Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שירה גפן’

לילה בלי ירח, מאת שירה גפן ואתגר קרת, איורים דוד פולונסקי, תקציר למי שלא זכה:

אבא משכיב את זוהר לישון ויוצא מהחדר: "'את האור הקטן שכחת,' קראה אחריו פעמים. / 'לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמיים.' / אבא אמר ואת הדלת סגר." זוהר עצובה. על אף הבטחתו של אבא אין שום ירח בחלון וגם לא במרפסת. היא יוצאת לחיפוש אחר הירח האבוד ומגיעה לחורשה. שם היא מתדפקת על דלת בקתה ואיש קירח משרבב את ראשו: אין לו שום ירח, הוא מכריז וטורק את הדלת בפרצופה. זוהר מטפסת על סולם גבוה שנסמך אל קיר הבקתה. היא מציצה בחלון "ודרכו – אלוהימא! לא יאומן! / ירח יחף מרקד על שולחן! / וליד הפסנתר, האיש הקירח / מנעים נעימות לאורח!" היא מתפרצת לבקתה ונוזפת בבעל הבית: "שקרן שכמותך, גנב ירחים, / איך יכולת להיות כל כך אנוכי?" האיש מצטדק ומתוודה על בדידותו. גם הירח מרכין את ראשו. הוא חוזר לשמיים בעזרת הסולם ומבטיח לבקר פעם בחודש. "אז אם פעם תהיו עצובים, ילדים, / בלילה אפל בלי ירח, / תזכרו שאי-שם, באמצע היער, / יש איש אחד שמח."

 

אז על מה הסיפור? (1)

האם זה סיפור על בדידות? זה מה שכתוב פחות או יותר, באפילוג שנדחק אל הכריכה האחורית: "למחרת בבוקר זוהר סיפרה לאמא את הכל … אבל בעיקר היא סיפרה לה על איש, שרצה שיהיה לו חבר."

ואולי זה סיפור על אור, כפי שכתבה יעל דר? 

אור, או בעצם החיפוש אחריו, הוא המניע העלילתי של הסיפור, שמסופר בדיוק ובאיפוק ובעדינות ספרותית נדירה. ואור, הרבה-הרבה אור, מלווה אותו לכל אורכו בעזרת איוריו המזהירים, תרתי משמע, של פולונסקי.

איוריו עוצרי-הנשימה של דוד פולונסקי אכן מבליטים את האור; הן במשחק בין הזוהר של (זוהר) הילדה לזוהרו של הירח האבוד ושל הירחים הכוזבים הנקרים בדרכה, והן בניגוד בין הזוהר הלבן-ירחי של הילדה למצע הכסף שעליו מודפסים האיורים. הכסף הוא בו-בזמן חושך וגם סוג אחר של אור ירחי, המקושר באופן ארכיטיפי לכסף לקור ולמוות, לעומת הזהב החם והמחיה של השמש.  

 

הסלון, הבקתה והמעשייה

בלי לבטל את שתי האפשרויות אני מרגישה שהבדידות היא קודם כל של זוהר, ושהחיפוש אחרי האור הוא רק העטיפה וסיפור הכיסוי; כלומר – הנושא האמיתי של הסיפור הוא בדידותה של הילדה שנשארה לבדה, והחיפוש אחרי האב הנעדר המשתמט, האב שמשקר בקלות דעת – "לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמים", סוגר את הדלת והולך לבלות בסלון.
גם אם זה לא ממש חופף לכוונה המוצהרת של המחברים – בין הסיפור להצהרות אני בוחרת בסיפור, ו"לילה בלי ירח" מזכיר לי מעשיות רבות, כמו כיפה אדומה למשל, הנפתחות בסיטואציה משפחתית ביתית ומפליגות ממנה אל עולם הפנטסיה.
אלא שהפנטסיה, כפי שהבחינו פסיכואנליטיקאים רבים, אינה מתרחקת למעשה מן הבית ומן המשפחה אלא משקפת אותם ביתר עומק וצלילות. או במילים אחרות, הפנטסיה היא מעין חלום שאותו אפשר לפענח בעזרת הנתונים הביוגרפיים הנמסרים בסצנת הפתיחה.

החורשה שפולונסקי מצייר היא לגמרי יער של מעשייה

הדברים שכתב ההיסטוריון האמריקאי רוברט דרנטון (באירוניה מסוימת) על כיפה אדומה, חלים בהתאמות מזעריות גם על "לילה בלי ירח":

בחסכנות המוסרית של הנפש [כתב דרנטון] יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו.

ובהסבה ל"לילה בלי ירח": הבקתה בחורשה היא בבואה של הסלון המואר, ובעל הבקתה הוא בעצם האב. הדלת שהוא טורק בפרצופה של הילדה היא אותה דלת שהאב סגר בתחילת הסיפור. בפנטסיה שלה הילדה פותחת את הדלת ומתעמתת עם הבטלן האנוכי שסגר אותה, כלומר עם אביה. קודם בסצנת הפתיחה הוא שיקר ואמר שיש ירח והשאיר אותה לבדה. ועכשיו בחלום (כמו במין תקבולת הפוכה) הוא משקר וטוען שאין ירח ומשאיר אותה לבדה. (בתמונות הבאות – פעמיים חריץ הדלת)

חריץ הדלת הנסגרת של חדר השינה.

והשיקוף החלומי: חריץ הדלת הנסגרת של הבקתה.

האור שבוקע מהבקתה הוא אותו אור קסום מסתורי הבוקע משאר חדרי הבית כשהילד מתקשה להרדם בחדר החשוך. כפי שכתב פנחס שדה ב"שירת ירושלים החדשה": "הפנסים, כחמניות-ענק, שופכים אור מסתורי / כאור שרואה הילד בהקיצו לעת-חצות, והאם עודה מבשלת / לקראת החג שלמחרת…"

שני איורים. לפני ואחרי:
 
 

 

התמונה הזאת שבה הירח עוזב את הבקתה מזכירה את השורה מפונאר: "לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור..."

צמד הקירחים
האב ב"לילה בלי ירח" מתפצל ל"צמד קירחים", אנושי ושמיימי, שעושים חיים ביחד: הקירח המנגן והקירח הרוקד. האב חומק לסלון כמו שהירח חומק מן השמיים. בשניהם יש משהו מתעתע: "לפעמים הוא רחוק, לפעמים הוא קרוב," ככה מתארת זוהר את הירח לשוטר, "לפעמים הוא זקן, לפעמים הוא צעיר…" כלומר ילדותי וחסר אחריות.

 

אז על מה הסיפור? (2)

כש"לילה בלי ירח" יצא, הוא עורר בי הסתייגות מסוימת על אף האיורים המרהיבים. בסיפור עצמו היה משהו חלול ולא משכנע. גם קוראות נדיבות כמו גילי בר-הילל וטלי כוכבי הסתייגו בהתחלה; גילי התלוננה על סיפור דל וחרוזים מנג'סים, טלי חשבה שהחריזה מגושמת. שתיהן חזרו בן בהמשך. אבל אני לא השתכנעתי. אני כותבת את זה בעצב כי מדובר בשני סופרים מעולים שאת ספרי הילדים האחרים שלהם אני מאד אוהבת: גם את "אבא בורח עם הקרקס" של קרת, וגם את "על עלה ועל אלונה" (ש"נשמע כמו 'על הלב ועל אלונה'," אמר עליו בני, ובצדק, זה סיפור שכולו לב) ואת "בלונה" של גפן.

ובהמשך למה שכתבתי למעלה, אני יכולה גם לנסח את הבעיה: מסע חיפוש אחרי אב משתמט הוא נושא טעון ומורכב, אבל גם המחברים, כמו האב, קצת מזגזגים ומתחמקים. לרגעים הם כותבים סיפור על ילדה במצוקה – העצב, הנחישות, הדמעות, וברגעים אחרים הם גולשים למין פטפטת שנונה. ולעתים, רחוקות יותר אמנם, גם האיורים (הנפלאים והמסתוריים והטעונים) מתכחשים למצוקה ומתנהגים כאילו סתאאאם, הכל משחק. למשל באיור הבא שבו זוהר מתפלפלת עם השוטר במין חכמנות עליזה שמנתקת אותה ואת הקוראים מן הרגש.

שלא תבינו אותי לא נכון – משחקים זה נהדר. אני יכולה להיזכר לפחות בספר אחד משחקי ומבריק על ילד וירח. אהרון מ"אהרון והעיפרון הסגול" מצייר לו בתחילת הספר ירח כדי שיוכל לטייל לאור הירח, ובסופו, כשהוא רוצה לחזור הביתה הוא מוצא את חדר השינה שלו לפי הירח.

קרוב מאד להתחלה של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

לקראת הסוף של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

אבל "אהרון והעיפרון הסגול" הוא לגמרי משחקי. נקודת המשען והמוצא היא שעשועי העיפרון הקסום. בעוד ש"לילה בלי ירח" כאילו לא החליט מה הקול שלו; רגע הוא מתחייב לגרעין הרגשי ורגע הוא מתעלם ממנו ומותיר מין טעם לוואי משונה, קצת נבוב. וזה חבל שבעתיים כי יש כאן גרעין של ספר נדיר. אבות שקרנים והפנטסיה (הטרגית, הנדונה לכישלון) של הילדות שלהם למצוא אותם ולהחזיר אותם למוטב, אינם שכיחים בספרי ילדים. זה לא מספיק "חינוכי".

 

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (אבא ליצן)

אז מה עדיף, האבא-ירח המדכא של "ויהי ערב"? או האבא-ירח הנעדר של "לילה בלי ירח"?
(נעדר, נעדר), אבל אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את "הנסיכה שרצתה את הירח" הנפלא של ג'יימס ת'רבר, שבו מתברר שרק ליצנים יכולים להבין ללבן של ילדות. ואבות אינם ליצנים למרבה הצער. הלוואי שהיו.

 

מעין נ. ב.

פוסט שלם על "לילה בלי ירח" מבלי להתייחס כמעט לאיורים הקולנועיים היפהפיים של דוד פולונסקי, ולזיקה ביניהם לבין איוריו של חיים האוזמן ל "ויהי ערב"… זה כבר לא יקרה הפעם, ובכל זאת עוד איור אחד לקינוח: 

"לא, זה לא הירח, זה סתם חתול שמנמנן"

למה דווקא זה?
בגלל שלמותם החלומית של החתול-ירח והעשב המתפזר כקרני אור.
בגלל גודלם האגדתי של החרקים שנמשכים לחתול (כלומר לאור).
בגלל המסתורין ושמץ האימה המתובלים בהומור, בגלל הבעת החתול וההקפדה המענגת שבה מצויר פי הטבעת שלו.

וכיוון שכבר דובר על הקשר בין האיורים להדפסים יפניים, העדפתי אסוציאציה אחרת, יותר אישית. תצלום החתול המת של פסי גירש (יום אחד אכתוב גם עליה). וקשה (לי) שלא להיזכר בשיר החתולה הדרוסה של נתן זך: "לישון ישנה חתולה דומייה / מוות עבר על צלמה ושִינה / לשונו יבבת חתולה הומייה / לישון ישנה חתולה דומייה…

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד על ילדות והורים – גיבורות ילדות

ובלי שום קשר אבל חשוב! עצומה נגד גירוש ילדים.

אנא חיתמו והעבירו הלאה 

 http://www.atzuma.co.il/lomegarshimyeladim/

Read Full Post »