Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שירה’

"מעשה בפרוכת" מאת מרים ילן-שטקליס הוא שיר-אגדה יפהפה, יצירה כמעט סמויה מן העין שנולדה ב-1949, רגע אחרי השואה, ויצאה לאור בפריז כעבור שלוש שנים בצורת מגילה מקופלת בזיגזג; זו יצירה על-גילית אף שמי"ש ראתה בה יצירה למבוגרים וכללה אותה בחיים ומילים.

ולמה נזכרתי בה דווקא עכשיו? אולי בגלל מה שאבי מעוז, סמוטריץ' ודומיהם מעוללים ליהדות. שׂהדי במרומים שלא אוותר על השיחה עם טקסטים שהם חלק ממני ומן הזהות שלי, רק בגלל שהם מנכסים ומזהמים אותם, זה כמו לכרות אונה. אז אני שמה רגל בדלת. משהו כזה.   

מתוך "מעשה בפרוכת", "כְּתָב ועריכה גרפית בידי הצייר יעקב גיפשטיין", הלוא הוא יעקב אגם בן ה-23. לחצו להגדלה

וכך זה נפתח, במין חזיון לילה של הנשמה, בצלילים מתנגנים בין ישן, נושן, ישנה, נשמה, כמו לחש קסם:

סבא שלי, סבא לבן,
סִפֵּר לי סִפּוּר מעשה יָשָׁן,
ישן-נושן…
            ואני ישֵׁנה,
עת יורְדה נִשְׁמתי לרוות צמאונה
במַעְיְְָן.
מעשה ביונה,
ובגדי,
ובזאב מכשף,
בפרוכת אחת, ובאִמֵּנו רחל,
תגן זכותה על כל בית-ישראל.

מעשה בבן מלך ש"ירד" לשווקים לבוש כאביון, לחפש דין וצדק. מעשה בבת מלך ש"ירדה" לכבס את כותנתה בנהר. את בן המלך מכים, משסים בו כלבים, מתְאַנים לו עד שהשמיים בוכים. לבת המלך מתנכרים; "ולא הכירוה אנשי הכפר, / ולא הכניסוה עת לילה קר, / לא הכניסוה, / לא חיממוה, / בכי מר". זוהי על רגל אחת, חוויית הגלות: יהודים שגלו מארצם "ירדו" מגדולתם, שלומם הופקר, איש לא מזהה אותם כבני מלכים. מי"ש חוותה את זה על בשרה; עד שהגיעה לארץ בשנת 1920 הספיקה להיחשף לשלל תקריות אנטישמיות, פוגרומים, רדיפות והצלות של הרגע האחרון. אבל מעבר לגורל היהודי, מהדהדת כאן גם איזו תמצית נפש, חוויית ליבה, חיכוך קבוע בין הכרת ערך עצמי וגאווה עיקשת – להשפלה, עלבון ובושה. אפילו ל"מעשה בפרוכת" נלווה סיפור עוועים על עיכובים בעיצוב ובהדפסה שהאריכו את שהותה בפריז. היא חלתה ב"ברונכיטיס קשה", כספה אזל והיא רעבה ללחם:

לא רעב בעתות מהפכות ומלחמות כשכולם רעבים כי אם רעב "פרטי", כשמסביב הכל שבעים ואני רעבה. איכשהו עורר בי הדבר רגשי בושה ושיתק כל חשיבה הגיונית. במקום להזעיק עזרה … ניסיתי בכל כוחותי להסתיר את מצבי מעיני כל.  

ובחזרה לסיפור: בן המלך תועה במדבר ונתקל בזאב שהופך אותו ל"גדי קטן, / גדי לבן, / גדי". בת המלך תועה במדבר ונתקלת בזאב שהופך אותה ל"יונה לבנה, / יונה קטנה / יונה". איזה מין זאב זה שמכשף ולא טורף? כזה שזאביותו היא אלגורית, ייצוג של עוינות וסכנה (אדם לאדם זאב) לעומת התום והפגיעות של הגדי והיונה. זה קורה שוב ושוב בעולם האגדות: בני אדם עומדים בדרכם של מכשפים ולובשים צורת בעלי חיים עד שהם נגאלים. במעשייה מס' 88 של האחים גרים, "העפרוני המזמר והמקפץ", בן מלך מכושף פעמיים: קודם הוא נהפך לאריה ואחר כך ליונה שמזילה טיפת דם ונוצה לבנה כל שבעה צעדים, סימני דרך לאהובה שמחפשת אותו.

זו הגלישה הראשונה של מי"ש אל אגדות העמים, גלישה קלה, כמעט בלתי מורגשת לעת עתה.  

ובינתיים חולפות להן אלף שנים. נתק שורר בין מה שמתרחש עלי אדמות, למה שקורה בגן עדן; למטה רדיפות וכישופים, ולמעלה:

יושבה בגן-עדן אִמֵּנוּ רחל,
תהי מליץ-יושר על כל ישראל,
יושבה ושוזרת פרוכת גדולה
לסוֹך ארון-קודש בבית התפילה.
בזה ארון-קודש עומדים חבויים
ספרי התורה שְׂרָפום הגויים.
שִׁקְרו עריצים! הגולל לא נסתם –
שלם כל גְוִִיל, אין בו מום, אין בו פגם,
כביום בו אחז ביראה סופר-סת"ם.
מזהֶרֶת כל אות ושופכת חִנָּהּ –
קִשטוהָ, לִטפוהָ ידי השכינה.
הוי, עמי.

זו הגרסא היהודית של מי"ש ל"כתבי יד אינם נשרפים" של מיכאיל בולגקוב. ולא רק הגווילים, בית הכנסת כולו שופע חן וחסד, חמימות ואורה וקסם-מרחב – כל הכתלים נהפכו לכותל מזרח כדי שהאבות וכל "שַׂר ויקר" לא יצטרכו להידחק. מלאכת הפרוכת כמעט נשלמה; פרחים מופלאים פורחים בה, ציפורים מעופפות בין חיות יער ושדה, ו"סְנֶה-תקווה מלבלב", שיח בוער מתלבלב! שלישי בשורת ניסים, אבסורדים נפלאים, אחרי הספרים השרופים-השלמים, והכתלים שנהפכו כולם לכותל מזרח מבלי למוטט את הבית. כל החיות כבר נרקמו, למעט גדי ויונה. מחט חדשה זורחת בין אצבעותיה של רחל. היא בוררת לה לובן ורוך ומתחילה לרקום, ופתאום נשמע קול בכי ופרחי הפרוכת נובלים, העלים נחרכים (כל העלים, או רק עלי הפרוכת? אולי זאת בעצם האדמה שרועדת, פרחי כל העולם נובלים). מתברר שהשלמות היתה רק אחיזת עיניים. הדממה רימתה. רחל מציצה למטה. היא תרה אחרי מקור הבכי ומבחינה בגדי וביונה.

פרוכת, המוזיאון היהודי ברומא

רחל שמתה ונקברה בדרכה לארץ, היא מליצת היושר האולטימטיבית של עם ישראל. במדרש איכה רבה מתייצבת נשמתה בפני הקב"ה לאחר חורבן הבית ומבקשת שיחזיר את בניה מן הגלות. היא מספרת לו – בפירוט שלא פוסח על שום חור שהותיר הצמצום המקראי – מה סבלה כדי לא לבייש את אחותה, ואם היא, שהיא בשר ודם ועפר ואפר, לא קנאה וגמלה חסד לצרתה, על אחת כמה וכמה שמלך רחמן כמוהו לא צריך לקנא לעבודת כוכבים שאין בה ממש ולמסור את עמו לאויביו. והקב"ה אכן משתכנע ומבטיח להחזיר את ישראל למענה. ובגרסה המקוצרת של ספר ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". והתשובה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

ואילו ב"מעשה בפרוכת" – הפתעה: רחל לא עותרת לאלוהים וגם לא מזעיקה כמקובל את "ישֵׁני חברון" (האבות הקבורים במערת המכפלה), אלא פועלת על דעת עצמה, כמאגיקונית: היא שולחת ארי ונשר לאתר את הבוכים בעזרת "חוט שני", חוט משי קסום שהיא קושרת לכפתו של האחד ולכנפו של האחר.

פרוכת 1797, המוזיאון היהודי בשוויץ

וזו כבר חריגה מובהקת מן המסורת היהודית אל תוך עולם האגדות, שבו כל מלאכות החוטים הנשיות נגועות בקסם. זה משותף לכל סיפורי העמים, מאוסף האחים גרים ועד המקבילה הסלאבית של אלכסנדר אפנאסייב (1826-1871). כדי לא להאריך, בחרתי בדוגמא המרוכזת מכולן: "פלך, סירת הנול והמחט", מעשייה מס' 188 באוסף האחים גרים, שנקראת על שם שלוש המתנות שנערה ענייה יורשת מסנדקיתה. כשהמלך מחפש לו כלה הוא מציץ לחלונה, ואחרי שהוא ממשיך בדרכו, היא מדקלמת: "פלך פלך לך החזר / אל ביתי את המחזר". והפלך מרקד אל המלך ומותיר אחריו חוט זהב זוהר. ובינתיים ממשיכה הנערה ומדקלמת: "סירת הנול ארגי מהר / לי הביאי המחזר."

"מיד זינקה הסירה הקטנה מידה וקפצה בעד הפתח החוצה. ליד הסף החלה לארוג מרבד יפה משנראה אי-פעם. משני הצדדים פרחו ורדים ושושנים ובאמצע על רקע זהוב טיפסו זמורות ירוקות ובתוכן קיפצו ארנבונים וארנבים; איילים וצביים הושיטו ראשיהם, ולמעלה, בין הענפים, ישבו ציפורים ססגוניות; לא חסר דבר אלא שישירו" [כמו ציפורי הפרוכת].

ולסיום היא מדקלמת: "מחט מחט עדינה, / למחזר הכיני נא". המחט מתעופפת באוויר והרהיטים כמו מתרפדים מעצמם בהילוך מהיר, כאילו עמלו בחדר רוחות רפאים. השולחנות מתכסים במפות והחלונות בווילונות. וכבר מופיע גם המלך שצעד בעקבות חוט הזהב, ופוסע על שטיח הפלא לבקש את ידה.

פרט מתוך פרוכת זהב 1887

אבל כדי לרדת לשורש הפרוכת של מרים ילן שטקליס, אין די בקסמי החוט של האגדות. לשם כך יש לרדת (או לעלות) אל מטפחת השבת של סבתה. מי"ש אהבה והוקירה את כל סביה וסבותיה. היא מתאמצת לא להפלות ביניהם בזכרונותיה, אבל בדמותה של אם-אִמהּ יצוק משהו מיתי. בזיכרון שנקרא "בית" יושבת מרים הקטנה על הרצפה מתחת לשולחן האוכל הארוך, מספרת סיפורים לבובה נעמי, ומביטה בסבתה הלבושה בשמלת השבת:

"על כתפיה פרוש סודר-השבת עשוי תחרים שחור. ועל ראשה מטפחת השבת הלבנה, ובה פורחים פרחים לבנים ושרות ציפורים לבנות".

ופעם אחרת, כשהיא יושבת עם משה'לי בתוך הקש, הוא מספר לה על ארץ ישראל מלכּת הארצות, ועל חבצלת השרון ושושנת העמקים, הפרחים היפים בעולם שפורחים בה, והיא מבינה מיד. "כמו הפרחים של סבתא", היא אומרת. "אלו פרחים? מה את שחה?" הוא כועס. "הפרחים שבמטפחת ראשה, במטפחת השבת. חושבים שהם לבנים, אך צריך להביט אליהם חזק-חזק ולעצום את העיניים חזק-חזק, ואז רואים את הפרחים, חכליליים, פרחי זהב, פרחי אש. והם הפרחים שבארץ ישראל".

ניוטון הוכיח שהאור הלבן נוצר על ידי צירוף של כל צבעי הקשת. ומטפחת השבת של סבתא היא בעצם מטפחת אור. ליבה של נכדתה כמו פריזמה מיסטית, חושף את הצבעים הכמוסים.

סוף המאה ה-18 מתוך תערוכת "צבעי היהדות" בגלריה אופיצי, פירנצה

גם הפרוכת של רחל היא פרוכת של אור, ככתוב: "ופני הפרוכת פני שחר יכלימו", וגם "זיו הפרוכת יאיר חשיכה". והצבע הלבן הוא הצבע המוביל במעשייה; לובן של אור וטוהר, תום ושֵׂיבה: הסבא לבן, הגדי לבן, היונה לבנה. (מין זבוב טורדני מזמזם לי שגם אבי רחל נקרא "לבן", ואני מגרשת אותו, כי מה זה שייך?). אבל יש עוד לפחות שני לבָנים מכוננים בזכרונותיה של מרים ילן שטקליס:

"מתי לראשונה נתקלתי במושג 'יהודי'?" היא תוהה (ב"ציוני הדרך"). ומיד מופיעה התמונה: היא בת חמש, בזמן הפוגרום בניקולייב. היא עומדת על גזוסטרה לצד אמה ורואה פתיתי שלג באוויר. שלג באוויר החמים! זה פלא. היא משתפת את אמה בשמחתה, ואמה מחווירה ואומרת "אלה לא פתיתי שלג, אלה נוצות מכרים של יהודים". קולה החנוק והעצב שנשקף מעיניה מדהימים את הילדה. (כשגברת הוּלֶה של האחים גרים מנערת את כסתותיה, יורד שלג בעולם. והזיכרון כמו מסיר את קליפת הקסם ומותיר מציאות מבעיתה).

וישנו גם הלובן הטוב, לובן הקיר שלידו היתה סבתא מתפללת:

"לבן הקיר, ובקיר ממעל כתם שחור, והוא סימן שבית המקדש חרב. סבתא אמרה לי, סבתא יודעת. ולא הרחק מן הכתם השחור תלויה תמונה, ובתמונה רקום מגדל אדום וחומה כחולה, ושני אריות זהב ופרחי זהב, וצפורי כסף. וזה יפה מאד, וזה סימן שאנו ניסע לארץ ישראל". (מתוך "בית")

הכתם השחור כפיח מסמן את "חורבן הבית". מי"ש מכנה את בית סבה וסבתה "הבית". הוא נבנה על חורבות קודמו שנשרף. אִמהּ נולדה "בבית הראשון" אבל היא עצמה הכירה רק את "הבית השני". בשום מקום היא לא אומרת "בית מקדש", אולי היא אפילו לא מתכוונת, אבל הצירוף בכל זאת נשקף מבעד למילים. וכשהיא ניגשת לתאר את גנה של הסבתא, גן ילדותה, גן חלומותיה, עולות דמעות בעיניה. "ייתכן כמובן שאהבתי משבשת את ראייתי, אבל לי נדמה שלא היה עוד גן בעולם אשר יתחרה בגנה של סבתא". ושוב ושוב היא חוזרת אל שיחי הלילך הפורחים בו, אל האשכולות הלבנים והסגולים, הכבדים והבשומים שמציצים מהחלונות, והרוח נושא את ריחם לתוך הבית (ואל תוך ידיה של רחל):

ושתי הידיים – פרחי הרימון,
ההוד והחן בן לנצח ישכון.
ושתי הידיים – אשכולות הלילך,
ובושם ריחן מלילך משובח.
שוזרות הידיים פרוכת גדולה
לסוֹך תורתנו עונתה בגולה.

ואם כבר: בין הריבות שנרקחו מן הפירות והגרגרים שצמחו בגנה של סבתא, מי"ש זוכרת לטובה את ריבת התפוחונים הקרויים "תפוחי גן-עדן".

ככה זה תמיד, התיאולוגיה הגלויה, הרשמית, מצמיחה חוטרים אישיים.

ובחזרה ל"מעשה בפרוכת": הארי והנשר (סמלי האל) מוצאים את הגדי והיונה (עם ישראל, כנסת ישראל) ונושאים אותם לשמיים. ושם בגן-עדן, הם חוזרים לדמותם האנושית ונישאים, כמצופה משיר-השירים שמתלווה לגיבורים כמו נוסע סמוי, מן הרגע שבו הם יוצאים למסעם כמו השולמית שיוצאת לחפש את אהובה: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת–אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" וגם אצלה זה משתבש: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת", ועד "חוט השני" שרחל קושרת לכנף הנשר ולכף הארי: כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ובזאת תם המעשה ביונה ובגדי אך עוד רבה הדרך לגאולה.

פרט מתוך אוסף עין חרוד (?)

"מעשה בפרוכת" הוא מעין מטריושקה (בבושקה) זולגת ומתהפכת. בתוך רחל אמנו נחבאות נשים מכל העמים, טוות, אורגות ורוקמות, עושות נפלאות, ששואבות את עוצמתן ממטפחת השבת של סבתא חסידית. הסתירות מרחיבות את גבולות המעשייה ומַפרות אותה כמו "דודאי החלומות" של מי"ש.

זאת ועוד: בכל מדד שהוא, מדובר בטקסט פמיניסטי. בשיחה עם חוקרת הקבלה מלילה הלנר-אשד היא ציינה שבעשיית הפרוכת הנשים הכי קרובות לקודש שיהיו. ורחל של מרים ילן שטקליס חורגת מן המקום שהוקצה לה. מה שהיא מחוללת לא היה מבייש שום בעל נס; הכרובים עצמם נוגעים בפרוכת שלה "בדחילו ורחימו", וצמד מלאכונים משרתים אותה ומגישים לה חוטים: "מִי אודם תפוח, מִי זְהב חבּושים". הטקסט כולו מוקדש לנשמת חנה סנש הי"ד (עוד אישה) וגם מי"ש עצמה מתפרצת לתוכו שוב ושוב דרך מילות קריאה כמו אלליי, הוי שִׁברי! הוי אלי! הוי עמי, וכו'. ולבסוף – הגדי והיונה מוצגים באופן שוויוני וסימטרי לכל אורך הטקסט: פעם היונה ראשונה, ופעם הגדי. ואם מישהו חושב שאני נטפלת לקטנות, ויקיפדיה שוב מדגימה כמה אוטומטית ומושרשת ההטיה, כשהיא מתארת את "מעשה בפרוכת" כ"אגדה פיוטית על נסיך שנהפך לגדי ועל ציפייה לגאולה". בת המלך הוסרה מן המשוואה (ואף מילה על רחל אמנו). למטה, צילום מסך, קטע מרשימת הספרים של "מרים ילן שטקליס" בויקיפדיה.

ובאשר לגדי של "מעשה בפרוכת", חוה אלברשטיין כבר אמרה את זה ב-1989.

הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני
  • תודה למלילה הלנר-אשד שסייעה לי מצד היהדות.
    כל הציטוטים מאוסף האחים גרים, בתרגומו היפה של שמעון לוי.
    כל הציטוטים של מרים ילן שטקליס מתוך חיים ומילים.

עוד חוטים ומטמורפוזות

קסמי הרִקמה של פניה ברגשטיין

7 במיטה (לואיז בורז'ואה) וגם שיר ערש לאמא

אמנות איומים ופנטזיות מיניות, על המיתוס של ארכנה  

ברבורי הבר  ויש גם חלק שני

עופר עם בירית זהובה, על אח קטן, אחות קטנה

מה באמת רקום שם בשטיח באייה?

.

כמה טקסטים יהודיים וכו'

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

על שכן בגן עדן

כך עושות כולן, או מוצרט והסיפור התלמודי

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

לשאלת הפיות היהודיות

*

ובלי קשר –

שלוש הופעות של יאללה בטטה בתיאטרון הבית

בסוף השבוע הנוכחי. לכרטיסים

Read Full Post »

מי יאהב אותי? מי ילטף אותי?

מי אותי יכיר?

מי ישמור עלי מגשם וסגריר?

מי יהיה הוא, מְיָאוּ?

הילדה איה עזבה,

איך נשוטט בעולם

בלי אהבה?

מי ילטף אותי?

מי יהיה הוא, מְיָאוּ?

זהו השיר הזוכה בתחרות השירה של העירייה.

חיברו אותו נוליק ושמוליק, שני חתלתולים עזובים, משתתפים סמויים בסדנת הכתיבה של גבירה. הם מבצעים את השיר על שולחנו של ראש העיר וסוחפים עובדי עירייה ועוברי אורח שרוקעים ברגליהם, קופצים על רהיטים, מוחאים כפיים ושרים בסצנת מחזמר המונית. "אימם" של המשוררים הצעירים (הילדה איה מן השיר) נעלמה. הם זקוקים לבית חדש, והומלס גבה קומה אמנם מבטיח לאהוב אותם ממש כפי שביקשו.

אנדרסן הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים, כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת לאמר: הקטנים קוראים ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.

את הדברים האלה שכתב דוד פרישמן על אנדרסן בסוף המאה ה-19 אפשר להחיל כלשונם על נורית זרחי ועל אגודת משוררי הרחוב.

יש לי 7 הערות על הספר.

  1. רק לב וזרועות מושטות

כשאיה נעלמת ("את לא יכולה לוותר על המחנה בגלל איזה חתולי רחוב", אומרת אמא שלה) החתלתולים ננטשים בפעם השנייה. הם הולכים לאיבוד והומלס גבוה ופרוע נחלץ לעזרתם. נוליק ושמוליק חוששים שיבלע אותם בהתחלה, אבל עובדיה בנישו מאותת לנו שיהיה בסדר: הוא מצייר את הפרא שמוצא אותם בדיוק כמו שהוא מצייר את איה שמוצאת אותם.

לא אני חתכתי את האיורים, כך הם צוירו במקור, בלי ראש, רק לב וזרועות מושטות.

אגודת משוררי הרחוב: מימין, התמונה הפותחת שבה איה נחלצת לעזרתם. משמאל ההומלס הגבוה והפרוע נחלץ לעזרתם.

*

2. דנוטציות

גם נורית מצידה מאותתת שיהיה בסדר: כשהפרא נתקל בגיבורי הסיפור הוא אומר: הו, חתלתולים קטנים, לגמרי מקביל לאיה שקראה להם חתולים ותינוקות. אמא שלה לעומת זאת, מכנה אותם יצורים מהרחוב, מזכירת ראש העיר קוראת להם בעלי חיים, ראש העיר קורא להם תושבים (ומברר אם יש להם תלונות), וקצת אחר כך הוא מכנה אותם משוררים נסתרים, נורית זרחי קוראת להם נוליק ושמוליק (ואני שמנסה להיות ניטרלית, קוראת להם גיבורי הסיפור).

ואם כבר מדברים על בחירת מילים: המילה "הומלס" למשל, לא מופיעה בספר. הסיפור דָבֵק בכינוי המכבד האיש הגבוה. וכשהאיש עצמו מצטנע וטוען שהוא רק השליח, נורית ממנפת את זה מאחורי גבו לדרגת "שליח מצווה". וגם את זה קלט בנישו ברגישותו: לתמונת האימוץ יש נופך מיסטי, קבלי כמעט; אור הירח, המהירות המסתורית הדומה לטיסה, למעוף. גם אליהו הנביא מתחפש פה ושם לקבצן.

מתוך "אגודת משוררי הרחוב". כתבה נורית זרחי, אייר עובדיה בנישו, לחצו להגדלה

וגם בזה נזכרתי: "הנה כבר ערב, עלה הסהר, / ופלוטו וגדי רצים בדהר / נרוץ מהר! מי יגיע ראשון? / כבר זמן לאכול ולשכב לישון".

מתוך איה פלוטו? חרזה לאה גולדברג, אייר ארי רון.

3. גבירה

מְכוֹרָה שֶׁלִי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה  –
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶך אֵין כֶּתֶר.
וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בַּשָּׁנָה
וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר .

כתבה לאה גולדברג. יש ויכוח אם התכוונה לליטא, לארץ ישראל, או לנפשה שלה "הנכספת לאהבה מתוך עונייה" כפי שטען אריאל הירשפלד. ואולי בכלל התכוונה לארץ השירה? וכך או כך, גם לגבירה מסדנת הכתיבה אין בית, כל שכּן ארמון, רק מחסן בקושי. ונוליק ושמוליק מצידם, מייחלים למקלט מ"סגריר וגשמים".

אני רק מציינת, כמו שדודתי יוכבד נהגה לומר.

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי

*

4. דברים נסתרים

"אנחנו כותבים היום על דברים שלא נראים לעין", מכריזה גבירה, המנחה של סדנת הכתיבה. "היא מתכוונת אלינו", לוחשת נוליק ותוקעת את כפתה בבטנו של שמוליק. אבל גבירה מתכוונת דווקא לרגשות. היא מבקשת מן המשתתפים להלביש אותם במילים, ומופתעת מהצלחתם של החתלתולים; היא לא מכירה אותם בכלל! "יש משוררים נסתרים, שאף אחד לא מכיר", מסביר ראש העיר.

וגם עובדיה בנישו מצטרף למשחק המחבואים: הוא מעלים את החתלתולים, מגלה אותם ושוב מסתיר, לפני שנתרגל, שנמאס. בשתי הכפולות הראשונות הם נסתרים לגמרי, ואז הם מופיעים פתאום במלוא גוריותם המצחיקה את הלב, בכפולה הבאה הם רק נרמזים, וכן הלאה והלאה.   

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה
אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה.

*

בנישו מהדהד את הטקסט ודקויותיו בהומור עדין: נגיד, אם מתעורר ויכוח על לגיטימיות של רגשות מסוימים, וגבירה פוסקת שלכל אחד יש רגשות אחרים, כמה עמודים לאחר מכן, יופיע פתק ברחוב: "אבד נחש" עם תמונת החיה החביבה.

הפיוט של בנישו לעומת זאת, כמוס מתחת לאיצטלה הריאליסטית: לא רק מנקה החלונות דומע מהתרגשות מאחורי גבו של ראש העיר, דומה שגם החלונות עצמם מתייפחים בדמעות שליש, נדרשים מגבים כדי לייבש אותם.

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה

*

5. מי יאהב אותי?

כשהייתי קטנה אהבתי את הספרונים ואת כרטיסיות המשחק שערבבו חלקי גוף של אנשים ממגדרים, מקצועות, צבעים ולאומים שונים. אהבתי את האבסורד והשטות והצחוק, וגם את הרוח הטובה ההומניסטית של – הלאה ההתבדלות, ההתנשאות, הדעות הקדומות, כולנו בני אדם! לא יזיק אם נתערבב קצת, ניכנס לנעלי אחרים, נלבש את גופם, נתחלף לרגע בראשים.

מימין, כרטיסיות לערבוב אנשי קרקס, שנות ה-50 זה המקור. משמאל, ספרון ערבוב שכזה, כאן מסבירים איך ליצור אותו.

ובהמשך לכך, גם נורית מערבבת חתלתולים, ראשי עיר, פקידים וקבצנים; כולם כפי שמתברר זקוקים למישהו שיאהב אותם, וגם בנישו מצטרף למשחק:

"אגודת משוררי הרחוב", שני תקריבים במרחק כמה עמודים זה מזה.
אין כזאת תמונה בספר, רק מימשתי את ההצעה למשחק

*

6. שאלה ותשובה

שאלה: "אגודת משוררי הרחוב" זה שם מגניב, אבל למה בעצם? אין שום אגודה בסיפור.

תשובה: ההגדרה הבירוקרטית היא כיסוי מחורר, הכי קרוב שנורית מרשה לעצמה, ל"אגדת משוררי הרחוב".

*

7. השתקפויות עקומות

"איפה הבית שלך?" שואל ראש העיר את האיש הגבוה. "העיר היא הבית שלי", עונה האיש. "העצים, השמיים, הרחובות, הגשרים…" ובנישו שהקביל דווקא את ראשו הפרוע לראשו המסורק של ראש העיר, קלט גם את הסוד הנוסף הצפון בלב הסיפור: כמו שהאגדה היא הכפילה החלומית וההשתקפות העקומה של האגודה, יש גם שני ראשי עיר – ראש עיר מכהן (חולדאי שכזה), וכפילו, ראש עיר גולה, בלי בית, בלי כתר, מה שמחזיר אותי ללאה גולדברג. גם בפעם הקודמת שכתבתי על זרחי העקבות הובילו אליה, אולי זרחי עצמה היא ההשתקפות העקומה (ראו הבהרה, למטה בתגובות) של גולדברג?

ליבי ליבי למי שינסה לתרגם את הספר, כי מתחת לפנטזיה על חתלתולים עזובים שזוכים בהכרה ובאהבה (שיש בה דמעה כמו בעינו של אביהם החדש), טמון שיר שחורז עיר ושיר, כי רק בעברית יש לשירים בתים, ו- home-house-verse מתכנסים למילה אחת.

ובחזרה לראש העיר הכפול: הגלוי מטפל בתלונות התושבים, והנסתר מגשים משאלות; הוא לא מספק "בית" לחתלתולים אבל – home is where the heart is .*

ויש עוד. אבל די.

חיות כיס? [תקריב]

* האמרה הזאת מיוחסת למרבה הפלא, למפקד הצי הרומי, גאיוס פליניוס סקונדוס, הידוע גם בשם פליניוס הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה.  

*

עוד נורית זרחי

אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה)

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

עוד שירה:

שיר שמרפא דגים

מרים ילן שטקליס ודוד פולונסקי – מיכאל

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

על שירה וקסמי חפצים

על שלום לאדון העורב של עמוס נוי

וכן הלאה

Read Full Post »

לפני כמה שנים כתב יהודה ויזן ביקורת ארוכה ומרושעת על שירתו של רוני סומק ועל סומק עצמו. ("מרושעת" לא כנזיפה אלא כהגדרה מדעית). רציתי להגיב עליה בשעתו, להצביע על אי ההבנה, אבל לא הרגשתי שבקיאותי בשירתו של סומק מספיקה למעלל כזה. ופתאום עלה בדעתי, שאני לא צריכה לכתוב על כלל שירתו, די בכמה שורות שאני אוהבת כדי להגיד את ייחודו.  

ב"בלוז הנשיקה השלישית", עומדים סומק ואהובתו ליד גדר בית הספר החלקאי ומאזינים למים הזורמים בצינורות ההשקייה מתחת לאדמה.

אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה

יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,

תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

יש לי חולשה לבוטניקה של קסם. אם טומנים זרע באדמה, משקים ומדשנים אותו, הוא מצמיח עץ שבפירותיו חבויים הזרעים של העצים הבאים. ובוטניקת הקסם היא גירסה מורחבת ומזורזת של ההליך הזה. כך למשל, מפתים השועל והחתול את פינוקיו לטמון את מטבעות הזהב שלו ב"שדה-הניסים", להשקותם בשני דליים של מי מזרקה ולפזר קצת מלח, כדי שבִּן לילה יצמח שם עץ של מטבעות. לפעמים יש וריאציה יותר מורכבת.; במעשייה עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים מאוסף האחים גרים, נשחטת עז הפלא של הגיבורה, ואחרי שהיא קוברת/שותלת את קרביה על סף הבית, צומח מתוכם עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. סבך המעיים הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך שורשים, ואפילו יותר חשוב: עץ הפלא משמר גם את הגֵנים שירש מן החי; ענפיו נרתעים כשהמתעללות מושיטות יד לפירותיו, רק הגיבורה מצליחה לקטוף אותם, ובשיא קומי קסום נוסף, העץ צועד בעקבותיה לביתה החדש. 

ב"בלוז הנשיקה השלישית" יש שתי הצעות בוטניות: הראשונה – אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה / יִצְמַח לְךָ סוּס" – קרובה כביכול לבוטניקה המקובלת, במובן שבו חלק קטן מן הדבר אוצר בתוכו את השלם (בספרות קוראים לזה סינקדוכה, כשהחלק מכיל את השלם – נניח כשאומרים "הכתר" ומתכוונים לכל בית המלוכה – וסומק גוזר ממנה בוטניקה בזעיר אנפין). בסוס הצומח מן הפרסה, יש משהו קרקסי, הוא צומח על רגל אחת שמשמשת כגבעול וכל שאר אבריו מתפצלים ממנה כענפים או כעלים. זה לוקח שנה, זמן אורגני ומסורתי של הריון.

סוס קרקס שנלקח מפה

ואילו סומק, זה שבשיר (שנהוג לכנותו "הדובר", אבל המילה הזאת כל כך נגועה ביח"צ שאני לא מסוגלת) מעלה את הבוטניקה בחזקה כשהוא מציע לאהובה לשתול מאוורר, ו"תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

מטפורות הן לא "אחרי הכל ובסך הכל אורנמנט או תחבולה ספרותית" כפי שויזן טוען (וגם לא סטיות כמו שחומסקי הגדיר אותן, וסיים את יחסי איתו כמעט לפני שהתחילו). לא כל המטפורות דומות, כשם שלא כל הסינים דומים. כבר מזמן שמתי לב לזיקה בין אהבה להבנה: אוהבים את מה שמבינים, או להפך, מבינים את מה שאוהבים. ואני אוהבת מטפורות כלומר יודעת להעריך דיאלוג מטפורי מדויק כשהוא נקרה לפני. האהובה המעט מבוגרת (על פי תחילת השיר: "הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה./ הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ. / הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ") מציעה לסומק לגדל סוס (שיהפוך אותו אולי לאביר?) והוא משיב לה באותו היגיון בוטני שבו דברים צומחים מלמטה למעלה, ושבו זורעים או שותלים חלק כדי להצמיח את השלם, ומציע לה לשתול מאוורר, שהפרי שלו היא השמלה המעופפת של מרלין מונרו. הם מחוברים זה לזה ברוח.

זה מזכיר לי את "הבל (העיקרון הפואטי)" של מירי סגל, עבודה שבה הקרינה וידאו של עצים בסערה על מאוורר תעשייתי, וגרמה לצופים לחוות את הסערה דרך הצירוף הגלוי של רוח חיה ממאוורר ומראה של עצים מתנועעים (ב"אל ניניו", סערה שאותה חוויתי פעם במשך לילה ארוך, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת, כמו שכתוב בסיפור שאינו נגמר). בקטלוגים למיניהם כתוב שסגל מעלה באוב את דמותו של הבל, הנרצח המקראי הראשון. ייתכן. בשבילי זה קודם כל פירוק פואטי וארס פואטי של דימוי, התשליל של מה שעושה סומק, כשהוא מלחים את השמלה למאוורר.

מירי סגל, הבל (העיקרון הפואטי) 1998 את העיקר צריך להשלים בדמיון.

אלי הירש כתב פעם שסומק הרכיב את המזרחיות על תרבות הפופ של שנות השישים ואילך.

"הצירוף הזה, של שירה עברית, מזרחיות ופופ … מתח קו ישר, לא מובן מאליו ומשום כך חד ומפתיע, בין הפרובינציה הישראלית על כאביה ועלבונותיה לבין שפת העולם החדשה – שפה אמריקאית ביסודה, צעירה ורוקנרולית … את הכאב וקריאת התיגר שחילחלו בשירתו הוא מוסס לקצף זוהר של דימויים פופיים, אלא שהכאב לא נעלם: בזכות הנגיעה הסומקית הנפלאה, הרכה, העדינה, המקציפה, הכמו-מתפוגגת – הוא הסתנן בהיר ואפל גם יחד לזרם הדם של השירה הישראלית." (הטקסט המלא פה)

הירש צודק מן הסתם, אבל העניין שלי עוד יותר ספציפי. אולי בגלל שהדימוי המסוים הזה קרוב יותר לפופ ארט מאשר לדור הפרחים. והפופ ארט הוא ביסודו זרם מפוכח וקפיטליסטי. אמן הפופ הוא סוג של עיתונאי שמשכפל מוצרי תרבות בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט, כשם שמרלין מונרו היא דימוי מפתח), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו.

ובהמשך לכך – לפני שנים רבות, בפורטוגל, נכחתי בהצגה של קרקס מקומי, עלוב שבעלובים, שנקרא "קרקס אמריקאי". וחלק גדול מקסמו (כולו בעצם) היה בפער המכמיר לב, בין המציאות העלובה לבין המילה "אמריקאי" שהיתה מודבקת עליה כמו פלסתר נוצץ על פצע. הפער הזה שאנחנו עמלים להסתיר, גם מפני עצמנו, בין החלום למציאות, היה חשוף ומרוכז. (אותו פער מתקיים בין השאר, גם בשורות המצוטטות ביותר של סומק, ולא בכדי: "אנחנו מונחים על העוגה / כמו בובות חתן כלה. / גם אם תבוא הסכין / ננסה להישאר באותה הפרוסה", אבל לא ניכנס לזה עכשיו.)

וכל זה כדי לומר, שלפחות לטעמי, הקסם של סומק נחלש כשהוא נהיה בן בית בפופ, ומתעצם כשהוא מביט בו מרחוק.

אלביס ומרלין שצילמתי פעם בגרייסלנד כשמלאו עשרים שנה למותו של אלביס. הפוסט המלא פה

.

במסה הנפלאה על יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, מדבר ולטר בנימין על אובדן ההילה של יצירת האמנות; כשהשכפול והשעתוק מקרבים את היצירה לצופה, הם מבטלים את המרחק, את הסוד, וסומק מגניב סוד חדש, מסתורין חדש לדימוי המשוכפל, דרך הדלת האחורית של הדמיון; השמלה המעופפת של מרלין נולדת בבת אחת מתוך מאוורר קבור (כמו שאתנה פרצה מראשו של זאוס, בוגרת וחמושה). מאוורר לא יכול לפעול בלי חיבור לחשמל, ומאוורר קבור על אחת כמה וכמה. וגם לו היה פועל – השמלה היתה מתעופפת ונוחתת במרחק מה ללא רוח חיים. אבל כל הפרכות האלה מנוטרלות על ידי האורגניות החדשה של בוטניקת הקסם. זמן האינסטנט של עידן השיעתוק מתגלגל לזמן קסם.    

.

בלוז הנשיקה השלישית / רוני סומק

הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה.

הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ.

הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ, וְעַד אָז

לֹא עָלִיתִי עַל טְרֶמְפִּים שֶׁלֹּא עָצְרוּ לִי.

עָמַדְנוּ לְיַד גֶּדֶר בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי וּמִתַּחַת

לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֵיךְ

בְּצִנּוֹרוֹת הַהַשְׁקָיָה מַמְתִּיקִים הַמַּיִם

סוֹד לָאֲדָמָה.

"אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה

יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,

תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

אַחֲרֵי שְׁנִיָּה הֵחֵלּוּ שְׂפָתֶיהָ לְהִתְפּוֹרֵר כְּחוֹל

וּלְשׁוֹנָהּ הֵגִיחָה אֶל פָּנַי

כִּשְׁאֵרִיּוֹת גַּל.

הָעוֹלָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֻלַּק בֵּין עוֹצְמֵי הָעֵינַיִם

לְבֵין הַמְּתוֹפְפִים בְּמִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים

שֶׁל הַשְּׁקִיעָה.

לָכֵן לֹא רָאִיתִי אֵיךְ הִצְלִיפוּ גַּלְגַלֵּי הַטְּרַקְטוֹר

שֶׁעָבַר לְיַד בְּמֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת,

וְאֵיךְ כִּנְשִׁיקוֹת מְעוֹפְפוֹת נִתְּזוּ רְסִיסֵי הַבֹּץ

אֶל שְׁרִירֵי הָעֲנָנִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בָּעֶרֶב

לִדְחֹף אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

לַיָּם.

*

היה לי עוד המשך שלם על ויזן אבל הארכתי מאד ולכן אקצר. אני לא מכירה את ויזן הסופר, למעט ספר הילדים המבריק שלו, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, המתרחש בבית שכל דריו חוקרים, מבשלים, מלהטטים, מכשפים וחולמים מילים.

למטה העבודה המכוננת של רומי אחיטוב וקמיל אוטרבק (עם פס קול של הסבר):

העברית של הספר כל כך גמישה ותענוגית ומתנגנת, שאפילו חולשתו המבנית (שני שליש אקספוזיציה וזנב עלילונת) לא באמת מקלקלת. ובכוונה או לא, עולה מתוכו מניפסט פואטי זוטא, שעל פיו הבריאה והיצירה נולדות מן האופל – הילל בן שחר (הוא לוציפר, השטן), אשתו לילית, וילדיהם זבוב וגולגולתא, חולקים את כישוף המילים. (וגם שכדי להתמודד עם מילים צריך להפשיל שרוולים ולעבוד, אין די בהבל פה.)

"כל דבר הוא פורטרט וכל דבר הוא אוטוביוגרפיה, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט. כל שכן ספר ילדים. ובחזרה לתחילת הפוסט, אין טעם לפיכך, להוקיע את רשעותו של המבקר; כמו העקרב מן המשל המפורסם על הצפרדע והעקרב, הוא אינו יכול להיות אלא עקרב. מוטב להתבונן, ואם רוצים להיות נדיבים, להאמין שמשהו טוב עוד יצמח מזה, כמו שאומר השטן של גתה בפאוסט "אני חלק הכוח ההוא, השוחר / תמיד את הרע – / ואת  הטוב הוא יוצר." (תרגום יעקב כהן) 

ולסיום, שיר הפתיחה של משפחת אופל אחרת:

*

עוד באותם עניינים:

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

פוסט שמיימי

געגועים לגופה של העברית

יוקו אונו או מלכת השלג

עשרים שנה למותו של אלביס, גרייסלנד ממפיס

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

Read Full Post »

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר

קוֹסֵם אֶחָד נִסֵּר אוֹתִי הַלַּיְלָה וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר

כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר

הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר

הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית קוֹרֵאת לְזֶה מַשְׁבֵּר

כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר

הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר

  1. הסבר

אני למודת ניסיון; מרגע שמשהו משתרבב למוחי, הוא גדל פרא ומשתלט לי על המחשבות. ולפיכך נקטתי אמצעי זהירות; לא פתחתי את ספרו החדש של עמוס נוי. חיכיתי להפוגה בעומס. אבל השיר שעל גב הספר כבר הסתנן למוחי, והדרך היחידה לעקור אותו היא לכתוב את הפוסט. זה קצת קריר ואפילו מיותר להסביר שיר שנכנס ישר ללב, אבל "יש לי הסבר" ואני צריכה לפנות אותו לאנשהו לפני שאתפוצץ.

*

2. נעילה

איך שקראתי את השיר (בחיי!) צצה רוח הרפאים של שלמה אבן גבירול, היישר משיעורי הספרות בתיכון, ונצמדה אליו: 

מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה,

וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק – יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שְׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.

– יְדִידִי, הַלְּבֶן עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה / סְפֹד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה

אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?

– שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,

וְשָׂם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׂם קְצוּפָה.

– וּמַה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה, כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!

וּמַה יּוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמַה יּוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?

– וּמָה אוֹחִיל, וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם רַד, וְלֹא מָלְאָה תְקוּפָה?

וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִלְעָד – וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאָב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.

.

שלמה אבן גבירול (1038-1037) בפרויקט בן יהודה יש גם גרסא מבוארת של השיר

אבן גבירול הוא רק דוגמא; עמוס נוי עשה פה מחווה לשירה העברית שנכתבה בין המאה העשירית למאה החמש עשרה לערך, בתור הזהב של יהדות ספרד. וליתר דיוק – לתבנית הקלסית שנקראת בערבית קִטְעָה ובעברית פסוקה, ואחד ממאפייניה הבולטים הוא החרוז ה"מבריח" (מלשון בריח, מנעול), שנועל את כל סופי השורות.  

ועמוס (במובן "הדובר") מממש את המטפורה, כשהוא נעול, פשוטו כמשמעו, בתוך המתקן אחרי נטישת הקוסם. 

*

3. תלונה

שירת תור הזהב מתחלקת לשירי קודש ושירי חול. בין הנושאים המקובלים לשירי החול היו שירי תלונה, שבהם תינה המשורר את בדידותו, חוליו, וכן הלאה.

ואילו עמוס מתַנֶה את בגידת הקוסם. זה שיר תלונה על הגורל (או על אלוהים?) כקוסם נוטש, לכל הפחות אדיש אם לא זדוני.

 *

4. המחבר

כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר

אז ככה: ראשית מדובר באלוזיה (הֶרְמז, צירוף לשוני שמכוון ומפנה את הקורא אל יצירה אחרת). "שש נפשות מחפשות מחבר" מאת לואיג'י פיראנדלו, הוא מחזה "אבסורדי ומטא-תיאטרלי" – כך הוא מוגדר בוויקיפדיה, הגדרה שחלה כפשוטה, גם על עריקת הקוסם המנסר. במחזה מתפרצות שש דמויות שננטשו על ידי המחבר שהמציא אותן, לבמה שעליה נערכת חזרה לקומדיה, ומבקשות מן הבמאי להציג את סיפורן קורע הלב. (ספוילר: זה לא נגמר בטוב).  

הנפשות של פיראנדלו מחפשות מחבר במובן סוֹפֵר-יוצר שיפיח חיים בסיפורן.

עמוס המנוסר מחפש מחבר במובן מאַחֶה.

וישנו גם עמוס מחבר השיר, שמנסה לאחות את נפשו המנוסרת (מילה כל כך קרובה למיוסרת) במילים.

ובשורה התחתונה – המילה "מחבר" מתהפכת ומחליפה משמעות ברגע שמגיעים אליה.

כשמשהו אחד הופך פתאום למשהו אחר, זה קסם. לא?

אז אולי עמוס המשורר, הוא סוג חדש של קוסם, שמנסה לתקן את קלקלותיו של הקוסם המקורי, הזדוני או הכושל (הגורל או האל) וקצת מצליח; שלוש המשמעויות השונות מתלכדות במילה מחבר. אפשר לומר, שלרגע, לפחות ברמה הלשונית, נמצא מחבר.  

(אוף, כמו שחששתי, קשה לשמור על החום והמסתורין של השיר כשמפרקים אותו ככה, תצטרכו לחבר אותם בחזרה בסוף הפוסט)

*

5. שיבוץ

"שיבוץ" היא המילה של תור הזהב לאלוזיה, הרמז. למשל לשש נפשות שמחפשות מחבר. הנה עוד כמה "שיבוצים" (אני לא אתפלא אם החמצתי כמה):  

הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר – מושאל מספר איוב, עם כל הכאב הכרוך:

טז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יח עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. יט וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ

כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר – מוסיף אירוניה, בזכות שיר השירים:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.

הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר – השיבוץ השבור ביותר ולא בכדי – מושאל ממגילת איכה והופך את השיר משיר תלונה לקינה:

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ  

*

6. הסבר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר

החושך מתגבר, כמו השינה שהיא כפסע מאיבוד ההכרה, כמו החמצן שאוזל בזירת אסון שאי אפשר להגיע אליו, רק לעקוב אחרי התרחשותו ממרחק. אבל לא צריך להיבהל או להשתומם, יש לו הסבר, מבטיח עמוס. אולי זה מרגיע מישהו בתחילת השיר, אבל בסופו? ולמה בכלל נדרש הסבר לדיבור מתוך שינה? אם כבר, זו הפליאה הילדית נוכח הניסור שכמהה להסבר: איך אפשר לחבר את מי שנוסר? לפעמים האמנות יכולה. המחבר יכול לחבר.

עוד באותו עניין – כל הכלים השלמים דומים זה לזה

*

ואף מילה על מה שבוער בחוץ. בפעם הקודמת עוד מצאתי משהו להאחז בו.

ובמחשבה נוספת – אולי דווקא שיק פוינט של שריף וואכד רלוונטית

*

עוד שירה בעיר האושר:

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)

שירה וקסמי חפצים

על שירי ההוראות של יוקו אונו

קצר וקיצי על יוקו אונו

על "מיכאל" של מרים ילן שטקליס

על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי

כחול הוא צבע שערך הצהוב – פוסט ראשון מתוך ארבעה בעקבות שיר האהבה של קורט שוויטרס 

Read Full Post »

פוסט על אמנות ועל שירה ועל ילדים ועל ריפו דגים.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה
  1. משהו אישי

לילדים שלי לקח שנים ללמוד לישון. ביליתי שעות ארוכות בהרדמתם, ועד מהרה מיציתי את מלאי שירי הערש. כיוון שאני יודעת לא מעט שירים (במובן poems) בעל פה, התחלתי לדקלם אותם בחושך. זה היה תענוג שהיו לו גם צדדים מטרידים. כשהייתי נערה המוות נראה לי כצורה אפלה אינטנסיבית, של חיים, אבל כשמדקלמים לתינוק, "המוות רוכב על סוס בשמיים ופני נערה לו…" או "כפות רגלייך לבנות, לבנות כמו שושנים של מוות…" (שניהם של פנחס שדה) העלילה מסתבכת. אין לי מושג מה עבר להם בראש. בני הבכור היה קורא לשיר של שדה שנפתח במילים: "בלחש בלחש נפתחת השושנה," השיר על הנחש, לא תקנתי אותו. (ורק תחשבו על מרים "המגדלית" שמבליחה לרגע בסוף השיר, מי יודע מה הוא דמיין). אבל פעם כשדיקלמתי את "רומנסה סהרורית" של לורקה, שנפתחת במילים, "יקרתָ לי ירוק, יקרתָ, ירוק העץ, ירוק הרוח…" (בתרגום רפאל אליעז) הוא קטע אותי ואמר שאין דבר כזה רוח ירוקה. ונניח שיש, אמרתי, למה קוראים לה ירוקה? וחודשים אחרי, כשכבר שכחתי ממנה, הוא צייר פרצוף שמין קשקוש ירוק מרחף מעליו. וכששאלתי מה זה, ענה: "הוא חושב: רוח ירוקה?"

מטבע הדברים העדפתי שירים עם מצלול מכשף (לחיים לנסקי יש כמה להיטים). אבל פעם כשדיקלמתי לבני הצעיר את אצ"ג בקול הכי מהפנט שלי: “הַשָּׁעָה עֲיֵפָה מְאוֹד כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה./ כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי, בְּכֻתָּנְתִּי הַלְּבָנָה בִלְבַד,/ אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב בֶּחָלָל כְּמוֹ עֲלֵי לוּחַ:/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת.// אִם יָבֹא הֶחָתוּל הַשָּׁחֹר אֶל הַכַּד וְיָלֹק/ אֶת שְׁיַר הֶחָלָב הַלָּבָן וְיַהֲפֹךְ אֶת הַכַּד,/ אֲנִי אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי לִישֹׁן וְאִישַׁן עֲדֵי-עַד –  –/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת." הוא אמר: איך אני יכול להרדם כשאת מדקלמת לי שירים מצחיקים כאלה?

אז מה אני רוצה להגיד? שילדים מגיבים לשירה עוד לפני שהם מבינים (כמו מבוגרים בעצם). הם קולטים את הרגש, מתמסטלים מהמצלול, מתמלאים מחשבות, צוחקים מהשטויות (כי ליריקה ושטות הן קרובות משפחה, גם את זה גיליתי בלילות הלבנים), ומרפאים את הדגים שלהם.

*

2. שיר שמרפא דגים

ארתור דואג שהדג שלו לאון, עומד למות משעמום. אמו ממליצה לתת לו שיר ונחפזת לשיעור הטוּבּה שלה (שיר במובן poem, לא במובן song. העברית קצת מבלבלת).

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

ארתור לא יודע מה זה שיר. הוא פונה לאיטריות שבמזווה, לסמרטוט הרצפה ואפילו לאבק שמתחת למיטה, וכיוון שאיש מהם לא נתקל בשיר, הוא ממשיך במסעו אחֲר התרופה. לולו מתקן האופניים אומר ששיר זה כשאוהבים: "האוהבים מרגישים את השמיים בפה," ומחמוד הזקן שבא מהמדבר, פוסק: "שיר זה כששומעים את לב האבנים פועם." סבתא חושבת קצת לפני שהיא מסבירה: "כשלובשים סוודר ישן הפוך, הוא נראה פתאום כמו סוודר חדש. כך גם שיר: הוא הופך את המילים והופ! העולם השתנה ונהיה חדש." וכיוצא באלה הגדרות – ארציות, שמיימיות, מצחיקות, סותרות, שעל כולן מגיב ארתור באותה צורה: "מה, באמת? אה… הבנתי." (ובצרפתית – Ah oui? Ah bon ואולי עדיף: "מה, באמת? נו, טוב." ואפילו "מה, באמת? כמובן." שיש בו איזו עמימות. ה"הבנתי," קצת מפורש מדי ועוצר, כי אם אמנם הבין – עניין די מתסכל בשביל קוראים פחות זריזים – למה הוא ממשיך לשאול?) הפזמון החוזר הוא חלק מהכיף של ההקראה. גם אם חוזרים עליו בדיוק, הוא משתנה כל הזמן ככל שההגדרות נערמות.   

בסופו של דבר חוזר ארתור ללאון שלו ומדווח לו על תגליותיו, והדג פוצה את פיו בפעם הראשונה ואומר… אני לא אגלה מה הוא אומר, זה ספוילר. הסיום מפתיע, וגם מתאים בדיוק. זה שלב חדש ביחסים בין ארתור ללאון, ופרק אחרון במסה על שירה שמוטמעת בספר בחן ובחוכמה. (סבתא למשל, מסבירה בסוודרית, מה זאת הזרה*, ושולחת אותו לסבא שתמיד כותב שירים במקום לתקן את השירותים, ודווקא הוא, המשורר, מספק את התשובה הפרוזאית ביותר: שיר זה מה שמשוררים עושים…)

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר.

תשובתו של הדג היא גם ההזדמנות האחרונה להתענג על הפזמון החוזר, ורותם עטר, המתרגמת, בחרה להסיר אותו מהסיפור. למה? אולי בגלל שסימן השאלה נושר וה"באמת" וה"כמובן" מחליפים מקומות. בעברית זה לא מסתדר בטבעיות, אבל הסדר פחות חשוב מן העונג של השלמת המילה האחרונה, האולטימטיבית, ביחד עם ארתור!

*

3. עוד כמה מילים על התרגום (כדי שאוכל לסיים ביופיים של האיורים).

בדרך כלל אני לא בודקת תרגומים. אבל הפעם היתה לי הרגשה לא נוחה שהתחזקה במהלך הקריאה. מדובר בספר מקסים בפשטותו, בחוכמתו, בפיוט הנקי מדידקטיות, מסנטימנטליות, מעודף סוכר, במיטב המסורת הצרפתית. והצרימות התחילו בקטן, ברמת סמרטוט הרצפה שסובל מהצטננות כרונית: "אין כָּאבּ שוּבּ שיר," הוא אומר. אבל במצוננית, כלומר באף סתום, אומרים: "אֵיד כָּּאד שוּבּ שיר." זה שאני נוקדנית, לא אומר שזה לא מרושל. אבל מה שבאמת שבר אותי, היה תשובת הקנרי שבכלוב: "שיר זה כשהמילים פורשות כנף והמנגינה פורחת מהכלוב." לא האמנתי שמי שכתב את הספר היפהפה הזה יכתוב כזאת קלישאה, והוא באמת כתב את ההפך. בתרגום מילולי (אחרי שהמילים פורשות כנף), שיר זאת מנגינה בכלא; תשובה מלאה באירוניה כשהיא נמסרת מפי קנרי בכלוב, ומתייחסת בו בזמן גם ל"כלא" השקול והמחורז של השירה.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

וכשהמשכתי לבדוק גיליתי שהתרגום כולו מומתק ומחונחן בניגוד לרוחו הנקייה של המקור. החל מהקנרי שנקרא בצרפתית פשוט אריסטופנס (על שם המחזאי היווני שחיבר בין השאר קומדיה בשם "הציפורים") ובעברית נהפך ל"אריסטופן המפונפן", וכלה בסבתא – בצרפתית יודעים שהיא חושבת על פי החיוך והארשת המטופשת (שעומדת בניגוד מרנין לתשובתה הנבונה), ובעברית הארשת רק קצת מבולבלת (ריכוך כפול). זה נשמע קצת קשוח לאוזן הישראלית, אבל ספר זה לא רק מילים. את החום, הרוך והפנטזיה מספקים האיורים שנטועים בדמיונו של ארתור, באופן שבו הוא חווה את המילים. ולכן חורה לי כשרותם עטר מוסיפה גם ללאון וגם ללבו את התואר המחמיד "קטן"; הטקסט מכונן ביניהם דיאלוג שוויוני והאיורים – נזילות של גדלים.

(אפילו מכוניות הצעצוע הן לא בהכרח קטנות)

ויש לי עוד שלל דוגמאות, אבל אני אעצור כאן. כי זה עדיין ספר נהדר, הקסם המצחיק והחכם שלו צולח גם את מתקפת הסוכר.

*

3. ועוד משהו על האיורים הפוביסטים של אוליביה טלק

חיות פרא (Les Fauves) כך קרא להם בצחוק מבקר אמנות בסלון הסתיו של 1905, והשם נדבק. הפוביסטיים היו למעשה אקספרסיוניסטים בניכוי המועקה והחרדה. אנרי מאטיס מנהיגם ("משאת נפשי היא אמנות של איזון, של טוהר ושלווה, שאין בה נושא מדאיג ומדכא") האמין במלאות ובטוהר של הצבע בניגוד לפריכות האימפרסיוניטית ולדיביזיוניזם – הציור בנקודות – ש"הורס את שלוות השטח והצורה". האמת המהותית של כל עצם, לדבריו, אינה זהה בהכרח למראהו החיצוני, ו"זאת האמת היחידה שיש לה חשיבות וערך," וההבחנה הזאת מרחיקה אותו עוד צעד מן הפרוזה הריאליסטית לעבר השירה. האיורים העדינים עם הצבעים החמים הטהורים גורמים אושר. איך זה שאין יותר ספרי ילדים בהשראה פוביסטית?

*

*הזרה: כשאנחנו מתרגלים למשהו, טען חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי (1893-1984), אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים, אינו שומע את רחש הגלים. ותפקידה של האמנות הוא להחיות את תפיסת המציאות שנשחקה, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים". כדי להשיג את זה היא מציגה דברים יומיומיים בצורה לא צפויה, באופן שמעכב לרגע את תהליך הקליטה וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", ביטול האוטומטיות של הקליטה, ובעברית  –"הזרה" מלשון "זָר"; להפוך משהו מוכר לזר, כלומר – חדש.

הפורזץ של "שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים

שיר ערש לאמא – על לואיז בורז'ואה – ויש גם פוסט המשך

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודוד פולונסקי – ויש גם פוסט המשך

על הצייר והציפור

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על העיפרון השחור מאת ינאי פרי

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

קצר וקיצי על יוקו אונו

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

איך נראית ילדות – ביאליק ובתיה קולטון

גינה לאורפאוס (על פול קליי)

Read Full Post »

לפני הכל: התכוונתי לכתוב פוסט לכבוד יום הולדתה ה-74 של מרינה אברמוביץ, אזרחית ותיקה בעיר האושר, ונשאבתי לפרוייקט אחר (סודי בינתיים) של כתיבה. יום ההולדת חלף עבר לפני שבועיים, ועד שאגיע לפוסט – תמונה של מרינה בת הארבע ואביה.

*

בהחלטת השופטים אשר באדיבות ליבם העניקו לי פרס ישראל, נזכרים כמה דברים שלא נראים לי. הביטוי 'בשביל ילדים' – כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי.

מרים ילן שטקליס, מתוך מכתב תשובה לוועדה שהעניקה לה את פרס ישראל לספרות ילדים.    

לפני זמן לא רב ערכתי פה אנתולוגיה קטנה מהשירים הכפולים של נתן זך, אלה שנכתבו למבוגרים ובו בזמן – כפי שנסחה זאת מרים ילן שטקליס – "מתאימים להבנת ילדים". מעבר למבט נוסף על השירים האקזיסטנציאליסטיים, מלאי המוסיקליות, הרגש, הדמיון וההומור בטעם שוקולד מריר – היתה לפוסט גם כוונה מעשית, שמו"ל בעל טעם ומעוף אמנם ירים את הכפפה ויערוך מהדורונת של זך לילדים.

יחצנית מחוננת הסבירה לי פעם, שאין די בחשיפה אחת, טובה ככל שתהיה; כדי שמשהו יגיע למודעות צריך לשמוע עליו לפחות ארבע או חמש פעמים, מכיוונים שונים. ובהמשך לכך, וגם על פי כללי היסוד של המאגיה, הקובעים שכדי למשוך את תשומת לבה של המציאות, כדאי לביים את מה שרוצים כמְתַאֲבֵן, ולתת לה לטעום את קיומו (נניח, דוגמא מרחיקת לכת – רחל העקרה נותנת את שפחתה ליעקב כדי שתהרה ותלד על ברכיה של רחל), פניתי ליותם שווימר מכתב העת האינטרנטי הפנקס, והצעתי לו שיזמין איורים לשירים, כדי לממש ולבסס את קיומם כשירי ילדים.

יותם נענה בשמחה ושלח חמישה שירים לחמישה מאיירים. שלושה שירים נבחרו מתוך הפוסט ("אני יושב על שפת הרחוב", "ענק" ו"איך זה שכוכב") ואת השניים הנותרים מצאתי ב"כיוון שאני בסביבה", שני שירים הפוכים זה מזה: "מיזעור" המצחיק, החמוד והאירוני, ו"אני כלב" שמרחיב את גבולות הרגש המוקצים לספרי ילדים, כמו שעשתה מרים ילן שטקליס בשעתו.

מִזעוּר

תִּשְׁרֵיצִ'יק
חֶשְׁוָנְצִ'יק
כִּסְלֵוְצִ'יק
טֵבֵתְצִ'יק
שְׁבָטְצִ'יק
אֲדָרְצִ'יק
נִיסָנְצִ'יק
אִיָּרְצִ'יק
סִיוָנְצִ'יק
תַּמּוּזְצִ'יק
אָבְצִ'יק
אֱלוּלְצִ'יק

שָׁנָה טוֹבָה!

*

אני כלב

אֲנִי כֶּלֶב, אֲנִי חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ לְבַד.
אֲנִי עוֹבֵר בְּמַעֲבַר חֲצִיָּה אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר,
הַכֹּל לְפִי הַצְּרָכִים וְהַחֵשֶׁק. אֲנִי לֹא יָכוֹל
לִקְנוֹת בַּחֲנוּת, לֹא מְנַגֵּן אָקוֹרְדְיוֹן, לֹא
מֵבִין בְּמוּסִיקָה, נוֹבֵחַ, קָשׁוּר לַאֲנָשִׁים בִּרְצוּעָה.
זֶה לֹא תָּמִיד קַל. הָעוֹלָם קָשֶׁה,
לֹא כֻּלָּם מִתְחַשְּׁבִים בְּכֶלֶב וְיֵשׁ גַּם
שֶׁפּוֹחֲדִים. יֵשׁ כְּלָבִים טוֹרְפִים כְּמוֹ
אֲנָשִׁים.

אֲנִי כֶּלֶב וְיֵשׁ לִי צַוָּארוֹן לָבָן עַל הַצַּוָּאר.
הַפַּרְוָה שֶׁלִּי מְחַמֶּמֶת אוֹתִי בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִהְיֶה
לִי קַר. מַפְרִיעָה קְצָת בַּקַּיִץ.
אֲנִי חָשׂוּף לְכָל קַרְצִיָּה וּפַרְעוֹשׁ. הֵם מוֹצְצִים אֶת דָּמִי.
הֵם מַכְאִיבִים לִי. כְּשֶׁאֲנִי מִתְגָּרֵד
אֲנָשִׁים מוֹצִיאִים אוֹתִי מֵהַבַּיִת.

אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה, כְּבָר אָמַרְתִּי, אֲבָל שׁוֹמֵעַ
טוֹב מְאֹד כְּשֶׁקּוֹרְאִים לִי וְאָז אֲנִי בָּא.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלַּיְלָה, כָּל קוֹל יֵשׁ לוֹ הַקּוֹל שֶׁלּוֹ. מְזַהֶה
אֶת הַמָּנוֹעַ שֶׁל אֲדוֹנִי. מַה שְּׁלוֹם כְּבוֹדוֹ?
זְנָבִי כְּבָר מְכַשְׁכֵּשׁ. הַרְבֵּה זְמַן כִּמְעַט לֹא הִשְׁגִּיחַ
בִּי, גַּם לוֹ יֵשׁ צָרוֹת, מָה אֲנִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חָסֵר לוֹ לִטּוּף.
אֶת הַשֵּׁרוּת לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שֶׁלָּמְדוּ מֵהוֹרֵיהֶם, זֶה אֶצְלֵנוּ
בַּמִּשְׁפָּחָה. הַמָּסֹרֶת מְסַפֶּרֶת שֶׁבִּתְקוּפָה עַתִּיקָה
הָיִינוּ זְאֵבִים לְכָל דָּבָר אֲבָל אֲנִי לֹא זוֹכֵר.

אֲנִי כֶּלֶב קָטָן, אוּלַי לֹא כְּדַאי לִטְרֹחַ הַרְבֵּה בִּגְלָלִי.
מִי אֲנִי וּמָה הָעוֹלָם הַגָּדוֹל הַזֶּה הַמָּלֵא בְּעָלִים.
אֲבָל יֵשׁ לִי בַּיִת, אֲנִי מְחֻנָּךְ, רַק אַל תַּשְׁלִיכוּ אוֹתִי לַכְּלָבִים
לְעֵת זִקְנָה. לֹא נוֹלַדְתִּי לִהְיוֹת מֻשְׁלָךְ, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ
שֶׁאֶסְתַּדֵּר.
אֲנִי מְקַוֶּה לְטוֹב.
אָנָּא, אַל תִּדְרְסוּ אוֹתִי.

*

אני רציתי לכלול גם "חוני המעגל" ברשימה, כי זה הטקסט הוויזואלי מכולם; בצד האגדה, זה גם סיפור-ציור שנפתח במעגל פשוט ומסתיים בפסיכדליה ברמת "לוסי ברקיע היהלומים":

[בשנים] בָּהֶן כְּבָר יָשַׁן וְחָלַם. כָּל זֹהַר הָעוֹלָם קָרַן
מִפָּנָיו. נַהֲרֵי נַחֲלֵי יַהֲלוֹם גָּלְשׁוּ מֵעֵינָיו, בְּאָפְלוֹ
הָיָה מֵאֹפֶל הַפֶּחָם, דְּבַר-מָה שֶׁלֹּא מֵהָכָא וְלֹא מֵהָתָם. עוֹבְרִים
וְשָׁבִים הָיוּ מְהַלְּכִים עַל בְּהוֹנוֹת בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ וְאָב
הָיָה פּוֹנֶה אֶל בְּנוֹ בִּלְחִישָׁה: זֶהוּ חוֹנִי, הוּא לֹא
כָּמוֹךָ אוֹ כָּמוֹנִי. הוּא מְעַגֵּל. וְהַבֵּן הָיָה מִסְתַּכֵּל וּמוֹסִיף:
וְעַכְשָׁו הוּא יָשֵׁן.


יותם אמר, בצדק, שזה לא שיר של איור אחד, זה שיר של ספר שלם (אדרבא!). ולפיכך יצא גם קול קורא לשיר שישי (לחצו להגדלה):

*

האם ייצא מכל זה ספר? "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות," כתב הרצל ב"אלטנוילד", בתרגום מילולי, ארץ ישנה-חדשה, ובתרגומו הפיוטי של נחום סוקולוב – "תל-אביב", "תל" מלשון תל קברים או תל ארכיאולוגי ו"אביב" כסמל של נעורים והתחדשות.

אתם מוזמנים להפיץ. גם את זה:

יש ילדים (והורים) שזקוקים לעזרה הרבה יותר דחופה.

מי שיכול.ה ורוצה – זה יהיה נפלא.

***

עדכון – בפנקס פורסמו האיורים לשירים הכפולים של נתן זך בשני חלקים:

כאן איורי חוני המעגל וכאן איורי חמשת השירים האחרים.

בחלק הראשון יש הרבה "איורי מבוגרים", אבל השני כולו אומר "ספר ילדים", ואני שוב מקווה שזה יניע איזו הוצאה להרים את הכפפה!

הדרמה הקטנה שהיתה פה בתגובות קצת שיבשה את הכלל הפשוט שמנחה אותי (אם יש לי משהו מעניין להגיד אני כותבת, ואם לא, לא.) אני עדיין חושבת מה לעשות.

Read Full Post »

אני לא מאמין שאי פעם כתבתי ספר ילדים. אני לא יודע איך כותבים ספר ילדים. איך ניגשים לדבר כזה? איך מתיישבים לכתוב ספר ילדים? זה שקר.

מוריס סנדק (ארץ יצורי הפרא וכולי) בראיון שלמטה.

זה לא סוד שעיר-האושר מופקדת בין השאר על פתיחת המעברים מילדות לבגרות. ההפרדה מקפחת את שני הצדדים ופוגעת בשלמותם האנושית. בדרך כלל התנועה חד-סטרית, קל יותר לחשוף את המורכבות הפואטית והרעיונית של יצירות שנועדו לילדים, או שמתויגות ככאלה. רק לעתים רחוקות יוצא לי לנסוע בכיוון ההפוך. אולי כאן במידה מסוימת, או כשאתגר קרת ודוד פולונסקי הגישו לי את זה על מגש.

והפעם מבחר משירי נתן זך למבוגרים (מתוך "שירים שונים" ו"כל החלב מהדבש") שהם בו-בזמן גם שירי ילדים אקזיסטנציאליסטיים, מלאי מוסיקליות, רגש, דמיון.

זאת גם הצעה לשיחה, וגם לסֵפר.

*

אני יושב על שפת הרחוב

אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמִסְתַּכֵּל בָּאֲנָשִׁים.
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים
שֶׁאֲנִי בָּהֶם מִסְתַּכֵּל.

הַאִם כָּךְ מִסְתַּכֵּל בָּנוּ הָאֵל,
מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ דָּבָר, מִבְּלִי שֶׁנָּבִין,
מִבְּלִי שֶׁנִּשָּׁאֵל?

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל.
לְפִי שָׁעָה
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמִסְתַּכֵּל.

*

ענק

אֲנִי עֲנָק וְרַק
אֲנִי עֲנָק. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵרִים
אֶת רֹאשִׁי, כּוֹכָבִים
נוֹגְעִים בְּרֹאשִׁי. כַּאֲשֶׁר אֵינֶנִּי מֵרִים,
אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵשִׂים
אֶל לִבּוֹ, שֶׁאֵינֶנִּי מֵרִים.

*

השיר הבא מתכתב עם "מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שגם הוא כפי שהראיתי, עומד בכל הקריטריונים של שירה איכותית למבוגרים).

לבדו

לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מתמהמה והוא לבדו
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא

*

תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך

שאול שומע מוסיקה.
שאול שומע.
איזו מוסיקה שומע שאול?
שאול שומע מוסיקה
אשר נותנת לו רפאות.
שאול שומע מוסיקה.
מוסיקה שמוע שאול.
והאנשים סביבו אינם, כאילו
נעלמו, נאלם כל העם.
כי שאול שומע מוסיקה.
האם זאת היא המוסיקה
ששאול צריך היה לשמוע
לעת כזאת?
כן, זאת היא המוסיקה ששאול
צריך היה לשמוע לעת כזאת
כי אין אחרת עכשיו
ואולי לא תהיה
עד הגלבוע.

*

ציפור שנייה

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.
הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.
צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד
עַד יוֹם מוֹתִי.

עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.
אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.
מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ
לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.

*

פרדה סופית

כאשר הלכה ממני נערתי
לבשתי את חליפתי החדשה
וירדתי לקפה.
והיו שם שלושה אנשים:
גבוה,
שמן
ורזה.
ולשמן היו שני פרחים אדומים
על החזה.
כאשר נכנסתי וראו אותי,
קם הרזה
והכריז:
זהו
זה.

*

כשהלכה ממני נערתי

כשהלכה ממני נערתי,
כתבתי פעם,
הלכתי לבית הקפה
והיו שם שלושה אנשים:
גבוה, שמן ורזה
ולשמן היו שני פרחים אדומים על החזה.

של השמן (אך לא
של הרזה).
למעשה,
כשנכנסתי, לא הרגישו בי.
יש רגע כזה:

אדם נכנס ויושב
ואילו אחר חושב
שרק רוח סובבה את הדלת
או אפילו לא זה.

*

מעבר לקסם של השיר הבא, החידתיות שלו קרובה גם למעשיית נונסנס של האחים גרים

לרוברט פרוסט

כשהייתי בשולי היער, אבל לא הייתי.
שמעתי ציפור קוראה בשמי.
מי, כל כך מאוחר, כאן, ביער.
יכולה להיות ציפורי?

הציפור פרשה כנפיה.
לשאלותי הותירה אותי.
אני שבעגלה לא באתי.
נסעתי משם בעגלתי.

*

(באמת יש דואג האדומי בספר שמואל ובתהילים)

שיר לדואג האדומי

אם יש דואג
הוא יכול גם להיות מזרע אֱדום:
הוא ידאג לחתולים האדומים שלא ידרסו ברחוב.
העיקר שידאג טוב.

אם יש דואג
אסור שלבו שלו ידאב.
הוא יכול לעלות בלילה יחידי על הר
אבל אסור שלבו שלו יהיה מר.
הוא חייב לדאוג במידה שווה
למה שמעורר ולמה שאינו מעורר בלבו דאבה.

הוא יכול להיות חיוור מבושה, או מתאווה אדום.
אבל אל לו לדאוג לעצמו היום.
הוא חייב לדאוג לרחוק ולקרוב.
העיקר שאם הוא דואג,
שידאג טוב.

*

איך זה שכוכב

אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב אֶחָד
לְבַד מֵעֵז. אֵיךְ הוּא מֵעֵז, לְמַעַן הַשֵּׁם.
כּוֹכָב אֶחָד לְבַד.
אֲנִי לֹא הָיִיתִי
מֵעֵז. וַאֲנִי, בְּעֶצֶם,
לֹא לְבַד.

*

שמונה השורות האחרונות של השיר הבא הן חגיגה פסיכדלית (נוסח לוסי ברקיע היהלומים) למאיירים

חוני המעגל

חוני המעגל מופיע באגדה. הוא
נקרא מעגל משום שהיה עג סביב עצמו עוגה, עגול. רגל איש
לא דרכה שם מעולם באותו עיגול אך כל ילד עלול היה
בנקל להיקלע אל תוכו. חוני היה אז בשקט ובנימוס
טופח לו על כתפו, אומר לו 'חבר' או 'ילד ילד,
תיזהר.' זה היה חוני וכזה היה. אומרים
שגם בימי חמה ידע להוריד גשמים. הוא גם הפך
לב אנשים: מלב אבן ללב שביר. נשבר. חוני היה
נועץ עיניו באיש במבט מהורהר וראה זה פלא:
האיש כבר היה אחר, שונה. עדיין לא היה סיפק בידו
להחליף את בגדיו, לרחוץ את בשרו אך
צבעים אחרים כבר פרחו בעיניו, לילה טיפש בגרונו ולחש
באוזניו דברים כמוסים, אפלים, דברים שאדם מעלים
אפילו מבני ביתו. כי לא שווא שבתו
של חוני בעיגולו.
הוא כמעט לא היה יהודי. הוא לא שוטט,
הלוך ושוב, סביב העיגול ולא השתוקק לראות
כיצד נראה עיגולו מבחוץ או לבדוק
אם אמנם אין עוד עגולים כשלו בחוץ. משום כך גם זכה
בכבוד גדול: שמו נקרא מעגל. אומרים שבאותם ימים
היו בישראל עוד עיגולים אחרים. אבל איש מבעליהם לא זכה
שיהיה שמו בישראל מעגל על שם עיגולו, שכן רק
עיגולו של חוני היה באמת רק שלו. באחרים ישבו בשניים
או בשלושה, או בהרמת ידיים. או בגנבה, או ישבו
ביחידות רק למראית עין.
לא כן חוני. מעיגולו לא יצא
בשנים בהן עוד הביט וראה ובשנים
בהן כבר ישן וחלם. כל זוהר העולם קרן
מפניו. נהרי נחלי יהלום גלשו מעיניו. באופלו
היה מאופל הפחם. דבר מה שלא מהכא ולא מהתם. עוברים
ושבים היו מהלכים על בהונות בחרדת קודש ואב
היה פונה אל בנו בלחישה: זהו חוני. הוא לא
כמוך או כמוני. הוא מעגֵל. והבן היה מסתכל ומוסיף:
ועכשיו הוא ישן.

איור של מרים נובופלנסקי

*

ויש עוד הרבה מועמדים. מפזמון (כלבלב הו בי די בם בם) שהוא בטח הראשון שעלה בדעתכן, ועד גמל המלך שלמה (הרהור זואולוגי-פילוסופי במסגרת שלושה שירים מן האנציקלופדיה), שירים תנ"כיים כמו לפעמים מתגעגע (אלוהים על עבדו המתוק איוב) או את שערו של שמשון, וגם שיר קטן לערש, כמו חול, צער אינו משאיר סימנים, ועוד. עדיין לא החלטתי מה עמדתי לגבי חלקי שירים – למשל מתוך שיר ארוך ומפורק, מטולא חלקים-חלקים כמו "השיר על הזמיר". זהו אחד הבתים החביבים עלי:

שקר השרץ, אמת האמה.
רק הצפרדע אינה נרדמה.
אינה נרדמה וחושבת חשוב:
כל העולם רטוב.

*

ולסיום:

אני יכול

אני יכול לצייר
אך אינני יודע

אני יודע לנגן
אך אינני יכול

ואם יבוא מישהו ויאמר לי
שכל העולם במה –

אירק לו ישר בפרצוף.

*

תוספת מאוחרת, שני שירים מתוך "כיוון שאני בסביבה"

מִזעוּר

תִּשְׁרֵיצִ'יק
חֶשְׁוָנְצִ'יק
כִּסְלֵוְצִ'יק
טֵבֵתְצִ'יק
שְׁבָטְצִ'יק
אֲדָרְצִ'יק
נִיסָנְצִ'יק
אִיָּרְצִ'יק
סִיוָנְצִ'יק
תַּמּוּזְצִ'יק
אָבְצִ'יק
אֱלוּלְצִ'יק

שָׁנָה טוֹבָה!

*

אני כלב

אֲנִי כֶּלֶב, אֲנִי חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ לְבַד.
אֲנִי עוֹבֵר בְּמַעֲבַר חֲצִיָּה אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר,
הַכֹּל לְפִי הַצְּרָכִים וְהַחֵשֶׁק. אֲנִי לֹא יָכוֹל
לִקְנוֹת בַּחֲנוּת, לֹא מְנַגֵּן אָקוֹרְדְיוֹן, לֹא
מֵבִין בְּמוּסִיקָה, נוֹבֵחַ, קָשׁוּר לַאֲנָשִׁים בִּרְצוּעָה.
זֶה לֹא תָּמִיד קַל. הָעוֹלָם קָשֶׁה,
לֹא כֻּלָּם מִתְחַשְּׁבִים בְּכֶלֶב וְיֵשׁ גַּם
שֶׁפּוֹחֲדִים. יֵשׁ כְּלָבִים טוֹרְפִים כְּמוֹ
אֲנָשִׁים.

אֲנִי כֶּלֶב וְיֵשׁ לִי צַוָּארוֹן לָבָן עַל הַצַּוָּאר.
הַפַּרְוָה שֶׁלִּי מְחַמֶּמֶת אוֹתִי בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִהְיֶה
לִי קַר. מַפְרִיעָה קְצָת בַּקַּיִץ.
אֲנִי חָשׂוּף לְכָל קַרְצִיָּה וּפַרְעוֹשׁ. הֵם מוֹצְצִים אֶת דָּמִי.
הֵם מַכְאִיבִים לִי. כְּשֶׁאֲנִי מִתְגָּרֵד
אֲנָשִׁים מוֹצִיאִים אוֹתִי מֵהַבַּיִת.

אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה, כְּבָר אָמַרְתִּי, אֲבָל שׁוֹמֵעַ
טוֹב מְאֹד כְּשֶׁקּוֹרְאִים לִי וְאָז אֲנִי בָּא.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלַּיְלָה, כָּל קוֹל יֵשׁ לוֹ הַקּוֹל שֶׁלּוֹ. מְזַהֶה
אֶת הַמָּנוֹעַ שֶׁל אֲדוֹנִי. מַה שְּׁלוֹם כְּבוֹדוֹ?
זְנָבִי כְּבָר מְכַשְׁכֵּשׁ. הַרְבֵּה זְמַן כִּמְעַט לֹא הִשְׁגִּיחַ
בִּי, גַּם לוֹ יֵשׁ צָרוֹת, מָה אֲנִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חָסֵר לוֹ לִטּוּף.
אֶת הַשֵּׁרוּת לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שֶׁלָּמְדוּ מֵהוֹרֵיהֶם, זֶה אֶצְלֵנוּ
בַּמִּשְׁפָּחָה. הַמָּסֹרֶת מְסַפֶּרֶת שֶׁבִּתְקוּפָה עַתִּיקָה
הָיִינוּ זְאֵבִים לְכָל דָּבָר אֲבָל אֲנִי לֹא זוֹכֵר.

אֲנִי כֶּלֶב קָטָן, אוּלַי לֹא כְּדַאי לִטְרֹחַ הַרְבֵּה בִּגְלָלִי.
מִי אֲנִי וּמָה הָעוֹלָם הַגָּדוֹל הַזֶּה הַמָּלֵא בְּעָלִים.
אֲבָל יֵשׁ לִי בַּיִת, אֲנִי מְחֻנָּךְ, רַק אַל תַּשְׁלִיכוּ אוֹתִי לַכְּלָבִים
לְעֵת זִקְנָה. לֹא נוֹלַדְתִּי לִהְיוֹת מֻשְׁלָךְ, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ
שֶׁאֶסְתַּדֵּר.
אֲנִי מְקַוֶּה לְטוֹב.
אָנָּא, אַל תִּדְרְסוּ אוֹתִי.

*

והנה עוד ציטוט של מוריס סנדק מאותו ראיון:

העבודה שלי תמיד נחשבה בלתי הולמת, והספרים שאני אוהב אמנם, אלה שהכי עובדים לדעתי כיצירות אמנות וכספרים, הם בלתי הולמים.

לא שאני מאמינה שספר ילדים עם שירים "לא הולמים" כאלה יפורסם באקלים התרבותי הנוכחי ובתפריט הדל והקונפורמיסטי של ספרות הילדים. אני רק מצביעה על האפשרות, ההזדמנות. (לדודה יוכבד, אחותו הבכורה של סבי, היה ביטוי כזה, "אני רק מציינת…")

*************************
ויש גם המשך!

************************

Read Full Post »

. לעלינא ששלחה אותי לקרוא את הספר הזה

.

הוא באמת לא דומה לשום ספר אחר, באופן שבו הוא נע במציאות ומעיר אותה. בקלות שבה הוא מסיר את המחיצות הלא קיימות בינה לבין השירה ומזכיר, ואולי מגלה, שהאמנות והחיים הם תאומים סיאמיים שמחוברים באיברים חיוניים. במאתיים העמודים הראשונים הייתי כל כך שיכורה ומוצפת שהייתי חייבת לרווח את הקריאה בספר נורמלי כמו קיצור תולדות האנושות. קראתי אותם לסרוגין, במקביל, עד ש"ריקוד המציאות" נהיה קצת יותר מדי רוחני מדי בשבילי, ואז הוא נהיה מאגי ולכן שוב מעניין, אבל לא באופן העוצר נשימה של החלק הראשון. (התראת ספוילרים תודעתיים, ראו הוזהרתן).

הספר הוא אוטוביוגרפיה סלקטיבית של אלחנדרו חודורובסקי. כלומר כל אוטוביוגרפיה היא סלקטיבית, ועדיין. הנה שני זכרונות:

אמו של חודורובסקי תמיד סלדה מצורת האכילה הגסה של אביו. יום אחד כשאביו העצבני טורף את האוכל שמגישה העוזרת ומלכלך את חולצתו ואת שפתיו יותר מכרגיל, אמו ממלמלת, "הוא כמו חזיר הגבר הזה, מתחשק לי להקיא." על הקיר מאחוריה תלוי ציור שמן מסחרי: נוף הררי בשקיעה. אמו אוהבת את הציור כי הוא נקנה בעצת אמה. הילדים חושבים שהוא מגוחך. האב שונא אותו בגלל מחירו הנכבד. בדרך כלל הוא מגיב על עלבונות כאלה באגרוף, אבל הפעם הוא מרים את הצלחת לאטו "כמו כהן המגביה גביע" ומשליך את ביצי העין שלו אל ראשה של האם, שחומקת והביצים נתקעות בציור.

שני החלמונים נותרו דבוקים בלב השמיים, כמו שתי שמשות. איזה גילוי! לראשונה נראה לי הציור הזה יפה! בבת אחת גיליתי את הסוריאליזם!

מאוחר יותר הוא מבין בלי קושי את אמרתו של מרינטי הפוטוריסט, "שירה היא פעולה."

.

אלחנדרו חודורובסקי, הטריילר של סרטו "שירה אינסופית"

.

העניין פה כמובן, הוא לא הסוריאליזם בגרוש של שתי שמשות אלא "ההתמרה המדויקת של רגש לתוך חפץ" כפי שנוסחה על ידי מירי שחם בדיון על הפוסט הקודם. התמונה היא פורטרט משפחתי. הרגשות השונים שהיא מעוררת הם ראשי פרקים של היחסים המנוכרים. חלמונֵי השמשות הם המקום שבו ההתנגשות בין הגועל של האם לזעמו של האב פורצת את הגבול בין המציאות לאמנות. מה שאלחנדרו מגלה פה הוא היכולת של אמנות לאצור רגשות, את היכולת להתמיר כיעור ביופי.

כמה עשרות עמודים קודם לכן מקבל אלחנדרו את הכינור של דודו שמת בטרם עת ונשלח ללמוד נגינה. נרתיק הכינור מלבני משום מה, כמו ארון מתים. בדרכו לשיעור הוא חולף על פני מצחצחי הנעליים שלועגים לו על הגופה שהוא מסתיר. וכך בדיוק הוא מרגיש, כאילו הוא סוחב את גופתו של הדוד שסבתו לא רצתה לקבור, ואפילו כאילו הוביל את נשמתו שלו לקבורה. ובסופו של דבר הוא משליך את הכינור השנוא אל פסי הרכבת. הקטר מרסק אותו לשבבים ומצחצחי הנעליים מלקטים אותם בצהלה כדי להקים מדורה. לאיש לא איכפת מהילד הבוכה עד שזקן שיכור יוצא מהבר, מניח יד על ראשו ולוחש בצרידות, "אל תדאג ילד, בתולה עירומה תאיר את דרכך בפרפר בוער," וממשיך בדרכו להשתין. השיכור הזה, אומר חודורובסקי, משה אותו מהתהום, ונתן לו את השירה.

אפשר להתחיל משרשרת הלהבות – מן המדורה הארצית של מצחצחי הנעליים, לפרפר הבוער, לשירים שהילד מתחיל לכתוב בעקבות המקרה, כותב ושורף כדי לשמור על סודו, ואולי כדי להאיר את דרכו. אפשר להתחיל מן המודעות האינטואיטיבית ליכולת של חפצים לאצור גופות, שתעזור לו אחר כך גם בגלגולו כמטפל. ואפשר להתחיל גם מן הבתולה; למה דווקא עירומה? שואל א' (שלומד אסלאם וחושב אולי על הבתולות שחורות העין בגן עדן או סתם על החפצת נשים). אז ראשית, בצ'ילה הקתולית, בתולה, ועוד כזאת שמאירה את הדרך, היא בראש ובראשונה מריה. כבר נדרשתי פעם לפורנוגרפיה הכמוסה בייצוגים של ההריון בטהרה, ואצל חודורובסקי – אם בגלל שהוחתם על ידי המשפט הזה, ואם בגלל שהמילים כמו כל זיכרון עתידני, חשפו איזה סדר עמוק פנימי – הרוח תמיד מעורבבת בגוף והחילול הוא חלק בלתי נפרד מן הקדושה. ובכל מקרה הבתולה לא מציעה מסז' מפנק אלא מאירה את דרכו בפרפר בוער. כמה זה כואב להחזיק פרפר בוער ביד? כמה דרך הוא מספיק להאיר עד שהוא כלה? פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש, מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר. האם הנפש היא זו שבוערת כדי להאיר את הדרך? פרפרים מסמלים קימה לתחיה, בגלל שהם בוקעים מן הגולם כמו מתוך תכריכים. אלא שפרפרים אינם עופות חול שנולדים מחדש מן הלהבות. האנרגיה של המשפט היפהפה נובעת מהסתירות שהוא אוצר, מהמתח, האירוניה והמשמעויות המקבילות שהן מפיקות.  

ב"קיצור תולדות האנושות" טוען יובל נח הררי שבניגוד לחוקי הטבע החפים מסתירות, כל תרבות אנושית (שהוא קורא לה בשם הקליני והפיוטי בו-בזמן, "סדר מדומיין") מלאה בסתירות. בני האדם פשוט אינם מסוגלים ליצור סדר דמיוני מושלם. (אני הייתי מנסחת את זה להפך: עוד לא נמצא הסדר המושלם שיכיל ויחול על כל בני האדם). הררי אומר שהניסיון לגשר על הסתירות הוא שמניע את התרבות וגורם לה להשתנות, כלומר לחיות (שתי המילים האחרונות הן באחריותי). בתור מי שסתירות הן אבות המזון שלה, ופערים הם אזור המחיה המועדף, זה מאד מעודד להבין שהמציאות האנושית פועלת כמו שירה.

*

ובאותו עניין כמעט – בעוד כמה ימים מסתיים ההדסטארט ל"קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר" ספר השירה השני של עמוס נוי (כאן כתבתי על הראשון). אחת התשורות שהוא מציע זה ספר+הרצאה של חמישים דקות על למה לאהוב שירה? הפוסט הזה הוא הגרסה המקוצרת והטפילית שלי על אלחנדרו חודורובסקי.

הטריילר של הסרט התיעודי המדהים על איך אלחנדרו חודורובסקי כמעט ביים את "חולית" של פרנק הרברט

*

עוד באותם עניינים

דיוקן עצמי עם פרפר

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)

שירה וקסמי חפצים

יוקו אונו מלכת השלג

אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

הרבה זמן לא כתבתי. כל הפוסטים שעלו בדעתי נראו לא חשובים או להפך, חשובים לי מדי ומי יקרא אותם עכשיו, או קודרים ואפוקליפטיים ולמה להכביד. ושתיקה שמתארכת הולכת ומסמיכה וקשה עוד יותר לצלוח אותה. כבר חשבתי שעיר האושר הולכת ומתרחקת ואז היא הושיטה לי יד, בצורת מייל לבבי מנעם בן דוד (לא יודעת מי זה), שמחפש שירים שנכתבו בעקבות ציורים ותורגמו לעברית (או שנכתבו בעברית). "לצורך העמקה אישית וקבוצתית". ונזכרתי ב"בדרך למצריים", מן המחזור היפהפה "חיי ישו" מתוך אל שתי נערות נכבדות של פנחס שדה. והנה השיר והציור, בתקווה שזה יחזיר אותי לפה.

פרה אנג'ליקו, הבריחה למצריים 1451-1452  לחצו להגדלה

.

שדה כל כך מדייק שאין כמעט מה להוסיף.

שמלת השמיים היא גם שמלת הגבעות, השמיים משקפים את צבעה והגבעות מחקות את קפליה. ולא רק הנוף קופא, יש משהו מאד סטטי בבריחה הזאת.

יוסף לא מוביל את החמור כמקובל, הוא צועד מאחור זהוב כולו, מאוזן על ידי הדקל מימין (עץ פלאי שצמח בדרכם של הבורחים כדי שיוכלו לאכול מפירותיו). הדקל הזהוב של פרה אנג'ליקו מאיר את אפלת השיחים, הוא מראה את הדרך וגם חוסם אותה בו בזמן.

הבורחים הולכים ימינה אבל הציור זורם למעלה דרך גזעי הברושים האנכיים שצמרותיהם דומות ללהבות או לחיצים שפונים לשמיים.

צומת שלוש הדרכים מנוטרלת על ידי שלושת הקווים הרחוקים המאונכים, שמבשרים את שלושת הצלבים של ישו ושני הגנבים.

וזאת המהות הרגשית והמיסטית שהשיר לוכד: העתיד כבר נטוע בתוך ההווה, הבריחה היא רק דחייה. האלוה-בובה ייתפס ויוקע. יש נגיעה של קינה בציור, צער, אבל לא פסימיות, בגלל האחדות המסתורית של האדם והנוף שנטועה, לפחות אצל פרה אנג'ליקו, בחסד אלוהי.

*

ומי שמכיר/ה שירים עבריים או מתורגמים שנכתבו על ציורים מוזמנ/ת להוסיף אותם בתגובות.

*

עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

מה שפרה אנג'ליקו לימד אותי על מרינה אברמוביץ לגמרי במקרה

כל אחד תופס איבר אחר (על ג'וטו)

אלכס ליבק, ג'וטו – פיתוי

ציורים נטושים

הסטיגמטה כמשל

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

Read Full Post »

רוני מוסנזון נלקן היא חברה יקרה, מטפלת במגע בשיטת רוזן, ושותפתי לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי ולחממת האמנים של הקרון.

אנחנו שונות זו מזו ככל האפשר (אני ממפלגת גילגי, והיא ממפלגת אניקה), אבל כשאנחנו חופרות את המנהרות שלנו משני קצות העולם אנחנו נפגשות בדיוק באותה נקודה.

זו הפעם השלישית שהיא מתארחת בעיר האושר. בפעם הראשונה היא הבינה דרך הגוף, בפעם השנייה היא ריאיינה את אלוהים, ועכשיו היא מאירה את העוצמות הרגשיות של מרים ילן שטקליס בישירות שלא נתקלתי בשכמותה.

 

הציפור של הצלחת / רוני מוסנזון נלקן

אל השירים של מרים ילן שטקליס הגעתי בשתי פאזות של החיים, כילדה וכאמא. כילדה לא אהבתי אותם. הם עוררו בי מועקה. לא אהבתי את המילים חסרות הפשר, המאולצות, המתיילדות. הרגשתי דחייה כמעט מגנטית מהפער בין החרוזים החביבים, לבין משהו שלא נאמר, מתחת לפני השטח.

כאמא חזרתי אליהם ופתאום מצאתי עצמי שבויה בקסם מפתיע שלא ציפיתי לו. המגנט התהפך. התחברתי לשירים מבפנים. גיליתי בתוכם דרמות עוצמתיות. הקראתי אותם לבנותי ברגש עצום, משחקת בין הטקסט לסב-טקסט, טובלת בהם בכל נפשי ומאודי בעונג מהול בסבל. זה קרה מעצמו, בלי מודעות, השירים נגעו בשכבות גיאולוגיות של הנפש.

פעם הבאתי אותם לחממה. [חממת האמנים של הקרון שבה אנחנו מגדלות ביחד אמנות רב-תחומית לילדים. מ"ב] מרית "תפסה אותי על חם" והציעה לי לכתוב. הנה החוויה הלא-מלומדת האישית שלי.

הטעם של שירי מרים ילן שטקליס עבורי הוא טעם של פער בין העולם שבחוץ והעולם שבפנים. מועקה לא מדוברת הרוחשת מתחת לקרום דקיק של חיים "רגילים", מאיימת מתחת לפני השטח על שלמות החיים, מזמזמת ומהדהדת עם אי שקט פנימי, מאיימת לסדוק את החומות היציבות ולהתפרק לרסיסי רגשות קשים לא מובנים, בלתי מתעכלים. אני חושבת שזה מה שהיה טמון בדחייה שחשתי כילדה, מבלי שיכולתי להסביר ולנסח. הלב שלי הרגיש את זה. השירים הדהדו חוויה של מצוקה, חרדה, מרחב נסתר חנוק וחמוץ, גדוש ברגשות לא מובנים, ללא מתווך ומורה דרך, צער העולם ומועקה, ביצת רגשות מהבילים המאלצים אותי לסתום חורים, אף, פה, עיניים, גרון, לבודד עצמי מבפנים ומבחוץ.

אני לא חושבת שהיה מבוגר בעולם שלי שקלט מה קורה בי. כן שמרו עלי, הרגיעו אותי, עודדו אותי, אבל לא דובבו אותי, לא היה מקום למה שהרגשתי. בשירי מרים ילן שטקליס זיהיתי תחושתית את הפער בין העולם הפנימי הכאוטי לבין עולם המבוגרים המאורגן לכאורה בחוץ. השירים לא הסבירו, תיווכו או סידרו. להיפך, הקצב, המשקל, החרוזים והמתיקות למראית עין היוו קונטרפונקט מתעתע לכאוס הפנימי. הם רק הגבירו את האימה הלא מובנת.

רגש הוא תגובה למשהו שקורה, מבפנים או מבחוץ. הוא תנועה. אין בו צורה, קביעות וסדר. רגש הוא אי-ודאות. אני נתונה לתנועה הרגשית (של עצמי או של הסובבים אותי) כמו סירה בים סוער, ללא קרקע יציבה. רגש הוא סכנה. ובאין מי שיתווך, יסביר, יכיר בסיבות לרגש, יהיה לצידי עד שתשקוט הסערה (ובעיקר כאשר מי שאמור להגן הוא עצמו מקור הסערה) – אני צריכה למצוא דרכים להגן על עצמי, להכנס לצוללת, לבדי.

ואז באה מרים ילן שטקליס, ומה היא עושה? מציירת לי את העולם כפי שהוא. טירליטט וזורום רים, לולילול וטרללה, ומתחת למילות השטות – כאב, בדידות, עצב תהומי, אובדן, כעס וזעם, חוסר אונים, זרות, בושה, שנאה, השפלה, אימה. ברמת התוכן היא מדברת במפורש רק על חלק קטן, הרוב משתמע בין השורות באופן שהדברים נאמרים, בקצב ובשבירתו, במה שלא נאמר, בזריית חול מתעתע של מילים חסרות פשר.

דוגמאות ספורות מתוך רבות:

השיר קורע הלב "לבדי" (לבדיתי – לבדיתי – ובכיתי) מספר על ילד שנשאר לבדו כשאמא הולכת. העצב והבדידות גלויים ומפורשים, אבל מעבר להם הילד משליך על הדובי את המניפולציה של המבוגרים: אסור לבכות, אסור לכעוס, צריך להתאפק, צריך להסתיר. אחרת אתה טפשון. תהיה גדול ותשתוק.

"שור הבר" עוסק בכעס. אבל השיר הוא לא רק על כעס, אלא על השפלה, זרות, נידוי ואלימות. שוב, מניפולציה של מבוגרים שלא מסוגלים להתמודד עם הכעס. כשדני כועס אומרים לו שזה לא הוא, זה שור הבר. פיצלו אותו! כולם נגדו, מנדים אותו ומגרשים באלימות פיזית במקל! גם ב"הסבון בכה מאוד" יש גירוש ואיבוד זהות. גם כאן דני, כל כך מלוכלך עד שלא רק שכולם כועסים עליו אלא מתכחשים ולא מזהים אותו. אימה.

והנה גם "אצו רצו גמדים…"

"אצו רצו גמדים…" מתוך "שיר הגדי" של מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר. (הכפולה נחתכה לצרכי קריאות, ואיתכם הסליחה)

שיר כביכול עליז וחמוד, שלא עוסק במיוחד ברגשות, בסך הכל שיר ערש שמספר על משחק מחבואים של גמדים בתוך שבלול, אלא שגם שם האימה משיגה:

ואחד קטון-קטן,
שם יפה לו טימפינטן,
התחבא בתוך שבלול –
לולי-לולי-לולילול.
אך לצאת הוא לא ידע –
דדי-רדי-רידדה….

וכך הופך לשיר ארס, נומה נום בתוך מבוי סתום, מברכה לקללה. והמאזין, כמו הגמד בקונכיה, לכוד בין החרוזים החביבים, בלי מוצא לחרדה.

רגש מרגיע ומשרה בטחון נדיר בשיריה של מרים ילן שטקליס. בשיר "אבק" מופיעה השורה: "טוב לו, חם לו ונעים". לרגע אחד אפשר לשקוע, להפסיק להתאמץ בדריכות אל מול הסכנה, אלא שמדובר באבק. הנחות בנחותים, נחות אפילו מהמטלית. מה הוא חושב לעצמו? לנוח בנעימים? חלילה! הוא זוכה לשמות גנאי ומגורש בבוז. אין זכות בסיסית לנוח ולהרגיש חם ונעים, להרפות אל מה שיש ולעזוב לרגע את המאמץ להיות משהו שאני אמור להיות… הזכות להיות אבק ראויה לפוסט בפני עצמו.

אבל שיא השיאים הוא הציפור של הצלחת. מסתבר שלא הקראתי אותי כלל לבנות שלי, והיום אני מבינה יותר למה.

"הציפור של הצלחת" מאת מרים ילן שטקליס. (תמונה מלאה של הכפולה עם האיור של צילה בינדר, למטה)

השיר הזה מכיל את כל האלמנטים הרגשיים בבת אחת. שיר שובר לב, על גבול הבלתי ניתן לשאת.

מה הסיפור שלו? גיבור השיר הוא רוגז. רוגז? מה זה "רוגז"? מי רוגז? מישהו כאן כועס! השיר כמעט ושומט אותו. על פניו הסיפור פשוט: ילד יושב מול קערת דיסה מהבילה, כועס, מנסה להתגבר על הכעס, לשלוט בו, לעצור את הבכי, "להתפייס". אך העלילה נשברת למסע דהירה לא מרוסן בנסיון נואש לשלוט על הכעס, דרך מדבר ושמים, כוחות הטבע, על כנפי הציפור המצויירת וחזרה לשאול הדיסה המהבילה שטורפת ומכניעה אותו, מרסנת, כובשת, משפילה, תחת כסות המילה החיובית נתפייס. מהי ההתפייסות? הילד הצליח בשארית כח לשלוט על הכעס, לרסן ולגרום לו להתרפס. התעלות באמצעות שליטה והכנעה. השפלה. אונס רגשי.

הילד כמעט לא קיים בשיר. מרומז במשפט: אין אני רוצה בך, ה"אני" הזה מפוצל בין דמויות שונות: הרוגז, הכעס, העשן (האדים…), הדמעה, קערת הדיסה, הציפור של הצלחת, כמו השתברות פסיכדלית שמתרחשת לנגד עינינו. כעס הוא תגובה למשהו. מה קרה לילד? אין זכר בשיר.
והרגש הוא לא רק כעס. זוהי דיסה רגשית מורכבת. פגיעה אילמת לא מדוברת, חוסר אונים, זעם, בדידות, עצב תהומי וכל כוחות הנפש מופנים לרסן ולהסתיר. דיסת רגשות שאין לה מקום, יש לכלות אותה. התנועה הרגשית עוצמתית כל כך, לא סתם נושאת את הילד בשנייה אחת על פני הקוסמוס כולו, במסע אלף-לילה-ולילה. תנועה רגשית מיתית בעוצמתה, לבה רוחשת המאיימת להתפרץ, עולם שאול המאיים על עולם החיים, כמה כח צריך כדי לרסנה!

המהלך היחיד בשיר שנותן מעט מוצא לכאב הוא מסע הציפור של הצלחת. למזלו של הילד, היא לוקחת את הדמעות בהחבא בין כנפיה לשמים ומשם מפילה את הטיפה על הפרח הסגול – ויפרח. מוצא של חיים. סגול – צבע פסיכדלי בפני עצמו, רוחני ולא ארצי, שילוב של כחול ואדום, עצב וכעס. דמעות עצב, זעם, חוסר אונים ובדידות, מפריחות את הפרח הסגול. אבל לא לאורך זמן. הרוגז שב. כל המסע לא הצליח להכניע אותו. מהי דמעה אחת לעומת עוצמת הזעם? היא לא הצליחה להוציא את הקיטור ולהרגיע. הרוגז, כמו מפלצת שכאשר מנסים להכניע אותה היא מתעצמת וגדלה, חוזר ושולף ציפורניים, עד שלבסוף יש צורך באקט קניבלי, אם טורפת, הדיסה מנסה לכסות ולאכול את הכעס – והנה הצלחנו. הכעס סורס. מתרפס. ולזה ילדים, קוראים להתפייס.

אני רואה את "הילד" (ילד? ילדה!) יושב מול קערת הדיסה, בגרון חנוק מדמעות כאב, כעס וחוסר אונים, זועם ואין על מי, מבין ללא מילים שאין מקום לכעס, שצריך להכניע אותו. אף אחד לא מרגיע אותו. אף אחד לא עוזר לו. אף אחד לא שואל למה הוא כועס. הילד הנבון מחניק את עצמו בכוחות עצמו, עושה כמצופה ממנו על פי הבנתו: מתפייס, כלומר מתעלה מעל עצמו, מתנתק מעצמו. הכל מופנם בו. אף אחד לא אומר לו מבחוץ שאסור לכעוס, הוא יודע לבד. הוא כבר הבין.

הציפור של הצלחת עושה מעשה של חסד. היא היחידה שעוזרת לילד ונותנת מוצא של חיים בהפריחה את הפרח הסגול עם הדמעה. אבל היא קפואה. ציור על צלחת. לא חיה, לא באמת יכולה לפרוח משם. היא לוקחת את הדמעות אבל חוזרת לדממה הקפואה חסרת החיים. הייתה לא הייתה. כמו פייה סנדקית שמופיעה לרגע ונותנת מוצא לסבל, אבל כשהקסם נגמר בחצות הכל חוזר לקדמותו. וגרוע מקדמותו: פיוס שהוא אבן גולל מדבש, חניקה במסווה תרבותי.

הנפש המשתקפת בשיר (בין אם של הכותבת או הקוראת) עברה התעללות, פיזית או נפשית. הוכנעה בכוח חסר שם ופנים. נשברה, התפרקה, התפצלה, התנתקה. העובדה שהיא שרה מהמחתרת היא פלא. כמו טיפה המפריחה פרח סגול טמיר. נפש חיה אך כואבת, חיים שהם כאב צרוף.

השירים של מרים ילן שטקליס מתכוונים על פני השטח להיות חינוכיים. יש רגשות טובים ורעים. את הרעים יש לרסן. את הטובים יש לאמץ. יש להסתגל. אבל בעצם הם פורטרט עצמי של נפש רגישה ובודדה עד אימה. כמו הפרח הסגול הלא מסתגל, המורכבות הרגשית משפריצה מעל ומעבר לכוונה המוצהרת. הפוך מחינוכיים, הם לא נותנים מענה ופתרון אלא מהדהדים את הכאב במלוא עומקו. אני כועסת על הכוונה המוצהרת שלה. היא שיתפה פעולה עם החברה ולא עזרה לי כשהייתי צריכה. כמו כל המבוגרים היא היתה שרויה בסבל וניסתה להתמודד על ידי תירבות, חיברות, התעלות, מניפולציה שקרית מוסווית. היא השאירה אותי לבד עם דייסת הרגשות. אבל גם אם לקח לי שנים, מילדות עד בגרות, אני בכל זאת מזהה את הפנינה הגולמית. שכן בסופו של דבר היא לא נכנעה, לא ריסנה ולא נאלמה. בקודים מופנמים היא שרה מהמחתרת את הכאב האינסופי של העולם.

מתוך "שיר הגדי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר

*

עוד מרים ילן שטקליס בעיר האושר

על השיר "מיכאל"

איור אחד נפלא של דוד פולונסקי

עמוס נוי, על "המסע אל האי אולי"

המחאה והחלום של בתיה קולטון – על איורי "המסע אל האי אולי"

וגם: הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

ואחת שלא כובשת את הכעס היא מרי דה מורגן המופלאה. תרגמתי כמה וכמה סיפורים שלה (ועוד היד נטויה, כשאמצא סדק בזמן). האהוב עלי מכולם הוא עץ השיער והוא לגמרי רלוונטי לפוסט, וגם נסיכת הצעצוע שתרגמתי לאתר "מעבורת" מתמודד עם אותו רוגז של מרים ילן שטקליס, רק באופן אחר לגמרי. ראו צרחות של דגים.

 

Read Full Post »

Older Posts »