Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שמחה’

זאת ההרצאה שלי בכנס הפנקס השלישי והמשובח והעשיר והמעורר והמשמח שהיה היום.

*

רציתי לדבר על האיורים הנפלאים של תום זיידמן פרויד ל"ספר סיפורי הארנבת", על המסתורין והמורכבות והחדשנות, על העומק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית, על תולדות האמנות שמוטמעות באיורים (כן, כל זה ויותר!), וגם על בני אדם צעירים שקוראים להם ילדים, וכמה הם, או רבים מהם, זקוקים לאמנות כזאת. ככה התחלתי. ואז, כמו כיפה-אדומה התפתיתי לפרחים בצד הדרך…

בסוף נולדה טרילוגיה. היום נדבר על איור אחד נפלא. וכל מה שקרה לי עם הזאב וכולי – יסופר בהמשך בעיר האושר.

ובכן, למי שלא מכיר, תום זיידמן פרויד היתה "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים", כפי שאמר עליה גרשום שלום, שגם תיאר אותו בטובו כ"מכוערת עד לגבול הציורי". היא נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד) וגדלה בגרמניה; את השם הגברי תום היא אימצה לעצמה בגיל חמש עשרה, בפמיניזם שהקדים את זמנו. היא היתה אמנית, סופרת ומו"לית. כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת בגברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, זלמן שוקן גייס את עגנון לחבר חרוזים לאיוריה (בספרו של חיים באר, "גם אהבתם גם שנאתם" יש תיאור נלבב של עגנון שעוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו כשהוא נוסע לפגוש אותה במינכן). ביחד עם בעלה היא יסדה הוצאת ספרים לילדים בשם פֶּרֶגְרִין (שפירושו "הלך", "זר" "נווד"), ושניהם יחד יסדו עם ביאליק את הוצאת "אופיר", שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. ב1929 התאבד הבעל. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום. הדוד פרויד התערב וכשל, וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים (שניים מהם נכנסו לרשימת חמישים הספרים הגרמניים היפים – לא רק לילדים – מאז ומעולם). רק כמה מהם תורגמו לעברית.

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

ספר סיפורי הארנבת מכיל שתים עשרה מעשיות על ארנבות, שתום (אני אקרא לה כך ברשותכם, בשם שנתנה לעצמה, כדי לא לעצבן את האוזניים) בחרה, עיבדה ואיירה להפליא, איור אחד לכל סיפור.

תשע שנים אחרי מותה, תרגם ביאליק עשר מתוך שתים עשרה המעשיות ופרסם אותן בלווית איורים של בינה גבירץ, בלי שום קרדיט לתום.

ב1994 תורגם הספר כולו על ידי שלמה אבס ויצא בהוצאת עגור עם האיורים המקוריים. אני אראה עכשיו כמה מהם:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב"

"כלת הארנב" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

*

הצהרתי קודם שתום היתה חדשנית גדולה, אבל ב1908, 16 שנים לפני ספר הארנבות שלה, יצא בגרמניה ספר ארנבות אחר, מאת כריסטיאן מורגנשטרן (1871-1914) משורר גרמני חשוב ממבשרי האבסורד בספרות, עם איורים של קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד (Konrad Ferdinand Edmund von Freyhold 1878-1944)

כריכת ספר הארנבים של כריסטיאן מורגנשטרן

כריכת ספר הארנבונים של כריסטיאן מורגנשטרן

והנה כמה איורים מתוכו:

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

דומה? בטח. אפילו מעריציה הגדולים מושכים בכתפיהם בשמץ אכזבה; מה שמזכיר לי את ההקדמה לפצפונת ואנטון שבה מצהיר אריך קסטנר שמדובר בסיפור אמיתי שפורסם בעיתון. "אהה, אתם חושבים לעצמכם," הוא כותב, "ומסננים דרך השיניים: אהה, קסטנר זה גנב את הסיפור. בכלל לא!" הוא מתקומם, כי זה ההוקוס-פוקוס שלו שהפך את הידיעה לספר. וגם לתום יש הוקוס-פוקוס משלה ועוד נגיע אליו, אבל ברגע הראשון אי אפשר שלא להבחין בדמיון: בקו, בצבעוניות, בקומפוזיציות הפשוטות והנקיות… פרייהולד אמנם קצת יותר עליז, אולי בגלל שהוא מאייר חרוזי שטות לפעוטות. הארנבות שלו הן בעצם ארנבוני פסחא, דמויות פולקלוריסטיות שנותנות מתנות לילדים. לפני שסופחו לנצרות (ביחד עם ביצי הפסחא), הן היו סמל של פריון בחג האביב. ופרייהולד אמנם מצייר גן עדן אביבי, תור זהב של ארנבונים וביצים.

אבל הרי לא הייתי מטריחה אתכם בשביל קצת איפוק ומלנכוליה. יש שני הבדלים עצומים בין האיורים של תום לשל פרייהולד. כדי לעמוד על הראשון צריך לבחון את היחס בין הטקסט לאיור.

נתחיל ממורגנשטרן. מן האיור האחרון שלמעלה: זה הטקסט שנלווה אליו:

ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה. (תרגום מילולי איקו שמחאי).

היחס? אחד לאחד עד הפרט האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה.

עוד אחד? הנה הטקסט שנלווה לאיור שלמטה:

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי), אייר קרל אדמונד פון פרייהולד

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי, אייר קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד)

זה דיוק משפטי כמעט, מסוג "ברחל בתך הקטנה": אנחנו (הילדים) רוקדים עם הארנבים שלנו, בזוגות, על דשא ירוק ויפה. מימין ומשמאל מנגנים.

וכך הלאה.

ועכשיו אקרא סיפור קצר מהספר של תום:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"
(תרגם שלמה אבס)

וזה האיור של תום:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

זה כבר שונה לגמרי מפרייהולד. במקום להמחיש סצנה מסוימת תום בחרה לצייר את הסיפור כולו בו זמנית. הגיבורים משוכפלים כמו בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן, כשהוא אומר על אחת הדמויות:

היא היתה "עדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … ועדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של ההתפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה."

גרוסמן עדיין נשמע חדשני ותום הקדימה אותו בעשרות שנים: הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב-המְסַפֵּר והשועל מסיפור המסגרת – מתקיימים כולם בו זמנית באותו מרחב.

מה היתה ההשראה לבחירה הזאת?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

זה הכי קרוב שמצאתי: רישום שמתעד ערב פוטוריסטי: המוסיקה, המחול, הדקלום והציור קורים בבת אחת. אפשר כמעט לשמוע את הקקפוניה. הדאדאיסטים אמנם נבדלו מהפוטוריסטים ברציונל, באווירה ובאנרגיה, אבל הקקפוניה והסימולטניות משותפות. "סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באמנות של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (במקרה שלה הסימולטניות קשורה לצבעים, לא ניכנס לזה עכשיו).

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

*

ובחזרה ל"ארנב שהתחתן פעם": גם הטקסט הוא מין שטות דאדאיסטית שחותרת תחת הסדר הקיים. לא שטות עליזה מהסוג של מורגנשטרן-את-פרייהולד, אלא שטות קיומית שמכסה על הרבה כאב. יש כמה כאלה בספר.

זאת ועוד: תום נטועה במודרניזם בשתי רגליה; אבל במקום לבחור בזרם זה או אחר, היא רוקחת לעצמה את התרכובת החד פעמית שלה: היא מציירת בקו הנקי של עידן המכונה (ראו סוניה דלוניי למעלה, או הבאוהאוס ואוסקר שלמר). היא מבטלת את הלינאריות במחי יד דאדאיסטית, אבל בעמקי נשמתה היא בעצם אקספרסיוניסטית.

האקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-1925) התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה. האמנים השליכו את העולם הפנימי שלהם על מה שציירו. זה התבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות, אלכסוניות, לא יציבות, או במשיכות מכחול תזזיתיות כמו אצל אמיל נולדה למטה.

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אני רוצה להתעכב קצת על הציור שלמעלה. כי (לפי עניות דעתי) "הנופים האפוקליפטיים" של לודוויג מיידנר השפיעו על תום ישירות. לא על ספר הארנבות אמנם, אלא על "מסע הדג", הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה.

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

"מסע הדג" נפתח בחלום של ילד שצועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב. הדג הולך וגדל עד שהצנצנת מתפוצצת. האיור של תום הוא מעין חלום עדין על הנופים האפוקליפטיים של מיידנר, גרסה בהירה ומאופקת של סרט האסונות שלו, כולל הבתים והירח.

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

וכולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק בתחתית, שדומה לדג גדול ויש לו אפילו עין של דג משמאל.

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

האיש הזועק בצד השמאלי של הציור של מיידנר וגם האבק הכחול והפסים הצהובים, כמו התמזגו לילד זועק לבוש בכחול עם פסים צהובים של שיער של תום. (וכן, אני יודעת שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל רק עכשיו, דרך ספר סיפורי הארנבת, הבנתי באמת את הזיקה של תום זיידמן פרויד לאקספרסיוניזם). "מסע הדג" נוצר בעקבות טביעת אחיה האהוב. אולי בגלל זה הכאב כל כך חשוף. אבל בדרך כלל הזיקה שלה לאקספרסיוניזם היא הרבה יותר מוצפנת.

תום זיידמן פרויד היא אקספרסיוניסטית סמויה, או מובלעת, כמו בסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, ולכן התפשט כולו ואכל שאריות מתחת לשולחן. וכולם היו אובדי עצות, עד שבא הרופא החכם והתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק (כלומר תרנגול הודו). ואחרי כמה זמן הוא סידר שישליכו להם כותנות מתחת לשולחן, והסביר שאפשר להיות הינדיק גם עם כותנת, וכך עם שאר הבגדים, ואחרי שהיו לבושים הוא סידר שיגישו להם ארוחות מתחת לשולחן, כי אפשר להיות הינדיק ולאכול מצלחות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו ואכלו עם כולם, כי "אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן".

ואילו תום מוכיחה שאפשר להיות אקספרסיוניסטית גם עם צבעים עדינים וקווים מאופקים וקומפוזיציות מאוזנות ומרווחות. היא מצליחה לבטא את הכאב והחרדה מבלי להחצין את העיוות.

אצל פרייהולד הצבעים נעימים כי התוכן נעים. הקומפוזיציות מאוזנות כי העולם מאוזן. ואילו אצל תום זיידמן פרויד הצבעים הנעימים והקומפוזיציות המאוזנות נמצאים במתח עם העלילה הסוערת והרגשות הסותרים. האיור ל"ארנב שהתחתן פעם" מכיר בשטות וגם חושף את אחורי הקלעים הרציניים שלה.

וזה מה שנפלא אצל תום זיידמן פרויד: שבניגוד לדאדאיסטים היא לא נעצרת בפריעת הערכים הבורגניים. האיור שלה הוא לא קקפוניה אלא פוליפוניה, מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים; האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. זה קונטרפונקט, מונח מוסיקלי שהיה חביב על מורי ורבי לרישום, יוסף הירש: צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו במוסיקה של באך.

האיור מקנה לסיפור מורכבות ודחיסות שירית.

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943).   (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943). (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

האופק העגול נותן תחושה של כדור הארץ, ואולי כוכב נוסח הנסיך הקטן, שמאוכלס בדמויות מנותקות; כל אחת מהן שקועה ברגע שלה. ותום, כמו "המלאך" של פנחס שדה, משקיפה מלמעלה ורואה:

… נשים מהן נעזבות ומהן נאהבות.
ורבים קונים ומוכרים ובונים בתים.
ולהם שם אשר הם חיים אבל הם מתים.
עולם זה אין לו תקומה.
המוות רוכב על סוס בשמיים בתכלת, בדממה.

פינה באוש, 1980, התיאטרון-מחול הסימולטני והפוליפוני שלה ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

פינה באוש, מתוך 1980. תיאטרון המחול הסימולטני והפוליפוני של באוש ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

הפרשנות פתוחה ותלויה במתבונן:

האם זה "הבל הבלים הכול הבל" ו"מקרה אחד יקרה את כולם" כמו אצל קוהלת?

ואולי זאת קינה על אושר ותמימות אבודה?

ואולי זאת בכלל שמחה, לפי ההגדרה של לורטה, מספר הראיונות הנפלא נהגה בחשיכה.

לורטה, ילדה עוורת בכיתה ז' עם חיים מורכבים מאד (אמא אלכוהוליסטית, אחות שהתאבדה) נשאלת על ידי הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה, מהי שמחה:

"שמחה…" עונה לורטה, "שמחה זה מגוון."
"מגוון?" שואלת הסופרת.
ולורטה אומרת: איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
והסופרת: החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
ולורטה: אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה14

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה-15

והערה אישית (כאילו שכל השאר לא). לצערי לא זכיתי להתוודע לאיורים של תום זיידמן פרויד בילדותי. אבל התמונה הזאת שלקוחה מספר אמנות שאיתו גדלתי, השפיעה עלי וריתקה אותי; לא רק בזכות מסתרי המלכה הבנאית. לקח לי זמן להבין שזה קומיקס בלי גבולות. שהאישה בשביס הלבן והמלכה בשמלה האדומה, מופיעות גם בבית וגם בחוץ, רק בזמנים שונים. וגם כשהבנתי זה לא הפחית מהקסם, מהאמת והמסתורין. כי הזמן הוא אולי לינארי, אבל התודעה היא מרחב פוליפוני. הזכרונות והגילים מתקיימים בו זמנית, התת מודע לא מכיר בסתירות.

ובחזרה לארנב – האם האיור הזה מתאים לילדים, האם הוא לא קודר מדי בשביל יצורים תמימים ועליזים? ובכן, הנה למשל ציור של בני הבכור  מגיל חמש בערך.

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

לגמרי מתחת לשולחן (מבחינת האקספרסיוניזם). איזה עוצמה של כאב וייאוש, והוא עוד טוען שהיתה לו ילדות מאושרת…
האיורים של תום מכירים בכאב הזה, וכמה שהם עצובים הם לא מייאשים, כי יש בהם מידה של משחק, כלומר של אמנות, על פי הגדרתו של האמן והבמאי הפולני תדאוש קַנְטוֹר. קנטור יצר בשעתו הצגה בשם "הכיתה המתה", שבה שחקנים מבוגרים, לבושים כמבוגרים, מגלמים ילדים בכיתת בית ספר. וזה מה שהוא אמר על זה בראיון:

"המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות."

תום לא סתם מעתיקה את המציאות כואבת, היא עורכת אותה מחדש ומשחקת בה כמו ילדה ואמנית ותוך כדי כך פותחת דלתות וחלונות לנפש, לתודעה ולתרבות.

וההבדל השני בין תום זיידמן פרויד לפרייהולד? הו, לשם כך תצטרכו לחכות להמשך. הזמן שלי נגמר.

*

כאן מסתיימת ההרצאה.

אבל תם ולא נשלם. לפוסט המשך: ביאליק נגד כלת הארנב

*

להרצאה שלי בכנס הפנקס השני: ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

*

עוד על איורים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד רבים רבים

ברכות גדולות לירמי פינקוס שזכה בפרס בן יצחק לאיור. על האיורים הנפלאים של גוזמאי הבדאי כתבתי פה.

*

עוד הכלאות של פנטזיה ואוונגרד

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותם לענת

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*
עוד על תום זיידמן פרויד: איור וכוריאוגרפיה

תודה מיוחדת: לאיקו שמחאי שתרגמה את ספר הארנבונים של מורגנשטרן

ולאילה דרורי, נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לי את כל האוצרות.

*****************************************************************************************************

ובלי שום קשר, אבל קורה אוטוטו – ידידי היקר שועי רז, שרבים מכם מכירים מן התגובות המלאות ידע ותובנות (וגם המצחיקות מאד, תלוי מתי) בעיר האושר, ואולי גם מן הבלוג החכם והמלנכולי שלו פרא אדם חושב – פותח סדרה של 12 מפגשי לימוד רב תחומיים על שתים עשרה יוצרות, מסימון וייל ועד רות דולורס וייז, אביבה אורי, דליה רביקוביץ', ז'קלין כהנוב ועוד (וגם אותי, הפלא ופלא, הוא העמיד בשורה הנכבדה הזאת) בסיפור פשוט בתל אביב. נותרו עוד מספר מקומות. אם אתם רוצים לחשוב על אמנות לרוחב ולעומק, מתוך דיאלוג פתוח ומלא שכל ולב, מהרו והרשמו!

*****************************************************************************************************

ועוד בלי שום קשר, אבל איכותי ומבריק, מחורז להפליא ומצחיק ילדים והורים, שלא לדבר על המוסיקה!

יואל אמר, הזוכה הגדולה של פסטיבל חיפה להצגות ילדים, ואוטוטו הדיסק.

עכשיו בהדסטארט. אתם מוזמנים לקנות אותו מראש ולהפיץ.

ותבואו על הברכה והתענוג.

ואתם סתם יכולים לבוא לאחת ההצגות הקרובות:

בשבת 25/10 11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב, רכישת כרטיסים: 03-6077020 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון

בשבת 8/11 11:00 בבוקר בתיאטרון הקרון בירושלים – כרטיסים בתיאטרון הקרןם: 025667880

ביום ב' 17/11 ב17:00 בבית יד לבנים בתל אביב – כרטיסים דרך תיאטרון הקרון 02-5667880

*****************************************************************************************************

Read Full Post »

[פוליאנה תולה מנסרות בדולח על חלונו של מר פנדלטון החולה]
חדר המיטות המפואר אך המשמים ההוא הפך לארץ האגדות. כולו היה מלא בכתמים מרצדים של אדום וירוק, סגול וכתום, זהוב וכחול. הקיר, הריצפה והרהיטים, אפילו המיטה עצמה, הוארו ברסיסים מבליחים צבעוניים.
"אוה, אוה, אוה, כמה יפה!" לחשה פוליאנה; אחר כך פרצה לפתע בצחוק. "אני פשוט חושבת שהשמש בכבודה ובעצמה מנסה לשחק במשחק, אתה לא חושב?" …
"אני חושב שהמנסרה הכי נהדרת מכולם זו את בעצמך, פוליאנה."

תזכורת עלילתית: פוליאנה, בתו של כומר חסר-כל מצפה לבובה שאמורה להגיע במשלוח צדקה. במקום הבובה מגיעים קביים קטנים. הילדה פורצת בבכי ואביה מנחם אותה בעזרת "משחק השמחה". יש רק כלל אחד במשחק: בכל מצב ולו הקשה ביותר (למשל קביים-במקום-בובה) צריך למצוא סיבה לשמוח. בגיל אחת עשרה פוליאנה מתייתמת מאביה ונשלחת לגור עם דודה פולי העשירה, המנוכרת והקפוצה. לאט לאט כובשת היתומה העליזה את לבם של כל תושבי העיירה. ודווקא אז, כשהכל מתחיל להסתדר פוליאנה נפצעת בתאונה. אנשי העיירה מתחילים לשחק ב"משחק השמחה" כדי להצהיל את רוחה, ותוך כדי כך הם עוזרים בלי משים לעצמם: העצב והמדנים נעלמים, יתום קטן מוצא בית, ודודה פולי שבורת הלב (כמסתבר) מתאחדת עם אהובה משכבר הימים.

"אז את רואה יקירתי, רק את עשית את זה. כל העיירה משחקת במשחק. וכל העיירה מאושרת יותר, וזה נפלא – והכל בזכות ילדה קטנה אחת שלימדה את האנשים משחק חדש – ואיך לשחק בו." (דודה פולי ליד מיטת חולייה של פוליאנה)

ילדים חושבים שהעולם כולו תלוי בהתנהגותם. בדרך כלל זה נגמר במפח נפש וברגשי אשם: לו רק הייתי ילד טוב, חושב ילד שהוריו התגרשו, הם לא היו נפרדים… "פוליאנה" מממש את הפנטסיה במלוא עוצמתה המגלומנית; מגע הקסם של הגיבורה הקטנה הופך כל ייאוש לשמחה, כל קור לאהבה. ולא מדובר רק במשפחתה הקרובה. פוליאנה מושיעה עיירה שלמה, על כל גלמודיהָ, מנודיהָ ונרגניהָ חשוכי המרפא.

"אבל אתה רגזן רק כלפי חוץ – בפנים אתה בכלל לא רגזן!" (פוליאנה למר פנדלטון)

וזו לא רק הפנטסיה של הילדים שמתממשת, אלא גם הפנטסיה של המבוגרים: לא משנה כמה אתה חמוץ ומיזנטרופי, עמוק בתוכך חבוי לו איש טוב וחם. העיניים התמימות של הילדה יבחינו בנסיך מבעד לקרפד ולבה הטהור ימיס את קליפתו המכוערת.

הרעיון הזה כבר מצא למעשה את ביטויו המושלם כמעט שלושים שנה קודם לכן, בספרה של פרנסס הודג'סון ברנט "לורד פונטלרוי הקטן". גיבור הספר, ילד מלא חן תמימות ואהבה, הופך את סבו העשיר השנוא והאנוכי לנדבן מלא אהבה.

אלא שיש גם כמה הבדלים מהותיים בין לורד פונטלרוי לפוליאנה; פונטלרוי הוא ילד מושלם בעל קסם מוּלד וטבעי. לא כן פוליאנה – לא מבחינת המראה החיצוני (ואל תניחו להיילי מילס לבלבל אתכם. הילדה שבספר אינה יפהפיה, היא "שמחה" שאין ראי בחדרה, כך לא תוכל לראות את הנמשים שלה) ולא מבחינת האופי. "אופיה" של פוליאנה הוא תוצאה של "טכניקה" נלמדת (הקרויה אמנם משחק כדי לחמם ולהמתיק את התרופה). זהו סוג בסיסי של חשיבה חיובית שכל אחד יכול לתרגל. מתחת לעטיפה הסיפורית "פוליאנה" הוא בעצם ספר הדרכה עצמית, וזה חלק ניכר מקסמו ומן הפיתוי הגלוי שלו. זה עבד גם עלי בתור ילדה ואפילו בתור נערה. ומי שרוצה לנצור ולשמר את הקסם הזה, טוב יעשה אם יחדל לקרוא עכשיו.

היילי מילס כפוליאנה

לורד פונטלרוי הוא פנטסיה. אבל ב"פוליאנה" יש קו מאד ארצי המיוצג על ידי ננסי המשרתת. לננסי יש כמה תפקידים בסיפור: בצד התפקיד המסורתי של המשרתים בקומדיה – לתקוע סיכות בבלון הנפוח של האדונים – היא גולשת פה ושם למעין מקהלה יוונית של איש אחד, המשקיפה מרחוק על המתרחש, אבל יותר מכל היא נציגת הקוראים: ננסי היא העוגן של הספר; שילוב של שכל ישר, חום ואמינות מוסרית. היא מבטאת את חרון אפם של הקוראים מול היחס המחפיר שלו זוכה פוליאנה, ומשמשת לה תחליף אם עד שדודה פולי תשיל את קליפתה. ננסי עריבה לאמיתותו של הסיפור. שתי רגליה נטועות עמוק במציאות. נוכחותה שוללת קריאה פנטסטית שלו.

קחו למשל, לשם השוואה, את בּוֹסֶה גיבור "מיו מיו" של אסטריד לינדרגן. בוסה כמו פוליאנה הוא יתום שהוריו המאמצים מתעמרים בו. ערב אחד, כשהוא יושב לבדו בחורשה, הוא מגלה שהוא בנו האהוב של מלך ארץ מרחקים. הוא עובר הרפתקה מפחידה ונהדרת, ובסופה, אחרי שהוא חוזר ומתאחד עם אביו המלך, הוא אומר שייתכן שדודתו המאמצת חושבת שהוא עדיין בחורשה, שהוא משחק בבקבוק ריק או באיזו פסולת אחרת ומסתכל בחלונות המוארים של משפחות שאוכלות ארוחת ערב… אבל היא טועה, כי הוא נמצא בארץ מרחקים בין צפצפות כסף מרשרשות, עם אביו המלך, וכן הלאה. ככל שבוסה מפליג בתיאורים של איפה הוא כן ואיפה הוא לא, ככל שהוא מבטיח ומשכנע, הולכת הפנטסיה ומתפוגגת, התפרים נחשפים, והלב (של המבוגר שקורא את הספר, וגם של הילד שמרגיש משהו, אי אפשר לא) הלב נקרע.

לא כן "פוליאנה". האופטימיות של הספר היא קצת עבה ורעשנית. אין בה כל שבריריות או איכות מתעתעת של פנטסיה.

"ובכן, בשם אלוהים! אני לא יכולה לראות שום דבר בקביים שיכול לשמח; מה זה משמח לקבל זוג קביים כשרצית בובה?"
פוליאנה מחאה כפיים.
"יש בהם משהו, יש משהו," קראה בגיל. "אבל גם אני לא יכולתי לגלות בהתחלה, ננסי." היא מיהרה להוסיף בכנות. "אבא היה צריך לומר לי."
"ובכן, אז עכשיו נניח שאת תספרי לי." ננסי כמעט זעמה.
"רגזנית אחת! כן, פשוט להיות שמחה מפני שאת לא – זקוקה להם!" צהלה פוליאנה בתרועת ניצחון.

יש קטע כזה ב"הקמצן" של מולייר שבו משכנעת הסרסורית את הקמצן שהכלה הענייה תזַכּה אותו בהכנסה של שנים עשר אלף ליברות בשנה. בכובד ראש היא מחשבת את כל המאכלים שהנערה לא תאכל ואת כל השמלות והתכשיטים שלא תרכוש.

השמחה על הקביים-במקום-בובה רק מפני שלא צריך אותם, מזכירה לי את ההיגיון האבסורדי של המעמד הזה. השמחה שהכומר מציע היא מכנית ותלושה ומופרכת כמו הסכום שאליו מגיעה הסרסורית. היא הופכת את גיבור השימחה לדמות בסרט מצויר שממשיכה ומדלגת בשמחה לאוויר שמעבר לצוק בלי להבחין בתהום הנפערת מתחתיה. הדילוג תלוי באשלייה. ברגע שאת מגלה את החסך את צונחת ישר לתוכו.

מרי פיקפורד כפוליאנה

יש רגע אחד שבו מכיר הספר כביכול, במגבלות השיטה. זה קורה בשלב מאוחר יחסית: פוליאנה המשותקת אינה מסוגלת לשמוח בפציעתה. היא אינה מסוגלת לשחק במשחק. הנתק הזמני הזה בין הרגש לתודעה אינו משמש להתבוננות, אירוניה או כל מורכבות אחרת, אלא מגויס כל כולו כדי לסחוט דמעות; סיפור השמחה-שאת-לא-זקוקה-לקביים הוא הסיפור המכונן של הספר. הוא מוזכר שוב ושוב, וכולנו – תושבי העיירה וקוראים – בקיאים בו. השמחה נולדה מאי-הצורך בקביים, ועכשיו שהגיבורה הקטנה זקוקה להם פתאום כולנו מאבדים את עשתונותינו. מסתבר שהקביים היו בעצם האקדח של צ'כוב, זה שמופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה.

[הפסוקים העליזים]
"ובכן, כך אבא היה קורא להם," היא צחקה. "התנ"ך בטח לא קרא להם כך, אבל אלה הפסוקים שמתחילים ב'שימחו בה' או 'גילו מאד' או 'הרנינו' וכל זה. אתה יודע – יש המון כאלה. פעם, כשאבא שלי הרגיש רע במיוחד, הוא ספר אותם. הוא הגיע לשמונה מאות."

ברשימה קודמת שפרסמתי בסדרה, ניסה מגיב יקר להשוות בין גילגי לפוליאנה. אבל מעבר לנמשים ולצמות גילגי אינה פוליאנה. גילגי היא ליצן, כמו הרפו מרקס. את המשחקים החתרניים שלה היא ממציאה כל זמן בעצמה.

לא כן פוליאנה. יש לה רק משחק אחד שאותו למדה מאביה, הכומר (בעל לב החב"דניק). קודם טענתי שזה לא משחק אלא שיטת הדרכה, אבל לאור המקור הדתי המפורש זה אפילו יותר קיצוני: פוליאנה אינה משחקת, היא מטיפה. פוליאנה אינה גילגי ולא הרפו מרקס, אלא ישו קטן ומנומש הגואל את אנשי העיירה. פוליאנה היא "השיה הקטנה" כפי שננסי המהימנה קוראת לה לאורך כל הספר: "שיה" כמו השה הקדוש, כמו "שה האלוהים הנושא את חטאת העולם". כלומר ישו כפי שתואר בפי יוחנן המטביל.

זאת ועוד: פציעתה של פוליאנה היא נקודת המפנה בעלילה. הכאב כמו מוסיף למשחק את המרכיב החסר של החסד והופך את פוליאנה למחוללת ניסים של ממש: היא מרפאת אלמנות מייאושן, מחזירה בתשובה אישה סוטה ("אישה צעירה מסוימת בעלת לחיים בצבע ורוד בלתי רגיל ושיער צהוב מוזר; אישה שנעלה נעלי עקב גבוהות וענדה תכשיטים זולים; אישה צעירה שהעלמה פולי הכירה היטב אותה ואת השם שיצא לה") ומאחדת אותה עם משפחתה. היא גורמת לזקן קמצן וגלמוד לאמץ ילד, מאחה את הלבבות השבורים של דודתה ושל דוקטור צ'ילטון, ואפילו מחזירה את כומר העיירה אל דרך הישר.

פוליאנה היא הילד הקטן שהפך את לבו של הענק האנוכי בסיפורו של אוסקר וויילד. לקראת מותו של הענק חוזר הילד ונגלה תחת עץ זהב עם פרות כסף ופרחים לבנים. הענק ממהר אליו ומבחין שכפות ידיו וכפות רגליו נקובות במסמרים. "אלה הם פצעי האהבה" מרגיע אותו הילד המופלא. "אתה הנחת לי פעם לשחק בגנך, היום אקח אותך אל גני שלי, גן העדן."

"אוה, אבל זה [המשחק] לא משונה – זה נחמד," טענה פוליאנה בהתלהבות. "ואנחנו שיחקנו כך תמיד מאז. וככל שזה יותר קשה, כך גדול יותר התענוג כשיוצאים מזה."

גם אבא שלי היה כומר כזה (הוא עדיין ישנו, ה"היה" מתייחס למקום שלו בילדותי) בעל לב של חב"דניק. הדת שלו היתה הציונות. היא היתה המקור המוחלט לשמחה ולגאולה. וכיוון שזר לא יבין זאת, אספר כאן את מה שסיפר לי יותר מפעם אחת: פעם, באיזו מלחמה, הוא הגיע לביקור אבלים במעברה. הבן נפל בקרב. בני המשפחה בכו. הנשים זעקו ויללו. המהומה היתה גדולה, ופתאום קמה הסבתא וקראה: "יהודים, מה אתם בוכים? תשמחו! הילד לא נרצח. הוא מת בקרב, בשביל המדינה!" ובמקום הזה היה אבי נאנח בהערצה, על הסבתא "שהראתה להם."

ועוד סיפור קטן. קטנטן (על האבסורד של המשחק): כשהייתי בגן ילדים היה לי שיער קצר ומקורזל. כשסירקו אותו הוא הזדקר לצדדים כמו בלורית השיבה המפורסמת של מנהיג מסוים. יום אחד הגעתי הביתה בוכיה: הילדים קראו לי בן גוריון. אבי אמר שזאת מחמאה, בן גוריון הוא איש דגול.

כשהייתי קטנה אהבתי את פוליאנה. קניתי את הספר לידידי כדי לחצוץ בינם לבין צערם. כשגדלתי גיליתי את התרמית. פוליאנה בגדה בי. במקום ההעצמה המובטחת היא נתנה לי טכניקה חלולה. פוליאנה ניצלה את תמימותי. היא חדרה לתוכי כגייס חמישי מטעם אבי. ועל כך קשה לי לסלוח. כי פוליאנה לא היתה סוכרייה סנטימנטלית נהדרת כמו הלורד הקטן. זה היה ספר חינוכי שמלמד אותך להשלים עם גורלך.

*

עוד גיבורות ילדות בעיר האושר:

 

עוד על ילדותי – לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

Read Full Post »

עדכון של הרגע האחרון – שבת בבוקר ה-31 לאוקטובר:

אירוע פתיחת הספרייה יתקיים על אף מזג האוויר

ציוד ההגברה יהיה קצת יותר פשוט מחשש לגשם

אבל איש מן האמנים לא רצה לוותר על ההופעה!

עם מטריות או בלעדיהן – כולכם מוזמנים לחגוג איתנו!


בשבת הבאה, ה-31 לאוקטובר בשעה 17:00 נחגוג בגן לוינסקי את

פתיחת ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב

נתחיל בטקס רשמי בנוכחות ראש העיר

ונמשיך ברצף מצויין של הופעות מוסיקה וריקוד

רוב ההרכבים הם מהקהילות אך יש גם נציגות מקומית איכותית מאוד

רומבה-צ'ה אפרו קובני

קפיצות שבט הדינגה

אמבסדורס הרכב אפרו-ביט של מוסיקאים ממדינות אפריקה שונות

ריקוד הבמבוק ריקוד מסורתי של נשים פיליפיניות עם מקלות במבוק

סיסטם עלי היפ הופ רוסי ערבי ועברי

אפריקן דיוואס (הדיוות האפריקאיות) הרכב שירה של נשים אפריקאיות

ריקוד נפאלי מסורתי וחושני

ריקוד גינאי אייבי גדעון ופאייר ואקוואה מגאנה

וקבוצת תלמידות ריקוד אפריקאי
נגני ג'ם בה

מארש דנדורמה (הרכב ישראלי) מצויין של 14 נשפנים

ריקוד הודי מסורתי לגברים ומקלות

עד הסוף – ג'ם מתופפים וריקוד

מסיבה בלי די ג'יי

גן לוינסקי* נמצא בפינת שדרות הר ציון ורח' לוינסקי

אפשר להגיע במיניבוסים של קו 4 וקו 5

זה כמעט בסוף המסלול של שניהם

קרוב מאד לתחנה המרכזית החדשה

ההופעות יתחילו מיד לאחר הטקס ויימשכו אל תוך הלילה

בואו לחגוג איתנו

והפיצו לכל העברים

התמונה הזאת מעבירה משהו משמחת והתרגשות הפתיחה. צילם אלדד מאסטרו

כדי לתמוך בספרייה באמצעות פיי פאל לחצו כאן

התרומות חיוניות להמשך קיומה וכולן – קטנה או גדולה יתקבלו בתודה ובשמחה!

 

ספריית גן לוינסקי לעובדים זרים ופליטים

על הספרייה באנגלית

אופטימיות להשאלה – כתבה על הספרייה בגלריה של עיתון הארץ

איך אפשר לעזור? (בהרבה דרכים!)

חדשות הספרייה – פוסט מתעדכן

ספריית גן לוינסקי הוקמה על-ידי ארטים, צוות אמנות בינתחומי, בסיוע מסיל"ה – מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה של עיריית ת"א, שממשיך ותומך בתפעולה.

Read Full Post »

מוקדש באהבה לבני נמר שהיה קורא ב"גילגי" שוב ושוב ומתגלגל מצחוק

אושר מזוקק. זה מה שהיה הספר הזה בשבילי.

היו עוד ספרים שאהבתי בילדותי. כמה וכמה. אבל אף אחד מהם לא גרם לי אושר כמו "גילגי". וגם עכשיו כשאני כותבת על הספר (שעדיין נמכר באותה עטיפה טורקיזית של ילדותי) אני חשה בפלא, באותה נהרה צוהלת וחגיגית שהתפשטה בכל גופי.

גילגי אינה רק הגיבורה הפרטית שלי. אני מכירה כמה ילדות לשעבר, טום בויז כאלו, ששאבו נחמה גדולה מפראותה. אני מבינה אותן. אבל אני לא סבלתי ממצוקה מגדרית. אולי משום שגדלתי במשפחה של נשים דעתניות ודודות גדולות עם פה שנון ומלוכלך. מעודי לא רציתי להיות בן, אבל שנאתי להיות קטנה. שנאתי את הידיעה שכל מי שגדול יותר וחזק יכול להתעלל בי (למשל לזרוק עלי אבנים כל הדרך מבית ספר, עד שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון, תניס אותו בהשפרצות מצינור הגינה), או גרוע מזה – להחליט עלי.
כל כך רציתי להיות אדונית לעצמי. אבל לא היה מה לעשות בנידון. רק להשעות את עצמי, לחיות במחתרת. ולתוך המחנק הזה פרצה לה גילגי.
אם אני צריכה להסביר למה אושר, למה דווקא "גילגי", יותר מכל ספר אחר – התשובה ברורה: בגלל החירות כמובן. גילגי היא הגיבורה החופשייה ביותר בעולם.

ספרות הילדים מלאה יתומים; משלגייה ועד אוליבר טוויסט, מאן שרלי ועד הארי פוטר. זה ברור. חסות הורית הלא מנטרלת מראש כל הרפתקה, מייתרת את המסע הגדול מן הכאב והסכנה אל הבטחון והאושר. היתומים הספרותיים היו נפלאים. ביליתי שעות מענגות בחברתם. אבל גילגי היתה זן אחר, מיוחד. היא לא נאבקה בדרקונים, מכשפות ואפוטרופסים אכזריים. גילגי ניצחה את הדיכוי של היומיום שהיה בעיני הנורא מכולם. גם משום שהיה שלי, וגם משום שהיה סמוי מן העין (כמו שקוראים ללחץ דם "הרוצח השקט").
הכל נראה נורמלי, מוגן, חיובי. בייחוד אם חושבים על הילדים בהודו שאין להם מה לאכול. לי היה לחם ושוקולד. מחסה מהגשם. משפחה. אבל המחיר, המחיר היה החירות.

ספרים רבים מוקדשים למצוקתם של מבוגרים הלכודים בעבודה לא מספקת, בחיים מנוכרים. אבל כמעט אף אחד אינו נותן דעתו על חוסר החירות של ילדים, על חוסר האותנטיות של חייהם. לא סבלתי מדיכוי יוצא דופן, אבל מי שסיפק לי מזון ומחסה החליט גם מתי אקום ומתי אשכב, לאן אלך או לא אלך, מה אעשה ואיך אגיד ומה אלבש. וזה היה נורא.
ואז באה גילגי.
אסטריד לינדגרן כתבה את פנטזיית היתמות שלי. אמא של גילגי מתה בלידתה ואביה אבד בלב ים. לא מדובר בהורים "רעים". אין הורים "רעים" בספר! ועם זאת – גילגי מאושרת ביתמותה, כפי שנכתב בפשטות כבר בפיסקה הראשונה:

בקצה של עירה קטנה אחת מצויה גינה עתיקה ובה עומד בית ישן. בבית הזה גרה גילגי. גילגי גרבי היא בת תשע, וגרה שם לבדה, לבדה. לא אב לה ולא אם. דבר זה אולי נוח מאד, שהרי אין מי שמצווה עליה לעלות על משכבה דווקא ברגע המשעשע ביותר, ואין מי שיכריחנה לשתות שמן דגים כשחשקה נפשה בסוכריות.

שימו לב ל"לבדה, לבדה" הכפול הזה. פעמיים כי טוב.
ובסוף הספר, אחרי שגילגי מחליטה לחיות לבדה בבית קונדס, במקום להצטרף לאביה:

–          עשי כרצונך! אמר, סוף סוף כך נהגת מאז ומעולם!
גילגי נענעה את ראשה כסימן הסכמה.
–         נכון, כך נהגתי מאז ומעולם, אמרה בשקט.

ואחרי עוד כמה חיבוקים משקשקים וחילופי דברים נלבבים ("את צודקת כתמיד, בתי") על חשיבותם של חיים מסודרים לרווחתם של ילדים, גילגי מסכמת: "ללא ספק טוב ביותר לילדים לחיות חיים מסודרים במקצת. על אחת כמה וכמה כשהם זוכים לסדר אותם בעצמם."

וזהו. חד וחלק. פשוטו כמשמעו. בלי האירוניה העדינה של שלום עליכם למשל, שמזיל דמעה מעל לראשו של מוטל ("אשרי יתום אני") בן פייסי החזן.
המספרת, תבוא על הברכה, נותנת לגיבורה שלה גיבוי מלא: היא מציידת את גילגי בכוח פיסי עצום (יותר משל אביה, ויותר משל אדולף, כן, אדולף, האיש החזק בקרקס), ובארגז של מטבעות זהב, כלומר בעצמאות כלכלית. היא מניחה לה לעשות כל מה שאסור: להעדר מבית ספר, לפצח ביצה על הראש, לשקר בלי חשבון.
כשהגברות של מסיבת התה מתלוננות על העוזרות שלהן, גילגי בודה את מאלין, עוזרת מן הגיהנום ששירתה כביכול את סבתה: שחורה מלכלוך, נובחת, נושכת, גנבת פסנתרים, מנפצת כלים בפטיש, חומדת את החזייה הוורודה של גבירתה ומעזה להחמיץ לה פנים על המזלג שתקעה באזנה. הסצנה הזאת, שבה משתלטת גילגי בפטפוטיה על שיחת הגברות, היא פרודיה לא מעודנת במיוחד על צרות אופקיהם של המבוגרים.
זאת ועוד: גילגי משקרת מטעמים שונים ומגוונים; כדי להסיח את הדעת וכדי להתפאר (כשהיא מספרת למורה למשל, כיצד הרגה נחש רגזן באורך ארבעה עשר מטרים שזלל כל יום חמישה הודים ושני ילדים לקינוח) או כדי לבסס ולהצדיק את החלטותיה והעדפותיה המשונות (היא מעדיפה את שנת הלימודים בארגנטינה שיש בה בעיקר חופשות, וימי הלימוד המועטים מוקדשים לזלילת סוכריות).
מעבר לתענוגות הדימיון וההשתטות, השקרים הם בעצם פרודיה על האופן שבו מנצלים המבוגרים את יתרון הידע שלהם כדי לגַבּות את דרישותיהם המופרכות. (מופרכות בעיני הילדה שמתרעמת על היתרון הלא הוגן של "יש ילדים בהודו…", "כשתגדלי תביני", וכולי).

וגילגי אינה מסתפקת בצפצוף על נימוסים ומוסכמות. היא עושה גם את הדברים האסורים באמת, המסוכנים: היא קופצת מהגג, היא נוגסת בפטרייה לא מוכרת, היא מערה לגרונה קוקטייל שלם של תרופות…
לעיתים נדמה שהספר כולו אינו אלא תשובה מורחבת לנזיפה הקבועה המרחפת מעל ראשי ילדים: "זה לא משחק!" גוערים בהם. אז זהו, שֶׁכּן, אומרת לינדגרן. הכל משחק אצל גילגי, ואין שום השלכות: היא לא נפצעת ולא נענשת. היא לא מסתבכת. היא אפילו לא סובלת מנידוי חברתי. המורה מגלה סובלנות מפתיעה. הוריהם של טומי ואניקה אינם חוששים מהשפעתה הרעה. הם אינם אוסרים על ילדיהם להתרועע עמה.

אני לא זוכרת איפה קראתי שהגירסה הראשונה של הספר היתה עוד יותר אפלה ואנרכית. שהיא יצאה לאחרונה בשוודיה, במהדורה מוגבלת. הייתי נותנת הרבה כדי להניח את ידי על עותק (באיזו שפה שאני יכולה לקרוא). כדי לבלות עוד קצת בחברת הילדה עם השידה המלאה אוצרות והקוף והסוס במרפסת, הסופר-גירל הליצנית שמציירת על הרצפה וישנה כשרגליה על הכר, שמתענגת על החופש לנסות, לעצב את חייה בעצמה.
אחד משיאי הספר מתרחש כשהמורה מתקנת לגילגי תשובה שגויה בחשבון. גילגי לא מתרשמת. היא אפילו קצת מתפלאת על המורה: אם היא יודעת את התשובה, למה היא שואלת? (ובאמת – מה הטעם בלימוד כשהתשובות נתונות מראש?)

"גילגי" לא היה רק ספר בשבילי. הוא היה מקום. מקלט זמני וירטואלי, עד שאגדל ואהיה עצמאית. אבל "גילגי" הוא גם ספר חשוב ופורץ דרך בכל קנה מידה. לאו דווקא מסיבות מגדריות (מי שמתחיל במגדר ייתנגש בסיבוב הבא בתקינות של "מלך-כושים" וכולי). "גילגי" הוא ספר חשוב בגלל החתרנות ובגלל ההומניזם. בגלל האור שהוא זורה על הנפש האנושית. כי גם ילדים הם אנשים. רק צעירים יותר.

*

ובשולי הדברים: למתי המעט אשר אינם יודעים – בשוודית קוראים לה פִּיפִּי. כמובן שהיה צריך לשנות. אבל מה רע בגילגי? מה פתאום בילבי?
וגם – הפוסט הזה הוא ראשון מתוך כמה על גיבורות הילדות הספרותיות שלי.

עוד גיבורות ילדות (גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון או סופי קאל של הילדות, פוליאנה ואני, מוכרת הגפרורים הקטנה)

עוד על ילדוּתי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

בדיוק כפי שזכרתי

פרוייקט מרי דה מורגן

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

וגם המלצה חמה חמה על שוטי אמא שוטי / לין ג'ונל, פטרה מאדרס
ספר מופלא לגיל הרך יותר (3-7) שעוסק בעדינות רבה בדיוק באותו נושא
התרגשתי עד דמעות (וזה לא קורה לי כל יום)

Read Full Post »

3 סיפורים אמיתיים

*

1.
גרנו באמצע יער ליד סנטה קרוז. מהבית שלנו ראו רק עצים. בלילה היה חושך מוחלט ושקט מוחלט חוץ מרשרוש אקראי של צבי או רקון. כשלושה שבועות אחרי שעברנו לשם מישהו דפק בדלת. פתחתי. שתי הגברות שעמדו שם נרתעו בבהלה: "חשבנו שיש לך כלב". הן באו לדבר על אלוהים. "שיחת נשים," הן הסבירו, "כמו שאנחנו מחליפות (share) מתכונים".

ככה זה נראה ממדרגות הבית

*

2.
פעם, בטיול למונטריי, הייתי כל כך רעבה שהתפתיתי להכנס לאחת מאותן מסעדות המוניות לתיירים. מלצר גבוה ונאה כמו בובה של חלון ראווה הגיש לי את המנה שבחרתי. היה לה ברק מוזר של קיא ומין ריח מעוקר של מיקרוגל. כעבור איזה זמן חזר המלצר. הוא התעלם מן הצלחת המלאה שלי ושאל במאור פנים איך האוכל. אמרתי לו את האמת: זה הדבר הנורא ביותר שהוגש לי אי פעם. הוא לא היסס: Thank you for your honesty הוא אמר במאור פנים.

*

3.
כשנכנסתי לחנות הבדים בסקוטסדייל היתה שם רק לקוחה אחת, אישה צעירה כבת שלושים, אולי קצת יותר, שנרשמה לחוג הקווילטינג של החנות; שמנמנה, לבושה במכנסי ברמודה וטי שירט ורוד, שערה החום והחלק מכוסה במטפחת ראש קטנה משולשת. היא התרגשה כמו ילדה מפתיחת החוג וביררה שוב ושוב את הימים והשעות. לרגע השתתקה, ופתאום אמרה: "יש לי את התינוק המקסים ביותר בעולם. הוא כל הזמן שמח."
המוכרת הצביעה עלי: "לה יש ילד מקסים," אמרה (נ' נלווה אלי בפעם הקודמת).
האישה שאלה בן כמה הוא. שלוש עשרה. "גם לי יש בן שלוש עשרה ובן חמש עשרה," אמרה האישה, "נתתי להם לבחור את השם של התינוק, והם קראו לו ז'ורל, על שם אבא של סופרמן מכוכב קריפטון. גם הם היו ילדים מקסימים אבל הוא כל הזמן שמח. גם הם היו שמחים אבל הוא כל הזמן שמח. יש לי את התינוק הכי מקסים בעולם."

*
ובשולי הדברים: מה שמשותף לסיפורים ולתרבות האמריקאית שחוויתי, הוא סוג של השטחה וערבוב; מתכונים ושיחות תיאולוגיות – הכל נמצא פחות או יותר על אותו מישור. הילדים נתנו שם לתינוק לא בגלל ליברליות ושיתוף, אלא מין חוסר אבחנה בין ילדים להורים. וגם קשה להעביר את האופן שבו היא אמרה אבא של סופרמן מכוכב קריפטון, כאילו היה כזה באמת. והשמחה, הו השמחה.

עוד זכרונות מאמריקה  (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח

הילדים שרצו לקרוא

אה, אה, אה, אה!

מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס    

Read Full Post »