, 1967

יש משהו כמעט מכושף בחפצים הרכים של אולדנבורג, נגיעה של היפהפייה הנרדמת, על סף סוריאליזם ומטמורפוזה, אבל בלי לחצות את הגבול. זאת לא מערכת תופים נמסה, זה לא אמיתי מדי, כמו השעונים הנוזלים של דאלי. לא אשליה שזקוקה לתאורה מסתורית, שתובעת את השעיית כוח השיפוט. זה אריג. רואים את התפרים. ובו בזמן זו גם מערכת תופים שנבלה, שאיבדה את קולה (כמה נורא בשבילה, כמו להתעורר בבוקר ולגלות שהפכת לג'וק). וגם זה יקר ללבי, הכפילות; האופן שבו אולדנבורג פורט על הדמיון ובו בזמן חושף את התחבולה.

סלוודור דאלי persistence of memory the 1931

סלבדור דאלי persistence of memory the 1931

הפופ ארט מחובר בטבורו לפרסום, לתקשורת המונים, למוצרי תרבות בלי הבחנה בין תרבות גבוהה לפופולרית. אני מאד אוהבת פופ ארט. את המהפכנות הקרה שלו, חוסר המכובדות, המחשבות שהוא מעורר, הצבעוניות, השעשוע, אבל החיוך שלו לא עובר דרך הנפש. ואולדנבורג הוא חריג. כי גם כשהוא עושה מחווה לצילום פרסומת של ארטיקים (הכי פופ ארט שיכול להיות) זה לא על פרסום ותקשורת, זו רק תחנת ביניים.

בנוכחות הייחודית שלו בפופ ארט, אולדנבורג מזכיר לי יותר את יואבי, גיבור לשבור את החזיר של אתגר קרת. הוא חי בעולם של ויניל וחזירי כסף, אבל בכוח הדמיון הפיוטי הוא מצליח לנטרל ולו חלק מן הניכור, להעביר אותם איכשהו מצד הקפיטליזם לצד הנפש.

*

לפוסט המשך

*

עוד באותם עניינים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

הרפאים של לוסיאן פרויד

קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל (וגם תעלומת האווז הדו-ראשי)

גברים במיצג

שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

וגם

חייל הבדיל בתיאטרון האפי

*

עוד 9 ימים למי שלא רוצה להפסיד את ההדסטארט הנהדר הזה

Read Full Post »

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה14 בספטמבר, שבו בין השאר קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אכזרי ואפל בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור – ותשוקת משחק ותיאטרון. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מן הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. הוא נוגע בן כשהן נותנות לו לחם והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. ומלבד זאת הוא נותן לה גם ביצה לשמירה. הוא ממליץ שתישא אותה לכל מקום ומזהיר שאובדנה של הביצה יביא לאסון. הנערה לא מתאפקת ופותחת את החדר האסור ומוצאת גרזן נוצץ וקערה עם אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. אבל השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים."
כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו של המכשף למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא אומרת, היא תשגיח עליו מחלונה. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומייד". והוא ממשיך. ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (לא אמרתי שהם לא אכזריים).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

"ציפור כנף" אייר ארתור רקהאם

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

ועוד קצת על דבש: יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה של כנס הפנקס לחצו כאן.

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

לעדיה ליברמן, באהבה

כריכה של מרי ריינולדס לLes Mains libres (הידיים החופשיות), רישומים של מאן ריי לשירים של פול אלואר

כריכה של מרי ריינולדס לLes Mains libres (הידיים החופשיות, 1937), רישומים של מאן ריי לשירים של פול אלואר. יש משהו מאד מיני, וגינלי-פאלי בכפפה העליונה, שמדבר בעקיפין עם הרישום שמתחת, הלקוח מתוך הספר.

מאן ריי, רישום מתוך הספר שלמעלה

מאן ריי, רישום מתוך הספר שלמעלה

עיר האושר היא מקום של אוונגרד ושל קסם.

לכאורה אלה שני עולמות מקבילים, מה שהופך אותי לדו-חי (פתאום אני חושבת כמה "דחוי" ו"דו-חי" קרובים צלילית), רגל אחת בקסם ואחת באוונגרד.

אני אוהבת את הישירות של האוונגרד, את הפראות הקרירה, השרירותיות, המנגנון החשוף, את הפתאומיות שבו הוא פורץ כמו אתנה מראשו של זאוס, את המרחבים החדשים שנפתחים בין הכללים השבורים.

ולא פחות מזה אני אוהבת את כמוסות הנפש של הדמיון, את המתיקות האפלה, את קפיצות הדרך. למה לשבור חומות כשאפשר לעבור דרכן?

קורה שאני מצליחה לחשוף שורשים משותפים ופעמים אחרות אני פשוט מערבבת בהשראת האקלברי פין. תמיד הזדהיתי עם געגועיו של האקלברי לחיי הנוודות ועם ההסתייגות שלו מארוחות מסודרות. כשכל מנה מוגשת בצלחת נפרדת המיצים של המאכלים לא יכולים להתערבב, ואיזה טעם יש לזה?

לעתים רחוקות אני פוגשת מישהו או מישהי שאצלה הערבוב מובן מאליו כמו אצלי. לא ניסחתי את זה במילים כשנתקלתי בספרים של מרי ריינולדס לפני כשש עשרה שנים, ב-The Art Institute of Chicago . פשוט הרגשתי את הקסם, את קיצור הדרך לנפש.

מרי ריינולדס, צילם מאן ריי, 1930

מרי ריינולדס, צילם מאן ריי, 1930

מרי ריינולדס היתה אמריקאית שהתאלמנה בצעירותה וברחה לפריס מהלחץ של הוריה להקים משפחה ולהתיישב. היא הגיעה לשם בתחילת שנות העשרים והיתה מקורבת לרוב הדמויות הפועלות באמנות ובספרות, ג'ויס, קוקטו, ברנקוזי, קלדר, מירו, אנדרה ברטון, רמון קנו, מאן ריי וכן הלאה. הרומן שלה עם מרסל דושאן נמשך כמעט שני עשורים. אנרי פייר רוֹשֶׁה, חבר קרוב של דושאן, תיאר אותה ביומנו כ"רקדנית גבוהה ויפת תואר, מלאה רוגע ואצילות". זה היה הרושם הראשון שלו, וכמה שבועות אחר כך הוסיף: "גוף דק והרואי עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מלאת רוגע. נראה שיש לה מעין תשוקה למות. היא שותה כל לילה עד שהיא משתכרת, וגם אז לא מאבדת את הקסם והאצילות… אנחנו נזהרים שאצבעותנו לא ייפגשו, גם לא דרך אגב, כשאנחנו מוסרים זה לזה ספר או חפץ." (רוֹשֶׁה, מחברו של ז'יל וג'ים שכב עם רוב הנשים של דושאן, אבל לא עם מרי ריינולדס, אם להאמין לביוגרף של דושאן). היא היתה הצד היותר אוהב וסובל ומשלים בקשר עם דושאן, ועם זאת היתה עצמאית מאד. כשהנאצים כבשו את פריס סירבה להפקיר את החתולים שלה ולברוח איתו. היא נשארה והפגינה תעוזה וקור רוח בשירות הרזיסטנס, ורק כשהגסטפו הקיף את ביתה נמלטה לספרד דרך הפירנאים. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על האמנות שלה.

אלכסנדר קלדר, מרי ריינולדס וחתוליה

אלכסנדר קלדר, מרי ריינולדס וחתוליה

היא כרכה ספרים. זה היה טרנד נשי בשנות העשרים, ללמוד כריכה. ריינולדס התמחתה בסדנתו של פייר לגראן, מעצב וכורך כוכב, ועד מהרה סטתה ממה שלימד אותה, טכנית וגם רעיונית.

 אחת היפות בכריכות שעיצב פייר לגראן, כריכת ספרו של שארל בודלר "גני העדן המלאכותיים".

אחת היפות בכריכות שעיצב פייר לגראן, כריכת ספרו של שארל בודלר "גני העדן המלאכותיים".

כאן אפשר לראות מבחר מיצירותיו של לגראן. הכריכות שעיצב הן מלבושים משוכללים ואופנתיים, ציפויים יוקרתיים לתפארת הספרים ובעליהם העשירים. הוא דגל בכריכה שמתייחסת לתוכן הספר, אבל בעדינות, שתעורר "לא את הפרח עצמו אלא את ניחוחו".

מרי ריינולדס לא הסתפקה בניחוח. הכריכות שלה קיימות בפני עצמן, כרעיונות שהתגלגלו בחפצים חיים למחצה, כמו הספרים הנושכים באגף השמור של ספריית הוגוורטס. מרסל דושאן קרא לזה אלמנט ה"פנטזיה הבלתי צפויה". זה לא קשור רק לשיטות הלא מקובלות שלה או לחריגה מן החומרים היוקרתיים של לגראן (שימוש בחרסינה שבורה למשל, בקפיצים של מחוך או בעור קרפדה – הכי אגדה) אלא אפילו יותר, לרגישות המופלאה האנטומית-ארכיטקטונית של ריינולדס למרחב הכריכה. האלמנטים שהיא מוסיפה – למשל מדחום שבור שמשובץ בשִׁדרה של ספר – כאילו היו שם מאז ומעולם.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"חורף קשה" מאת רמון קנו

כריכה של מרי ריינולדס, ל"חורף קשה" מאת רמון קנו

המשוואה בתמונה הבאה לא מתייחסת רק לתוכן הספר או לדרך כתיבתו, היא כמו חושפת ומפרשת מחדש את המבנה הפיסי של החפץ, את הסימטריה המובנית של כל ספר: הצד הקדמי זהה לצד האחורי כמו במשוואה, ואילו השדרה הצרה המחברת ביניהם כמו נועדה לסימן השווה (=).

כריכה של מרי ריינולדס, ל"אודיל" מאת רמון קנו

כריכה של מרי ריינולדס, ל"אודיל" מאת רמון קנו

כשכבר מזכירים את מרי ריינולדס (מה שלא קורה יותר מדי ועוד נגיע לזה) קוראים לה "סוריאליסטית", תיוג גס שמפספס את התמהיל החם-קר, פנטסטי-מושגי של אמנותה, את האירוניה, החוכמה, המיזוג הייחודי בין פראות לאיפוק.

הסופר הנכרך ביותר שלה (12 ספרים) הוא רמון קנו, ממייסדי "אוּליפּוֹ"."OuLiPo" ראשי תיבות של Ouvroir de litérature potentielle – סדנה לספרות פוטנציאלית, היתה קבוצה של סופרים ומתמטיקאים שנוסדה בצרפת ב1960 ודגלה ביצירת מבנים ספרותיים חדשים באמצעות אלגוריתמים וכללים שרירותיים. חבריה ראו באילוצים אמצעים לייצור רעיונות (או "מכונה ליצירת סיפורים" בלשונו של ז'ורז' פרק). (ותודה לויקפדיה)

שני אחרי רמון קנו המופשט (6 ספרים סך הכול) נמצא מהפכן מסוג אחר; יצרי, הפְרָשתי-אינפטילי ורצחני – אלפרד ז'ארי שהמלך אובו שלו נחשב למבשר תיאטרון האבסורד.

אלפרד ז'ארי, המלך אובו, סביבות 1900

אלפרד ז'ארי, המלך אובו, סביבות 1900

עבודה משותפת של מרי ריינולדס ומרסל דושאן, כריכת המחזה "המלך אובו" של ז'ארי.

עבודה משותפת של מרי ריינולדס ומרסל דושאן, כריכת המחזה "המלך אובו" של ז'ארי.

את הכריכה של המלך אובו עצבה ריינולדס ביחד עם דושאן. ואף שUBU זו מילה סימטרית וביחד עם הB הנמחצת היא חופפת למבנה הספר ולתוכנו הכוחני, יש בה משהו מוחצן וראוותני מדי לטעמי. רק פרט אחד נוגע ללבי וגורם לי לחייך: הB קצרה יותר מהאותיות שלימינה ולשמאלה, ומתחתיה מציצים דפי הספר כמין כתר הפוך. אני מוכנה להתערב שהנגיעה הזאת היא של ריינולדס.

מה שמחזיר אותי להידחקותה (כמעט*) אל מחוץ לרדאר האמנותי. זה קשור לנשיות שלה (הסיבה הרגילה) וגם לצניעות של התחום שבחרה, על הגבול בין אוּמנות לאמנות, אבל זה גם המחיר של הרומאן הארוך שלה עם דושאן. כל יצירתה נמצאת תחת החשד, שאולי זה בעצם "דושאן עשה לה". וזה מרתיח אותי.

אני מכירה ומוקירה את דושאן (כתבתי עליו כמה פעמים, למשל כאן וגם כאן). ודווקא משום כך ברור לי הייחוד של מרי ריינולדס. הפיוט האגדתי והחושני שלה רחוק מן הפיוט הרזה והמופשט של דושאן. ברור שאנשים קרובים משפיעים זה על זה, אבל עוד לא מצאתי מישהו שניסה לברר איך ריינולדס השפיעה על דושאן. לזכותו ייאמר, שלמעט כמה כריכות שהם חתומים עליהן במשותף, הוא מעולם לא ניסה לנכס את יצירתה. להפך.

כריכה של מרי ריינולדס ל"האדום והלבן" (לוסיאן לוואן) רומן של סטנדל שיצא אחרי מותו.

כריכה של מרי ריינולדס ל"האדום והלבן" (לוסיאן לוואן) רומן של סטנדל שיצא אחרי מותו.

כריכה של מרי ריינולדס ל Maison de santé (בית משוגעים) של ז'אן קוקטו.

כריכה של מרי ריינולדס ל Maison de santé (בית משוגעים) של ז'אן קוקטו.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו

כריכה של מרי ריינולדס, ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו

קראתי שהכריכה של "Saint Glinglin" מאת רמון קנו (בתמונה מעל) "לא קשורה לתוכן האינטלקטואלי של הספר". זה נכתב בפליאה ואפילו בנזיפה מסוימת. והכריכה הזאת אמנם נאמנה ומממשת את הרגע שלפני הקריאה, כשכל מה שקיים הוא מראהו של הספר ושמו.

ריינולדס הצמידה לשדרת הספר ידית של ספל. זה מפתיע אבל גם הגיוני באופן מוזר, ואפילו מתבקש כדי לסייע בשליפת הספר מהמדף (כשם שגם כפפות העור גדי מהכריכה הראשונה בפוסט, הן לא רק הידיים החופשיות משמו של הספר, הן לגמרי צמודות לכריכה, ולו אפשר היה להכניס יד לאחת הכפפות לא היתה סכנה שהוא יישמט בזמן הקריאה… וכל זה תמיד מרומז ומשובש, לא ישיר וחד משמעי, ולכן פתוח ופיוטי).

אבל אני בגלינגלין עכשיו. אין כמובן קדוש בשם גלינגלין. סט. גלינגלין הוא יום פיקטיבי בלוח השנה הקתולי, המשמש בלשון לדחייה למועד לא ידוע ולא קיים. "ביום של הקדוש גלינגלין" כלומר, כשלתרנגולות יצמחו שיניים. שריד החרסינה כמו מממש את הצליל הזה, גלינגלין, שמתלווה לשתיית תה מנומסת. ריינולדס לא הדביקה את השבר לספר אלא חיברה אותו ברצועה שמזכירה במעורפל (בגלל המיקום שלה ובגלל צבע הספר) חגורה של נזיר. והחיבור בין כל הדברים: היוקרה הצנועה של העור החום ליד יופיו של השבר, הפונט הפשוט, הפיוט הנונסנסי המחויך עצוב של האסומבלז' הופכים את הכריכה הזאת לאהובה עלי מכולן.

*

* בכל זאת, The Art Institute of Chicago

*

עוד באותם עניינים

שירה וקסמי חפצים

הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

על הציירת ברת מוריסו

*

ועיקר שכחתי, לכבוד שבוע הגאווה – תלבושות מהממות מתחרות תחפושות של הגייז בניו אורלינס

וגם נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.

*

Read Full Post »

בלתוס, טבע דומם 1937

בלתוס, טבע דומם 1937

.

"אבל סבְתי, מה עם המחבת השחור? האם גם הוא ימות אי פעם?"

"שטויות, ילד," ענתה. "איך יכול משהו למות אם היה מת מהתחלה?"

"אבל כף הבחישה והמחבת לא מתים," אמר הילד הקטן, "אני יודע שהם לא מתים, בבוקר כשאני מתעורר אני תמיד שומע אותם מדברים."

כמה טיפשי מצדו: לפלוט כך את הסוד שנודע רק לו. כי הוא לבדו גילה, שבמשך מה שהיה אולי, הפרק הנפלא ביותר של הבוקר, השתנו הסירים והמחבתות ושאר כלי המטבח והפכו לגברים ולנשים. השכם בבוקר, כשהתעורר לפני כל האחרים, היה שומע אותם משוחחים זה עם זה בכובד ראש ובאוצר המילים המרשים היאה לכלי מטבח. ולא במקרה הזכיר קודם כל את כף הבחישה, כי כף הבחישה היא סוג של אצולה המורמת משאר הכלים; רק לעיתים רחוקות משתמשים בה, ותמיד למרק בשר, התבשיל הטעים ביותר. את רוב זמנה היא מבלה בבטלה קישוטית, כשהיא תלויה על הקיר כולה נקייה ומצוחצחת. וגם כשמסירים אותה יש לה עדיין תפקיד ייחודי וראוי לציון. ולפיכך רחש לה הילד כבוד מיוחד והרגיש שאיש אינו משתווה לכף הבחישה מלבד אשתו של מנהל האחוזה. ואילו הַסיר השחור המלא לעתים קרובות כל כך עד שפתו, שלפעמים היה קרום שרוף על רצפתו ופיח מתחתיו, הסיר השחור לא היה אלא מנהל האחוזה של מיירי שפיו תמיד גדוש בטבק. גם הוא נוטה להתרתח מדי פעם ודי ברור שיש בו אש ושהוא זקוק לבחישה מאשתו של מנהל האחוזה כדי שלא יעלה על גדותיו במהלך תפקידו. וכך גם שאר כלי הבישול: בחשיכה הם היו נהפכים לגברים ולנשים, חלקם עשירים ונכבדים, אחרים מעוטי יכולת וחשיבות; הסכינים היו כפריים מכוערים שעוררו בו פחד ותיעוב, הספלים היו נשים צעירות שמנמנות ששושנים מצוירות על סינריהן, הילד חש מעין בושה למראה השושנים האלה; ובמשך היום, בזמן הארוחות, נמנע מלגעת באנשים האלה, ובקושי לכסן את עיניו לעברם, שמא יקראו בפניו את כל מה שידע על הרפתקאותיהם. בלילות הם היו שאננים ומלאי חשיבות עצמית, ובאור היום הם היו מרושלים ומזוהמים, אורחים עלובים שיושבים ללא נוע מרוב מבוכה ומושכים בחוטמם – הוא, שזכה להתוודע אליהם בחֵירוּתם הלילית, הצטער מאד על שיעבודם באור היום.

מתוך "אנשים עצמאיים" מאת הלדור לכסנס (בתרגומי)

בעצם הכול התחיל מהציור של בלתוס שלמעלה. רציתי לכתוב על דרמת החפצים שלו, כמה לא דומם הטבע-הדומם שצייר. ונזכרתי בהלדור לכסנס.

אחת משפות האם שלי היא חפצים. הקטע שלמעלה הוא גם על ילדות ועל אמנות, אבל קשה להגיד שהוא מייצג את הספר האֶפּי והאירוני והקריר וקורע הלב, הריאליסטי עד העצם והלגמרי מיתולוגי הזה.

התוודעתי אליו לפני שנים, כשנמלטתי מקיץ תל אביבי צפוף ומיוזע. גרנו אז בקומה שלישית בלי מזגן והג'וקים היו מתעופפים לתוך הדירה כמו ציפורים. ברחתי לאיסלנד בגלל הספרות; בגלל הסאגות (למשל, וגם למשל) וגם בגלל הלדור לכסנס שהיה עדיין בחיים וכל מי שפגשתי התייחס אליו בתערובת של פמיליאריות והערצה. שני בחורים אפילו לקחו אותי לביתו, פשוט דפקנו על הדלת והוא לא יצא. אולי לא היה בבית. כפיצוי הם לקחו אותי לחממה שבה גידלו חשיש וגם למקום שבו למדו מבנאים ישישים את אומנות הבנייה בכבול.

כולם הכירו את תחנת האטום הנפלא וגם את גם הדג ישיר שתורגמו בשעתו לעברית (אף שהאחרון נקרא במקור "תקופת ברקוקוט" והאיסלנדים צחקו ברוגזה על ההתפייטות). וכולם ללא יוצא מן הכלל שאלו אם קראתי את "אנשים עצמאיים". שוב ושוב שמעתי שהתרגום לאנגלית אזל ואפשר להשיג אותו רק "בשוק השחור של ניו יורק תמורת ארבע מאות דולר", וגם מבלי להאמין הבנתי שלא כל ספר יכול להמציא על עצמו אגדה כזאת. מאז קראתי ספרים רבים ושונים של לכסנס שהיה בתקופות שונות בחייו, קתולי, סוציאליסט, אקספרסיוניסט וסוריאליסט, סתירות שמבטיחות עושר ומגוון. הייתי שמחה לו תורגמו לעברית גם אור העולם המעולה וסַלְקָה וַלְקָה כובש הלב. אבל לו נגזר עלי לקרוא רק שלושה ספרים בחיי, אחד מהם היה ללא ספק אנשים עצמאיים.

IPעוד באותם עניינים – על שפת חפצים

הו אהובת עשרים ושבעת חושי

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

על הדוממים החיים של אנדרסן

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

דניס סילק – הקדמה וכן הלאה והלאה

*

סיפורים מן הסאגות האיסלנדיות

הסיפור על האיש שהמלך אהב

הסיפור על האיש שנתן דוב לבן במתנה

וגם בשבח הכוסון

*

Read Full Post »

פוסט קצרצר, מעין הערת שוליים לפוסט על העיפרון השחור של ינאי פרי.

אודיון רדון, ביצה, 1885

אודילון רדון, ביצה, 1885 "לכל אחד מהם יש עיניים קורעות לב בייאושם מעצמם וממקום מגוריהם," כתב רדון על האנשים שביניהם גדל.

הדפס האבן שלמעלה הוא האהוב עלי ביותר מכל ציוריו של אודילון רדון. גם מבין "השחורים" כפי שקרא להם בחיבה, וגם מעזי-הצבעים הזורחים. אפילו את הרקע ה"רוחש חיידקים" אני אוהבת; כל כך התאמצתי לראות אותם בילדותי עד שהצלחתי, אף שעמוס עוז מתגאה ב"סיפור על אהבה וחושך" שהוא היה היחיד.

אבל העיקר כמובן הוא הביצון האנושי ("בן אדם – ראו זה פלא! / אין לו שום דברים כאלה./ לא כנף ולא נוצה -/ סתם קירח כביצה!" כפי שאומרת החסידה בשיר של לאה גולדברג).

מה קוסם לי? ראשית תיאטרון החפצים: האופן שבו הגביע מִתרגם לצוואר ולצווארון גולף שחור; ספק צווארון של שודד רעול פנים, ספק של קורבן חסום פה.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילום אנני ליבוביץ', מתוך דיוקנים ללא פנים==.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילום אנני ליבוביץ', מתוך דיוקנים ללא פנים.

בשער לאמנות המודרנית כתוב שאודילון רדון "סלל את הדרך לסוריאליזם", אבל הביצון כבר לגמרי שם, וגם בתוך האימה שממנה יבקע תיאטרון האבסורד בעוד עשרות שנים.

ועם זאת, וכמו בתיאטרון האבסורד, זה גם מצחיק.

במעט שקראתי לא מצאתי הסבר לכמות הראשים המופרדים מגופם המקורי אצל אודילון רדון. זה הזכיר לי את ג'ואל פיטר ויתקין והחיבה המשונה שלו (שלא לומר אובססיה) לראשים כרותים. ובעצם, צילומי האברים של ויתקין הם הנגטיב של הביצון; בעוד שרדון מאניש את הביצה, ויתקין מחפיץ ומדמים את הגוף האנושי.

ג'ואל פטר ויתקין - טבע דומם עם שַׁד

ג'ואל פיטר ויתקין – טבע דומם עם שַׁד

ג'ואל פיטר ויתקין - טבע דומם מקסיקו

ג'ואל פיטר ויתקין – טבע דומם מקסיקו

ג'ואל פיטר ויתקין - אישה על שולחן, 1987 (גם גביע הביצה של רדון מתפקד בין השאר ככן)

ג'ואל פיטר ויתקין – אישה על שולחן, 1987 (גביע הביצה של רדון הוא לא רק צוואר אלא גם כַּן)

לדוממים יש חיים ותודעה. כתבתי על זה ספר. רומן. הרומן הכי עצוב שלי.

"כמה מעט היא יודעת על עולמם של החפצים. מה נעים להם, מה הם אוהבים. אם קיים בכלל דבר אחד שיכול לגשר על ההבדלים בין קשי-עורפו של השטיח החום (המעוטר בדוגמא גיאומטרית פשוטה כתוכנית של דירה) לגנדרנות הנבולה של נוצת טווס מכורסמת, להתרפסותה של מגבת לחה. ודווקא היא צריכה לגלות את הסוד. היא שאין לה מושג על שום דבר."

(מתוך גב הספר, טבע דומם)

אבל לא הייתי כותבת את הפוסט לולא "ארנבות משוקולד" של לאה גולדברג, שהתנגן במוחי כל השבוע האחרון. הביצון של רדון חי על זמן שאול, באימה הצרופה הדוממת של ארנבות בחנות הממתקים:

בחלון גדול יושבת
כל משפחת הארנבת.
ומעבר לו עומדים
ילדות גם ילדים.

שלא לדבר על המונולוג קורע הלב של אמא-ארנבת:

אוי לי, איך אוכל לסבול
אם יתחילו לאכול
גם את בני, גם את בתי?
קודם כל אכלו אותי!

*

עוד באותו עניין

חייל הבדיל האמיץ

פניה ברגשטיין והליצן

דניס סילק – הקדמה

דניס סילק, אביגיל שימל – צילומים

על מוכרת הגפרורים הקטנה

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ

ועוד

Read Full Post »

"שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב)

הבטחתי לכתוב על ה"פילם סטילס" של סינדי שרמן, סדרת תצלומים בשחור לבן מסוף שנות השבעים, שבהם גילמה גיבורות של סרטים (מדומיינים) משנות הארבעים, החמישים ותחילת הששים; "קטלוג הסכיזופרני של נשים מנוצלות, בודדות, ומנותקות," כפי שכינה אותו מאיר אגסי.

אבל בעוד שאגסי התמקד בתסריטים שהצילומים גורמים לנו לדמיין, כלומר במה שקיים מחוץ לתמונה ורק נרמז בה, אני מתעניינת בנראה; בתנוחות ה"כוריאוגרפיות" של הגיבורות, במרחב שבו הן ממוקמות, בבגדים שהן לובשות ובחפצים שמקיפים אותן. ובזיקות הברורות בין כל הדברים האלה. זה יצא קצת ארוך ולכן חילקתי לשניים. זה החלק הראשון.

הפילם סטילס של שרמן תמיד ריתקו אותי בזכות האיכות החמקמקה. הם נראים מוכרים מאיזה סרט מעורפל, כמעט אותנטיים או לפחות דו משמעיים. לא בכדי מכנה אותם מאיר אגסי "תמימים, פשוטים וחמים". אבל כשמנגבים את הדוק הנוסטלגי מתגלה סינדי שרמן לא פחות מוחצנת ובוטה ממה שתהיה בעתיד.

וכמה מילים על ההתחפשות, כי זה הבסיס בסופו של דבר, לכל מה ששרמן עושה. שרמן מתחפשת כמו שילדה מתחפשת, לא רק במועדים קבועים כמו פורים או הלואין, אלא כמשחק וכבריחה וכדרך ללמוד את העולם ולמדוד אותו על עצמה. וגם בתוצאה יש איכות כמו ילדית. כי ילדים בתמימותם לא תמיד מבינים את מושא החיקוי, הם לא מבחינים בין עיקר לטפל, וחושפים בלי משים את המניפולציות והשקרים שמזינים את המקור.

ובהמשך לכך – שרמן מאמצת מין תמימות מלאכותית שמצעפת וחושפת כאחד (זה נשמע קצת כללי, אבל חכו חכו, עד סוף החלק השני). היא משתמשת בחפצים בלהיטות גדולה מדי, ובלי משים מקלפת את ציפוי הנוסטלגיה, המותרות וההבטחות וחושפת משהו פוליטי שקשור לרכוש ולנשים, למרחב שבו הן מתקיימות ולשיעבוד. המשהו הזה מתייחס לכאורה לתקופה שבה נוצרו הסרטים אבל ימיו כימי המוטו שבחרתי לפוסט – "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב) – והרבה לפני.

ונתחיל משתי דוגמאות פשוטות, כמעט תמימות.

סינדי שרמן untitled film still #53  1980

סינדי שרמן  untitled film still #53  1980  לחצו להגדלה

במקרה או שלא במקרה התלתל הבהיר על מצחה של הדמות מזכיר – וכמעט ממשיך – את העלים על פס הקישוט של המנורה בעוד שה"גבעול" הוא מ"אותו סט" של פסי החולצה. הזיקה הדקורטיבית בין הגוף לחפץ ולבגד מטרידה גם בגלל השיבוש במרחב. השיער קרוב מדי למנורה (אני דואגת שיישרף), הדמות קרובה מדי לקיר – זה כמעט תבליט ולא סצנה תלת ממדית. מה עוד שאין סיבה דרמטית למיקום – הדמות לא נראית מבוהלת, היא לא נראית כאילו נדחפה. היא מרותקת למשהו שנמצא בכלל מחוץ לתמונה אבל משום מה היא נותרת נוקשה ומתבוננת בו מזווית העין מבלי להפנות את ראשה. יש משהו סכיזופרני גם באופן שבו האור נופל על הקירות. לכאורה אלה אותן לבנים אבל כל קיר מגיב אחרת. במכלול כולו יש משהו סתום והיצ'קוקי.

*

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17 לחצו להגדלה

למעלה, שרמן מצלמת את עצמה ליד קשת של בניין, שכמעט זהה בגודל ובצורה למטפחת שעל ראשה. בהדפס של המטפחת יש פס כהה ואזור של נקודות כהות. שני האלמנטים האלה משוכפלים ברקע, בפס הצל הכהה של הבניין ובבליטות הכהות של המזגנים שמנקדות אותו.

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17 (פרט)

סינדי שרמן 1978 untitled film still # 17 (פרט. גם הנצנוץ הסינטטי של השיער מטריד)

אפשר היה לייחס את זה לפורמליזם משונה (אף שאין דבר כזה "פורמליזם משונה", ה"משונה" כבר משבש את טוהר הפורמליזם ומגניב פסיכולוגיה ורגש) לולא המבט הקצת פוזל ומתחמק ולולא הצפיפות; הדמות קרובה מדי לקשת הבנויה. ברבים מן הפילם סטילס ההעמדה קלסטרופובית, כאילו הדמויות תמיד נהדפות לאנשהו, כאילו שרמן לא מבינה ולא מכירה במרחב הטבעי שלהן. ובסופו של דבר הקשת כאן היא כמו מסגרת שבה תילכד הדמות, או כעין בבואה מטרידה בריקנותה.

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 49

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 49 – עוד מרחב משובש עם כוונים סותרים

*

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 50

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 50 לחצו להגדלה

התמונה שלמעלה כמעט מקברית ברמת החיפצון שלה. בין החפצים הערוכים בסלון נמצאת גם אישה-חפץ (עם כובע אהיל וחתול חרסינה). "אישה-חפץ" בגלל הדמיון לחפצים אחרים: היא שחורה ונוקשה כמו הפסל האפריקאי וכמו הכורסה שמאחוריה. היא מחזיקה על ברכה מאפרת זכוכית כמו השולחן שלשמאלה. ואגב, גם בתמונה הזאת המרווחת לכאורה – שימו לב לרהיט הלא ברור שנדחף לספה מאחור.

*

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 11

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 11 לחצו להגדלה

למעלה עוד דוגמא קיצונית של חפצון. "המתאבדת" נשמרת לא לקלקל את העיצוב. היא לובשת את מיטב בגדיה ומתקשטת במחרוזת. תנוחת גופה ממשיכה את האלכסון של שלושת החפצים על הארונית משמאל. בעוד שחפצי הארונית הימנית מהדהדים עם לפיתת הכיסוי. הכבל של המצלמה מבצבץ מהכיסוי המופשל וגם מתחת למיטה וחושף את "שקר" הצילום, ובו בזמן מדגיש את חנק המחרוזת הכרוכה לצוואר ואת קווי המתאר השחורים של הכלבלב התפור לכר.

"אפליקציה", כך קראו פעם לאומנות תפירת הטלאים הדקורטיביים. המילה נחמסה בינתיים לצרכים אחרים, אבל אם יורשה לי לשאול אותה לרגע בחזרה – שרמן הופכת את עצמה לאפליקציה על כיסוי המיטה. גברת-אפליקציה עם כלבלב-אפליקציה. ועוד לא אמרנו כלום על הכיוונים הסותרים והמשובשים. האישה ההפוכה ביחס למיטה, ביחס לכלב, למבט שלה, לזווית המטפחת שבה היא מנפנפת לפרידה כאילו עמדה.

חשבתי על ההבדל בין יחסי חפצים-נשים אצל שרמן ליחסי חפצים-אנשים אצל גבריאל מונתר האקספרסיוניסטית. כמו למשל ב"האזנה" שלמטה.

גבריאל מונתר, 1909, האזנה

גבריאל מונתר, 1909, האזנה

החפצים בציור של מונתר יוצרים מעין דמות אסמבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת) המשכפלת את הדמות האנושית: הנקניקיות על הצלחת מקבילות לפיסת החולצה בתוך הז'קט. הקופסא הכחולה היא גלגול-הדהוד של המלבן הירוק כהה (פפיון?) ליד הצוואר. המנורה העומדת והאהיל של מנורת התקרה – מחקים את הפרצוף של האיש, כולל הזקן הירוק. בהומור של מונתר יש משהו מלנכולי אבל לא שחור. החפצים שלה מזדהים עם הדמות (עוד קצת על מונתר וחפציה כאן).

החפצים של מונתר הם כמו אנשים. ואצל שרמן להפך – הנשים הם (כמו) חפצים. מונתר לירית ושרמן מנוכרת. האישה-חפץ המאובנת עם הפרצוף המחוק מפילם סטיל # 50 דומה יותר לאישה-רהיט של סטנלי קובריק או אלן ג'ונס. למעט המיניות. ועל כך בפוסט הבא.

מתוך "תפוז מכני" של סטנלי קובריק, 1971

מתוך "תפוז מכני" של סטנלי קובריק, 1971

אלן ג'ונס, כסא, 1969

אלן ג'ונס, כסא, 1969

*

קשורים בכל מיני דרכים

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)
כל סדרת "אמבט החלב" על צילומי המפורסמים של אנני ליבוביץ' לפרק הראשון על אנדי וורהול
פוסט ארכיטקטוני?
אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי
אביגיל שימל, דניס סילק, תערוכה, וגם הקטלוג
ועוד

*
ואם אנחנו כבר בנשים וחפצים – ביום חמישי ה21 לנובמבר, "פרנהיים", דרמה עגנונית אכזרית ומנומסת
שמציגה אלית ובר הנהדרת עם חפצים, בגלריה תיאטרון החנות. לפרטים והזמנות.

אלית ובר ב"פרנהיים"

אלית ובר ב"פרנהיים"

*

Read Full Post »

Older Posts »