Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שמעון סטיליטס’

מזמן לא הייתי בתערוכה שגרמה לי לחשוב (על אמנות ולא רק), כמו "קרנפים" של חליל בלבין ומרב קמל בגלריה עינגע. "ממולאים", זה השם הגנרי שהם העניקו  לפיסול הרך שלהם: עשרות בובות בד זעירות (20-40 ס"מ גובהן) מפורטות ואינטנסיביות שעיצבו ותפרו; הרבה זימה ואלימות, מגע של קומיקס, סוריאליזם, פיוט, בליל של גבוה ונמוך, תולדות האמנות וישראליאנה – מצלעות כבש ומג"ב ועד שבתאי צבי וט"ו בשבט.

כמה סקיצות מדפי המקרא של התערוכה (מקרא במובן

כמה סקיצות מדפי המקרא של התערוכה (מקרא במובן "מקרא מפה", לא במובן התנ"כי).

הבובות הוצבו על עמודים בחדר הפנימי של הגלריה, יער של עמודים שביניהם משוטט הקהל

כך זה נראה מרחוק:

מתוך

מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע

מתוך

מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע

יש לי שלוש הערות ארוכות על התערוכה: על המרחב, על האטימולוגיה של הדימוי, ועל הזיקה של הבובות ליצירות אחרות.

*

נתחיל במרחב:

שמעון סטיליטס מתוך סרטו של לואיס בונואל (1965) Simón del desierto

שמעון סטיליטס, מתוך סרטו של לואיס בונואל (1965) Simón del desierto

כשנכנסתי לתערוכה מיד חשבתי על שמעון סטיליטס המכונה גם "איש העמוד", נזיר סגפן מן המאה הרביעית שנטש את מנזרו (או גורש ממנו) וחי בראש עמוד שבנה, וממנו עבר לעמודים יותר ויותר גבוהים שאליהם נכבל בשרשרת. הוא היה הראשון בסגפני העמודים, טרנד מתעתע, כי מצד אחד מתרחק לו נזיר העמוד מכל הבלי העולם, הוא חשוף לפגעי הקיץ והחורף ואין לו אפילו כברת אדמה להשתרע עליה. ומצד שני הוא נגוע באקסהיביציוניזם, ראוותנות והעמדה עצמית על כן.

העמוד לא היה אגב, הבחירה הראשונה של שמעון. בהתחלה הוא ניסה צורות יותר קונבנציונליות של התבודדות, כמו סוכות וסלעים. המעבר לעמוד לא נבע רק מרצון להחמיר בסיגוף, זו היתה דרך יעילה לחמוק מהטרדות המעריצים, מה שעושה אותו אפילו יותר עכשווי ופפרצי.

שלא לדבר על הסקס; בין הניסים שעשה יש כמות בלתי מתקבלת על הדעת של נחשים (כולל נחש שמבקש מן הקדוש לרפא את זוגתו הנחשית), ואיך שלא מסתכלים על נחשים – מהצד התיאולוגי של סיפור גן עדן או מהסימבוליקה הפסיכואנליטית – הסקס נמצא במרחק נגיעה. ובהמשך לכך מתברר שיש לעמוד גם תקדימים בפולחנים פגניים, וקדושים מתבודדים בכלל, מתנסים על פי המסורת הנוצרית בשלל הזיות ופיתויים. כך נראים למשל פיתוייו של שמעון סטיליטס בסרטו של לואיס בונואל (גם בלי תרגום זה לגמרי מובן).

*

"עונג" מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע

ובחזרה לחליל בלבין ומרב קמל – אם אמנות היא שיקוף של המציאות (בכוונה או לא), אז אחיזתנו בארץ מתפרקת; אין בכלל טריטוריה ב"קרנפים", רק קצות עמודים שביניהם פעורה תהום.

בפעם הקודמת חשבתי על התפרקות המרחב כשצפיתי ב"דירת שני חדרים" 2013, הגירסה של ניב שיינפלד ואורן לאור למחול שיצרו ניר בן גל וליאת דרור ב1987. לניר וליאת היתה דירה על הבמה, שלד ברזל של דירת שני חדרים. שיינפלד ולאור הסתפקו במלבן מסקינג טייפ שהודבק לבמה בתחילת המופע והוסר בסופה.

ההבדל בין המרחב של הדירה הראשונה לשנייה הוא כמו המעשייה על שלושת החזירונים ברֶוֶורְס – מבית הברזל לבית המסקינג טייפ. ובעצם ישנה גם גרסה לאומית למעשיית החזירונים: "מאויב לאוהב", כך קרא עגנון לסיפור שבו הרוח עוקר את האוהל שנטע ומתנכל לכל מבנה שהוא מקים עד שהוא בונה בית אבן עם יסודות עמוקים. דירת מסקינג טייפ זה הכי לא יסודות ושורשים. אולי זו האחיזה בארץ שמתרופפת, ואולי רק הד נוסף של מחאת האוהלים. (מתוך הפוסט ההוא על שתי הדירות)

"קומנדו ארמון" על הברזלים 1961. צילום קרן אור, אוסף טוני אשקר. "נוער הברזלים" כך קראו בילדותי לחבורות של "פושטקים" שישבו על הברזלים שהפרידו בין המדרכה לכביש והציקו לעוברים ושבים (בעיקר לעוברות ושבות). העמודים של "קרנפים" הם כמו אותם ברזלים אחרי שהתפרקו ונסחפו זה מזה.

שבתאי צבי, מתוך

שבתאי צבי, מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע, לחצו להגדלה

מג

מג"ב מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע, לחצו להגדלה

מימין לשמאל,

מימין לשמאל – "מג"ב", "מפגרת עם חתול", "תקרית אלימה", מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע

על כל עמוד של "קרנפים" מוצגת סצנה קטנה, תיאטרון בראשי תיבות שבו מככבת דמות אחת או יותר. אין מקום לתפאורות. הבמה הזעירה דורשת פתרונות פונקציונליים (בסגנון מיטת קומותיים או קבורה בקומות) וכוריאוגרפיים (למשל הפירמידה האנושית של המג"בניקים המתערטלים) ו"קומבינות" אחרות שהופכות את התערוכה לקרקס, סייד שואו של פריקים תלושים; החתול נח על רגליה של המפגרת, הכרית שעליה היא שרועה דבוקה לגופה, ואפילו לעץ שהיא חובקת כמו רקדנית-עמוד אין שורשים אלא רגליים, כאילו נדד לפה מכַּן אחר שקרס.

ואגב, גם שמעון סטיליטס עשה עוד צעד לכיוון הקרקס – כשעמד שנתיים על רגל אחת (בחיי, בגלל שהשנייה כאבה לו. ותודה לאביעד קליינברג, שבספרו "רגל החזיר של האח ג'ינפרו" מצאתי את כל הפרטים המאלפים האלה).

"קרנפים" מתחזה לתערוכה מגניבה של הוללות פרוורטית והומור פיוטי עד אינפנטילי, ובו בזמן היא גם מתעדת את התפוררות הביחד, את אובדן הפרטיות, הבושה והתקשורת האנושית. זה אנחנו שם על העמודים, רחוקים לכאורה אבל גם קרובים. בולענים מסתוריים חוררו את הטריטוריה והשאירו כל אחד לעצמו, אבל מי ששרד לא מודע לקטסטרופה, הוא ממשיך לחגוג. לא מדובר בתערוכה פוליטית שנוצרה מתוך אג'נדה. היא פשוט משקפת בתמימות, בלי שיפוט ואפילו בהנאה מסוימת את מה שקורה מסביב. אני לא נוסטלגית. אני זוכרת היטב כמה שקרי ודכאני היה הביחד ההוא, אבל אני כבר לא בטוחה שהעכשיו יותר טוב. לא בהמון.

הארכתי דיי. שתי ההערות האחרות יחכו לפעם אחרת.

והנה גם פוסט ההמשך.

*
ובשולי הדברים – קשה לי מדי לכתוב על מה שקורה בימים אלה. מוטי פוגל בטא את מה שאני מרגישה במילים מדויקות. וגם אילנה סישל ורומי אחיטוב, במודעת האבל שהדביקו ברחובות ירושלים.

IR*

עוד על אמנות ומרחב

האישה הוויטרובית – על רבקה הורן

פוסט ארכיטקטוני – על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

הבשורה האחרונה של פרה אנג'לי'קו

הנאהבים חסרי המזל (על ניקולא פוסן)

שני גנים – על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

וכן הלאה

Read Full Post »