Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שלגיה’

כלומר אחד מהם. אבל נתחיל מהתחלה.

  1. שולחן החטאים  

ואלה שבעת חטאי המוות הנוצריים: גרגרנות, עצלות, תאווה, גאווה, כעס, קנאה, חמדנות, כפי שצייר אותם הירונימוס בוש בסביבות שנת 1500.

הירונימוס בוש, שבעת חטאי המוות וארבעת הדברים האחרונים (סביבות 1500) לחצו להגדלה

.

ישוע שמצויר באמצע המעגל מתריע: "היזהרו, היזהרו, אלוהים רואה." העיגול שבתוכו הוא מצויר הוא העין של אלוהים. ישוע הוא האישון. במקור צויירו החטאים על שולחן. כלומר, לא רק אלוהים, גם בני האדם השקיפו עליהם מלמעלה. (אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד, אחותו הבכורה של סבי, נהגה לומר.)

*

2. גאווה (superbia)

חטא הגאווה הוא שורש כל החטאים. הגאווה היא שגרמה להילל בן שחר למרוד באלוהים, מרידה שהסתיימה בנפילתו ובגלגולו החדש כשטן (בנוצרית, לוציפר, שפירושו נושא האור). בקומדיה האלוהית של דנטה, החוזרים בתשובה נושאים לוחות אבן על צווארם כדי לשמור על ראש מורכן. 

ויליאם בלייק, הילל בן שחר קורא למרד

*

3. ראי, ראי, שעל הקיר  

רשימת החטאים הצטמצמה קצת במשך השנים. רברבנות ויהירות למשל, נטמעו בחטא הגאווה.

גאווה במובן יהירות, צוירה בדרך כלל כאישה עם טווס וראי. ולפעמים גם בלי טווס. הראי הספיק.

בתמונה שלמטה, היצור שמביט על התחת שלו בראי מלעיג על יהירותה של האישה. (מיזוגניה וכו'. בטח)

פיטר ואן דר היידן, שבעת החטאים (1558) פרט. למטה, יצוג פחות גרוטסקי
.

אני, שכל דבר מזכיר לי אגדות, לא יכולה שלא לחשוב על המלכה הרעה, אמה החורגת היהירה של שלגייה. גם בלי הטווס היא גלגול של Superbia – גאווה.

שלוש מלכות רעות: משמאל, איור למחזה שלגיה 1913, במרכז, איור לשלגיה 1852. מימין, איור לשלגיה, ג'ני הרבור 1921. לחצו להגדלה

*

4. הדהודים

יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדלים באופן שבו צוירו החטאים (יש טענה שחלקם צוירו בידי תלמידים). לעת עתה אני מתעניינת בעיקר בהבדל בין האופן שבו צויר חטא הגאווה לאופן שבו צוירו כל שאר החטאים. כל השישה צוירו באופן פרונטלי. הדמויות פונות לקהל כמו במסכֶת או בתיאטרון; השחקנים מראים את פניהם גם כשזה לא טבעי.

ואילו בחטא הגאווה:

הירונימוס בוש, חטא הגאווה, פרט מתוך שבעת החטאים, סביבות 1500 לחצו להגדלה

.

זהו החטא היחיד שבו הפרזנטורית מפנה את גבה לקהל. זה עד כדי כך יוצא דופן שבוש הרגיש צורך לצייר גיבוי: בחדר החשוך מימין אפשר להבחין בדמות נוספת, זעירה, אוחזת בראי שלה באופן מקובל.

בכל ייצוגי הגאווה הרבים שדגמתי, לא מצאתי אחד שבו הפנתה האישה את גבה למתבונן. וגם בכל איורי שלגייה לא מצאתי כזה. אפילו האמצעי משלושת האיורים שלמעלה, שבו רואים היטב את בבואתה בתוך הראי (הנישא בידי שד, גלגול מגולף של השטן של הירונימוס בוש). ככל הידוע לי, עברו יותר מארבע מאות שנה עד שהמלכה הרעה שבה והפנתה את גבה לקהל בזמן שהביטה בראי. וולט דיסני עשה לה את זה, אבל זה כבר קולנוע, כלומר פרק אחר.  

להצבה הייחודית של בוש יש אפקט כפול. מצד אחד, ההשלכות של הכניעה לחטא הן הרבה יותר מוחשיות: פרצופה של החוטאת נמצא בידי השטן, נראה שתיכף יסתלק איתו, שזה קצת כמו לגנוב את נשמתה. ומצד שני, בוש מעלים את המחיצה הבלתי נראית בין הדמות לקהל. בניגוד לריחוק הטקסי של שאר החטאים, סצנת הגאווה היא אינטימית; אנחנו כמעט נכנסים לנעליה של הדמות ומביטים ביחד איתה אל הראי המוצב מול עינינו.

קראתי שהחדר מלא בפריטים יקרים מכסף, זהב וחרסינה. אני לא שמתי לב לעושר, אבל תיכף ראיתי שידיות הכדים מתחרזות בגנדרנות עם זנבו של השטן. ובהמשך לכך, תהיתי למה היא מרימה את קצה שמלתה ותוקעת אותו בחגורתה? אי אפשר לא להבחין בזה, זה ממש באמצע התמונה. אני עדיין תוהה, אבל הכתם החום שנחשף מזכיר את בסיס של הכלי מעליו. ואם אנחנו כבר באדוות והדהודים – במחרוזת המשתרבבת מן הארגז מהדהד העיגול הריק של הראי.

*

5. כיוון שכל דבר מזכיר לי אגדות

למה לעצור בשלגיה? השטן הכחוש עם השביס הוא כמעט כפיל של הזאב המחופש לסבתא של כיפה אדומה. הקווים הלבנים של השביס מדגישים את המלתעות הנפערות לבלוע את הפנים שבראי. זה מצמרר וגם קומי ופואטי (סוג של דראג קווין) בו בזמן.

*

עוד ציורים בעיר האושר

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ארבע נערות ובובה של איש – על ציור של פרנסיסקו דה גויה

יצירת המופת של אנטואן ואטו

ג'וטו (ואלכס ליבק) – פיתוי

האדום של רוחיר ואן דר ויידן ושל אינגמר ברגמן

המשפחה הלא קדושה של ברתלמי ואן אייק

על "האונס" של אדגר דגה

ארבע דמויות על מדרגה, ציור של ברתולומה אסטבן מוריו

עגל הזהב של ניקולא פוסן

*

ובלי קשר אבל חשוב:

חוגגים עשור לתערוכת המכירה של ספריית גן לוינסקי!

השנה תתקיים תערוכת המכירה העשירית למען ספריית גן לוינסקי. מכורח הנסיבות נקיים את התערוכה לראשונה במתכונת מקוונת ואנו נרגשות מאוד. התערוכה תימשך ארבעה ימים בלבד בין התאריכים 24-27 בפברואר. קישור לאתר המכירה יפורסם לפני פתיחתה.

השנה תומכים גם באמנים/ות!
בשנה הקשה הזאת, העלינו מעט מחיר כדי לתמוך גם באמנים/ות הנדיבים/ות שמתגייסים/ות למעננו בנדיבות ובנאמנות שנה אחר שנה. כל העבודות יימכרו במחיר אחיד של 1800 ש"ח.
חוץ מזה לא שינינו דבר: כהרגלנו, בתערוכה יימכרו מעל ל 250 עבודות של כ 150 אמנים מעולים, ותיקים וידועי שם לצד צעירים ועולים, בכל סוגי המדיה.

זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה. בין האמנים/ות ששיתפו השנה: Know Hope, Klone, לארי אברמסון, ציבי גבע, זויה צ'רקסקי, גלעד רטמן, סיגלית לנדאו, מיכל הימן, רענן חרל"פ, איילת כרמי, אנה ים, ליאור גריידי, אורי גרשוני, מאיה אטון, איציק ליבנה, עדו בר אל, יאיר ברק, גלעד אופיר, מתן בן טולילה, יונתן אולמן, חיימי פניכל, מידד אליהו, מיכל נאמן, מיכל בראור, ועוד רבים/ות וטובים/ות. 

לחצו כאן להצטרפות לאיבנט בפייסבוק בו יפורסמו בהמשך דימויים של העבודות

צוות ספריית גן לוינסקי

Read Full Post »

ברבורי הבר של אנדרסן. איור: מרג'ה

זה הפוסט השני שלי על ברבורי הבר של אנדרסן: על הסיפור ועל איוריו של מרג'ה. מומלץ לקרוא קודם את הראשון.

חבל ש"בילוש תמונות" אינו מקצוע מוכר. הייתי עושה קריירה. תוך כדי תהיות על המקור הנוצרי של האיורים התחלתי להתבונן באם החורגת, באיור שבו היא משליכה שלוש קרפדות לאמבט של הנערה ומצווה עליהן לקפוץ על ראשה, על פניה ועל לבה כדי לטמטם, לכער ולהבעית אותה. שמתי לב שמרג'ה קירפד את האם החורגת. האבעבועות שמנמרות את עורן של הקרפדות זהות לפנינים שמעטרות את כיסוי הראש של המלכה ואת כתרה. בעודי מתבוננת היתה לי תחושה משונה של דז'ה ווּ. מלכתחילה היה משהו מסתורי באיורים, תחושה של תת מודע שחותרת תחת הדקורטיביות והמתיקות. זה הטריד אותי מאז שהתבוננתי בהם לראשונה, אולי עוד בילדות. ועכשיו זה זמזם כמו מגלה מתכות. ראיתי כבר את התמונה הזאת. תשפטו בעצמכם:

האם החורגת מכשפת את הקרפדות. איור: מרג'ה, ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסקיצה של וולט דיסני לאם החורגת של שלגיה

זה הכי גלוי. אבל יש עוד.

הגיבורות אמנם שונות. אחת שחורה אחת בלונדינית. שלגיה יותר מסורקת ויש לה קשת שיער. אבל למעט הצווארון, לשמלותיהן יש גזרה זהה.

גיבורת "ברבורי הבר", אייר מרג'ה

שלגייה, וולט דיסני

והנה עוד צמד, שוכבות.

איור: מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר". הצהובים סביב הן הגחליליות ידידותיה.

שלגיה ביער. וולט דיסני.

וישנה גם התמונה המוזרה של המפגש עם הזקנה הטובה המתגלה מאוחר יותר כפייה יפהפייה שמדריכה אותה בגאולת אחיה. אצל אנדרסן כתוב שהיא כיבדה אותה בגרגרים. בעיבוד הנוכחי כתוב שהיה לה סל פירות. אבל הסצנה הזאת היא כמו סצנת התפוח בשלגייה, רק מטוהרת מרוע. וזה מאד משונה. ואגב, שימו לב איך שני העצים מאחור הם בעצם הדים של הגיבורות. הגזע העבה והנוטה של הזקנה (שגרסת צל של פניה מצוירת בכתמי קליפתו) לעומת הענף הדק יותר המחקה את תנוחת הנערה. גם אצל דיסני העצים הם חלק מהאישיות. בפוסט שכתבה איריס קובליו על סצנת התפוח, אפשר לראות איך שלגייה דוחה אותו, אבל העץ שמייצג את הצד המתפתה כבר נרכן אליו בלהיטות.

מפגש עם הפיה המחופשת לזקנה. איור: מרג'ה, ברבורי הבר.

שלגייה מקבלת את התפוח. וולט דיסני.

הו, זה גרם לי לקדחת מחשבות; ייתכן כמובן שמרג'ה היה סתם עצלן וגנב. האם הדמיון בין האמהות החורגות יכול להיות לא מודע? והתחלתי לחשוב על הזיקות בין הסיפורים. לאו דווקא דיסני. בין שלגיה לברבורי הבר. יש דמיון בין הילדה עם הגמדים לילדה עם הנסיכים. דמיון מהופך, מתעתע. האחת ניצלת בעזרת חבורת גברים קטנים, האחרת מצילה חבורה של גברים צעירים.

עילפון בין נסיכים. איור: מרג'ה, ברבורי הבר

עילפון בין גמדים. איור לשלגייה מכתב יד איסלנדי מהמאה השמונה עשרה.

וזה לא נגמר בזה. האם החורגת המנסה לכער את הנערה, באמת דומה לאמה של שלגיה. וכשהגיבורה של אנדרסן ממשיכה לארוג את הכותנות שלה בתא הנידונות, העכברים עוזרים לה, וציפור טרד מזמרת על החלון כדי להצהיל את רוחה, ממש כמו בסרט של דיסני. וכשחזרתי אל הגרסאות של האחים גרים לסיפור, בכלל נפלתי מהכסא. ב"שנים עשר האחים" לפני שהאחים הופכים לעורבים הם חיים יחד בבקתה בלב יער. כל בוקר הם יוצאים לציד והאח הקטן משמש כעקרת הבית. כשהאחות מגיעה היא עוזרת לו בבישולים ובנקיונות ואחר כך מחליפה אותו. ב"שבעת העורבים", מקבל את פני הגיבורה גמד שעורך על שולחן שבע צלחות קטנות ושבע כוסות קטנות, והיא טועמת פרוסונת מכל צלחת ולגימונת מכל כוס. וב"ששת הברבורים" היא בורחת ליער ומוצאת בקתה ובה שש מיטות קטנות. וכל הנסיכים-מלכים האלה, שמתאהבים בבחורות אילמות (במקרה של ברבורי הבר) ומעולפות (שלגיה) וישנות (אי אפשר להגיד את זה בלי להזכיר את היפהפייה הנרדמת) עניין שעושה לי צמרמורת.

אולי מרג'ה הכיר את הסיפורים האלה מילדות. אולי הכל התבלבל ונטמע לו. ואולי יש כאן פרשנות מודעת, נועזת? אין לי מושג. אני בטוחה שלזיקות בין הסיפורים יש עוד עומק נסתר.

ברבורי הבר: המלך מוביל את כלתו לחדר הסרפדים שהכין לה. איור: מרג'ה (ושוב התנצלות על האיכות האיומה של התמונות!)

ומעבר לשלגיה – עוד שתי הערות לסיום:

אני חושבת שאם הייתי צריכה לבחור איור אחד, זה האיור שהכי נוגע לי. מכל מיני טעמים: הירוק המהבהב המסתורי הממזג בין חוץ לפנים, המחווה הנדיבה של המלך, הניגוד בין המחלצות לכותנות העלים, וגם החור בצורת לב שבכסא. בכוונה או שלא בכוונה – המלך מצביע עליו, ולא ברור אם הוא מצביע על הריקנות והכאב של הלב או מציע לה מרפא של בית ואהבה.

ואף פעם לא מצליחים לתקן עד הסוף. תמיד נשאר שרוול חסר. כנף במקום זרוע. כמו בסיפור. העיבוד של גולדן אמנם מחק את הדימוי המצחיק בפיכחונו הטכני ובו בזמן טעון ומסתורי כמו שורה של שיר או חלום. את הנסיך בעל כנף הברבור המאחד נכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זקן או תאומים סיאמיים) ועוצמה. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אַסֶמבְּלַאז' * של אברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה הא-סימטרית שלו, ותחושה של מוטציה, ניסוי שהשתבש.

* אַסֶמבְּלַאז' – טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי.

.

לפוסט הקודם על ברבורי הבר: האדם הוא שילוב בין ציפור לצמח

*

מבצע יום במתנה נמשך

וכמו תמיד ספריית גן לוינסקי זקוקה למתנדבים מן השורה
ולאנשים שמוכנים לתרום שעת סיפור (כלומר לבוא ולספר לילדים).
אתם מוזמנים לפנות לlior.waterman@gmail.com

Read Full Post »