Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שלומית כהן אסיף’

שלומית כהן אסיף מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014

והאיור? רגע, סבלנות.

יש טקסטים שחסינים לפרשנות איורית. לא אטומים, חלילה, רק יציבים. שום איור לא ישנה אותם מן היסוד. לשירים של שלומית כהן אסיף אין הגנות כאלה. הם קצת כמו הגיבורות או הגיבורים שלהם – ילד בודד לאו דווקא דחוי, קשוב אל יצירי דמיון והטבע, או ילדה חולמנית עם עולם פנימי מלא חיים שאינו תלוי באישור הסביבה. אלא שסביבה היא לא רק מי ששולח אותך לספור מחדש, כי אין צבע שמיני ומעולם לא היה, גם איורים הם סביבה, תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. ולא פעם הם מקטינים אותה לא בכוונה. קל יותר להתפעל מ"חוכמות" של פעוטות מאשר להכיר בעוצמה הפנימית של ילדים, שטורפת לרגע את ההיררכיות, את איכויות וגדלי המרחק שנקרשו בין ילדים למבוגרים.

(משהו מהחיים: בני הגדול היה אכלן קטן בילדותו. היתה לו רשימה קצרה של מאכלים שממנה לא סטה. יום אחד הכין אביו קינוח מפואר רב-שכבות. אולי היתה זו התלהבותם של האורחים – אבל לפתע נפתחה הרשימה המצומצמת. הילד בקש לטעום, קבל פרוסה קטנה, אכל כזית מכל שכבה ואמר: מממ… טעים, מממ… נהדר, וכשהגיע לתחתית סיכם: ועכשיו אני רוצה משהו שאני מכיר. וזה חל על רובינו, גדולים כקטנים. גם כשקולטים שיש משהו מעֵבֶר, נוח לנו יותר בחיק החמים של המוכר.)

ובחזרה לשלומית כהן אסיף: "הצבע השמיני" מתאר חוויה מיסטית, התגלות. המילים מעוררות את הדמיון, הנפש מתחילה לתור אחרי הצבע הנעלם, אבל המאיירת בבעיה. יותר מאחת: ראשית, אי אפשר לצייר צבע שאין לו שם, כי השם הוא שמגדיר את הצבע ומאפשר לבדל אותו מצבעים אחרים (אלא אם כן חווינו התגלות). שנית, קשה להתחרות בצבעי הקשת. נוכחותם מציבה רף בלתי אפשרי לצבע חדש פלאי, שלא לדבר על תהום הקיטש האורבת לדבוקה כזאת של קסם וחמידות. איור ישיר הוא הדרך הבטוחה ביותר לנטרל את הטקסט. ומה עשתה ענבל לייטנר?

. . . ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה
אנטואן דה סנט אכזופרי, הנסיך הקטן על הכוכבית שלו (כך היא נקראה בתרגום הישן של אריה לרנר)

אז ככה. השיר מתרחש על גבעה שמתחרזת עם שבעה (צבעים) אבל באיור היא מתקמרת כמו כדור הארץ, כמו הכוכבים שביניהם משוטט הנסיך הקטן. הילד המצויר שוכב מול היקום הלילי, פתוח אל שמי הכוכבים כמו פנחס שדה המאזין ל"שתיקת האדמה" בפתיחת "החיים כמשל". ובעצם ראוי לתקן ולומר, שהילד, כמו שאר הילדים בספר, אינו מצויר אלא רקום (על ידי הרוקמת בעלת השם הקסום אלינה זשקביצ'ה צ'פיגה). קווי המתאר שלו רקומים כמין התחייבות חזותית לתשומת לב וקצב; כי קווים אפשר לרשום בהינף יד, אבל לקו רקום יש קצב משלו, תפר אחר תפר.

הלילה הוא זמן מוּעד להתגלויות. בשמיו אין קשתות אלא כוכבים, גופים שמימיים פלאיים המצטרפים לקונסטלציות, כמו הדובה הגדולה או קסיופאה, שעל פיהן אפשר לנווט. והילד של לייטנר אמנם מגלה קונסטלציה חדשה, של קשת. בניגוד לתפרים הקטנטנים שמהם רקומים הילדים, קווי הקונסטלציות לא מתמהמהים, זו רקמה מהירה כמו התגלות, ישרה כמו קווים בפלניטריום. רק שלושה מצבעיה מצוירים, אנחנו רק בתחילת החיזיון, נצטרך להשלים אותו בתוכנו, אבל עולם חדש של אסוציאציות חזותיות כבר מזין את המילים.

וזה מה שקורה לכל אורך הספר: לייטנר סוטה שוב ושוב מהאוטומטי (בכל פעם בדרך אחרת) אל משהו קרוב לכתוב אבל גם נבדל, והפער שהיא פותחת הופך לתיבת תהודה.  

מתוך "הצבע השמיני" מאת שלומית כהן אסיף, איירה ענבל לייטנר, הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה

.

בתמונה למעלה, השיר האחרון (מלבד הנ. ב.). מי קישר אותו לשיר הראשון? שלומית כהן אסיף? ענבל לייטנר? זה עוד משהו שהיא עושה, חופרת מנהרות בין השירים. את האיור לשיר "מחשבות עפות" למשל, היא הפכה לחידה מצוירת/תוכן עניינים מוצפן והרהור ארס-פואטי על כתיבת שירה, כי הילדה המתמסרת לסערת המחשבות היא שלומית כהן אסיף כפי שהיא מופיעה בסוף, ב"דף המשוררת".

ענבל לייטנר, איור לשיר "מחשבות עפות" מאת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני" הוצאת צלטנר 2014
שלומית כהן אסיף, על פי ענבל לייטנר, מתוך "הצבע השמיני"

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

איור אחד נפלא, לנה גוברמן  

איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך

איור אחד נפלא, רוני פחימה  

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי  

איור אחד נפלא, אורה איתן  

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון  

שני איורים נפלאים – לירון כהן  

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

Read Full Post »

הכל על הספר, כולל:

ביקורות מאת – יאיר גרבוז (ידיעות אחרונות), שלומית כהן אסיף (הארץ ספרים), יותם שווימר (ynet), מוטי פוגל (עכבר העיר), יונתן אמיר (ערב רב), סיפור פשוט (החנות), לי עברון ועקנין, שועי רז.

ראיונות עם – מיה סלע (גלריה, הארץ), דפנה לוי (לאישה), דורי מנור ושרהלה בן אשר (גל"צ, ציפורי לילה מתפייטות), רותי קרן (מילים שמנסות לגעת)

פוסט מתעדכן

.

וזה מה שכתוב על הכריכה האחורית:

ספר זה עוסק באגדות: מעשיות עממיות מתוך "אלף לילה ולילה" והאחים גרים, בצד אגדות אמנותיות שכתבו הנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר ויילד וש"י עגנון.

ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו סיפורו היה "נחרט בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוּסר לכל לוקח מוסר". היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד משמעות בתוך תמונות רבות עוצמה, משותפת לשירה ולאגדות.

אגדות הן פנינים שנוצרו סביב גרגרי החול של המציאות. והן גם סוסים טרויאנים; הן מבריחות לתוכֵנו תכנים מורכבים בחסות הפשטות והתמימות. ספר זה מנסה לחשוף את התכנים האלה. ובד בבד הוא עוסק גם בתרבות; המעשיות נפתחות כמו דלתות אל תופעות שונות בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות הפלאסטית: סרטים של היצ'קוק או קורוסאווה, התיאטרון האפי של ברכט, פסלי החפצים של פיקאסו, המיצגים החידתיים של יוזף בויס, ועוד ועוד. כי תרבות גבוהה אינה עניין מנותק ואקדמי אלא חלק מסְבך חי וגמיש שבו כל דבר קשור לכל דבר.

התצלום הנהדר על הכריכה הוא של לאה גולדה הולטרמן, מן הסדרה Orthodox Eros. רגע נדיר שבו צילום וציור ותיאטרון קורים ביחד, וגם – יהדות ונצרות, גבריות ונשיות, פעם ועכשיו, צווארון רמברנדטי וחולצת שבת. רואים את השכבות וגם את השלם החדש ביחד. וכך גם הספר: רב זמני ורב תחומי. ושמו כמו מדובב את הדמות בתצלום; מין מפגין חלומי או קבצן חגיגי שמחזיק קרטון עם מסר: "סיפורים יכולים להציל, תראו אותי."

אפשר לקנות את הספר בחנויות המובחרות או להזמין מעם עובד בהנחה גדולה.

.

עדכונים:

בקורת של יאיר גרבוז על "סיפורים יכולים להציל" (לחצו פעמיים להגדלה אם צריך). פורסם בידיעות אחרונות, 9.11.2012

*

לבקורת של יותם שווימר, ynet  "פירושים שהם פלאים."

*

ובקורת של מוטי פוגל, עכבר העיר "בפרשנות הנהדרת של בן ישראל ל'כיפה אדומה' טמון פוטנציאל להצלה ממשית מאד של ילָדוֹת." אמן ואמן (וגם – עד שקראתי את הביקורת לא ידעתי שהספר עוסק "ביחס בין כפייה לשחרור" ומצד שני, כל החיים שלי זה על היחס בין דיכוי לחירות.) לחצו להגדלה.

*

שלומית כהן אסיף במוסף ספרים של עיתון הארץ: "ספר המסות של הסופרת־אמנית מרית בן ישראל הוא חגיגה רב־תחומית ועל־זמנית…" להמשך הקריאה

*

לי עברון ועקנין משמחת את לבי.

*

יונתן אמיר כותב על הספר בערב רב*

הגישה הרב-תחומית ניכרת גם בספר הנוכחי, שמצליב ללא הפסקה בין הסיפורים לתופעות תרבות אחרות, פורם קישורים וטווה אותם מחדש. בן ישראל נודדת מסיפורי האחים גרים לקולנוע של אקירה קורסאווה, מעגנון לשיחות בין הבמאים אלפרד היצ'קוק לפרנסואה טריפו, לתיאטרון של ברטולד ברכט, לשירתה של יונה וולך, למקרא ולברית החדשה, לפילוסופיה, למחול וכמובן לניתוחים קודמים של אגדות עם, ובמיוחד כאלו שנעשו ע"י פסיכואנליטיקאים בכירים שהיא מזכירה בהרחבה, רגע לפני שתציע פרשנות חלופית המציגה את היומרה הפרשנית-מדעית של עבודתם במערומיה.

* זהירות מהפיסקה האחרונה של אמיר שמכילה ספוילר גדול! (ואיך, איך הוא לא הזכיר את הפרק הגדול על יוזף בויס שכל יצירתו נטועה בעולם המיתוס והאגדה).

*

וכמה יפה כתבו על הספר באתר של סיפור פשוט:

למרית בן ישראל כישרון מיוחד לפרשנות. בנוסף לפועלה הספרותי והאומנותי הנרחב, כותבת בן ישראל מסות יפיפיות ונוגעות ללב אשר בוחנות סיפורים ואגדות מוכרים מאד לצד כאלה שאינם מוכרים כלל, בדיוק ובעומק יוצאי דופן. כשבן ישראל חוקרת ספרות ותרבות היא אינה עושה זאת באופן אקדמי וקר, היא קושרת כל חלק וחלק מן התכנים בהם היא עוסקת לאלמנטים הבסיסיים והדחופים ביותר של חיי היומיום. בזכות הכישרון יוצא הדופן הזה, ספרה החדש, סיפורים יכולים להציל, הוא ספר עיון מרתק ומסקרן שהקריאה מעוררת מחשבה אמיצה, יצירתית, עמוקה ומנחמת.

ומיה סלע, בעיתון הארץ:

יש לה היכולת הנדירה להתיך את כל אלה [את שלל התחומים שבהם עוסק הספר] ולהפוך אותם לסיפור חדש שהיא מספרת. זהו ספר עיון שאינו נקרא כספר עיון אלא כסיפור חדש, מסעיר ומעורר מחשבה.

(מתוך ראיון בגלריה, הארץ ה26 לאוקטובר)

*

וגם דפנה לוי מראיינת אותי בנדיבות ובאהבה לספר.

וראיון ארוך עם רותי קרן, "מילים שמנסות לגעת" (כולל נסיון מפוקפק לתקן את הזיכרון ומסקנה שאי אפשר, צריך לספר כפול)

*

וכך זה נפתח, כלומר הספר:

פתיחת "סיפורים יכולים להציל", לחצו להגדלה (ואם זה לא מספיק, לחצו פעם נוספת)

*

אני מתארחת בגל"צ בציפורי לילה מתפייטות. דורי מנור ושרהלה בן אשר משוחחים על אגדות. אני מצטרפת בשעה השנייה.

*

ושועי רז (ידידי היקר, גילוי נאות) על פרק "אלף לילה ולילה" הפותח את הספר. "טקסט, טקס, סקס וסיפור חיים" הוא קרא לזה:

בניגוד לסדן ולבורחס, מבכרת מרית בן ישראל להתמקד בקול תבונתה של שהרזאד, העומדת בתחילה מול קשר גורדי, שאין לה ברירה אלא להתיר; היא ניצבת אל מול תודעתו הרצחנית של המלך, שיש להתירהּ טפין-טפין. תהליך ההתרה הוא קודם כל לשם הצלת חייה שלה. אולם, כפי שהולך ומתברר, ככל שסבך האלימות של המלך הולך ומשתחרר, כך גם חייו שלו הולכים וניצלים.

המחברת חותמת את הפרק כולו בהערה על כך שגם בקריאתה בסיפור המסגרת חלה תמורה ברבות השנים. בעת ילדותהּ, היא ראתה בסיפורו של שהריאר את הייאוש הרצחני שאיכל אותה מבפנים, רק שנים אחר-כך, כשנרפאה מן הכעס היא הבחינה בנערות המתות (אלף נשותיו ההרוגות של שהריאר, שנפלו קורבן לקיבוענו הרצחני). הנערות הללו הופיעו בחלומה, וכך החלה לכתוב את ספרהּ בנות הדרקון. גם האנקדוטה הקטנה הנוגעת ללב הזאת, יש בה כדי להאיר מה מסוגל קשב-הולך-ומתמשך לסיפור לחולל באותם גבולות ויטאליים שבין עירות לחלום, וכיצד הם מסוגלים להביא את חיינו לכדי מהלך חדש. דומה כי לעתים מוטב להניח מעט לקורות חיינו שב-CV (קיבעון ארוך המשתנה מעט, אבל יש בו, בדרך כלל, עוד מאותם הדברים), ומתוך קשב להמולה הרב גונית ההולכת ומתפצלת, שאנו עושים בה את ימינו— לגולל את סיפור חיינו מחדש, כסיפורים ויטאליים, כסיפורי-חיים.

לרשימה המלאה של שועי רז

*

ומחוות כיפה אדומה של איריסיה קובליו

באתר דף דף עלה לא סינדרלה – הפרק על מוכרת הגפרורים הקטנה

*

מי שקורא פה יודע שאגדות הן משורש נשמתי. ושאני מאמינה שכתיבה עיונית צריכה להיות לא פחות מענגת מכתיבה סיפורית. כמה מפרקי הספר צמחו מעיר האושר (ושודרגו מאד לכבוד הספר!), ואחרים לגמרי לגמרי חדשים, וביניהם שני סיפורים נפלאים מאלף לילה ולילה, פרק גדול על כיפה אדומה, פרק על הסיפור היהודי החולדה והבור, ועוד.

אפשר לקנות אותו בחנויות או להזמין מעם עובד בהנחה. ואם תפיצו הלאה אז בכלל.

*

טעימה מחומרים ששודרגו בספר

האישה שרצתה להיות מלך 

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר מאת אוסקר ווילד

***********************

ועוד הודעה משמחת (בלי קשר):

ביום שישי הקרוב, ה-12.10 ב-16:30 תתקיים בספריית גן לוינסקי הצגת הילדים  הדרך לשמה של קבוצת רות קנר. כולכם מוזמנים!

*

Read Full Post »