איור אחד נפלא, והפעם אורה איתן

אני הולך לבדי בלילה האפל,
מכל העולם נותר רק צל,
ירח שומע כלב בוכה,
כלב שומע כוכב נופל.

(חנוך לוין, מסע הדוד מקס)

כל איור בסדרת "איור אחד נפלא" מעצים את הטקסט וחושף בו שכבות וצלילים לא צפויים. נס כזה נוטה להתרחש כשאחריות לטקסט שלם מוטלת על כתפיו של איור בודד. רצף של איורים לעומת זאת, הוא עבודת אנסמבל; יש לו קצב משלו וסבלנות מוגבלת לאיורים כוכבים.

כשכתבתי על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה" (שפורסמו רק בגרסה האנגלית למרבה הצער, מטעמי זכויות יוצרים) כמעט לא נגעתי באיור הזה שהוא עולם ומלואו בשבילי. זה התיקון.

אורה איתן, מתוך "שמלת השבת של חנהלה" מאת יצחק דמיאל שוויגר, הגרסה האנגלית

*

1. איפה הכתמים?

חנהלה בוכה כי שמלתה הוכתמה, אבל אין כתמים על שמלתה המאוירת.
אורה איתן, מאיירת שחוזרת ומצהירה על הכבוד ה"ממש מוגזם" שלה לטקסט, "שכחה" לצייר אותם.

*

2. מילים וצללים

השמלה אמנם לבנה אבל העולם כולו מוכתם בצללים. זה בולט במיוחד כי האיור מחולק לשניים: בחלק העליון ישנה שורת עצמים ובחלק התחתון שורת צללים. וזה הטקסט הנלווה לאיור:

"ואז השקיף הירח מן השמיים אל חנה'לה הקטנה, השקיף ושאל, שאל בלי קול, בלי מילים, רק חנה'לה שמעה – מה לך פה, ילדה? ולמה תבכי?"

במשפט אחד: פעמיים "השקיף", פעמיים "שאל", פעמיים "בלי", פעמיים "חנה'לה".

בראיון שנתנה אורה איתן ל"עולם קטן" היא מדברת בפירוש על השפעת המרקם הלשוני על האיורים: "בנוסף לסיפור העלילה, יש להיות קשוב לדקויות של מלאכת הכתיבה – המבנה, המקצב, המוזיקליות ומצלול המילים. לאלה יש לברוא עולם בשפה חזותית, עולם שיתחבר לטקסט ויאיר אותו."

*

3. עולם מוכתם

הצללים האלה הם בעצם כתמים. לא רק שהם שחורים, הם גם מופרדים מן האובייקטים שמטילים אותם. זה לגמרי סביר כשמדובר בענן, אבל כשאורה איתן מפרידה את צל העץ מגזעו, היא לא רק מבליטה את המשחק האמנותי בצורות, היא חורגת מן האופטיקה אל הפנטזיה.

הפנטזיה אינה מכירה בקשר אוטומטי בין הצל לבין מי שמטיל אותו.

ולא משנה אם זה פיטר פן שצלו נתלש עד שוונדי תופרת אותו בחזרה, או הדייג מסיפורו של אוסקר ויילד שחותך את צלו (שהוא בעצם נשמתו) מגופו בסכין מכשפות, או החתול המסכן מסיפורו של מיכאל דק, שנולד עם צל של כלב.

לחנה'לה יש שני צללים במקום אחד, שני כתמים. במבט נוסף מתברר שאחד מהם אינו שלה. הוא שייך לענן שמעליה; ועדיין יש תחושה שזה צלה ויש לו חיים משלו: הוא פונה ומקשיב לירח על דעת עצמו.

הצל הכפול מצביע על חנה'לה כ"בעלת הכתמים". דמותה מחברת בין שמיים וארץ, "תופרת" את העולם לשלמות אחת. ילדים ומשוררים מרגישים שאם שמלתם הוכתמה העולם כולו הוכתם.

*
4. אור וצל

לכל אובייקט באיור יש צל. ובמין היגיון ילדותי-פיוטי אפילו לאור עצמו, כלומר לירח, יש צל.

ומצד שני, איך שלא בוחנים את הצללים של חנה'לה – לראש שלה אין צל. ומכיוון שהוא צהוב ובשמיים, והרבה יותר גדול ונוכח מן הירח הדקיק, הוא מקבע את חנהלה כמאור הגדול, כשמש שזורחת גם באמצע הלילה.

והתפיסה הזאת כבר משותפת לכל איורי הספר: בעוד שבסיפור מתמלא החדר באורה של השמלה, אצל איתן הוא מתמלא באורה של חנה'לה עצמה. ובמילים אחרות, "באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח." (מתוך המאמר שכתבתי לספר התערוכה של איתן).

*

ובשולי הדברים: חנה'לה מעולם לא היתה סיפור מכונן בשבילי, אבל גשם של חנהלות יורד בעיר האושר. ראו למשל: אם לא אונס שהוכחש, אז מה? או – ילדה, חוה, צלובה, או – שמלת השבת של שהרה בלאו או – תעלומת האווז הדו-ראשי (על פסל חנה'לה של חליל בלבין ומרב קמל בתערוכת הקרנפים)

ועוד בסדרת "איור אחד נפלא":

לנה גוברמן  *  דוד פולונסקי  *  בתיה קולטון  *  רוני פחימה  *  תום זיידמן פרויד 

*
וכמה הודעות:

זו השנה הצפופה בחיי, ובכל זאת התפתיתי לשתי הרצאות. איריס לנה הזמינה אותי לדבר על איך אני כותבת על מחול, וזו הזדמנות בשבילי לנסח מניפסט בדיעבד, למשהו שקרה מעצמו באופן אינטואיטיבי. ישתתפו גם גבי אלדור, מרב יודילביץ' וחזי לסקלי, שמלבד משוררותו היה גם מבקר מחול בחסד. מכיוון שאי אפשר להזמין מרצים בסיאנס, נסתפק בקריאת כמה מן הביקורות שלו, עונג בפני עצמו.

*

ובאחד באפריל אשתתף ב"חגיגה של הורים רעים בספרות ילדים", יום עיון שייערך בבית אריאלה, ביחד עם חבורה נלבבת במיוחד:

*
וביום שלישי הקרוב, ה22.3 ב21:00 מופע חדש של רונית קנו הזכורה לטוב מיואל אמר בגלריה תיאטרון החנות. לכרטיסים (קוד להנחת חברים, פיופיו)

ואחרון אחרון חביב: לכבוד פורים, יתקיים בגלריה תיאטרון החנות, אירוע קרקס חד פעמי עם נמר גולן להטוטן ויוצר בין-תחומי (וגם בני היקר, גילוי נאות). האירוע, שיכלול 3 הופעות קרקס קצרות וסדנא יימשך 70 דקות ויוגבל ל15 משתתפים בגילאי 4-10 (עד גיל 7 בליווי הורה. מלווה אינו חייב בכרטיס). כרטיסים כאן.

*

Read Full Post »

meaningful and alive או תעלומת האווז הדו-ראשי

פעם צפיתי בראיון מצולם עם אינגמר ברגמן הזקן. המראיין שהיה גם ידידו הקרוב של הבמאי שאל אותו אם הוא עדיין חושש כשהוא מתחיל ליצור או שלמד לבטוח בעצמו עם הגיל ועם הניסיון. וברגמן ענה שהוא עדיין חושש, הוא עדיין מתפלל בכל פעם מחדש שזה ייצא meaningful and alive. הצירוף הזה לוכד במדויק את סוד הפיסול הרך של חליל בלבין ומרב קמל.

בעמקי לבי אני מוסכניקית של קסם, מתחשק לי לפרק כמה דימויים כדי להבין את המנגנון.

רשימה שנייה ואחרונה על תערוכה נפלאה. לרשימה הראשונה.

*

כנר על הגג

"שלפוחית", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ניקח את "שלפוחית" לדוגמא. על השאלה מה רואים בתמונה, אפשר לענות בכמה דרכים:

1. "כנר על הגג" כפשוטו כמשמעו – מחווה למארק שאגאל.

2. כנר מרחף מעל מסגד שמזכיר במעומעם את "כיפת הסלע" (צירוף לשוני עם תחתית כפולה, במיוחד ליד היידישקייט של "כנר על הגג").

3. מעלל קרקסי שבו אקרובט מאזן את עצמו באלכסון על (כמעט) כדור בזמן שהוא מעשן מקטרת (יפה במיוחד ייצוג העשן, מימושו החומרי) וגם מנגן בכינור.

4. אמנות על אמנות. הערה ארס-פואטית על ציור ופיסול; כי הכנר הרי כלל לא מרחף. בלבין וקמל פשוט תפרו אותו לכיפה, ובכך גם נפטרו מן הסירבול הכרוך בתלייתו וגם החילו בחן פיוטי קונבציה של ציור על פיסול. (עוד באותם עניינים – הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה).

מימין, "שלפוחית" מאת חליל בלבין ומרב קמל, באמצע אקרובט על כדור מכאן, משמאל, "כנר" מאת מארק שאגאל, 1912. לשאגאל יש הרבה ציורים של כנרים (ירוקים) על גגות. אני מהמרת על זאת גם בגלל המקטרת שנרמזת בה וגם בגלל כיפת המסגד הנחבאת איכשהו בעננים השלפוחייתיים ובמבנה הקטן דמוי המסגד הלחוץ בין שני הגגות שעליהם דורך הכנר. לחצו להגדלה

כל התשובות נכונות, כמו שכתוב במבחנים אמריקאיים. ויש עוד:

על פי ויקיפדיה "כנר על הגג" הוא "מעין מטאפורה לקיום דרך מסורת ושמחה בתוך חיים מלאים באי ודאות וחוסר איזון", משפט שקורס מרוב רבדים כשמחילים אותו על המציאות הפוליטית הנוכחית כפי שהיא מזוקקת ב"שלפוחית". בריחוף המזויף ובאיזון המזויף של הכנר שמתעקש לנגן כשהוא תפור בכוח למסגד. ובעצם, הוא כבר לא מנגן. הקשת נפלה לו והוא מנסה לאזן את עצמו בידו הפנויה. ומי יודע איך זה ייגמר.

*

הגוף כמגרש משחקים

אחת הסיבות שהדימוי עובר כמעט מתחת לראדאר הפוליטי (כלומר נקלט ברמה של קריצה ולא במלוא העומק והחריפות), היא הרוח הליצנית של התערוכה.

מימין "ניתוח פלסטי", משמאל "בננה" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה

בספרו הנהדר "שקיעת הלץ" מדבר אריה זקס על הצירוף של ערמומיות וטיפשות בהוויתו של הלץ (למשל, לתפור את עצמך לגג כדי לרחף) ועל ההתעסקות המופגנת שלו בפונקציות הגופניות הבסיסיות של האדם – האכילה, ההפרשה והסקס. זקס אומר שביחסים המתמיהים והמצחיקים של הלץ עם גופו, הוא "גם מחייב את חיי הבשרים וגם חושף את האבסורדיות שבהם." הוא אומר שזה תפקידו של הלץ, להזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא-תרבותית כדי להגן עליהם "מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות."

זה חל על רבים מפסלי הקרנפים, אבל נתבונן לרגע ב"מחלל" (שעליו יצא קצפם של המגיבים לבקורת המשבחת של גליה יהב בהארץ).

"המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין.

ובכן, ראשית, גם זה קרקס. מעלל אופייני לסייד שואו, שנוצר משילוב של אינפנטיליות, רצון לעורר פליאה, לשבור גבולות, ללגלג על המכובדות, לשחק בגוף.

"חלילן" הודי, קאראן אנאנד. התמונה מפה

שנית, זה פסלון מחווה ל"חלילן" של אדואר מאנה. "מחלל" הם קראו לה (כמו בשירי הרחוב של דרורה חבקין: אני מחלל./ מה אתה מחלל?/ אני מחלל, מחלל את השבת.) וזה לא עד כדי כך רחוק אגב, ממרסל דושאן שצייר שפם למונה ליזה וכתב מתחת, חם לה בתחת. על הפרשה ההיא כבר כתבתי בהרחבה. לא אחזור על הדברים, רק אשוב ואצטט את ה. פ. רושֶׁה (אין לי מושג מי זה): "כשמרסל דושאן צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה, הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר".

ושלישית, אי אפשר שלא לתהות (אני לא יכולה) על הזיקה בין ה"מחלל" לאמן ששמו "חליל" בלבין. שאלתי. מתברר שהחלילן של מאנה היה תלוי מעל מיטתו של בלבין כילד. ועוד שכבה פרה היסטורית נחשפה באטימולוגיה של הפסל.

מבחינה מסוימת "קרנפים" הוא סוג של יומן מוצפן או מכושף. רבים מן הדימויים נוצרו מדברים שקרו ברחוב או בעבר או בחלום.

*

מנורת הפלאים של אלדין

מימין לשמאל, "נימול", "חשופית" – מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

כששאלתי איך נוצרה "חשופית" למשל, הם ענו, היו לנו חשופיות בשירותים. ועל זה התיישבו חלומות פרטיים וחלומות שקראו בספר עלטה. ואני ישר נזכרתי במנורת הפלאים של אלדין. הרי החשופית הענקית שבוקעת מן השירותים היא כמו השד שבקוע מן המנורה (כולל הנופך האירוטי של הפרשנות הפסיכואנליטית שרואה בשפשוף המנורה והשלכותיו אוננות והזיותיה).

שד המנורה אגב, הוא לץ אמיתי. בסיפור המקורי הוא תוקע את יריבו של אלדין בבית הכסא "ולפני שיצא מעל פניו נפח עליו נפיחה, שייבש אותו בה" (כפי שתרגם להפליא, יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיאנו).

ואילו "נימול" נולד מאירוע ספציפי. בלבין עמד פעם ברחבה של מוזיאון תל אביב כשאישה נסערת יצאה מבית המשפט הסמוך: "תאמין לי," היא אמרה, "אם רק היה לי את הקטן הזה שיש לך בין הרגליים החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, עכשיו הייתי חותכת אותו ושמה לעצמי."

גם "נימול" (שנראה כמו יוסף פקיד המים של דודו גבע בצעירותו) הוא אמן קרקס; יורק אש ו/או אמן גוף אקסטרימי – תבחרו, שסוחב אחריו אוסף של סוגיות מגדריות ורגשיות (ישראליות עד העצם) כמו אוסף פחיות שמקרקש אחרי מכונית חתן כלה.

"נימול" ולא "סריס", תמיד יש עוד פנייה ברכבת השדים של האסוציאציות.

*

בניגוד למגריט (שלא התעניין בציור כציור אלא ככלי לרעיון)

שוב ושוב אני נגררת לדיבור הספרותי הרעיוני, כשהכוח של העבודות טמון ברגישות הפלסטית של קמל ובלבין, רגישות מולדת נפלאה שאי אפשר לזייף. זה קשור לפרופורציות, לצורות, לצבעים, למרקמים. הכוח של "המחלל" מעוגן גם במוסיקליות החזותית שלו, באופן שבו כפתורי המדים "מתחרזים" עם נקבי החליל, כאילו נשרו מתוכם. זה לא קיים אגב אצל מאנה, מהזווית שלו לא רואים את נקבי החליל.

משמאל, "המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין. מימין, "החלילן" מאת אדואר מאנה. לחצו להגדלה.

על מנת להבהיר את הנקודה החשובה הזאת, ניקח את "סוחר עתיקות":

"סוחר עתיקות", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ברובד המטפורי הרעיוני – גם הכד וגם הפרח הנבול שמוצג-מושט ברוב טקס – הם העתיקות. היד שייכת הן לסוחר החמדן והן לרוח הרפאים שמסרבת להרפות.

אבל ברובד הפלסטי מתקיימים יחסים אינטואיטיביים יפהפיים בין הגבעול הזוויתי של הפרח השבור לזיגזג של גזעי העצים שעל הכד ולקווים הרקומים על כף היד (שגם בהם מהדהדים בתורם, פסי הקישוט בתחתית הכד), ובין ידיות הכד לאצבעות ולאברי הדמויות העירומות, וכן הלאה.

*

תעלומת האווז הדו-ראשי

"חנה'לה" מתוך "קרנפים" מאת חליל בלבין ומרב קמל

"שמלת השבת של חנה'לה" היא מעשייה שרודפת אותי. "בכל אשר אלך אני מוצא את פו," כתב א. א. מילן, ואני מוצאת את חנה'לה משום מה (למשל או למשל או למשל או למשל וכן הלאה). חנה'לה של קמל ובלבין היא כוכבת של סייד שואו פורנוגרפי שמאזנת נרות שבת דולקים על פטמותיה. אבל מה היא מחזיקה ביד? תהיתי. אווז דו-ראשי, הם ענו. כן, אבל למה? הם משכו בכתפיהם. אולי אני אדע…

זה הניסיון שלי לנחש.

באופן הכי בסיסי גם האווז שייך לסייד שואו. בקרקסים של פעם היו מראים לקהל פלאים כאלה בהפסקות (אני אישית זוכרת עגל דו-ראשי מסכן). ברובד האמנותי חנה'לה היא מחווה לסוריאליזם, ואווז דו ראשי זה בדיוק מסוג הדברים שחנה'לה סוריאליסטית היתה אוחזת בחלום; חפץ מופרך ובו בזמן קשור בהמון חוטים.

פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל

האווז הדו ראשי קשור גם לערוץ הפורנוגרפי (זה שרואה דרך המעשייה התמימה על הילדה הטובה והשמלה המוכתמת את סיפור האונס המוכחש), מוטציה עמומה ונלעגת של הברבור מהסיפור המיתולוגי שבדמותו אונס זיאוס את לדה.

וביתר קונקרטיות: האווז מין שילוב מעורפל של השק והפחמי עצמו. האווז נראה כמעט אנושי: רגליו הספק אחוזות בידי חנה'לה ספק מושטות אליה, הן ידיו של הפחמי. שני הצווארים הם רגליו של הפחמי – בתפירה ממש מסתמנים מכנסיים עם חנות. הדמות ספק ערופה ספק רפויה כמו המנקין שהנשים של גויא מקפיצות (עוד ציור עם נופך אירוטי מוזר).

מימין, פרט מתוך "הקפצת המנקין" של פרנסיסקו גויה. באמצע, פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל. משמאל, "לדה והברבור" המאה ה-16, בעקבות לאונרדו דה וינצ'י.

ושוב, לא הייתי "מאמינה" באווז, לולא הפמוטות השחורים שמהדהדים בצווארו הכפול, לולא הקשר העמום בין מקוריו הכתומים ללהבות הנרות. לולא הלהבות המהדהדות בתחרת שרווליה של חנה'לה. לולא האדום והצהוב של שדיה התחברו לשערה הכתום, ועוד כהנה זיקות חזותיות שמלפפות הכול ביחד כמו קורי עכביש.

*

הארכתי דיי. את מילות הסיום אני משאירה לחנוך לוין, דובר "לֵצית" ו"קרקסית" ברמה של שפת אם. בתחילת מחזהו "הילד חולם" פורצת המלחמה לחדרו של הילד הישן: פליטים נרדפים על ידי חיילים, איש שותת דם נרצח ליד מיטתו. אבל כשהילד מתעורר כולם חסים עליו לרגע:

מפקד: החביאו מאחורי גבכם
את הרובים. הסירו
את הקסדות.

[והוא והחיילים מסירים את כלי-נשקם. מתחפשים מכל הבא ליד. אווירה של קונדסות ועליצות. המתח פג. את גופת שותת-הדם הם מכסים בשמיכה ומסלקים הצידה. לאם]

העירו אותו, ליצנים הגיעו העירה.

האם: [מעירה את הילד ברכות]
ילד מתוק שלי, קום, ראה
מי בא לבקר אותך.
קרקס גדול, מלא ליצנים וקוסמים
הגיע לעירנו. הם באו אליך,
נסיך קטן שלי, לשעשע אותך.

*

עוד באותם עניינים

האיש שלימד אותי להסתכל

מוצא הפנטזיה (על פי ספר הדקדוק הפנימי)

על אויסטר (עוד עבודת קרקס נהדרת, של ענבל פינטו ואבשלום פולק)

רשימת הליצנים

חיוכי האתמול והמחר (על שלוש המונה ליזות, של לאונרדו, של דושאן ושל בויס)

*

ובלי שום קשר (אולי קצת)

נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון

לפרטים אפשר לפנות לתמי 02-5618514 שלוחה 118 || tammy@traintheater.co.il

ויש גם תוכנית רזידנסי, למי שיש לו הצעה בימתית להצגת ילדים חדשנית. טקסט (גם הטקסט הנהדר ביותר בעולם) אינו הצעה לבמה. אנחנו מחפשים עיבוד בימתי חדשני, כלומר תיאטרון חזותי/ תיאטרון בובות/ תיאטרון חפצים ו-או חומרים/ תיאטרון מחול וכן הלאה. יש להגיש הצעה שלמה לעיבוד וגם קטע מוכן של כ-3 דקות להתרשמות. מספר המקומות מאד מאד מוגבל.

מה ההבדל בין החממה לרזידנסי?
הבדל של שלב: החממה מיועדת לאמנים שרוצים לגלות ולפתח שפת תיאטרון אמנותית לילדים.
הרזידנסי מיועד לאמנים  בודדים שכבר דוברים את השפה ויש להם הצעה ספציפית ובשלה להצגת ילדים.

*

Read Full Post »

שמלת השבת של שהרה בלאו

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו

את התמונה שלמעלה צילמה שהרה בלאו בשבוע הספר האחרון בלי שום כוונה מיוחדת, כמחווה לילדותה ולחנה'לה הקטנה. אבל איך אפשר להסביר את מה שקורה שם בירכתי הדוכן? את האפלה המתחשרת, את ידו של הפחמי הנשלחת אל חנה'לה, את הזוהר שלא מהעולם הזה שמציף את שמלתה. מי שאמר שאין קסם בעולם, שיחשוב שוב. הנה התקריב:

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו (פרט) (וגם מה שצץ למטה מימין הדהים אותי. כולל ההתחרזות שלו עם היד, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. זה שייך לגרסת האונס המודחק)

רוח הרפאים של חנה'לה שוב צצה בעיר האושר, הפעם באמצעות שהרה בלאו (סופרת, מייסדת טקסי יום השואה האלטרנטיביים ומחזאית* טרייה). לבלאו יש זיכרון מכונן מגן הילדים, שוואנק חנה'לה אולטימטיבי שנגע ללבי ועורר בי מחשבות. וראשית הזיכרון עצמו:

רק בנות יש בגן הקטן הזה, בפאתי בני ברק.
מוטב ככה, אומרים כולם, הבנים הם כל כך פראיים וחסרי עידון, מוטב להן למלאכיות הקטנות לשהות רק זו בחברת זו.
כיום מעורר בי המשפט הזה פרצי צחוק גדולים.
*
שמלתי הלבנה צמודה לגופי, בעוד מישהי חסרת פנים, כורעת על ברכיה ומדביקה עליה כוכבי זהב נוצצים. "חנה'לה", היא קוראת לי, "חנה'לה קטנה".
אני רוצה לומר לה שקוראים לי שרה'לה, אבל לא מצליחה להוציא הגה מהפה.
*
לגננת מירה תפיסה סוציאליסטית, "כולן תהיינה חנה'לה!" היא מודיעה, "כולן! אצלי לא יהיו פרימדונות" היא ממשיכה לסנן לעוזרת הגננת שלה, משאירה בינה לבינה את הסיבה האמיתית לגישה השוויונית: חוסר יכולת לעמוד בפני אמהות דורסניות שינסו להריץ את בנותיהן המגמגמות לתפקיד הראשי, או שיפצחו מולה בהפגנות על רקע "איך נתת לנצחיה העדינה שלי את תפקיד עדנה הפרה".
למירה הגננת, אין סבלנות לזוטות כאלה, יש לה גן לא מתוקצב לנהל ומספיק דאגות על הראש, כך שכל בנות הגן תהינה חנה'לה.
גם אני.
לכל אחת מאיתנו ינתן משפט אחד מתוך הסיפור ויחד נציג אותו כולנו בשלמותו לעיני ההורים פעורי העיניים ותאבי-התחרות. הללויה!

*
כיום, איני מצליחה להיזכר באותו משפט בודד שהיה עלי לומר, אבל לפעמים, בעוד מחשבותי נתונות לדבר מה אחר, מבליחה לפתע קריאה מהדהדת מתוך האפלה "אבל חנה'לה! שמלת השבת, מה יהא עליה?" כך שיתכן שזה המשפט שנפל בחלקי.
שר ההיסטוריה לא יכול היה להיות משועשע יותר. (אני שוקלת להוריד את המשפט הזה, היום לא הייתי כותבת אותו.)
*
עשרים וחמש חנה'לות בנות ארבע, עומדות נרגשות על במה מאולתרת בגן מירה.
למען האמת, גם אם אשתדל מאוד לא אצליח לקרוא לאף אחת בשמה, בזכרוני התאחו כולן לכדי עיסת חנה'לה דביקה ולבנה אחת, כמו גם פניהן של שאר האמהות שהיטשטשו לעיסת פאות, כובעים ולחישות נרגזות.
את פניה של אמי איני זוכרת.
*
היכונו, היכונו, המסך עולה!
איה חנה'לה? איה הפחמי הזקן? מה זה ארע לעדנה הפרה? תיפח רוחה של הגננת שיפרה שלא הכינה את הילדות כמו שצריך! (כך יאמרו לאחר מכן האמהות הזועמות), כי החנה'לה הראשונה, התגמגמה, פרצה בבכי ונמלטה מהבמה, ומיד אחריה חנה'לה שניה ושלישית, ברחו כל החנה'לות מהבמה ונותרה שם רק התפאורה, ירח מקרטון, כוכבים מנייר זהוב, שק מטונף של פחמי ושרה'לה אחת קטנה.
*
הו הו, כמה שככוכבי זרח, שם בגן הדהוי בשכונה ההיא בפאתי בבני ברק! כולן תהיינה חנה'לה? קדחת! בגן מירה יש מקום רק לחנה'לה אחת. לי, שזכרתי בעל פה את כל המשפטים כולן, לי, שאל מול פניהן המכורכמות של כל האמהות, הצגתי, שרתי ורקדתי את כל התפקיד כולו. איזה ניצחון!
…
(מתוך "יתד"* מאת שהרה בלאו, 2014)

ולריו ברוטי

ועכשיו תורי. שש הערות על שמלת השבת של שהרה.

1. איב הרינגטון מגן הילדים

זה לא סתם זיכרון, זה מיתוס של ייעוד והבטחה. הרגע שבו המחליפה נתלשת מן ההמון ונמשחת לכוכבוּת, נצחונה של האחות הקטנה והלא נחשבת מהאגדות; מעטה מול רבות, חלשה מול חזקות. רק תחשבו על כל מי שהכריעה בדרך: גננת קשת יום שזממה למחוק את ייחודה, עשרים וארבע אמהות חורגות – במציאות הן היו סתם אמהות קנאיות של ילדות אחרות, אבל בתרגום לאגדית מדובר בחבורת אמהות חורגות, שכל אחת רוצה לקדם את בתה האמיתית על חשבון שהרה הקטנה ("היתומה", ש"לא זוכרת את פני אמהּ") – שלא לדבר על הבנות עצמן, שנפלו בזו אחר זו כמו הבקבוקים בשיר המשחק. רק שהרה לבדה נותרה.

*

2. תיאטרון

הדמיון החזותי שלי לא מסתפק במיתוס. הוא דורש פרטים; כיצד סודרו החנלות הקטנות: האם נערכו כמו מקהלה במרכז החדר (כשכל אחת זוכה בפירור סולו), או שמא המתינו בצד ונכנסו לפי התור, כמו בקופת חולים. ואיך הצליחו לגלם גם את עדנה הפרה, את הפחמי, את אמא של חנהלה, את כל הדמויות האחרות, מתי ואיפה הוחלפו התלבושות? אני לא שואלת אפילו. בזכרונות עתיקים כאלה הפרטים נמחקים, נשארת רק הליבה.

*

גשטלט. ברווז או ארנבת? אישה צעירה או מכשפה זקנה? (בעניין הפיסקה הבאה)

3. פופ ארט בבני ברק

הדורסנות האידיאולוגית של הגננת נובעת מעייפות ואוזלת יד. כשהייתי ילדה נגעלתי ממבוגרים כאלה אבל הגננת מבני ברק מעוררת בי גם אהדה. גם היא כמו הילדות מנסה לשרוד בעולם עוין. ואולי אני קצת משוחדת, כי הפרשנות הבימתית שלה מזכירה לי את התמונות המתעתעות של הגשטלט שמראות בו בזמן ברווז וארנב, אישה צעירה ומכשפה זקנה, תלוי בעין המתבונן, כך גם החנלות מבני ברק הן דבר והיפוכו. הרבה דברים והיפוכם. למשל: הן גם פועלות סוציאליסטיות קטנות וגם הכי תקשורת המונים וחברת צריכה, אייקון משוכפל ומשועתק כמו מרילין מונרו של אנדי וורהול.

אנדי וורהול, מרילין מונרו, 1962. עוד על פופ ארט בעיר האושר

*

4. מבוא למודרניזם

חדשנות ופיגור הם לא שני קצוות של קו ישר אלא נקודות על מעגל; ככל שהן מתרחקות זו מזו הן גם מתקרבות. השפה הבימתית של מירה הגננת היא כל כך ריאקציונית שהיא כבר רדיקלית, מודרניסטית בעל כורחה ובכמה אופנים שונים: ריבוי החנלות הוא לגמרי סוריאליסטי (אני די בטוחה שבסרט הראשון של "שני קונילמל" המקורי היתה סצנה חלומית שבה המוני קונילמלים צצים מאחורי עצים ומרקדים ושרים עם קונילמל המבולבל). ובאופן אחר מתכתב ריבוי החנלות עם התשוקה הפוטוריסטית להמחיש תנועה של גוף, על ידי שכפולו ופירוקו לחלקי תנועות. זוכרים את עירום יורד במדרגות של מרסל דושאן? כך גם גיבורת הסיפור משוכפלת ומפורקת, התנועה שלה אינה מלוכדת אלא מחולקת לעשרים וחמש חנלות שהן אחת.

מימין, מרסל דושאן, עירום יורד במדרגות, משמאל, אליוט אליסופון, מרסל דושאן יורד במדרגות.

וכבר ציטטתי פה פעם את הקטע שבו דויד גרוסמן מתאר את עדנה השכנה ב"ספר הדקדוק הפנימי":

היא היתה עדנה של חדר השינה ועדנה של חדר האורחים ועדנה של המטבח, ובכל אחד מהם היא היתה שונה, וכשחלפה בכל אחד מהם התחולל בה, עדיין, אחרי כל השנים הללו, שינוי זעיר, עברה אותה רוח אחרת, שבבים אחרים היו נוסקים אל המגנט…
והיתה עדנה של גיל עשרים ושש ועדנה בת שלושים, ועדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … והיתה עדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של התפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה.

מירה הגננת מימשה את המטפורה של גרוסמן ופירקה את גיבורת הסיפור לעשרים וחמש חנלות: זאת שקבלה שמלה חדשה, וזאת שפגשה את עדנה הפרה, וזאת שריחמה על הפחמי, וכן הלאה והלאה.

ולריו ברוטי

*

5. ברכט בגן הילדים

את תפיסת התיאטרון של ברטולט ברכט כבר הסברתי לעומק באמצעות חייל הבדיל של אנדרסן. לא אחזור על זה כאן. לצורך העניין אזכיר רק שברכט סלד מתיאטרון שמעורר רק רגש. הוא דגל בתיאטרון פוליטי שמעורר מחשבה ופעולה. וכדי להשיג את זה הוא ניסה לחבל בהזדהות עם הדמויות באמצעות ניכור מכוון (הקרוי לפעמים על שמו, ניכור ברכטיאני). וזה בדיוק מה שקורה כשחנה'לה מפוצלת לעשרות שחקניות: זה לא מאפשר להיקשר לדמות ולהזדהות איתה. במובן זה התיאטרון של מירה הגננת הוא תיאטרון אֶפּי (כך קרא לו ברכט בניגוד לתיאטרון הדרמטי) במיטבו. הוא מעורר הרבה מחשבות, שאת חלקן אני כותבת כאן.

*

6. ומעבר למיתוס ולתיאטרון האפי – תיאטרון הוא אמנות חיה. חלק מקסמו כמוס באפשרות של אובדן שליטה. תקלות כאלה שבהן הכל משתבש ומשהו בלתי צפוי נחשף הן פלא.

*

* שהרה בלאו כתבה את המחזה האוטוביוגרפי ותכתוב והיא גם משחקת בו. "ותכתוב" עוסק בנסיונותיה לכתוב ספר על יעל וסיסרא. להצגה נלווה ספר בשם "יתד" שעוסק בנסיונותיה לעשות הצגה על ספר שהיא מנסה לכתוב על יעל וסיסרא (לגמרי אחד מי יודע ואמא אווזה). בספר מופיע בין השאר, זיכרון הילדות שלמעלה (בהצגה יש לו מעין תקבולת הפוכה בדמות סיפור נעורים על מקהלה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו…)

*
עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים (בעקבות צילומים נפלאים, תיאטרליים וכוריאוגרפיים של חיילים מתעלפים בטקסים)

כמה מילים על שירת דבורה (הטקסט הנפלא בתנ"ך לטעמי)

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שלושה זכרונות מכוננים מילדותי שלי)

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

ורוח הרפאים של חנה'לה כבר צצה פה בעבר:

אם לא אונס שהוכחש, אז מה?

ילדה, חוה, צלובה

ועוד

*

איור, שרית עברני, מתוך "יער" מעשייה למבוגרים מאת מעין רוגל

ובשולי הדברים – מעין רוגל היקרה מגייסת מימון למעשייה שכתבה למבוגרים. היא מחפשת קוראים שישמחו לקרוא ולקדם אותה. זה הלינק.

*

Read Full Post »

ילדה, חוה, צלובה

הפוסט הזה עוסק בשמלות אור של אגדות, כלומר בטוהר וגם בסקס. יש בו שני סקופים (ככל שמידע על איורים יכול להחשב לכזה) וכמה מחשבות מטרידות על עירום בספרי ילדים.

*

1. טוהר וקדושה

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

לא, זאת לא חנה'לה עם שמלת השבת אלא גיבורת "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 מאוסף האחים גרים, על יתומה קטנה שנותנת את פרוסתה האחרונה לאיש רעב ומחלקת את בגדיה לנצרכים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

הכותונת שצייר היינריך פוגלר היא שקופה, כיאה לבגד שמיימי מכּוּתְנַת כוכבים.

גם המלך הצעיר של אוסקר ויילד זכה בגלימת אור. זה היה אחרי שסירב ללבוש את בגדי ההכתרה היפהפיים במחאה על הסבל שהיה כרוך בהכנתם. הוא לבש בגדים גסים של רועה אבל כשכרע ברך בתוך הכנסייה "חדר אור השמש [מבעד לחלונות הצבעוניים] וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … אור מופלא זוהר של מסתורין, קרן ממנו." (תרגם רפאל אלגד. עוד על הסיפור הנהדר שהוא מעין מסה בתולדות האמנות, כאן).

בשונה מגלימתו של המלך הצעיר, הכותונת השקופה של פוגלר חושפת את גופה של היתומה. זה עדיין מאד תמים וטהור (וגם ריאליסטי, אריגים דקיקים נוטים להיות שקופים).

האיקונוגרפיה הנוצרית מקשרת בין אור לרוח הקודש: כמו שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותו, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפגוע בבתוליה. והטוהר פה כבר מתקרב באופן מסוכן לסקס, בלי כאב ובלי לפגוע בבתולין עדיין. בלי כתמים.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

*

2. אור תמורת חושך

שמלות אור הן טרנד לוהט באגדות. לא תמיד קוראים להן שמלות אור. לפעמים אומרים שהן רקומות שמשות זהב, סהרוני כסף וכוכבים נוצצים, או שהן זהובות כשמש, כסופות כירח וזוהרות ככוכבים, שהן "כאילו נארגו משלל קרני שמש". ולפעמים גם זה לא. אז איך אני יודעת שהן שמלות אור, כי הן נארזות ואולי מוטב לומר – נגנזות בקליפת אגוז. ואם אין קליפת אגוז תמיד אפשר להחביא אותן מתחת לאבן כמו שעושה "הכלה האמיתית" במעשייה 186 מאוסף גרים (ושוב – מה יכול להצטמצם כך אם לא אור?).

אהובה של "הכלה האמיתית" שכח אותה. והיא לא יחידה; גם הגיבורות של "תנור הברזל", "בן ובת מלך" ו"המתופף" (כולן מיערות גרים) נשכחו. הנסיכים שלהן עומדים לשאת נשים אחרות. ומה הן עושות כדי לתקן את זה?

הן סוחרות בשמלות האור שלהן. הן נותנות אותן ליריבותיהן תמורת חושך. תמורת הזכות לישון בפתח חדרו של החתן בתקווה שיתעורר וישכב איתן. זה לא נאמר במפורש אבל נדמה לי שהקישור בין אור לטוהר מיני הוא די ישיר פה.

זה לא סתם סחר חליפין אלא גם מאגיה בסיסית: שמלות האור מתַגברות את הטוהר והבתולין של היריבות, כלומר, מרחיקות אותה מגופו של החתן ומפנות מקום לכלות האמיתיות.

*

3. צניעות משונה

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

ובחזרה ל"מטבעות הכוכבים": איך אפשר להתעלם מהדבר הפאלי הזה בין שני הסלעים שאורב לילדה מאחור, פרט שכמו פרץ מתוך התת מודע של המאייר?

אני קצת מבינה את המאייר. יש משהו אפל ולא מוגן ומטריד בסיפור. אם זה היה חלום, הייתי חושבת שהוא על זנות. לא רק בגלל התפאורה הלילית וההתפשטות המפורטת: אחרי שהילדה מוסרת את חצאיתה היא נשארת בכותונת ואז מישהו מתחנן לקבל גם אותה, "חשבה הילדה החסודה: חשוך הלילה, איש לא יראה אותך…" בגלל הקשר הישיר בין ההתפשטות לכסף, למטבעות "הקשות והנוצצות" שהומטרו על הגיבורה.

משהו דומה הרגשתי כשקראתי את "שלוש מתנות" של י"ל פרץ, עוד סיפור "מופת" עם גיבורה חסודה (זוכרים? עלמה יהודיה נקשרת בשערה לזנבו של סוס דוהר ונגררת ברחובות העיר. היא מבקשת סיכות להדק את השמלה לבשרה כדי לשמור על צניעותה). אצל פרץ כמו ב"מטבעות הכוכבים" יש לצניעות ולטוהר טעם לוואי טראשי ופורנוגרפי.

משהו מזה חלחל גם לחנה'לה. יכול להיות שגם אוה איצקוביץ' (באיור שמתחת) חשה אי נוחות. אולי בגלל זה הירח שלה עוצם עיניים כשחנהלה מפשילה את שמלתה.

.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

ותוספת מאוחרת, ללא מילים:

מימין, ציור פן-אפ של ז'יל אלבגרין. משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

*

4. לפני ואחרי

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

.

למעלה האיור הנפלא של תום זיידמן פרויד ל"מטבעות הכוכבים". כבר פרסמתי אותו כאן פעם, ולא הייתי מטריחה אתכם לולא גיליתי שקדם לו איור שונה:

.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית (לחצו להגדלה)

.

האיור הזה נפסל על ידי ביאליק, שותפם של בני הזוג זיידמן פרויד בהוצאת "אופיר" העברית.

אוריאל אופק טוען שביאליק התנגד לעירום בגלל הילדים. אני חושדת שהילדים היו רק האליבי.

לביאליק היה יחס מאד בעייתי (בלשון המעטה) למיניות. למשל:

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדָלְתְּ;

וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשָׁלְתְּ.

.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַּחְמֹס אֶת-בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

(במקור ציטטתי את העיניים הרעבות של ביאליק. אבל זה יותר מתאים. תודה ללי עברון ועקנין שהזכירה לי)

ובחזרה לתום זיידמן פרויד – האיור המקורי מממש את הפנים הכפולים של הסיפור: מצד אחד זו תנוחה של קדושה מעונה, של צליבה, כולל הראש השמוט והנוטה:

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט) לחצו להגדלה

.

ומצד שני זאת תמונה חושנית של חוה קטנה עירומה שקוטפת תפוח-כוכב ומכסה את ערוותה בעלה תאנה-כוכב. לימינה ולשמאלה מתנשאים-מתפתלים פרחים נחשיים.

.

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

.

החוה הקטנה של תום זיידמן פרויד היא פלאית ומיוחדת במינה. מלאת עוצמה ונקייה מכל רוע, התחסדות ואשמה. בחושניות שלה יש תמימות ושמחה.

לפני ואחרי (לחצו להגדלה)

.

שני איורים (נפלאים, כל אחד בדרכו). אותה מאיירת, אותו סיפור, אותו רגע. דבר והיפוכו:

הן מבחינת הסגנון האמנותי – שרידי האר-נובו של תום זיידמן פרויד התגלגלו במודרניזם הנהדר שלה (על המודרניזם שלה כתבתי פה ולא אחזור על זה עכשיו).

וגם מכל הבחינות האחרות: במטמורפוזה שעבר האיור הילדה הולבשה, עיניה נפקחו, הזרוע "נשברה" כדי לבטל את רפיון הצליבה, הגבעולים הנחשיים התקצרו. את מקומן של חוה והמרטירית הצלובה תפסה רקדנית קטנה גיאומטרית בסגנון אוסקר שלמר.

*

שאלות מטרידות

ובלי ביאליק? כלומר כאן ועכשיו, האם היו מדפיסים את האיור המקורי?

בספק רב.

ולמה בעצם? על כך יש לי שתי תשובות שונות, וכל אחת מעציבה אותי בדרכה.

הסיבה הראשונה היא אימת הפדופילים שהפכה את כולנו ל[א]נשים שמתקשים להביט בילד עירום מבלי לחשוב על פדופילים ולהזדרז ולהסתיר מהם את הילד. פדופילים הם אמיתיים וצריך להישמר מפניהם, אבל זה די נורא כשהם מכתיבים, שלא לומר מזהמים, את היחס שלנו לגוף. והיחס הזה מחלחל גם לילדות ולילדים שלנו.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק (לחצו להגדלה)

.

ולא, זה לא משנה אם זה ילד או ילדה. ראו שערוריית הפעוט העירום במטבח הלילי  של מוריס סנדק. (על ספרנים שהוסיפו לו טיטול ועל אלה ששרפו את הספר אפשר לקרוא כאן. ישראל עוד לא פוריטנית כמו ארצות הברית אבל היא מתקרבת במהירות).

וישנה גם התקינות הפוליטית שמקשרת בין עירום – ביחוד של נשים וילדות – לחיפצון (זאת לא שפת האם שלי, אז סליחה אם אני לא מדייקת אבל זה הכיוון). וגם זה מטריד אותי. כי האיורים של תום זיידמן פרויד ושל מוריס סנדק הם לא מחפצנים אלא מלאים רגש ועוצמה. הם מנכיחים תחושות שאני זוכרת מילדותי, חושניות ושחרור חלומי וחמלה חסרת גבולות ועוד. הם משקפים אותן ונותנים להן מקום.

והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה. הכל מאהבה. גם הדחף להגן על הילדים וגם הרצון לתקן את העולם ולהפוך אותו לצודק ושיווני יותר. אבל התוצאה היא צמצום וכיווץ של העולם ושל השתקפותו האמנותית (וסיפורים יכולים להציל, וגם ציורים, הם הצילו אותי, יותר מפעם אחת) מה שגורם לי עצב ומחנק. איך כתב איציק מאנגר:

בעיני אמי אביט
נפשי בי משתוחחת,
לא נתנה לי אהבתה
להיות ציפור פורחת.

(תרגם בנימין טנא. השיר המלא וגם קליפ נהדר, בשיחות עם אמא)

*

הפוסט הזה הוא חלק מההרצאה שנתתי בשבוע שעבר במוזיאון ישראל. תודה רבה לאילה דרורי נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לפני את אוצרותיה.

*

וגם חדשות מפתיעות. לעיר האושר יש דף פייסבוק.  בני היקר פתח אותו והוא גם זה שמעדכן אותו בכל פעם שמתפרסם פוסט. אני לא שם, מה שלא מפריע לי להיות לחוצה מזה באופן מגוחך. הוא מציע לי לחשוב למה, וגם אני מציעה לעצמי, ובינתיים אתם יכולים (רק אם אתם רוצים כמובן) להזמין את החברים שלכם לאהוב את העמוד על ידי שימוש באופציה invite your friends. אני מקווה שאתם מבינים (ואם לא, תשאלו אותו).

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (סיפור שהוא בין השאר מסה בתולדות האמנות)

אחת עשרה שמלות של אור (בעיקר תמונות)

סוף העולם, הערה ראשונה על תום זיידמן פרויד

איור וכוריאוגרפיה, הערה שניה על תום זיידמן פרויד

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (עוד אגדה עם שמלות אור)

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

ארון השמלות של ברונו בטלהיים

אני מרצה בשני אירועים בזמן הקרוב: בסוף אוקטובר במוזיאון ישראל – ערב מחווה לשמלת השבת של חנה'לה (למבוגרים בלבד! כפי שהם טורחים לציין בכל הפרסומים), ובתחילת נובמבר במדיטק חולון – כנס הפנקס לספרות ילדים ונוער.

קודם חנה'לה

ציור של ארנה ברומברג

פעם בכמה שנים מישהו מחזיר אותי לחנה'לה (נגזר, כמו שסבתא שלי היתה אומרת ביידיש, "בַּשֶׁרְט"). הפעם זה היה טלפון ממוזיאון ישראל. הם עורכים ערב לכבוד חנה'לה. אולי אני מוכנה לדבר על האונס המוכחש?
לא, לא רציתי לדבר על הזָר שיוצא מהיער כמו זאב ומכתים את טוהר השמלה והילדה. הפרשנות שלי אחרת, טענתי. ומלבד זאת אין מה להגיד על זה במשך עשרים דקות. אז על מה כן? על ארון הבגדים של האגדות? הצעתי. אמרו, יופי.
אלא שהיו יותר מדי בגדים בארון הזה. ולאט לאט הצטמצמתי לשמלות אור. ושמלות האור של האגדות הובילו אותי בחזרה אל התום המחולל. וכך יצא שאדבר גם על שמלות מהאגדות וגם על כאב ופורנוגרפיה.

יש עוד שתי דוברות בערב:

אפרת אסף-שפירא, מהאגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון תדבר על ילדה או כלה? מבט על הילדות בחברה המסורתית מבעד לבגדי ילדים.

ואילו רחל אסתרקין, מרצה לקולנוע, תדבר על מ"זוהר בדשא" ועד "מד מן", הדימוי השקרי של המשפחה המושלמת בראי הקולנוע.

ובקיצור:

אירוע נעילה לתערוכה "ימי התום" – שמלת השבת של חנה'לה – למבוגרים בלבד! 

מוזיאון ישראל, ירושלים, אודיטוריום אגף הנוער

יום שלישי 29 באוקטובר בשעה  20:00

כרטיס: 60 ש"ח, למנויים 40 ש"ח

עדכון – הנה חלק מן ההרצאה

ג'ואנה וסקונסלס, נעליים מסירים מחבתות ומכסים מפלדת אלחלד, ארמון ורסאי 2012 (מיזוג של מטבח העבדות של סינדרלה ושל נעלי הזכוכית שבהן רקדה בארמון?)

ג'ואנה וסקונסלוס, הנעליים שלמעלה, תקריב

*

ובחמישי לנובמבר – כנס הפנקס השני לספרות ילדים ונוער!

הכנס הראשון שנערך בשנה שעברה היה עשיר, מרתק ומאורגן לעילא. חגיגה לכל מי שמתעניין בספרי ילדים ובכלל.

הפעם אני מדברת על רב המכר המשפיע קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחות הנפשית של הילד.  "ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!" זה שם ההרצאה. קצת ספוילר אבל הו, חכו לפרטים.

גוסטב דורה, טום אגודלוני

והנה גם התכנית על כל טובה ופרטיה. לחצו להגדלה. אפשר ומומלץ להזמין כרטיסים מראש.

לחצו להגדלה

*

עוד בגדים מן האגדות בעיר האושר

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (בעצם סיפור של מייקאובר כפול)

מאנדרסן עד רוברט אלטמן, על בגדי המלך החדשים

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות

הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון (על כתונת מוכתמת של כלה עשירה)

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (שמלות אור וגלימת אלף פרוות)

על ברבורי הבר של אנדרסן (כותנות סירפדים)

ועוד

*

ועדיין אפשר להרשם לחממת האמנים של הקרון בשנה הקרובה

*

Read Full Post »

אחת-עשרה שמלות של אור

שמלה ראשונה

"שמלה חשמלית" של אצוקו טנאקה (Atsuko Tanaka 1956) מקבוצת גוטאי האבנגרדית.

שמלה חשמלית, אצוקו טאנאקה, 1956

השמלה חשמלית בתנועה

בובה של חג הבובות היפני. שימו לב לחוטים.

"גזרתה" של השמלה החשמלית היא מחווה לקימונו המסורתי, וריאציה על מפל האריגים והדוגמאות שמסתיר את קימורי הגוף. אפילו החוטים קיימים (ראו למשל בתמונה מחג הבובות) ו"מתורגמים" לחוטי חשמל. שלא לדבר על שרוולי האור המסתמנים כשהשמלה בתנועה. ההשראה של טנאקה, אורות הניאון המתרוצצים של הפרסומות, מחברת את השמלה לעתיד ולחפצון. קראתי שהיא מושווית גם לעץ חג מולד, ובו בזמן היא שייכת גם לעולם הכסאות החשמליים.

זו היתה אגב, שמלה צבעונית, ליצנית כמעט, שמלת בלונים של אור. הנה קטע  בתקריב:

אצוקו טנאקה, שמלה חשמלית, 1956, פרט

והנה אחד מרישומי ההכנה לשמלה:

אצוקו טנאקה, רישום הכנה לשמלה חשמלית (קצת כמו מפה וקצת כמו עור שנפשט)

*

שמלה שנייה

Lovely Rita של Lee Min Hye קוריאה 2012.

את השמלה הזאת יצרה תלמידה של רומי אחיטוב, אמן מדיה נפלא וידיד יקר (ממייסדי הספריה) שמלמד בקוריאה. היא לגמרי עכשווית בגזרתה הפשוטה עם השיק המתכתי הקריר של הרוכסנים שנפתחים כמו תרמילי שעועית וחושפים אפוני-אור, וגם מזכירים קצת חיוכים מאונכים (הקִיווקוּו של הרוכסן הוא כמו קמטוטי השפתיים והנורות הן שיני הפנינים הזוהרות כמו בפרסומות למשחת שיניים). וכשמתרחקים מעט זו שמלה אורבנית, לונג שוט של של שדה תעופה או עיר ממטוס.

ובו בזמן זו מעין תשובה לסטרפטיז המשונה שעליו כתבתי פה. שם התגלה פלסתר מתחת לכל רוכסן, וכאן מתגלה אור. כמו בשמלת השבת של חנהלה, כשכתמי הפיח הפכו לכתמי אור: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

*

שמלה שלישית

אורה איתן, שמלת השבת של חנה'לה, קולאז'

על שמלת השבת של חנה'לה כתבתי די והותר לעת עתה. גם בעל שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) וגם בסדרת הפוסטים על איוריה של אורה איתן לחנה'לה. בייחוד באיך מציירים אור?"

*

שמלה רביעית וחמישית

נלי אגסי 

אור וכאב הם כמו שני הצדדים של הירח. בקולקציית שמלות הכאב של נלי אגסי מופיעות שתי שמלות זהות לשמלות האור, רק שבמקום נורות יש סלעים (ונזכרתי גם באמן המיצג יאן מיקלוש שדקר את גופו במחטים "כדי להניח לקרני השמש לחדור").

כששאלתי את Lee Min Hye יוצרת רוכסני האור (ראו שמלה שנייה כאן) על עבודתה, היא כתבה בין השאר: "רציתי שהרוכסנים ייראו כמו פצעים. כשפותחים את הרוכסן, כלומר הפצע, הוא שותת דם, כלומר אור."

*

שמלה שישית ושביעית

בלו סימיון פיינרו, שמלה

בלו סימיון פיינרו – הכנסת כלה 1991

אלה שתיים מתוך כמה וכמה שמלות אור פיוטיות-מיסטיות-פוליטיות שיצר בלו סימיון פיינרו (וביניהן אגב, גם שמלת אש שבה באמת לא ניתן להפריד בין האור לכאב).

מה שמרתק אותי בתמונה העליונה הוא דווקא הכיס החשוך. ואילו "הכנסת כלה" היא עבודה מצמררת, פיוטית-מקברית וספוגה במוות. הזוהר של שמלת הילדה (ראו חנה'לה), ודווקא בתוך מקרר ישן – כמה פעמים הזהירו אותי בילדותי שלא להיכנס למקרר עזוב, כי אני עלולה להיכלא ולהיחנק… וגם אם זה לא מקרר עזוב, זה עדיין תא כלא קר שאין בו מקום לגדול, שמאפשר לילדה לזהור רק באופן מכני ופונקציונאלי, כמו האור שנדלק בכל פעם שפותחים את הדלת. ומגירת הירקות המלאה באדמה, ספק ערוגה, ספק חלקת קבר.

*

שמלה שמינית

יורם קופרמינץ

השמלה הזאת של יורם קופרמינץ ממלאת אותי אושר. היא תמצית של כל מה שכתבתי עליו כאן ועוד. שאלתי את יורם על הנסיבות שבהן צולמה והוא ענה: "לאורך השנים צילמתי די הרבה בגדי ילדים ושמלות ערב. מה שעצר אותי על השמלה הזאת זה הגודל המיניאטורי של הדבר שעליה מונחת השמלה. כמו הלבישו את פסלון האוסקר בקינג ג'ורג'."

*

שמלה תשיעית, עשירית ואחת-עשרה

"כל מיני פרוות" היא אחת המעשיות הטעונות ביותר באוסף האחים גרים. נערה שאביה מחליט לשאת אותה לאישה אחרי מות אמה, מבקשת ממנו גלימה מפרוות של אלף חיות ושלוש שמלות: שמלה מאור שמש, שמלה מאור ירח ושמלה מאור כוכבים. היא מקווה לדחות את הקץ, אבל זה לא עוזר. האב ממלא את בקשתה במהירות והיא צוררת כל שמלה בקליפות אגוז (לא צריך מזוודה בשביל שמלות אור), מתעטפת בגלימת האלף ובורחת. הסיפור הזה לא מרפה ממני. הוא צץ למשל בהאם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים?, בסדרת הפוסטים על עץ השיער, וגם ברשומה על איוריה המכושפים של עפרה עמית לאחים גרים. ויום אחד עוד אפתח את ארון הבגדים שלו כאן.

***

לאט לאט מתברר שזה גם בלוג אופנה משונה. עוד בגדים בעיר-האושר:

הבגדים של אוסקר ויילד

הכותנת המוכתמת של עגנון

שמלת הכלולות של סופי קאל

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

שמלת הכאב של רבקה הורן

מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים

רשימת התחפושות

ועוד

******

ובלי שום קשר אבל חשוב – ספריית גן לוינסקי מחפשת מתנדבים חדשים, אוהבי אדם, תרבות, ספרות ואומנות, המעוניינים להשתתף בהפעלת הספרייה. המתנדבים מגיעים פעם בשבוע או שבועיים למשמרת בשעות הפעילות של הספרייה. הם מקבלים את פני המבקרים, מסייעים לקהל המבוגר למצוא את מבוקשו, וקוראים, משחקים, יוצרים ופועלים עם הילדים. כמו כן, המתנדבים דואגים לפתיחה, סגירה ותחזוק הספרייה. חלק מהמתנדבים מעבירים חוגים, פעילויות, סדנאות ואירועים מיוחדים.
לפרטים נוספים אנא פנו לרחל, רכזת המתנדבים  rachefisch@gmail.com

הציצו גם לחדשות הספרייה

*

Read Full Post »

שמלת השבת של אורה איתן (3), ילדה ואמנית

זהו החלק השלישי והאחרון של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

כדאי להתחיל מהתחלה.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

לחלק השני: איך מציירים אור?

ורק אחר כך ילדה ואמנית:

*

הרצף ושברו

מלאכת האיור אינה תרגום משפה לשפה… אמנות המילים משתרעת ומתפענחת על ציר של זמן – טפח אחר טפח – ואילו הציור מתגלה בשלמותו לעין המתבונן. (אורה איתן)

התובנה הזאת של איתן, אינה מתייחסת רק להבדלים בין חוויית הקריאה לחוויית ההתבוננות. היא חושפת גישה לרצף; אין רצף באיורים של איתן לחנה'לה. אין תודעת-על שמנטרת ומנווטת את האינפורמציה המנטלית והרגשית.

כדי להסביר את הקביעה, נחזור רגע להחלטה לאייר את חנה'לה בכתמים ללא קווי מתאר. בגירסה האנגלית יש קצת קווי מתאר פתוחים ומרומזים בקצות הידיים והרגליים, אבל שמלת השבת שומרת על טוהר הכתם, למעט חריגה אחת: כשחנה'לה מרחיקה את זוזי הכלב, איתן מקיפה את השמלה בקווים אדומים המתפרשים מיד כגבולות "אין כניסה לכלבים".
מאַייר בשיטת הרצף (של סילברסטיין נניח, או אנתוני בראון), היה נאחז בזיקה בין האיסור לקווי המתאר והופך אותה לסימן מוסכם בשפה האיורית: כלומר, גם הרחקתה של עדנה הפרה היתה מתוארת באותה צורה. מה עוד שחנה'לה עצמה משתמשת באותן מילים: "לא, זוזי, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך", ו"לא, עדנה, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך".
אבל בשביל איתן, שחושבת בתמונות, כל מפגש הוא יחיד ומיוחד. כל דחייה היא שונה; במפגש עם הפרה זונחת איתן את קווי המתאר לטובת הסימטריה ההפוכה של הדחייה והעלבון: גם חנה'לה וגם הפרה מַפנות את ראשן זו מזו, המרחק ביניהן גדול ככל האפשר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית: קווי המתאר האדומים כגבולות אין כניסה. (וסליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית: הסימטריה ההפוכה של הדחייה והעלבון.

.

ואפשר רק להמשיך ולפנטז מה היה מאייר אחר, בשיטת הרצף, עושה עם הגילוי של איתן (ראו בחלק הראשון), שהשק העגול של הפחמי הוא בעצם החלק המשלים, האפל, של הירח.

איתן לא נאחזת. הנאמנות שלה לָרגע היא ילדותית – מחויבות לרצף כרוכה בדחיית סיפוקים – ואמנותית כאחת. זה סוג של אתיקה ששומרת על דחיסות ומין כאוטיות של תת-מודע. זו הסיבה שקשה לכתוב על האיורים. הרבה ממה שמתרחש בהם קורה מעֵבֶר למילים.

*

דבר והיפוכו

קריאה בלתי אמצעית, בלתי מתווכת או לא מוערת היא תנאי הכרחי ליכולתי למצוא את דרכי כמאיירת … ניתוח טקסטים באמצעות מלים יוצר עבורי מסך על גבי מסך, המסתירים מפני את המשמעות הראשונית, בטרם ההגדרה, של הדברים.

כשאני מאיירת, אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת.*

* המאייר הישראלי היחיד שעולה בדעתי (מרית) שפעל בשיטה דומה, הוא הכוריאוגרף עמוס חץ. איוריו ל"הזמיר" של אנדרסן, בתרגומו הנהדר של נתן אלתרמן הם מעין מסה על תורת הקומפוזיציה.

בציטוט הראשון מבטאת איתן כמיהה לשמר – ואולי לחזור – לראשוניות, לעוצמה החושית והרגשית של הילדות. והאמנות של איתן אמנם נטועה בילדות (שבה היא היתה אורה זנדהאוז, שפירושו בית-חול ובעצם ארמון חול, כך נקראים בתי החול של ילדים על שפת הים). אפילו כשהיא מדברת על אמצעי הביטוי העומדים לרשותה, היא משווה את עצמה בלי משים לילד בחנות צעצועים. חנה'לה היא לא רק ארכיטיפ של ילדות בשבילה; קסם המפגש בגיל ארבע הפך למודל וקנה-מידה לחוויה אמנותית. (ראו כאן, בפתיחת החלק הראשון)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. מעין "הילה" נוצרת בהפרשים בין השכבות. האם זו מחווה לקושי הילדותי לצבוע בתוך הקווים?

.

גישה כזאת היתה יכולה לגלוש לנאיביות ואפילו לרגשנות לולא הצד ה"אפוליני" המפותח של איתן. "אפוליני" במובן שנתן לו ניטשה:

אפולון, בבחינת אל הכוחות המעצבים כולם … הינו אל ה"יפעה", אל האור, הוא גם המושל על התופעה היפה של עולם הלכאורה, של עולם הדמיון הפנימי … גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולון: זו ההגבלה על המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהא "שמשית" לפי מוצאה.

(מתוך הולדתה של הטרגדיה)

השאלות העיצוביות שמעסיקות את איתן נמצאות במתח ובדיאלוג עם ההיענות הישירה. (במישור הזה למשל, אפשר לראות ב"הילת השכבות" גם וריאציה בוגרת ומודעת על הקושי הילדותי "לצבוע בתוך הקווים"). ובשורה התחתונה, החקירה הפלסטית משיגה דבר והיפוכו: מצד אחד היא נותנת לאיתן כלים לבטא את הדחיסות הרגשית ובו בזמן היא חותרת תחתיה ומפנה את תשומת הלב אל מלאכת הצביעה והציור.

איור, דוד פולונסקי, מתוך "לילה בלי ירח". גם גיבורת הסיפור שלו זורחת בחשיכה. אבל הטכניקה שלו הרבה יותר אשלייתית מלכתחילה, וגם העקביות שלו (בניגוד לאיתן שמחליפה תחבולות כמו גרביים) מאפשרת לקוראים לשקוע בעולם שברא.

.

ועל פי הבלשן רומאן יאקובסון "ההתכוונות אל השדר בתור שכזה [וב"שדר" במקרה שלנו, הכוונה למלאכת האיור, לאיור כאיור, בלי קשר למה שמתואר בו, מ. ב"י], ההתמקדות בשדר כתכלית לעצמה, היא הפונקציה הפואטית של הלשון." ובמילים אחרות: תשומת הלב לשדר, למבע, היא סימן ההיכר של שירה, של אמנות.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך המהדורה האנגלית. איתן מחליפה תחבולות כמו גרביים בייצוג האור (והצל)

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, איור חופשי

סוף

*

על עוד בגדים וכתמים:

הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון, מה קורה כשאין ירח שינקה את הכתם

על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (שם הכתמים הבלתי נראים של הצער גורמים למלך לדחות את הבגדים היפים)

מאנדרסן עד רוברט אלטמן, על בגדי המלך החדשים

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

כל סדרת "שמלות של כאב", שמתחילה בסטרפטיזים משונים

ועוד

*

Read Full Post »

שמלת השבת של אורה איתן (2), איך מציירים אור?

זהו החלק השני של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוזמן לקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאוצרת טלי תמיד במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

*

באנו חושך לגרש

כשאיתן מאיירת את חנה'לה היא מוותרת באופן אינטואיטיבי על קווי מתאר לטובת כתמים, כתמי אור (מעניין שבלשון העברית דווקא האור בא בכתמים ולא החושך). זה חל על כל הגרסאות במידה זו או אחרת, כשגרסת "גן שלנו" היא אולי הקיצונית מכולן: חנה'לה היא "כתם אור", אין שום פרט או חומר מלבד הלובן הריק של הדף. הפחמי הוא "כתם פיח", והפרה – כתם אור מנומר בשחור (קדימון לשמלה המוכתמת?):

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "גן שלנו, חג שמח"

.

אחת השאלות המעניינות העולות תוך כדי הקריאה ב"שמלת השבת של חנה'לה" היא איך להמחיש אור, ובעיקר – איך לעשות זאת מבלי להזדקק לקונוונציות נדושות כמו ציור הילה או קרני אור כקווים הבוקעים מן האובייקטים. העיסוק בשאלה הזאת העלה שפע של אפשרויות. ואמנם, בכל פעם שנגשתי לאייר את הסיפור, עשיתי שימוש באמצעים טכניים שונים: פעם נעזרתי בנייר שחור ורישום בגירי פסטל, פעם בקולאז' של ניירות שקופים וחצי שקופים ופעם בשכבות של צבעי גואש, מונחות אחת על השנייה, כשהדמויות מבצבצות מהן. (אורה איתן)

והאור אמנם מומחש בשלל דרכים, גם בתוך הגרסה האנגלית עצמה; בשיא הסיפור השמלה מזדהרת בעקבות טיפולו של הירח ואורה שוטף את הדמות. לפעמים הלובן נמצא רק בקצוות, בחלקים שעליהם נופל האור. פעמים רבות איתן משתמשת בשכבות: כלומר, לכל תמונה יש צבע בסיס שמעליו נצבע הרקע הרשמי, אבל לא עד הסוף; השכבה התחתונה הבהירה יותר, מבצבצת מתחת לשכבה העליונה ויוצרת מעין "הילה" מסביב לחנה'לה:

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, "הילת שכבות" מתוך הספר באנגלית

.

ולחילופין, איתן יוצרת את האור גם בעזרת החושך ("אני הכוח ההוא, השוחר תמיד את הרע – ואת הטוב הוא יוצר," אומר השטן בפאוסט). הלילה של איתן זרוע צללים שמקורם מן הסתם, במפגש הראשון המכונן עם חנה'לה ועם "צלה הארוך המרקד על תפאורת הקרטון". החושך הוא גיבור בדרמה האקספרסיוניסטית של האיורים, בדיוק כמו האור; כשחנהלה חוזרת הביתה זוהרת כולה אחרי המפגש עם הירח, השחור נדחק החוצה מנוצח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, סוף הספר באנגלית; האור של חנה'לה מגרש את החושך מן הבית. דחיסות אקספרסיוניסטית. (ואתכם הסליחה על איכות הסריקה)

קולנוע אקספרסיוניסטי. מתוך "M" סרטו של פריץ לאנג (1931). "הפחמי" הוא אכן פדופיל ורוצח. הסרט נפתח במשחק ילדים, מעין אן-דן-דינו שמילותיו: עוד מעט / האיש השחור / עם הקופיץ הקטן / יבוא ויקצוץ אותך / לחתיכות. (במרכז התמונה חנה מרון הילדה)

*

השמש זורחת גם בלילה

"יש לי כבוד בלתי רגיל, ממש מוגזם, לספרות", הצהירה איתן בספר המאיירים הגדול. ובכל זאת היא סוטה מן הטקסט בנקודה אחת מהותית, או לפחות מרחיקה לכת ממנו; בסיפור, השמלה היא מקור האור: "כל החדר נתמלא אור," כותב דמיאל, "אור שמלת השבת של חנהלה הקטנה." ואילו אצל איתן, חנה'לה עצמה היא מקור האור, עוד מראשית הסיפור: כל איורי היום מופיעים על רקע שמים תכולים כשהכתם הצהוב-צהוב של שערה של חנה'לה ממלא את מקום השמש. ושמלתה "מתחרזת" עם הירח עוד לפני שהוא מסיר את הכתמים ונותן לה מאורו (למשל בתמונה מתוך "מפגשים" בחלק הראשון).

באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח. כשחנה'לה מיואשת אורה כבה וזהו גם האיור היחיד בספר שבו שולט האפור בשערה (היא כאילו מזקינה לרגע כמו הפחמי וחדלה להיות ילדה). כשהירח מחזיר לה את אורה, חנה'לה-השמש זורחת באמצע הלילה; השמיים משנים את גונם סביבה, לתכלת של אור יום כמעט.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. ראשה של חנה'לה הוא השמש בשמיים התכולים של האיור.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית, האור של חנה'לה מאפיר מעצב. הסלע שעליו היא יושבת מזכיר את השק של הפחמי. לרגע היא עצמה הופכת לגלגול של הפחמי. (ושוב סליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. אחרי הסרת הכתמים – השמש זורחת גם בלילה.

 .

ובהמשך לכך, ובהתחשב בחיבור העמוק של איתן לחנה'לה, אי אפשר שלא לשים לב לשמה של המאיירת:

אוֹרָה נ 1. אור, זוהר; כשנולד משה "נתמלא כל הבית אורה" (מגילה יד ב). 2. ישועה, אושר: "ליהודים היתה אורה ושמחה" (אסתר ח טז)

(מתוך מילון אבן-שושן).

***

סוף החלק השני. לחלק השלישי והאחרון: ילדה ואמנית

*

על סיפורי ירח נוספים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

*

Read Full Post »

שמלת השבת של אורה איתן (1), עולמה של חנה'לה

במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב נפתחת היום תערוכה רטרוספקטיבת של המאיירת אורה איתן שאצרה טלי תמיר

הספר שייצא לכבוד התערוכה יכלול מאמר של טלי תמיר על כלל יצירתה של איתן, ומאמר שלי על שמלות השבת שלה.

את הפרשנות האישית שלי ל"שמלת השבת של חנהלה" כבר כתבתי פה. המאמר הנוכחי עוסק בפרשנות המתמשכת של אורה איתן.

איורי חנה'לה של איתן הופיעו בשתי אנתולוגיות: "מפגשים", שערך אדיר כהן, עם עובד 1977-1979, ו"גן שלנו, חג שמח", בעריכת מירי ברוך, עם עובד 1988. כמו כן קיימת גירסה שלמה מאוירת, באנגלית. בצד שלושת אלה קיים גוף שלם של איורי חנה'לה בטכניקות שונות שלא פורסם מעולם.

מפאת אורכו של המאמר הוא יתפרסם בשלושה חלקים עוקבים.

"עולמה של חנה'לה" הוא החלק הראשון.

*

ישבנו באולם החשוך. אלומת אור ריצדה על קפלי המסך. צווארים וראשים נמתחו בציפייה. המסך נפתח לאט ובמרכז הבמה ניצבה חנה'לה הקטנה וצלה הארוך מרקד על תפאורת הקרטון שלא הייתה יפה ממנה בעיני, עיני ילדה בת ארבע.

לעתים נדירות עלה בידי, כבוגרת, לשוב ולשחזר את התחושה ההיא. אבל בכל חוויה עמוקה שהעניקה לי האמנות, בכל אחד מתחומיה, נכח אחד משישים של אותה היקסמות ראשונה. מאז נקשרה נפשי בנפשה של חנה'לה. ציירתי, כיירתי, גזרתי, תפרתי ואיירתי את דמותה פעמים רבות. מבלי משים הפכה חנה'לה לארכיטיפ המגלם עבורי את התום, האותנטיות והראשוניות של הילדות.
(אורה איתן, מתוך טקסט שיופיע בגיליון הבא של כתב העת לספרות ילדים עולם קטן. כל הציטוטים של איתן משם, אלא אם כן צוין אחרת).

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא אם כן, סיפור מכונן בביוגרפיה האמנותית של אורה איתן. האוצר הבלום של האיורים שיצרה בעקבותיו שופך אור על הטקסט כמו על המאיירת עצמה.
מילדות נקשרה נפשי באיוריה של אורה איתן. הכתיבה על איורי חנה'לה היא הזדמנות לברר את סודם ואת חסינותם המפליאה לפגעי הזמן.

וראשית כמה מילים על הסיפור:

כשחנה דמיאל פגשה את האחים גרים

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא סיפור ילדים שכתב יצחק שוויגר-דמיאל בשנות השלושים של המאה הקודמת. הוא התפרסם לראשונה בדבר לילדים, וב-1938 נכלל בקובץ ככה סיפרו לי שאוייר על ידי נחום גוטמן. עלילתו בקיצור למי ששכח: ילדונת בשם חנה'לה לובשת את שמלת השבת הלבנה שתפרה לה אמה ויוצאת לטיול. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים מן השמלה החדשה וחנה'לה נשמרת שלא ילכלכו אותה. ממש לפני שהיא חוזרת הביתה יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אך לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים והנה:

הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה.

סיפורו של דמיאל הוא מעין הכלאה של שני מקורות; הראשון הוא זכרון ילדות אמיתי של רעייתו האהובה חנה דמיאל, ילידת לטביה:

זה היה ערב חג סוכות. אמא קנתה לי שמלה חדשה לחג והלכתי לשחק עם הילדים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היתה שם גבעה גדולה ועלינו כל הילדים לשחק, ואני זוכרת שפתאום מישהו צעק, 'הנה באים הגרמנים'. כולם התחילו לרוץ ואני, במקום ללכת בשביל, קפצתי מהגבעה ונפלתי. לא יכולתי לזוז, אבל הדבר היחידי שחשבתי עליו היה מה תגיד אמא על השמלה החדשה שהתלכלכה ונקרעה. הוציאו אותי משם עם עגלה רתומה לסוס ולקחו אותי לבית החולים היחידי שהיה באזור, בית חולים צבאי. אני מבית דתי ולא רציתי לאכול את האוכל שלהם ולשתות את המים שלהם. … שם היו רק קצינים רוסים, פצועי מלחמה בלי ידיים ורגליים. … כולם אהבו אותי והיו מביאים לי את המתנות שקיבלו. ההורים שלי לא יכלו להיכנס בגלל שזה היה מחנה צבאי, ולא ראיתי אותם שישה שבועות. פעם ישבתי ובכיתי ושאלו אותי למה אני בוכה. היה לי שבר ברגל אבל מה שהפריע לי זה שהיו כינים על המיטה. הם צחקו, הביאו דלי עם נפט ושפכו לי על הראש. כולם התייחסו אלי כמו למלכה. בכל פעם שהייתי במצב רוח רע והיתה לי בעיה, הם סידרו אותה. מזה למדתי כלל חשוב, שבחיים צריך להיות אופטימיסטים כי תמיד אפשר למצוא אנשים טובים שיעזרו לך, כמו החיילים הרוסים שעזרו לי. (מתוך ראיון עם אסף חיים)

המקור השני הוא "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 של האחים גרים, על יתומה ענייה בעלת לב, שנותנת לרעב את פרוסתה האחרונה ומחלקת את בגדיה לילדים קופאים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה האחרונה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

תום זיידמן פרויד, איור ל"מטבעות הכוכבים" (בקלות אפשר להתבלבל ולייחס אותו לחנה'לה). מתוך: "עשר אגדות לילדים" ברלין/ירושלים תרפ"ג (1923), שם נקרא הסיפור "הכוכבים אשר היו לדינרי זהב". לחצו להגדלה

עוד (כמה סקופים) על מטבעות הכוכבים ועל חנהלה פה.

.

יצחק דמיאל עידן את החומרנות הגסה שבה הופכים כוכבי השמיים למטבעות "קשות ונוצצות" וצמצם למינימום את הקורבנוּת הכמעט פורנוגרפית של האחים גרים ("חשוך הלילה, איש לא יראה אותך," חושבת לה היתומה הקטנה בזמן שהיא מסירה את כותנתה האחרונה ונותרת עירומה ביער). את טוהר הכותונת ואת האור השמיימי הוא חיבר לדיוקנה המלבב של אשתו כילדה מלאת עוצמה ומחוברת לרגשותיה.

*

הדימוי הציוני והאונס המוכחש

במשך השנים הפך "שמלת השבת של חנה'לה" למעין סיפור עם, בזכות השילוב בין אלמנטים ארכיטיפיים לסימבולים לאומיים; הפחמי היהודי (ללא ספק יהודי, הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) הוא מעין הכלאה של היהודי הנודד הגלותי עם אליהו הנביא בגלגולו העממי המחופש. חנה'לה היא ציון, היהודיה החדשה, הצעירה, המחוברת לטבע המיוצג על ידי עדנה הפרה, זוזי הכלב והירח.

נחום גוטמן, איור הכריכה של "ככה סיפרו לי", הוצאת למען הילד, 1938. במודע או לא – בחר גוטמן בפרשנות הציונית. האיור ממש מחולק לשניים, מעין "לפני ואחרי": על צד ימין ששייך ליהודי הנודד והתשוש חולשת תפאורת היערות האירופיים האפלים שמהם הוא מגיע, ולא פחות חשוב – שורת עצי משפחה שנגדעו על ידי צוררים. הרקע של צד שמאל הוא מושב ארץ-ישראלי. זו התפאורה של חנה'לה העומדת (קוממיות), וכל הדרכים מובילות לשם. (לחצו להגדלה)

.

והיום? זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה להתלוות אליו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי (של השמלה, כלומר הילדה) שהוכתם. בפרשנות הזאת הירח כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הכתמים/הראיות.

על קסמי הפרשנות הציונית כתבתי בהרחבה כאן, ובאשר לפדופיליה, דפנה לוי היטיבה לסכם את הנושא בתגובה: "משום שהיא שותקת, הכתמים (שהם כביכול על השמלה) לא רק נעלמים אלא זוהרים והיא מקבלת תגמול חברתי שאמור להיות מפצה מאוד. כמעט כמו טקס חניכה מחריד שהיא צריכה לעבור כדי להיות אישה."

.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

.

*

עולמה של חנה'לה

גם האג'נדה הלאומית וגם הניכור הפדופילי מפקיעים את הסיפור מהילדה: האחד הופך אותה לסמל והאחר מחלל את מעטה הקסם של האגדה. האיורים של אורה איתן מחזירים את הסיפור לילדוּת; כי זה מה שהוא לפני הכל: סיפור על ילדה שיוצאת למסע. לבדה – האם נוכחת רק בקצוות, בנקודת הפתיחה והסגירה. יש בו תום, סקרנות, חמלה, גנדרנות ילדותית, רגשות רבי עוצמה שמתחלפים במהירות – משמחה ליגון לשמחה – האנשה של בעלי חיים ואנימיזם (תפיסת עצם דומם כיצור חי בעל נפש) בצורת דיבור ישיר עם הירח. באחד האיורים היותר ילדותיים-פיוטיים אורה איתן מעניקה לו אפילו צל, כמו לחנה'לה.

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. לכל דבר יש צל, גם לירח.

.

הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה (1980-1896) מביא שלל עדויות לאמונתם הספונטנית של ילדים שהשמש והירח מלווים אותם בדרכם. וכך גם בסיפורו של דמיאל; העולם החיצוני של המסע ספוג בעולם הפנימי של חנה'לה; האור הוא המשך של לובן שמלתה, והחושך של שְׁחור הכתמים. וגם להפך: השמלה היא פיסה של אור והכתמים הם פירורים של חושך.

באחת הגרסאות של איתן, השק השחור העגול של הפחמי הוא בעצם גם החלק החסר, האפל של הירח (ראו תמונות למטה), וזה כבר קדימון לחלק הבא של המאמר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים". קצה השמלה מתחרז עם הירח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים".

מתוך הסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" 1920. לרבים מאיורי חנה'לה של איתן יש זיקה לאקספרסיוניזם. איתן המציאה כאן מעין אקספרסיוניזם לילדים.

לחלק הבא של המאמר: איך מציירים אור?

*

עוד על איורים:

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

עוד גילויים על חנהלה ועל מטבעות הכוכבים

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד

*

על ילדות / על ילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

המוצא של הילדה אילת

בקומה הראשונה גרה התמימות

פרוייקט מרי דה מורגן

ועוד

*

Read Full Post »

כתמי פיח, כתמי אור, על שמלת השבת של אורה איתן (חלק שני ואחרון)

 ב-23.3.2012 תיפתח במוזיאון גוטמן תערוכה מקיפה מאיוריה הנפלאים של אורה איתן שאוצרת טלי תמיר. 

בספר שייצא לכבוד התערוכה יופיע גם המאמר שלי על איוריה ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוסר זמנית ויחזור עם פתיחת התערוכה ופרסום הקטלוג. איתכם הסליחה והסבלנות. מרית.

אורה איתן, "שמלת השבת של חנה'לה", איור חופשי

 

* 

עוד סיפורי ירח

על לילה בלי ירח (שממנו לקוח האיור של דוד פולונסקי)

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

עוד בגדים מהאגדות

על שלוש אחיות של עגנון (עוד סיפור על כתם!)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

 

Read Full Post »