Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שמוליקיפוד’

התכוונתי להמשיך ולכתוב על הטירה הקסומה, ופתאום נשבה הרוח…

כריכת "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד, איירה מאיה שלייפר.

היה היה בוסתן ובו צמחו עצי פרי וזיתים.
ובין החרובים, התאנים, הרימונים והתותים
עמוד עמדו שלושה בתים.

עדן גר בבית האבן המוקף חומה.
מעין גרה בבית הבנוי מאדמה.
תמרי גרה בבקתת העץ הכתומה.

ושועל אחד קטן
גר במאורה מאחורי שיח הפטל הקוצני
בצד השני של הבוסתן.

כך נפתח סיפורה של גלית ראב"ד. שלושת הילדים הם חברים טובים בדרך כלל אבל עכשיו הם שרויים בריב. בכפתו של גור השועלים נעוץ קוץ. ואז נושבת רוח ופרי נושר על ראש כל ילד ומעורר משחק דמיון. ואחרי שגם הכעס שוכך ונעלם, כולם, כולל השועל הקטן, שמים את פעמיהם לבריכה שבלב הבוסתן. ובינתיים שוקעת השמש. הילדים נותנים לשועל הרעב את הפירות שאספו וחוזרים הביתה וגם השועל חוזר למאורתו ושם הוא מתכרבל וחולם על הילדים.

וזהו פחות או יותר: יום בבוסתן; אור מתחלף ומשבי רוח. אבק של אגדה במרחק נגיעה מכתיבה על טבע בעברית, שעל חסרונה התלונן עידן לנדו לאחרונה.

נחום גוטמן, "קטיף תפוזים בנווה צדק" 1967. אבק האגדה השורה על ציורו של גוטמן (שגם בתוכו מזדהרת בריכה) קשור לאור. חלקים מן התמונה קורנים ואחרים שרויים במין אור שהוא לא יום ולא לילה. ראו אצל מאיה שלייפר בהמשך.

.
רבא"ד מעדיפה הלך נפש על עלילות גבורה (למורת רוחה הקלה של הקוראת שוחרת ההרפתקאות) אבל מעבר לליריות מתייחדת כתיבתה בסגולה יקרה ונדירה; למילים שלה יש תיבות תהודה שמעשירות ומסמיכות את הטקסט. הראשונה והפשוטה מכולן היא שירו של אהרן אשמן, שיר כמעט עממי ברוח אמא-אווזה ללחן גרמני-עממי שהוליד מן הסתם את הסיפור:

רוּחַ רוּחַ רוּחַ רוּחַ,
בַּפַּרְדֵּס נָפַל תַּפּוּחַ.
הוּא נָפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ.

אוֹי חֲבָל חֲבָל חֲבָל חֲבָל
עַל תַּפּוּחַ שֶׁנָּפַל,
שֶׁנָּפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ!

ראב"ד מסלקת בעדינות את גרעין המוות והקינה משירו של אשמן, והופכת את הפירות הנופלים למנחות של נדיבות והשראה.

הגיבורים הקטנים מתעודדים מהופעתם אבל עוד לא נרפאו מכעסם. "רק השועל לא התרגז על כלום ולא כעס על שום חבר, כאילו מעצמו ידע שגם מה שכואב – עובר," אומרת רבא"ד. ובאותה נשימה היא מספרת ש"הרוח הסיעה ענן תפוח. צל הענן נפל על הבוסתן" וכל הרוגז נמחק. כמו בשיר השמיימי של אנדה עמיר:

על ענן כביש
רץ ענן חמור,
ועליו ענן איש
מנגן בענן כינור.
פתאום נושבת רוח,
מחמור נשאר רק צל,
האיש כולו נפוח,
ובידו מקל –
ואחר רגע קל
הכל עבר, חסל.

והשלישית והמשמעותית בתיבות התהודה שייכת לבריכה שבלב הבוסתן.

בריכה עתיקה התחבאה בלב הבוסתן,
ואותה חיפשה תמרי, וחיפשו גם עדן וגם מעין.
כל החורף נקוו בבריכה מי הגשמים,
ובאביב טבלה בפרחים – סגולים, צהובים, אדומים.
בקיץ חלמה על מים כל הימים,
ובסתיו כמו עכשיו, השתכשכו בה מי יורה חומים.

ראב"ד מתארת את השתנות הבריכה לאורך השנה ואצל מאיה שלייפר היא משתנה מאיור לאיור:

מאיה שלייפר, ארבעה פרטים מאיורי "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד. גלגולה של בריכה.

חגיגת ההשתנות הפלאית (מה שמשתנה, על פי המאגיה, יכול גם לגרום לשינוי) מובילה עד לבריכה הנפלאה של ביאליק; פיסת טבע, ילדות, חלום ויצירה, שבתי שיר שלמים מוקדשים להשתנותה: בבוקר, בליל ירח, ביום סערה, עם שחר… את השירה כולה אפשר לקרוא פה. זאת הפתיחה:

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.

התכוונתי לקטוע את הציטוט ב"חלום עולם הפוך", כי בבריכה החולמת של ראב"ד אין דגי זהב. אבל כשרפרפתי על פני הבריכה הרחמית עד כדי אולטרסאונד של מאיה שלייפר, ועל פני השועל המשוכפל (שלייפר בחרה לצייר את מעשיו בו זמנית) נראו לי השועלים המשוכפלים כדגי זהב באפלולית בין הערביים שאופפת את הבריכה. אני מקטינה את האיור כדי לחלוק את התעתוע:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

והנה גם האיור הנפלא מכולם. לחצו להגדלה:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

שלייפר מאחדת שמיים וארץ כמו בשירה של לאה גולדברג: חתיכה של שמיים/ מצאתי ברחוב,/ … חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה. (מתוך "מה עושות האיילות"). הערב יורד על הבוסתן והבריכה עדיין תכולה וקורנת כמו סוג של הגיגית, מצרפת טבע, חלום ומשחק; אם תבחנו פעם נוספת את ההשתקפויות ההפוכות של הילדים, תגלו שהן מחופשות לבעלי חיים כמו בפורים: קוף, אריה וציפור כנף.

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד (תקריב מסובב)

השועל על פי עדותה של ראב"ד, אמנם חושב את הילדים לגורים משונים, אבל התחפושות לא שייכות לתחום המטמורפוזה אלא לתחום המשחק. הטבע מעורר את הדמיון והיצירה.

הֶרְמזים מושתלים יכולים לצאת יומרניים ומאולצים, או סתם מגניבים באופן שטחי ומעל לראשם של הילדים (כמו הבדיחות בסרטי אנימציה אמריקאיים). ההדהודים שעליהם אני מדברת אינם מעל לראש וגם לא מתחתיו. הם מטעינים את הטקסט בשכבות ומרחבים. הם השורשים התרבותיים שמזינים אותו בצד נופי הגליל. הלוואי שיוצרים רבים יותר לילדים יניחו למטען התרבותי שלהם לחלחל ליצירה.

ועוד משהו:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

.
הסוף הטוב נשחק מעט בקצוות, (לפחות לבעלי ראדר של עצב ובדידות כמו שלי). בתחילת הסיפור נראה שרבא"ד גוזרת גזרה שווה בין גור השועלים לגורי הילדים: כל אחד מהם גר בבית גידול משלו, וכל אחד מהם סובל ממצוקה זמנית של ריב או של קוץ.

סיום שמוליקיפוד. איירה שושנה הימן. בשום מקום לא רואים את אמא ואבא של גדי.

אבל בסוף הסיפור חוזר כל ילד לחיק משפחתו ורק השועלון נותר בבדידותו כמו גדי אחרי שנפרד משמוליקפוד. אמא ואבא של גדי לא נראים בשום מקום. וגם לשועלון נותר רק לחלום על חברים דמיוניים. וכמו שאמר עגנון בשעתו, "אין כאן משום נחמה גמורה."

*

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.
זה שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.

גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם.
אָדָם הוּא רַק אָדָם,
הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים.

אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר,
לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר
קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ
לְלֹא קשִׁי נִכָּר.

אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר
מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם:
שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם.

(נתן זך)

*

עוד באותם עניינים:

על לשבור את החזיר מאת אתגר קרת ודוד פולונסקי

על מעיל ושמו שמואל, מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

*

ובלי שום קשר

Read Full Post »

זוהי רשימה שניה על שמוליקיפוד מאת כוש. הרשימה הראשונה עסקה בטקסט וחשוב להקדים ולקרוא אותה כבסיס לדיון באיורים.

במפתיע או לא – מה שמתרחש באיורים של שמוליקיפוד דומה למה שמתרחש בטקסט: החזות הפשוטה והתמימה של ספר ילדים רגיל מסתירה שלל אנומליות וצרימות.

למעשה, כמה מן האנומליות כל כך מוחצנות שלא ברור לי איך לא משכו תשומת לב עד עכשיו. קודם אצביע עליהן ואחר כך אנסה להבין.

*

איפה ההמשכיות?
נתחיל מהקונטיניואיטי, כלומר בעיית ההמשכיות: הסיפור מתרחש במשך פחות מיממה בחדרו של ילד חולה. בתחילת הסיפור מוזכרים החמורים על הפיג'מה שלו. אין לו סיבה להחליף פיג'מה, ובכל זאת – בתשע הכפולות שבהן מופיע גדי הוא לובש שלוש (ולפי ספירה מחמירה – ארבע) פיג'מות שונות. ורק על הראשונה יש חמורים.

מתוך שמוליקיפוד – פיג'מה מס' 1 בדוגמת חמורים

מתוך שמוליקיפוד – פיג'מה מס' 2 – כתומה חלקה

מתוך שמוליקיפוד – פיג'מה מס' 3 – כתומה כמו הקודמת אבל עם כפתורים

.

ובדומה לפיג'מה, כך גם התסרוקת: השערות של גדי אמנם "עומדות כמו קוצים", אבל אך ורק בכפולה שבה זה נאמר (תמונה בהמשך, ובינתיים אתם יכולים לראות למעלה את הראשים המסורקים למשעי). ובהמשך לכך – רק בעמוד אחד יש לגדי פתאום לחיים עגולות וסמוקות (תמונה והסבר בהמשך).

ועוד לא אמרנו כלום על יחסי הגודל בין גדי לשמוליקיפוד שהולמים את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, יותר מאשר פנטזיה צנועה וסולידית כמו שמוליקיפוד. למעלה, בתמונת פיג'מת הכפתורים, אפשר לראות כמה שמוליק קטן ביחס לגדי, וכאן למטה הוא גדל וגדל…

.

כמה מבעלי המוח המשפטי שביניכם, אולי רוטנים עכשיו שאני טועה ומטעה. יחסי הגודל הנזילים אינם מתקיימים באותו עמוד אלא באותה כפולה. זה לא נחשב, כי כל עמוד הוא אוטונומי; דמות אחת מצוירת בתקריב והאחדת מצויר ממרחק, זה לא אותו "פריים", הגודל לא השתנה, רק הקנה מידה!
אלא שזאת לא אני, זאת שושנה הימן המאיירת שמטליאה את צמדי העמודים לרצף אחד; אם באמצעות כתם רקע המשכי (ראו למעלה), ואם באמצעות פסי העיטור שחוצים את גבול הכפולה וכמו מטליאים-מדביקים את צמד העמודים זה לזה, או "חופרים מנהרה" ביניהם, או כל דימוי אחר שיוצר רצף טריטוריאלי (ראו למעלה).

*

הפסקת עיטור
ואם כבר הגענו לרצועות העיטור, כדאי לעשות הפסקה קטנה לטובתן; הרצועות הן חלק מהשפה החזותית של שמוליקיפוד. הן מורכבות ממוטיבים משוכפלים המסודרים על פס שחור עבה כמו סורגי המיטה, ולעיתים על פס כתום או אפילו ללא פס בגלל.
תפקידם של המוטיבים האלה אינו רק דקורטיבי-משחקי. הם מתפקדים כהדים חזותיים-רגשיים המשכפלים ומחדדים את נושא הכפולה. למשל:

1. (פרט) חברים שונים עומדים יד ביד ומחדדים על דרך הניגוד את מצוקתו של גדי ("לחברים שלי אסור לבקר אותי," "אין לי חברים").

2. (פרט) כשהחברות בין גדי לשמוליקיפוד נולדת, מופיעים בעיטור קיפודים, וביניהם גדי'ם כתומי פיג'מה עם שערות קוצים – בעיטור, אגב, היכן שהרגש שולט – יש לגדי קוצים כמו לשמוליק, תמיד. וכאן גם אפשר לראות שהבסיס של פסי העיטור הם בעצם סורגי המיטה.

3. (פרט) קיפודים בין פרחים. ואם תהיתם מניין צצו הפרחים, הרי אין להם זכר בטקסט, המקור הוא הלחיים הסמוקות של גדי הנרגש והמאושר והמלא אהבה, שהופכות באיור למרכזי פרחים עתירי צוף.

שמוליקיפוד – הפרחים והלחיים, פרט

4.  (פרט) על פס העיטור מימין – שני קיפודים על כל תות: אחד מייצג את שמוליקיפוד והאחר את גדי, שחולקים כל תות ותות על פי הסיפור. ויש גם פס עיטור נוסף של תותים בלבד, חדוות השפע והמתיקות.

5. (פרט) שוב שתי רצועות עיטור באותו דף – רצועת חברים שבה כל צמד שמוליקיפודים פונים לגדי, ורצועת פרידה – שבה כל השמוליקיפודים צועדים מהגדי'ם והלאה.

ואם מישהו חושב שלקראת הסוף המאיירת ויתרה על העיטור – הוא טועה. היא פשוט משתמשת בסרט המתפתל של העקבות כברצועת עיטור. הנוזליות והאלכסוניות החריגה רק מדגישות את הרגע הדרמטי (תמונה הלאה, בהמשך).

*

ואם כבר מדברים על רצועות עיטור, לא התאפקתי והבאתי אחת מתוך "יש לי חבר והוא אחר" ספר נפלא על ילד אוטיסט, שאוייר על ידי ציירים אוטיסטיים. במקרה הזה השיכפול העיטורי הוא הד של החזרתיות האוטיסטית. (עוד על הספר הזה ביש לי משהו עם אוטיסטים)

מתוך "יש לי חבר והוא אחר" מאת עדנה מישורי. צייר עמיר באי. פס העיטור משכפל את צג המחשב.

*

קולאז' וקוביזם
פסי העיטור של שמוליקיפוד, מחברים כאמור, בין דפים שקנה המידה שלהם שונה – ויוצרים אפקט קולאז'י.

הקולאז' הומצא על ידי פיקאסו בתקופה הקוביסטית. והקוביזם הוא זרם אמנותי שבו "שוברים" הציירים (והפסלים) את האובייקט ומציגים אותו מנקודות מבט שונות באופן סימולטני.

פיקאסו, דיוקן קוביסטי של מרי תרז וולטר

.

ולא סתם נטפלתי לקוביזם, כי יש עוד אנומליה אחת אחרונה ב"שמוליקיפוד" שדוחפת את האיורים לעבר הקוביזם: לא די שיחסי הגודל משובשים, גם נקודת המבט שממנה מצוירות הדמויות שונה, ויוצרת אפקט של מין קוביזם לטנטי. זה חל על כמה וכמה כפולות אבל בולט במיוחד בשתיים האחרונות:

בכפולה שלמטה גדי היה אמור לעמוד בפרופיל מול שביל העקבות ושמוליקיפוד המתרחק, אבל שושנה הימן העמידה אותו בצד השביל ובחרה לצייר אותו מגבו וכך יוצא שהוא משקיף אל הטקסט.

ושימו לב גם לפס העקבות המשמש גם כפס עיטור

באיור האחרון זה הכי מוחצן: שמוליקיפוד מצויר מהצד בעוד שההורים מצוירים מלמעלה (ושוב רצועת העיטור מלחימה את התמונות לקומפוזיציה אחת).

*

ולפני שנמשיך, סיכום קצר של מוזרויות : חוסר המשכיות בפרטים (פיג'מה, שיער, לחיים), בקנה מידה ובנקודת המבט.

מה המשמעות של כל זה, אם יש בכלל משמעות? מי זאת המאיירת הזאת? שואל אהוב ליבי שמציץ בהשתאות מאחורי גבי, ומתכוון שאולי היא סתם רשלנית, אולי היא פשוט לא יודעת לצייר.

ובכן, לצייר היא יודעת, שושנה הימן. אחד הדברים הנפלאים בשמוליקיפוד הוא העושר והגיוון שהיא מצליחה להפיק מאמצעים כל כך מוגבלים ומינימליים. אם ניקח את פסי העיטור למשל – לא רק הנושא שלהם משתנה, אלא גם מיקומם; באמצע הדף או בקצה, על חצי צלע או על צלע שלמה, על פס כתום או שחור, או בלי פס בכלל, או משני צדי פס וכן הלאה והלאה.

והעולם ומלואו שהיא מפיקה משחור וכתום, שבהם היא משתמשת פעם כפשוטם ופעם בגוון מחוק של כתמים וצללים. כשהייתי קטנה הייתי מייבשת פרחים בתוך ספרים והם היו משאירים בתוכם סימנים, כתמים, שיכפולים חיוורים של עצמם. תחושת הרפאים, הכתם והשימור קיימות גם בשמוליקיפוד.

הכתם הכתום בצד שמאל כאילו ייבשו את שמוליקיפוד בין דפי הספר

כתמי תותים בשמאל הכפולה

וזה הדבר הנפלא העשיר והחמקמק של הספר: הצד הפורמליסטי-משחקי של האיורים מצטלב מדי פעם בצד הרגשי. לא יותר מדי. נוגע, מעביר מין זרם וממשיך הלאה; הסורגים העבים והשחורים של המיטה והחלון כמו משתחררים ממקומם ומגדלים מיניאטורות רגשיות אבל גם מצחיקות, כוראוגרפיות ודקורטיביות. בתמונה אחת יש לגדי שיער אפור של זקֵן (ראו למעלה). הפיג'מה שלו עדיין בכתום עז. גם זה סוג של קולאז' וחוסר המשכיות ושבר ותלישות. הפיג'מה המתחלפת יכולה להעיד על לילות רבים של בדידות ופנטסיה שכמו זוקקו למפגש אחד. הפרופורציות המשתנות מעידות על חוסר בסיס ויציבות, חסך בדבר הזה (אהבה) שמאחה ומאחד. הדמויות מצוירות מנקודות מבט שונות כי הן בודדות ביחד. המון עצב ובדידות אבל גם חדווה גדולה של משחק, של כיוונים וגדלים וצבעים וצורות. יש קשר בין הסדק והשבר וההמצאה, ואין הרבה דברים שמשחררים מכאב ופותחים מרחב כמו המשחק בצורה המופשטת הטהורה.

לצערי, איני יכולה להתפנות עכשיו לחקור את ציוריה של שושנה הימן. אני בטוחה שדברים שהעסיקו אותה כציירת זלגו לאיור, בדיוק כמו ששירתו של ט. כרמי זלגה לסיפור. ספרו הראשון שפורסם ארבע שנים לפני שמוליקיפוד, נקרא "מום וחלום", צירוף המתאר יפה גם את מצבו של גדי.

ועדיין, איוריה של שושנה הימן לשמוליקיפוד הם קסם גדול: קסם העושר מכלום, וקסם אחיזת העיניים: ספר עמוק ומורכב שנראה תמים ופשוט, שחודר ישר לתת מודע, שצומח בטבעיות מתוך המודרניזם והאוונגרד. ספרים כמו שמוליקיפוד היו השער שלי לאמנות כפי שהבנתי בדיעבד.

*

עוד יצירה לילדים שצומחת מן האמנות והאוונגרד

*

עוד על איור (רק קישורים שלא הופיעו ברשומה הקודמת)

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

הרהורים על איורים

שמלת השבת של אורה איתן (1) (ויש גם 2 ו-3)

האדם הוא שילוב בין צמח וציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן והאיורים של מרג'ה

השריטות של לנה גוברמן

*

Read Full Post »

אין הרבה ספרים החרותים בזכרוני מתקופת הילדות המוקדמת לפני שלמדתי לקרוא (סדרת גיבורות הילדות שלי שייכת כבר לאחרי). על ויהי ערב כבר כתבתי כאן. וכרגע עולים בדעתי רק עוד שלושה: בוא אלי פרפר נחמד של פניה ברגשטיין ואילזה קנטור, מור החמור של לאה גולדברג ורות שלוס, ושמוליקיפוד של כוש (כוש = ראשי תיבות של כרמי ושושנה, כלומר, המשורר ט. כרמי ואישתו האמנית שושנה הימן), שלו מוקדש הפוסט הזה.

מעבר לסיפור הפעוטות הפשוט נחבא ספר מורכב מבחינה רגשית, צורנית ותודעתית. את הדברים הבאים לא יכולתי לבטא בגיל שלוש אף שחשתי בסתירות. הן עיכבו והטרידו וריתקו אותי. הפוסט הזה (והבא) הם הסבר מאוחר לילדה שהייתי.

.

שמוליקיפוד, הכריכה הקדמית

.

וראשית התקציר למי ששכח:
גדי החולה שוכב במיטתו עצוב ובודד. פתאום הוא שומע רשרוש בחלון ורואה כדור עם קוצים וראש קטן מציץ מלפנים. זהו שמוליקיפוד. גם הוא היה בודד וחיפש חבר. לשניהם, כפי שמסתבר בהמשך, יש קוצים על הראש, אף שגדי אינו מסוגל להתכדר. השניים מתיידדים. גדי מכבד את שמוליק בתותים ומרשה לו לישון בקופסת הצעצועים. הוא משאיר לו קצת תותים ללילה, למקרה שיהיה רעב. אלא ששמוליקיפוד מתהפך בשנתו וכשהוא מתעורר התותים משופדים על קוציו. גם כשגדי פולֶה אותם שמוליק לא מתעודד. הוא רוצה הביתה. אמא ואבא שלו מחפשים אותו ודואגים לו. גדי מגלה הבנה. לפעמים גם אבא ואמא שלו מחפשים אותו ודואגים לו, הוא אומר. הידידים נפרדים, ובקצה-קצה הספר אמנם רואים את אמא קיפוד ואבא קיפוד ממתינים לשמוליק קיפוד שלהם.

*

עצב ובדידות הם המנוע של הספר. האקספוזיציה הנפרשת על פני העמוד הראשון מוקדשת לעצב של גדי ולבדידותו המוחלטת:

גדי חלה: הוא שכב במיטה ואמר לעצמו: כמה עצוב לי. לחברים שלי אסור לבקר אותי. אני חולה – אני שוכב לבד במיטה. אין לי חברים. רק החמורים על הפיג'מה שלי. אבל אי אפשר לדבר איתם. כמה עצוב לי.

גם שמוליקיפוד כמסתבר, היה בודד: "גם אני חיפשתי חבר, גם לי היה עצוב לבד," הוא אומר לגדי. ויש עוד הרבה מן המשותף בין שני הידידים: לשניהם יש קוצים על הראש, שניהם אוהבים תותים (שאותם הם אוכלים הכי ביחד שאפשר; גדי אוכל מחצית מכל תות וזורק את המחצית השנייה לשמוליק). ההורים של שניהם מחפשים אותם ודואגים להם לפעמים.

ובשורה התחתונה: במישור העלילתי החיצוני – שמוליק קיפוד הוא החבר הפלאי שגואל את גדי מבדידותו.
במישור אחר (יותר עמוק ומשכנע) הם תמונות ראי זה של זה.

זאת ועוד: הסיפור נפתח בגדי ומסופר מנקודת מבטו. לכן טבעי להניח שהוא הגיבור. אבל הקרדיטים חולקים על זה:

קרה ל: שמוליק
ראה: גדי
כתב וצייר: כוש
הוציאה ספריית פועלים

כלומר, על פי הקרדיטים (ועל פי שם הסיפור) הגיבור הוא בכלל הקיפוד, יצור שבדידות מוּלדת אולטימטיבית נגזרת מן האנטומיה שלו. כפי שכתבה אנדה עמיר פינקרפלד:

רצה פעם הקיפוד/ עם מישהו לרקוד,/ אך לא מצא לו כל חבר,/ כולם אמרו: הנך דוקר.
מה לעשות, מה לעשות,/ כשקיפוד רוצה לרקוד?
הלך הלך לו כל היום/ מבלי נוח, מבלי דום,/ הלך, הלך, פתאום עמד / – ולבדו רקד".

גם לגדי, כפי שנאמר בסיפור, יש קוצים על הראש (כלומר הוא ילד-קיפוד) אבל בניגוד לשמוליק, הוא חסר הגנה, אין לו יכולת להתכדר כשהוא פוחד. ובכלל הוא במצב יותר קשה מבן דמותו החייתי. לא רק שהוא מרותק למיטתו בזמן ששמוליקיפוד יוצא למסעות – לשמוליק יש אבא ואמא שדואגים לו, רואים אותם באיור, בדף האחרון של הספר. על ההורים של גדי לעומת זאת, יש לנו רק עדות שמיעה: "לפעמים גם אבא ואמא שלי מחפשים אותי ודואגים לי," אומר גדי. וסימן שאלה גדול ועצוב נח על המילים האלה. גם משום ש"כוש" (ועוד נגיע ליישות המשותפת הזאת) לא מגבה אותן: הסיפור והאיור אינם מזכירים את הוריו של גדי. וגם משום שזה בדיוק מסוג השקרים שילדים ממציאים כדי לחפות על כאבם ולהיות כמו כולם.

במישור אחד שמוליקיפוד הוא כפילו המיתולוגי של גדי, ובמישור אחר הוא הפנטזיה שלו, החבר הדמיוני שממציא הילד הבודד. ובהמשך לכל זה, נוקט כוש בהטעיה קלאסית שאינה מביישת את הסוס הטרויאני, ומחביא את הסוף העצוב של המציאות מאחורי ההפי-אנד של הפנטזיה. כלומר, הפנטזיה מסתיימת בהפי-אנד קלאסי של ספרי פעוטות: הקיפוד ההרפתקן חוזר הביתה בשלום. כך למשל מסתיימת גם ההרפתקה של מור החמור (1951) שקדם לשמוליקיפוד בארבע שנים:

ומורי נזכר: בבית פנימה/ גם לי מחכה ודואגת אמא./ מה היא עושה עכשיו, מה לה, מה איתה?/ כדאי באמת כבר לשוב הביתה!// את הכפר שלנו ירח מאיר,/הלילה שקט, הלילה בהיר./ואמא של מורי המסכנה/ כל כך דאגה עד הגיע בנה./ אך הנה סוף סוף כשהחשיך היום/ מורי אל אמא חזר בשלום.// ואשר הוא ראה בעיר ובכפר/ הכל בספר הזה מסופר."

אבל במישור המציאותי אין הפי-אנד; שמוליקיפוד נוטש את גדי (לא בריב, חלילה, אבל נוטש). בסוף הסיפור עומד גדי ומביט בשמוליק המתרחק: "שמוליקיפוד הלך והלך והלך והלך והלך והלך והלך והלך…" הפונטים הולכים ומתקטנים ככל ששמוליק הולך ומתרחק, וגדי נותר שוב לגמרי לבד, בדיוק כמו בתחילת הסיפור.

*

זה יוצא ארוך מדי בשביל פוסט אחד. על האיורים ברשימה הבאה

*

עוד רשימות על ספרי ילדים

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

מה אומרים האיורים? על העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון

מה אומרים האיורים? על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודוד פולונסקי

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

סדרת גיבורות ילדות: הילדה אילת* גילגי (בילבי) *  פצפונת מוכרת הגפרורים הקטנה * פוליאנה

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

ואגדות רבות רבות של האחים גרים, אנדרסן ומרי דה מורגן אהובתי.

ועוד

*

Read Full Post »