Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שמשון’

לקריאת הסיפור – שופטים פרקים יג-טז

העלילה בראשי פרקים: מלאך מבשר על הוולדו * בדרך לארוסתו הפלישתית – משסע אריה * בדרך לחתונתו מגלה שדבורים התנחלו בגווית האריה * חד חידה לאורחי החתונה: מהאוכל יצא מאכל / מעז יצא מתוק * אשתו מחלצת את התשובה (מה מתוק מדבש / ומה עז מארי) * שמשון מכה שלושים איש מאשקלון ונותן את חליפותיהם לפותרים * מגלה שאישתו ניתנה לאחר * משלח שלוש מאות שועלים בוערים לשדות פלישתים * הפלישתים שורפים את בית חמיו בנקמה * בני יהודה מסגירים אותו לשלושת אלפים פלישתים שממתינים לו בלחי * הוא מכה אלף איש בלחי חמור * האל מוציא למענו מים כדי לרוות את צמאונו * הולך לזונה בעזה, עוקר את שערי העיר באישון לילה * מתאהב בדלילה בנחל שורק * הפלישתים משחדים אותה לבגוד בו. שלוש פעמים הוא מוליך אותה שולל: מנתק את היתרים הלחים שבהם נקשר ואת העבותים חדשים, ומשחרר את מחלפותיו הארוגות. בפעם הרביעית היא מגלה את סודו * הפלישתים מנקרים את עיניו ומעבידים אותו בטחינת חיטה * הפלישתים מציגים אותו לראווה בחגיגת הנצחון * שמשון ממוטט את הבית על עצמו ועל שלושת אלפי החוגגים.

*

גיבור של סרט מצויר

לא מזמן קראתי שוב את סיפור שמשון, אותו גיבור-על באיצטלה של שופט תנ"כי. וכשאני אומרת גיבור-על אני מתכוונת לכל החבילה: גם לכוח העל-טבעי, אבל גם לבדידות הכפולה – הקיומית והמשימתית – "הוא לבד נגד כל הפלישתים". ובצד כל אלה הוויזואליות הגורפת של מעלליו: משיסוע האריה ועד עקירת השערים והצתת השועלים; "היה במלחמותיו משהו מן התעלול", כתב פעם פנחס שדה, ואני מוסיפה – גם משהו מן הקומיקס, או מן הסרט המצוייר. לא בכדי הוא נקרא בפי העם "שמשון הגיבור".

אלא שגם בתור גיבור-על הוא קצת חריג; הכל כל כך אישי ואימפולסיבי אצלו, חסר אחריות וא-ערכי. הוא מחזר אחרי פלישתיות והולך לזונות. הוא לא דוגמא ולא מנהיג. אולי, כמו בריון יהודי בגולה, הוא מרפא קצת את גאוותם של בני עמו. ועוד לא דיברנו על הסוף הטרגי; התבוסה, גם כשהיא מתובלת בנקמה, היא קצת מרה מדי בשביל גיבור-על.

*

משחקים באש

האש הוא המוטיב המוביל של סיפור שמשון. מן הרגע שבו המלאך המבשר על הולדתו עולה בלהבות: וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ־יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; ועד שמו השמשי, השועלים והשדות הבוערים, המרעים שמאיימים לשרוף את בית חמיו והפלישתים שאכן שורפים אותו, העבותים הנמסים כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ (כ"פלישתים" אשר בערו באש?) הצמא הבוער בסוף קרב לחי. היתרים הלחים של דלילה הנמסים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל־הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ.

ואין לי ספק שגם השועלים נבחרו בגלל הדמיון הצורני בין זנבותיהם ללהבות.

האש היא המפתח לדמותו של שמשון. לעוצמתו, לעוצמת ההרס שלו, ולניגודים בינו לבין אויביו, בין אור לחושך, בין אש למים:

בשמו של שמשון יש שמש. בשמה של דלילה – יש לילה, חשיכה שמכבה את איש השמש, קודם את אור עיניו ואחר כך את פתיל חייו.

שמשון – כשמש – אש, לעומת דלילה – מלשון דלי, או מלשון דלילוּת – משהו דליל מימי, שמכבה את אשו של שמשון.

שמשון – כשמש-אש, לעומת דגון (דג במים) אל הפלשתים.

גם בשמות המקומות יש אש: אשתאול – אש-שְׁאוֹל, אשקלון – אש-קָלון.

ואני, שחווה כל דבר דרך העיניים, לא יכולתי שלא להבחין שהסיפור כולו כמו  נצבע בגווני הצהוב-זהוב של האש: החיטה, השועלים, האריה, הדבורים והדבש.

*

משחקי סימטריה

הסיפור הכל כך מזגזג וחמקני בכל הנוגע לערכים לאומיים, מגלה עקביות מוזרה בכל הנוגע ל"צורה". ואני לא מדברת רק צבעי האש וצורתה. שמשון הוא איש הסימטריה.

הכל סימטרי במעללי שמשון: מצמדי השועלים הקשורים זה לזה בזנבם, ועד שערי עזה שהוא נושא על גבו, הזוגיות שלהם מודגשת בטקסט: וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר־הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, ועד האופן שבו הוא קורא את המציאות: הוא מזקק מתמונת הדבורים בגווית האריה תבנית סימטרית, מעגלית. שלא לדבר על החרוזים שהוא ממציא; השירה התנכ"ית אמנם משופעת בתקבולות (כלומר בסימטריות תחביריות), אבל שמשון מרענן את התבנית והופך אותה לשלו:

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל,
וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק;
גם הפתרון מנוסח בצורה סימטרית:
מַה־מָּתוֹק מִדְּבַשׁ,

וּמֶה עַז מֵאֲרִי;

וגם המחאה:

לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי,
לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי׃

עד המוות הסימטרי, בין שני העמודים: וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם; אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ׃ והמסַפר שכמו נשבה בקסמה של התבנית מנסה להגיע לסיכום סימטרי של הסיפור: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו׃ ואגב – שמש (שמשון), ליל (דלילה) הם שני שורשים סימטריים.

(וכיוון שסימטריה זו תכונה מתמטית, זה המקום להזכיר את קסם המספרים של הסיפור: 3 נשים, 30 מרעים, 300 שועלים, 3000 פלישתים חוגגים.)

מה משמעותו של שיגעון הסימטריה הזה? האם זהו דיוקנו של שמשון, כאדם חצוי בין פלישתים לבני עמו, בין רוח לבשר? התקוע בלופ של עצמו? ואולי זה הנסיון של שמשון להכניס מעט סדר לחייו, לאזן את האימפולסיביות שלו, את פראותו?

גם הסצנות בסיפור כמו משכפלות זו את זו: שמשון המפיל את הבית על יושביו מקביל לשועלים השורפים את השדות בכאבם, שמשון המשסע את האריה הוא כמו שמשון המשסע את חומת עזה, ובמבט-על שמשון הוא האריה המת שלבו דבש (כלומר האוהב). ואני בטוחה שיש עוד הקבלות. משחקי מראות כאלה קשה להפסיק.

*

חלקי גוף וחלקי נוף

יש קשר מוזר בין מקומות לחלקי גוף בסיפור:

בין השיער הפלאי של שמשון לנחל שׂורק (נחל "מסרק") שבו שוכנת דלילה המשתלטת על סוד שערו.

בין עין הקורא, המקום שבו קרא לאלוהים בצמאונו ונענה במעיין, לבין "עין הקורא" של גופו, כלומר עינו של שמשון בחגיגת הנצחון הפלישתית: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר; אֲדֹנָי יֱהוִֹה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי.

וכמובן – "לחי החמור" והמקום שנקרא לחי (על שם האירוע, אבל הוא מופיע כלחי עוד לפני הארוע ולכן הקשר הוא קודם כל אסוציאטיבי-תמונתי).

וגם מקומות גיאוגרפיים אחרים קשורים למוטיבים בסיפור. כבר הזכרתי את האש של אשתאול ואשקלון, אבל גם:

עזה – היא כאילו המימוש העירוני של "עז כארי" – את שניהם הוא משסע בשתי ידיו.

מקום בשם צרעה (צירעה) שהוא גלגול של הדבורים מגווית האריה.

*

הרס ושיבוש

גבולות רבים נפרצים בסיפור, דברים מופקעים מהקשר אחד להקשר בלתי צפוי: לחי חמור הופכת לנשק, אריה הופך לכוורת, שועלים הופכים ללפידים. שמשון-עצמו הופך לבהמת ריחיים ואחר כך למין פצצה. בית אחד נשרף ואחר מתמוטט על יושביו, העיר פרוצה (כמו הזונה שבתוכה). זה אחד מקסמי הסיפור: המתח בין הסדר המתגלם בסימטריה לאי-סדר של ההרס והשריפה. זהו גם אחד המתחים הבסיסיים של האמנות, ושל התרבות.

המאמר הזה הוא במידה מסוימת, המשך של מה שגיליתי כשהשוויתי בין תצלומי לוויות ואבלים שגזרתי מן העיתון לבין הפְּיֶטה של ג'יוטו; חשבתי שג'יוטו היה צייר-כוריאוגרף שהעמיד את הדמויות שלו בפוזות תיאטרליות, וגיליתי שהוא פשוט חקק בזיכרונו ביטויים של אבל אנושי. (פתאום עולה בדעתי משהו שקראתי פעם על ליאונרדו דה-וינצ'י, שהוא היה דוחף אנשים במדרגות כדי "לצלם" את הבעת פניהם ואת תנועתם בזמן הנפילה).

סיפור שמשון הולך רחוק יותר ומתנהג כמו שיר וכמו יצירת אמנות בין תחומית. כשורה של השתקפויות ומשחקי צורות וצלילים. האם זה בגלל שהוא "מומצא", או להפך – אולי זה הרובד המיסטי של המציאות שצף מתוכו? זה רק קצה קרחון של מחשבה שעוד יבוא לה המשך.

תמות נפשי, תחריט של דורה

Read Full Post »