Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שיניים תותבות’

הרשימה הזאת עוסקת במאגיה על פי ההגדרות המחמירות ביותר של חובבי הוגוורטס והניאו-פאגאנים, אבל עניינה האמיתי אמנות ושירה; אמנים ומשוררים הם קוסמים – לא במובן "נפלאים", אלא בגלל השימוש הספציפי שהם עושים בחפצים ובחומרים. ומתחשק לי לכתוב משהו מוסכניקי (כלומר מפשפש בקרביים ופרטני) על קסמי חפצים.

בגדול – כדי להפעיל חפץ צריך קודם כל לזהות את הפוטנציאל הייחודי שלו; כמו שאדם תחת היפנוזה אינו יכול לעשות משהו שמנוגד לטבעו, כך גם חפץ אינו יכול לחולל ו/או להפוך למשהו שסותר את מהותו.

רשימה זו היא ההמשך וגם ההפך הגמור של פוסט הכאב הגדול וחפציו; מרינה אברמוביץ אמנם דוברת את שפת החפצים, אבל הגישה שלה קצת פרוזאית מדי לטעמי: תפוח לפיתוי, עצם של כבש  לקורבנוּת, שלא לדבר על סכיני גילוח לחיתוך, או אקדח לירי – כל כך אחד-לאחד.

כישוף טוב הוא גם שירה, כפי שמוכיחה טובֶה ינסון במשפחת המומינים, הסיפור על מגבעת המכשף.

טובה ינסון, 1956

ונתחיל מהתחלה: מומינטרול, סנופקין וסניף מוצאים מגבעת שחורה על פסגת הר. זוהי, כפי שמסתבר, מגבעת מכושפת. כל דבר שמונח בה די זמן "נהפך למשהו אחר לגמרי – ואף פעם אין לדעת מראש למה," מצהירה המספרת. ומיד מתחילה שורה של מטמורפוזות: קליפות ביצים הופכות לעננים, מומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-עיניים", המילים הלועזיות של המילון נהפכות לחרקים ויצורים זעירים, מי הנהר הופכים למיץ פטל ודגיו לקנריות, דובדבנים הופכים לאבני אודם, וכן הלאה.

המילים הזרות זוחלות מן המגבעת. מתוך "משפחת המומינים", טובה ינסן

ובמחשבה שנייה – זה לא רק פוסט מוסכניקי על כישוף אלא חשיפה עתונאית: כי טובֶה ינסון כמסתבר, לא מדייקת בהצהרתה. הדברים שיוצאים מן המגבעת: א. אינם "אחרים לגמרי". וב. גם אם אי אפשר לדעת בדיוק למה יהפכו – אפשר לנחש. וינסון סומכת על הניחושים האלה, כפי שנוכיח בהמשך (מוצא חן בעיני הקטע הזה של עיתונאות חוקרת).

*

 

דומה ושונה

קליפות הביצים הופכות לעננים, כלומר למשהו "אחר לגמרי" (?). מה לעננים ולקליפות ביצים?
ראשית הקלוּת; ביצה זה חפץ כבד (יחסית לגודלה), מה שמבליט את הקלות הגמורה והעננית של קליפתה.
קווי המתאר הגליים של עננים הם מעין מיזוג של קימורי הקליפות עם קו השבירה המשונן שלהן.
והמבינים יוסיפו גם את הקרום המתוח בתוך הקליפה, לבן ודקיק כמו אד.
ויש גם ניגוד ברור בין קליפה לענן: בין הפריכות של הראשונה לרכות המוכית של השני – זה המרכיב המפתיע, הסותר, המונע פשטנות ופרוזאיות (ראו מרינה אברמוביץ) ומקרב את הכישוף של ינסון לשירה, כי מטפורה טובה כזכור, ניכרת ב"מתח, אירוניה, דו-משמעות", והשילוש הזה מאפיין גם כל קסם ראוי לשמו.

מי הנהר הופכים למיץ פטל, גלגול תם וילדי של התקדים שבו מי היאור הפכו לדם; קסמים ראויים לשמם אינם מתחילים מאפס, הם תמיד מסתמכים על העבר. הדגים לעומת זאת, הופכים לציפורים. כי עולם המים הוא המקבילה לעולם האוויר שבו אנחנו חיים; דגים אינם צועדים על קרקעית הנהר כמונו, או כמו שסוסים נניח, צועדים על פני האדמה. דגים שוחים, כלומר "מרחפים" במים כמו ציפורים בשמיים (וכל הסצנה הלילית שבה נתקלים מומינטרול וסנופקין בשלוש קנריות צהובות שטוענות שהן קרפיונים, היא לגמרי צוללת צהובה).

על הדמיון בין דובדבנים לאבני אודם אין צורך להרחיב – זה הקסם הכי אחד-לאחד של טובה ינסון, ואף הוא נסמך על תקדימים עתיקי יומין. ראו למשל אלאדין שנקלע לבוסתן תת-קרקעי שבו העצים מניבים "זְמָרַגְדִין ויהלום ואֹדֶם ופנינים וְזוּלַת זֶה מִן האבנים היקרות המְאַבְּדוֹת את העֶשְׁתּוֹנוֹת" ("אלף לילה ולילה" תרגום יוסף יואל ריבלין).

*

סנורק מתחיל להבין

אחרי שמומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-אוזניים"* מתחילים מומינטרול וסנורק לחשוד שהמגבעת אחראית לכשפים. הם מחליטים לבדוק את חשדם, וכיוון שאינם רוצים לסכן את ידידיהם, הם טומנים צנצנת בערמת חול ולוכדים בה "אויב", כלומר ארינמל כעסן. הם מכניסים את הארינמל למגבעת ומניחים עליו כמשקולת מילון של מילים לועזיות. ואז הם מסתתרים מתחת לשולחן ומחכים.

זמן מה לא קורה שום דבר, ואז המילון מתחיל להתקמט, דפיו נובלים כמו עלים ומתוכם זוחלות המילים הלועזיות ומתחילות לטייל על הרצפה. זה הקסם המרגש ביותר מבחינתי, כי הוא ממזג את האנימיזם של האותיות עליו כתבתי כאן, עם שמותיהם המדעיים הארוכים של חרקים.

הגרסא הפוטוריסטית לאותיות חיות. למטה - פנחס שדה.

[כך אומרת אביגייל בעל מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]

ואז מתחילים מים לטפטף מהמגבעת. ממש מבול. המילים הלועזיות נמלטות אל הקירות. סנופקין חושב שהארינמל נהפך למים. הוא קצת מאוכזב. אבל סנורק שכבר הפנים את החוקיות של קסמי החפצים לוחש: "אני חושב שזה החול…" והוא צודק כמובן: חול יכול להפוך למים (שניהם חומרים "נשפכים", וחול גם מתקשר למים דרך שפת הים). ארינמל לא יכול להפוך למים. זה מופשט מדי בשביל אויב רגזן!

*

למה נהפכו השיניים התותבות?

קצת אחר כך מניח הנברן את שיניו התותבות במגבעת. ינסון לא מספרת למה הן נהפכו, אבל זה ברור. לא רק בגלל ההיסטריה של הנברן וטביעות הרגליים המשונות. בשלב הזה גם הקוראים כבר הפנימו את המנגנון, במודע או שלא. ינסון סומכת על זה. למה יכולות שיניים תותבות להפוך? למשהו מפחיד ותוקפני (נו, שיניים) אבל גם קצת מגוחך (קשה להתייחס ברצינות למפלצת עם שיניים תותבות…).

*

 

ובשורה התחתונה

קסמי חפצים הם סוג של תרגום. מחומר לחומר, מחפץ לחפץ. מכשף טוב ניכר ברגישות גבוהה לשפת החומרים והחפצים. וינסון של "משפחת המומינים" היא מכשפת-על, כלומר משוררת של חפצים. היא מגיעה לאיזון מושלם בין ההתבוננות הנמצאת בתשתית הקסם, למרכיב הדמיון וההפתעה שמוסיף מתח ואירוניה, כלומר מסתורין (נגמר לי הפוסט, פתאום).

*

* למה הפך מומינטרול לקופיף גדול אוזנים? התשובה אינה חומרית אלא פסיכולוגית, וכל האחרים כבר כתבו על האיכויות הרגשיות והאנושיות של הספר. אולי בפעם אחרת (ועד קצת על האפיזודה הזאת – כאן).

*

עוד על קסמי חפצים וחומרים:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

אבות המזון הפרטיים

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

מוכרת הגפרורים

האוסף הכי הכי

Read Full Post »