Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שינה’

אישה עירומה מוקפת בששה עשר גברים בחליפות. כולם עצומי עיניים; האישה המצוירת כמו ישנה בעמידה, וגם הגברים כמו נרדמו בזמן צילום פספורט. "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה שם הקולאז' (או הפוטומונטאז') של רנה מגריט בהמשך למילים שכתובות עליו.

רנה מגריט,

רנה מגריט, "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער" 1929

.

שש הערות על האישה הבלתי נראית:

  1. השלם את המילה החסרה

"איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה מה שכתוב על הציור, כשאת המילה "אישה" מחליפה אישה מצוירת, כמו תרגיל בספר דקדוק חלומי: "השלם את המילה החסרה". וגם בלי קשר למילה החסרה זה נשמע כמו משפט מספר דקדוק. ומעניין שגם המשפט האחר המזוהה עם מגריט, "זו אינה מקטרת", כמו נלקח מתרגול שְלילה באותו ספר: זו מקטרת, זו אינה מקטרת, וכן הלאה.

*

  1. לא דובים ולא יער

"אווירת הפנטזיה המכחישה את עצמה", כך בין השאר, תיאר מאיר אגסי את ציוריו של מגריט (בספרו המשובח "הכד מטנסי"). וכאן זה אפילו יותר מוחצן. יש משהו מופרך בטקסט שמתכחש לאישה החבויה בתוך היער; לא יער ולא חבויה. האישה לגמרי גלויה.

מה שמזכיר לי את הביטוי "לא דובים ולא יער". תמיד חשבתי שזה פתגם יידי שיובא מיערות אירופה, עד שגיליתי שזה מדרש תלמודי על האפיזודה המחרידה בספר מלכים ב', שבה ילדים לעגו לאלישע הנביא וקראו לו קירח. אלישע התרתח וקילל אותם, ושני דובים יצאו מן היער והרגו ארבעים ושניים ילדים. מתברר שחכמי התלמוד התווכחו על הנס המפוקפק הזה. אחד טען שרק יציאת הדובים היתה נס, היער היה קיים מראש, ואחר טען שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם – לא דובים ולא יער.

אבל מי אומר את המילים האלו, מי טוען שאינו רואה את האישה?

*

  1. החתול והשמנת

הכי פשוט ליחס את ההכחשה לחבורת הגברים עצומי העיניים. ואז זה נהיה אפילו יותר מתעתע, שלא לומר מיתמם. נזכרתי במדרש עממי מוסלמי (למה דווקא מוסלמי, אין לי מושג, כך זה הגיע אלי) על השאלה למה חתולים מלקקים את החלב בעיניים עצומות? כדי שאם יבוא מוחמד וישאל, "מי שתה את החלב?" הם יוכלו לומר, "לא ראיתי שום דבר…"

*

  1. גברים עובדים

האישה הבלתי נראית הופיעה על כריכת הגיליון השנים עשר של המגזין "המהפכה הסוראליסטית". הגברים המקיפים אותה הם כולם יוצרים סוריאליסטים. משמאל למעלה בכיוון השעון: מקסים אלכסנדר, לואי אראגון, אנדרה ברטון, לואיס בונואל, ז'אן קופן, פול אלואר, מרסל פורייר, רנה מגריט, אלבר ולנטאן, אנדרה ת'יריון, איב טנגיי, ז'ורז' סאדול, פול נוג'ה, קאמיל גומאן, מקס ארנסט, סלבדור דאלי.

הזיקה של הסוריאליסטים לשינה ולחלום ידועה ואין צורך לפרט. ורק כדי לסבר את האוזן, ציטוט קצר מן המניפסט הסוריאליסטי הראשון של אנדרה ברטון:

"מספרים כי מדי ערב, קודם לכתו לישון היה סן פול רו נוהג לתלות שלט על דלת מעונו הכפרי שבקאמארה, לאמור: המשורר עובד."

(הפונטים של "המשורר עובד" מוגדלים מאד במניפסט. סן פול רו היה משורר סימבוליסטי נערץ על ידי הסוריאליסטים).

ולא היו אמניות סוריאליסטיות? ודאי שהיו. אבל הן חלמו על דברים אחרים מן הסתם.

למטה, "בתיאבון, מרסל!" (1966), עבודה של הסוריאליסטית מרט אופנהיים. המרסל הוא כמובן מרסל דושאן שהיה בין השאר שחמטאי מושבע. העבודה נקראת גם "המלכה הלבנה". מלכת השח שעל הצלחת היא מאפה בצק עם חוט שדרה של חוגלה.

מרט אופנהיים !bon appetit, marcel

מרט אופנהיים !bon appetit, marcel" בתיאבון, מרסל!" (1966).

.

  1. המשכים

הפנטזיה המוכחשת של מגריט הזכירה לי את Anchors של ויטו אקונצ'י (1972), מיצב שבו "חלם אקונצ'י שיש לו אחות". אני אתעלם כרגע משאר המרכיבים של המיצב ואתייחס רק לטקסט שבו הוא חולם על האחות:

"מעולם לא היתה לי אחות. היא יכלה להיות המקלט שלי. הייתי קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת. היא היתה הגורה שלי. אני רועד, אני מאבד את קולי, אני מוכרח לעבור למטפורה…"

הוא מדקלם. וכל כמה משפטים הוא עוצר, וקול נשי מתרגם את הצהרותיו לצרפתית והופך אותן לצורת שאלה:

"האם אתה רוצה לומר שמעולם לא היתה לך אחות? שהיא יכלה להיות המקלט שלך? שהיית קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת? שהיא היתה הגורה שלך? שאתה רועד, שאתה מאבד את קולך, שאתה מוכרח לעבור למטפורה?"

ב"יומן הגוף" (הספר המתעד את עבודות הגוף והקול של אקונצ'י), יש גם גרסא נוספת שבה הסדר הפוך: האישה מקדימה ושואלת בצרפתית, ואקונצ'י משיב, כלומר מתרגם את שאלותיה והופך אותן להצהרות.

שתי הגרסאות נשמעות כמו תרגילים בחוברת ללימוד שפה: "תרגם את ההצהרות הבאות והפוך אותן לצורת שאלה," או "תרגם את השאלות הבאות והפוך אותם להצהרות." ההבדל הוא באופן שבו התרגול הפורמלי לכאורה, משפיע על משמעות הדיאלוג; בגירסה הראשונה שבה האישה הופכת את הצהרותיו של אקונצ'י לשאלות, היא מצטיירת כמאזינה ספקנית המתייחסת לדבריו באירוניה. בגירסה השנייה היא מצטיירת כחוקרת המכוונת את "העד" ומכניסה לו מילים לתוך הפה.

אני אוהבת את היובשנות הדקדוקית (של מגריט ושל אקונצ'י), את האופן שבו היא מרחיקה ומקררת את העבודה. ומעניין אם יש קשר בין העבודות, אם זרע תועה ממגריט נקלט בערוגה של אקונצ'י.

אצל ג'וזף קורנל ההשפעה ישירה. אבל אצלו זאת כבר לא פנטזיה מוכחשת או תרגילים בדקדוק. אלא פטישזם מלנכולי של ילדות.

ג'וזף קורנל, נסיכה מבית מדיצ'י סביבות 1948

ג'וזף קורנל, נסיכה מבית מדיצ'י סביבות 1948

ג'וזף קורנל, מארי התינוקת [הנחבאת בתוך היער] 1940

ג'וזף קורנל, מארי התינוקת [הנחבאת בתוך היער] 1940

*

  1. בעיניים פקוחות

האישה הבלתי נראית של מגריט משייטת כבר מזמן בדייסה שבמוחי. אבל לא הייתי כותבת עליה לולא נתקלתי בתצלום מתוך עבודה של פינה באוש. על הקטע עצמו כתבתי מזמן (ושם אפשר גם לראות אותו בסרטון).

ופתאום הוא התחבר לי למגריט. שתי העבודות הן כמו חלום זו על זו. כמו אותה עבודה, רק הצד שלו הצד שלה.

 מתוך 1980 של פינה באוש. נזרת' פנדרו היא האישה שעוצמת עיניים. עיני הגברים דווקא פקוחות.

מתוך 1980 של פינה באוש. נזרת' פנדרו היא האישה שעוצמת עיניים. עיני הגברים דווקא פקוחות. לחצו להגדלה.

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)

הלגיון של אורין יוחנן

למה המלכה תמיד מנצחת? (על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ)

בגדי הכעס והאהבה (על יוקו אונו)

פוסט שמיימי

בפנטזיות שלי אני גבר (סופי קאל)

*

ובלי שום קשר, קול קורא לפרוייקט אמנותי מגניב. לחצו להגדלה

luuuna

Read Full Post »

(* הכותרת היא לגמרי אינפורמטיבית – ים המלח הוא מקום ממשי, ורד נבון היא האמנית שצילמה אותו, אבל בדיעבד וכשקוראים את המילים כפשוטן זה נהיה שירי וקצת אפל. כי ורדים נבונים הם זן נדיר, אוקסימרוני-אירוני כמו האוהבים הנבונים של נתן זך, ומה לאחד כזה ולים של מלח? וגם הים בתורו מופקע מן הגיאוגרפיה הקונקרטית אל מחוזות המוות והדמעות של המטפורה. סוג של הקדמה לפוסט.)

ים המלח, צילמה ורד נבון

ים המלח, צילמה ורד נבון

אז למה אני כל כך אוהבת את הצילום הזה?

בגלל טבעו הכפול, הכמעט קולאז'י; הליריות שבעומק מונחת ליד הפוטוריזם של הכביש החדש (שמהדהד גם בבניינים הרחוקים המונוכרומיים והעתידניים). בגלל הרקיע הנקי מעננים וציפורים והמים שאין בהם קמט. בגלל הדממה שיש בה קצת מוות. זה קשור גם לכביש וגם לנוף המשתקף שמזכיר במעומעם נתח דג. F2 הניכור האורבני של הכביש ביחד עם הריקות והדממה העלו באוב את אדוארד הופר. זה היה לגמרי אינטואיטיבי. רק כשחיפשתי תמונה לפוסט שמתי לב עד כמה הקומפוזיציה של נבון מתכתבת עם הקומפוזיציות של הופר, שחוזר ומציב את ההעמדות שלו מעבר לקו-גדר, לעיתים קרובות אלכסוני, שנמצא בחלקה התחתון של התמונה.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

יש בצילום של ורד גם תנועה מוזרה, היסוס מהפנט בין דו ממד לתלת ממד. זה קשור לאחידות הגרפית של השמיים והמים החלקים כמו דף ולא כמו נוף. זה קשור לפסים של הכביש, לעובדה ששולי העפר שלו, שמעבר להם משתרע הים, נראים גזורים. וגם בהשתקפות יש זיקה לכפילות של מגזרות ניר וכתמי רורשאך, פרקטיקות של דפים מקופלים.

מגזרת ניר סימטרית, אנתוני הול. נלקח מפה

מגזרת ניר סימטרית, אנתוני הול. נלקח מפה

כתמי רורשאך, לחצו להגדלה (מישהו יודע למה הם דווקא ותמיד סימטריים?)

כתמי רורשאך, לחצו להגדלה (מישהו יודע למה הם דווקא ותמיד סימטריים?)

פעם, בסדנת תיאטרון חזותי שהעברתי בנורווגיה, יצר סטודנט ששמו נשכח לצערי, עבודה בשם "האי שלי". זו היתה בין השאר מחווה לנוף המקומי, פיורד צלול זרוע באיים קטנים. הסימטריה של ההשתקפויות שוחזרה באופן פיוטי באמצעות הסימטריה של הגוף האנושי: בעזרת תאורה מדויקת "נחצה" גופה העירום של המודלית-פרפורמרית ל"אי והשתקפותו". למרבה הצער נותרה בידי רק תמונה ירודה של העבודה נפלאה.

אי אנושי. הדגלים האדומים הם מצופים של רשתות דייגים שמנמרים את הפיורד, והבית המואר על ראשה של הדמות שהוסיף קסם רב לעבודה נוצר כדי ש

אי אנושי (אישה שוכבת). הדגלון האדום הוא מצוֹף של רשת דייגים (אופייני לפיורד), והבית המואר על ראשה של הדמות שהוסיף קסם רב לעבודה נוצר כדי ש"השתקפותו" תתמוך בראשה של הנערה. ומי שמוטרד בגלל סיבות מגדריות – תנוח דעתו: באותה סדנא יצרה אחת הסטודנטיות כנפי מלאך מתחבושות היגייניות והרכיבה אותן על גופו של סטודנט עירום. שתי העבודות הוצגו זו בצד זו: האי היה מיצב שנצפה דרך חור הצצה (נדרשת זווית מדויקת כדי לשמור על אשליית ההשתקפות), ואילו הסטודנט העירום שכב בפתח האולם כמו מלאך שנפל. כל מי שנכנס היה צריך לעבור מעליו. כתבתי על זה בהרחבה באלוהים, סטרפטיז.

לואיס קמניצר,

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 (מעין פיצוי על האיכות המטושטשת של התמונה הקודמת)

ים המלח, צילמה ורד נבון

ים המלח, צילמה ורד נבון

ובחזרה לתמונה הנפלאה של ורד נבון – גם חלקת היבשה המשתקפת באופק מזכירה דמות אנושית; פנים שתוויהם המעט מהונדסים ורובוטיים עשויים מבניינים וגוף עם זרועות צמודות. איש ישן בעולם מעורפל וחלומי מעבר לכביש ולסף הקרוע של המציאות.

*

עוד באותם עניינים

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי)

בואי, אמא

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה (יש גם קטלוג)

יורם קופמינץ, תערוכה (יש גם קטלוג)

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

 

Read Full Post »

אלאן בצ'ינסקי היה התאורן שלי בימַי בתיאטרון. הוא עיצב את התאורה ל"הוי, אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון, ולפסל התיאטרלי שלי "נסיך ב-3 חלקים" (שעליו עוד אכתוב יום אחד). הוא עבד על התאורה במשך חודשים ארוכים במקביל ליצירת כל הצגה. אני הייתי מעמידה דימויים והוא היה מגיב עליהם בתאורה פיוטית ומושגית. אחר כך נדדנו עם ההצגות בכל מיני ארצות. היו לנו הרפתקאות משונות ומצחיקות שעל קצת מהן כתבתי פה.

אבל אלאן אינו רק תאורן אלא גם צלם ואמן רב תחומי. וכבר מזמן אני רוצה להראות את פרוייקט האנשים הישנים שלו; אי אז בשנות השבעים והשמונים הוא התחיל לצלם אנשים ישנים במעבורת מצרפת לאנגליה. המעבורת יוצאת בשעת לילה מאוחרת והאנשים המותשים נופלים ונרדמים. רק אלאן נותר ער מהופנט משנת הקסם, המוות.
התמונות הוצגו בשנות התשעים, בכמה תערוכות יחיד, על רקע קולות מוקלטים ממולמלים שקראו קטעים מחלומותיו של אלאן בשפות שונות – צרפתית, יידיש, רוסית, איטלקית… חללי התצוגה הוחשכו. הצופים צויידו בפנסים קטנים שאיתם נדדו מחדר לחדר. באחת התערוכות (בברלין, אם אני לא טועה) הם הגיעו לקיר לבנים פרוץ ("כמו ארכיאולוגים ששוברים קיר בפירמידה ומגלים חדר קבורה," אמר אלאן). הם השתחלו לפירצה וגילו חלל ענק מלא בתמונות של אנשים ישנים מן הרצפה עד לתקרה הגבוהה.

ב"חפץ לב" שאלנו את אלאן על הפנסים האלה:

למה פנסים?" הוא אמר, "כדי להגן על האנשים הישנים, כדי לשמור על החושך שלהם. העין עובדת אחרת כשיש רק אלומה צרה של פנס, כשצריך לחפש כדי לראות. וגם בגלל המציצנות. כולנו מציצנים, ובתאורה רגילה פשוט לא מבחינים בזה…"

אני מצטטת את ההסבר כי הוא יפה ומשכנע, אבל בסתר לבי אני חושבת שלא היה צורך בפנסים, בחלומות או בהרפתקאות ארכיאולוגיות. התצלומים כל כך פיוטיים – במובן הקשה והעמיד של המילה – שהם לא זקוקים למעטפת. אפילו האיכות הטכנית הנוראה (ואיתכם הסליחה, סרקתי אותם באופן קצת מחתרתי מדוגמאות וקטלוגים משנות התשעים) לא מצליחה לנגוס בסוגסטיביות של האנשים החשופים הרפויים המתגוללים, קשי היום, מורדמי הבלדה, הרצוחים, המכושפים, המתים. אני מביאה כאן מבחר ישנים עם כמה הערות קצרות. התמונות כאמור, מדברות בעד עצמן.

את התמונה שלמעלה, הלגמרי "חנה'לה ושמלת השבת", הבאתי כבר בפוסט על שירי ערש ליום השואה.

הזקנה הקטנה שלמלעלה, עם המטפחת הקשורה בצורת מצנפת אֶלפית, וכל הקווים העגולים והזורמים מופיעה בסדרה של תמונות (שלא יובאו כאן). באחדות מהן היא לופתת בחוזקה את התיק השחור הקטן המונח מתחת לראשה.

(ואין אות אם חיים הם או אם ירויים)

למעלה, המוסיקליות הלא יציבה של גושי הכרים והחבילות ופסי הריפוד והרגליים

למעלה – ברגע הראשון לא ראיתי את הישנים

ילדים ישנים לבדם נראים תמיד יתומים

תאומים סיאמיים וסימטריה

(כמו הסוף של רומאו ויוליה)

הבגד והגוף


חורי העיניים הסתומים ועיני השולחן, הדמות הצוחקת על הז'ורנל מלאה חיים כאילו יצאה מחלומה של הישנה. והתיקים האלה שכולם ישנים עליהם נאחזים בם.

ישישונת פגיעה ותינוקית במתיקותה

נפילה והיפוך

אנקולי השטיח

פסים. מה הסיכוי ששני לובשי פסים יירדמו דווקא עם ספר של פרימו לוי שעל כריכתו אסירי מחנות בלבוש פסים. (בתצלום המקורי זה חד וברור, כאן בגלל האיכות הירודה והגרעינית אני מצרפת תקריב)

ההצגה שלי על מוכרת הגפרורים הסתיימה אגב בשיר ערש:

נומי, בסדין סוכר.
העולם נמס, לאט.
שתי גברות כסופות לשון
לוגמות אותו מכוס אחת.

*

שירי ערש ליום השואה

עוד על הרפתקאותי עם אלאן בצ'ינסקי וצילומיו: חמסין באושוויץ

עוד על צילום:

תערוכת צילומים של יורם קופרמינץ כאן באתר

מאמר שלי על הצילומים של יורם קופרמינץ

"אמבט החלב" סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ. זה הפוסט הראשון העוסק באנני ליבוביץ', ודיאן ארבוס ואנדי וורהול

*

Read Full Post »