Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שירה’

רוני מוסנזון נלקן היא חברה יקרה, מטפלת במגע בשיטת רוזן, ושותפתי לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי ולחממת האמנים של הקרון.

אנחנו שונות זו מזו ככל האפשר (אני ממפלגת גילגי, והיא ממפלגת אניקה), אבל כשאנחנו חופרות את המנהרות שלנו משני קצות העולם אנחנו נפגשות בדיוק באותה נקודה.

זו הפעם השלישית שהיא מתארחת בעיר האושר. בפעם הראשונה היא הבינה דרך הגוף, בפעם השנייה היא ריאיינה את אלוהים, ועכשיו היא מאירה את העוצמות הרגשיות של מרים ילן שטקליס בישירות שלא נתקלתי בשכמותה.

 

הציפור של הצלחת / רוני מוסנזון נלקן

אל השירים של מרים ילן שטקליס הגעתי בשתי פאזות של החיים, כילדה וכאמא. כילדה לא אהבתי אותם. הם עוררו בי מועקה. לא אהבתי את המילים חסרות הפשר, המאולצות, המתיילדות. הרגשתי דחייה כמעט מגנטית מהפער בין החרוזים החביבים, לבין משהו שלא נאמר, מתחת לפני השטח.

כאמא חזרתי אליהם ופתאום מצאתי עצמי שבויה בקסם מפתיע שלא ציפיתי לו. המגנט התהפך. התחברתי לשירים מבפנים. גיליתי בתוכם דרמות עוצמתיות. הקראתי אותם לבנותי ברגש עצום, משחקת בין הטקסט לסב-טקסט, טובלת בהם בכל נפשי ומאודי בעונג מהול בסבל. זה קרה מעצמו, בלי מודעות, השירים נגעו בשכבות גיאולוגיות של הנפש.

פעם הבאתי אותם לחממה. [חממת האמנים של הקרון שבה אנחנו מגדלות ביחד אמנות רב-תחומית לילדים. מ"ב] מרית "תפסה אותי על חם" והציעה לי לכתוב. הנה החוויה הלא-מלומדת האישית שלי.

הטעם של שירי מרים ילן שטקליס עבורי הוא טעם של פער בין העולם שבחוץ והעולם שבפנים. מועקה לא מדוברת הרוחשת מתחת לקרום דקיק של חיים "רגילים", מאיימת מתחת לפני השטח על שלמות החיים, מזמזמת ומהדהדת עם אי שקט פנימי, מאיימת לסדוק את החומות היציבות ולהתפרק לרסיסי רגשות קשים לא מובנים, בלתי מתעכלים. אני חושבת שזה מה שהיה טמון בדחייה שחשתי כילדה, מבלי שיכולתי להסביר ולנסח. הלב שלי הרגיש את זה. השירים הדהדו חוויה של מצוקה, חרדה, מרחב נסתר חנוק וחמוץ, גדוש ברגשות לא מובנים, ללא מתווך ומורה דרך, צער העולם ומועקה, ביצת רגשות מהבילים המאלצים אותי לסתום חורים, אף, פה, עיניים, גרון, לבודד עצמי מבפנים ומבחוץ.

אני לא חושבת שהיה מבוגר בעולם שלי שקלט מה קורה בי. כן שמרו עלי, הרגיעו אותי, עודדו אותי, אבל לא דובבו אותי, לא היה מקום למה שהרגשתי. בשירי מרים ילן שטקליס זיהיתי תחושתית את הפער בין העולם הפנימי הכאוטי לבין עולם המבוגרים המאורגן לכאורה בחוץ. השירים לא הסבירו, תיווכו או סידרו. להיפך, הקצב, המשקל, החרוזים והמתיקות למראית עין היוו קונטרפונקט מתעתע לכאוס הפנימי. הם רק הגבירו את האימה הלא מובנת.

רגש הוא תגובה למשהו שקורה, מבפנים או מבחוץ. הוא תנועה. אין בו צורה, קביעות וסדר. רגש הוא אי-ודאות. אני נתונה לתנועה הרגשית (של עצמי או של הסובבים אותי) כמו סירה בים סוער, ללא קרקע יציבה. רגש הוא סכנה. ובאין מי שיתווך, יסביר, יכיר בסיבות לרגש, יהיה לצידי עד שתשקוט הסערה (ובעיקר כאשר מי שאמור להגן הוא עצמו מקור הסערה) – אני צריכה למצוא דרכים להגן על עצמי, להכנס לצוללת, לבדי.

ואז באה מרים ילן שטקליס, ומה היא עושה? מציירת לי את העולם כפי שהוא. טירליטט וזורום רים, לולילול וטרללה, ומתחת למילות השטות – כאב, בדידות, עצב תהומי, אובדן, כעס וזעם, חוסר אונים, זרות, בושה, שנאה, השפלה, אימה. ברמת התוכן היא מדברת במפורש רק על חלק קטן, הרוב משתמע בין השורות באופן שהדברים נאמרים, בקצב ובשבירתו, במה שלא נאמר, בזריית חול מתעתע של מילים חסרות פשר.

דוגמאות ספורות מתוך רבות:

השיר קורע הלב "לבדי" (לבדיתי – לבדיתי – ובכיתי) מספר על ילד שנשאר לבדו כשאמא הולכת. העצב והבדידות גלויים ומפורשים, אבל מעבר להם הילד משליך על הדובי את המניפולציה של המבוגרים: אסור לבכות, אסור לכעוס, צריך להתאפק, צריך להסתיר. אחרת אתה טפשון. תהיה גדול ותשתוק.

"שור הבר" עוסק בכעס. אבל השיר הוא לא רק על כעס, אלא על השפלה, זרות, נידוי ואלימות. שוב, מניפולציה של מבוגרים שלא מסוגלים להתמודד עם הכעס. כשדני כועס אומרים לו שזה לא הוא, זה שור הבר. פיצלו אותו! כולם נגדו, מנדים אותו ומגרשים באלימות פיזית במקל! גם ב"הסבון בכה מאוד" יש גירוש ואיבוד זהות. גם כאן דני, כל כך מלוכלך עד שלא רק שכולם כועסים עליו אלא מתכחשים ולא מזהים אותו. אימה.

והנה גם "אצו רצו גמדים…"

"אצו רצו גמדים…" מתוך "שיר הגדי" של מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר. (הכפולה נחתכה לצרכי קריאות, ואיתכם הסליחה)

שיר כביכול עליז וחמוד, שלא עוסק במיוחד ברגשות, בסך הכל שיר ערש שמספר על משחק מחבואים של גמדים בתוך שבלול, אלא שגם שם האימה משיגה:

ואחד קטון-קטן,
שם יפה לו טימפינטן,
התחבא בתוך שבלול –
לולי-לולי-לולילול.
אך לצאת הוא לא ידע –
דדי-רדי-רידדה….

וכך הופך לשיר ארס, נומה נום בתוך מבוי סתום, מברכה לקללה. והמאזין, כמו הגמד בקונכיה, לכוד בין החרוזים החביבים, בלי מוצא לחרדה.

רגש מרגיע ומשרה בטחון נדיר בשיריה של מרים ילן שטקליס. בשיר "אבק" מופיעה השורה: "טוב לו, חם לו ונעים". לרגע אחד אפשר לשקוע, להפסיק להתאמץ בדריכות אל מול הסכנה, אלא שמדובר באבק. הנחות בנחותים, נחות אפילו מהמטלית. מה הוא חושב לעצמו? לנוח בנעימים? חלילה! הוא זוכה לשמות גנאי ומגורש בבוז. אין זכות בסיסית לנוח ולהרגיש חם ונעים, להרפות אל מה שיש ולעזוב לרגע את המאמץ להיות משהו שאני אמור להיות… הזכות להיות אבק ראויה לפוסט בפני עצמו.

אבל שיא השיאים הוא הציפור של הצלחת. מסתבר שלא הקראתי אותי כלל לבנות שלי, והיום אני מבינה יותר למה.

"הציפור של הצלחת" מאת מרים ילן שטקליס. (תמונה מלאה של הכפולה עם האיור של צילה בינדר, למטה)

השיר הזה מכיל את כל האלמנטים הרגשיים בבת אחת. שיר שובר לב, על גבול הבלתי ניתן לשאת.

מה הסיפור שלו? גיבור השיר הוא רוגז. רוגז? מה זה "רוגז"? מי רוגז? מישהו כאן כועס! השיר כמעט ושומט אותו. על פניו הסיפור פשוט: ילד יושב מול קערת דיסה מהבילה, כועס, מנסה להתגבר על הכעס, לשלוט בו, לעצור את הבכי, "להתפייס". אך העלילה נשברת למסע דהירה לא מרוסן בנסיון נואש לשלוט על הכעס, דרך מדבר ושמים, כוחות הטבע, על כנפי הציפור המצויירת וחזרה לשאול הדיסה המהבילה שטורפת ומכניעה אותו, מרסנת, כובשת, משפילה, תחת כסות המילה החיובית נתפייס. מהי ההתפייסות? הילד הצליח בשארית כח לשלוט על הכעס, לרסן ולגרום לו להתרפס. התעלות באמצעות שליטה והכנעה. השפלה. אונס רגשי.

הילד כמעט לא קיים בשיר. מרומז במשפט: אין אני רוצה בך, ה"אני" הזה מפוצל בין דמויות שונות: הרוגז, הכעס, העשן (האדים…), הדמעה, קערת הדיסה, הציפור של הצלחת, כמו השתברות פסיכדלית שמתרחשת לנגד עינינו. כעס הוא תגובה למשהו. מה קרה לילד? אין זכר בשיר.
והרגש הוא לא רק כעס. זוהי דיסה רגשית מורכבת. פגיעה אילמת לא מדוברת, חוסר אונים, זעם, בדידות, עצב תהומי וכל כוחות הנפש מופנים לרסן ולהסתיר. דיסת רגשות שאין לה מקום, יש לכלות אותה. התנועה הרגשית עוצמתית כל כך, לא סתם נושאת את הילד בשנייה אחת על פני הקוסמוס כולו, במסע אלף-לילה-ולילה. תנועה רגשית מיתית בעוצמתה, לבה רוחשת המאיימת להתפרץ, עולם שאול המאיים על עולם החיים, כמה כח צריך כדי לרסנה!

המהלך היחיד בשיר שנותן מעט מוצא לכאב הוא מסע הציפור של הצלחת. למזלו של הילד, היא לוקחת את הדמעות בהחבא בין כנפיה לשמים ומשם מפילה את הטיפה על הפרח הסגול – ויפרח. מוצא של חיים. סגול – צבע פסיכדלי בפני עצמו, רוחני ולא ארצי, שילוב של כחול ואדום, עצב וכעס. דמעות עצב, זעם, חוסר אונים ובדידות, מפריחות את הפרח הסגול. אבל לא לאורך זמן. הרוגז שב. כל המסע לא הצליח להכניע אותו. מהי דמעה אחת לעומת עוצמת הזעם? היא לא הצליחה להוציא את הקיטור ולהרגיע. הרוגז, כמו מפלצת שכאשר מנסים להכניע אותה היא מתעצמת וגדלה, חוזר ושולף ציפורניים, עד שלבסוף יש צורך באקט קניבלי, אם טורפת, הדיסה מנסה לכסות ולאכול את הכעס – והנה הצלחנו. הכעס סורס. מתרפס. ולזה ילדים, קוראים להתפייס.

אני רואה את "הילד" (ילד? ילדה!) יושב מול קערת הדיסה, בגרון חנוק מדמעות כאב, כעס וחוסר אונים, זועם ואין על מי, מבין ללא מילים שאין מקום לכעס, שצריך להכניע אותו. אף אחד לא מרגיע אותו. אף אחד לא עוזר לו. אף אחד לא שואל למה הוא כועס. הילד הנבון מחניק את עצמו בכוחות עצמו, עושה כמצופה ממנו על פי הבנתו: מתפייס, כלומר מתעלה מעל עצמו, מתנתק מעצמו. הכל מופנם בו. אף אחד לא אומר לו מבחוץ שאסור לכעוס, הוא יודע לבד. הוא כבר הבין.

הציפור של הצלחת עושה מעשה של חסד. היא היחידה שעוזרת לילד ונותנת מוצא של חיים בהפריחה את הפרח הסגול עם הדמעה. אבל היא קפואה. ציור על צלחת. לא חיה, לא באמת יכולה לפרוח משם. היא לוקחת את הדמעות אבל חוזרת לדממה הקפואה חסרת החיים. הייתה לא הייתה. כמו פייה סנדקית שמופיעה לרגע ונותנת מוצא לסבל, אבל כשהקסם נגמר בחצות הכל חוזר לקדמותו. וגרוע מקדמותו: פיוס שהוא אבן גולל מדבש, חניקה במסווה תרבותי.

הנפש המשתקפת בשיר (בין אם של הכותבת או הקוראת) עברה התעללות, פיזית או נפשית. הוכנעה בכוח חסר שם ופנים. נשברה, התפרקה, התפצלה, התנתקה. העובדה שהיא שרה מהמחתרת היא פלא. כמו טיפה המפריחה פרח סגול טמיר. נפש חיה אך כואבת, חיים שהם כאב צרוף.

השירים של מרים ילן שטקליס מתכוונים על פני השטח להיות חינוכיים. יש רגשות טובים ורעים. את הרעים יש לרסן. את הטובים יש לאמץ. יש להסתגל. אבל בעצם הם פורטרט עצמי של נפש רגישה ובודדה עד אימה. כמו הפרח הסגול הלא מסתגל, המורכבות הרגשית משפריצה מעל ומעבר לכוונה המוצהרת. הפוך מחינוכיים, הם לא נותנים מענה ופתרון אלא מהדהדים את הכאב במלוא עומקו. אני כועסת על הכוונה המוצהרת שלה. היא שיתפה פעולה עם החברה ולא עזרה לי כשהייתי צריכה. כמו כל המבוגרים היא היתה שרויה בסבל וניסתה להתמודד על ידי תירבות, חיברות, התעלות, מניפולציה שקרית מוסווית. היא השאירה אותי לבד עם דייסת הרגשות. אבל גם אם לקח לי שנים, מילדות עד בגרות, אני בכל זאת מזהה את הפנינה הגולמית. שכן בסופו של דבר היא לא נכנעה, לא ריסנה ולא נאלמה. בקודים מופנמים היא שרה מהמחתרת את הכאב האינסופי של העולם.

מתוך "שיר הגדי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר

*

עוד מרים ילן שטקליס בעיר האושר

על השיר "מיכאל"

איור אחד נפלא של דוד פולונסקי

עמוס נוי, על "המסע אל האי אולי"

המחאה והחלום של בתיה קולטון – על איורי "המסע אל האי אולי"

וגם: הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

ואחת שלא כובשת את הכעס היא מרי דה מורגן המופלאה. תרגמתי כמה וכמה סיפורים שלה (ועוד היד נטויה, כשאמצא סדק בזמן). האהוב עלי מכולם הוא עץ השיער והוא לגמרי רלוונטי לפוסט, וגם נסיכת הצעצוע שתרגמתי לאתר "מעבורת" מתמודד עם אותו רוגז של מרים ילן שטקליס, רק באופן אחר לגמרי. ראו צרחות של דגים.

 

Read Full Post »

הקדמה

"אשכולית" (1964) הוא ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו.

אלכס בן ארי ערך אנתולוגיה מחכימה וכיפית לשירה מושגית.

הוא הזמין אותי לכתוב על שירי ההוראות של אונו; לתאר את אישיותם ולתרגם מבחר קטן.

הסכמתי בקלות דעת. לא ידעתי למה אני נכנסת. חתיכת מסע עברתי פה.

(זה קצת ארוך וחושפני. כדי לא לשגע אתכם בגלילות ודילוגים, הכנסתי חלק מההערות ללינקים).

וזה מה שיצא, בשינויים קלים:

*

נער ששמו נשתכח ממני, הלחין פעם את השלט המוצב במחסום ליישוב ספר. אני מצטטת מהזיכרון:

עצור / כבה את האורות החיצוניים / הדלק את האורות הפנימיים / הזדהה

השירים של אונו הם שלטֵי – ובעצם פתקֵי – הוראות כאלה, מעורטלים מאליבי מעשי או אופק ביצועי.

it's all in the mind – אומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה" על פלאים שונים ומשונים המתרוצצים בין דלתותיו של מסדרון ארוך, ואונו הקדימה אותו[1]. ההוראות שלה הן מנטליות ביסודן ולפיכך פתוחות ואינסופיות לעומת החד-משמעיוּת הגסה של פעולה שהתממשה. חלק מן ההוראות, כמו – לערוך אירוע בכתובת בדיונית, בתאריך בדיוני, להשאיר כרטיס ביקור בעולם פנימי, או לעוף, יכולות להתממש אך ורק בתודעה.

רישום מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו". open this bottle כותבת אונו. על פי רנה (זאת-לא-מקטרת) מגריט, זה לא בקבוק ואי אפשר לפתוח אותו, אבל בתודעה אפשר הכול.

.

והבטחתי גם, כזכור, לתרגם כמה שירים. זה נשמע כמו החלק הקל של העסק. לא מדובר במטפורות סתומות עם שורשים מפותלים בלשון אלא בהוראות עם מבנה תחבירי פשוט ואוצר מילים בסיסי. רק השורות השבורות ואופן השימוש מסגירים את ייחוסן השירי. אלא שאי אפשר לתרגם אותן לעברית, ואי אפשר להפריד את הקושי הזה מאישיותן; היא מתקרקשת אחריו כמו צרור פחיות אחרי רכב של נשואים טריים.

הוראות מנוסחות כידוע בלשון ציווי ("עצור. כבה את האורות החיצוניים," וכולי) והעברית, בלשונה של יונה וולך, היא סקסמניאקית. "בִּשְמוֹת מִין יֵש לְאַנְגְּלִית כָּל הָאֶפְשָרֻיּוֹת… וְכָל אַתְּ הִיא אַתָּה/ וְכָל אֲנִי הוּא בְּלִי מִין/ וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין אַתְּ וְאַתָּה/ וְכָל הַדְּבָרִים הֵם זֶה – לֹא אִיש לֹא אִשָּה/ לֹא צָרִיךְ לַחְשֹב לִפְנֵי שֶמִתְיַחֲסִים לְמִין", ובעברית חייבים להחליט לאיזה גוף פונים. אצל משוררים שונים אפשר להפעיל שיקול דעת או להטיל קוביה או לעקוף את הבעיה, לטאטא אותה מתחת לשטיח (שהולך ומתכווץ אמנם ברוח הזמן). אלא שאונו נמנית על חלוצות הגל השני של הפמיניזם. ב-1964, השנה שבה יצא הספר, היא ישבה על במה, הניחה זוג מספריים לפניה ובקשה מן הצופים לגשת בזה אחר זה, ולחתוך פיסה מבגדיה. CUT PIECE כך נקרא המיצג מתואר ב"אשכולית" בפרק הקצר המוקדש להוראות שבוצעו. התיאור הכתוב בפרוזה, בשורות שלמות, מסתיים בתְּנָיַת פְּטוֹר (disclaimer): "המְבַצע על כל פנים, אינו חייב להיות אישה". המטען המאולתר הזה של אירוניה, התרסה ותקווה, לא נוטרל עד היום.

אף שחלק מן ההוראות הן ניטרליות לכאורה מבחינה מגדרית, רבות מהן מתכתבות עם ההוראות חסרות השחר או הסיכוי, המוטלות בדרך כלל על ילדות ונערות במעשיות; אצל האחים גרים, נשלחת נערה אחת לשאוב מים בחבית מחוררת, אחרת מתבקשת ללקט תותי שדה בשלג (לבושה בשמלת נייר, מה שמגביר את האיכות המיצגית של המעשייה), ושלישית, המכונה סינדרלה, מצטווה לברור את העדשים שאמה החורגת שופכת לתוך האפר. ואילו אונו מצִדה, מורה לגנוב את השתקפות הירח בעזרת דלי, ללכת בשלג מבלי להשאיר עקבות, או לצאת למסע ליקוט והדבקה של ראי מנופץ שרסיסיו נזרו ברחבי העולם.

תצלום המוות של הסופר רוברט ואלזר. האומנם הצליח ברגעיו האחרונים למלא את ההוראה של אונו?

.

המגדר יוצא מן השק בהוראה להשתמש בכביסה היומית כדי לבדר את האורחים, להסביר להם איך נוצר כל לכלוך ולמה, או בהוראה לטייל ברחבי העיר עם עגלת תינוק ריקה. ופה ושם הוא נאגר ומשפריץ כמו גייזר, בהוראה לבחוש את פנים המוח עם זין עד שהדברים יתערבבו היטב, ולצאת לטיול.

כשהעברית מחייבת לבחור מין, היא הורסת את הניטרליות המתעתעת, את ריבוי המשמעויות האגבי. אונו התאוננה בשעתו שאמנותה נחשבה לרגשית ויצרית מדי בעיני האוונגרד הניו יורקי. הם העדיפו cool art. ובהמשך לכך (וזאת כבר טענה שלי, מרית) היא משקיעה מאמצים ניכרים בהסוואת רגשיותה ויצריותה; אחרי שהיא מורה להשיג אדם במקום ראי ולהביט לתוכו, היא מזדרזת להתכחש לליבה ההיפית והרומנטית של ההוראה, ומציעה להשתמש באנשים שונים: זקן, צעיר, שמן, זעיר וכו'.

ובחזרה לתרגום: לשון נקבה תגביר את הווליום המגדרי עד כדי חוסר טעם, ולשון זכר תיישן את ההוראות ותסתיר את חדשנותה העוצרת נשימה. הבולטים (והקרובים ללבי) מאמני המיצג והמושג, לא הגיחו מקפלי האדרת של גוגול אלא משירי ההוראות של יוקו אונו. ופסטיבל המחול "הוירטואלי" מהסיקסטיז – "13 ימי פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך של יוקו אונו", שבו כל משתתף שולח לירה שטרלינג ומקבל גלויה עם הוראות פעולה ושעת ביצוע (הקשר בין המשתתפים יהיה טלפתי), הוא כמעט אינטרנט בראשי פרקים – מהקיצור הטוויטרי של המחול (ההוראה של היום הראשון למשל, היא: לנשום, בחצות), ועד למתח הכל-כך עכשווי בין האינטימי לאנונימי.

ובחזרה לתרגום: גם הנוסח הפורמלי, "חתוך.חתכי", "את/ה", נפסל בגלל המטען העודף של המילים שמסכן את החן הפלאי שכל היובש הבירוקרטי לא מצליח לנטרל. הבריחה ללשון רבים נחסמה על ידי אונו עצמה, שמבדילה את ההוראות שלה מן ההתרועעות החברתית של ההפנינג. אלה הוראות אישיות, היא מסבירה, שמתממשות בתודעה, התחלה של תנועה פנימית שהמילים משאלה או תקווה הכי קרובות למהותה.[2] אוזני מזדקפות לשמע ההסבר או לשמע המילה "משאלה", ההפוכה מן המילה "הוראה", במילון האחים גרים.

"הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי[3]. ו"אשכולית" הוא ספר מאד מושלג. אונו מורה לשלוח צליל של שלג למי שאוהבים, למצוא יד בשלג, להתבונן בשלג הנופל עד שיכסה שלושים ושלושה בניינים, או לדמיין שהוא יורד בכל מקום, כל הזמן, גם כשמדברים עם מישהו, ולקטוע את השיחה כשהוא מתכסה בשלג, ועוד.

.

יוקו אונו, שלג יורד עם שחר. הקלטה. ניו יורק 1965

.

המילה "שלג" כמו ה-X במפת האוצר, מסמנת את הליריות הקבורה בהוראות. וגם להפך: ההוראות הן הזהות הבדויה של השירים, שנועדה להרחיק אותם ככל האפשר מן הליריות של הגוף הראשון. לפעמים ההצפנה נהיית כל כך מתריסה שהיא קורסת לתוך עצמה. כמו למשל בהוראה להדביק את שמך על החלון, לשאול תותח[4], להתרחק ולירות לעבר השם. אם יש קושי להשיג תותח, אפשר להשתמש במכונת ירייה, בחיצים, באבנים, לירוק, להשתין, לכוון זרנוק או כל אמצעי אחר. אם אין שום אמצעי יש להתרחק ולבהות בשם עד שיהפך לבלתי קריא בשקיעה. וזה לא חייב להיות שֵׁם, אגב, זה יכול להיות גם מספר שנבחר באקראי מספר טלפונים.

זאת לא ההוראה היחידה שבה מוחלפות משמעויות במספרים כדי לרוקן (כביכול) את המטען הרגשי. למשל, לספור קמטים בבטן ולשלוח את הסכום לחבר בתור מכתב, או להחליף שמות עצם של סיפור במספרים לפני שקוראים אותו, וכן הלאה.

ובחזרה לתרגום: שם הפועל המשמש אותי בינתיים, למסירת תוכן ההוראות – הוא אמורפי וסטטי מדי כבחירה תרגומית. וגם לו הייתי נחלצת מן הפח המגדרי, הייתי נופלת אל הפַּחַת של PIECE, מילה שקופה מרוב שימוש לעבודת אמנות, אבל בולטת בזרותה בכותרת של שיר, של הרוב המכריע של שירי ההוראות: LET`S PIECE ,BURNING PIECE ,HAND PIECE ,TUNAFISH SANDWICH PIECE  וכן הלאה.

PIECE היא הוויזה של השירים לעולם האמנות, המוסיקה והמיצג, והם משיבים לה בתמורה את זהותה הראשונית כרסיס, חתיכה. (גם לשבירת השורות נוסף פתאום צד מוחשי של מימוש המטפורה). ובמידה פחותה ומוחלשת הם מעוררים גם את פעולת האיחוי ההטלאה או לכל הפחות משאלה או פנטזיה של איחוי וההטלאה.

למהדורת 2000 של הספר נוסף פתיח נונסנסי ברוח לואיס קרול. האנגלית יותר שקופה מן העברית, הטקסט התקני מבצבץ מבעד לקידוד. לנוחות הקורא העברי, תצורף גרסה נטולת-נונסנס מיד אחרי התרגום החופשי:

"טעם, אמר טוב-לב (Kind) לנלהבת (Keen) שעליה לספר כּיפּוּר בכל פיילה כדי להקל על זאבו, אחרת ראשה יִפָּרֵט. במקום זה נתנה נלהבת לטוב-לב עיסת נייר עם כמה נוראות. אחרי 365 להיטים טוב-לב הפך לְקיש מאושר ונלהבת היתה לרחם גאה. ומאז הם שואבים וצוחקים ביחד עד עצם היום זה. מי יכול להגשים אותם."

ובניכוי שכבת הנונסנס:

פעם, אמר Kind לKeen שהיא צריכה לספר סיפור בכל לילה כדי להקל על כאבו, אחרת ראשה ייכרת. במקום זה נתנה Keen לKind פיסת נייר עם כמה הוראות. אחרי 365 להיטים Kind הפך לאיש מאושר וKeen היתה לרחם גאה. ומאז הם אוהבים וצוחקים ביחד עד עצם היום הזה. מי יכול להאשים אותם."

אונו (Keen הנלהבת) נכנסת כאן לנעלי שַׁהְרָזָאד (שחרזדה) גיבורת אלף לילה ולילה. הסיפורים שהצילו את חיי שַׁהְרָזָאד מוחלפים אמנם בהוראות, שמצילות את חייה שלה, בשליש מהזמן. אלף כבאים ושכבות נונסנס לא יצליחו לכבות את הרומנטיקה של אמנות-תציל-ממוות. אבל אני מתעניינת אפילו יותר, ב"פליטת הפה" שבה מוחלפת המילה "הוראות" במילה "נוראות" בתרגום הלא-מספק שלי, ובמקור מוחלפות ה-instructions = הוראות, ב-destructions = הריסות, ומחזירות אותנו לרסיסים = pieces השולטים בכותרות השירים.

מה יש לה לעברית להציע כתחליף? "קטע" עמום וסחבקי מדי, ושתי החלופות הישירות, "עבודה" הפרולטרית ואחותה החגיגית "יצירה", הן שלמות וחיוביות מכדי להכיל את ההרסנות האצורה בהוראות.

יש פער בלתי נתפס בין המרקם האוורירי של הספר לתוכן האלים. אונו מורה למשל, להעמיד אדם על במה ולחקור אותו בדקדקנות: לשקול, למדוד, לספור, לשאול, לבתר, לשרוף [ההדגשה שלי], להקליט. והיא מורה לרסק מכל הבא ליד, מבובה עד מטוס (בגובה אלף רגל, מעל מדבר).

"הכל אוטוביוגרפיה והכל דיוקן, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מצטט). וכשאת מתבקשת לרסק אבן בגודלך ובמשקלך, או לנתץ ראי, או לקרוע יומן, או  להפגיז את שמך – זה כבר גובל בוודו עצמי. וההוראה לצייר בדמך שלך עד עילפון (א), או עד מוות (ב), חוצה את הגבול למרחב הרומנטי שבין חלבו ודמו של ביאליק לאוזנו של ואן גוך.

ובכל הנוגע לאמנות, אונו של "אשכולית" מתגלה כג'ק המרטש: היא נותנת הוראות לחיתוך של ציור או תצלום או טקסט אהוב. (את החלקים מפזרים ברוח או שולחים לאנשים, או מזמינים אותם לחתוך את החלקים שמוצאים חן בעיניהם). היא מורה לדרוך על ציורים, לנעוץ בהם מסמרים, לקבור אותם, לזרוק לפח, לתת לאלטעזאכן, להשקות אותם, ליָדות בהם שאריות אוכל, לשרוף אותם בעזרת סיגריה ולהתבונן בתנועת העשן עד שהציור נעלם. וגם יצירות של אחרים אינן מחוסנות; היא מורה לרסק מוזיאון עכשווי (ואחר כך לאסוף ולהדביק את שבריו), או להפוך את המונה-ליזה לעפיפון ולהטיס אותה לגובה שבו: א) חיוכה ייעלם. ב) פניה ייעלמו. ג) היא תהפוך לנקודה. או לגזור ציורים של דה וינצ'י או דה קוניג ולתפור מהם ז'קט, שמלה או תחתונים. (כפיצוי ואולי כתשליל של CUT PIECE שבה נחתכו בגדיה מעל גופה?)

מאחורי כל זה, כפי שכתב יהודה עמיחי, מסתתר כעס גדול. כמה גדול, מתברר מן ההוראות שמייחדת אונו לנעלבים קשות: לערום 100 זגוגיות בשדה ולירות כדור דרכן, ואז להעתיק את מפות הסדקים של כל זגוגית ולשלוח מפה בכל יום למי שעלב בך, במשך 100 ימים. זה גם "חישוב" פואטי של כמות הכעס, וגם סוג של ריפוי בעיסוק. רבות מן ההוראות הן טכניקות לעיקור וצינון רגשות. כמה מהן נשמעות משחקיות לרגע, כמו ההוראה לשלוח רוח מסביב לעולם פעמים רבות עד שתהפוך לבריזה קלה, או להנמיך צליל של פעמון על ידי טלטולו בחלום ועל ידי שיכחתו (עוד נסיגה מהסְפֵרה הפיזיקלית אל הספרה המנטלית), ואז היא מציעה פתאום ליישם את זה על צלילים נוספים כמו קולה של אמא, בכי של תינוק או התפרצות היסטרית של בעל (ע"ע מגדר).

וכל הכעס הזה הוא בו-בזמן גם המפתח לשמיים. (ואולי זה בעצם הכאב, כמו אצל יוזף בויס, שראה בו שלב הכרחי בדרך לטרנספורמציה רוחנית.) וכך או אחרת, אונו מבקשת לעמוד מול קיר במשך שנה ולדמיין שראשך מוטח אליו עד שהקיר יקרוס והשמיים יתגלו.

POSTCARD גלויה עם הוראות לגזירת חור כדי לראות דרכו את השמיים. מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".

.

השמיים הם המקום שבו מתמזגת הפוליטיקה האנטי-חומרנית עם הרוחניות הנוצרית. לא סתם היה פרנציסקוס לקדוש המועדף על דור הפרחים, עד כדי כך שבדיוקן הקולנועי של זפירלי[5] הוא מוצג כהיפי הראשון. אביו של פרנציסקוס התנגד לדרך הרוחנית שבחר, ותבע אותו למשפט ציבורי בפני הבישוף של אסיזי. בתגובה, פשט הקדוש את כל בגדיו בבית המשפט ומסר לו אותם ובכך שם קץ להליך המשפטי והשתחרר מן החומר לטובת הרוח. ובהמשך לכך, ואולי במקביל, אונו מורה לאנשים לחורר פרטֵי רכוש כמו מכנסיים, ז'קט, חולצה, או גרביים, כדי לראות דרכם את השמיים.

זאת ועוד: לפרנציסקוס היה קשר עמוק לטבע. ב"שיר הברואים" הוא קורא לשמש ולירח, "אחינו השמש, אחותנו הלבנה," וגם שאר איתני הטבע מוצגים כבני משפחה. ולא רק שהוא דורש לציפורים, לסנאים, לקרפדות ולחרקים, הוא גם משוחח כאח אל אח עם הזאב שהבעית את תושבי גובּיו. ואילו אונו מצדה מורה ללחוש לרוח, לעננים, לעץ ולאבן. היא מבקשת להכין גיטרה מן העץ ששמע את הווידוי ולשלוח אותה לאישה, או לקלוע סנדלים מן הקנים המאזינים ולשלוח אותם לחבר. ואולי כבר גלשנו בלי משים מעולמו הרוחני של פרנציסקוס אל דרך האגדות שבה דוממים (מן "העצם המזמרת" של האחים גרים ועד לקנים המזמרים של המלך מידאס) הם צינור להפצת סודות; ההוראות של אונו מתהפכות כשמנסים לאחוז בהן, כמו המטה שנהפך לתנין ביד אהרן – רגע אנחנו בנצרות וברגע הבא באגדות או בזן בודהיזם (לרבות מן ההוראות יש צד מדיטטיבי, כמו ללכת למזרקה הקרובה ולצפות במים הרוקדים, להבריק תפוז, או לנשום). מה שעלול להיתפס כחוסר מיקוד והתחייבות, הוא בעצם סירוב לקיבעון, והגנה על סתירות. ואונו אמנם מורה לבנות בית מנקודות (מקווקוו) ולהניח לאנשים לדמיין את החלקים החסרים או לשכוח אותם. שטח ההפקר שבין לדמיין ללשכוח הוא מגרש המשחקים של הנמענים שלה. במרחב האלסטי הזה נמצא הפופ במרחק נגיעה מהזן או מהאוונגרד, יש קיצור דרך מפוליטיקה לפואטיקה, וכן הלאה. כל אחד מוזמן לחבר את הקונסטלציות השמיימיות שלו.

הראש שפורץ את הדרך לשמיים שייך לשער המחול של הספר. מחול על פי אונו, הוא קשר עם אלוהים ועם החלק האלוהי בתוכנו. כלומר חוויה רוחנית שמנוגדת לאקסביציוניזם הרקדני ולאורות הבמה. האם אי אפשר לתקשר בחשיכה? היא תוהה. ובהמשך לכך היא מציעה גם סיום אלטרנטיבי להטחת הראש, שבו לא הקיר נעלם אלא הראש עצמו. וזהו עוד אחד בשורת נסיונות שתכליתם להעלים את הגוף המגביל את הרוח (כמו בהוראה לפשוט את עורם של אלפיים בלונים ולשחרר אותם). רבות מן ההוראות הן תרגילים במחיקת החומר או בצמצומו[6]: לצייר ציור שצבעיו מתגלים רק באור מסוים וברגע מסוים, כמה שיותר קצר, או לרשום גלולות מעבר דרך קיר כך שרק השיער יחזור. או להרים יד לעת ערב ולהתבונן בה עד שתהפוך לשקופה והשמיים והעצים ייראו דרכה. או להתחבא עד שכולם ילכו הביתה, עד שישכחו או ימותו (ואיש לא יזכור אותנו).

PAINTING TO ENLARGE AND SEE, מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".

.

במישור האמנותי, הנסיגה מן המוחשי מייצגת את תרבות הנגד של שנות השישים; זה חלק מהניסיון להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" (ציורים ופסלים), באמנות אנטי-מסחרית ואנטי-ממסדית, המבוססת על רעיונות ופעולות (מיצג). במישור הרוחני, ההצטמצמות, ההסתתרות וההעלמות, הן נסיונות להשתחרר מן החומרי והחומרני ולצמצם את האני. ובמישור הרגשי, הן נועדו להישרדות. קשה יותר לפגוע במטרה מתכווצת שמסתתרת בארון, בחשיכה, בתודעה. ובו בזמן הן גם שיחזור כפייתי כמעט, של ההתעללות שעברה:

"הצהרה: אנשים כל הזמן חתכו ממני את החלקים שהם לא אהבו בסופו של הדבר נותרה ממני רק האבן שהיתה בתוכי אבל הם עדיין לא היו מרוצים ורצו לדעת איך זה להיות בתוך האבן. י. א."

(מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו") .

Mirror Piece

רק עכשיו, כשאני מתקרבת לסוף, מתברר לי שבסך הכול מילאתי הוראות; הפכתי את יוקו אונו לראי כמו שבקשה. התבוננתי בה וראיתי את עצמי: את התרוצצות הפנימית כדי לא להתקבע, את ההגנה על אפשרויות נכחדות, את המקלט הבטוח של התודעה. את הצורך הנואש בחופש, שמוגש בצורת הוראות, כללי משחק. באחד השירים היא מבקשת להכין מפתח, למצוא את המנעול שמתאים לו, ואם אמנם יימצא, לשרוף את הבית שמחובר אליו. וגם את זה אני זוכרת מבפנים, את הנסיון לברוח אל ההמצאה והפנטזיה, לסבך ולהאריך את הדרך הביתה בתקווה שהכעס יתעייף (כמו שנחל מאבד אנרגיה בפיתולים) ואת הכישלון המפואר. ובו בזמן גיליתי, בדיוק כמוה, את הפלא שבו כסא שנשרף במציאות עדיין קיים בתודעה.

*

אשכולית

"יום אחד טיילה בפרדס, והנה ראתה אשכולית גדולה, בשלה, שקרובה היתה לנשור מן העץ. אביגיל השתרעה על האדמה. וכך, שרועה על גבה, צפתה מלמטה באשכולית התלויה מעליה והמתינה לה עד שתנשור. כך שכבה, והשעות חלפו. היא שכבה חמש שעות עד שנשרה האשכולית, ואז קילפה אותה לאט ואכלה אותה."

(פנחס שדה, מתוך "על מצבו של האדם", עם עובד 1967)

ואפשר כמו בשיעור לשון, להפוך את זה לקובץ הוראות, כמחווה לשם הספר וגם כחליפתי וכפרתי להוראות שלא תרגמתי.

GRAPEFRUIT PIECE

טיילי בפרדס.
חפשי אשכולית שקרובה
לנשור מן העץ.
שכבי תחתיה
עד שתנשור ואז
קלפי ואכלי אותה.

—–

[1] הסרט "צוללת צהובה" יצא ב1968. שירי ההוראות המוקדמים חוברו בתחילת שנות החמישים.

[2] ההצהרות והסברים של אונו מכאן ואילך לקוחים מתוך "אל אנשי וסליאן, הערת שוליים להרצאתי מן ה13 בינואר, 1966" שנוספה למהדורות המאוחרות של "אשכולית" כמין מניפסט אמנותי.

[3] [על: "הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי]
היא מסתתרת אמנם מאחורי שאלון נכון/לא נכון (שמזכיר את רשימת הדברים "שֶׁמורים אינם מספרים" על פי יואל הופמן של "בפברואר כדאי לקנות פילים", מסדה 1988) כדי לשמור על אופציות פתוחות.

[4] "שאלי תותח," (במובן, קחי בהשאלה). זו אחת השורות הבודדות שאני מוכנה לתרגם. האירוניה שדולפת מן הצירוף שווה את אובדן העמימות המגדרית.

[5] "אחינו השמש, אחותנו הלבנה", פרנקו זפירלי, 1972

[6] אולי גם ההעדפה הגורפת לשלג קשורה לפגיעותו, לקלות שבה הוא נעלם.

את האנתולוגיה אפשר לרכוש בחנויות הספרים העצמאיות בתל אביב ובירושלים, באתר של מקום לשירה, (ובקרוב גם ברשתות).

עוד שירה בעיר האושר

על "שלום לאדון העורב" של עמוס נוי

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

על "מיכאל" של מרים ילן שטקליס

על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי

כחול הוא צבע שערך הצהוב – בעקבות שיר האהבה הנפלא של קורט שוויטרס (פוסט ראשון מתוך ארבעה)

שירה וקסמי חפצים

ועוד

Read Full Post »

.                                                                                לעלינא, לזכר קו נקודה

1 – באחד משירי "אשכולית", ספר ההוראות והרישומים של יוקו אונו, מבקשת אונו לבחור סכום כסף, ולדמיין: א) את כל הדברים שאפשר לקנות בו, ב) את כל הדברים שאי אפשר לקנות בו.
זה הצחיק אותי בגלל הסימטריה המדומה (סוג של בדיחת הכוס החצי מלאה/ריקה, שאונו מגניבה לה בקורת על התרבות הקפיטליסטית; לא משנה כמה יש, מה שאין תמיד גדול יותר), ובגלל "הקמצן" של מולייר, הקטע שבו הסרסורית מחשבת את כל הכסף שהכלה לא תבזבז, כהכנסה של "שנים עשר אלף ליברות בשנה" (תרגום אלתרמן).

2 – אלכס בן ארי עורך אנתולוגיה לכתיבה מושגית. הוא בקש ממני לכתוב על שירי ההוראות של יוקו אונו. בזכות הבקשה גיליתי את הספר מחדש (והתאהבתי ביוקו אונו), ועכשיו לא נותר לי אלא לצמצם את מה שיש לי להגיד לאורך סביר. ימים יגידו אם אצליח, ובינתיים אני מחלקת את הטקסטים ל: א) טקסטים שיש להם מקום במאמר. ב) טקסטים שאין להם מקום במאמר. ג) טקסטים שאין להם מקום וחבל. למשל:

3 – שאלון אמריקאי, שבו צריך לבחור את ההגדרה הנכונה לקו (באנגלית LINE שהוא גם שורה, כלומר קו אופקי).

קו הוא:

א. מעגל חולה

ב. ביליון קווים מגובבים בחלל צר

ג. מילה פרומה

ד. נקודה תוקפנית
.

(מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו", בתרגומי)

4 – החן לא זקוק להמלצות, ובכל זאת כמה מילים:

אונו שייכת לדור אמנים שמאסו בקיפאון המחשבתי ובמסחור האמנות, ולפיכך הפסיקו לייצר "חפצי אמנות" (ציורים ופסלים) ועברו לאמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות (מיצג).

ובהמשך לכך, לא רק שארבע האפשרויות משוחררות מכל הגדרה מסורתית לקו (כלומר מכל קיפאון מחשבתי), הקווים של אונו אינם סימנים דוממים. ההגדרות מנפישות אותם. א' ג' וד' הם שלושה תסריטים (כלומר, שילוב של רעיונות ופעולות), אנימציות קצרצרות המתרחשות בתודעה: המעגל החולה פוקע ומשתטח על הדף, המילה נפרמת במשיכה (מתברר שלכתב מחובר יש עיניים של סריגה), והנקודה (כמה קטנה ככה עצבנית) נוֹרֵית כמו כדור.

רק הגדרה ב' שונה. עוד לא החלטתי אם מדובר בהגדרה קונספירטיבית, במובן, אפילו לקו יש שלדים בארון, או במניפסט של אמנות מינימליסטית: קו אחד יכול לייצג/להכיל ביליון אחרים.

וזה מקסים כמה שירה אפשר להפיק מסימן כה רזה ומוכר.

*

עוד באותם עניינים

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו   

המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

בנלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

כחול הוא צבע שערך הצהוב

פוסט שמיימי 

Read Full Post »

"הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" כך נקרא מופע היחיד של סטיבן כהן בפסטיבל ישראל. את המילים האלה המקועקעות גם על כף רגלו, אמרה לו סבתו ("סבתו הפונדקאית" כפי היא מכונה באופן קצת מסתורי בתוכנייה), בתשובה לשאלתו, איך ממשיכים לחיות אחרי מות אהובו הרקדן.

והנה גם הטריילר של המופע:

כהן מגדיר את עצמו כגבר דרום אפריקאי, לבן, הומוסקסואל ויהודי. התיאטרון בשבילו הוא גלגול של מקדש או בית תפילה, והמופע בהמשך לכך הוא גם טקס אלטרנטיבי ואמנותי לזכר אהובו המת. הגרסא הבימתית צמחה מתערוכה, ועל הבמה עדיין ערוכים אובייקטים שונים שביניהם חולף כהן "מאופר ולבוש כמעין פרפר קווירי שברירי". ברקע מוקרנת דמותו הענקית באתרים שונים, כולל סצנה אינסופית שבה הוא טובל בדם של בית מטבחיים. הסצנה ההיא, שלא לדבר על השיא הטקסי של המופע שבו הוא "בוחר להטמיע את המת בגופו, להיות בעבורו קבר אנושי" בלשון התוכנייה, ובלשון פשוטה: בולע כף מהאפר של אהובו – מאתגרים חלק מן הקהל שתוהה בכעס, בביטול, וגם בתום לב, איפה עובר גבול הטירוף ומה בדיוק אמנות פה (ראו למשל תגובות לראיון בוינט).

אז איפה האמנות פה? זאת התשובה הקצרה (נו, יחסית לכל מה שהיה לי להגיד). רק ארבע הערות:

  1. קלוד מונה וסטיבן כהן

בעבורי נוף כשלעצמו אינו קיים כי מראהו משתנה ללא הרף … האוויר והאור משנים צורה ללא הרף  … אני עוקב אחרי הטבע בלי להיות מסוגל לתפוס אותו. הנהר הזה ששוקע ועולה שוב, יום אחד ירוק, יום אחד צהוב, עכשיו הוא יבש ומחר יהיה בו שיטפון אחרי הגשם הנורא היורד ברגע זה. (קלוד מונה)

את העושר הזה ניסה קלוד מונה למפות בציוריו (ראו נמפאות על סרט נע). ואצל סטיבן כהן זה לא הנוף החיצוני אלא הנוף הפנימי של האבל שהוא מנסה לתפוס בכל דקויותיו. האובייקטים (בעיקר נעלי בלט עם כל מיני מוטציות חלומיות) ערוכים על הרצפה בקווים ישרים כמו תלמים של שדה חרוש או כמו פריטים שהוצאו מקבר וממתינים למיון וקטלוג. בקדמת במה מימין, שורה קצרה של כנים עם פמוטות רבי נרות בגבהים שונים, ניצבים זה בצד זה כאילו נערכו לצילום משפחתי. בעומק הבמה משמאל יש מתקן לא ברור, אולי של נדנדת גינה. הסרט המוקרן ברקע משתנה כל הזמן כמו צבע השמיים, ואיבן לאבאס (Yvan Labasse) מעצב התאורה הנפלא שמופקד על "האוויר והאור", מפסל את הנוף מחדש וצובע אותו בצבעי זריחה ושקיעה, קור קליני, ערפל, וחושך עם נרות שאורם זהוב מאד ורועד.

באובייקטים הדוממים האלה שהאור מנסה וכמעט מצליח להנפיש, אצור משהו מהמתח בין חיים ומוות, היתקעות ותנועה. וכדי שלא תצטרכו לסמוך על מילתי, כמה תמונות:

לפעמים כשהראות טובה, הנוף חד לגמרי, הפמוטות נראים כמו פִילִיגְרָן (עבודת צורפות בחוטי מתכת דקים שזורים בדוגמה עדינה) או כמו המגזרות הדו-ממדיות של חלוצת האנימציה לוטה רייניגר.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019 לחצו להגדלה

מגזרת אנימציה של לוטה רייניגר, התמונה מפה

 

ולפעמים הבמה מחותלת בערפל של עננים נמוכים שגולשים לאולם.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

לפעמים כל אובייקט מוצב במרכזו של ריבוע אור שהופך אותו מצללית לחפץ תלת ממדי וצבעוני.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

ועם זאת, בגלל (או בזכות) המרחק נשמרת העמימות החלומית, וגם כשמתקרבים לבמה בסוף ההצגה האובייקטים לא מתפענחים עד הסוף. הם עדיין רחוקים מדי או לא מוארים דיים או לגמרי חידתיים כמו נעל הבלט בתמונה למטה. חשבתי אותה לצלב קרס מצווארי אווזים, ורק עכשיו שמתי לב שאלה לא מקורים אלא פרסות מבית המטבחיים.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

ולפעמים הכול נצבע בבת אחת באדום עז ונקי (כזה) שכמו מזקק ומאלף את זכרון הדם מהסרטון.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

.

לפני שאני ממשיכה, כדאי אולי לציין שלסטיבן כהן יש לא מעט קווים אדומים שאותם הוא מפרט בראיון. "הוא לעולם לא יפגע באנשים ובבעלי חיים. לא יתעלל בילד. לא ישכב עם חיה, לא יכה מישהו חלש ממנו, לא ישפיל נשים. "העבודה שלי אולי נראית קיצונית, אבל אני חתיכת סבתא שמרנית וזקנה", הוא מסכם. "אני לא עושה סמים, לא שותה. אני חושש".

.

  1. שירה

מבחינת התכלית או המניע המופע הוא טקס אשכבה, אבל מבחינת השפה זאת שירה חזותית. רצף של דימויים דו-ובעצם-רב משמעיים שמחליפים צבעים רגשיים. אני אנסה לפרק פה אחד או שניים כדי לחשוף את המורכבות.

בפעם הראשונה שסטיבן כהן נכנס לבמה הוא צועד על שני ארונות מתים שמחוברים לכפות רגליו, כלומר למגפיים השחורים ה"סקסיים" שהוא נועל. הוא נעזר במקלות הליכה דקים וארוכים וצילו מלווה אותו על המסך.

הארונות שעליהם הוא צועד הם בו בזמן ארונות המתים של הזוגיות וגם זוג קותורנוסים, הנעליים שהגביהו את השחקנים בטרגדיה היוונית.

קותורנוסים

ההגבהה ומקלות ההליכה הדקים משנים את הפרופורציות האנושיות של גופו, וביחד עם הראש הקטן המעוות על ידי האיפור והתוספות הם משווים לו מראה של חרק, מעין גמל שלמה, חרק שטורף את בני מינו כולל בן זוגו להזדווגות ומכונה גם החרק המתפלל (… הגדילו עשות היוונים/ שחשבו טורף מסוכן זה לקדוש ולמגיד עתידות./ הגרמנים כינוהו "מתפלל לאלוהים" ואילו המוסלמים/ מאמינים שגמלו של שלמה מתפלל/ כשפניו מופנים למכה. נתן זך, מתוך "שלושה שירים מהאנציקלופדיה").

מבט נוסף בנעלי העקב נטולות העקבים שהוא נועל (כלומר בעלות עקבים הפוכים, בלי נראים) מגלה שסוליות הנעליים הן בעצם פרסות, ויותר מזה: כל החלק התחתון של הרגל נראה כמו טלף של עגל, מאלה שביניהם ייתלה אחר כך בבית המטבחיים.

הנעליים – עקבים אופנתיים וטלפי עגל בו בזמן

אופנה עכשווית, טרגדיה יוונית, עגל של בית מטבחיים, מין ומוות, חרק מתפלל שטורף את בני מינו (קדימון לאכילת האפר?) מחוברים לדימוי אחד, מלא סתירות וצבעים רגשיים.

וישנה למשל ה"נדנדה" הלא ברורה התלויה על המתקן המעט גרדומי, שמתגלה כחצאית שמורכבת מפטפונים מנגנים, ספק טוטו משונה, ספק פרח עם עלי כותרת רבועים שמתוכם בוקע סטיבן כהן כמו פיה בהצגת ילדים. וגם חצאית הפטפונים מגלמת את המתח בין שיתוק לתנועה, את האבסורד של הצעידה, וגם את היופי.

סטיבן כהן, אובייקט מתוך "הנח את לבך מתחת לרגליך וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

.

  1. אוסקר ויילד וסטיבן כהן

ארבעה חברים היו במופע. אחד נאטם על ההתחלה, הפשיר לרגע בחצאית הפטפונים ומיד חזר ונאטם. שני אמר שזה יפהפה ונשגב אבל גם תקוע לו בגרון, האפר, הדם. הוא חיפש מילה, הֶלְחם בין נהניתי לסבלתי (נהבלתי? נשמע כמו הבל הבלים). שלישית היתה ספקנית ומרוחקת, זה היה סנטימנטלי לטעמה. סנטימנטלי זאת מילה קטלנית בשבילי, שיכולה להרוג יצירה. מורכבות באופן כללי זה נוגד-סנטימנטליות, אבל בדרך כלל אני לא מסתדרת בלי נגיעה של הומור, אירוניה או דקירה אחרת בבלון של ההזדהות. והחיכוך הזה שדרוש לי כמו מים לדגים, מתקיים כאן בצורה אחרת, דרך הסתירות הפנימיות ובראשן: עבודה שמוקדשת לאהוב שאבד אבל עוסקת באינטנסיביות במקדיש עצמו.

ובמילים אחרות: מלכתחילה חשבתי על אוסקר ויילד בגלל האסתטיקה המעודנת הגובלת באסתטיציזם, ההומוסקסואליות והקתוליות הדומעת כי מה לעשות, על אף מגיני הדוד המצוירים על פניו, על אף נרות השבת שסטיבן כהן (כהן!) מדליק, יש משהו מאד קתולי ב"מיסה" של אכילת האפר.

אבל לא על זה רציתי לדבר הפעם. בסיפורו של ויילד "הזמיר והשושנה" שר הזמיר כשחוח נעוץ בלבו כדי להצמיח שושנה אדומה בשביל סטודנט מאוהב. ובזמן שהוא מקריב את עצמו למען האהבה, הסטודנט שמאזין לו מהרהר: "יש לו סגנון לזמיר הזה … אבל האם יש לו רגש? חוששני שלא. בעצם הוא דומה לרוב האמנים, יש לו רגש אבל אין בו כנות. הוא לא יקריב את עצמו למען מישהו. כל אשר הוא מהרהר בו הן המנגינות שהוא משמיע. והרי הכול יודעים כי האמנים כולם אנוכיים מאד." (תרגם רפאל אלגד) סטיבן כהן כמו אוסקר ויילד, הוא גם הזמיר וגם האמן של הסטודנט. זה מה שמציל אותו.

.

צילם פייר פלאנשו

  1. הפרפר הקווירי והדם

בדרך כלל אני לא סובלת כמויות דם בתיאטרון או במיצג (נניח, הרמן ניטש והאקציון הוינאי. כל כך גס ואחד לאחד, פרימיטיבי ופשטני). וייתכן שסטיבן כהן ניסה להתמיר את הכאב בעזרת פרפרים או לברוח ממנו על כנפיהם. אבל מתברר שפרפרים על אף יופיים וסגולותיהם הסמליות – הם מגלמים קימה לתחייה, ואפילו פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר – לא יכולים לשאת כאב ברמה של בית מטבחיים.

ועדיין נשאלת השאלה, למה זה צריך להיות כל כך ארוך ובלתי נסבל? ובכן, פעם עשיתי טיפול נפשי דרך חזיונות שרואים בתוך הגוף. אני כבר לא זוכרת באיזה אבר ראיתי דם. דם זה כאב, על פי השיטה שבה טופלתי, והמטפלת רצתה לדעת מי גרם לשריטה הזאת, וצחקתי ואמרתי על מה את מדברת, זאת לא שריטה, זה אגם. והיא אמרה, תקראי למי שאחראי לאגם הזה, ואני לעולם לא אשכח איך אבא שלי זינק מתוך הדם כמו ליצן מקופסא.

*

עוד באותם עניינים

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

תמונות אקסטרווגטיות קסומות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

דם, יכול לדבר?

שמלת הכאב של רבקה הורן

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

מוכרת הגפרורים (טקס אשכבה לסבתי)

*

ובלי קשר אבל שווה (גילוי נאות, מדובר בכלתי, תשפטו בעצמכם אם אני משוחדת)

Read Full Post »

למעלה מחודש לא כתבתי פה, גם בגלל מה שחברתי עינאל מכנה "האלסטיות השלילית של הזמן", תסמונת שבה ככל שאת משתחררת ממטלות ומסרבת למטלות חדשות הזמן הולך ומתכווץ, וגם בגלל עקת בחירות.

אני לא אדם פוליטי. אבא שלי גמל אותי מזה באופן יסודי. הפוליטיקה תהיה תמיד העולם שלו ההפוך מכל מה ששלי. "המחשבה נעלה מן הידיעה, אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה (ועוד לא נלאיתי מצטט) ובני אדם תמיד מפתיעים אותי, גם לטובה, הם תמיד חשובים מאידאולוגיה וחורגים ממנה לכל הכיוונים. אני לא שוכחת שסבתי הנפלאה היתה ימנית מנעוריה מאז ששמעה את ז'בוטינסקי נואם. זה גרם לי להבין, להבין באמת, שחמלה ואנושיות אינן מותנות באידאולוגיה, אחרת כבר מזמן הייתי מיואשת. וגם ככה אני די קרובה. כי הבחירות האלה הן תרכיז של המציאות המשחירה.

אם הכל פוליטי (יש אומרים) אז גם עיר האושר; הכתיבה על אמנות ועל אגדות היא הצהרת אמון ותמיכה בבני אדם וברוחם, אבל רק לעתים רחוקות אני כותבת על אמנות פוליטית-אקטואלית (כרגע עולה בדעתי רק חריג אחד), כי גם העבודות הכּנות והנבונות ביותר צמודות מדי לרגע ולמודע. ולפני שאענה על השאלה שבכותרת כמה מילים על יצירה פוליטית במובן הכי ישיר של המילה שממשיכה לחיות בתוכי עשרות שנים אחרי שפגשתי בה.

"ויה דולורוזה" של להקת תמ"ר, תיאטרון מחול רמלה, הוצגה לראשונה בחצר תל חי ב1983. הטריגר על פי הכוריאוגרף אמיר קולבן, היה: "1982. מלחמת לבנון, סברה ושתילה, שיירות הפליטים. אי אפשר היה לברוח מזה."

חמשת הרקדנים לבשו גלימות ארוכות בחמישה צבעים: כחול, לבן, שחור, אדום, ירוק. כל אחד נשא שרפרף מתקפל וכמה כלי אוכל מקרקשים ממתכת, בצבע הגלימה שלו. זו היתה עבודת מסע בין תחנות בחצר תל חי. חמישה רקדנים, מוסיקאי (אחמד מסרי) שפרט על עוּד ושר, והקהל שליווה אותם והפך בלי משים לחלק מן השיירה.

באותה תקופה נאסר להציג את דגל פלסטין בפומבי ולהקת תמ"ר פירקה אותו לצבעים: חמשת צבעי הרקדנים היו חמשת צבעי דגל ישראל ופלסטין, כשצבע הלבן משותף לשני הצדדים. אני לא אכתוב פה על כל התחנות (הן מפורטות בספר הזה). אני זוכרת טור של רקדנים שעיניהם מכוסות, וידיו של כל אחד קשורות לגלימה של זה שלפניו כמו בשיירת שבויים או עבדים. אני זוכרת שאחד הרקדנים נשא על גבו שתיל של עץ זית שניטע בלבנת בטון, והאחרים הצליפו בו שוב ושוב בגלימותיהם, ולבסוף הניחו אותו על אלונקה שיצרו מהשרפרפים והביאו אותו לקבורה. אני זוכרת את הברזיות היבשות ואת הסוף שבו חזרנו לשער שממנו יצאנו והתברר שהוא ננעל. וכמה שהרקדנים התדפקו השער לא נפתח.

"ויה דולורוזה" היתה תיאטרון מחול על גבול המיצג, כולה פעולות, אובייקטים, צבעים; אני עדיין חושבת על הצבע הלבן המשותף לשני הדגלים, שהוא בו בזמן צבע המריבה (יש רק מנה אחת של לבן לשני הצדדים) וצבע החיבור, כמו איבר שחולקים תאומים סיאמיים, צבעו של השלום המוצלף והקבור ושל הדף החדש שנראה רחוק מתמיד.

יש קטע מסיפור של בורחס שאני חוזרת אליו פעם באיזה זמן. הגיבור מלומד מוסלמי מצטט משורר בשם זוהאיר שכתב כי, "במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא."

"אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד," הוא מוסיף. "כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר … הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ-ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות, היום יש לו ארבעה … לפני שנים, כאשר שהיתי במאראקש תקפו עלי הגעגועים לקורדובה, הייתי משנן לעצמי את הפנייה שחיבר עבדול-רחמן לדקל האפריקני בגני רוזאפא: גם אתה, הו הדקל! / זר על האדמה הזאת…
הרי זו סגולתה המופלאה של השירה: מילים שצירף מלך המתגעגע למזרח, היו לי, גולה באפריקה, מקור נחמה כאשר תקפו עלי הגעגועים לספרד…"

("משנתו של אברואס", מתוך "גן השבילים המתפצלים", תרגם יורם ברונובסקי)

*

"ויה דולורוזה" היתה עבודה אנושית על פליטים באשר הם, בני אדם שברחו ממלחמה ואסון ומתדפקים על דלת נעולה. זה היה שנים ספורות אחרי שבגין קלט את פליטי ויטנאם, מהלך דמיוני במציאות הנוכחית. ורק תחשבו כמה עצבויות נוספו לה מאז.

*

ובחזרה לכותרת הפוסט. השתתפתי בשתי ההפגנות הגדולות (בערך) נגד חוק הלאום, על אף עיקומי החוטם משמאלי (על ה"דרוזים הלאומנים" של האחת) ומימיני (על דגלי פלסטין של האחרת). בהפגנה הראשונה הייתי בזווית גרועה לרמקולים ולא שמעתי מה אמרו, אבל באחרת שמעתי כל מילה על החוק "האכזרי והמרושע" כפי שקראו לו הדוברים. רבים ממכרי לא התרגשו מחוק הלאום בטענה שהוא ממילא חסר שיניים ולא משנה את המציאות. וגם בהנחה שהם צודקים, זה בדיוק מה שהופך אותו למרושע. ככה זה כשהחזק מכניס אצבע לעין של החלש.

גם חוק הנאמנות בתרבות וגם חוק הלאום הם החצנה של מציאות שכבר קיימת. אמנים מצנזרים את עצמם, מוסדות מפחדים, והמדינה היא כבר מזמן לא מדינת כל אזרחיה, וההבדל הוא שאמנות היא חתרנית מיסודה, יש לה נוגדנים נגד דיכוי. וגם אם תנוטרל לאיזה זמן היא תתאושש. אבל חוק הלאום נועד להפריד ולסכסך והוא מצליח.

*

עוד אקטואליה

היינריך פון קלייסט באנקדוטה אקטואלית

דימוי שרודף אותי

בלה בליסימה או משהו להאחז בו (פוסט אורח מאת אילן נוי)

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי

על עמבה של חליל בלבין ומרב קמל

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

גני השררה

גני השררה

Read Full Post »

שלום לאדון העורב הוא ספר השירה החדש הנפלא והפולח לב של עמוס נוי, יקיר העיר שכתב על קופיקו ועל המסע אל האי אולי (ועוד היד נטויה). "שלום לאדון העורב" ממשיך את שיחת הנפש המתנהלת פה כבר למעלה מעשור, על החיים ועל האמנות ועל הילדות, לא כמחוז חפץ נוסטלגי אלא כמקור של זכרונות עתידניים.

ב"כיתה המעופפת" של אריך קסטנר חוטפים הריאליסטים את אחד מתלמידי הגימנסיה, כולאים אותו במרתף, קושרים אותו בחבל כביסה ונותנים לו שש סטירות לחי כל עשר דקות. עד שחבריו מגיעים לשחרר אותו הוא חוטף תשעים סטירות, ואין זמן להחזיר ארבעים וחמש לכל סוהר (תרגיל הכפל והחילוק הוא חלק מן השיחה), כך שמתתיהו הבריון של הגימנסיה, מתנדב "לתקוע לכל אחד סטירה אחת ויחידה בלבד, שתהיה שקולה כנגד ארבעים וחמש שהיה מקבל מידי רודי [האסיר]."

ולמה נזכרתי בזה? כי יש המון שירים ב"שלום לאדון העורב" והזמן מרשה לי לכתוב על אחד, ואני ממש לא מתתיהו, אבל כל אחת כפי יכולתה.

והנהו, "מעשה איציק והסכין" מתוך "שלום לאדון העורב"

אני חושב שצריך להיות איזה שיר של איציק מאנגר/ ונדמה לי שקוראים לו "עקדת איציק" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכר אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

כך נפתח השיר וכך פחות או יותר הוא מסתיים. וטפו שפּה אני ימות, אם אני מאמינה לעמוס שהוא לא זוכר. לא רק שהבקיאות שלו בשירת ידיש ובשיריו של איציק מאנגר היא עוצרת נשימה, תירוצים פתלתולים מסוג – זה בכלל לא סיפור שלי, זה משהו שאני בקושי זוכר ושקרה בכלל לחבר שלי – לא עולים בקנה אחד עם הישירות הכמעט ברוטלית של הספר. אז למה בכל זאת?

"יש לכך שלוש סיבות" כפי שכתב חזי לסקלי. והראשונה – במובן, עזרה ראשונה – היא הכאב.

אמת בפרסום: "שלום לאדון העורב" הוא אחד הספרים הכואבים עלי אדמות. ונוי הוא כמו אטלס שנותן את כדור הארץ הכבד להרקולס (מאנגר) שיישא אותו לאיזה זמן בשבילו. ארכימדס אמר – ועוד לא נלאיתי מצטט – "תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם", והשאיפה להחזיק בכאב מבלי להישרף היא נקודת המשען היצירתית של הספר. כדי לבצע את המעלל מגייס עמוס נוי את כל העורמה הילדית והבוגרת, את כל המוסיקליות, ההומור השחור והלבן, ועוד אלף דברים אחרים שמקנים ל"שלום לאדון העורב" את החיוניות העצומה ואת התנופה.

ובחזרה לפתיחת "מעשה איציק והסכין" – מה שמוצג כאילתור הוא למעשה פואטיקה מוקפדת שהאפקטיביות שלה נובעת מן האגביות, מהנמכת הציפיות; הקוראת הלא מאוימת לא נערכת וחוטפת את המכה ישר בלב.

ויכול להיות שה"היתממות" הזאת – כאילו רק בגלל שאני מספר את זה במילים שלי, זה נהיה שלי – היא גם מנטרה הממולמלת בנשימה אחת ללא פסיקים ונקודות לצורכי פנים; כאילו אם [אנחנו המשורר] נשתכנע שזה לא שלנו, לא במקור, זה פחות יכאב. וזאת כבר הסיבה השנייה.

ולפני שאני מגיעה לסיבה השלישית, משהו על הכאב עצמו: כל שירי העקדה שאני מכירה, מלאימים את הסיפור; כלומר העקדה מופקעת מחייהם הפרטיים של אבות האומה והופכת למשל על פוגרומים ומלחמות קיום. אם זה יצחק של אמיר גלבוע, שקורא לאביו לעזרה, ונענה: זֶה אֲנִי, הַנִּשְׁחָט, בְּנִי,/ וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. או יצחק של חיים גורי שמוריש את העקדה לצאצאיו, "הֵם נוֹלָדִים/ וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם". או יהודה עמיחי במניפסט פוליטי עצבני …אֵיזֶה אָב/ הוּא לָנוּ, שֶׁהָיָה מוּכָן לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ!/ דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים לֹא יָדַע אַהֲבָה לְבָנִים,/ אֲבָל הוּא יָדַע אַהֲבָה לֶהָרִים / וּמִכָּל הֶהָרִים אָהַב אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה/ הַר יְחִידוֹ, אֲשֶׁר אָהַב וְלָכֵן עָשׂוּ עָלָיו/ אֶת הָעֲקֵדָה וְאֶת בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ.

גם מאנגר מַלְאים את הסיפור, ובו בזמן הוא הוא הופך אותו לאישי כשהוא כותב בגוף ראשון על עצמו – איציק, על אמו המתה ועל סבו אברהם בעל העגלה מסטופטשט. ואצל עמוס נוי?

רמברנדט, עקדת יצחק

יש נגיעות פוליטיות ב"מעשה איציק והסכין", בדגש על הר המורייה כאתר השחיטה, או בהנחיה לקחת את "המצתים מהמנגל של יום העצמאות". אבל מעל לכול ובראש ובראשונה, זהו שיר על מוראות הילדות, על הורים מתעללים שממשיכים להרקיד את הנפש גם בבגרות (כמו היהודי מהמעשייה האנטישמית של האחים גרים, שמוכרח לרקוד בתוך שיח קוצים לצלילי הכינור המכושף).

וזה מביא אותנו לסיבה השלישית: פתיחת השיר הארס פואטית (כלומר שירה על שירה), מערטלת את המנגנון שבו קוראים מנכסים לעצמם שירים; בניסוח הפנימי המקוצר שלי, כל יצירה היא ראי שמשקף לכל קורא את עצמו, ובניסוח המשוכלל יותר של רולאן בארת ב"מות המחבר" – כל יצירה היא מארג של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים לדיאלוג זה עם זה, לפרודיה, לוויכוח…" והמקום שבו הריבוי הזה נאסף "אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הקורא." גם העיסוק במנגנון הוא סכר יעיל כנגד הצפות כאב.

ואולי הייתי צריכה להתחיל את הפסקה הזאת במילים:

אני חושבת שצריך להיות איזה שיר של עמוס נוי/ ונדמה לי שקוראים לו "איציק והסכין" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכרת אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

עקדת יצחק באיקונה רוסית 1778

(נ. ב. בהתחלה כתבתי שעמוס נוי עומד על כתפיו של מאנגר, ולא התאפקתי וציטטתי את אייזק (בכל זאת אייזק!) ניוטון "אם הרחקתי ראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים." ואז החלטתי שזה מתחכם מדי והגליתי אותו לנ. ב. ועוד לא אמרתי מילה על כתפיו של פנחס שדה. אולי בפעם אחרת.)  

*

עוד באותם עניינים (רק שמהם אותם עניינים? שירה? עקדה? ילדות שרודפת? קשה להחליט):

הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים

האם אפשר לפרום זכרונות?

הנערה שלא רצתה להנשא לאביה

המשפחה הלא קדושה

על שוק הגובלינים

שיחות עם אמא

כמה מילים (אקטואליות) על שירת דבורה


Read Full Post »

כמו הברון מינכהאוזן בשעתו, אני מושכת את עצמי מן העומס הטובעני; ביד אחת אני אוחזת בציצת ראשי ובאחרת אני תוקעת בחצוצרה: שוק הגובלינים (1862) מאת כריסטינה רוזטי. פואמה פרה רפאליטית, לחש קסם בן חמש מאות שורות (בערך), טקסט פנטסטי, עקמומי, חסוד, נוטף אירוטיות, ירוק-עד. תורגם לעילא על ידי גילי בר הילל במשך שלושים שנה כמעט (ומי זכה לערוך את תרגום הפלא? אני), אויר על ידי עפרה עמית ועוצב על ידי עדה ורדי. עכשיו בשבוע הספר, בדוכני הוצאת עוץ.

אלינור פורטסקיו בריקדייל (1945-1872) אחרונת הפרה רפאליטים. זה דווקא לא איור של שוק הגובלינים, אבל לגמרי שייך לשטח השיפוט של הקסם. לחצו להגדלה

וראשית התקציר (ספוילרים? למכביר):

הגובלינים, המתוארים כגברים קטנים עם אברי חיות – לָאֶחָד יֵשׁ פְּנֵי חָתוּל,/ לָאַחֵר זָנָב נִסְמָר,/ אֶחָד כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ בָּהוּל,/ אֶחָד כְּמוֹ חִלָּזוֹן נִגְרָר./ אֶחָד שָׁמֵן כְּמוֹ ווֹמְבָּט, שָׂעִיר וּמְחַרְחֵר,/ אֶחָד כְּמוֹ גִּירִית הַדְּבַשׁ קוֹפֵץ וּמְנַתֵּר – קוראים לנערות מדי ערב, לטעום מפירותיהם. שתי אחיות שומעות את הקריאה. ליזי אוטמת את אוזניה, לורה מאזינה – וְקוֹל שָׁמְעָה כְּקוֹל יוֹנִים/ מַרְגִּיעַ וְעָרֵב,/ וּפֶה אֶחָד כֻּלָּם הוֹמִים/ בָּרוּחַ הַמְּלַטֵּף – וקונה פירות במחיר תלתל, נושכת, זוללת ומוצצת עד ששפתיה כואבות ורק מחכה ללילה הבא כדי להמשיך. אלא שמאז שהתפתתה היא כבר לא שומעת את קריאת הגובלינים. מרוב ערגה היא כומשת ומזקינה עד שאחותה אוזרת עוז ויוצאת אל הגובלינים להביא לה את משאת נפשה. הסוחרים הצוהלים מזמינים אותה לסעודה, וכשהיא מסרבת הם מתנפלים עליה בחייתיות, קורעים את בגדיה ולופתים את ידיה ומוחצים את הפרי אל פיה…

עוֹמֶדֶת שָׁם לִיזִי, צְחוֹרָה וּמוּפֶזֶת,

כְּפֶרַח שׁוֹשָׁן בְּסוּפָה שֶׁרוֹגֶשֶׁת,

כְּסֶלַע כְּחֹל-עוֹרְקִים שֶׁעוֹמֵד

עֵת גַּלִּים נִתָּכִים בּוֹ לְלֹא הֲפוּגָה,

כְּלַפִּיד מִגְדַּלּוֹר שֶׁנִּצָּב לוֹ בּוֹדֵד

בְּתוֹךְ יָם שֶׁקּוֹצֵף וְסוֹעֵר בִּשְׁאָגָה

וּמֵאִיר אֶת הַפֶּרֶץ בְּזֹהַר הָאֵשׁ;

כְּמוֹ עֵץ תַּפּוּזִים שֶׁבִּפְרִי מְכֻתָּר

וּבְלֹבֶן פְּרָחָיו הַמְּתוּקִים מְעֻטָּר,

מְיֻסָּר בְּמִתְקֶפֶת דְּבוֹרִים וּצְרָעוֹת;

כְּמוֹ עִיר מְלוּכָה בְּתוּלִית וְגֵאָה

שֶׁצְּרִיחַ זָהָב בְּלִבָּהּ מִתְנוֹסֵס

עֵת צִי הָאוֹיֵב מִתְנַפֵּל לְכָבְשָׁהּ

וּמִתֹּרֶן לִתְלֹשׁ אֶת הַנֵּס.

אבל ליזי מהדקת את שפתיה בעקשנות עד שהגובלינים צוללים, מתחפרים ופורחים לדרכם. היא חשה אל אחותה ומדרבנת אותה ללקק את העסיס שניגר על גופה, ולורה אמנם נושקת לה בפה רעב אלא שהקסם פג, טעם הפרי מר ומבחיל כתרופה, ואחרי ליל בלהות היא מחלימה וחוזרת לקדמותה המוארת והמתוקה. באפילוג היא מספרת לילדיה איך אחותה חירפה נפשה למענה. נוֹתֶנֶת לוֹרָה יָד קְטַנָּה בְּיָד קְטַנָּה,/ וּמְצַוָּה קִרְבָה בֵּין הָאַחִים./ "אֵין רֵעַ בָּעוֹלָם כְּמוֹ אָחוֹת,/ בִּימֵי מַרְגּוֹעַ וּבְיָמִים קָשִׁים…" וגו'.

"קְנִי פֵּרוֹת בִּמְחִיר תַּלְתַּל…" מתוך מהדורה הראשונה. אייר דנטה גבריאל רוזטי, ממייסדי האחווה הפרה רפאליטית ואחיה של המשוררת.

*

אז איזה מין טקסט זה, סיפור פיות או פואמה דתית, משל נוצרי על חטא הקרבה וגאולה? לילדים או למבוגרים? ואולי זה בכלל טקסט אירוטי? "את תיאורי הפירות החושניים, ליקוקי העסיס הנוטף וייסורי התשוקה החסומה קשה שלא לקרוא כתיאורים אירוטיים," כותבת גילי בר הלל באחרית דבר לספר, "ואת אותה תמונה שבה הגובלינים מכלים את זעמם בליזי ומנסים להחדיר בכוח פרי אל פיה קשה שלא לקרוא כאונס."

הפתיינות אגב, היא לא רק מינית אלא גם מסחרית. ויליאם מוריס ההוגה הסוציאליסט (וגם האמן, הסופר ועוד) שהיה מקורב מאד למשפחה השפיע מן הסתם גם על רוזטי, כמו על מרי דה מורגן המאוחרת רק במעט. דה מורגן קושרת באופן הישיר ביותר בין פתיינות שיווקית לחטיפת ורצח ילדות. באחד מסיפוריה מקים רוכל קטן ומכוער דוכן לממכר נעליים בכניסה לכפר ומזמין את התושבים לקנות בזיל הזול; שיר הפיתוי שלו נפתח בדיוק כמו קריאת הגובלינים ב"בואו, קנו! בואו קנו!". תוך זמן קצר הופך סנדלר הכפר לפושט יד, הסולידריות החברתית נהרסת, ואז מתחילות הילדות להעלם. בזו אחר זו הן מכושפות על ידי הנעליים ומורדמות בבטן האדמה על מנת להפוך בבוא הזמן לשיקוי חיים. וזה נשמע לי בו בזמן כמו תיאור מוצפן של עולם הפרסומת העכשווי וכמו עלילת דם, ומביא אותי לאיור הדֶר שטירמרי של לאונרד גרקו ל"שוק הגובלינים".

הגובלינים של גרקו הם ללא ספק יהודים שחומדים בתולות נוצריות (ואם כבר מדברים על זה, גם הגובלינים של הארי פוטר הם בנקאים ומלווים בריבית כמו יהודים בדימוי האנטישמי).

אמליה באורל (1873-1916), יבול הגובלינים. לחצו להגדלה

ובכלל, האיורים הרבים שנלוו לפואמה במשך השנים משקפים את הרוחב הפרשני שהיא מציעה. כשבקוטב האחד ניצבים מאיירי "סיפור הפיות" כמו אמליה באורל (Amelia Bauerle) וארתור רקהאם, ומנגד – ג'ורג' גרשינוביץ וקינוקו י. קראפט שהחצינו את המיניות. הגרסה הפורנוגרפית של קראפט, אמנית יפנית-אמריקאית, הוזמנה על ידי פלייבוי ב1973.

הבחירה של קראפט אגב, מעניינת במיוחד; גם משום שהיא מתבססת על ארתור רקהאם, קראפט רק קילפה כביכול את המעטה הילדי, כלומר קרעה בגדים והחליפה פירות באברי מין כדי לחשוף את התוכן החבוי.

שוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. משמאל, ארתור רקהאם. מימין, קינוקו י. קראפט, לפלייבוי. לחצו להגדלה

וגם משום שהפורנוגרפיה שלה מתחברת ישירות לקוטב הדתי. האיור המתאר את נפילתה של לורה המוקפת שדים, מתכתב ישירות עם ציורי גיהנום ועם תיאורי יום הדין האחרון באמנות הנוצרית, שלא לדבר על התפוח שהיא חופנת כמו חוה ואשר משוכפל באחוריו האדומים של השד שאת מכנסיו היא מפשילה.

קינוקו י קראפט, פיתויה של לורה מתוך "שוק הגובלינים" מאת כריסטינה רוזטי, גרסת פלייבוי 1973

קברו של פרנסואה דה סרה, מת ב1360 (בעניין דימויי גיהנום)

גם באיוריה של עפרה עמית לתרגום העברי יש עקבות של מאיירים קודמים, אף שעמית לא קונה את סיפור הפיות (והיא כבר הוכיחה שהיא מבינה בקסם, כך שיש סיבות עמוקות יותר לסירוב) ולא את שכרון החושים. האיורים שלה הם עצובים ואפלים עם נגיעות ספק ורודות ספק אדומות שמדממות על השחור לבן. המפגש המיני מוביל לגיא צלמוות, לקיפאון סיוטי במרחב צר ושטוח. הגובלינים הם צעצועים שקמו לחיים כמו בסרטי אימה, וגם אחרי שהם מסתלקים הצל הקבוצתי שלהם נותר כהטבעה, מגזרת נייר עם שפמות ועיניים חלולות, קישוט ילדותי שתוחם את גבולותיו של החושך ובו בזמן מממש ומנציח אותו.

שלושה איורים של עפרה עמית לשוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. לחצו להגדלה

מוסר ההשכל המעלה על נס את כוחה של אהבת אחיות אינו רק תמים ומיושן ומודבק, יש לו גם צד עכשווי פמיניסטי של חוסר שיפוטיות ואחוות נשים. ורוזטי אמנם התנדבה למעלה מעשור במקלט לנשים שיצאו ממעגל הזנות (כפי שלמדתי מאחרית הדבר).

והעצמת הגיבורות לא מסתכמת בעלילה או במסר, היא נטועה מראש בלשון, בניגון ובדימויים הנערמים. כך למשל מתארת רוזטי את שתי האחיות העולות על יצוען:

רֹאשׁ מֻזְהָב אֶל רֹאשׁ מֻזְהָב

כְּמוֹ זוּג יוֹנִים בְּקֵן אֶחָד

זוֹ בְּתוֹךְ כְּנָפָהּ שֶׁל זוֹ

שָׁכְבוּ בְּמִטָּתָן יַחְדָּו:

כְּמוֹ זוּג פְּרָחִים עַל בַּד בּוֹדֵד,

כְּמוֹ זוּג פְּתִיתִים שֶׁל שֶׁלֶג צַח,

כְּמוֹ צֶמֶד שַׁרְבִיטֵי שֶׁנְהָב

נוֹגְהִים בְּפָז, שֶׁל מֶלֶךְ רָם.

גם גיבורי אפוסים בשיא תהילתם לא זוכים לטיפול כזה; חי, צומח ודומם (יונים, פרחים, פתיתי שלג) טבע ותרבות (כל אלה שנמנו קודם בתוספת שרביטי שנהב), מגויסים לתיאור שתי נשים צעירות ברגע יומיומי, להצגת מלוא אחוותן ויופיין, טוהרתן ופגיעותן, שלא לדבר על העוצמה וההדר של שרביטי המלכים הגבריים.

או לחילופין, תיאורה של לורה המאזינה לקריאת הגובלינים (קראו בקול ותרגישו את הקסם). חי (ברבור) צומח (נופר וענף) ודומם (דוגית ועוגנים) מגויסים לתנועה הפנימית הגואה של ההקשבה וההיקסמות. קשה לעצור את תנופת המילים המתנגנות. ברור שזה ייגמר בהיסחפות:

צַוָּארָהּ מוֹתַחַת לוֹרָה

כְּבַרְבּוּר מִן הַקָּנִים,

כְּנוּפָר מוֹשֵׁךְ יְאוֹרָה,

כְּמוֹ עָנָף חָשׂוּף לָבָן,

כְּמוֹ דּוּגִית בַּמַּעֲגָן

עֵת הֻתְּרוּ הָעֳגָנִים.

לחש קסם, כבר אמרתי?

*

לקנייה ישירה מההוצאה

*

ובלי קשר "האיש שלא הבחין בשום דבר" חוזר.

נמר גולן וג׳וזף שפרינצק במופע של קרקס עכשווי, קול וחפצים ע"פ סיפורים קצרים של רוברט ואלזר, ביום שני 11.6 בשעה 20:00 בתיאטרון ״תמונע״ (גילוי נאות כפול, נמר גולן הוא בני היקר והיה לי העונג והכבוד להיות היועצת האמנותית של המופע).

״הצגה מיוחדת במינה שמצליחה לתפוס בדיוק את רוחו של רוברט ואלזר: קצת ליצנית, קצת פילוסופית, מאוד מצחיקה, מאוד חכמה והכי הכי נוגעת ללב״ (נגה אלבלך, עורכת הספר ״האיש שלא הבחין בשום דבר״) 

לדף האירוע בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון: ״basta״ 

0

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר.

 

Read Full Post »

מזל ואהבה, כך התחשק לי לסיים ולהתחיל את השנה.

במקור היו לי שלוש אהבות, אבל מחשש אמל"ק (המאיים שבעתיים בקרבתו ל"עמלק") הן פורקו לסדרה קטנה.

*

בסרטון למטה, מרים ילן שטקליס קוראת את "מיכאל".

.

אל "מיכאל" כבר הגעתי פעם דרך האיור הנפלא של דוד פולונסקי. אלא שאז התמקדתי במרחב הפיסי והנפשי שפולונסקי צייר לגיבורה וכמעט לא נדרשתי לטקסט, הפשוט רק לכאורה, כי מתחת לרגש החשוף ולדיווח הדקדקני מפכים מי תהום שיריים.

קחו למשל את החזרות האלה של הפתיחה, "חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי" – זה לא רק תיאור ילדותי של הזמן המתמשך והחדגוני של החיכייה, ולא רק הד, שמדגיש את הבדידות שבה המילים חוזרות עלייך ואלייך. זו הדלות הלשונית שנוצרת כשהרגש כל כך טובעני שהמילים מתחפרות במקום; כמו בקינת דוד על אבשלום: בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם [מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ] אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.

ובעצם השיר מתחיל כבר בכותרת, בשם האהוב, "מיכאל", שמתחיל במילת השאלה, "מי?" (שתחזור תיכף שוב ושוב) ומסתיים ב"אל", לא רק במובנו הנשגב והשמיימי (אף שגם הוא כלול, כמו הGOD ב"מחכים לגודו") אלא כמילת יחס שנשארת תלויה באוויר, כי אין שום דבר בצד השני. האהוב לא בא.

ה"מי לא בא?" היא סוג של עדכון לשאלת המשחק, "מי יבוא אלי?" שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. יש משהו נוגע ללב בהיצמדות לצורה הקלילה של המשחק והחידה, עד שגם המנגנון הזה כבר לא עובד: "והוא לא בא. והוא לא בא," זו ההכרה בתבוסה, הרגע בו הופך השיר סופית לקינה.

מיכאל היא גם המילה היחידה בסוף שורה שלא מתחרזת עם כלום. מבחינה לשונית, חרוז הוא סוג של זוגיות. הסביבה המחורזת יוצרת ציפייה לחרוז שמכזיב שוב ושוב, כמו האהוב.

ואם כבר מדברים על חריזה – החריזה הדקדוקית ששולטת בשיר (חיכיתי/בכיתי וכיו"ב) נחשבת לנחותה בדרך כלל. רק הצדקה פיוטית יכולה לגאול אותה מחוסר התחכום. כמו למשל בשירו של אריה לודוויג שטראוס, "קינה על מות אחותי", כשהוא כותב, אֵיךְ אֲכַבֶּה בִּי אֵשׁ פְּרִידָתֵךְ / וּבְאוֹרָהּ לְבַד אֶרְאֶה פָּנַיִךְ// וְהִיא לְבַד תְּחַיֶּה אוֹר עֵינַיִךְ / הַקּוֹדְרוֹת, אֲחוֹתִי, בְּאַחְרִיתֵךְ – בחריזה הדקדוקית (אחריתך/פרידתך, ששולטת גם בהמשך השיר) מהדהד צליל ה"איך" שבו הוא נפתח, בתלונה, באי הבנה, בסירוב להאמין שאופייני לקינות בכלל; "איך נפלו גיבורים…" "אֵיכָה ישבה בדד…" וכן הלאה.

הילדה של מרים ילן שטקליס עוד לא הגיעה אל האיך, היא עדיין ב"מי?" (מי כמוך באלים, מיכאל) וגם זה שובר לב.

קינות שמורות בדרך כלל למאורעות סופניים כמו מוות וחורבן, אבל כשהרגש מציף, הפרופורציות טובעות. אולי זאת רק מחלת התבניות האנושה שלי (מין סורק מוּלד שמתביית על תבניות דומות) אבל החריזה הדקדוקית המעט ארכאית של "שלא תֵּדַעְנָה/ שלא תַּפְרַעְנָה" החזירה אותי לפֶּן תִּשְׂמַחְנָה/ פֶּן תַּעֲלֹזְנָה של קינת דוד על שאול ויהונתן. כאן מנסה הגיבורה להסתיר את הפגישה הרומנטית מן הבובות, ושם קורא דוד להסתיר את המוות מן האויב, "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים…"

*

הכאב של "מיכאל" עדיין מהדהד בלבן של גדולות וקטנות (וגדולים וקטנים), אבל בספק אם היה נכתב היום או אם היה מתקבל בברכה דומה. גיבורה פסיבית שיודעת רק לחכות ולבכות זה "מסר  פגום לבנותינו" (אף שמרים ילן שטקליס חצתה את מִגְדָּרֵי הבכי בדני גיבור). לי עצמי אין שום הסתייגות. ילדותי רדופת האג'נדות גמלה אותי משירת הסירנות שלהן. ואף על פי כן הזמנים השתנו, והשינוי הזה לא פסח על ספרות הילדים. מיכאל הבלתי מושג, הנסתר כמו האל שבקצה שמו, כבר לא חסין כמו פעם. אפשרויות חדשות נפתחו, ואפשרויות חדשות (בניגוד לניכוש הישנות) זה תמיד נפלא.

וכך בבכי גדול שאינו מפוסק כמו הבכי של ההתחלה –

מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.

– בכי עצום בסדר גודל של תהילים (בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה), אנחנו מגיעים לאהבתה של נורית זרחי ל… (תיכף)

Read Full Post »

בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)

יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.

"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'

גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.

מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.

ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.

.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

.

"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.

ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.

למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.

מתוך

מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.

.

למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.

.

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

.

ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.

אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."

לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.

אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:

לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.

לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד  מאשר לאלתרמן.

ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.

גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.

איור של ג'יימי מיטשל ל

איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

איור אחד נפלא – אורה איתן

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האם אור יכול ללכלך?

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

*

ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com

וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.

Read Full Post »

אברהם סוצקבר מעולם לא נמנה על קומץ המשוררים הבאמת קרובים ללבי. אז איך זה שאני מוצאת את עצמי שוב ושוב בין שיריו?

גיליתי אותו לראשונה לפני שנים באנתולוגיה של שירי ערש בידיש שתרגם אוריאל אופק. בפרק "שירי הגטו" נתקלתי בשיר על בובות שבוכות בצל הקיר כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא". בשיר אחר בספר, "שלושה כושים" (נירנברג 1946), נכתב "מארובת הכבשן עוד עלה עשן מעט-מזער,/ כאילו ילדה עם בובתה עולה לשמים". במשך זמן מסוים סוצקבר היה בשבילי משורר הבובות, ואחר כך חדל. אבל זה לא הנושא עכשיו אלא הכוח המשונה ששואב אותי אליו. אלה לא השירים, שהם מרשימים אבל זרים לי, כמו ראי מנופץ שכבר אי אפשר לדעת מה משתקף בו. אני מתעייפת מלהביט, לא משנה באיזה תרגום.

ואז קראתי (בשקיקה רבה) את חרוזים שחורים האוטוביוגרפיה המדומינת שערך ותרגם בני מר ממש לאחרונה, ופתאום קלטתי שאלה הגבולות הפרוצים בין השירה לחיים שממגנטים אותי, שרואים לתוכי ואני לתוכם.

נזכרתי במה שכתב בנימין הרשב על סוצקבר במבוא לכינוס דומיות האוסף הגדול של שיריו המתורגמים:

הוא אכן האמין שרק באמצעות השירה הוא ישרוד, ומכאן שזו מוכרחה להיות שירה מזן אחר, שהוענק לה כוח קסום לשנות את המציאות, שירה שאלוהים והמתים ירצו לקרוא אותה.

זאת לא סתם הפלגה פיוטית. בממואר על המשורר ישראל ראבון (המכונס ב"חרוזים שחורים", כל המובאות הן מ"חרוזים שחורים", אלא אם כן צוין אחרת) מספר סוצקבר כמעט בדרך אגב, שראבון נהג לקרוא באוזני הציפורים לא רק את שיריו ביידיש, אלא גם שירה בצרפתית. "את 'האונייה השיכורה', שירו של ארתור רמבו, למדו הזמירים מפיו בעל פה – כך סיפר לי."

למטה, קטע מתוך ציפורי טרף, ציפורי שיר (1966) סרטו הקסום השנון והמסתורי של פזוליני. צ'יצ'יליו ונינטו שני נזירים פרנציסקנים מהמאה ה-13 נשלחים להפיץ את הנצרות בקרב הציפורים ומנסים ללמוד את שפתן. (כאן אגב הבאתי את שיר הקרדיטים הממכר שפותח את הסרט, אפרופו יסמין גודר והמחווה שעשתה לו ביצירה נפלאה במיוחד).

במקום אחר מספר סוצקבר על על כתב יד שראה בספריית רוזנטליאנה באמסטרדם:

קלף עתיק מאד, שעל האותיות בו תלויות פנינים. איך מגיע לשם כתב יד כזה? מתברר שיש לו היסטוריה ארוכה מאד. במאה השלוש עשרה בערך חי הרב יצחק בן משה, שכתב על קלף את ספרו. הוא גורש מארצו, נדד באוניות, עד שהתחוללה סערה והאונייה טבעה, ויצחק בן משה וחיבורו טבעו במצולות. מאות שנים אחר כך, בסוף המאה השמונה עשרה, יצאו דייגים מהולנד לדוג דגים, ומשו מן המים ברשתם את הקלף של יצחק בן משה, שבמשך מאות שנים נתלו פנינים על האותיות העתיקות והקדושות הללו. הקלף נדפס אחר כך בשם אור זרוע.

הריאליזם המאגי הזה – גבריאל גרסיה מרקס בואכה הברון מינכהאוזן – הריץ אותי לגוגל לחפש תמונה ולא מצאתי כלום. האינטרנט לפחות, אינו מכיר באותיות הפלא. האפיזודה כולה היא ממשפחת "כתבי יד אינם בוערים" של בולגקוב (כבר שכחתי מי מכריז את זה, השטן?), אבל סוצקבר לא נזקק לאליבי ספרותי, אצלו זו פיסת מציאות מגובה בשמות ותאריכים ומקומות.

ובכל מקרה גילוי העריות בין המציאות לשירה חורג מן הטריטוריה הבטוחה של הקסום והססגוני. הוא חייב לחרוג, אחרת הוא לא היה כל כך שואב ועוצמתי.

ואני עצמי, (כותב סוצקבר), נורא לספר, אבל אני זוכר היטב: זה קרה ב1941 בימי השחיטה בגטו, כששכבתי בעליית גג, במסתור, ורק מחט אור חדרה מלמעלה, בין הרעפים. ראיתי לפני, לידי, יהודי מת. היה חם וגופו היה עירום. שכחתי לחלוטין שמת מוטל פה, ושכחתי לחלוטין היכן אני נמצא בעצמי. מיששתי באצבעותי פיסת פחם והתחלתי לכתוב על הגופה שיר כאילו אני כותב על נייר.

מתוך

מתוך "כתוב בעור" פיטר גרינאווי (בהשראת ספר הכרית של סיי שונגון)

והשירה היא גם עניין של חיים ומוות:

בגדולת כוחו של שיר, כוחו של מקצב, השתכנעתי במארס 1944, ביערות הפרטיזנים, כשהייתי צריך לעבור בשדה מוקשים, ואיש לא ידע היכן טמונים המוקשים. ראיתי אנשים קרועים לגזרים, ציפור טיפשה שהתקרבה יותר מדי; איך לכל אבר שאלך, כל מקום שאניח בו רגל, תנועה אחת היא מוות, אי תנועה היא חיים. הטמעתי בתוכי ניגון, ובקצב של אותו ניגון הלכתי לאורך קילומטר בשדה המוקשים ועברתי אותו. אבל אולי תוכלו להזכיר לי עכשיו איזה ניגון זה היה? אין לי מושג.

גם לזה התכוונתי בסיפורים יכולים להציל.

במבוא ל"כינוס דומיות" טוען בנימין הרשב בשם סוצקבר שכתיבת שירה, או פשוט, 'לחיות באופן פיוטי', הצילה את חייו בגטו. ובלשונו של סוצקבר: "זוהי רוח שנכנסת בך והיא חזקה יותר מכל הקליעים." ויש גם סיפור שממחיש:

משוגע אחד היה בווילנה. הוא נכנס לבית הכנסת וראה צבע עומד על קצה של סולם ומסייד את התקרה. אמר לו "תחזיק במברשת כי אני לוקח את הסולם." ככה הייתי אני: החזקתי במברשת והחזקתי את עצמי, שלא אפול. זה היה הדבר המדהים.

וקצת שיר לסיום.

נייר מופלא עושים מאילנות. ואני – להפך:
אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים.
אני שולח שורשי בו, עד אשר תפרוץ
שירת הציפורים.

(אברהם סוצקבר, תרגם בנימין הרשב)

*

"חרוזים שחורים" הוא אוצר בלום. אני אסירת תודה על הספר אבל יש גם צרימה מעצבנת. ראו בתמונה למטה (ממש לא מתאים לקיבוץ המאוחד, והלוואי שתהיה הזדמנות לתקן את זה, כלומר מהדורה שנייה).

מימין דף

משמאל, דף השער של "כינוס דומיות", מימין, דף ביוגרפי מתוך "חרוזים שחורים". מצאו את ההבדלים.

*

עוד שירה בעיר האושר

כחול הוא צבע שערך הצהוב (פוסט ראשון בסדרה על שיר האהבה הנפלא של קורט שוויטרס)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

שירה וקסמי חפצים

על פרח עציץ של ביאליק

שיחות עם אמא

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

שירי ערש ליום השואה

*

ובלי שום קשר

בסוף השבוע הקרוב יתקיים פסטיבל ויטרינה הרביעי בחנות הקטנה והמטריפה ברח' העלייה בתל אביב. לתוכנייה המלאה. לרשימת המופעים והזמנת כרטיסים. ויש גם קליפ למי שלא מכיר את המוסד.

Read Full Post »

Older Posts »