Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שייקספיר’

על רגל אחת: "שמש במרום זורחת" קובץ שירי ילדים של ע. הלל שערכה יעל גובר ואיירה עינת צרפתי הוא בדיוק מה שרשם הרופא לימים קשים ורעים אלה; כמוסה של שמחה ואהבה וסובלנות, שירה ורוח שטות בלי אף טיפת שמאלץ או חינוכיות או כל תוסף אחר שמקלקל את הטעם.

*

וביתר פירוט:

איכשהו מעולם לא נתתי דעתי על ע. הלל. הוא היה תמיד נוכח בזווית העין (בזכות שירים מולחנים כמו למה לובשת הזברה פיג'מה? יוסי, ילד שלי מוצלח ואחרים, ובזכות דודי שמחה), אבל זו הפעם הראשונה שאני זוכה למנה גדושה מן המשורר המאלתר, שמשחק במילים כמו בפלסטלינה; שכותב על בובה קטיה שעושה אמבטיה כדי להיות יפה לשַׁבַּתְיה, או על החתולים שיצאו מתוך הים "והרגישו מצוּיָם", שנותן ללשון, כלומר לחרוזים, להכתיב לו עלילות; "מי ראה גמל לץ/ נח על ערסל/ בין עץ לעץ?/ בעין אחת קורץ וממצמץ/ וסוכרייה על מקל מוצץ." משורר סקרן ששואל שאלות. אינספור שאלות: "מה עושים העצים?" "בולבול למה ככה?" "מי ראה עיפרון בעצמו על נייר מקשקש?" "מה שלומך דוכיפת?" "למה לובשת הזברה פיג'מה?", שמעיד על עצמו: "ואני?/ מה אני עושה?/ כלום./ רק שואל." (וגם ממציא תשובות, עדיף מצחיקות) והופך דברי חכמים על ראשם – "אל תסתכל בקנקן – קח שלוק", "טוב ציפור אחת ביד מעשרה יתושים באוזן", "מי שטרח בערב שבת – התעייף".

איור עינת צרפתי, מתוך

איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (אפילו סבתא שלי מלכת האהבה לא היתה מתעלה על הפרשנות הזאת)

אבל חכו עוד רגע עם עינת צרפתי. אני עוד בהומניזם ובסובלנות ובכבוד לכל הברואים ששופעים מן השירים כמו שהמים שופעים מן המקרופון ההפוך של הדוד שמחה. ע. הלל לא בא לשפוט אלא לאהוב ולהשתעשע. הנונקונפורמיזם שלו לא נובע מכעס אלא מאהבת אדם (הסוג הנעלה ביותר לטעמי). זה קיים בצורה זו או אחרת כמעט בכל השירים, וזה מדבק.

איור עינת צרפתי, מתוך

איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל, "כשדודי שמחה שר"

וצרפתי קלטה הכל, את המשחק ואת ההומניזם ואת האהבה (ומה עוד? לעת עתה זה סוד, קצת מתח לא יזיק).

נתחיל באהבה: יוסי ילד שלי מוצלח נשלח להביא חלב, לחם וזיתים וחזר בכל פעם עם מציאה לא ממש שימושית כמו כלבלב צולע, מפוחית ופרח. ע. הלל אוהב את יוסי ומוקיר את מציאותיו, ואת האנחה הקטנה שנפלטת לו הוא עוטף בחיוך.

עינת צרפתי מציירת את יוסי באהבה ובהבנה ובתשומת לב לפרטים שלא היתה מביישת את יוסי עצמו. היא מלבישה אותו בשילוב של קיץ וחורף, מכנסיים קצרים, מגפיים ושתי חולצות, וביחד עם שערו המבולגן הוא כבר מצחיק ומיוחד ומכמיר לב. וכל מי שרואה את הכלבלב נשען אל מעקה הסל מבין שהסל פשוט נולד להסעת כלבלבים צולעים. אמו של יוסי לא סתם מחייכת כשהיא מביטה בו ונוגעת בו. השיער שלה מתרומם מרוב שמחה (והשיער פה הוא המצברוח, הלב החיצוני). אפילו הפרחים על חצאיתה נוהים אל יוסי. והפרח שהוא מביא לה בעמוד הבא כמו נקטף מחצאיתה ומוחזר לה (בתוספת עלה).

איור עינת צרפתי, מתוך

איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (שלושה איורים נפרדים שחוברו לצורך הפוסט), לחצו להגדלה

קל מאד לחבב את יוסי, אבל צרפתי מחייכת גם לדוכיפת היהירה והמגוחכת שלא איכפת לה משום דבר, רק מעצמה. האיור יוצר זיקה עדינה (וקצת ממזרית, כי היא פועלת לשני הכיוונים) בין הילדה לדוכיפת דרך הג'ינג'יוּת והפנים המינימליים ונוצת כובע. יש משהו ערמומי וטוב לב באיור, מזדהה ולא שופט וקצת קסום. (ולא, זה לא חינוך לאנוכיות, זה פשוט מכיר בכך שלבני אדם קטנים וגדולים מאד איכפת מעצמם. אפשר ללמד התחשבות מבלי לאלץ ילדים להתכחש לרגשות שלהם, זה מחזיק פי אלף. מניסיון. ובכלל, ע. הלל הוא מבית הלל ומבית ינוש קורצ'ק שאמר, "אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר זה לסלוח לו" וגם אם לא היו שלל סיבות נוספות, די בזה כדי לאהוב אותו).

"הדוכיפת" איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

ולא רק את החמלה קלטה עינת צרפתי, אלא גם את התשוקה לדיאלוג (מי ששואל כל כך הרבה שאלות נמצא כל הזמן בדיאלוג עם כל העולם וקוראיו) ואת ההזמנה למשחק. האיורים שלה עצמאיים בלי להתבדל מהטקסט, הם חברים למשחק.

ניקח את הזברה המתלבשת למשל. אצל צרפתי היא לא לובשת סתם בגדים יומיומיים. המכנסיים והחולצה שייכים לתלבושת נהדרת של מנצח תזמורת מצעדים, הסרבל הוא בעצם תחפושת שפנפנית, שלא לדבר על תחפושת סופרמן שכלל לא מופיעה בשיר…

שלוש מן התלבושות של

שלוש מן התלבושות של "למה לובשת הזברה פיג'מה?" איור, עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

וזה הזכיר לי שפעם סיפרתי לילדה את המשל על העורב והשועל (תזכורת? לעורב היה נתח גבינה במקורו והשועל חמד אותו, הוא שיבח את קולו הערב עד שהעורב התחיל לשיר והגבינה נפלה לידי השועל…) והילדה מיד המציאה גירסה משלה, שבה העורב החזיק את הגבינה מתחת לכנפו וכשסיים לשיר מחא לעצמו כף והגבינה נפלה לידי השועל (והמציאות אגב, מימשה את הסיפור הזה באופן מצמרר).

צרפתי לא מאיירת את השיר כפשוטו, היא מציירת כבר את השלב הבא, ילד-זברה שממחיז את השיר בעזרת ארגז התחפושות שלו (בלי לפשוט את הפיג'מה, השתגעתם, שיפשוט את עורו? זה בסך הכל משחק!). וכדרכם של ילדים הוא מאלתר עם מה שיש ומוסיף לשיר את תלבושת הסופרמן שלו.

"למה לובשת הזברה פיג'מה?" איור, עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (בונוס קטן להורים, ואם כבר מרלין צרפתי לא שוכחת את התלתלים).

השיר מסתיים ברגע שקט שבו הזברה מפנה עורף לראי ומתבוננת בנעלי הבית הארנביות שלה. מה היא חושבת לה, איך זה להיות ארנב? יש משהו אקזיסטנציאליסטי ברגע הזה של הזברה עם עצמה, וגם באיורים אחרים בספר; כשצרפתי מלהקת ילד-בטמן למשל, לשאול עטלף אם הוא עכבר או ציפור, היא מחזירה את התהיות לילד עצמו ותוך כדי כך מתענגת על הסימטריה ההפוכה: זה בדיוק אותו היגיון שמניע את ע הלל בשיר על בתיה שעושה אמבטיה לבובה קטיה, ומגלה שהיא עצמה רטובה לגמרי מהאמבטיה שעשתה לה בובה קטיה…

משמאל: פרט מתוך תמונת הסיום של

משמאל: פרט מתוך תמונת הסיום של "למה לובשת הזברה פיג'מה?" מימין: שיחה עם עטלף. איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

והיא מרשה לעצמה גם לחלוק על הטקסט במפורש, להפוך אותו על ראשו כמו שעשה ע. הלל לדברי החכמים; זה קורה בשיר החינוכי במפתיע על "יואש החלש" שהסכים לאכול המון והפך גיבור כשמשון, האיור (כמו ילד שעושה קרניים מאחורי גבו של הטקסט) חושף את החרוז המודחק והמתבקש – "יואש המיואש" – מול מגדל האוכל הבלתי אפשרי שמגישים לו מבוגרים שוחרי טובתו…

"יואש" איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל. אפילו שרוכי הנעליים שלו מיואשים.

יכולתי להמשיך כך עוד ועוד (הספר גדוש מציאות כמו הדרך של יוסי למכולת, צריך רק להרכין ראש ולהביט), אבל אני כובשת את יצרי לאכזבתו של דודי שמחה. ורק עוד פלא אחד ששמרתי לסוף:

משורר ששואל כמו ע. הלל הוא לא רק סקרן וחובב חידות ורעב לשיחה ולפינג פונג, הוא גם משורר-מחזאי. וצרפתי קלטה היטב את האיכות הבימתית של השירים. האיורים שלה מכסים מגוון מרשים של צורות תיאטרליות. גיבבתי פה (באופן נפשע) כמה דוגמאות – משמאל לימין עם כיוון השעון: תהלוכה, קרקס, תיאטרון בובות. אף אחד מהשירים לא עוסק במפורש בתיאטרון, אבל הוא נמצא בDNA של שירתו.

אמנויות הבמה - איור עינת צרפתי, מתוך

אמנויות הבמה – איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

אבל לו נדרשתי לבחור "איור אחד נפלא" זה היה ללא ספק "אני שואל" שבו נפתח הספר: "מה עושים העצים?/ צומחים./ ומה הבתים?/ עומדים./ והעננים מה עושים?/ נוסעים נוסעים!/ והקוצים?/ שריפות!/ ומה הציפורים עושות?/ עפות, עפות./ אז מה?/ עד שמתעייפות./ וההרים מה?/ מאומה!/ והרכבות?/ מהומה!/ והצאן?/ אבק./ והאוניות הנוסעות בים?/ מרחק./ ומה עושה הים?/ ים ים!/ והשמש?/ יום./ והכוכבים?/ נופלים!/ אז מה?/ ככה./ והאדמה?/ במקומה נחה.// ואני?/ מה אני עושה?/ כלום./ רק שואל.

"אני שואל", איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (לחצו להגדלה)

צרפתי עיבדה את השיר לתיאטרון מחול של ילד אחד. כוריאוגרפיה פשוטה של גן ילדים: כדי לצמוח נעמדים על קצות האצבעות, כדי להיות בית יוצרים גג מזרועות, כדי לעוף מנפנפים בזרועות, מפתלים לגלים של ים, או משלבים ידיים בתור הרים שעושים "מאומה", וכן הלאה והלאה.

גם שייקספיר אגב, הבין את הפיוט שבתוך הנאיביות. שחקן מגלם קיר במחזה בתוך מחזה מתוך חלום ליל קיץ (עוד על הנאהבים חסרי המזל כאן, וגם כאן)

גם שייקספיר אגב, הבין את הפיוט שבתוך הנאיביות. שחקן מגלם קיר במחזה בתוך מחזה מתוך חלום ליל קיץ (עוד על הנאהבים חסרי המזל כאן, וגם כאן)

התלבושות והאביזרים שעיצבה צרפתי, פשוט נפלאים בפשטותם ובדיוקם הפיוטי: חולצה לבנה הופכת לבית מסויד – פתאום מתברר שכיסים הם בעצם חלונות, כפפות מרפק אדומות הופכות לגג רעפים, פיג'מת עננים היא שמיים בלונג שוט וכובע טבח ענני הוא ענן בתקריב (שמתם לב שענן הוא בעצם כובע טבחים משודרג…?), צרפתי כמו משוררת, שמה לב שנוצות מתחרזות עם להבות, זו אותה צורה, ומי שחובש נזר אינדיאני בצבעי אש בעצם חובש מדורה, כלומר שריפה. כובע טמבל הוא בעצם הר, ביחוד עם יש שלג בפסגתו, וערוצי השלג המשוננים הם בו בזמן גם צווארון ליצני (החולצה כהר געש מושלג – פתח הצוואר הוא הלוע). כדי להפוך לים די בציור של דג על החולצה (הדמיון לא צריך יותר מרמז, על זאת אמר מורי ורבי יוסף הירש שכדי לצייר קיר שכולו עשוי מלבנים לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה). והאוניה היא כובע מלחים משודרג (כמו שכובע הטבחים שודרג לענן). הילד שחובש אותה הוא בו בזמן גם המלח שצופה מראש התורן; וגם זה פיוט וחירות של משחק, זו אחת מנקודת המפגש בין ילדים למשוררים, להיות לונג שוט ותקריב בבת אחת.

ובחזרה לעצים: הילד מחזיק שני ענפים בידיו; בהצגה בולגרית שראיתי לפני שנים, גילמו מסַפר ומספרת את כל התפקידים בסיפור כיפה אדומה. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב, הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אתו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות, כלומר, להפוך את ההיגיון הפשוט והמטונימי של משחק ילדים לתחבולה אמנותית מודעת, מצחיקה ופיוטית. וכן הלאה.

ובחזרה להומניזם ולאהבה ולסובלנות: זה לא רק תיאטרון פואטי ונשף תחפושות. הרקדן והגיבור של עינת צרפתי, ה"אני" השואל שמגלם עולם ומלואו, שיכול להיות הכל – הוא שחור. זה לא מס לתקינות הפוליטית, זה ע. הלל.

***

ובלי קשר (כמעט):

כפי שכתב מר בנט (אבא של ליזי מגאווה ודעה קדומה) למר קולינס, "שוב עלי להטריד אותך אתכם בעניין איחולים…"

יואל אמר (הצגת הילדים שביימתי) זכתה השבוע גם בשניים מפרסי הבמה, כולל הצגת השנה לילדים!

"יואל אמר" נולדה בחממת האמנים של הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה. החממה מיועדת לאמנים מכל התחומים שרוצים ליצור תיאטרון אמנותי לילדים. גם למאיירים כמובן; כבר למדו אצלנו מאיירות נהדרות כמו ולי מינצי, תמר הוכשטטר וליאת יניב, וגם בפוסט שלמעלה אפשר לראות כמה דק הגבול בין איור לתיאטרון וכמה קל לחצות אותו…

אז פרטים והרשמה אצל תמי: tammy@traintheater.co.il בטלפון 02-5618514 שלוחה 118

*

"שמש במרום זורחת" הוא האחרון עד כה בסדרה המעולה של שירי מופת לילדים. על שניים מהאחרים כתבתי בסדרת "איור אחד נפלא":

לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

דוד פולונסקי מאייר את מרים ילן שטקליס

עוד איורים בעיר האושר (מבחר אקראי):

החלום והמחאה של בתיה קולטון – על איורי המסע אל האי אולי

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איורי הנסיך הקטן

יש לי משהו עם אוטיסטים

ילדה, חוה, צלובה

*

Read Full Post »

רשימה שנייה על "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאלה אנדה

לרשימה הראשונה

*

גיבור סיפורו של בורחס, "גן השבילים המתפצלים", פרש כדי לכתוב רומן שיהיה נרחב יותר מן הרומן "הונג לו מנג" וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. "מבוך המבוכים" קורא לו המספר (כמו שבסטיאן קורא ל"סיפור שאינו נגמר", "ספר הספרים"). המספר של בורחס מדמיין מבוך הולך וגדל, "שיקיף את העבר ואת העתיד ושיכלול בתוכו, באופן כלשהו, גם את הכוכבים." בהמשך מתברר שמדובר בשניים שהם אחד; הספר הוא גם המבוך, רומן שמתפצל בכל נקודת מפנה לכל המשכיו האפשריים, המקבילים והסותרים.

"הסיפור שאינו נגמר" הוא בראש ובראשונה גן שבילים פרשני, המתחדש כל הזמן במרחב בין סיפור הפנטסיה החם והקסום למשחק המופשט של האוונגרד. לא במקרה הוא מחולק לעשרים וששה פרקים כמספר האותיות (בגרמנית), שכל אחד מהם מתחיל באות עוקבת. זו חלוקה שיש בה ממד שרירותי ופורמליסטי שמזכיר למשל את "ספר האלף בית" של דן צלקה, או לחילופין את סרטו הקצר של פיטר גרינוואי 26 חדרי אמבטיה מסה קולנועית מסתורית, מצחיקה ומבריקה על בני אדם דרך הרגלי הרחצה שלהם.

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר "לוויתן". מתוך המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל Big-Time Blonde Bimbo, Beauty and the Bestiary, Boar, Bull, Bug, Badger, Bray, Bellow, Bleat, Bark, Beastly Birdbrain, BB.

ובהמשך לכך – "הסיפור שאינו נגמר" הוא הרבה ספרים: למשל מסה על האלכימיה של הדמיון ועל תכונת הראי של סיפורים; בסטיאן הוא לא הראשון שגילה את עצמו בתוך ספר פנטסיה. ככה זה תמיד. כשקראתי על נסיך מכושף שהפך ממותניו ומטה לאבן בתוך פטיו מלא בציפורים שרק רשת דקה מונעת מהם לפרוח למרחבי השמיים – מיד זיהיתי את עצמי. וזה לא נפסק כשגדלתי, עשיתי מזה הצגה. כשהתחלתי לכתוב ספרים גם הם הפכו לראי (הכי הזוי? האישה ששאלה אותי פעם איך ידעתי הכול על ילדותה בפולין). מבחינה זו "הסיפור שאינו נגמר" הוא ספר על קריאה והמשך ישיר של מות המחבר מאת רולאן בארת.

ובו בזמן זה גם ספר על כתיבה. על הבלבול בין יצירה לגילוי, התחושה המוזרה שהסיפור כבר קיים. את רק זאת שמגלה אותו. (ובכלל, "הסיפור שאינו נגמר" הוא בין השאר מדריך כתיבה). אחרים ראו בו מסע פסיכולוגי, אנתרופוסופי והשד יודע, הוא מתמסר בגמישות מפליאה לפרשנויות מקבילות וסותרות. אבל כ"ספר הספרים" הוא (בראש ובראשונה?) גם ספר על "ספרות", אותו מכלול אינסופי שכל חלק שלו מושפע וניזון ממה שקדם לו, ומשפיע ומזין ולו כזית, את מה שייכתב אחריו. בכל פעם שאנדה כותב, "אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת", הוא מחצין את דינמיקת גן השבילים המתפצלים הזאת והופך את "הסיפור שאינו נגמר" למין דף באטלס מפות עם כבישים קטועים שחיצים מצביעים לאן שהם מובילים.

וכפי שאפשר לצפות מִספר על ילד בשם בסטיאן בּוּקס (books) שנמלט לחנות ספרים ונכנס לתוך ספר – "הסיפור שאינו נגמר" הוא גם ספר הספרים שהזינו את מיכאל אנדה.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות מתוך עולם הקריאה המוגבל הסובייקטיבי והמיידי שלי (המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת שמה שעולה ראשון הוא הנכון), וגם לבדוק באותו אופן אינטואיטיבי מה קרה אחרי ומה נשמע בפנטסיה. פעם, בימי בסטיאן, היא היתה בסכנה, החידלון התפשט והקיסרית חלתה. והיום?

*

1. מבעד למראה

פתיחת

פתיחת "הסיפור שאינו נגמר"

איור, דוד פולונסקי (פרט מתוך כריכת

איור, דוד פולונסקי. אותיות הראי שבהן נפתח "הסיפור שאינו נגמר" הן החולייה הראשונה בשרשרת המראות של הספר וגם המשך ומחווה ל"מבעד למראה" של לואיס קרול. כמו אליס גם בסטיאן עומד להיכנס אל עולם המראה של הפנטסיה. (האיור הוא פרט מתוך כריכת "עולם קטן" כתב עת לחקר ספרות ילדים)

2. מה מתרחש בתוך הספר?

עתה התחלתי לדמות בערבים, כי מהדף הלבן [של הרומן] יוצא משהו צבעוני. בהסתכלות מדוקדקת, בצמצום שמורות, נוכחתי שזאת תמונה. ויתרה מזו, אין התמונה שטוחה אלא תלת-ממדית. מעין תיבה, ובה רואים, בין השורות, אור דולק ונעות בה אותן דמויות קטנות המתוארות ברומן. הו, איזה משחק מרתק היה זה, ולא אחת הצטערתי כי החתולה כבר אינה בעולם, ואין למי להראות כיצד מתנועעים האנשים על גבי דף בחדר קטן. בטוח אני, כי החיה היתה מושיטה את כפתה ומתחילה לשרוט את הדף. מתאר אני לעצמי איזו סקרנות היתה נדלקת בעין החתול, וכיצד היתה הכפה שורטת את האותיות!

מיכאיל בולגאקוב, השלג השחור, תרגם צבי ארד (יצא במקור בשנות השלושים)

~

הייתי רוצה לדעת, אמר לעצמו, מה בעצם קורה בספר כשהוא סגור. מובן שיש בו רק אותיות והן מודפסות על הנייר, ובכל זאת – משהו בטח מתרחש שם, כי כשאני פותח אותו, מופיע לו פתאום סיפור שלם. מופיעות בו דמויות שאני עדיין לא מכיר ויש בו כל מיני הרפתקאות ועלילות וקרבות – ולפעמים פורצות סערות בים או שמגיעים לארצות ולערים זרות. והרי כל זה כבר נמצא איכשהו בתוך הספר. צריך לקרוא אותו כדי לחוות את הדברים האלה, זה ברור. אבל הם נמצאים בתוכו עוד קודם. והייתי רוצה לדעת, איך?

מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר, תרגמה חנה לבנת

כריכה של מרי ריינולדס ל

כריכה של מרי ריינולדס ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו. היא נפטרה ב1950 וכמה הייתי רוצה לראות את הכריכה שלה לסיפור שאינו נגמר… (מתוך האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס)

*

3. מה מניע את השריונים הריקים?

– איך זה שאינך מראה את פניך למלכְּךָ?
הקול בקע ברורות מפתח הקסדה. – כיוון שאני אינני קיים, מלכי.
– כזאת טרם שמעתי! – קרא הקיסר. – עכשיו נמנה עם כוחותינו גם אביר שאינו קיים! בוא, הראה לי קצת.
אג'ילולפו נדמה כמהסס עוד, אך ביד מאוששת, אם כי איטית, הרים את קדמת הקסדה. הקסדה היתה ריקה. בתוך השריון הלבן, שנזר קובעו בכל צבעי הקשת, לא היה איש.
– ראו, ראו, פלאי פלאים! – הפליט קרל הגדול. – ואיך אתה משרת בצבא אם אינך קיים?
– בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה בצדקת מטרתנו הקדושה! אמר אג'ילולפו.

איטאלו קלווינו, "האביר שלא היה ולא נברא" מתוך "אבות אבותינו" תרגם גאיו שילוני (המפעל לתרגום ספרי מופת). יצא במקור ב1959.

~

"כשנאבקתי בענקים המשוריינים שלך," המשיך בסטיאן, "התברר שהם עשויים אך ורק שריון, ובתוכו אין שום דבר. אז איך הם מתנועעים בעצם?"
"בכוח הרצון שלי," השיבה קסאידה בחיוך. "דווקא מפני שהם חלולים לגמרי מבפנים, הם מצייתים לרצוני."

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

וכך אגב, כתב קאלווינו בהקדמה לתרגום העברי:

ב"האביר שלא היה ולא נברא" אנו רואים שריון ריק המתנועע והממלא את תפקידיו בדייקנות ובלי להיתפס אף לרגע לפקפוקים. אני חושב שקל למצוא כאן היקש עם כל צורה נוקשה של אוטומטיזם בירוקרטי, צבאי, טכנולוגי, יצרני, וכולי וכולי, אשר שום גורם אנושי אמיתי אינו מקביל ליעילותה הפעלתנית.

*

4. הבת תשעים תלד?
אחת הדמויות הנלבבות ב"סיפור שאינו נגמר" היא ייכה הפרדה הזקנה החכמה ותמת הלב. כדי לרקוח אותה ערבב אנדה שני מקורות תנ"כיים: את סיפור אתונו של בלעם, ואת סיפורה של שרה אמנו הזקנה והעקרה. ולרגע, מבעד לקליידוסקופ שלו גם החומש לבש צבעונין:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; (מתוך ספר במדבר).

(סיפור בלעם עצמו אגב התגלגל אל ארסנל המעשיות העממיות כפי שגיליתי בהשתאות.)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד … וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. ויֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. (מתוך ספר בראשית)

~
בהמת המשא, פרדה זקנה, פיגרה כל הזמן הרחק מאחור, ובסטיאן התאמץ לדרבן אותה. אבל במקום לרוץ מהר יותר, נעצרה הפרדה במקומה, הפנתה את ראשה לאחור ואמרה: "אתה לא צריך לדרבן אותי. נשארתי מאחור בכוונה אדון."
"למה?" שאל בסטיאן.
"אני יודעת מי אתה, אדון."
"ואיך את יודעת את זה?"
"אם אתה חצי חמור כמוני ולא חמור גמור, אתה מרגיש דברים כאלה … הייתי שמחה לספר לילדים ולנכדים שלי שנשאתי על גבי את המציל ושהייתי הראשונה שבירכה אותו. למרבה הצער אין לבני מיני ילדים."

"טוב," אמר בסטיאן, "אם כך, אספר לך עכשיו סיפור שיתגשם במלואו. ואני רוצה לספר אותו רק לך, ולך בלבד, כי הוא שייך לך."
אחר כך נטל בסטיאן את אוזנה הארוכה של ייכה בכף ידו ולחש לתוכה: לא רחוק מכאן, בתוך יער קטן של פרחי לילך, ממתין לך אביו של בנך. זה סוס לבן עם כנפיים מנוצות של ברבור. הרעמה והזנב שלו ארוכים כל כך, שהם מגיעים עד הקרקע. הוא עוקב אחרינו בחשאי כבר כמה ימים, כי הוא מאוהב בך לגמרי."
"מאוהב בי?" קראה ייכה כמעט בבהלה. "אבל אני הרי רק פרדה וכבר לא צעירה בכלל!"

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

*

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת בגלל שאף שהן מופשטות (כמו כל מפה) ושומרות על דיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה http://mahberet.net/2012/08/15/mississippi-river/

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת כי אף שהן מופשטות כמו כל מפה  ומחויבות לדיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה.

5. למפות את פנטסיה

…כל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז. מובן שיש הבדלים רבים בין ארצות הלעולם-לא השונות. בארצו של ג'ון, לדוגמה, היתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטנן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות.

מתוך פיטר פן – ג'יימס מתיו ברי מנסה להסביר את הגיאוגרפיה של ארץ לעולם-לא

~

ועכשיו מתבקש לעצור לרגע כדי להסביר דבר ייחודי בגיאוגרפיה של פנטסיה. יבשות וימים, הרים ונהרות אינם ממוקמים שם בקביעות כמו בעולמם של בני האדם. לכן לדוגמה, אי אפשר בשום פנים ואופן לשרטט מפה של פנטסיה. אף פעם אי אפשר לחזות מראש איזו ארץ תשכון מעבר לגבולה של ארץ אחרת. אפילו רוחות השמיים משתנות שם מאזור לאזור. קיץ וחורף, יום ולילה פועלים בכל אזור על פי כללים אחרים. אפשר לחצות שם ישימון חרוך שמש ולהגיע מיד אחריו לשדות שלג קפואים. בעולם הזה אין מרחקים שאפשר למדוד, ולכן למילים "קרוב" ו"רחוק" יש משמעות שונה לגמרי. כל הדברים האלה תלויים במצב רוחו וברצונו של ההולך בדרך מסוימת.

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

(כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה, It's all in the mind)

*

6. גרוגראמן, פרספונה וכל השאר

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

בסיפורו של גרוגראמאן, האריה שמת כל לילה בארמונו המכושף ובבוקר קם לתחייה, יש מרכיבים מסיפור פרספונה עם גרגר אמור ופסיכה. וזה רק דוגמית מהבליל המיתולוגי שהסתנן לספר, מהספינקסים ש(לא) נותנים לעבור, ועד למחווה כמעט מפורשת לאודיסאה (הזיקה לאודיסאה בכלל שווה בדיקה, כי יותר ממחצית הספר מלווה את בסטיאן-אודיסאוס בדרך הביתה). ובאופן ספציפי התכוונתי לשיחת אטריו וגמורק כגלגול של שיחת אודיסאוס והקיקלופ. כמו אודיסאוס גם אטריו מכנה את עצמו "אף-אחד" וחושף את זהותו האמיתית ברגע האחרון, מה שעולה לו בעיכוב ואפילו בסיכול לכאורה של שובו הביתה (עד שמופיע דרקון המזל והופך את גורלו, ועל הפלא הזה של המזל כבר כתבתי בפוסט הקודם).

ועל זה אפשר להוסיף את האחים גרים כמובן (כבר נדרשתי לזיקה בין פרשת המשאלות של בסטיאן לזו של אשת הדייג למשל), או את הקריצה לברון מינכהאוזן, כשאטריו לא מצליח לחזור על המעלל שלו ולמשות את סוסו מבצת העצב.

ולפני שאאריך עד אינסוף ואולי קצת אחרי, אני מפסיקה כדי למנות כמה מהשמות שהזכרתי: רולאן בארת, מיכאיל בולגאקוב, איטאלו קאלווינו, בורחס. לא זרקתי אף שם בקלות דעת; בין "גן השבילים המתפצלים" של בורחס למשל (זה שאמר, "תמיד דמיינתי את גן עדן כסוג של ספרייה"), לבין "הסיפור שאינו נגמר" יש מארג שלם של זיקות. למשל, כשהמספר של בורחס שואל את עצמו במהלך הסיפור "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי", ובין שלל התשובות שכולן מתכתבות עם אנדה, נמצאת גם התשובה המחזורית:

נזכרתי באותו לילה שבמרכז "אלף לילה ולילה", כאשר המלכה שחרזאדה (בשל פיזור דעתו המאגי של המעתיק) מתחילה לספר את הסיפור של אלף לילה ולילה, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו הלילה עצמו שעליו היא מספרת וכך עד אינסוף.

מתוך, חורחה לואיס בורחס, "גן השבילים המתפצלים" תרגם יורם ברונובסקי (כשהלכתי לבדוק באיזו שנה פורסם הסיפור – מתישהו בשנות הארבעים – הבליח מאחרית הדבר המידע הבא: אביו של בורחס כתב דרמה בשם "לקראת האַיִן" שעניינה אכזבתו של אב מבנו).

והלא לופ כזה בדיוק מתרחש אצל הזקן מההר הנודד.
ואם לא די בשמות שאמרתי, אנדה עצמו טוען שגם שייקספיר נדד בפנטסיה. זה היה כל כך מזמן ששמו שובש מעט: "שמו היה שוקספיר או משהו דומה לזה," הוא כותב.

*

והפוגה קצרה, לסיפור אמיתי. בחיים הקודמים שלי בתיאטרון הבובות הכרתי עיתונאי שנדד בין פסטיבלי בובות. פעם באיזו שיחה של כלום, הוא פתאום הצהיר שמיכאל אנדה הוא "שקרן מקצועי". בימים ההם עוד לא קראתי אף מילה של אנדה כך שלא התנגדתי, רק עוצמת התיעוב נצרבה. "שקרן מקצועי" זה לא סתם עלבון, למחברו של "הסיפור שאינו נגמר" זה העלבון האולטימטיבי. כי השקרים הלא מכלים את פנטסיה, ככל שהם מתרבים מתפשט החידלון. זה היה לפני שנים רבות. אני עדיין חושבת על העיתונאי ההוא לפעמים. הוא היה בן שישים בערך, אוסטרי ואולי גרמני, עם יציבה קצת שמוטה, כמו של בלון ישן (אף שהיה רזה וגבוה) וזקן מטופח. אני יודעת שזאת שטות, אבל לפעמים אני תוהה על המקצוע המופרך שלו, "עיתונאי בובות", אם זה לא היה כיסוי או משהו, כי איפה יסתובבו טיפוסים כמו גמורק אם לא בפסטיבלי בובות, הטריטוריה של מבוגרים ילדיים שמועדים לבקר בפנטסיה ולשקם את המעברים.

*

ובחזרה לעניננו: מאז שפורסם "הסיפור שאינו נגמר" עוד לא חלפו ארבעים שנה. זה פחות מהרף עין בנצח הספרותי, אבל אנדה כבר הספיק להשפיע על אינספור ספרי וסרטי פנטסיה. אני לא מומחית גדולה (אני מצד האגדות) אבל אפילו ככה מהמותן: סדרת לב של דיו של קורנליה פונקה נולדה ישירות מן הסיפור. "מפלצות בע"מ" של דיסני ופיקסאר מתבסס בין השאר על הרעיון שכל דלת במציאות יכולה להוביל למקדש (מפעל) אלף הדלתות. וג'יי קיי רולינג חייבת לאנדה רבות, מהארכיטקטורה הנזילה המפתיעה ושוחרת הטוב של הוגוורטס (גלגול של בית השינוי / בית התמורות), ועד לראי של ינפתא שמשקף את משאלת הלב היקרה ביותר של מי שצופה בו שהוא גלגול של שער המראה הקסומה.

למטה, אניש קאפור, sky mirror 2010-2011 (נזכרתי בגלל שער המראה הקסומה העגול והירחי)

יכול להיות שלא קראתי את הספרים הנכונים. אשמח אם תתקנו אותי, אבל אני לא מעלה בדעתי אף שייקספיר עכשווי שניזון מן "הסיפור שאינו נגמר". והמסקנה הפזיזה אבל נחרצת היא שגם אם הגמורקים לא הכחידו את פנטסיה הם בהחלט הצליחו לכווץ אותה ולסמן אותה כמשהו קצת נחות של ילדים*. הפלא הזה של "הסיפור שאינו נגמר", שבו הסיפור לא עובר רק מאב לבנו (כמקובל וכמו ב"הגדת לבנך" של פסח) אלא גם בכיוון ההפוך: מבסטיאן לאביו, מן הקיסרית הילדית לזקן מההר הנודד, הפלא הזה נכחד. ומכיוון שגם אני כמו בסטיאן לא מאמינה שהחיים אמורים להיות אפורים בלי פלאים וסודות, זה מעציב אותי מאד.

* לא נחות בעיני כמובן, אני חושבת שאסטריד לינדגרן למשל היתה צריכה לקבל פרס נובל לספרות, אבל אף סופר ילדים עוד לא זכה לזה, הם בכלל לא נספרים כשמדברים נכבדות.

*
עוד באותם עניינים

פרוייקט מרי דה מורגן

בעניין הארוקי מורקמי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותו לענת

הגמד חוטם ואני

Read Full Post »

זהו פוסט המשך לנאהבים חסרי המזל.  לנוחותכם אני מעתיקה לכאן את תקציר הסיפור המופיע במטמורפוזות של אובידיוס, מעין "טרגדיה של טעויות" שרגש רותח גולש מתוכה כמו חלב מתוך סיר:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

*

שייקספיר, או למה התכוון המשורר?

פירמוס ותיסבי מזכירים את רומיאו ויוליה, אבל שייקספיר העלה את סיפורם גם כפשוטו, בחלום ליל קיץ. חבורה של בעלי מלאכה מציגה אותו כמחזה בתוך מחזה, בחתונתם של תיזאוס והיפוליטה. השחקנים החובבים מגלמים את הנאהבים, את האריה שהבהיל את תיסבי ושיסע את צעיפה, וגם חלקים נבחרים מהתפאורה: אחד מגלם את אור הירח, ואחר את הקיר שדרכו תקשרו הנאהבים. בהקדמה לתרגום המאד ארכאי שבידי, משמיץ המתרגם אפריים ברוידא את הצגת בעלי המלאכה ומכנה את סגנונם "מנופח ונבוב" וגם "מפוצץ וגרוע". אני מודה שנדהמתי. אצתי ליוטיוב וחיפשתי סרטונים שיפריכו את טענותיו וגיליתי שכולם לצדו; כלומר, כל הבמאים שמצאתי הלעיגו על "הפרימיטיביות" של בעלי המלאכה וגילו חירשות ועיוורון לפוטנציאל הלירי-קומי שנולד מן ההזרה, לקסם שבו שטיחות נפתחת לפיוט.

סימבה, האריה הצעיר – מתוך מלך האריות בבימויה של ג'ולי טיימור. טיימור חשפה בכוונה את פניהם של השחקנים-רקדנים, כדי להבליט את הנוכחות האנושית

והאריה של הקוסם מארץ עוץ

.

על אריות ודרקונים

כיוון שלא נמצא צדיק בין במאי חלום ליל קיץ, הטרחתי את אינגמר ברגמן לעזרה. בקצה הפיסקה תוכלו לראות את סצנת הפתיחה של חליל הקסם שבּה נרדף הנסיך טמינו על ידי דרקון רצחני. הליברית והמוסיקה משוועים לעזרה, אבל הדרקון שעל הבמה הוא לא פחות מלאכותי ומגוחך מן האריה של בעלי המלאכה (שמכריז שאינו אריה אלא נגר, כדי להרגיע את הגבירות המבוהלות). רווח קומי-פיוטי נפער בין מה שחווה הדמות למה שרואים הצופים. בין המציאות של הגיבור למציאות של הקהל. רווח מחויך, נקי מזלזול ומלעג, שיש בו אם כבר, שרידים של דמעה; הרי לו יכולנו להשקיף מן האולם על הדרקונים הפרטיים הרודפים אותנו (ולמי שאומר שאין דרקונים, הרשו לי לצטט את קן קיזי בפתח קן הקוקיה: "מוקדש לויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."). אם היינו יכולים להרפות לרגע מהדרקונים שלנו, לראותם כשחקנים בהצגה, אולי גם הם היו מעוררים בנו חיוך סלחני במקום ייאוש ואימה.

*

פרימיטיבי-מתוחכם

גם הבמאים שזלזלו בבעלי המלאכה וגם ברגמן מכירים בניגוד בין הפרימיטיבי למתוחכם. אבל בעוד שהמזלזלים סוברים שמדובר בשני קצוות של קו ישר, ברגמן (והגישה הפיוטית) ממקמים את הפרימיטיבי והמתוחכם בשני "קצותיו" של מעגל; והמעגל הלא הוא קו שבו הנקודה הרחוקה ביותר היא גם הקרובה ביותר (וכבר הרחבתי על כך כשכתבתי על לב פראי של דיוויד לינץ').

ניקח למשל את אור הירח המגולם על ידי שחקן עם פנס, שיח קוצים וכלב. בין הצופים מתעורר ויכוח, האם השחקן היה צריך לשאת את הקרניים על ראשו, או שאולי כירח מלא הקרניים נמצאות בתוכו? ומה בעצם תפקידו של השחקן כאן, האם הוא סרח עודף לפנס? השחקן מתגונן ומסביר שהוא האיש שבירח. אם כך, הוא נענה, הרי הוא וכלבו וקוציו היו צריכים להיות בתוך הפנס.
זהו בעצם ויכוח על מטפורה בימתית, על כמה אחד לאחד זה צריך להיות. ותאמינו לי שכיועצת אמנותית של תיאטרון דיונים כאלה הם הלחם והחמאה של עבודתי. זה חלק מהגישוש אחרי השפה הבימתית. ובשורה התחתונה – הסצנות "הפרימיטיביות" של הצגת פירמוס ותיסבי הן בו בזמן גם "אמנות-על-אמנות", מסה מומחזת על שירה ועל ריטוריקה ועל תיאטרון. אני יודעת שדברים כאלה מרגשים בעיקר אותי, ואני כותבת אותם בקיצור הפעם, כי אני בדרך למקומות אחרים.

*

הסדק של ביאליק

סיפור הנאהבים והסדק החזיר אותי לסיפורו הנפלא של ביאליק מאחורי הגדר (עד שפתחתי את עיר האושר לא ידעתי בכלל שנפשי קשורה בנפשו של ביאליק, ומאז הוא צץ שוב ושוב, למשל כאן, או כאן, או כאן).

ב"מאחורי הגדר" נקשרת נפשו של  הילד היהודי נח, בנפשה של מרינקא האסופית הגויה, על אף איבת העולם בין שתי המשפחות. גדר גבוהה חוצצת בין החצרות אבל הילדים "היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם." נח ומרינקא גדלים ומתאהבים עד הסוף קורע הלב:

וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?
אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

האם מאחורי הגדר, הוא המחווה הריאליסטית של ביאליק לפירמוס ותיסבי?

 *

על קירות ובני אדם – מאובידיוס עד חנוך לוין

לגלם "קיר עם סדק" זה שיא הגיחוך (הביצוע של הביטלס שהביא חולי בתגובות לפוסט הקודם אמנם חוגג את האבסורד).
ובמחשבה שנייה – האומנם?
אין דרך מאופקת להגיד את זה, אז שיהיה במלוא הפאתוס: מי בונה את הקירות שמפרידים בין אוהבים ומי מתחזק אותם? חומות ברלין וגדרות הפרדה אינן עצי באובב שנבטו מזרעים תועים. בני אדם מקימים אותן ומצדיקים את קיומן בק"ן טעמים.
כשמלהקים שחקן לתפקיד קיר, אומרים גם את זה, רק בלי פאתוס.

ובמחשבה שלישית – אצל אובדיוס הנאהבים מדברים אל הקיר:

למה זה כותל קנא כשטן תעמוד על דרכנו?
תן ובשר אל בשר ניצמד ונדבק בדודינו,
תן לנו זאת למצער: נשיקות נחליף במו פינו!
על חסדיך אנחנו מודים! תבורך, כי פתחת
דרך לשיח דודים ונתיב מן הפה אל האוזן!

תרגום שלמה דיקמן 

ולא רק אל הקיר הם מדברים. פירמוס מדבר אל האריה, ואפילו אל הבגד שהוא לובש: "בואי עתה, שמלתי," הוא אומר לפני שהוא נופל על חרבו, "גם אני מִדָּמי ארווך!" תיסבי מדברת אל העץ ומבקשת ממנו לזכור אותם. ויוצא שבעלי המלאכה (ושייקספיר המציץ מעבר לכתפם) שמלהקים אנשים לתפקיד דוממים שומרים על נאמנות למקור. הם מממשים את המטפורה, את ההאנשה.

ונזכרתי ב"אשכבה" של חנוך לוין שכולה פיוט מן הסוג הכמוס בהצגת בעלי המלאכה. לוין מאניש את הסוס ואת הבית ונותן לשחקנים לגלם אותם. העגלון שמנסה לשווא לספר לאנשים על מות בנו, שופך את לבו לבסוף לפני הסוס. והבית האנושי מסייע לבעליו ומגיש להם את החפצים שהם צריכים. וכמה מלאי חום וחמלה הם הדוממים האלה לעומת האדישות והניכור של בני האדם.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שלישי. בדקה 4 הבית האנושי נכנס לבמה (זה עוד יתרון של תפאורה אנושית, היא נכנסת ויוצאת בעצמה).

.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שמיני. אחרי הדקה השביעית – הדיבור אל הסוס.

*
הנאהבים חסרי המזל (על ציורו היפהפה של ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי")

*

עוד באותו עניין

עונג צרוף (הפעם הקודמת שבה הגעתי לאשכבה, דרך הוליווד ותיאטרון המחול של המזרח הרחוק. בלוג זה כמו תודעה, יש מחשבות שחוזרות ומצטלבות).

הפרימיטיבי והפיוטי – חייל הבדיל והמשכו – על התיאטרון האפי של ברכט, ולסיום ונוס של גז ואור ממסמרים.

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

כמה דברים על אופרות סבון

*

Read Full Post »

הרוזן לוקנור הוא קובץ של 51 מעשיות שנכתבו על ידי חואן מנואל, אציל ספרדי מן המאה ה-14. כל פרק נפתח בקושייה של הרוזן לוקנור ליועצו פַּטרונְיוֹ שמספר לו בתשובה סיפור עם מוסר השכל. הרוזן אסיר התודה מורה לכלול את הסיפור בספר ומוסיף לו תמצית מחורזת.

בגדול, אני מעדיפה את השיטה הפחות דידקטית של אלף לילה ולילה, שבה כל ויכוח בין שתי דמויות מוליד עוד ועוד סיפורים, שבהם מנסה כל דמות להוכיח את הטיעון שלה, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים תורמות סיפורים משלהן, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים שבתוך הסיפורים… עד שטעם הלוואי של הלקח נשכח מרוב אבנים יקרות גדולות כתפוחים ומבטים של אלף אנחות.

גם המוסר השכל עצמו מעורר פה ושם ספקות; אף פעם לא הבנתי את הצדיקים האלה מהסיפורים החסידיים (ובמקרה של חואן מנואל – נזיר טהור ותקיף) שמבררים מי יהיה שכנם בגן עדן. מאד שחצני מצדם להניח שהעולם הבא בכיס שלהם ועוד לעקם את האף על השכן כמו ועדת קבלה ליישוב קהילתי. שלא לדבר על חטא הגאווה, אחד משבעת חטאי המוות הנוצריים. ואולי אני סתם לא מחבבת את הפורטרט העקיף של חואן מנואל המצטייר מן הסיפורים ומהאחרית הדבר של פרופ' רות פיין.

ועם זאת, עדיין מעניין לקרוא סיפורים מהמאה ה-14 ולחשוב על גלגוליהם. לה פונטיין השתמש בכמה מהם כחומר גלם למשליו (כולל הסיפור השביעי שהזיקה שלו ל"החלבנית וכד החלב" לא מוזכרת בספר משום מה). שייקספיר ביסס את "אילוף הסוררת" על הסיפור ה27 וה35, שני סיפורים סדיסטיים ומיזוגניים, האחד נקמני והשני רצחני, ויום אחד עוד אכתוב גם על זה. ואנדרסן ביסס את "בגדי המלך החדשים" על הסיפור ה32.

וכך הגעתי לרוזן לוקנור מלכתחילה; כתבתי על בגדי המלך החדשים, ואביעד אליה (שאותו לא פגשתי מעולם) תרגם אותו למעני בנדיבותו. בינתיים תורגם הקובץ כולו על ידי מנחם ארגוב. ועכשיו, תוך כדי קריאה, גיליתי שיש חולייה נוספת בין חואן מנואל לאנדרסן: מיגל דה [דון קיחוטה] סרוונטס (1547-1616) כתב מחזה בשם "פרוכת הפלאים" על פי אותו סיפור. וכמובן שהתעוררה סקרנותי, ואביעד אליה היקר הסכים להמשיך במשחק בטלפון השבור הזה (שהוא קרא לו דווקא "גלגוליו של מעיל"), כלומר לתרגם גם את המחזה, שנוכל להשוות, כי ההבדלים בין חואן מנואל לאנדרסן מאלפים. אז המשך יבוא, ובינתיים הנה הסיפור כולל שיחת המבוא בין הרוזן ויועצו:*

דיוקן המחבר, דון חואן מנואל

משל XXXII: מה שארע למלך אחד עם הפרחחים שארגו את הבד

מאת: חואן מנואל, מתוך: הרוזן לוקנור, תרגם: אביעד אליה

בפעם אחרת דיבר הרוזן לוּקָנוֹר לפַּטרונְיוֹ, יועצו, וכך אמר לו:

"פטרוניו, בא אליי אדם ודיבר אתי על מעשה גדול ורמז לי כי יצמח לי רווח גדול ממנו; אך הזהיר אותי פן יידעו על כך הכל, והפציר בי שאבטח בו; וכל כך ביקש לשכנע אותי שאשמור את הדבר בסוד, עד שאמר שאם אגלה אותו לכל, אחוזתי כולה ואפילו חיי יהיו נתונים בסכנה גדולה. וכיוון שאני יודע שאף אדם לא יוכל לומר לך דבר מה שלא תבין האם הוא לטוב או שמא דבר מרמה, אני מבקש בך שתאמר לי מה אתה חושב על כך".

"האדון הרוזן לוקנור", פטרוניו אמר, "כדי שתבין איך עליך לנהוג בזאת, משפנית לעזרתי, טוב יהיה בעיניי אם תשקול את מה שעוללו למלך אחד שלושה נוכלים שבאו אליו."

הרוזן שאל אותו מה היה המעשה.

"האדון הרוזן", פטרוניו אמר, "שלושה נוכלים באו אל מלך אחד ואמרו לו שהם אוּמנים מומחים באריגת בדים, ובמיוחד הם מתמחים באריגת בד שכל מי שהוא אכן בנו של האדם שאומרים שהוא אביו, יראה אותו. אך מי שאיננו בנו של האב שהיה לו, ושהאנשים אומרים שהוא אביו, לא יראה את הבד.

נשא הדבר חן בעיני המלך, שסבר כי בעזרת הבד יוכל לדעת אילו מנתיניו הם בניהם של מי שנחשבים לאבותיהם ואילו מהם אינם כאלה. הוא חשב שכך גם יוכל להגדיל את הונו, שכן המוּרים אינם יורשים דבר מאביהם אם אינם באמת בניו.

ומשום כך הורה לתת להם ארמון שבו יארגו את הבד ההוא.

והם אמרו לו שאינם רוצים לשגות במלאכתם, ומשום כך הם מבקשים שיורה לסגור את דלתות הארמון ההוא עד שתושלם אריגת הבד. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך. הם נטלו עמם זהב רב, כסף ומשי ושלל חפצי חן, לארוג מהם את האריג, נכנסו אל הארמון ההוא ושם הסתגרו.

הם התקינו את נוליהם וממעשיהם עלה כי הם עוסקים באריגת הבד כל היום כולו .בתום כמה ימים הלך אחד מהם אל המלך ואמר לו שהאריגה החלה ושהאריג הינו הדבר היפה ביותר בעולם; הוא סיפר למלך אילו צורות ואילו עיטורים הם החלו לרקום ואמר שאם חפץ המלך, יוכל לבוא ולראות את הבד, אך אל יכניס עמו פנימה אנשים אחרים. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך.

קודם לביקורו שלו, שלח את אחד ממשרתיו לראות את הבד, אך לא הכין אותו לצפוי לו.

כשראה המשרת את האוּמנים ושמע את מה שאמרו על אודות הבד, הוא לא העז לומר שאינו רואה דבר. כששב אל המלך, אמר לו שראה את האריג. אחר שלח המלך אדם אחר, שאמר לו גם הוא כך ממש. אחרי שכל מי ששלח המלך אמר לו כזאת, הלך המלך בעצמו לראות את האריג.

כשנכנס המלך אל הארמון הוא ראה את האוּמנים אורגים ואומרים: "זהו עיטור כזה, וזהו עניין  כזה, וזוהי צורה כזאת, וזהו צבע כזה". הם עמלו על איזה דבר, אך לא ארגו מאומה. כשראה המלך שהם אינם אורגים אך אומרים באיזה אופן עשוי הבד, שהוא אינו רואה את שראו האחרים, הוא חש כמי שעומד למות. מסתבר, חשב, שהוא אינו בנו של המלך שהיה אביו, ועל כן אין הוא רואה את הבד. והוא חשש שאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כתרו. לפיכך החל לשבח את הבד וללמוד מפי האוּמנים כיצד הם אורגים אותו.

ומאז ששב לביתו עם אנשיו, החל לדבר בשבחי הבד ולומר כמה טוב ומופלא הוא. דיבר על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, אבל לבו היה אכול ספקות. לאחר יומיים או שלושה שלח את שר החצר שגם באוזניו סיפר על נפלאותיו ועד כמה יוצא דופן הוא, לראות את הבד. שר החצר הלך.

הוא נכנס וראה את האוּמנים אורגים ומדברים על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, ומאחר ששמע מפי המלך כי הלה ראה את הבד, שהוא עצמו לא הצליח לראות, למד על כך שאיננו בנו של האב שגידל אותו, שהרי אינו רואה את הבד. והוא חשש שאם ייוודע הדבר, יאבד את כל כבודו. משכך, החל לשבח את הבד כפי ששיבחו המלך ואף למעלה מכך.

הוא שב אל המלך, אמר לו שראה את הבד וכי זהו האריג האציל ויקר הערך ביותר בעולם. רוחו של המלך נדכאה עוד יותר, שאם ראה שר החצר את הבד שהוא לא ראה, הרי שאין עוד ספק כי הוא אינו בנו של המלך שגידל אותו. מעתה הילל אף ביתר תוקף את אצילותו של הבד ואת מומחיותם של האומנים היודעים כך לאורגו.

למחרת שלח המלך אדם נוסף מאנשי חצרו, והלה, כמו המלך וכמו האחרים, שאל 'מה יש לומר עוד?' כך, באותה דרך ומתוך אותו חשש הוליכו שולל את המלך באי ביתו. איש לא העז להודות שלא ראה את הבד.

וכך היה המעשה, עד אשר קרב מועדו של חג גדול, והכל אמרו למלך כי עליו ללבוש את האריג.

האוּמנים הביאו עמם חבילות גדולות, הנתונות ביריעות בד כותנה, ומדבריהם עלה כי השלימו את אריגת הבד. הם שאלו את המלך מה הוא מבקש שיתפרו ממנו, והמלך אמר באילו בגדים חפץ, והם ערכו את מדידותיהם שלאחריהן יתפרו את בגדי המלך.

בבוא יום החג באו האוּמנים אל המלך עם בדיהם שארגו ותפרו, וממעשיהם ומדבריהם הוא למד כי עתה ילבישו אותו בבגדיו החדשים. וכך עשו, עד שהוא סבר שהוא לבוש, כי לא העז לומר שאינו רואה את הבד.

ולאחר שלבש את בגדיו היפים כל כך – כך שמע – רכב אל העיר. שיחק לו מזלו, והיה זה קיץ.

האנשים ראו אותו שכך הוא מגיע וידעו שמי שאינו רואה את הבד ההוא איננו בנו של האב שגידל אותו, וכל אחד חשש שהאחרים יראו את הבד שהוא אינו רואה, ושאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כבודו והכל יבוזו לו. לפיכך, טיפחו את הסוד השמור, שאיש לא העז לגלות. סוף דבר, שאיש שחור אחד שראה את סוסו של המלך ושלא היה לו דבר שהיה עלול לאבד, קרב אל המלך ואמר לו:

"אדוני, לי לא יזיק אם יסתבר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי, או של אדם אחר, ולכן, אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאתה מסתובב עירום."

המלך החל לגדף ואמר לאיש, שמשום שאינו בנו של האב שגידל אותו, הוא אינו רואה את הבגדים.

מעת שאמר האיש את שאמר, האחרים ששמעוהו אמרו זאת גם הם, וכך חזרו ואמרו עד שהמלך וכל האחרים לא חששו עוד מלהכיר באמת והבינו כי הנוכלים הוליכו אותם שולל. וכשנפנו לחפש אותם, לא מצאו, כי הללו הסתלקו ובידם שללם שקיבלו מידי המלך, כפי ששמעת.

ואתה, האדון הרוזן לוקנור, אם אומר לך האיש ההוא שלא תספר לאיש על אודות מה שהוא מספר לך, הייה סמוך ובטוח כי הוא מבקש לרמותך. עליך להבין שאין לו טעם לרצות בטובתך, שאין אלה שאתה חייב להם כמו אלה החיים אתך, שרבים אסירי תודה לך ולמעשיך, ועל כן יש להם טעם לדרוש בטובתך ולבקש את הגנתך.

הרוזן החשיב זאת לעצה טובה, נהג על פיה והדבר הסתיים בכי טוב. משראה דון חואן כי זהו לקח ראוי, כתב אותו בספר הזה, וחתם בשורות הבאות:

היועץ לך כזאת, הסתר מחברך דבר מה,
יותר משתי תאנים ממך ייטול הוא במרמה.

כתב יד של "הרוזן לוקנור"

*

* אביעד אליה הסכים שאעלה את התרגום לאינטרנט, ובו בזמן בקש להסתייג ממנו בעדינות. אני ממלאת את בקשתו בעל כורחי ובשולי (בימי התיאטרון שלי למדתי שלא מתחילים הצגה בהתנצלות).

Read Full Post »