Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שמלות של כאב’

30 שניות (מתוך 4:57 דקות) של "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד.
(ותודה לרוני ה. שמצא דרך להטמיע את הסרטון)

Sharif Waked – Chic Point (fragment) from Museum of Modern Art in Warsaw on Vimeo.

 

*

  1. לפני ואחרי

אני תמיד מנסה לנחש את פיסת החיים שמאחורי יצירה מסוימת. שריף ואכד מניח את התשובה כבר בכותרת המשנה: "אופנה למחסומים ישראליים". ואם לא די בכך הוא מסיים את תצוגת האופנה שלו בדממה, בשורת תמונות שצולמו במחסומים ישראליים; סוג של "לפני ואחרי" כמו בפרסומות למכוני קוסמטיקה.

התמונה שלמטה פותחת את סדרת התמונות. היסוד הכוראגרפי שהשתרבב לתוכה מקל על הצפייה. אני לא אתפלא אם זה היה הטריגר ליצירה, לחיבור האבסורדי והפולח לב בין עולמות המחסומים והאופנה.

.

*

  1. הומו אירוטיות

חובת ההתפשטות משפילה גם כשהיא מנסה להיות עניינית ומכבדת, ועל אחת כמה וכמה כשלא. שלא לדבר על הרמת הידיים המוטמעת בה במין דרך אגב. הקולקציה של ואכד המוצגת על ידי דוגמנים יפי תואר, כמו חושפת את הסבטקס האירוטי מתחת לתירוץ הבטחוני. אחת החולצות מתפרקת וחלקה הקדמי נתלש כמו במופע חשפנות, אבל גם שאר הפתחים הם אשנבי הצצה, שברים של סטרפטיז משונה סינקדוכי (סינקדוכה הוא דימוי שבו החלק מייצג את השלם).

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בקליפ הפותח את הפוסט אפשר לראות את ידו המלטפת של הדוגמן נשלחת אל החור (בהזמנה?) ומוחי המלא בשברי ציטוטים מיד מושיט לי את שיר השירים, דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. ובאותה נשימה הוא מושיט לי מַשׂכּיוֹת אוהבים אנגליות שממסגרות רק פיסה מדיוקן האהוב כדי לשמור על חשאיות.

.

.

הרמיזה האירוטית מגחיכה את בעלי הכוח, ובו בזמן גם הופכת את הסיטואציה על ראשה. הבגדים החדשים מחליפים את הדיכוי וההשפלה בפנטזיה של נעורים ומותרות ופיתוי ואהבה.

*

  1. נפוליאון בחדר העבודה

"שיק פוינט" היא עבודה עמוקה ומורכבת (שרק מתחזה לעבודה קלת דעת על גבול הגימיק). איפה שלא נוגעים היא מתהפכת ומגלה רבדים סותרים שמחוברים זה לזה באיברים חיוניים כמו תאומים סיאמיים.

ובהמשך לכך – בידו המלטפת של הדוגמן כמוסה גם מחווה של עוצמה.

משמאל, שריף ואכד, סטיל מתוך "שיק פוינט" (מתוך הקליפ שלמעלה). מימין, קטע מהדיוקן המפורסם של נפוליאון בחדר העבודה שלו שצייר ז'אק לואי דויד (1812). כאן כתבתי על המחווה הסודית שעשתה אנני ליבוביץ לתמונה.

*

  1. המכנסיים של יוקו אונו

הפוסט הזה משתייך בין השאר לארון שמלות הכאב של עיר האושר. אי אפשר להמשיך מבלי להזכיר את יוקו אונו – החל מ-cut piece המיצג שבו הזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה (1964), ועד לבגדי הגברים הפרובוקטיביים שעיצבה ב2012. אבל לא אפרט הפעם; אני מדלגת לעגנון.

.

בגדי גברים שעצבה יוקו אונו (2012)

*

  1. פרקטיות הזויה, או ואכד ועגנון

מתוך "שיק פוינט" מאת שריף ואכד

.

הקולקציה נועדה כביכול ליעל את המעבר במחסומים, לייתר את הרמת הידיים, לחסוך את טירחת ההפשלה וכן הלאה. כמה מהן מעלות את הפרקטיות ההזויה בדרגה; מחזית החולצה שלמעלה שהופכת למתקן מים ועד פתח הגב של אחרת שממוסגר על ידי קולב שימושי לתליית מגבות.

.

מימין פו הדוב שנתקע בפתח המאורה של שפן – ובמילותיו של שפן: "כיוון שתפסת לך ידידי היקר, שטח הגון בדירתי, ודאי לא תתנגד לכך אם אשתמש בכפות רגליך האחוריות כבקולב לתליית מגבות." (תרגום ו. ישראלית וא. ד. שפירא). משמאל, פתח הגב מתוך "שיק פוינט" של שריף ואכד.

.

"שיק פוינט" החזירה אותי לסיפור הקצרצר של עגנון על שלוש אחיות, בתולות זקנות ועניות מרודות שתפרו כותונת לכלה עשירה. האחת נאנחה, השנייה בכתה והשלישית השתעלה וירקה דם שטינף את הכותנת. אביה של הכלה ראה את הכתם וגירש את התופרת מבלי לשלם את שכרה. ועגנון מסכם ואומר:

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

פנטזיית הייעול המופרכת של עגנון (לשנות את סדר האירועים כך שאפשר יהיה להשתמש בבכי כדי לכבס את הכתם) מנסה, כמו בגדי המחסומים של ואכד להשליט קצת היגיון בכאוס ובכאב ורק מעלה את מפלס האירוניה, כולל האירוניה העצמית; כי האמנות לא יכולה לתקן את העולם, רק לשקף אותו בראי העקום שלה, להפתיע ולעכב קצת את המבט שהתקהה, לנער קצת אבק מהלב.

יש משהו צנוע בשיק פוינט, באופנה הקרירה והממזרית והמגוהצת. הכעס והכאב נשארים בזווית העין. נספגים לאט בלי משים.

*

  1. קצרים

החלק הקדמי של החולצה מתרומם במשיכה כמו מסך תיאטרון:

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

המכובדות הקצוצה של החליפה. ז'קט בטן. (בחולצה אחרת הרוכסן הוא כמו שריטה, כמו חתך בבשר הבגד)

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בחישוק הרקמה הריק יש משהו מאיים. הבורג שנועד למתוח את הבד מזכיר מכשירי עינויים. זה קשור גם לשרוולים ולזרועות המנוטרלות. פס הקול שמלווה אותה בראשי הוא "כי כולנו, כן כולנו/ כולנו רקמה אנושית אחת חיה/ … אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע/ את האיבה, אם רק נדע." (מילים ולחן מוטי המר, בקולה של חוה אלברשטיין)

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד (תמונות סטיל כפולה מן הסרט)

עבודה של נירית מיטרני, 2004 (לא התאפקתי)

.

כמו אותה נערה חכמה ונועזת שנדרשה להתייצב לפני המלך לא לבושה ולא עירומה. הסיפור ההוא אמנם הסתיים בטוב.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

*

  1. דמוניזציה

ובחזרה לחולצה שבה פתחתי את הפוסט; היא מורכבת משתי חולצות לבנות על-זמניות שחוברו כך שפתח הצוואר של החולצה השנייה משמש אשנב הצצה לבטן (עדכון: רק בעקבות התגובה של לוסי למטה, שמתי לב שזו בעצם הכלאה של ג'לביה לבנה עם חולצת כפתורים מערבית, מיזוג שהוא אחרית ימים ופנטזיה בפני עצמה). ובחזרה למה שרציתי לומר מלכתחילה: כיוון שהצווארון שומר גם על זהותו המקורית דומה שהיה שם עוד ראש שנכרת. זו בין השאר חולצה של מי שנתפס כמפלצת, שצריך להוכיח שאין לו ראש נוסף.

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

בתמונה למטה: דיוקן אלגורי של אנרי הרביעי כהרקולס מנצח את ההידרה הלרניאנית (סביבות 1600). במיתולוגיה היוונית היתה ההידרה הלרניאנית מפלצת עם תשעה ראשים וכוח קסם שהצמיח ראש חדש במקום כל ראש שנכרת.

*

  1. שלא לדבר על הבגד כלוח קליעה למטרה

*

"שיק פוינט" עדיין מוצגת עד ה30 באוקטובר, במסגרת תערוכת "המפה – לקרוא בין הקווים" במוזיאון הארץ בתל אביב.

את הקטלוג המסקרן של "שיק פוינט" לא הצלחתי להשיג לצערי. הוא יצא בהוצאת אנדלוס שנסגרה.

האתר של שריף ואכד 

*

ובלי כל תיאום מוקדם –

"תִיאֶסְטֶס" הגרסה של נעמי יואלי ודורון תבורי למחזה של סנקה שנועדה לפסטיבל עכו האחרון, עולה סוף סוף בסטודיו השומר 3, מדרחוב נחלת בנימין.

אל בית המלוכה המקולל ביותר במיתולוגיה היוונית, דורי דורות של פושעים נתעבים, שולחים מתוך הגיהינום את רוחו של האב הקדמון, טנטלוס, לחופשה קלה מעינויי עונשו, כדי לנשוף על צאצאיו, שני האחים אַטְרֵאוּס ותִיאֶסְטֶס, את הקללה המשפחתית ולהשיא אותם לנקמה איומה של אח באחיו.

לוקיוס אנאוס סֶנֶקָה – סֶנֶקָה הצעיר, רטוריקן, פילוסוף וכותב טרגדיות, איש האימפריה הרומאית בשיאה (המאה הראשונה לספירה), מחנכו של נירון קיסר, מתאר עולם מוכר שבו הילדים הם הקרבן האילם, בשר התותחים של מלחמות הוריהם.

ההופעות תתקיימנה בתאריכים: 15,16,17,24,25,26 באוגוסט בשעה 20:30

מי שרוצה להגיע מוזמן לשלוח מייל ל: hashomershalosh@gmail.com ולציין תאריך ומספר כרטיסים, כי מספר המקומות מזערי (עד 17 איש להצגה). תשובה תגיע במייל חוזר.

*

עוד באותם עניינים: איכשהו, מכל הבגדים הרגשיים והפוליטיים הגרלתי דווקא את זה.

Read Full Post »

הפוסט הזה עוסק בשמלות אור של אגדות, כלומר בטוהר וגם בסקס. יש בו שני סקופים (ככל שמידע על איורים יכול להחשב לכזה) וכמה מחשבות מטרידות על עירום בספרי ילדים.

*

1. טוהר וקדושה

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

לא, זאת לא חנה'לה עם שמלת השבת אלא גיבורת "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 מאוסף האחים גרים, על יתומה קטנה שנותנת את פרוסתה האחרונה לאיש רעב ומחלקת את בגדיה לנצרכים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

הכותונת שצייר היינריך פוגלר היא שקופה, כיאה לבגד שמיימי מכּוּתְנַת כוכבים.

גם המלך הצעיר של אוסקר ויילד זכה בגלימת אור. זה היה אחרי שסירב ללבוש את בגדי ההכתרה היפהפיים במחאה על הסבל שהיה כרוך בהכנתם. הוא לבש בגדים גסים של רועה אבל כשכרע ברך בתוך הכנסייה "חדר אור השמש [מבעד לחלונות הצבעוניים] וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … אור מופלא זוהר של מסתורין, קרן ממנו." (תרגם רפאל אלגד. עוד על הסיפור הנהדר שהוא מעין מסה בתולדות האמנות, כאן).

בשונה מגלימתו של המלך הצעיר, הכותונת השקופה של פוגלר חושפת את גופה של היתומה. זה עדיין מאד תמים וטהור (וגם ריאליסטי, אריגים דקיקים נוטים להיות שקופים).

האיקונוגרפיה הנוצרית מקשרת בין אור לרוח הקודש: כמו שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותו, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפגוע בבתוליה. והטוהר פה כבר מתקרב באופן מסוכן לסקס, בלי כאב ובלי לפגוע בבתולין עדיין. בלי כתמים.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

*

2. אור תמורת חושך

שמלות אור הן טרנד לוהט באגדות. לא תמיד קוראים להן שמלות אור. לפעמים אומרים שהן רקומות שמשות זהב, סהרוני כסף וכוכבים נוצצים, או שהן זהובות כשמש, כסופות כירח וזוהרות ככוכבים, שהן "כאילו נארגו משלל קרני שמש". ולפעמים גם זה לא. אז איך אני יודעת שהן שמלות אור, כי הן נארזות ואולי מוטב לומר – נגנזות בקליפת אגוז. ואם אין קליפת אגוז תמיד אפשר להחביא אותן מתחת לאבן כמו שעושה "הכלה האמיתית" במעשייה 186 מאוסף גרים (ושוב – מה יכול להצטמצם כך אם לא אור?).

אהובה של "הכלה האמיתית" שכח אותה. והיא לא יחידה; גם הגיבורות של "תנור הברזל", "בן ובת מלך" ו"המתופף" (כולן מיערות גרים) נשכחו. הנסיכים שלהן עומדים לשאת נשים אחרות. ומה הן עושות כדי לתקן את זה?

הן סוחרות בשמלות האור שלהן. הן נותנות אותן ליריבותיהן תמורת חושך. תמורת הזכות לישון בפתח חדרו של החתן בתקווה שיתעורר וישכב איתן. זה לא נאמר במפורש אבל נדמה לי שהקישור בין אור לטוהר מיני הוא די ישיר פה.

זה לא סתם סחר חליפין אלא גם מאגיה בסיסית: שמלות האור מתַגברות את הטוהר והבתולין של היריבות, כלומר, מרחיקות אותה מגופו של החתן ומפנות מקום לכלות האמיתיות.

*

3. צניעות משונה

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

ובחזרה ל"מטבעות הכוכבים": איך אפשר להתעלם מהדבר הפאלי הזה בין שני הסלעים שאורב לילדה מאחור, פרט שכמו פרץ מתוך התת מודע של המאייר?

אני קצת מבינה את המאייר. יש משהו אפל ולא מוגן ומטריד בסיפור. אם זה היה חלום, הייתי חושבת שהוא על זנות. לא רק בגלל התפאורה הלילית וההתפשטות המפורטת: אחרי שהילדה מוסרת את חצאיתה היא נשארת בכותונת ואז מישהו מתחנן לקבל גם אותה, "חשבה הילדה החסודה: חשוך הלילה, איש לא יראה אותך…" בגלל הקשר הישיר בין ההתפשטות לכסף, למטבעות "הקשות והנוצצות" שהומטרו על הגיבורה.

משהו דומה הרגשתי כשקראתי את "שלוש מתנות" של י"ל פרץ, עוד סיפור "מופת" עם גיבורה חסודה (זוכרים? עלמה יהודיה נקשרת בשערה לזנבו של סוס דוהר ונגררת ברחובות העיר. היא מבקשת סיכות להדק את השמלה לבשרה כדי לשמור על צניעותה). אצל פרץ כמו ב"מטבעות הכוכבים" יש לצניעות ולטוהר טעם לוואי טראשי ופורנוגרפי.

משהו מזה חלחל גם לחנה'לה. יכול להיות שגם אוה איצקוביץ' (באיור שמתחת) חשה אי נוחות. אולי בגלל זה הירח שלה עוצם עיניים כשחנהלה מפשילה את שמלתה.

.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

ותוספת מאוחרת, ללא מילים:

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ציור פן-אפ של ז'יל אלבגרין. משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

*

4. לפני ואחרי

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

.

למעלה האיור הנפלא של תום זיידמן פרויד ל"מטבעות הכוכבים". כבר פרסמתי אותו כאן פעם, ולא הייתי מטריחה אתכם לולא גיליתי שקדם לו איור שונה:

.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית (לחצו להגדלה)

.

האיור הזה נפסל על ידי ביאליק, שותפם של בני הזוג זיידמן פרויד בהוצאת "אופיר" העברית.

אוריאל אופק טוען שביאליק התנגד לעירום בגלל הילדים. אני חושדת שהילדים היו רק האליבי.

לביאליק היה יחס מאד בעייתי (בלשון המעטה) למיניות. למשל:

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדָלְתְּ;

וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשָׁלְתְּ.

.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַּחְמֹס אֶת-בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

(במקור ציטטתי את העיניים הרעבות של ביאליק. אבל זה יותר מתאים. תודה ללי עברון ועקנין שהזכירה לי)

ובחזרה לתום זיידמן פרויד – האיור המקורי מממש את הפנים הכפולים של הסיפור: מצד אחד זו תנוחה של קדושה מעונה, של צליבה, כולל הראש השמוט והנוטה:

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט)

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט) לחצו להגדלה

.

ומצד שני זאת תמונה חושנית של חוה קטנה עירומה שקוטפת תפוח-כוכב ומכסה את ערוותה בעלה תאנה-כוכב. לימינה ולשמאלה מתנשאים-מתפתלים פרחים נחשיים.

.

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

.

החוה הקטנה של תום זיידמן פרויד היא פלאית ומיוחדת במינה. מלאת עוצמה ונקייה מכל רוע, התחסדות ואשמה. בחושניות שלה יש תמימות ושמחה.

לפני ואחרי

לפני ואחרי (לחצו להגדלה)

.

שני איורים (נפלאים, כל אחד בדרכו). אותה מאיירת, אותו סיפור, אותו רגע. דבר והיפוכו:

הן מבחינת הסגנון האמנותי – שרידי האר-נובו של תום זיידמן פרויד התגלגלו במודרניזם הנהדר שלה (על המודרניזם שלה כתבתי פה ולא אחזור על זה עכשיו).

וגם מכל הבחינות האחרות: במטמורפוזה שעבר האיור הילדה הולבשה, עיניה נפקחו, הזרוע "נשברה" כדי לבטל את רפיון הצליבה, הגבעולים הנחשיים התקצרו. את מקומן של חוה והמרטירית הצלובה תפסה רקדנית קטנה גיאומטרית בסגנון אוסקר שלמר.

*

שאלות מטרידות

ובלי ביאליק? כלומר כאן ועכשיו, האם היו מדפיסים את האיור המקורי?

בספק רב.

ולמה בעצם? על כך יש לי שתי תשובות שונות, וכל אחת מעציבה אותי בדרכה.

הסיבה הראשונה היא אימת הפדופילים שהפכה את כולנו ל[א]נשים שמתקשים להביט בילד עירום מבלי לחשוב על פדופילים ולהזדרז ולהסתיר מהם את הילד. פדופילים הם אמיתיים וצריך להישמר מפניהם, אבל זה די נורא כשהם מכתיבים, שלא לומר מזהמים, את היחס שלנו לגוף. והיחס הזה מחלחל גם לילדות ולילדים שלנו.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק (לחצו להגדלה)

.

ולא, זה לא משנה אם זה ילד או ילדה. ראו שערוריית הפעוט העירום במטבח הלילי  של מוריס סנדק. (על ספרנים שהוסיפו לו טיטול ועל אלה ששרפו את הספר אפשר לקרוא כאן. ישראל עוד לא פוריטנית כמו ארצות הברית אבל היא מתקרבת במהירות).

וישנה גם התקינות הפוליטית שמקשרת בין עירום – ביחוד של נשים וילדות – לחיפצון (זאת לא שפת האם שלי, אז סליחה אם אני לא מדייקת אבל זה הכיוון). וגם זה מטריד אותי. כי האיורים של תום זיידמן פרויד ושל מוריס סנדק הם לא מחפצנים אלא מלאים רגש ועוצמה. הם מנכיחים תחושות שאני זוכרת מילדותי, חושניות ושחרור חלומי וחמלה חסרת גבולות ועוד. הם משקפים אותן ונותנים להן מקום.

והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה. הכל מאהבה. גם הדחף להגן על הילדים וגם הרצון לתקן את העולם ולהפוך אותו לצודק ושיווני יותר. אבל התוצאה היא צמצום וכיווץ של העולם ושל השתקפותו האמנותית (וסיפורים יכולים להציל, וגם ציורים, הם הצילו אותי, יותר מפעם אחת) מה שגורם לי עצב ומחנק. איך כתב איציק מאנגר:

בעיני אמי אביט
נפשי בי משתוחחת,
לא נתנה לי אהבתה
להיות ציפור פורחת.

(תרגם בנימין טנא. השיר המלא וגם קליפ נהדר, בשיחות עם אמא)

*

הפוסט הזה הוא חלק מההרצאה שנתתי בשבוע שעבר במוזיאון ישראל. תודה רבה לאילה דרורי נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לפני את אוצרותיה.

*

וגם חדשות מפתיעות. לעיר האושר יש דף פייסבוק.  בני היקר פתח אותו והוא גם זה שמעדכן אותו בכל פעם שמתפרסם פוסט. אני לא שם, מה שלא מפריע לי להיות לחוצה מזה באופן מגוחך. הוא מציע לי לחשוב למה, וגם אני מציעה לעצמי, ובינתיים אתם יכולים (רק אם אתם רוצים כמובן) להזמין את החברים שלכם לאהוב את העמוד על ידי שימוש באופציה invite your friends. אני מקווה שאתם מבינים (ואם לא, תשאלו אותו).

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (סיפור שהוא בין השאר מסה בתולדות האמנות)

אחת עשרה שמלות של אור (בעיקר תמונות)

סוף העולם, הערה ראשונה על תום זיידמן פרויד

איור וכוריאוגרפיה, הערה שניה על תום זיידמן פרויד

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (עוד אגדה עם שמלות אור)

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

עיצוב, יוקו אונו. הידיים שנתחבות כמעט לכל מפשעה קרועות, חצויות, אלא אם כן מצמידים את הרגליים.

עיצוב, יוקו אונו. הידיים שנתחבות כמעט לכל מפשעה קרועות, חצויות, אלא אם כן מצמידים את הרגליים.

לא מזמן פורסמה בהארץ כתבה על בגדי גברים שעצבה יוקו אונו. הכתבה תורגמה מהניו יורק טיימס. הטון שלה קצת מוזר; נבוך וזהיר, מכבד ומעליב באותה נשימה: "אפשר לטעון שהדגמים מטופשים. אבל שיתוף הפעולה [העיצובי] נעשה בתקופה שבה אונו שעדיין מתגוררת בבניין דקוטה באפר וסט סייד, זוכה לתחייה גדולה בזירת האמנות והתרבות." וכן הלאה.

וזה לא רק הכַּתָּב. גם הקוראים מיעטו לשתף. חשבתי על זה קצת; אונו כמעט בת שמונים. אולי קצת מביך לתפוס אותה ככה, מינית עם גברים צעירים. אבל נדמה לי שעיקר המבוכה לא קשור לגיל אלא לעצם החיפצון; זה לא בסדר לחפצן וזה לא תקין. וזה מבלבל כשזאת יוקו אונו שיצרה את Cut Piece עוד ב1964, כלומר ישבה על במה והזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה, וגם חזרה על המיצג לא מזמן ב2003 כשמלאו לה שבעים.

אני מתעניינת בגוף, זה לא סוד. ובכל בגד שמגלם רעיון או רגש (שמלות של כאב וכן הלאה). כך שהייתי מגיעה מן הסתם לבגדי הגברים של אונו גם לולא היו סרט המשך או לפחות הערת שוליים ל Cut Piece.

ובקיצור – כמה מחשבות על כעס, חיפצון ותקינות פוליטית, דרך הבגדים ובעקבותיהם.

איב סאן לורן, שמלות פופ ארט בהשראת טום ווסלמן

איב סאן לורן, שמלות פופ ארט בהשראת טום ווסלמן, 1966

איב סאן לורן, שמלות פופ ארט בהשראת טום ווסלמן, הגוף הוורוד והשיער הבלונדיני כמו הגוף הוורוד של גפרורי הקרטון ברקע וראשיהם הצהובים

איב סאן לורן, שמלות פופ ארט בהשראת טום ווסלמן, 1966. החיפצון בשיאו: התמונה מקשרת בין הגוף הוורוד שעל השמלה והשיער הבלונדיני של האישה לגוף הוורוד של גפרורי הקרטון וראשיהם הצהובים. come on baby, light my fire

איב סאן לורן, שמלת פופ ארט בהשראת טום ווסלמן. שני פנים

איב סאן לורן, שמלת פופ ארט בהשראת טום ווסלמן 1966. שני פנים.

טום ווסלמן

טום ווסלמן, ההשראה (למשל)

*

כעס
לפי הכתבה רצתה אונו לעצב בגדי גברים עוד בשנות הששים כשהתאהבה בלנון: "היא אהבה מאוד את הופעתו החיצונית, אם בבגדים ואם בלעדיהם, והיתה מוטרדת מכך שכמעט תמיד הפגינו המעצבים יחס של חיפצון וסקסואליזציה כלפי נשים. 'גברים רצו תמיד שניראה טוב ונוריד את כל הבגדים', אומרת אונו, 'אנחנו לא יכולנו ליהנות מהמיניות של הגבר באותה צורה."

האם יש כאן כעס על חיפצון וסקסואליזציה, או רק על החד-כיווניות שלהם? לא לגמרי ברור.
ואם נחזור רגע לCut Piece: העבודה המקורית נעשתה מתוך כעס. ב2003 המירה אונו את הכעס באהבה, לפי טענתה לפחות. זה מהפך עצום מבחינה מאגית (ולCut Piece יש גם שורשים מאגיים כפי שהסברתי כאן), על גבול הבלתי אפשרי; להשתמש בכלים שיצר הכעס כדי להביע אהבה?! תמיד היו לי ספקות במידת ההצלחה, ואולי זה הכעס שנדחק החוצה והתגלגל בסופו של דבר בבגדי גברים, במין תקבולת הפוכה: במקום שגברים יחתכו בגד של אישה כמו בCut Piece, האישה היא שתופרת להם בגד, ותוך כדי כך מחזירה להם כגמולם.

בשעתו התקבלה אונו בהסתייגות על ידי האוונגרד הניו יורקי. היא היתה רגשית ויצרית מדי לטעמם. הם העדיפו  cool art לטענתה. מתברר שבינתיים הפכה לכוהנת הגדולה של הקוּליות, בגלל זה הוזמנה לעצב. אבל הבגדים שעצבה רק נראים "קוליים" (למי שהם נראים). יש בהם לא מעט תוקפנות. אני לא מתלוננת. מותר תוקפנות באמנות. כעס מרעיל כשמחניקים אותו. ובנוסף כבר כתבתי את שבחי הכוסון.

 תדיאוש קנטור

מתוך ההצגה "הכיתה המתה" מאת תדאוש קנטור. בתמונה "הזנזונת הכיתתית". קנטור עיצב בגד מיוחד עם רוכסן לשד, כקיצור דרך להתפשטות (מוזר כמה זה דומה לווסלמן…)

"הזנזון הכיתתי" של יוקו אונו?

"הזנזון הכיתתי" של יוקו אונו?

*

רישום של יוקו אונו מתוך "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך", שבו שלחה למשתתפים גלויות עם הנחיות (זה היום השני עם ההנחיה לנשום עם שחר). כל הגופים, גברים ונשים מצוירים אותו דבר.

רישום של יוקו אונו מתוך "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967), שבו שלחה למשתתפים גלויות עם הנחיות לפעולה (זה היום השני עם ההנחיה לנשום עם שחר). כל הגופים, גברים ונשים מצוירים אותו דבר.

NOA

לחצן מצוקה
אבל האומנם יש בבגדים האלה רק "חיפצון וסקסואליזציה"? כשמסתכלים מקרוב (וגם כשמשווים לשיתוף הפעולה בין איב סאן לורן לטום ווסלמן בתמונות למעלה) מבחינים בטוויסטים קטנים שהתקינות הפוליטית מבטלת, היא מעדיפה את החיתוך הגס לשניים. לא איכפת לה הוורוד העז של הבגדים, לא איכפת לה שהידיים שלופתות את המפשעה נקרעות כשפותחים את הרגליים, לא מעניין אותה השדיים שאונו מוסיפה: התחת שמצויר על בגד (למעלה למעלה) הוא גם מעין חזה נוסף נשי, שלא לדבר על זוג הפעמונים העגלגלים שתלויים על חזה הגבר בתמונה למטה.

יוקו אונו, "צלצל בפעמון לאמך."

יוקו אונו, "צלצל בפעמון לאמך."

לפעמונים מצורף כיתוב, "צלצל בפעמון לאמך". וגם בבגדים אחרים יש שרידים של פעילות מיצגית/ קונספטואלית: למשל חולצה עם חורים בפטמות שעליהם מצביעים חצים עם הנחיות: "חורים, לשים בהם פרחים (טריים)".

וחגורת העור השחורה (למטה) כבר לגמרי חורגת מהחיפצון, עם הכתובת "אל תיגעו בי", ועם הפעמון הצמוד לטבור כמין לחצן מצוקה.

יוקו אונו, חגורה עם פעמון

יוקו אונו, חגורה עם פעמון

ושוב – אין לי סיבה "לטהר" את יוקו אונו או את הבגדים. חלקם משעשעים או מעניינים אותי וחלקם פחות. התמונה פשוט  מורכבת יותר מקרוב.

*

ליבוביץ', קוּרְבֶּה
תמיד היה משהו רגשי ויצרי באמנות של יוקו אונו, בצד פיוט זני-קונספטואלי, מינימליזם שגובל בהומור. כמו הישבן בלוגו הבגדים שלה, שהוא בו בזמן גם לב פתוח והפוך.

הלוגו, ספק תחת, ספק שדיים, ספק לב פתוח (הפוך)

הלוגו, ספק תחת, ספק שדיים, ספק לב פתוח (הפוך)

ואם כבר מדברים על זה, הניסיון להכחיד כל חיפצון נדון לטעמי, לכישלון. העולם הוא גם חומר וא/נשים הם גם גוף. במקום להתכחש ולהדחיק עדיף להכיר במורכבות. זה לא קל לפעמים אבל גם מזל, כי כמו שגילגי אומרת, מה הטעם בשאלות שהתשובות עליהן ידועות מראש.

וכיוון שא/נשים הם גם גוף ואמנות היא גם חומר, חשבתי על הדיוקן של הכדורגלן האגדי פלה שצילמה אנני ליבוביץ'. ליבוביץ' צילמה רק את כפות הרגליים של פלה. זו סינקדוכה, החלק שמייצג את השלם. היומיומיות של הרגליים ביחד עם ההילה המיתולוגית שלהן יוצרת תמונה של פלא, של סוד, שקרובה במידה מסויימת לפות שצייר קוּרְבֶּה. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על הציור היפהפה הזה שאין בו טיפת חיפצון (מהסוג הרע, על כל פנים) ועל קורבה, אדם שאני מחבבת מעומק לבי, ולא יוצא. אולי בפעם הבאה.

אנני ליבוביץ', פלה

אנני ליבוביץ', פלה

*

עוד באותו עניין

בגדי הכעס והאהבה, על  Cut Piece של יוקו אונו

אנני ליבוביץ' מצלמת את ג'ון ויוקו ביחד ולחוד (וגם את מיק ג'אגר, אבל זה לא קשור)

דיוקנים ללא פנים

בשבח הכוסון

שמלות של כאב: (1) סטרפטיזים משונים  | (2) רבקה הורן  |  (3) בנות לילית מחפשות חתן  |( 4) נלי אגסי

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

מאנדרסן עד רוברט אלטמן, בגדי המלך החדשים

ועוד ועוד

*

ובלי שום קשר שחר מרום מהחנות פותח סדנת תיאטרון חפצים. מומלץ!

sadna tv3

Read Full Post »

שמלה ראשונה

"שמלה חשמלית" של אצוקו טנאקה (Atsuko Tanaka 1956) מקבוצת גוטאי האבנגרדית.

שמלה חשמלית, אצוקו טאנאקה, 1956

השמלה חשמלית בתנועה

בובה של חג הבובות היפני. שימו לב לחוטים.

"גזרתה" של השמלה החשמלית היא מחווה לקימונו המסורתי, וריאציה על מפל האריגים והדוגמאות שמסתיר את קימורי הגוף. אפילו החוטים קיימים (ראו למשל בתמונה מחג הבובות) ו"מתורגמים" לחוטי חשמל. שלא לדבר על שרוולי האור המסתמנים כשהשמלה בתנועה. ההשראה של טנאקה, אורות הניאון המתרוצצים של הפרסומות, מחברת את השמלה לעתיד ולחפצון. קראתי שהיא מושווית גם לעץ חג מולד, ובו בזמן היא שייכת גם לעולם הכסאות החשמליים.

זו היתה אגב, שמלה צבעונית, ליצנית כמעט, שמלת בלונים של אור. הנה קטע  בתקריב:

אצוקו טנאקה, שמלה חשמלית, 1956, פרט

והנה אחד מרישומי ההכנה לשמלה:

אצוקו טנאקה, רישום הכנה לשמלה חשמלית (קצת כמו מפה וקצת כמו עור שנפשט)

*

שמלה שנייה

Lovely Rita של Lee Min Hye קוריאה 2012.

את השמלה הזאת יצרה תלמידה של רומי אחיטוב, אמן מדיה נפלא וידיד יקר (ממייסדי הספריה) שמלמד בקוריאה. היא לגמרי עכשווית בגזרתה הפשוטה עם השיק המתכתי הקריר של הרוכסנים שנפתחים כמו תרמילי שעועית וחושפים אפוני-אור, וגם מזכירים קצת חיוכים מאונכים (הקִיווקוּו של הרוכסן הוא כמו קמטוטי השפתיים והנורות הן שיני הפנינים הזוהרות כמו בפרסומות למשחת שיניים). וכשמתרחקים מעט זו שמלה אורבנית, לונג שוט של של שדה תעופה או עיר ממטוס.

ובו בזמן זו מעין תשובה לסטרפטיז המשונה שעליו כתבתי פה. שם התגלה פלסתר מתחת לכל רוכסן, וכאן מתגלה אור. כמו בשמלת השבת של חנהלה, כשכתמי הפיח הפכו לכתמי אור: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

*

שמלה שלישית

אורה איתן, שמלת השבת של חנה'לה, קולאז'

על שמלת השבת של חנה'לה כתבתי די והותר לעת עתה. גם בעל שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) וגם בסדרת הפוסטים על איוריה של אורה איתן לחנה'לה. בייחוד באיך מציירים אור?"

*

שמלה רביעית וחמישית

נלי אגסי 

אור וכאב הם כמו שני הצדדים של הירח. בקולקציית שמלות הכאב של נלי אגסי מופיעות שתי שמלות זהות לשמלות האור, רק שבמקום נורות יש סלעים (ונזכרתי גם באמן המיצג יאן מיקלוש שדקר את גופו במחטים "כדי להניח לקרני השמש לחדור").

כששאלתי את Lee Min Hye יוצרת רוכסני האור (ראו שמלה שנייה כאן) על עבודתה, היא כתבה בין השאר: "רציתי שהרוכסנים ייראו כמו פצעים. כשפותחים את הרוכסן, כלומר הפצע, הוא שותת דם, כלומר אור."

*

שמלה שישית ושביעית

בלו סימיון פיינרו, שמלה

בלו סימיון פיינרו – הכנסת כלה 1991

אלה שתיים מתוך כמה וכמה שמלות אור פיוטיות-מיסטיות-פוליטיות שיצר בלו סימיון פיינרו (וביניהן אגב, גם שמלת אש שבה באמת לא ניתן להפריד בין האור לכאב).

מה שמרתק אותי בתמונה העליונה הוא דווקא הכיס החשוך. ואילו "הכנסת כלה" היא עבודה מצמררת, פיוטית-מקברית וספוגה במוות. הזוהר של שמלת הילדה (ראו חנה'לה), ודווקא בתוך מקרר ישן – כמה פעמים הזהירו אותי בילדותי שלא להיכנס למקרר עזוב, כי אני עלולה להיכלא ולהיחנק… וגם אם זה לא מקרר עזוב, זה עדיין תא כלא קר שאין בו מקום לגדול, שמאפשר לילדה לזהור רק באופן מכני ופונקציונאלי, כמו האור שנדלק בכל פעם שפותחים את הדלת. ומגירת הירקות המלאה באדמה, ספק ערוגה, ספק חלקת קבר.

*

שמלה שמינית

יורם קופרמינץ

השמלה הזאת של יורם קופרמינץ ממלאת אותי אושר. היא תמצית של כל מה שכתבתי עליו כאן ועוד. שאלתי את יורם על הנסיבות שבהן צולמה והוא ענה: "לאורך השנים צילמתי די הרבה בגדי ילדים ושמלות ערב. מה שעצר אותי על השמלה הזאת זה הגודל המיניאטורי של הדבר שעליה מונחת השמלה. כמו הלבישו את פסלון האוסקר בקינג ג'ורג'."

*

שמלה תשיעית, עשירית ואחת-עשרה

"כל מיני פרוות" היא אחת המעשיות הטעונות ביותר באוסף האחים גרים. נערה שאביה מחליט לשאת אותה לאישה אחרי מות אמה, מבקשת ממנו גלימה מפרוות של אלף חיות ושלוש שמלות: שמלה מאור שמש, שמלה מאור ירח ושמלה מאור כוכבים. היא מקווה לדחות את הקץ, אבל זה לא עוזר. האב ממלא את בקשתה במהירות והיא צוררת כל שמלה בקליפות אגוז (לא צריך מזוודה בשביל שמלות אור), מתעטפת בגלימת האלף ובורחת. הסיפור הזה לא מרפה ממני. הוא צץ למשל בהאם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים?, בסדרת הפוסטים על עץ השיער, וגם ברשומה על איוריה המכושפים של עפרה עמית לאחים גרים. ויום אחד עוד אפתח את ארון הבגדים שלו כאן.

***

לאט לאט מתברר שזה גם בלוג אופנה משונה. עוד בגדים בעיר-האושר:

הבגדים של אוסקר ויילד

הכותנת המוכתמת של עגנון

שמלת הכלולות של סופי קאל

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

שמלת הכאב של רבקה הורן

מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים

רשימת התחפושות

ועוד

******

ובלי שום קשר אבל חשוב – ספריית גן לוינסקי מחפשת מתנדבים חדשים, אוהבי אדם, תרבות, ספרות ואומנות, המעוניינים להשתתף בהפעלת הספרייה. המתנדבים מגיעים פעם בשבוע או שבועיים למשמרת בשעות הפעילות של הספרייה. הם מקבלים את פני המבקרים, מסייעים לקהל המבוגר למצוא את מבוקשו, וקוראים, משחקים, יוצרים ופועלים עם הילדים. כמו כן, המתנדבים דואגים לפתיחה, סגירה ותחזוק הספרייה. חלק מהמתנדבים מעבירים חוגים, פעילויות, סדנאות ואירועים מיוחדים.
לפרטים נוספים אנא פנו לרחל, רכזת המתנדבים  rachefisch@gmail.com

הציצו גם לחדשות הספרייה

*

Read Full Post »

אֲבָל  הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.

דליה רביקוביץ', הבגד

*

נלי אגסי, ארמון הדמעות

נלי אגסי היא המופנמת והלירית מבין תופרות הכאב.

ארמון הדמעות שלה מלא שמלות.

להלן קולקציית כאב (כמעט) ללא מילים.

נלי אגסי, ללא כותרת, 2001

נלי אגסי

וברגע שהניח את ראשו על הכר הופיעה הילדה בחלומו. היא אמרה לו שהיא אסירה בתוך היער. כישוף רע כולא אותה בתוכו ויש רק דרך אחת להציל אותה. צריך לקנות בד לבן ולתפור ממנו גוף אדם מכף רגל ועד ראש. ואז, אמרה הילדה – זה החלק הכי החשוב – צריך לרקום עליו בחוט זהב את הצלקות של כל הניצולים. כשהלובן יתכסה בזהב, יתבטל הכישוף והיא תצא לחופשי. הוא הזמין אותה לשבת והציע לה כיבוד, אבל הילדה אמרה שהיא לא יכולה להישאר. הוא ניסה לאחוז בזרועה אבל במקום שבו עמדה היה רק אוויר.

מתוך בנות הדרקון

*

נלי אגסי, היעדר קודם להוויה, 2002

הַשֶׁמֶשׁ הִסְתַּתָּרָה
וְזָהֳרָהּ נֶעְלָם.
אֶתְפֹּר, אֶתְפֹּר
וְלֹא אֶגְמֹר –
בָּאֹפֶק אֹדֶם דָּם.
אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט –
בַּלֵב הִיא לִי נִתְקַעַת
וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת.

מתוך שיר החוט של מרק ורשבסקי, משורר, מלחין וזמר יידי 1907-1848, שפזמוניו נהפכו למעין שירי עם, תרגם שמשון מלצר. זהו בדיוק המונולוג של נלי אגסי בשמלה שלפני. ויש בזה מן הפלא – שמשורר יידי עממי מסוף המאה ה19 מגיע לחפיפה מושלמת עם אמנית ישראלית מהמאה ה21. (זוהי תוספת מאוחרת לפוסט. השיר המלא נמצא למטה בתגובות. ותודה לע' שהזכיר לי אותו וגם הכיר לי אותו מלכתחילה).

*

נלי אגסי

נלי אגסי, ביפן הארנבות גרות על הירח

נלי אגסי

נלי אגסי

נלי אגסי, נוף שאול, 2003

נלי אגסי, sand is better

ב- sand is better משפשפת נלי אגסי את האזור שמעל לחזהּ בנייר זכוכית עדין, בתנועה קלה ומונוטונית עד שנוצר דימום, ואז היא מניחה את כף ידה על העור הפצוע. השיוף מבטא באופן סמלי וקונקרטי כאחת – את כאב החשיפה, הוויתור על שכבות הגנה. העור הופך לחומר [כשם שאריגי השמלות הפכו לעור], אלא שהשיוף אינו מחליק את העור אלא פוצע ומצלק.

מתוך מיצגניות וגיבורים

*

זה הפוסט הרביעי בסדרת שמלות של כאב והאחרון לעת עתה.

*

לפרקים הקודמים:

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

שמלות של כאב (3) בנות לילית מחפשות חתן

*

Read Full Post »

זהו הפרק השלישי במיני סדרה "שמלות של כאב"

לפרק הראשון  

לפרק השני

*

בנות לילית מחפשות חתן
יש פתגם כזה ביידיש "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אני לא בטוחה לגבי החיים, אבל לפחות באמנות – אני אוהבת תקלות, אוהבת את השיבוש, את אובדן השליטה, את משיכת החבל בין החיים לאמנות. (גולת הכותרת של סעודת הפיות למשל, היתה בשבילי קפיאת הלב של הדס עפרת והמאמץ שנדרש לביתורו).

הסכנה תמיד קיימת. כל שכן כשמערבים את הקהל במופע. את פותחת דלת ואת לא באמת יודעת מה ייכנס. לפעמים את מנחשת, או נותנת הוראות; כמו יוקו אונו למשל, שהזמינה את הקהל לגזור את בגדיה, או מרינה אברמוביץ שערכה על שולחן את מכשירי העונג והכאב שלה וכתבה את הפתק הגורלי שמסיר כל אחריות מהקהל למשך שש שעות.

אבל לפעמים, כמו אצל פול אוסטר את מתחילה משהו, ואין לך מושג לאן זה יוביל.

אי אז, בסוף המאה הקודמת, חברו רות גרון, עדי לירז וקרן בית אש לשלישייה בשם "בנות לילית", שארגנה מסיבות של מוסיקה אלקטרונית סביב נושא מתחלף. עדי וקרן היו אחראיות על המוסיקה. רות (שהיתה אז תלמידה שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי) טיפלה בצד המיצגי; המסיבות התרחשו בלוקיישנים לא שיגרתיים והתאפיינו בשמות מתגרים; "הבנות מלקקות את הפצועים", כך נקראה המסיבה הצבאית שהחמצתי. אבל את "הבנות מחפשות חתן" אני זוכרת היטב, כולל הפער בין התוכנית למציאות.

הלוקיישן שנבחר היה אולם חתונות מפוקפק בנמל תל אביב, הרבה לפני ששופץ (כשרות תשלח את התצלום, תראו בעצמכם). את הקישוטים, המיצבים, הוידאו והמוסיקה אני זוכרת במעומעם. אבל כמה מהכלות "נחרתו לי בזוויות מחטים בחודי העין", כמו שאומרים באלף לילה ולילה.

*

ראשונה
ראשונה היתה כלת המרנג. היא ניצבה על עגלה, לבושה בקרינולינה של נשיקות מרנג. העגלה נדחפה אל תוך הקהל על ידי חתן שהיה בו משהו מן הסוחר, ואפילו מן האלטע זאכן, ומשהו מן הכוהן-תליין. זה היה מודע; אני זוכרת דיבורים מעורפלים על קורבן, ומין שילוב מוזר בין קיטש לסקס, כמו אצל הצמד האמנותי פייר וז'יל (ראו בהמשך). אבל כלת המרנג יצאה וחזרה בשלום. הקטע הזה עבר ללא אירועים מיוחדים.

שנייה
ואז הגיע תורה של כלת גביעי היין. טלי קרן (הרביעית מגרון עמוק) לבשה שמלת סאטן לבנה ישרה וארוכה, שאליה הוצמדו עשרות גביעים אמיתיים מלאים ביין אדום. היא דמיינה איך תסתובב בין האנשים, תקטוף גביע מגופה ותעניק אותו למי שתבחר. שפת הגוף המתוכננת היתה אדנותית. היא ראתה בעצמה מעין מלכה שמרעיפה מטוּבהּ על ההמון. אני זוכרת שמישהו תהה מה ייעשה למי שינסה לקחת גביע בשירות עצמי. טלי ענתה שבמקרה כזה היא תכה באצבעותיה על כף ידו (ביהירות קלילה וצוננת) כדי לסמן שזה אסור.

בערך באמצע המסיבה היא יצאה ונעמדה בראש המדרגות שירדו מהגלריה לאולם. באותו זמן עמדתי בקצה האחר של החדר. בגלל המרחק לא ראיתי את הגביעים השקופים, רק את האדום הבוהק של היין שכמו קולף מן הזכוכית (ובעצם מן הפלסטיק – גביעי הזכוכית הכבדים הוחלפו בפלסטיק הקל). היין החשוף רטט בגלל הבאסים כאילו היו בו חיים. הרושם היה מוזר: שמלת סאטן צחורה ועליה מעין ספק-פרחים-ספק-פצעים רוטטים ומנצנצים.

טלי עמדה איזה זמן ללא נוע ואז התחילה לרדת בחגיגיות, מדרגה-מדרגה עד שהגיעה לקהל. האנשים לא המתינו שתבחר, שתגיש, שתקטוף. הם שלחו ידיים ותלשו את הגביעים מהגוף שלה. מחוות האיסור הקרירות נבלעו במהומה הכללית. טלי נבהלה והיכתה על ימין ועל שמאל, מה שלא הרתיע את האנשים. הם צבאו עליה מכל העברים וקרעו את היין מהבטן, מהתחת, מהגב. היא נמלטה משם בפאניקה, כמו שלגייה, והגיעה אל אחורי הקלעים פרועה ומתנשפת, שמלתה מוכתמת באדום.

וולט דיסני, שלגייה נסה על נפשה

.

הנערה שזה עתה נאנסה, או סטייה קטנה ומתבקשת מהמסיבה של בנות לילית
חייה ואמנותה של הדס גרטמן (שגם אותה היה לי העונג ללמד בשעתו), זרועים בשמלות. ב"אופנוביוגרפיה" שלה היא מספרת איך נהגה לעלעל ב"לאישה" בנעוריה ולגזור משם תמונות אופנה. לפעמים צורף לתצלום כיתוב. פעם נתקלה בתמונה של צעירה פרועה ומלוכלכת שבגדיה שסועים, ומתחת היה כתוב: "דיוקן הנערה שזה עתה נאנסה".
בחיי. בחייה.

VOODOO GIRL, איור ושיר – טים ברטון. וזו הקללה שלה, אומר השיר, כשמישהו מתקרב אל נערת הוודו, הסיכות רק ננעצות עמוק יותר בלבה…

.

הכלה החסרה
ובחזרה למסיבה: באוויר, במקום השמור בדרך כלל לנברשת, נתלתה כלה, כלומר שמלת כלה. השמלה היתה מעט דחלילית ומעוותת ממשקל הזיקוקים שהיו נעוצים בה כמו בחפץ וודו, או כמו החיצים שננעצו בבשרו של סבסטיאן הקדוש. כולם חיכו שיציתו אותם. כמו שמחכים לאקדח של צ'כוב, זה שמופיע בהתחלה ויורה בסוף.

.

אנטונלו דה מסינה, סביבות 1430, סבסטיאן הקדוש. החיילים ירו בו חצים כה רבים עד שנראה כמו קיפוד אנושי. אבל דווקא מן המתקפה הזו הוא החלים. יותר מאוחר אמנם, הולקה למוות.

לורנצו קוסטה, סבסטיאן הקדוש, 1490

אל גרקו, סביבות 1600, סבסטיאן הקדוש

מאנטניה, סביבות 1506, סבסטיאן הקדוש

סבסטיאן הקדוש של הים, פייר וז'יל (קיטש וסקס)

סיגלית לנדאו, מתוך הפיתרון האינסופי. אצל לנדאו החצים לא יוצרים קיפוד אנושי אלא טווס

.

ובחזרה לשמלת הזיקוקים
מתישהו בשיא המסיבה הודלקו הזיקוקים. השמלה שנתפרה כפי שהתברר, מבד סינתטי, התלקחה מיד. האש ניתקה את החוטים שעליהם נתלתה והיא צנחה ארצה בוערת כולה. מיד הסתערו עליה גברים מבאי המסיבה, ורמסו אותה ברגליהם עד שהאש כבתה.

על זה רציתי לכתוב. על האלימות (לא רק נגד השריפה, גם בהמשך לכלת גביעי היין). על הניגוד בין הפנטזיה על שמלת הכלה הצחורה המרחפת כמו לוסי בשמי היהלום של הזיקוקים, לבין הגברים הרומסים בכוח את השמלה הבוערת המשחירה. כמו ביוב שפורץ החוצה בהפתעה. הצפה מהתת מודע. שמלת השבת של חנהל'ה, רק בכוון הפוך.

***

עוד באותו עניין

בנאלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

פוסט הכאב הגדול של מרינה אברמוביץ

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון

*

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

.

*************************************************************
*************************************************************

ולא קשור אבל חשוב מאד בראשון לינואר לא יהיו יותר ספרים.

מצגת של תמונות מספריית גן לוינסקי ביוטיוב

ספריית גן לוינסקי, צילם יותם גדרון

***************************************************************
***************************************************************

Read Full Post »

רבקה הורן:  OVERFLOWING BLOOD MACHINE 1970 בניגוד למנהגה האמנית לא לובשת את השמלה בעצמה אלא משתמשת בדוגמן צעיר.

היה פער גדול מדי בין מה שהקהל ראה בדמיונו (ושהיה לעתים קרובות, על פי תחושתי, טעון מדי במיניות), לבין חוויית היסוד שלי (כְּאֵב).

רבקה הורן

OVERFLOWING BLOOD MACHINE היא שמלת הכאב השנייה בארון שלי וגם היא כמו מערבבת מיניות וכאב. יצרה אותה רבקה הורן, אמנית גוף גרמניה (וגם קולנוענית, אמנית מיצב, פסלת ומשוררת). להלן כמה מחשבות על השמלה, במילים ובתמונות:

*

רבקה הורן היתה רתוקה למיטתה במשך שנים שבהן נכנסה ויצאה מבתי חולים. השמלה הארוגה מצינורות דם מחצינה את הפְּנים. הצעיר שלובש אותו ניצב על מכל הזכוכית שממנו נשאב הדם, ולמעשה מרותק אליו בעורקי השמלה.

כלי הדם של רבקה הורן מסורקים וזורמים בקווים מקבילים. זה לא הבלגן של פרידה קאלו למשל, עוד אמנית שהיתה רתוקה למיטתה:

פרידה קאלו, ללא תקווה, 1954. לא ברור אם האיברים הפנימיים מולעטים לתוך פיה או מוקעים ממנו.

הרבה קורים מחברים בין רבקה הורן לפרידה קאלו. העבודה הבאה של הורן למשל, נראית כמו מחווה ישירה לקאלו:

רבקה הורן

פרידה קאלו, בית חולים הנרי פורד, 1932

וגם שמלת הדם של הורן נדברת כמדומה, עם מחוך היסורים של קאלו:

רבקה הורן

פרידה קאלו, העמוד השבור

רבקה הורן, חד קרן. מוטיב הרצועות/תחבושות חוזר ברבות מעבודותיה של הורן.

במסה המרתקת שלו, הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה, מבחין ניטשה בין שני יסודות אמנותיים מנוגדים המגולמים בדמותם של שני אלים יווניים: יסוד החלום האפוליני, לעומת יסוד השיכרון הדיוניסי:

"גם קו זה לא ייעדר מדמותו של אפולון: זו ההגבלה של המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות-פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עֵינו מן ההכרח שתהיה שִׁמשית [מלשון שֶׁמֶשׁ] לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה."

הורן היא ללא ספק האפולינית שבין אמני הגוף. האפוליניות שלה קרירה וקלינית. התאורה בהירה, כאבי הגוף והנפש מתוארים בשלווה ובצינה ובמין ריחוק חלומי.

ולא סתם נזכרתי באפולון; יש משהו יווני בשמלת הכאב של רבקה הורן. הגִזרה היא מעין שלד של כיטון או טוניקה, מין בגד קפלים יווני.

לבוש דורי

עלמה יוונית במנוסה

"המוסיקה של אפולון לא היתה אלא ארכיטקטוניקה דורית בצלילים," כתב ניטשה בהולדת הטרגדיה.
העלמה מהרישום שלמעלה לבושה באופנה דורית, אבל שמלת הכאב של רבקה הורן קרובה באותה מידה לעמוד דורי, כולל הפסים הרוחביים הקוטעים את זרימת הפליסֶה של הפסים האורכיים. הדוגמן כמו נקרש בחצי הדרך בין עמוד, לאחד מפסלי האלים ששימשו כעמודים.

לפי תיאורו של לוקרציוס הופיעו דמויותיהם הנהדרות של האלים בנפשו של האדם לראשונה בחלום; הפסל הגדול ראה תחילה בחלום את מבנה האברים המקסים של ישויות על-אנושיות.

(עדיין הולדת הטרגדיה)

עמוד דורי, החריצים הרוחביים החושפים את החיבור בין פיסות השיש השונות, הם כמו הפסים הרוחביים המקבעים את צינורות הדם.

"עמוד שבור", כך נקראת אגב תמונת המחוך של פרידה קאלו למעלה. הפוסט הזה מהלך במעגלים.

*

וכיוון שהגעתי לבגד העמוד, התחלתי לחשוב על בגדים ארכיטקטוניים של אמנים אחרים, ועל ההבדל הגדול בינם לבין שמלת הכאב של הורן. למשל:

ג'ורג'יו דה קיריקו (צייר ממוצא יווני, אגב) עיצב תלבושות ותפאורה עם מוטיבים ארכיטקטוניים ליצירה Le bal בבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב

ג'ורג'יו דה קיריקו, תלבושות ותפאורה לבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב

והנה גם חליפה ארכיטקטונית שעיצב קלאס אולדנבורג הפיוטי והאהוב עלי מבין אמני הפופ (עבודות נפלאות שלו מופיעות גם בפוסט הזה, והזה, והזה. החליפה שלו קצת מתרחקת ומותחת את הנושא אבל זה פוסט, מותר לעצור בצד הדרך לחיוך.)

קלאס אולדנבורג, סקיצה לחליפה ארכיטקטונית, 1985

קלאס אולדנברג, סקיצה לכביסה ארכיטקטונית, 1985

והקרובות ביותר לשמלת העמוד של רבקה הורן הן אולי הרגליים שעצבתי לפני שנים רבות, למופע על אדם שהפך ממותניו ומטה לאבן, על פי "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. הרגליים היו חלולות ואני עמדתי בתוכן והשאלתי לנסיך את פלג גופי העליון החי. (על הסיפור המופלא עוד אכתוב יום אחד, ועד אז אפשר לקרוא על המסע ההזוי שלי עם ההצגה בחמסין באושוויץ).

מרית בן ישראל, מתוך נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי. צילם הדס עפרת

ובהמשך לכאבו של הנסיך המשותק ("איך לא אבכה בשעה שזה מצבי," הוא אומר בשעה שהוא מפשיל את בגדו ומראה את פלג גופו התחתון לאורח) – יש משהו מן המטמורפוזה גם בשמלת הכאב של רבקה הורן; הדם עדיין מפמפם בעורקים המוחצנים אבל הדמות כבר חצי מאובנת ונהפכת לספק עמוד על כַּן, ספק עץ שתול על פלגי דם.

שמלת הדם המוחצן, הזכירה לי את השיר הצועני שמצטט לורקה במאמרו על ה"קנטה חונדו"(הזמר העמוק):

לו בלב אשנבים לי,
אשנבים של בדולח,
את לבי ראית
טיפות של דם דומע.

רק שאצל הורן זה באמת קרה, הגוף התהפך כמו גרב, הפנים הפך לְחוץ כמו במין קללה קרה וקלינית. שיר צועני שמומש על ידי דוקטור מנגלה.

וזה מביא אותי לסוד הקסם של רבקה הורן, לפחות עלי. שמלת הדם שלה לא רק מקלפת וכולאת אלא גם חוצצת ומגֵנה. החשיפה והפגיעות הופכים למעין שריון מנוכר, אי אפשר להפריד בין החולשה לעוצמה, שני הפנים של הכאב.

מימין, שמלת הכאב ללא אדם בתוכה. משמאל, הרימייק של מרילין מנסון

***

עוד באותו עניין:

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

רבקה הורן, מסכה

חמסין באושוויץ 

האם תלבש השמחה את המלבוש שארג הצער? חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

מיצגניות וגיבורים

 ***

Read Full Post »

סדנת הסטרפטיז

לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה, להעביר סדנא לסטודנטים לבימוי ולעיצוב במה.

ממש לפני שנסעתי ראיתי סרט תיעודי עצוב על תחרות חשפניות בלאס וגאס. ונזכרתי בעבודה נושנה של תמי רבן, שבה לבשה סרבל עבודה כחול – או אולי מעיל (שבכיסו היתה כוס חלב), וכשפשטה את הסרבל נחשפו הסרפן והחולצה הלבנה שלבשה מתחת, וגם אותם היא פשטה, ומתחתם היא לבשה… הפרטים נשמטו עם הזמן. נותר רק העיקרון השיכבתי, קווי המתאר של סטרפטיז היסטורי פוליטי, גיאולוגיה ציונית-מגדרית בראשי פרקים. משהו כזה.

תרגיל סטרפטיז; זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים, והם נשאבו ישר למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי ואמרתי "שלום, תתפשטו," ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגילים אחרים לגמרי. אבל הסטרפטיז כבר היה באוויר, הוא נספג וצץ מעצמו שוב ושוב בצורה לא מודעת ולא צפויה. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

*

פלסתרים

אחת הסטודנטיות (לצערי נשתכחו ממני כל השמות) טיפלה בשמלת טפטה שחורה: היא פתחה בה כמה וכמה חתכים אקראיים באורך של כ-10 ס"מ, ותפרה לתוכם רוכסנים. זו היתה תלבושת ה"סטרפטיז" שלה: לקולה של בילי הולידי, היא פתחה באיטיות את אחד הרוכסנים ופישקה אותו. מתחתיו נחשפה פיסת גוף מכוסה בפלסתר. היא סגרה את הרוכסן ופתחה רוכסן אחר, וגם מאחוריו היה פלסתר; מאחורי כל רוכסן היתה חלקת בטן/ ירך/ מותן/ כתף וכך הלאה, שבמרכזה פלסתר.

הצילום המטושטש הזה הוא כל העדות שנותרה לי מהתרגיל

זה היה יפהפה. הפלסתרים היומיומיים והקצת ילדותיים, לעומת שמלת הטפטה והמוסיקה השחורה. החושניות המסוימת (בכל זאת נחשפו כאן פיסות גוף) שנוטרלה כל הזמן באמצעות האיפוק הפלסתרי (זה היה לגמרי שונה לו נחשפו כאן פצעים), כמו גם באמצעות החזרות; בניגוד לסטרפטיז הקלסי שמטפס בהיררכיית האיברים אל השיא, כאן זו תמיד אותה תנועה, אותו גודל רוכסן, אותו פלסתר סטנדרטי, רק המיקום נודד.
ובסופו של דבר זו היתה גם עבודה מופשטת: הפלסתרים האחידו את הפצעים וסימנו את מיקומם באובייקטיביות המעט מסתורית של צלבים במפה של אוצר. החושניות אוזנה על ידי החיוך הבלתי נמנע של הקהל, ועל ידי המחשבות שעוררה.

ספר הילדוּת "דן הרופא" נפתח כשהילד דן נפצע תוך כדי משחק, ומתפתח להילולה של פלסתרים (שנקראו בתרגום הנושן – "רטיות"). בתמונה, כריכת הספר המקורי שיצא בארצות הברית בשנות החמישים. מאיתמר (מאַתֵּר הספרים) למדתי שחברת ג'ונסון אנד ג'ונסון צירפה צמד פלסטרים אמיתיים לכל ספר. "הפלסטרים הודבקו לכריכה הפנימית של הספרון, גם כפרסומת וגם כדי לתת לילדים תחושה אמיתית בנוגע לסיפור."

*

על הקשר בין תנועה לקול בסקס (או עוד משהו על פורנו ומופשט)

דמייט פון דלסם, אמנית תיאטרון בובות ותיאטרון חזותי מהולנד, אצרה והפיקה פעם פרוייקט פורנו: עשרה אמנים, עשר דקות כל אחד, עשרה חללים זהים, מעין קובות: קהל הצופים/קליינטים נדד מקובה לקובה.
בעבודה היפה ביותר, לטעמי, בנה אחד האמנים מעין "אקורדיוני גוף" לפי מידה: אחד לכל בית-שחי (עד גובה המרפק) ואחד למרווח שבין יריכיו. הוא ביצע כוראוגרפיה מאד פשוטה, כמעט גיאומטרית, המבוססת על פתיחת הרגליים וסגירתן, ועל פרישת הזרועות והצמדתן לגוף. האקורדיונים שהפכו לחלק מגופו נפתחו ונסגרו והתנשפו ונאנחו (כדרכם של אקורדיונים). זו לא היתה עבודה פורנוגרפית משום שלא היה בה שום אלמנט של גירוי מיני. זו היתה מעין מסה תלת ממדית על הקשר בין תנועה לצליל בסקס.

*

ובחזרה לסטרפטיז הפלסתרים

יש קשר ישיר בין פצעים לחשפנות. רבות מן הנשים בתעשיית המין הן פליטות של התעללות בילדות. אבל זוהי לפי תחושתי קריאה מצומצמת ומצמצמת של העבודה, שמתארת במעין קצרנות, חלק נכבד מהעשייה האמנותית באשר היא, וגם מהכתיבה הבלוגרית, אם כבר מדברים על כך. הרי זה מה שאנחנו עושים, פותחים את הרוכסנים שלנו ומראים את הפצעים או לפחות מצביעים על המיקום.

***

ובשולי הדברים: הפוסט הזה הוא הראשון במיני סדרה על שמלות של כאב. המשך יבוא.

*

כאן אפשר לראות קטע מעבודה אחרת מאותה סדנא בנורווגיה, שבה אפתה אחת הסטודנטיות "פצעים". היא הסתובבה בקהל בערב הסיום ובקשה מהאנשים: "איכלו את פצעי", והם לא היססו. הם זללו את פצעיה כמו כל צרכן אמנות ראוי לשמו.

*

עוד סטרפטיזים משונים:

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו (סטרפטיז באמצעות קהל)

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על סטרפטיז הפָּנים של שירי לנטון.

*

עוד מיצג פלסתרים לא מודע, של אחות סבי יוכבד נאמן, בשולי הפוסט הזה

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

*

Read Full Post »

אמנות, מהפכנות, קתוליות וטבע בסיפורו של אוסקר ויילד.

לע' שגרם לי לחשוב על כל זה.

1. תקציר:

כל תקציר הוא חטא ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באוסקר ויילד. התימצות מגלח את הקישוטים והסלסולים שבהם ארוגה ופתוכה נשמתו. אז למי שלא קרא את "המלך הצעיר" (1891) – המקור נמצא כאן,  התקציר הוא לכל היותר פיגום לזיכרון.

המלך הצעיר הוא בסך הכל בן שש עשרה, פרי רומן אסור בין בת המלך לאמן נודד. עם היוולדו נגנב מחיק אמו ונמסר לרועה עיזים. וכך גדל בלי לדעת על ייחוסו, עד שהמלך הזקן חלה והתחרט והחליט להכיר בו כיורשו.
הסיפור נפתח בליל הכתרתו. המלך הצעיר סוגד ליופי ומוקסם מן הגלימה, הכתר והשרביט המחכים לו.
בחצות הליל הוא סוף סוף נרדם. בחלומו הוא מוצא את עצמו בעליית גג טחובה וחשוכה. אנשים מורעבים וילדים חולניים עמלים באריגה ובתפירה. אחד מהם שוזר חוט זהב והמלך הצעיר שואל למה הוא מיועד. לגלימה שילבש המלך הצעיר ביום הכתרתו, הוא נענה, ומתעורר בזעקה.
ושוב הוא נרדם וחולם שהוא שוכב בספינת משוטים ארוכה שעבדים עירומים חותרים בה. הצעיר שבהם משוחרר מכבליו, נחיריו ואוזניו נאטמים בשעווה ואבן כבדה נקשרת למתניו. הוא יורד למים וכעבור זמן הוא מגיח עם פנינה. וכך שוב ושוב עד שהוא נופל ומת. גופתו מושלכת המיימה. מפקד הספינה בוחן את הפנינה היפהפייה העגולה כמו הירח במלואו. הפנינה הזאת תיקבע בשרביטו של המלך, הוא אומר בסיפוק, והחולם שב ומקיץ בזעקה.
החלום השלישי מתרחש בג'ונגל. המון אנשים מחטטים וחופרים באדמתו. הקמצנות והמוות משקיפים עליהם מרחוק. הקמצנות מסרבת לחלוק עם המוות את שלושת גרגרי החיטה שלה, ובנקמה הוא מכה את  האנשים בקדחת בדֶבֶר ובמגפה. המלך בוכה ושואל: מי היו האנשים האלה, ומה הם חיפשו? אבני אודם לכתרו של המלך, אומר מישהו מאחוריו. המלך מסתובב ורואה עולה רגל אוחז בראי כסוף. איזה מלך? הוא שואל, ועולה הרגל מפנה אליו את הראי. המלך רואה את בבואתו ומתעורר בצווחה.
כשהשחר עולה סוף סוף, המלך הצעיר דוחה את הגלימה, את הכתר ואת השרביט. הוא מתעטף בפרוות הכבשים הישנה שלו ונוטל את מטה הרועים. כשהנער המשרת שואל, ספק בצחוק, היכן הכתר, המלך מכופף ענף של ורד קוצני וחובש אותו לראשו. וכך הוא עולה על סוסו ויוצא ברכיבה אל הכנסייה.
הופעתו המשונה מעוררת כעס ואי הבנה; העשירים בזים לו, העניים חוששים לפרנסתם. הבישוף מאשים אותו בכפירה. המלך הצעיר כורע ברך בתפילה. האצילים מתפרצים לכנסייה בחרבות שלופות. המלך הצעיר נפנה אליהם בעצב ואז חודרות קרני השמש מהויטראז' ועוטפות את גופו בגלימה של אור צבעוני. חבצלות מנצות ממקל הרועים שלו ושושנים אדומות פורחות בין קוצי העטרה. גבעולי החבצלות הופכים לכסף מבהיק ועלי השושנים לזהב טהור. העוגב מנגן מעצמו, נערי המקהלה שרים. הכל כורעים לפניו, והבישוף ממלמל: "גדול ממני הכתיר אותך למלך."

זר קוצים של אפרים משה ליליֶין (נולד בדרוהוביץ, עירו של ברונו שולץ ופעל בגרמניה ובארץ ישראל) מזוהה עם זרם היוגנדסטיל, וריאנט של אר-נובו.

2. שערה במרק

אני אתחיל מהסוף, כלומר מההתחלה.
אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשנתקלתי בסיפור לראשונה, אבל הוא המשיך לרצד בתוכי זמן רב, כמו אותם כתמים שרואים אחרי שמביטים לתוך אור: קדרותו של החלום הראשון, הצבעוניות האוריינטלית וחדות הפרטים של החלום השני, האפוקליפסה של החלום השלישי: המוות הצוחק ושורק דרך אצבעותיו ואישה מעופפת אל הג'ונגל, המלה דֶבֶר כתובה על מצחה ועדת נשרים חגה סביבה…
וגם התוכחה על הניצול, המוות. האידאליזם הדומע.
המלך הצעיר הוא מעין תיקון לגביר של עגנון, זה שהזמין את הכותונת משלוש האחיות. ביתן של התופרות היה חשוך כמו עליית הגג מחלום המלך. הן ירקו דם על הכותונת, אבל הגביר לא הבחין בכאבן. הוא ראה רק כתם, טומאה ורשלנות ותואנה להלין את שכרן. המלך הצעיר מבחין בסבל מבעד לברק האטום של הזהב. במין אקטיביזם פיוטי הוא מסרב ללבוש את הגלימה "שנארגה בנול הצער ובידיו הלבנות של הכאב", להתקשט בפניני המוות ובאבני האודם המדממות.
והוא צודק כמובן. לא רק מצד הפוליטיקה אלא גם מצד המאגיה. כי ככה זה באגדות, החפץ הוא סך-כל ההיסטוריה הרגשית שלו: מסנדל הזכוכית של סינדרלה ועד לשמלת האש שמדאה שולחת לצרתה; האריג ספוג באדי קנתה ושנאתה. הכישוף הוא רק הניצוץ, הדובדבן בקצה הרגש.
וכמה מוזר ונורא שאיש אינו מבין את המלך. אפילו העניים ("האין העשיר והעני אחים?" הוא שואל אותם. "כן, ושמו של האח העשיר הוא קין," הם עונים). הבישוף נוזף בו. האצילים שולפים את חרבותיהם להכותו. ואז, ברגע האחרון, קורה הנס וכולם מכירים בצדקתו…

ובתוך סערת התמונות והרגשות של ילדותי היתה גם אי-נחת, פרט קטן ומטריד כמו עדשה מתחת לערימה של מזרנים, כמו שערה במרק: זה קרה כשגבעולי החבצלות נקרשו לכסף, כשעלי השושנים הפכו לזהב. במחלקה המשפטית שלי נרשמה הערה על זיוף.

אז לא יכולתי להסביר את זה, רק ידעתי שרומיתי. היום, אחרי שנים של תיאטרון חזותי – ההסבר פשוט מאד, אבל גם מורכב. או ליתר דיוק – לכוד בסבך פתלתול-אוסקר-ויילדי-אר-נובואי של טבע, אמנות, להט מהפכני ונצרות.
"אז תשלפי את החרב ותכי," אומר אהוב לבי, אחרי שהוא מברר על מה אני נאנחת. הוא מתכוון לאלכסנדר מוקדון שביתק את הקשר הגורדי בחרבו וכבש את אסיה. אלא שלי אין חשק להתחפש לאלכסנדר מוקדון; אני מעדיפה להתחקות אחרי החוטים ולפרום אותם אחד אחד. כמו הכלות של פעם, שנבחנו על סבלנותן.

3. אופנה

"המלך הצעיר", כמו "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן, עוסק באופנה. המהות והמשמעות של הסיפור כמוסות בבגדים ובאביזרים. אבל בעוד שלמלך של אנדרסן יש רק תלבושת אחת, אוונגרדית וקונספטואלית (כלומר הבגדים החדשים הם בגדר רעיון), למלך של אוסקר ויילד יש שתיים – המהפך הרגשי והתודעתי שלו מתורגם למהפך אופנתי: הוא מחליף את גלימת הברוקד בפרוות כבשים, את האבנים היקרות בענפים וקוצים, ואת מלאכת המחשבת בעיבוד מינימליסטי, כמעט נא.

4. קתוליות

שיאו של הסיפור מתרחש בקתדרלה, ולא בכדי. ויילד האנגליקני תמיד נמשך לקתוליות ואף המיר את דתו על ערש דווי. "המלך הצעיר" ניזון ממסורת כנסייתית של תנועה בין חומר לרוח, שראשיתה בהתגשמות האלוהים בדמותו הארצית של ישו, ואחריתה בתרגום של תכנים רוחניים לתמונות ולפסלים, לתלבושות, לאביזרים ולטקסים מרהיבים.
מעבר להשראה כללית ולרוח גבית – אוסקר ויילד שואל גם כמה דימויים ספציפיים מן האיקונוגרפיה הנוצרית: מטה הרועים ופרוות הכבשים רומזים לישו המתואר כרועה נאמן וכשה אלוהי כאחד. חבצלות מייצגות טוהר, בייחוד את זה של מריה (המלאך המבשר על הולדת הבן תמיד מושיט לה חבצלת). השושנים האדומות קשורות לדמו של ישו, והאור מזוהה עם רוח הקודש. כבר הזכרתי בהקשר אחר שחלונות הויטראז' של הכנסייה מסמלים את הריונה של הבתולה: כשם שהאור חודר דרכם מבלי לנפץ את הזכוכית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

בסרטון – תצוגת האופנה הקתולית מתוך רומא של פליני. למי שלא מכיר – ממש כדאי. זה מצחיק והזוי ופראי ויצירתי עד הסוף המהמם.

5. טבע

מטה הרועים, פרוות הכבשים, החבצלות והשושנים, אינם פועלים רק בשירות הנצרות. הם מתפקדים כסוכנים כפולים – של הדת מצד אחד ושל החי והצומח מצד שני, כלומר של הטבע.
ויילד ממזג בקסם רב בין החומריות הטבעית לסביבה הכנסייתית: החל מהטריק האופטי שאורג את גלימת-הילת האור הצבעוני, וכלה במטה ובעטרת הקוצים המתפקדים כמו ייחורים של נס.
אבל ברגע האחרון הוא לא מתאפק ומוסיף כסף וזהב. הוא מקלקל את הפשטות החומרית ומקפיא את הצמיחה. הוא עוצם עין ומגניב בחזרה, בדלת האחורית, את העושק ואת הניצול.

חלון כנסייה מימי הביניים

זהרורי אור על קירות הכנסייה

6. אר נובו, או ההבדל בין אנדרסן לאוסקר ויילד

למלך הצעיר יש שני אבות: אביו הביולוגי היה אמן – נגן נבל או צייר פרסקאות איטלקי, המספר לא לגמרי החלטי בנקודה הזאת. אביו המאמץ היה רועה עיזים; כבנו של הרועה הוא זר בארמון. הוא "משתרע על הכרים כמו עופר איילים, בן יער שניצוד." כבנו של האמן הוא חש ש"היופי הוא מפלט מן הצער". הוא משוטט בין חדרי הארמון ומתפעל משכיות החמדה, כורע ברך לפני תמונה, מנשק את מצחו של פסל עתיק ונשאר ער כל הלילה כדי לראות איך הוא נשטף באור הירח.

אבל הפיצול הזה הולך ומיטשטש. אוסקר ויילד קצת מורח אותו בהמשך, את הפער בין טבע לאמנות, בין גבעול חי ליציקת זהב.

זה לא היה קורה לאנדרסן למשל, שבמרכז סיפורו "הזמיר" עומד ניגוד דומה, בין הזמיר האמיתי הקטן והאפרורי לזמיר המלאכותי "שמראו ממש כמראה הזמיר החי אך כולו משובץ יהלומים וספירים ואבני אודם," (העקיצה כמו כּוּונה ישירות לאוסקר ויילד). בזמן שהציפור המלאכותית מזמרת היא "מכשכשת בזנבה המבהיק בשלל רשפי כסף…" הקיסר רוצה להעניק לזמיר האמיתי את הזכות לתלות את נעל הבית המוזהבת שלו על צווארו אבל הציפור מעדיפה (משום מה) את הדמעות שנקוו בעיני הקיסר. "הדמעות הן האבנים הטובות המשמחות את לב הזמר," מסביר הזמיר, כלומר אנדרסן.

אלא שאוסקר ויילד אינו אנדרסן. ויילד הוא איש האר נובו.
אר נובו (מילולית, האמנות החדשה), היה זרם פופולרי בכל תחומי האמנות והעיצוב במערב, במחצית השנייה של המאה ה-19. היצירות השטוחות והמסולסלות נוצרו בהשראת הטבע ואמנות המזרח הרחוק.


לטבע של האר נובו אין קשר לטבע כפי שהוא נתפס היום. אין לו קשר לפשטות, חומריות, תלת ממדיות, אור וצל. הטבע הוא בסך הכל השראה צורנית, מודל לקישוט. אוסקר ויילד מזוהה עם האר נובו, ולא בכדי: המקצב, המבט, תנופת המחשבה והתחביר, מתעקלים ונארגים בכתיבתו בחן של קוי אר נובו. העומס, השטיחות והחדות מתורגמים למשפטים ועלילות.

האר נובו והזהב – דיוקן אדלה בלוך באואר (1907) מאת גוסטב קלימט, נשיא הזסציון, הגרסה הוינאית של האר נובו

7. עושר סגנוני

כל שלושת חלומותיו של המלך הצעיר הם פלסטיים וחזותיים, ואף אחד מהם אינו בסגנון אר נובו. זה מפתיע במיוחד כיוון שכל אחד מהם מתייחס לתקופה אחרת בתולדות האמנות. "המלך הצעיר" הוא מעין מסה-מסע בתולדות האמנות. חלק מתחושת הדחיסות נובע מגיבוב הסגנונות.

החלום הראשון מתרחש בסדנת יזע מחניקה נטולת צבע כמו צילום שחור-לבן. פנים חיוורות וידיים רועדות מבליחות מן החשיכה. האורג עונה על שאלותיו של המלך בזעקה מרה. זה מין ריאליזם נוסח גורקי.

בתמונה למעלה סדנת יזע. באתר הזה יש תמונות עוד יותר משכנעות של סדנאות כאלה, אבל חששתי להוריד אותן.

בחלום השני מתחלפת האפלה בשמש בוהקת. האווירה אקזוטית והקומפוזיציה מורכבת מסצנות קטנות צבעוניות ומפורטות: ספינת משוטים ארוכה עם עבדים עירומים ונוגשים מצליפים. אי-שם על החוף דוהרים שודדים ערביים. אחד מהם נורה בקשת צבועה, אישה צהובת צעיף מביטה בו מן הגמל שעליו היא רוכבת. מפקד הספינה השחור חובש מצנפת אדומה ועונד עגילי כסף. הוא מחזיק מאזני שנהב ושקיק עור ירוק לפנינים. קוסם כרישים מתופף כדי להבריח את מפלצות הים. כושים מתקוטטים על ענק נוצץ. זוג עגורים מרחף מעל לראשם. בועות עולות מן המים, מהמקום בו צלל שולה הפנינים. וקצת אחר כך – דם פורץ מאוזניו ומנחיריו, וכן הלאה. זוהי תמונה פרה רפאליטית מכל בחינה: עושר הפרטים, הצבעים העזים, הקומפוזיה המורכבת, הסימבולית והמורבידית.

ויליאם הולמן האנט 1886-1905 – הליידי משלוט, אגדתיות ועושר של פרטים

סר ג'ון אברט מילה 1829-1896, לורנצו ואיזבלה, צבעים עזים

ודוגמא לקומפוזיות הפרה רפאליטיות המורכבות (זה היטשטש בקטן) – פורד מדוקס בראון 1852-65, עבודה

החלום השלישי נפתח בג'ונגל טרופי דחוס וססגוני בנוסח אנרי רוסו (1844-1910) בן זמנו של ויילד (1854-1900); פירות משונים ופרחים ארסיים, פתנים, תוכיים, צבי ענק, קופים וטווסים.

אנרי רוסו, הפתעה

למעלה: באף אחד מהג'ונגלים של רוסו לא מופיעים טווסים, אבל הנאיביות של הציורים סופגת בקלות את התוספת הדקורטיבית.

למטה: אובריי ברדסלי, גלימת טווס וכתר טווסי. מכל אמני האר נובו ברדסלי הוא אולי המזוהה ביותר עם אוסקר ויילד.

המלך הצעיר חוצה את הג'ונגל ומגיע לערוץ נהר שבו מתרוצצים בני אדם וחופרים. שתי דמויות משקיפות עליהם מפתח אפל של מערה: המוות והקמצנות, שתי דמויות אלגוריות שכמו ירדו מפרסקו גותי או יצאו ממחזה מוסר נוצרי מן המאה הארבע עשרה. ויש גם דמות שלישית בחלום, מעין צליין מסתורי עם ראי כסוף. לדמות הזאת אין שם, אולי משום שהיא מייצגת שתי יישויות בו-בזמן: הראי שהיא מחזיקה שייך לחטא הגאווה. ומצד שני הוא המכשיר של "האמת", הוא מאפשר למלך הצעיר לגלות את פרצופו האמיתי.

פרט מתוך חטא הגאווה, הרונימוס בוש. השטן מושיט לאישה את הראי.

גוסטב קלימט, האמת העירומה (אוחזת ראי כסוף)

החלום השלישי ספוג בסימבוליקה נוצרית עם הבזקים מחזון יוחנן; למשל, אחרי שהמוות הורג את כל האנשים בקדחת ובדבר ובמגפה, הוא דוהר לדרכו על גב סוסו האדום המהיר מהרוח. ובחזון יוחנן: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃ או – אחרי שהמוות והקמצנות מסתלקים מן החלום מגיחים מערוץ הנהר תנים ודרקונים וכל מיני יצורים נוראים בעלי קשקשים כמו "הַחַיָּה הָעֹלָה מִתְּהוֹם" של החזון.

חזון יוחנן, ויליאם בלייק, המאה ה18

החיה מחזון יוחנן, שטיח מימי הביניים

8. כיוונים

חלומותיו של המלך הצעיר הם חובקי עולם  – מאנגליה הויקטוריאנית ועד הודו, אפגניסטן, מצרים וסמרקנד (הקמצנות מנסה לפתות את המוות לבקר שם). הם מתרחשים בארצות ממשיות ודימיוניות, בחושך ובאור, בעיר בים ובאדמה. הפער בין יסורי המצפון של החולם לבין העטיפה שבה הם מגיעים הולך וגדל. הסיפור פועל בשני כיוונים סותרים: הידיים דוחות את הפאר העקוב מדם, והרגליים נמלטות מעליית הגג העלובה והסוציאליסטית אל השיכלול הפרה רפאליטי והיופי הכנסייתי.

9. שמרנות ומהפכה

סוציאליזם, טבע ונצרות משתלבים בקלות אצל מישהו כמו פרנציסקוס הקדוש שנושא דרשות לציפורים, סנאים, חולדות, קרפדות וחרקים ומתאהב ב"גבירה דלות". אבל הקתוליות של אוסקר ויילד קשורה בטבורה המסתלסל לזהב. "היופי הוא מקלט מהצער" מכריז ויילד מתוך גרונו של המלך הצעיר, אלא שהמקלט של ויילד עשוי בין השאר מ"חומרים יקרים ונדירים". כדי ליישב את הסתירה הוא ממציא במין דאוס-אקס-מכינה זהב אחר מזויף ושמיימי שאינו כרוך בסבל. או במילים אחרות, הוא מפנה את הראש הצדה ומרמה כמו סבתא שלי במשחק הפסיאנס.

כי אוסקר ויילד הוא אסטתיציסט בכל שס"ה גידיו המשתרגים כמו שבכת אר-נובו. הוא מעדיף את הייפיוף על החיים. זה לא רק הפסל שהוא מנשק, או התמונה שלה הוא סוגד, מור החבצלות וזהרורי הצבעונין של האור הכנסייתי. זה ניכר כמעט בכל שורה. בהתפייטות שבה הוא מתאר את הרגעים האחרונים של המלך לפני השינה: הוא מאזין לשירת הזמיר העולה מן הגן, שואף את ריחם העדין של היסמינים, פורט כמה צלילים על נבל וכמעט נרדם, ואז נכנסים המשרתים, יוצקים מי ורדים על ידיו ומפזרים פרחים מפזרים על הכר. זמיר, יסמינים, נבל, מי ורדים, פרחים. התמוגגות של נערה מתבגרת בלי טיפת אירוניה. (התגעגעתי ללורקה שגם בגנו צמחו יסמינים, והוא אמר שריחם היה חריף כל כך בלילה, שבן אדם היה מקיץ משנתו עם כאב ראש לירי.)

"בעתיד ישחקו איתי רק אלה שאין להם לב!" קוראת נסיכה קטנה בסיפור אחר של אוסקר ויילד – "יום ההולדת של האינפנטה". זה קורה אחרי שהפרא הקטן שהובא לשעשעה מת מצער ומאהבה. ויילד מטביע את המלך הצעיר ברגשנותו ובלהט המהפכני שלו, אבל ברגע האמת כשהוא נדרש לקצץ ב"יופי" – גם הוא כמו האינפנטה, מעדיף חברים חסרי לב.
השערוריתיות של הכרזתו המצוטטת שלו "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי", מתגלה כקליפה דקה על שמרנות.

9. סיום ופתיחה

כשהייתי ילדה התרשמתי מאוסקר ויילד אבל לא לקחתי אותו ברצינות. היום אני יכולה להצביע על השטיחות הזיוף. אבל יש לי גם ספקות. חשבתי עליהם כשקראתי את מאמרו של סלבוי ז'יז'ק על "דיוויד לינץ' כפרה רפאליט".

"בהיסטוריה של האמנות," כתב ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה אנטי-מסורתית בציור, כשבר עם המסורת כולה, מן הרנסאנס ואילך – רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן, עם עליית האימפרסיוניזם בצרפת, כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב. דירוג נמוך זה היה בתוקף עד שנות השישים של המאה שלנו, כלומר עד הופעתו של הפוסט מודרניזם."

הוא ממשיך וטוען שבציוריו של האנט, המתקתַק מבין הפרה רפאליטים, יש ממד מאיים. הטבע שלו רקוב ובצקתי, צבעיו זוהרים מדי. בהנאה ובמיניות מכרסם מיאוס. ז'יז'ק מצביע על חוסר העומק בתמונות, תחושת התבליט (בגלל הנסיגה מהפרספקטיבה הרנסאנסית), הבובתיות של הדמויות, והוא משווה את הציורים לסרטיו של דיוויד לינץ'. "קטיפה כחולה" למשל, כשמרחוק הכל נראה מושלם ומקרוב רקוב ומאיים.

ובחזרה לויילד – אולי דווקא המריחה האידיאולוגית, האמביוולנטיות, הקלילות השטוחה, הרגשנות שלא ממש מסתירה את הגרעין הקשה של הניכור, אולי דווקא אלה עושים את ויילד רלוונטי ועכשווי במיוחד. אבל על כך אצטרך לכתוב כבר בפעם אחרת.

המלצה לקריאה – "קישוט ופשע", מתוך "דיבור לריק, למרות הכול", מבחר מאמרים של אדולף לוס, בבל 2004 מופרך, מבריק, פרובוקטיבי, אלים ומעורר מחשבות.

עוד בגדים נושאי רגש ומשמעות

היו, אילו… על שלוש אחיות של עגנון (על עוד בגד ספוג בכאב ובניצול)

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

כתבתי גם על אמנות פלסטית בקולנוע ובמחול. למשל –

על אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש האישה והחיה – על אוהבים אש של יסמין גודר

לב פראי וראש מוזר – פנטסיה ומציאות בלב פראי לדיוויד לינץ' (בעיקר פופ-ארט)

ועוד…

אה, כן, ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל.

Read Full Post »

גירסה מורחבת ומשודרגת של הפוסט הפכה לפרק בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*

את "שלוש אחיות" של עגנון קראתי לראשונה בגיל עשר או אחת עשרה. הוא נכלל ב"ילקוט לבית הספר היסודי" שערך נפתלי גינתון ונכנס לי ישר לנשמה. כשגדלתי הפכתי אותו למופע בשם "אילו".

שלוש אחיות, מאת ש"י עגנון
שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.
נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכתונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

מתוך "הוי אילו..." על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

מתוך "אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

תמונה מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות. הבית הקטן והשחור משמאל (די מתמזג עם הרקע, רואים רק את החלון המואר באור צהוב של נר ואת הגג האפור) מונח על שולחן. כף ידי התופרת מושלשת בעזרת מראות וראשי (בתור המספרת) מציץ מתוך השולחן (קרש החלה מתרומם כמו דלת של מרתף). מאחור על השולחן מבצבצות נעלי הכלה.

תומס הוּד , שיר החולצה 1843 (יובא מכאן)

באצבעות שחוקות ודוויות,
בעפעפיים כבדים ואדומים,
אישה יושבת בסחבות
מפעילה את המחט והחוט:
תפרי! תפרי! תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
ועדיין, בקול נוגה,
היא שרה את "שיר החולצה"!

עבדי – עבדי – עבדי!
העבודה לעולם אינה מובסת,
ומהו השכר? מיטת קש,
פרוסת לחם יבש וסחבות.
הו אנשים, בעלי אחיות יקרות!
הו אנשים, בעלי אימהות ורעיות!
לא בד אתם שוחקים
אלא חיים של יצורי אנוש!
תפרי – תפרי – תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
תופרת באחת בחוט כפול,
חולצה וגם תכריך.

כמה הערות בהמשך למה שכתבתי על "שלוש הטוות" של האחים גרים:

1. "צינורה של דם"

שלוש בתולות זקנות ועניות תופרות ותופרות לבָנים לאחרים ולהן עצמן אין כלום מלבד עורן המתבלה. כשהן מסיימות כותונת לנדוניה של כלה עשירה, הן נזכרות פתאום במצבן; האחת נאנחת ומתלוננת, השנייה משתיקה אותה ובוכה, והשלישית השחפנית פולטת "צינורה של דם" ומטנפת את הכתונת.
"צינורה" היא טיפה / קילוח דק. אריאל הירשפלד טוען שהיא מופיעה בתלמוד בהקשר של רוק מטמא; צינורה של רוק ניתזת מפי הכוהן הגדול ומטמאת. אבל היא מופיעה גם במסכת נידה ושם היא מתארת את דם הווסת (שאף הוא מטמא כמובן).
במילה "צינורה" מהדהדים שני ההקשרים; הכוהן הגדול (כלומר הממסד הגברי) שיורק על הנשים הללו, ודם הבתולין של כלולותיהן האבודים שהוחלף בדם המחלה.

*

2. כותנות

"כתונת לכלה עשירה" – בימי הביניים נקבע ערכו של בגד נשי על פי מספר הבתולות שרקמו עליו. זה היה המדד, כמו מספר הקאראטים של זהב. ראו למשל ב"מעיין הבתולין" של ברגמן; על החצאית החגיגית של הנערה עמלו 22 בתולות (עד כמה שאני זוכרת), אבל האנס והרוצח טועה ומעריך אותה רק ב15 בתולות (כנ"ל).
"נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן ואף הוא מזקין ותושש." לכלה יש כתונת נאה ומגוהצת, התופרות לובשות את עורן המתקמט. ההקבלה הזאת מחפצנת את האחיות. העור הוא סתם חומר, תחליף עלוב לאריג.

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

מחוך עשוי עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, של ניקולא קוסטנטינו.

3. שלוש שהן אחת

איך הסתנן סיפור קודר על שלוש נשים שנמקות בבתוליהן למקראה לבית הספר היסודי? בזכות עגנון מן הסתם, וגם בזכות הנופך האגדתי. אין שום קסם מפורש, ובכל זאת זה נשמע כמו אגדה:

* בגלל הזמן – לזמן המוקדש לתפירה יש ממדים אגדתיים. הפסקה הראשונה היא כעין פירוט ומימוש של שלוש מאות השנים שהיו נחוצות לגיבורה של "שלוש הטוות" כדי להשלים את טוויית הפשתן.

* בגלל הדמעות – רק באגדות אפשר לכבס בדמעות;
בסיפור "כתונת המתים" של האחים גרים, מתלונן ילדון מת על אמו שמרטיבה את כתונתו הלבנה בדמעותיה.
ו"הקבצנית הזקנה", סיפור אחר של האחים גרים, שסיומו שימש אולי השראה ישירה לעגנון (הזיקה היא גם בתוכן וגם בנימה). הקבצנית הזקנה מגיעה לביתו של נער שובב וידידותי:

"כשעמדה הזקנה ליד הדלת ורעדה אמר הנער בחביבות: 'בואי סבתא'לה, התחממי.' היא נגשה אך קרבה מדי לאש ובלואי הסחבות שלה החלו לבעור בלי משים. הנער עמד והביט בזה, הרי היה עליו לכבות אותה, נכון שהיה עליו לכבות? ואילו לא היו לו מים, היה עליו להגיר את כל המים מגופו בבכי דרך עיניו, וכך ליצור שני פלגים נאים, לכיבוי." (תרגם שמעון לוי)

* וגם לשלוש-שהן-אחת יש נופך אגדתי – "שלוש אחיות" כמו "שלוש הטוות", כמו שלוש המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו (הטווה), לַכסיס (מטילת הגורל), ואטרופוס (הגוזרת, שאין להפר את דברה – ומעניין שגם העברית קושרת בין גזירה במספריים לגזרות, כלומר להחלטות אכזריות.) פרט נוסף וחשוב שלמדתי לאחרונה: מסתבר שהמוירות היו אורחות קבועות בחתונות. נוכחותן היתה סגולה לאושר זוגי, ולכן זומנו לכל חגיגות הנישואין (רלוונטי מאד גם לסיפור "שלוש הטוות").
שלוש האחיות של עגנון הן המוירות האומללות של עצמן, מוירות ממוכנות המופעלות על ידי המצוקה.

*
4. אילו

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
המשפט הזה, היפהפה האירוני המפוכח המכני המקונן המתפלפל הוא השיא והתמצית של הסיפור.

*
5. פרפטום מובילה

שלוש האחיות שלוש האחיות הן פרפטום מובילה (Perpetuum Mobile, מכונת תנועה נצחית מתמדת) אנושית. בהערת הסיום עגנון מציע לתקן את הסדר, כלומר להקדים את הדם לדמעות. הרבה מהיופי של הסיפור מצוי במתח בין הנעימה החולמנית של "הוי, אילו…" לבין התוכן המכני: הצעת ייעול לפס הייצור בנוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין. בין הצלילות והפיכחון לאנחות ולגניחות היהודיות המפסקות את הסיפור. 

 

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. אני עם המסכה ששמשה את שלוש האחיות, ועם בובת הכלה העשירה שצמתה מתחרזת עם החלה שעל ראשה

6. ברכה

[לב. כצנלסון ברכה] – כך, בסוגריים מרובעים, מופיעה ההקדשה קטנה בראש הסיפור. אריאל הירשפלד טוען שעגנון אהב והעריך את ברל הסוציאליסט. ההקדשה על כל פנים, נוטפת אירוניה. המילה הקטנה "ברכה" מופיעה גם בסיפור: "אבל ברכה לא ראו בעמלן." וברקע מתנגן לו מן הסתם שיר העבודה של ביאליק: למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה! השיר, שקדם בכחמש שנים ל"שלוש אחיות", נכתב על פי הזמנת ברל כצנלסון כהמנון לתנועת הנוער העובד. כשעגנון נוקט בלשון רבים – "יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה…" – למי הוא מתכוון בעצם, לעצמו ולנו הקוראים, או שמא לברל ולעצמו?

ח. נ. ביאליק, שיר העבודה והמלאכה

מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!
    מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

ומי נטע עצים בגן,
לפרי ולצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!

*
7. פילפול

תבנית הערת הסיום היא תבנית של פלפול תלמודי. עגנון מתפלפל עם ברל על האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות חלוקה יותר צודקת של המשאבים ושל העבודה.  הכל עשוי יפה בעתו – זו דרגת סדר אלוהית (בהמשך ל"את הכל עשה יפה בעתו," של קוהלת). אבל גם הסדר המושלם ביותר לא יוכל למחוק מן החיים את הזיקנה הכאב וההחמצה.

*

גירסה מורחבת ומשודרגת בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*
עוד באותו נושא, רק הפוך – טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

עוד באותו נושא, רק הפוך באופן אחר – חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

על סיומי סיפורים של האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. כמעט סוף ההצגה

Read Full Post »

Older Posts »