Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שואה’

באוגוסט 1944 הצטרף אבי לבריגדה היהודית שזה עתה הוקמה. בפברואר 1945, חודש לפני שהושלמה תוכנית האימונים, התגשמה משאלתו להישלח לחזית. ב"תיק הבריגדה" שנמצא בין ניירותיו, התגלה בין השאר דף קרוע שכותרתו "דבר החטיבה". הדף לא נקרע מרוב יושן, הוא היה קרוע מראש. הטקסט שנכתב בגבולות הקרע הוא טיוטה חלקית וראשונית של נאום לקראת היציאה לחזית. לא ברור מי, אם בכלל, היה אמור לשאת את הדברים, הוא עצמו או איזה מפקד שנעזר בשירותיו. "הרצל הצעיר", זה היה, לפי עדותו של אבי, הכינוי שלו בבריגדה ש"נהגה בקורטוב של טוב לב לגלגני," כפי שהוא מסביר באוטוביוגרפיה שלו, ברגע של מודעות עצמית. "וכל כך למה? כי אני מתמיד התייחסתי לאידאלים בכלל, ולציונות בפרט, ברצינות תהומית".

"כל דבר הוא פורטרט וכל דבר הוא אוטוביוגרפיה, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט. כל שכן "דבר החטיבה" שנכתב ברגע מכונן. זה נפתח בפאתוס אמיתי של רגשות שעוד לא נקרשו לססמאות (אני מדמיינת את זה נלחש או ממולמל באפלה, לא ננאם בראש חוצות). הנה כמה פסקאות מן הפתיחה:

… בשלביה האחרונים של המלחמה נתגשמה שאיפת חיָלנו לפגישה פנים אל פנים עם האויב. נרכשה לו זכותנו לחטיבה לאומית בשמה היהודי המפורש, סמלה ודגלה, נוצר יסוד לצבא עברי נוקם ומשחר

אנו רואים את עצמנו כשליחי עָם שהובל לטבח, נושאי הנקמה בצלב-הקרס, סמל ההשמדה של עמנו והעריצות בעולם – הרוצים לנתֵץ את כוחו על אדמתו.

אנו הולכים בעקבות הרצח האיום מכל איום והנורא מכל נורא. בשמם של הנרצחים הננו נכנסים לחפירות, למען האודים הניצולים הננו אוזרים כוח, לפגישה זו הננו צמאים.      

אנו מביאים להם את בשורת הנקמה: בשורת השחרור והגאולה, נקמת הצלה של חיי יהודים, נקמת העצמאות העברית במולדת, חיי חרות ועבודה לשארית דור כליָה.

וזה מידלדל בהדרגה להטפה וגווע ב: 

מצפון האומה לא יסלח לנוער היהודי את העדרו במערכה בשעה שהוכרה זכותנו להלחם עם האויב.

כשהסתיימה המלחמה הצטוו חיילי הבריגדה לחזור ארצה. אבי נשאר באירופה בזהות בדויה (כפיל נשלח ארצה במקומו כדי שלא ייחשב עריק), לאסוף ילדים יהודים ממנזרים ומחבואים ולהעלות ארצה את שארית הפליטה. הוא למד יידיש (ושלל שירי גטו) מן הפרטיזנים של אבא קובנר, והתחבר באחת למורשת היהודית הגלותית. אבי, שגדל כצבר במשפחה חילונית, מעולם לא אמר פגשתי איש נחמד, אלא פגשתי גוי נחמד או יהודי נחמד, גם כשזה היה מובן מאליו, נניח מישהו שהכרנו, הוא היה אומר, כן, הוא יהודי נחמד מאד. לא סבלתי את ההפרדה המשונה בין יהודים לגויים, את הערנות הגבוהה שלו לאנטישמיות שבצבצה ברגעים לא צפויים; אם נדרש נניח, נגר לביצוע איזו עבודה, הוא היה מעיר, שלנו היהודים, אין מזל עם נגרים, ברמיזה ליוסף אבי ישוע. רק עכשיו, כשאני כותבת, אני מבינה עד כמה זה נטוע ומוביל אל המפגש עם שורדי השואה שנחרט עמוק בנפשו.

*

ב-2018 יצא לאור ספרו של המשורר אלכס בן ארי, "התקווה 69", שבו הוא מחליף את כל אחד משמות העצם בהימנון הלאומי בשם העצם שנמצא מקום אחד אחריו במילון, ובפעם הבאה – שני מקומות אחריו במילון, וכך הלאה. "התוצאה היא 69 גרסאות מוזרות, מצחיקות, מאירות עיניים ומפתיעות. טקסטים שהם עמוקים וחתרניים דווקא משום שמי שחיבר אותם אינו אדם אלא ספר – המילון". (מתוך דף הספר)

אף שאהבתי את הספר והיה לי מה להגיד עליו, אמרתי לאלכס שלא אכתוב, כי לכתוב על התקווה ככה, זה פוסט-מורטם בשבילי, ויתור סופי על מדינת ישראל, ואני עדיין לא שם. האופטימיות המולדת שלי, איזו אמונה משונה באדם (שנאחזת למשל בטקסט הזיכרון הישראלי-פלסטיני) עדיין ממאנת לסגור את הדלת. אלכס הופתע מן הנימוק, הוא הרי כתב את הספר כדי להתקרב להמנון… התמימות שלו הצחיקה אותי והכמירה את ליבי. הוא כלל לא הבין איך יגיב על הספר מי ש"התקווה" זורמת בעורקיו.

הוא לא גדל כמוני בבית ציוני אידיאולוגי. בכל פעם שאמי היתה פותחת את דלת הבית, אחותי היתה קופצת ושואלת, לאן? והתשובה היתה תמיד אחת: לארץ ישראל. במשך שנה שלמה היא למדה בגמנסיה את ספרו של פיירברג "לאן?" זאת השאלה שיהודי הגולה שאלו את עצמם, והתשובה: לארץ ישראל, הפכה אצלה להתניה פבלובית. למשפחת אמי היו שורשים עמוקים בארץ (אני דור שביעי), והציונות שלהם היתה לפיכך, עמוקה ואגבית בו-בזמן. הציונות של סבתא ציפורה אמנם קיבלה רוח גבית ממפגש עם ז'בוטינסקי, בעוד שסבא גדליה היה מעט מסויג; פלישת יהודים לבתים שננטשו על ידי ערבים סתרה את הקוד הפנימי שלו. ואף על פי כן, הוא חגג כמו כל בני משפחתו, את נר חמישי של חנוכה, היום שבּו שבו ארצה מן הגירוש לדמשק. 

הוריו של אבי לעומת זאת, עלו מגלות של פרעות. אבי חשב שהם גדלו בפרוורי קישינב, כלומר נחשפו לפרעות של "על השחיטה" וב"עיר ההריגה". על פי הגרסה המדויקת יותר של בת דודו נמלטו סבו וסבתו וחמשת ילדיהם מפרעות בפולין והשתקעו בבלץ, כמאה ועשרים קילומטרים צפונית-מערבית לקישינב. כך או כך יש פרעות בסיפור ויש סבא רבא מיתולוגי שהיה פעיל בהגנה היהודית. לסבתי מצד אבי לא היה ראש לססמאות וגם געגועיה למרחבי ברית המועצות, בצבצו מדי פעם, כמו חולצה שמשתחררת מהמכנסיים. אבל בבית סבי ואישתו השנייה, הציונות היתה אתוס ופולחן, מיזוג אולטימטיבי של גבורה, קורבנוּת וארץ ישראל. בסוף כל יום הולדת של סבי מצד אבי, היו הגברים במשפחה (חבורת הברושים כמו שאחותי כינתה אותם פעם, בגלל הגבהים שאליהם התנשאו, בייחוד כשהיינו קטנות) נעמדים במעגל ושרים את "לא נזוז מפה", שיר שנפתח בסדרה אינסופית של לאווים: "לא, לא, לא, לא, לא, לא…" (בזמרשת כתוב X33 אבל אני משוכנעת שהיו יותר, תמיד היה מישהו שהתבלבל בספירה וכולם נשאבו אל הלופ), וההמשך: "לא נזוז מפה./ כל אויבנו ומשנאינו,/ הם יילכו מפה./ רק אנחנו, עם קשה-עורף,/ לא, לא לא לא… וגו'.

ביצוע של בת עמי זימרי מרדיו זמרשת (בשינויים קלים. ועדיין)

בערוב ימיו, כששאלתי את אבי על ילדותו, הוא תיכף אמר, "אני רק זוכר שהייתי חושב איך העם הקטן הזה, מה הוא עשה ובנה… כן, אני זוכר שזאת היתה מין מנטרה שחזרתי עליה בכל מיני צורות." הציונות היתה מקור של עוצמה ותקווה בשבילו. את אמרותיו של הרצל, "אם תרצו אין זו אגדה" ו"כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות," הוא נצר כמו פתק מרופא, מאיזו סמכות עליונה, שגם הוא, הקטן, הנידח והפגוע, יגדל ויגשים את חלומותיו. הלאומיות שלו היתה שעטנז של להט אוטופי וחרדה קיומית, יידישקייט, סימני קריאה, ותשוקה חסמב"אית לצפנים, משחק והרפתקה.

כשמלאו לו שלוש-עשרה שנים הוא קבל אקדח במתנה. כל המשפחה התכנסה סביב השולחן שעליו הונח האקדח, שטאייר אוסטרי גדול וכבד, והאזינה לנאום שבו הנחיל לו אביו את "תמצית ערכי המשפחה והלאום" (מצוטט מהאוטוביוגרפיה של אבי). זו היתה חגיגת הבר מצווה שלו.

אין פלא שיזם אם כן, את הקראת מגילת העצמאות בסוף ארוחות השבת שלנו. כל שבוע הייתי קוראת פיסקה ואבי היה מפרט ומפרש אותה. היוזמה גוועה בסופו של דבר, כמו יוזמות חינוכיות אחרות שלו אבל המהות נותרה: אבהות היתה בשבילו הנחלת ערכים, וזאת לא היתה סתם פראזה אלא פרקטיקה חינוכית שנועדה להזריק את השקפת עולמו לתוך הלב ולבער כל סטייה.

בכיתה ב' הנוראה התחלתי לחלום שאני נשאבת לתוך בתים ומוסדות עלומים או מורחפת לתוך מרפסות על ידי מכשפה שזוממת לרוקן את ראשי ולמלא אותו בכרוב. ההשראה המיידית לסיוט היתה הגמד חוטם אבל לקח לי שנים להשתחרר מן הפחד להימחק. התוצאה המובהקת והמעט אירונית של המכבש החינוכי שהופעל עלי היא סלידה גמורה מאידאולוגיות, חיסון מוחלט מהבטחותיהן, מעוורונן לילדה החד-פעמית שאותה הן מנסות לדחוס או לחתוך על פי תבניתן ולא שמות לב שהיא מדממת. ובו בזמן קלטתי, לא רק שכלית, את המקום העמוק בנפש שהציונות יכולה לתפוס.  

*

מדי כמה זמן מתחוללת מהומה כשמישהו מסתייג ממילות "התקווה" ומסרב לשיר או לעמוד דום, אבל כל היוזמות לשינוי (הבולטת שבהן מצד שמאל היא ההצעה להחליף אותו בשירו של טשרניחובסקי שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי כדי לשתף את כלל האזרחים) כשלו. כי כפי שמסביר המלך לנסיך הקטן, אפשר לתת רק פקודות הגיוניות, וזה פשוט לא מציאותי.

לפני כחמש שנים, בעיצומה של המהומה התורנית, עלה בדעתי שאפשר פשוט להוסיף בית לתקווה (השיר המקורי של נפתלי הרץ אימבר הוא בן 9 בתים), שמי שרוצה פשוט ימשיך לשיר אותו אחרי הפזמון. לא בית שמוחק או מבזה את המילים המקוריות אלא מוסיף עוד שכבה. ואפילו כתבתי אותו, אבל לא עשיתי עם זה כלום, ובינתיים גברו הקיטוב והשנאה, ואפילו המעט הזה נשמע לי בלתי אפשרי.

*

הנה צד א' מתוך "דבר החטיבה". אחותי ואני נשמח להעביר אותו למוזיאון הבריגדה או לכל ארכיון היסטורי רלוונטי.  

*

עוד באותם עניינים

הכחול הרביעי (על דגל ישראל)

פוסט ליום השואה (הקורבנות כגבורה)

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

פוליאנה ואני

מה יותר גרוע, חוק הלאום או חוק הנאמנות בתרבות?

דימוי שרודף אותי

על חרוזים אדומים של פניה ברגשטיין

סיפור על אדמה וחושך (הסיפור הזוועתי מהמקראה)

Read Full Post »

חנה גוטמן היתה דודתו של אהוב לבי.

כלומר, היא לא הספיקה להיות.

את המכתב המלבב הזה היא כתבה לאחיה הגדול שעלה ארצה לבדו.

היא היתה בת שתים עשרה בערך (ט"ו טבת, תרצ"ט = ה4 בפברואר 1939).

ארבע שנים לאחר מכן היא נרצחה במיידנק.

דף עד שמילא אליעזר גולן על אחותו, ביד ושם

גם על השואה

חמסין באושוויץ

דיוקן עצמי עם פרפר

הצמידים של שירי לנטון

סיפור ליום השואה

כמה הערות על "נוטות החסד" (או – זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני)

אילנה והליצן (פניה ברגשטיין)

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון

היטלר מתנצל

*

קשור גם – על מות הילדה

*

Read Full Post »

"מפגשים אינטימיים עם אקס חמותי החורגת," כך מגדירה נעמי יואלי את המופע החדש שיצרה. אקס החמות החורגת ("הגדרה מדעית", היא מדגישה) היא אגי יואלי, פסלת, בשלנית ומספרת סיפורים "שאת חלקם אסור לקחת ברצינות, ואת חלקם אסור לספר."

ובעצם לא סיפורים אלא שוואנקים; "שוואנק זו מין אנקדוטה משעשעת, אבל שקרתה לך. השתתפות אישית חובה," מסבירה אגי, ובהזדמנות אחרת היא מוסיפה:

"אני חושבת שאחד הדברים שהחזיקו אותי בחיים זה שהכל בעצם – חוץ ממה שקרה וקורה וקשור למוות ולעינויים – הכל די מצחיק ביסודו."

והמשפט הזה כמו אוצר בתוכו את רוח ההצגה, כולל המשקולת באמצע. וזו חתיכת משקולת, השוֹאה שנמצאת כל הזמן בזווית העין, משתקפת בשוואנקים בעקיפין כמו שמדוזה השתקפה במגן של פרסאוס, כי המבט הישיר מאַבֵּן.

הפוסט הזה יעסוק בשתיים מן הבחירות שעשתה נעמי יואלי ב"אקס חמותי החורגת", וגם ב-מה זאת אמנות, לפחות בשבילי.

זו הצגה חדשה-חדשה ולכן קימצתי מאד בספוילרים, ועדיין, מי שרוצה להיות דף טרי וחלק מוטב שידחה את הקריאה.

*

1. אושפיזין

השוואנקים מחולקים לחמש קבוצות: ילדוּת, חתונה, מסעות, אמנות, ודברים שאסור לספר. נעמי מספרת אותם לחמישה מתנדבים שהיא מארחת סביב השולחן, אחד לכל קבוצת סיפורים. היא עצמה מגלמת את אקס חמותה החורגת; היא לא מתחפשת לאגי יואלי וגם לא מחקה אותה (אף שהיא מדברת בניגון ובמבטא שלה) אלא משמשת כעין מדיום לדמותה, ולא משנה שאגי לגמרי בחיים, ואפילו – כמו שקרה בהצגת הבכורה – נוכחת באולם.

כששאלתי את נעמי, למה היא בעצם זקוקה לָאורחים, היא אמרה שהאורח תופס את מקומה שלה, ומשחרר אותה להיות אגי (נימוק די מאגי). וכששאלתי למה שקהל לא יתפוס את מקומה, היא אמרה שאלה סיפורים אינטימיים, הקהל גדול מדי.

תיאטרון האורחים מנסה לשחזר את הנסיבות שבהן שמעה את הסיפורים מאקס חמותה החורגת, שעמה היא נפגשת כל שבת בבוקר לכוס קפה ועוגה ושוואנקים כבר יותר מארבעים שנה. לשחזר עד גבול מסוים, כי המתנדב שתופס את מקומה של נעמי לא "למד את תפקידה", הוא חופשי להגיב לסיפורים כאוות נפשו ואישיותו.

השחקן כריסטופר ווקן סיפר פעם בראיון, שבכל פעם שהוא מקבל לידיו תסריט או מחזה חדש – הוא מוחק את כל הטקסטים של בני שיחו. הפעולה הזאת (שיש לה אגב גם היבט מאגי על גבול הוודו – ווקן כאילו מוחק את "יריביו" ומנכס את הסצנה לעצמו) מכניסה ממד של ספונטניות למשחק. ווקן לא "יודע" מה השחקנים האחרים יגידו, הוא חייב להקשיב להם באמת, כמו בחיים.

מתוך

נעמי (כלומר אגי) יואלי מארחת, מתוך "אקס חמותי החורגת", צילם אורי רובינשטיין

ובחזרה ל"אקס חמותי החורגת" – כל אורח מכניס אלמנט בלתי ידוע להצגה ומוסיף לה קבין של מיצג, מתח של אמנות חיה, פיסת חיים אמיתית שלא נכללה בחזרות ובמחזה הכתוב. זה תובע מנעמי דריכות מיוחדת. היא לא יכולה פשוט לדקלם את הטקסט שלה, היא חייבת להקשיב לאורח. וזה מצריך אומץ גדול, כי המתנדב יכול להיות ניטרלי יחסית ואפילו להקפיץ את הסיפורים, אבל הוא עלול גם לגרום לתאונת שרשרת שתדרדר את כל ההצגה.

כל מי שעלה אי פעם על במה נוכח שאין אדם יורד פעמיים לאותו נהר. בניגוד לקולנוע, שכל מה שמתרחש בו נקבע מראש, תיאטרון הוא מדיום חד פעמי ורגיש שניזון מהאנרגיות של הקהל. כל הצגה שונה מחברתה. כשנעמי מעלה את הקהל לבמה והופכת אותו לדמות, היא מציפה את האיכות הזאת ומעלה אותה בחזקה. וזו הסיבה הראשונה שכדאי לראות את "אקס חמותי החורגת" יותר מפעם אחת.

*

2. גיאולוגיה (או הנדלזץ ואני)

בשולחן העגול יש חמש מגירות, אחת לכל קבוצת שוואנקים מצחיקים עם תחתית כפולה. סדר הסיפורים אינו קבוע מראש אלא מוגרל על ידי האורחים. איך זה קורה? לוח השולחן הוא מעין רולטה. כל אורח מסחרר אותה עד שהיא עוצרת על מגירה מסוימת. ואז הוא מתיישב מולה ומוציא את מה שיש בתוכה (אף מילה על התכולה, בשם תענית הספוילרים), ונעמי, כלומר אגי, מתחילה לספר.

מתוך

מתוך "אקס חמותי החורגת". ברקע מוקרן החלון האמיתי של אגי יואלי. עיצוב, הדס עפרת, תאורה וצילום, אורי רובינשטיין

כששאלתי את נעמי למה בחרה בהגרלה, היא אמרה שניסתה לשמור על האי-סדר שבו שמעה את הסיפורים. זה לא שאגי הרצתה לה את תולדות חייה מלידה עד זקנה. השוואנקים נמסרו ברצף אקראי, תוך כדי שיחה.

ברמה המימטית (מחקה מציאות) זה ניסיון לשחזר באמצעים תיאטרליים את הרצף האקראי של השיחה.

אבל כל סיפור חיים, ועל אחת כמה וכמה של ניצולי שואה – ואי אפשר להתחמק מהשואה, הנוכחת-נפקדת של המופע – מציף את המתח בין תכנון למקרה, שלא לומר גורל (לסבתא שלי היה פתגם כזה ביידיש, שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף… וישנו גם הפתגם האחר, שהאדם חושב ואלוהים צוחק).

ברמה הסימבולית, רולטת המגירות של "אקס חמותי החורגת" מסמלת את "מוסיקת המקרה", את השליטה המוגבלת בפניות החדות של החיים.

וישנה גם רמה שלישית, ארס פואטית.

זה קשור ל"פאבולה" ו"סוז'ט", צמד מושגים שימושיים מתורת הספרות: הפאבולה היא העלילה כפי שקרתה בסדר כרונולוגי, הס'וזט הוא הסדר שבו הסופר בוחר למסור את הדברים. זה לא סתם עניין טכני או פורמליסטי. לסדר יש השלכות רטוריות ואתיות, הוא יכול לשנות את החוויה וגם את משמעות הסיפור. זה מוחצן במיוחד בסיפורים בלשיים או בסיפורי פואנטה (וגם בסרטים של טרנטינו, אם כבר מדברים על זה. טרנטינו הוא הווירטואוז הגדול של הסוז'ט בימים אלה, ולא רק בהם), אבל זה קיים ברמה זו או אחרת, כמעט בכל טקסט.

אני זוכרת ראיון שקראתי לפני שנים עם שני כוכבי כדורגל צעירים מן הפריפריה על סף פריצה. הם לא הפסיקו לדבר על "הקריירה" ו"הכסף הגדול". ואז רגע לפני הסוף, המראיין שאל אותם, מה הדבר הראשון שהם עומדים לעשות בכסף הגדול, ושניהם ענו אותה תשובה: לסדר את האמא (במובן לקנות לה דירה וכולי). וזה היה כל כך מפתיע ונוגע ללב אחרי החגיגה הקרה של הביג מאני. כמעט סיפור פואנטה. ורק תארו לכם מה היה קורה, אילו היו טוענים מהתחלה שהם בעסק רק בשביל האמא, כמה מהר האמירה היתה נבלעת בהיקסמות מהכסף, והאותנטיות היתה נשחקת ומקבלת טעם לוואי של יפיוף.

ובחזרה לנעמי יואלי: הסוז'ט של "אקס חמותי החורגת" משתנה בכל הצגה על פי רולטת המגירות. בכל פעם נוצר נרטיב חדש עם הקשרים ודגשים שונים. ברמה הזאת "אקס חמותי החורגת" היא אוונגרד, מופע נסייני, תרגיל חי בפואטיקה.

*

יצא לי פעם לראות את קפה מילר בחברת נעמי יואלי. ואני זוכרת את ההתרגשות שלה מ"הרגש והמתמטיקה", את ההשתאות מן היכולת של פינה באוש להיות בפנים ובחוץ, ליצור מופע שהוא לגמרי רגשי ובו בזמן מופשט ומתמטי ונסייני. אני חושבת שנעמי השיגה את זה בדרכה, ב"אקס חמותי החורגת". אני חושבת שזה מסביר איך מצאתי את עצמי להפתעתי, בצד של מיכאל הנדלזלץ. "אני ממש שיפשפתי את עיני" כמו שכתבה נעמי שמר, אבל נראה שכל אחד מאיתנו פשוט נענה לדברים אחרים. הוא קיבל את מנת התיאטרון שלו, ואני את הנסיינות שלי, את המתח בין הרמות השונות, את הרב-משמעות.

*

אגי יואלי בסטודיו

אגי יואלי בסטודיו. מן האתר של האמנית

ולסיום, שוואנק של אגי יואלי על קץ הילדות:

למשפחה היו כרמים … ושמה בכרמים, אני עם גבי אחי, תפסנו חרגולים. היו המון חרגולים, שמנו אותם בקופסאות גפרורים, ורצינו ללמד אותם לחיות כמו בני אדם. ואני עשיתי להם כלים פצפונים מחימר וגם קומקום למים מחימר, וחשבתי: זה כיף לא נורמלי לעשות את הדברים האלה מחימר. וזו היתה הפעם הראשונה שחשבתי שלא כדאי להיות רקדנית אלא לעשות לחרגולים כלים.

והילדות שלי נגמרה בנקודה מאד מוזרה … אני רציתי לעשות לחרגול כף. ואמרתי לגבי: את הכף הגדולה אני אעשה מחימר. ואז, כשהתחלתי לעשות את זה, פתאום שנינו התחלנו להתגלגל מצחוק – ובאותו רגע נגמרה הילדות; פתאום התעוררנו מהילדות ונתנו לכל החרגולים ללכת. עד אז עוד האמנו שנלמד אותם לבשל…

(מתוך "אקס חמותי החורגת")

*

גילוי נאות ומכופל

לא רק שנעמי יואלי היא חברה יקרה, אני ממלאת כבר שנים את תפקיד "העין השלישית" שלה, משהו בין וזיר לתומכת לֵידה, לקיר אנושי שאפשר לזרוק עליו רעיונות כדי לראות איך הם חוזרים.

ועם זאת, התובנות של הפוסט הזה לא נולדו ביחד עם ההצגה אלא בדיעבד.

*

עוד באותם עניינים

ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן – עבודת כיתה" של נעמי יואלי

"כל אחד תופס איבר אחר" (ג'וטו ונעמי יואלי)

בנלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל (אלופת שוואנקים בפני עצמה)

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

*

ובלי שום קשר אבל משמח – נפתחה ההרשמה

לחממת האמנים החמישית של הקרון!

שנת הלימודים 2015-2016

*

Read Full Post »

כמה הערות (מלאות ספוילרים) על הספר הקסום והעדין, המסתורי והמלא נפש שכתבה ואיירה נעמה בנזימן.

וכך זה נפתח:

אמיליה כבר לא קטנטונת.
אמיליה גדולה כל כך שעכשיו היא בגן של גדולים.
היום היא רוצה להיכנס לבד לגן.
היא לוקחת את ארנבי
ואומרת ביי לאמא.
בלי בעיות ובלי עניינים.

אלא שכדי להיכנס לגן צריך לעבור על פני המטאטא המפחיד השעון אל הקיר. אמיליה אוזרת אומץ (כמו בר כוכבא בשעתו), וקופצת על גבו של האריה ורוכבת אל תוך העולם המסתורי שמתחת לגן. בסוף המסע היא מרגישה קצת בודדה וחוזרת למציאות ולגן שבו מצפה לה דנה חברתה. הן משחקות ביחד במשפחה, ואמיליה הקטנטונת שותה את התה-קפה הנפלא שמכינה לה אמא-דנה.

*

כניסה ויציאה

"ים החורים" מתוך סרטם של הביטלס "צוללת צהובה"

רינגו לוקח חור מ"ים החורים" של "צוללת צהובה" (לחצו להגדלה) מתחת הטקסט מתוך הסרט.

"Where are we?" Paul asked. "It looks like a Sea of Holes!"
"Or a holy sea!" George quipped. "Where's the exit gone?"
"Let's get searching, fellas," Paul took charge. "Look for a hole that says Way Out, man."
"There's a hole in my pocket," Ringo puzzled. "Maybe that's the way out!"

לא במקרה נזכרתי בהערה המופלאה של רינגו, "יש לי חור בכיס, אולי זאת היציאה…"

הפתח לעולם הדמיוני של אמיליה נמצא בכניסה לגן; זו ספק שלולית, ספק שטיחון לניגוב רגליים, ספק מכסה של ביוב – אף אחד וכולם ביחד – שמחליק פתאום באורח פלא ופוער פתח לעולם תחתון (תת מודע). בכלל יש משהו מן הרוח הפנטסטית של צוללת צהובה במסע הקסם המסתורי של אמיליה. וזו אינה היצירה היחידה המוטמעת בספר.

ב"מוטמעת" אני לא מתכוונת לקריצות הנהוגות כיום בכל סרט אנימציה שמכבד את עצמו. ואפילו לא לאלוזיות מן השורה, אלא למטען תרבותי-נפשי שמזין ומְחַיֶה את המילים והציורים. אני לא יודעת כמה מזה מכוון; אינטואיציה שזורמת לא זקוקה לפיגומי המוּדעוּת.

ואולי זאת אני שמשליכה את המטען שלי על אמיליה, וגם זה בסדר, זה חלק מהטלפון השבור שבו סופרת ומאיירת מטמינה את אוצרותיה שלה והקורא חופר ומוצא אוצרות מִשלו.

*

פרחי ענק

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

פרחי ענק מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי הענק שצומחים ליד הגן של אמיליה (ראו תמונה למעלה) צומחים גם בעולם הפנימי, רק הפוך. מתוך "אמיליה", כתבה ואיירה נעמה בנזימן

פרחי הענק צומחים גם בעולם הפנימי, רק הפוך. מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי ענק מתוך "מילי היקרה" מאת וילהלם גרים, אייר מוריס סנדק (פרט).

פרחי ענק מתוך "מילי היקרה" מאת וילהלם גרים, אייר מוריס סנדק (פרט).

קחו למשל את פרחי הענק של "אמיליה", הם הזכירו לי את מילי היקרה, סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה, כפי שמתברר בסוף הסיפור. " אמיליה היקרה" אוייר להפליא על ידי מוריס סנדק, שהקנה לו בעדינות ובנחישות רבה – נופך שואתי. אם תלחצו על האיור הבא להגדלה, תבחינו במגן דוד על המצבות היהודיות…

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה

אמיליה ודנה

אמיליה ודנה

*
רוכבות על אריות
ומי שהמיש-מש הזה של יערות וילהלם גרים והשואה עם תעלת ביוב פלאית של התת מודע נשמע לו מוגזם, יכול להסתפק בפרחי הענק של לואיס קרול.

פרחי ענק, מתוך הגרסה של טים ברטון לאליס בארץ הפלאות

פרחי ענק, מתוך הגרסה של טים ברטון לאליס בארץ הפלאות

אליס-עליסה היא קישור כמעט מתבקש. לא רק שירדה דרך מחילה משלה לעולם דמיוני (עם ארנב), גם גודלה של עליסה גמיש; גם היא כמו אמיליה לפעמים קטנה ולפעמים גדולה. אצל אמיליה אגב, הכפילות מתחילה כבר בראש; מצד אחד שערה מזכיר את רעמת האריה (הגדול) ומצד שני היא חובשת משושי חיפושית (קטנה).

בתמונות למטה – שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות: מסיבת התה של אמיליה עם הארנב והאריה בים הדמיון, ואחריה מסיבת התה של עליסה עם הארנב והכובען המשוגע (אייר ג'ון טניאל), ולבסוף מסיבת התה-קפה של אמיליה עם ארנבי, דנה והמטאטא.

שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות

שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות

האריה-מטאטא של אמיליה אגב, מזכיר דווקא את האריה הפחדן שחובר לדורותִי – עוד ילדה שיוצאת למסע פנטסטי, בארץ עוץ. זאת לא רק ההבעה הקצת נעבעכית, אלא גם ציצת התסרוקת  שמשוכפלת על ידי ציצת האריה-מטאטא.

מימין, האריה מכריכת הקוסם מארץ עוץ, משמאל האריה של אמיליה

מימין, האריה מכריכת הקוסם מארץ עוץ. משמאל, האריה-מטאטא של אמיליה.

מימין, דורותי רוכבת על האריה, משמאל אמיליה רוכבת על האריה

רוכבות על אריות: מימין דורותי, משמאל אמיליה

נעמה בנזימן עצמה ציינה את קרשינדו של דבורה עומר כהשראה, ואפשר היה להמשיך במשחק הזה לולא היה בו משהו מייבש ומפורר. הקסם הגדול של הספר הוא באופן שבו הכול מותך וחי וזורם ופנימי. כל מילה משנה את התמונה, כמו בחלום. למשל בדף אחד כתוב "היא רוכבת בלחש, דרך רוח נוצצת ודרך מים" והכל אמנם תכול כמים, ובדף הבא כתוב המשך המשפט: "בצבע זהב" (כלומר המים היו בצבע זהב) והכול נהיה צהוב. העולם הפנימי שופע חיוּת ולב. לא סתם יש לאמיליה לב על השמלה.

הלב בחוץ

הלב בחוץ

קרקע הפנטסיה מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (ישר לתוך הנפש)

היום שבין חמישי לשישי, שקוראים לו גם "יום שום דבר". קרקעית המסע של "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (איור מופלא במיוחד, ישר לתוך הווריד של הנפש)

*
הרפתקה במדבר

"אמיליה" הזכיר לי קצת את ספרם היפה של אינגֶר ולָסֶה סנדברג אנחנו עושים מדבר שגם הוא יצא בשעתו בעם עובד ואזל מזמן. הספר נפתח בשני ילדים ששופכים חול על רצפת הגן. הגננת שולחת אותם להחזיר את החול לחצר, והם מחליטים לשחק במדבר, בארגז החול. בסופה של הרפתקה ארוכה ומגוונת מצלצל הטלפון במדבר: הגננת מזמינה אותם לחזור לגן, ואז בבבת אחת, במין זום אאוט, חוזרת התמונה למציאות האוביקטיבית, כלומר ללונג שוט של חצר הגן שבה זרועים הצעצועים והאביזרים שהזינו את ההרפתקה.

מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". (לחצו להגדלה ולקריאה)

מדבר בארגז החול. מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". (לחצו להגדלה ולקריאה)

בחזרה למציאות מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". לחצו להגדלה

החזרה למציאות, מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". לחצו להגדלה.

גם ב"אמיליה" נחשפים בהדרגה "גרגרי החול" של המציאות שעליהם נקרשו פניני הפנטסיה, אבל העמימות לא מתפזרת עד הסוף. המציאות נותרת נזילה וחצי פנימית. לשטיח שאיוריו שימשו השראה ליצורי הפנטזיה –  אין גודל יציב. הצעצועים שהשתרבבו לפנטסיה חוזרים אמנם למקומם בגן ובחצר, אבל קחו למשל את הכדור המונח בתמימות על השטיח. בתחילת הספר הוא היה בכלל ליד קיר צדדי, ופתאום הוא התגלגל אל הפתח וכמו מזמין את אמיליה אל תוך הגן. (אם תגדילו את האיור שאחרי, תראו את התנועה שלו בדרך לשטיח).

תקריב של שטיח הגן (פרט) מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

תקריב של שטיח הגן (פרט) מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן. הכדור שהיה קודם ליד הקיר הצדדי מתגלגל ומוביל לתוך הגן. לחצו להגדלה.

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן. הכדור שהיה קודם ליד הקיר הצדדי מתגלגל ומוביל לתוך הגן. לחצו להגדלה.

ובשורה התחתונה, בעוד "אנחנו עושים מדבר" הוא מעין חידת בלשית שמזמינה את הקורא לגזור מכל "ראָיה מציאותית" את עברה הפנטסטי, "אמיליה" הוא זרם תודעה לילדים, משתנה כל הזמן, שופע דמיון עדין ומסתורי שרוטט מאומץ ומפחד.

וקסם אחרון לסיום: כתב העת האינטרנטי הפנקס, ערך ראיון עם נעמה בנזימן שבו הראתה איך שלושת איורי המסע מתלכדים (בסודיות) למעמקים אחד:

 מתוך "אמיליה", קסמה נעמה בנזימן

מתוך "אמיליה", קסמה נעמה בנזימן

*

עוד על ספרים ואיורים

על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

מר גוזמאי וירמי פנקוס

איור וכוריאוגרפיה (על תום זיידמן פרויד)

על גור חתול אדם ארוך שיער

על איורי הנסיך הקטן

מה לעזאזל קורה שם, באיורים לשמוליקיפוד?

ועוד ועוד

Read Full Post »

לפני כמה חודשים קראתי על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה.

בקיצור גדול למי שפספס: מסתבר שאתגר קרת (סופר עם שורשים פולניים ומשפחה שנרצחה בשואה) פופולרי מאד בפולין. ארכיטקט בשם Jakub Szczęsny בנה לו בית ברווח בין שני בתים, שהוא גם במקרה או שלא – הרווח בין הגטו הקטן לגטו הגדול. זהו הבית הצר בעולם. מימדיו משתנים מכתבה לכתבה, אולי בגלל ההפרש בין הברוטו לנטו. על פי מגזין de-zeen רוחבו 72 סמ בנקודה הצרה ביותר ו122 בנקודה הרחבה ביותר.

.

כך נראה הרווח שבו נבנה הבית

ברווח בין שני הבתים

*

בפעם הראשונה ששמעתי על הבית חשבתי על הבדיחה העתיקה על האיש שהיה כל כך רזה שהיה לו רק פס אחד בפיג'מה. מתוקף הנסיבות (בכל זאת גטו ורשה) הבדיחה ישר נצבעה בצבעי שואה של המוזלמנים ומדי הפסים של המחנות, ואולי היתה כזאת מלכתחילה. אחר כך קראתי כתבה שענת פרי תרגמה מדי צייט (וגם הוסיפה משלה ומשל אידה פינק, שווה לקרוא!). אמו ניצולת השואה של קרת מדברת על זכרונותיה המושתקים:

אני לא יכולה לספר כלום. אחרת אני אשתגע. אני אגיע לבית-משוגעים. או שאני אתאבד. לא, לא, זה נעול פה חזק," [היא אומרת ומכה על חזה] "זה סגור בריצ'רץ'. אם הוא קצת נפתח, הוא קורע אותי.

והבנתי שזה לא בית של פס בפיג'מה אלא בית-ריצ'רץ' (וריצ'רץ' תמיד נראה לי כמו צלקת שימושית).

בסרטון, שמלת רוכסנים מתוך אחת עשרה שמלות של אור (ואולי שמלת הרוכסנים מסטרפטיזים משונים יותר מתאימה).

*

אי אפשר לברוח מהשוֹאה אבל הבית הזה מרתק אותי גם מטעמים שאינם קשורים.

בבית הילדים שבו עבדתי לפני שנים היה ילד, נקרא לו א', קיצור של איפכא מסתברא ושל אִיה, החמור המדוכדך מפו הדוב. א' היה פרובוקטור מלידה, משהו בין עורך דין חרוץ שמתביית על כל פרצה במערכת לבין משורר מקולל או מחזאי אבסורד. כשסיפרתי על בת הים הקטנה הוא כל הזמן קטע אותי בשאלות כמו, אז איך היא אמרה שלא טעים לה? (אחרי שהמכשפה חתכה לה את הלשון). כשנתנו לילדים לבחור את צבע חדרם, א' בחר בשחור. זה גם שיקף את הווייתו העגמומית וגם הוכיח את צביעותה של המערכת, שאמנם מעמידה פני קשב ונאורות אבל לעולם לעולם לא תתן לו את מבוקשו. א' אסף טרוניות כמו שמישהו אחר אוסף זהבים. והוא כל הזמן איתגר את הסביבה ושאף להוציא אותה מכליה, וגם הצליח; גם להוציא מהכלים וגם להצחיק במובן של לשבור את הלב.

פעם – הוא היה אז בכיתה א' והלמידה היתה פרטנית – הוזמן א' לשיעור עברית. המורה בקשה ממנו להביא את המחברת שלו. א' הביא מחברת חשבון ישנה, והמורה שהתייגעה מוויכוחים פשוט העמידה פנים שזו המחברת הנכונה. עד סוף השיעור הם כתבו את מה שנדרש ברווחים בין התרגילים. איש מהם לא מצמץ. (המורה אמנם התקשתה לשמור על רצינות לנוכח כמה מהבעות הפנים שהסגירו את תמהונו).

לסיפור המחברת יש איזו איכות של משל בשבילי, רק שאין לי מושג מה הנמשל ולכן הוא ממשיך לצוץ בזכרוני. למשל כשאני שומעת על בית שנבנה בין השיטין. הבֵּין לבין מושך אותי כי כאילו שכחו אותו, פסחו עליו כשכתבו את החוקים.

*

הדמיה של הבית

הדמיה של הבית

.

אולי בגלל קוטנו ישר חשבתי על הבית כעל תפאורה, ועל ברכט שראה את מעצב התפאורה כשותף מלא בבימוי: כיסא נמוך ליד שולחן גבוה קובע למשל כוראוגרפיה מסוימת של אכילה ושל התנהגות ליד השולחן. התפאורה על פי ברכט אינה קישוט אלא עמדה. היא מספרת, מצטטת, מכינה ונזכרת. במקום לעזור לצופה לשקוע באשליה, היא מפריעה לו, מעוררת מחשבה ומעכבת את ההיסחפות לעולמן של הדמויות. הכל רלוונטי לבית, ולא רק בגלל השואה.

.

בחרתי את התמונה בגלל שפת הגוף אבל שמה "שקילת הלב" הוא בונוס

בחרתי את התמונה בגלל שפת הגוף אבל שמה "שקילת הלב" הוא בונוס. לחצו להגדלה!

.
חשבתי למשל איך מתנועעים בבית כזה. דומה שהוא דורש תנועה מסוגננת כמו בציור מצרי. (לחצו להגדלה על התמונה למעלה: על פי הכוריאוגרפיה של הציור המצרי הפנים והרגליים בפרופיל והגוף חזיתי, כך שהדמות המתקדמת היא הכי צרה שאפשר).

וזה גם בית שמכתיב בדידות. כמו מיטת יחיד, רק בְּבית.

*

את הידיעה על הבית קראתי מזמן. מה שגרם לה לצוף במרק המחשבות היה סיום הפוסט הקודם, התהייה על רוחבו הרצוי והמצוי של שער האמנות. וזה מביא אותי למכתב המקסים של מונטסקיה על שגיונות האופנה, שקטע ממנו משמש מוטו לרומן שלי טבע דומם:

…היו זמנים שגובהן העצום [של התסרוקות] מיקם את פני האישה באמצע גופה. לעיתים תפסו רגליה את המקום הזה. העקבים היו מעין כנים עליהם נישא הגוף באמצע האוויר. זה כמעט לא ייאמן, אבל הארכיטקטים נאלצו להגביה להנמיך או להרחיב את המשקופים על פי דרישות האופנה.

מתוך מכתבים פרסיים (המובאה בתרגומי)

האינפנטה של ולסקז, 1659 (הציור הזה הוא גם חלק מהסיפור)

"הארכיטקטים נאלצו להרחיב את המשקופים". האינפנטה של ולסקז, 1659 (הציור הזה הוא גם חלק מהסיפור)

מה שמחזיר אותי לפס הפיג'מה ולריצ'רץ' מההתחלה.

*

(עורך אחד הזמין אותי לאחרונה לשיחה על שיתוף פעולה עתידי. ותוך כדי כך הבהיר לי בצער מסוים, שזה לא מעניין אף אחד, הדברים האלה שעליהם אני כותבת. אני מניחה שזה יתמוסס מתישהו, אין לי סבלנות לתחזק דברים כאלה. אבל בינתיים זה נגרר כמו משקולת מקרקשת בעקבות רוכסני ומשקופי הפוסט הזה).

*

עוד באותם ענינים

חמסין באושוויץ

*

ועל ארכיטקטורה (?)

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

על שער האמנות של מרינה אברמוביץ' ואוליי

אנתולוגיה קטנה של עזובה

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי

*

Read Full Post »

ארבע הערות על "אילנה" של פניה ברגשטיין, מתוך הקובץ חרוזים אדומים. וקודם תקציר:

"מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה. מכל הבתים והבניינים – את צריף גן הילדים עם הגג האדום והמטפס הירוק. ומכל האנשים שבעולם – את אבא שלה." כך נפתח הסיפור. אבל אבא של אילנה נסע להילחם (במלחמת העולם השנייה, כפי שניתן להבין בין השורות). הוא נעדר זמן רב ואילנה מתגעגעת. ואם לא די בזה מתרגשת עליה צרה חדשה: "הבחורים" מחליטים לבנות גן חדש במקום הצריף הישן והרעוע. כל הילדים מתלהבים, רק אילנה עצובה, אבל איש לא מקשיב לה. הגן הישן ננטש. הצעצועים הישנים נשארים מאחור, כולל הליצן שאבא של אילנה שלח לכבוד יום הולדתה. הצריף עצוב. מחר יבוא הסוחר להרוס אותו. השקדייה והמטפס מבוהלים, אילנה הנואשת פונה לליצן, והוא מציע לה להסתיר את הצריף. איך מסתירים חפץ כה גדול? ובכן: מבקשים מפרחי השקדייה את הלובן ומכינים קירות לבנים. מן האודם של פרחי המטפס מכינים גג חדש ויפה. מהשבילים מבקשים אבנים וחול ומקימים עמודים יפים ומרפסות גדולות מכל הכיוונים. מהמים השקופים של הבריכה הקטנה מקבלים שמשות לחלונות הבהירים. כוכבי המרום שולחים אור להמון מנורות ופנסים. הליצן צובע את הרהיטים ואילנה מתקנת את הצעצועים ומקשטת את הקירות בציורים יפים. המטפס מכסה את עמודי המרפסות וכבר אי אפשר לזהות את הצריף הישן; שני בתים יפים לבנים חדשים עומדים זה בצד זה, ובתווך שקדייה. כשהחברים מתעוררים הם כל כך המומים שהם מצלצלים בפעמון כמו בשעת שריפה. הם ממששים את המבנה הפלאי ומנסים לנחש ממה הוא עשוי, ואז מופיע הסוחר. הוא מחפש את הצריף שלו ולא מוצא. הוא אפילו מזעיק את המשטרה. לבסוף הוא מתבלבל ומסתלק. חבורת הקושרים פוצחת בריקוד. ואז למרבה השמחה, חוזר גם אבא של אילנה מן המלחמה.

*

כל כך אהבתי את הסיפור בילדותי. ועכשיו ההערות:

1. מלחמת הליריקה ברציונליות הנחרצת

"גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם," אמר פעם יוזף בויס. כל שכן לצמחים ולצעצועים.

אילנה בודדה. אבא שלה נסע. אף אחד לא מקשיב לה, לא המבוגרים (הגננת, הבחורים, הסוחר, ובכלל) הלהוטים לבנות את הגן החדש ולהיפטר מהישן, ולא הילדים. אין לה עם מי לדבר, אז היא עושה מה שעשו גיבורי אגדות מאז ומעולם, היא מדברת אל העצים ואל האבנים ואל הצעצועים.

רק לאחרונה קראתי בספרון הגולגולת של מנגלה על דיבוב חפצים בימי הביניים ולפניהם. ביוון העתיקה היה כמסתבר בית משפט נפרד שעסק בתביעות נגד "סוכנים לא ידועים וחפצים דוממים". אנשים מיוחדים תרגמו את "שפת הדברים" לשפת בני אדם, ו"נתנו קול לדברים שהטבע לא נתן להם קול" (רטוריקן בשם קווינטיליאן המצוטט בספר).

לילדים יש כשרון טבעי לזה. אילנה מדובבת את הליצן ומגייסת שמיים וארץ לעזרתה. היא מדברת עם הכוכבים ועם מי הבריכה, עם המטפס, השקדייה והחול אשר בַּשביל וכולם נחלצים לעזרתה. אחרי שהסוחר מתייאש היא רוקדת עם הליצן, "ופרחי המטפס האדומים קפצו-רקדו גם הם, וחלונות הצריף הזהירו משמחה, והשקדייה מחאה בענפיה כמו בכפיים מרוב נחת". יש בזה משהו מיסטי, כמו בהרים ש"רקדו כאילים, גבעות כבני צאן." לא רק שאילנה כבר לא בודדה, העולם נענה לה והופך לתיבת תהודה.

*

2. צל ההיסטוריה

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אילנה. למלחמה של אבא אין שם. ואף מילה על השואה. אבל היא רובצת ומתגנבת בעקיפי עקיפין, דרך ההאנשה של הצריף הישן ודרך הצורך "להסתירו" מפני הכּוֹרֵת. דרך האבל על מה שצפוי לו, שבו מהדהד (בעדינות ועל קצות האצבעות) האבל האחר הגדול על העולם הישן שנחרב. כך מתואר הגן העצוב: "נשארו כמה צעצועים שבורים ובובות קרועות, והכסאות עזובים וריקים והשולחנות מבויישים" (נזכרתי בשיר-קינה של אברהם סוצקבר על הבובות שבוכות, כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא"), שלא לדבר על הצריף "הקטן, השחור והכפוף" העומד מול "הבית הגבוה והלבן". הצריף שחור וכפוף כמו הפחמי של חנה'לה, שגם עליו כבר כתבתי כתמצית היהודי הגלותי המגיח מן היערות. ואם כבר מדברים על זה, אילנה זקוקה להרבה אור. והכוכבים של פניה לא פחות נדיבים מהירח של חנה'לה "וכוכבי המרום נתנו להם מאורם, ויהיו פנסים רבים ומנורות יפות על התקרה מבפנים ועל הקירות מבחוץ, ויהי הכל מואר אור בהיר ונוצץ," כותבת פניה ברגשטיין, והשוו לסיום שמלת השבת: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

יוסל ברגנר

יוסל ברגנר

*

3. הערת ביניים (מהסוג המאגי-פסיכולוגי)

בראשית היו אבא וגן וליצן ושקדייה. זו היתה שלמוּת (ואל תשאלו מה עם אמא, אין אמא בסיפור, רק גננת). ואז אבא נסע ועכשיו גם בובת הליצן והגן כולו נמצאים בסכנה. טבעי שאילנה מתנגדת לשינויים. לפי כללי המאגיה הבסיסים – שלא צריך להיות מכשף כדי להבין אותם ואפילו לא פסיכולוג, מספיק להיות ילד – אסור שהגן ייהרס. כדי להבטיח את שובו של אבא צריך לשמר את העולם כפי שהיה. הדאגה לגן היא בעצם הדאגה לאבא, שיהיה לו לאן לחזור.

והתנועה הזאת, בין חוסר אונים גמור לעוצמה אינסופית – כמו של הילדה אילת, רק אחרת.

*

4. ליצן קטן נחמד

ליצנים מבינים מה שאנשי "הרציונליות הנחרצת" לעולם לא יבינו. בסיפור הנפלא של ג'יימס ת'רבר הליצן הוא היחיד שיכול לתת לנסיכה את הירח, כי הוא היחיד שמקשיב לה.

הליצן של אילנה הוא מתנה מהאב ושלוחה שלו, שלוחה משמחת, כי זה ייעודו של ליצן (וגם של אב), להעלות חיוך על פני ילדה עצובה.

אלא שבניגוד לגיבורה של ת'רבר, אילנה אינה נסיכה. היא חיה בעולם שבו אין רכוש פרטי (הליצן אמנם ניתן לגן לכבוד יום הולדתה, אבל הוא של כולם) שבו אין מחשבות פרטיות, ואלה שיש גורמות רק כאב ובדידות. ובעולם הזה הכֹּה שיתופי ויצרני ומגויס (ותאמינו לי, הייתי שם), פניה ברגשטיין, תבוא עליה הברכה, נותנת לגיבורה שלה ליצן! היא מעניקה לה שוטה חצר משלה. בלי לעבור על הכללים; פניה היא ילדה טובה. היא לא עושה דווקא. היא ממתינה בסבלנות שהליצן יתבלה ושאר הילדים ימאסו בו, ואז כמעט בחשאי, היא מוסרת אותו לאילנה עם כל התנופה הפיוטית-חתרנית-תודעתית, עם מגע הקסם שהופך צריף מט לנפול לארמון רב תפארת עם עמודים וגזוסטראות.

וכמה זה הזכיר לי את הליצן מסנדל הזכוכית המופלא של אלינור פרז'ן בתרגומה המופתי של דליה רביקוביץ'. הנה ציטוט קטן מהסוף, שבו הפיה, בדמות סבתא קטנה ומצחיקה מנופפת בקב שלה ומבקשת מן הליצן ("ליצן, ליצן שוטה וחכם") להראות לנסיך את ארץ אין-שם.

הליצן תפס את הקב, וזה הפך בכפו לשרביט של כסף נוצץ שכוכב נעוץ לו בקצהו. הוא החל להסתובב כסביבון בחדר, כמו ילד שהניחו לו לשחק כאוות נפשו, והיה ממלמל ומכה בשרביטו את הרצפה והכתלים, ואחר כך התרומם אל התקרה כמו כדור פורח והיכה בה בשרביטו. כל דבר שנגע בו השרביט שינה מיד את טבעו: הזקנה צימחה כנפיים כמו ציפור, המברך על היין העווה העוויות כמוקיון, הרכב החל לרקוד כמו בדחן, המחצצר הפך לקוסם מארצות קדם שהיה מלחש לחשים והשבעות. הכרוז הפך לזמר ספרדי, מסלסל בגרונו וכובש את לבות הנשים. הגברות הפכו לפרפרים, האדונים לשפיריות והארמון כולו הפך לכוכב שביט שהסתובב שלוש פעמים סביב לשמש.

ובחזרה לפניה ברגשטיין – לכאורה ואולי לא לכאורה, היא איבר חי ופעיל ונאמן של החברה, היא עושה את כל מה שאמרו לי לעשות, ומרצונה. אבל יש בה גם צד אחר, שקשור אולי למחלת הלב שלה. מין צל שמזכיר קצת את אמו של עמוס עוז (שגם לה קראו אגב, פניה). "אמי, מצִדה," (הוא כותב ב"סיפור על אהבה וחושך") "חיתה על פי הקנון הרומנטי האחר, זה התפריט המופנם, המלנכולי, הערירי-מינורי, המתובל בייסוריהם של בודדים שבורי לב ועתירי נפש." ואת המגע הזה של הצל והעצב והפיוט אני לעולם לא אשכח לה. הוא היה כמו מים חיים.

ILANA

בתמונה למעלה צריף ישן עם שקדיה, מתוך פוסט על צריפים ישנים בבלוג קווים ונקודות. בהמשך הפוסט יש סריקה מלאה של הסיפור למי שרוצה לקרוא. (ולא, בסוף לא שמתי שום איורים כי הם לא מצאו חן בעיני. לא האיורים לסיפור של ת'רבר ולא התמונה של תדי בלון, הליצן שעוזר ללילבס ילדת הקרקס, ולא האיור של צילה בינדר לפניה ברגשטיין. כבר כשהייתי ילדה חשבתי שהיא לא ציירה את הליצן הנכון.)

לתשומת לבם של העורכים והמאיירים – הסיפור הזה הוא פשוט חגיגה למאיירים.

*

עוד באותו עניין

רשימת הליצנים

בדיוק כפי שזכרתי

*

עוד על פניה ברגשטיין

סיפור על אדמה וחושך

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין 

*

וכיוון שזה ערב פסח – מבט אחר על ההגדה

*

Read Full Post »

רבים מהסיפורים שקראתי בילדות היו ספוגים במוסר השכל ואפילו בתעמולה ישירה. על שניים מהם כבר כתבתי כאן (צדיקים אינם מאמינים בדם, וסיפור על אדמה וחושך). זה השלישי. הוא צץ פתאום מתהום הנשייה בעיצומו של קורס ויפאסנה.

כשחזרתי חיפשתי אותו באינטרנט. מצאתי כמה גרסאות ובכולן הוא מיוחס לבעל שם טוב, אבי החסידות. זה הפתיע אותי. לא מתאים לו הסיפור הזה. חזרתי ובדקתי ולא מצאתי אותו ב"אור הגנוז" של בובר, ולא ב"שבחי הבעש"ט" ולא בשר של שמחה (העיבוד המלבב של שרגא פירשטמן – אין לי מושג מי זה – שיצא בשעתו בספריית דן חסכן). תוך כדי חיפוש קלטתי שהוא לא עוסק בבעל שם טוב בכל מקרה. הבעש"ט מופיע בו רק בתפקיד תו תקן.

וראשית הסיפור בגירסה שהעתקתי מכאן:

מסופר על הבעל שם-טוב זצ"ל, מייסד החסידות, כי שאל, בעזרת עליית נשמה […] מי יהיה שכנו בגן העדן. מן השמים ענו לו כי מדובר ביהודי בשם אייזיק, הגר בעיירה מרוחקת. אסף הבעש"ט את חסידיו, ונסע לעיירה. כשהגיע לשם חיפש את ר´ אייזיק הגדול, ומצא כי היהודי היחיד בעיירה אכן נקרא אייזיק, אך הוא רחוק מאוד, כך נראה מלהיות צדיק… מדובר בזַפָּת, שכל מה שהוא עושה כשיש לו שנייה פנויה זה לאכול! הר-אדם, שאינו מתפלל, לא מניח תפילין, לא מברך, רק אוכל כל היום כולו! לאחר שלושה ימים של מעקב (הבעל שם-טוב סבר שאולי מדובר בצדיק נסתר), פנה אליו הבעש"ט בשאלה מהו הסוד שלו. ענה לו אייזיק בסיפור: "כשהייתי קטן, אבי היה יהודי פשוט, העובר בין העיירות בסביבה ומוכר סמרטוטים, ואני, לעיתים, הצטרפתי אליו. יום אחד תפסו את אבי קוזקים, ודרשו ממנו להשתחוות לפסל שלהם, הוא, כמובן, סירב. אני, ממקום מחבואי, ראיתי איך הם קושרים אותו לעץ, ומדליקים. אבי היה איש רזה וקטן, והאש דלקה דקות בודדות, מכלה אותו. באותו רגע החלטתי, כי כל חיי אוכל, הרבה ככל האפשר, כדי שאם יום אחד יתפסו הקוזקים גם אותי ויעלו אותי באש, אבער כך שכל האיזור יראה! שיידעו כולם, שיהודי לא נשרף כך סתם בקלות!!!" שמע רבי ישראל בעל שם טוב את הסיפור, ואמר לחסידיו: "עתה יודע אני מדוע הוא זכה למעלה גדולה, מה שלא הבנתי הוא במה זכיתי אני להיות לו לשכן!"

וכאן יש גירסה אחרת עם כמה תוספות קוממיות.
וכאן בעיבוד של איש חסיד היה (הגרסה שראיתי היתה תיאטרון מינימליסטי במיטבו. אני עדיין זוכרת את השחקן שהלך וגדל ושמן, אף שבסך הכל עמד על כסא וניגן על גיטרה וסיפר-שר).

*

[ורק הערת שוליים, לפני שאני מגיעה לעיקר – כל הקטע הזה של צדיקים שמבררים מי יהיה שכנם בגן-עדן לא מפסיק להפתיע אותי. לא רק אצל יהודים, לא מזמן קראתי אצל חואן מנואל, ספרדי מן המאה ה13 (הנה כאן למשל הסיפור שלו שעליו ביסס אנדרסן את בגדי המלך החדשים), על נזיר צדיק שתובע מ"אדוננו האלוהים" להגיד לו מי יהיה שכנו בגן עדן ומתעצבן כי לשכן המיועד, המלך ריצ'רד מאנגליה, יש קופה של שרצים. איך הם לא מבינים – הצדיקים עצמם וגם המסַפרים – עד כמה הבקשה הזאת נגועה בחטא הגאווה, כאילו שגן-עדן נמצא אצל מישהו בכיס. אבל זה באמת בסוגריים. ועכשיו לעיקר.]

לקחתי נשימה ארוכה כדי לכתוב על העיקר, ופתאום אני מבינה שאין מה לכתוב. הכל גלוי לגמרי:

הגיבור המסכן בזבז את חייו על עלבון, על היאחזות בטראומה ושימורה. שום ריפוי. שום תיקון. שום כלום. רק קורבנוּת שהועלתה בחזקה (בגירסה הזאת אפילו קוראים לו אייזיק = יצחק, הקרבן האולטימיטיבי), שהפכה לאובססיה. ועל כך משבח אותו הסיפור וגומל לו בגן עדן. זוהי דמות המופת שתשכון לנצח לצד הבעש"ט.

ותוסיפו על כך את הכאב האישי שמוחלף בעלבון לאומי. ותוסיפו את יום השואה ואת המיליונים שנשרפו "כך סתם" בידי קוזקים נאצים. ואת הילדים שלהם שגדלו על הסיפור הזה, על העוצמה הטראשית והרגשית והרטורית שלו; התעלומה (איך אדם-בהמה כזה מגיע למעלת הבעש"ט?) ופתרונה: המתח הבלשי כמעט שמתפרק בבת אחת לתוך מכוות-האש של ההבנה. והתימרון הזה (רציתי לכתוב מניפולציה, אבל הרי ייתכן ואפילו סביר שהסיפור נוצר בתמימות גמורה ובחוסר מודעות) שבו טראומה שהפכה להפרעת אכילה מוצגת כמופת של רוח בתוך מעטפת גסה של בשר.

(זה בעצם פוסט עקיף על הנצחת השואה ועל המסעות לפולין)

*

עוד פוסטים ליום השואה:

חמסין באושוויץ

על ארבעה סוגים של זיכרון (נעמי יואלי ואידה פינק)

שירי ערש ליום השואה

דיוקן עצמי עם פרפר

הצמידים של שירי לנטון

היטלר מתנצל

ועוד

*

ועוד עניינים לאומיים:

כמה מילים על שירת דבורה

צדיקים אינם מאמינים בדם

סיפור על אדמה וחושך

Read Full Post »

מתוך המופע שלי

הזנת כיתוב

מתוך המופע שלי נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי  בעקבות "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה, צילם הדס עפרת


  1. מי עשה לך את זה?

ב-1986 הוזמנתי להופיע בפסטיבל תיאטרון הבובות המתקיים עד היום בביילסקו-בייאלה, פולין. ביילסקו-ביאלה היא העיירה הקרובה ביותר לאושוויינצ'ים המוּכּרת יותר בשם אושוויץ, העיר של מחנה ההשמדה. להצגה שלי (ראו בתמונה למעלה) לא היה שום קשר לשואה או לתקומה. זה קצת הציק לי, כמו אבן בנעל, לא רציתי את המטען הזה. לא התאים לי לערבב.

כשבוע לפני הנסיעה עמדתי באוטובוס ליד נערה צעירה. על אמת ידה החשופה קושקש מספר טלפון בעט כחול. איש מבוגר שמספר מקועקע על זרועו לטש בה עיניים זועמות.

פתאום הצביע על הספרות ושאל: "מי, מי עשה לך את זה?"

"אני בעצמי עשיתי," אמרה הנערה.

"למה, למה עשית את זה?" התעצבן.

והנערה שעדיין לא קלטה, משכה בכתפיה. "כדי לזכור?" אמרה.

הוא פתח את פיו לענות אבל האוטובוס עצר והיא ירדה.

הצמיד אמנם שייך לפוסט הקודם, אבל נו, לא יכולתי להתאפק

*

2. אחינו מצודד העכברים

משפחתו של התאורן שלי' אלאן בצ'ינסקי, נרצחה בשואה. ביום הראשון לבואנו הוא מאתר יהודי זקן, האחרון שנותר מן הקהילה אחרי השואה ואחרי גומולקה. הם יושבים במרתף שהוסב לפאב ומשוחחים. אלאן הוא עולה חדש-ישן מבלגיה. היהודי יודע מעט צרפתית. הוא אומר שמנהל הפסטיבל הזקן הוא "אַן גְרוֹן פִילוֹשֵׁם", אוהב יהודים גדול. הוא לא נכנס לפרטים. מתברר שהתיאטרון שייך לקהילה. הוא מושכר למנהל הפִילוֹשֵׁם מתוך הכרת תודה, בסכום סמלי של זלוטי לשנה.

הפסטיבל גדול ורב לאומי. האמנים ממזרח אירופה דוברים רק את שפתם. ההנהלה מצאה דרך מקורית להתמודד עם מגדל בבל: קבוצה של מורות לאנגלית ולצרפתית מבתי הספר המקומיים שוהה בלובי. הן מצטרפות לשיחה כמתורגמניות על-פי בקשה. אחת מהן, בלונדינית יפה ודשנה נותנת בי מבט אומד, מצמרר. אני אוטמת את אזני כדי לא לשמוע את מחשבותיה. ואז אני מבחינה במשהו שעוצר את נשימתי: בכניסה לתיאטרון עומדת אישה אחרת כבת שלושים, קטנת קומה ולבושה בתחכום עירוני. עורה חיוור וקצת מחוטט וצמה נפלאה בצבע זהב עתיק, ארוכה באופן ניכר מגופה, משתלשלת מראשה. כדי שהצמה לא תיסרח בעקבותיה היא כורכת אותה כמחרוזת על חזהּ. השארית הארוכה מוטלת כמו משקולת על שכמה (סיפרתי על זה כבר, בהקשר אחר).

אני מהופנטת מן הצמה כמו עכבר מן החלילן מהמלין. החלילן הציל את אנשי המלין ממכת העכברים אבל הם סירבו לשלם את שכרו. בתגובה הוא ניגן לילדיהם והם הלכו אחריו ונעלמו ללא שוב. דב סדן סבור שהחלילן היה יהודי. הוא כתב עליו מסה מהורהרת ועצובה; "אחינו מצודד העכברים", הוא מכנה את החלילן. "אחינו" כלומר שלנו, היהודים. הסיפור לפי סדן, הוא תמצית האנטישמיות: גם אם נהיה אזרחים מועילים ונציל אתכם מעכברים בסוף תמיד תאשימו אותנו שהרגנו לכם את הילדים.

הזנת כיתוב

למעלה: וודקות כשרות מאושוויינצ'ים. צילם: אלאן בצ'ינסקי. "תוויות הבקבוקים הן תאווה לעיניים," הוא כותב, "מסגנון 'דר שטירמר' עד הסגנון 'הפסיכדלי'. הוודקה הכשרה של אושוויינצ'ים לוקחת אותנו למסע קטן בעולם הדמיון הפולני. לא פחות מ-39 סוגים של וודקה כשרה ממלאים את מדפי חנויות המכולת בעיר." 

*

3. המוזיאון

ב-1986 פולין עדיין קומוניסטית. אנחנו מתאכסנים בקיטנה של עסקני המפלגה, מעין מלון בחיק הטבע. לחדרים יש מפתחות ענקיים. אלאן חושש משום מה, מן המשטרה החשאית. הוא בטוח שסוכניה מחטטים בחפצינו בזמן שאנחנו נעדרים. הוא נע בין חרדת המשטרה למועקת השואה. בבוקר החופשי הראשון שלנו הוא מחליט לנסוע לאושוויץ. אני לא רוצה לנסוע לאושוויץ אבל אני מצטרפת אליו. אסור שייסע לבדו. מזג האוויר משונה. חמסיני. תאי הגזים אפופים במין אובך. אלאן מהופנט מהנורמליות של העיר הצמודה למחנה ההשמדה:

"המפגש הראשון עם אושוויינצ'ים הוא הלם," הוא יכתוב בעתיד. "אנשים חיים, אוכלים, ישנים, מזדווגים ומולידים. … כמו בכל עיר רגילה, גם באושוויינצ'ים יש מרכז תיירות, תחנת רכבת, תחנת משטרה, אולם ספורט, בית קולנוע, בתי מלון אחדים ומוזאון. זה כבר לא נקרא, אם כן, מחנה ריכוז ואפילו לא אתר זיכרון. זה נקרא מוזיאון" (ההדגשה שלי).

דוכן בעיר אושוויינצ'ים, צילם אלאן בצ'ינסקי

*

4. פְּיֶנְקְנָה

יומיים אחר כך, אלאן חוזר לאושוויינצ'ים העיר. אני נפרדת ממנו הפעם ונוסעת לקרקוב באוטובוס של הפסטיבל. כמה בובנאים רוסיים שרים כל הדרך. אני מגלה שאני מכירה את רוב השירים ומצטרפת בעברית, להפתעתם. אחד מהם שתום עין. עינו השמאלית נפוחה חיוורת. אני חשה בשלי כשאני מביטה בה. כשאני יורדת מהאוטובוס עף לי איזה חרק לתוך העין. את קרקוב אני רואה מבעד לדמעות. אני שוטפת ושוטפת אותן בשירותים של מוזיאון תדיאוש קנטור. אחר כך אני חוזרת לשלד הסוס שניצב באולם התצוגה. יש לו רעמה צחורה, זנב עבות, רסן ואוכף. אם אטפס עליו הוא יפתח בדהרה, אולי לארץ המתים.

מתוך הכנסייה בקרקוב

בכיכר יש כנסייה קטנה בצבעי טורקיז, תכלת וזהב. אני חומדת את יופיה, מחפשת ספר אמנות עם תמונותיה. בכניסה לחנות הספרים יש ערמה של סלי מתכת כמו בכניסה למרכול. אנשים מניחים בתוכם את הספרים שבחרו. הספרים מדכדכים למראה, מודפסים על נייר עיתון אפרפר. על ספרי אמנות אין מה לדבר.

העין עדיין מציקה לי. דומעת, צורבת. עד שאני חוזרת לביילסקו-ביאלה היא לגמרי אדומה. אני מודאגת. מחר יש לי הצגה. המנהל הפילושם לוקח אותי לבית החולים, מסתודד עם איזה רופא שמהדק את הפנים שלי בסד צונן, מקרב משהו לעין. כשהוא מסיים ההקלה ברורה. אני מודה לו בפולנית (הספקתי לקלוט כמה מילים). הוא מנשק את ידי.

ההצגה שלנו זוכה להצלחה. מוסיפים עוד שתי הצגות לבקשת הקהל. בשער העיתון המקומי יש תמונה שלי ומתחת כתוב "מרית בן ישראל היפהפייה". מעולם לא הייתי יפה כמו בפולין. אין דבר העומד בפני הסטריאוטיפ, ואני "היהודייה היפה".

*

5. בַּלְעָם

הסטודנטים הפולנים לתיאטרון בובות עורכים לכבודינו מסיבה. הם עומדים במעגל בדירת הוריה של אחת הסטודנטיות ושרים שיר היכרות עליז של בית מרזח, מעבירים בקבוק וודקה מיד ליד. אחר כך מגיע תורה של התכנית האמנותית; הם מציגים את סיפור בלעם, או בלשונם – בַּלְעָם. (למי ששכח, בלעם הוא המכשף שנשלח לקלל את ישראל. מלאך עם חרב שלופה חסם את דרכו. אתונו של בלעם הבחינה במלאך ונעמדה. בלעם חבט בה שתתקדם, והיא פתחה את פיה ודיברה. הסיפור המלא מתחיל כאן והוא מתמשך על פני שלושה פרקים שבסופם בלעם דווקא מברך את ישראל). הסטודנטים של ביילסקו-ביאלה מציגים את הסיפור בעזרת בובות עץ עממיות של חג המולד: בובת מלאך, חמור וכן הלאה. המופע קִצבּי, מצחיק ואלים כנהוג בתיאטרון הבובות העממי. הסיפור זהה לסיפור התנ"כי, רק פרט אחד שונה: בַּלעם רוכב לאושוויינצ'ים (כלומר לאושוויץ). המלאך מנסה למנוע ממנו להגיע לאושוויץ.

אחד הסטודנטים מנסה לתרגם לי את הדיאלוג.

"זה בסדר," אני אומרת, "אני מכירה את הסיפור."

באמת? הוא מתפלא, לדידו מדובר בסיפור-עם מקומי.

לכל האפיזודה יש איכות של משל. עשרים וחמש שנים אחר כך אני עדיין תוהה על הנמשל.

בתמונה, תחריט עץ מנירנברג (דווקא נירברג, הכל טעון כל כך) 1493. גם כאן בכותרת הוא נקרא BALAAM…

*

6. HEAVEN

איש בשם קרול מחפש את קירבתי. התפקיד שלו בפסטיבל לא מחוור לי עד הסוף. הוא צעיר ומתוק כמו חייל בדיל. גם הבגדים שלו שונים. של כל האחרים נראים סינתטיים, זקנים. קרול לובש מכנסי רכיבה בצבע קינמון וחולצה צחורה של בן אצילים. הוא גילה את ישו לא מזמן. יש לכך השלכות מרחיקות לכת. לא את כולן אני מבינה. אני לגמרי חילונית. אני לא דוברת פולנית. קרול לא דובר אנגלית. ובכל זאת נרקמת לה קרבת נפש. אנחנו מנהלים שיחה תיאולוגית, לא ברור באיזו שפה, עד השעות הקטנות של הלילה. אלאן נכנס מדי פעם, לוודא שאני בסדר.

בערך בשתיים אנחנו נפרדים מקרול וחוזרים לקיטנה. החדר של אלאן סמוך לשלי. הוא נועץ את המפתח הענקי שלו בחור המנעול, ולפני שהוא מספיק לסובב אותו, הדלת נפתחת כדי סדק. אלאן מחוויר. הצירוף המאיים "משטרה חשאית", מתחשר באוויר. הוא עושה חצי צעד לתוך החדר. מדליק את האור ומכבה אותו. ואז הוא פונה אלי ואומר, באינטונציה המושלמת של אבא דוב: "מישהו ישן במיטה שלי…"

(בהמשך יתברר: אמן שאיחר להגיע שוכן זמנית בחדרו של אלאן. בחסדו של אלוהֵי הסיפור הוא נרדם דווקא במיטה שאלאן בחר לעצמו…)

בסוף הפסטיבל מתברר שהמנהל אינו רק פילושם אלא קשוב לדקויות. אלאן ואני מקבלים מתנות שונות. אלאן מקבל אלבום תמונות מהגטו ושאר מתנות יהודיות. אני מקבלת מארז עם פוסטרים של הצגות ושאר מתנות אמנותיות. ברגע האחרון מופיע קרול עם חבילה ענקית: ספר אמנות מפואר על מוזיאון הארמיטאז'. איפה מצא אותו? הוא מחייך במסתוריות. אחר כך במטוס, אני מגלה את ההקדשה.

*

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי האנשים הישנים של אלאן בצ'ינסקי

*

עוד רשימות על שואה:

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד.

Read Full Post »

אֲבָל עֲדָיֵי הַתּוּגָה יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הַשָּׁמַיִם וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לַטֹּהַר
(פנחס שדה, משלי בתולות)

שירי לנטון היא אמנית, שהיתה בין השאר תלמידה שלי בבית הספר לתיאטרון חזותי. לפני כן למדה צורפות בבצלאל. בשנה שבה הגיעה לחזותי אובחנה סבתה, אדית הירשפרונג, כחולת אלצהיימר. הסבתא, ניצולת אושוויץ שהתגוררה בקנדה (אם אני זוכרת נכון), נשמעה יותר ויותר מבולבלת בטלפון. שירי פחדה שזכרונותיה יעלמו, ועיצבה לעצמה בתגובה, סדרת צמידים שינציחו את סבתה ואת המספר המקועקע על אמתה. אחר כך נסעה להיפרד ממנה.

העבודה מדברת בעד עצמה, ובכל זאת עוד כמה מילים; הצמידים שייכים לאמת היד, המקום שבו נחרת הקעקוע. הם מקבעים את הזיכרון אבל גם מרחיקים אותו. בניגוד לקעקוע (או לאזיקים) הם ניתנים להסרה. "הם מחצינים את החותם שהנאצים הותירו על חיי אדית הירשפרונג, וכתוצאה מכך גם על חיי ילדיה ונכדיה," כפי ששירי כתבה לי. זהו עולם הפוך, עולם שבו הנכדה יוצרת לעצמה מזכרת מסבתה, תחליף לתכשיט שהיתה יורשת אולי, בימים אחרים, בחיים אחרים. הצמידים מזכירים לי את כלי הזהב שהיו מניחים פעם בקברי מלכים, אלא שהפעם הם נותרו בחוץ, בכוונה, טעונים בפחד השכחה (או אולי בצורך לזכור), בעצב גדול ובאהבה.

שירי לנטון, אדית הירשפרונג

עוד רשימות על שואה:

חמסין באושוויץ

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד.

Read Full Post »

(התשובה בגוף הפוסט.)

לפני כעשרה ימים שבתי מפסטיבל בסלובקיה שכלל שני ימי עיון על תיאטרון בובות עכשווי. התבקשתי להרצות על האופי הבינתחומי של תיאטרון הבובות בארץ. במקום לחלוף בדהרה על פני כמה הצגות העדפתי להתמקד בהצגה אחת נפלאה שעוסקת בגזענות במלוא העוצמה והפיוט ובלי למעוד לדידקטיות. אני מביאה כאן גירסה מקוצצת (בכל זאת, בלוג) של ההרצאה.

"בתו של יאן – סיפור אמיתי", כך נקראת ההצגה, יצירתה של פטריסיה אודונובן בהפקת תיאטרון הקרון. היא מבוססת על סיפור הילדוּת האמיתי של חנה-אניטה יכין בהולנד בתקופת השואה, ומיועדת לילדים מגיל תשע (יחסית לסיפור שואה הוא מאד יומיומי ומינורי, הזוועות מתרחשות ברקע) וגם לבני נוער ולמבוגרים. פטריסיה מספרת את סיפורה של אניטה בגוף ראשון, אבל העיקר נמסר באמצעות התפאורה והאביזרים; המילים והעיצוב מתלכדים לשפה אמנותית אירונית ופיוטית שהיא בו-בזמן גם פשוטה מאד וקרובה למשחקי ילדים. כי ילדים (כפי שכבר כתבתי למשל כאן) הם משוררים טבעיים, לא-מודעים.  

וכיוון שהשפה האמנותית של "בתו של יאן" צומחת מן הסיפור – הרי התקציר: אניטה בת השבע חיה חיים רגילים ומוגנים בכפר קטן ליד אמסטרדם עם אביה הנוצרי, אמה היהודיה ואחיותיה מרים ואלכסנדרה. ב-1940 הגרמנים פולשים להולנד, ופתאום אסור לאמא שלה לשבת על ספסל בפארק או לנסוע באוטובוס. חברותיה של הילדה מתגרות בה ומתרחקות ממנה והיא משתוקקת שאמה תסיר את הטלאי הצהוב המרגיז. וכאן נחלץ אבא יאן לעזרה: הוא מעמיד פנים שהוא משתף פעולה עם הנאצים כדי לשכנע אותם שאשתו נוצריה. זה עובד. אניטה חוזרת במין קסם, להיות ילדה רגילה. כמעט רגילה; יש לה כמה סודות שהיא לא יכולה לגלות אפילו ללוטֶה חברתה הטובה. היא לא יכולה לספר לה שהיא יהודיה, או שבבית שלהם במחבוא מסתתרים יהודים. ואז מגיע חג המולד. אמא של אניטה לא מתכוונת לחגוג. היא מסבירה לאניטה שהם יהודים, הם לא מאמינים בישו. אניטה לא מבינה למה היא אומרת שהם לא מאמינים. ישו דווקא מוצא חן בעיניה, היא מרחמת עליו בגלל פצעי המסמרים. אבל יותר מכל היא חוששת שאם לא יחגגו את חג המולד הם יחזרו להיות שונים והרדיפות יתחדשו. אחרי לילה מסויט היא מתווכחת עם אמה ומשכנעת אותה לקשט עץ חג המולד. וזהו החלק האופטימי והמעצים של הסיפור, כי ילדים הם תמיד חסרי אונים נגד כוחות רשע כאלה, וכאן זה דווקא ההגיון הפשוט והארצי של הילדה שמציל (לפחות לפי תחושתה) את משפחתה ואת החברות שלה עם לוטֶה. 

 

מלאך ההיסטוריה

ולפני הכל – שתי הדקות הראשונות של "בתו של יאן", מעין פרולוג שמכניס את הקהל למסתורין הפיוטי שלה. [אם אין לכם הרבה סבלנות – דלגו על הסרטון זה. עדיף שתצפו בשלושת הסרטונים האחרונים.]

שתי הדקות הראשונות הן מעין תקציר דחוס ושירי של העלילה: היה היה כפר קטן. לילה אחד בא מלאך – לא מלאך שחור של מוות ולא מלאך לבן של אהבה – לילה אחד בא המלאך האפור של ההיסטוריה ובחר בית קטן ועקר אותו ממקומו וספק-עִרסל-ספק-טלטל אותו באוויר, עד שהבית הקטן כמעט נשמט והתרסק עם האנשים שבתוכו, אבל בסופו של דבר הוא חזר לאדמה בשלום.     

ובאשר ל"אופי הבינתחומי" של "בתו של יאן" – הוא נרקח מכמה מקורות השראה / חומרי גלם עיצוביים:   
 
 יודאיקה – ביחוד ספרי תורה. גם אלה שארוזים בתוך קופסא, ובעיקר אלה שעטופים בבד כששתי הידיות של המגילה מציצות. הבד (כפי שלמדתי) נקרא מעיל. לספר תורה יכולים להיות כמה "מעילים" לחגים ולאירועים מיוחדים, ויש כמובן גם קישוטים מסורתיים כמו למשל "רימונים" שמולבשים על הידיות.ואגב – פטריסיה עושה שימוש גם באביזרי יודאיקה נוספים, כמו רעשן או "יד" לקריאה בתורה – אביזר שכמו נועד מלכתחילה לתיאטרון בובות – אבל לא ניכנס לזה הפעם בגלל קוצר היריעה.למה יודאיקה? כי היהדות היא הנושא, התשתית לסיפור. איך זה מִתּרגם לבמה? עוד מעט קט.

 עוד מרכיב מרכזי בהצגה הם צעצועי ילדים: בובות, חיות צעצוע וקוביות המשחק בצעצועים מאפשר הצצה לעולמה הפנימי של הילדה.

ילדוֹת וצעצועים – תצלום ילדות אמיתי של חנה-אניטה יכין. לחצו להגדלה

מרכיב שלישי: רגלי כסאות ישנים לפני שעשתה את ההצגה פטריסיה הציגה פסלים מרגלי כסאות ישנים בתערוכה במוזאון ישראל. הכסאות האלה שכמעט הושלכו לפח ונולדו מחדש כפסלים, גרמו לה לחשוב על הישרדות (בשואה). ובכלל יש משהו מאד אירופאי ברגלי כסאות ישנים (כפי שאפשר לראות בפוסט הזה ובייחוד בציור שיירות הכסאות-פליטים של יוסל ברגנר). כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות, ויש לזה עוד יתרון אחד חשוב כפי שתראו בהמשך – הן נראות כמו ידיות של מגילת התורה.

פטריסיה אודונובן – סוס מרגלי כסאות

 
כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות

ולבסוף – גם הגוף של פטריסיה הוא מרכיב עיצובי בהצגה – זה לגמרי מקובל בתיאטרון בובות מודרני, שהמפעיל "ישאיל" כף יד או רגל לבובה, או ישתמש בגופו כמרחב שבו פועלת הבובה, אבל ב"בתו של יאן" יש לשימוש בגוף טוויסט נוסף בגלל תורת הגזע של הנאצים, בגלל האובססיה שלהם למידות, צבעים וצורות של אברי גוף.

יעל ענבר "משאילה" את רגליה לבובה, מתוך "מופע העצמות של גרטרוד"

ועוד כמה מילים לפני הדוגמאות: כפי שראיתם בפתיח, "בתו של יאן" מתרחשת על במה נמוכה. התפאורות המתחלפות הן תפאורות רצפה. הן לא מוצבות ברקע אלא נפרשות כמו שמיכה שעליה יושבת המספרת "הילדה". הבמה היא אם כן מעין מעין רצפה של חדר ילדים אבל בו-בזמן היא גם במה של קריאה בתורה: התפאורה של כל סצנה מגולגלת למין מגילה כפולה של תורה שהדמויות מבצבצות ממנה כמו ידיות. "הבסיס" של ההצגה היא התורה. לא במובן דתי, אלא כסמל ליהדות של הגיבורה. זאת ועוד: הבחירה הזאת מציגה את הזכרונות כיקרים וחשובים במיוחד (אלה כתבי הקודש, המורשת של אניטה), ויש בה גם משהו מאד תיאטרלי: כל תורה כזאת מלאה בהפתעות, דמויות ואביזרים שנחשפים בזמן שהיא נגללת. שכבות של "תורות" נערמות זו על זו; זו הגיאולוגיה של הזיכרון.

התורה הראשונה בהצגה היא של הבית: מבחוץ היא משובצת כחול לבן כמו אריחי חרסינה של בית הולנדי טיפוסי. בחלק הפנימי משורטטת מפת הבית.
התורה שממנה יוצאת סצנת בית ספר לעומת זאת, ארוזה בקופסא. המגילה היא מעין לוח שחור עם שירבוטי גיר ילדותיים. (בקרוב יתווספו כמה תמונות, ובינתיים אפשר לראות את התורות המגולגלות המחכות לתורן, ברקע של סרטון הפתיחה. )
בסצנה שלישית המשפחה לנה במנזר (תורת המנזר היא לבנה-פיג'מתית זרועה כוכבים כחולים). חשוב לציין שגם בובת ישו משמשת ידית לתורה, במין תזכורת אירונית למוצאו היהודי 

 

בובות הנאצים לעומת זאת, אינן מגיעות במגילה, אלא במין צרור עטוף במעיל עור שחור. 

*

מריה בלונדינית, מריה שחורה

לגיבורת ההצגה יש שמונה בובות: מרגריטה ופולינה צהובות השיער, פארידה הבובה השחורה, רובי התינוק, זרטוסטרא הצב, פארוק הג'ירף, בונגו הדובי, ופינגלה הפינגווין.

הקטע הבא לקוח מהצגת חג המולד שהיא מארגנת עם הבובות שלה. המחזה מושפע מהמציאות; יוסף מסביר למריה שהם חייבים לברוח לבית לחם כדי שהנאצים לא יכניסו אותם לרשימות. את יוסף מגלם פארוק הג'ירף, בתפקיד החמור – הצב זרטוסטרא, ובתפקיד מריה – פולינה, הבובה הבלונדינית. הבובה השחורה פארידה מתלוננת שהיא אף פעם לא מקבלת את התפקידים הטובים ואניטה מוצאת דרך מקורית לשלב אותה…  

הקטע (שמתחיל בדרך לבית לחם ומסתיים בלידה) מייצג בין השאר, את הצד המצחיק והמשחקי של "בתו של יאן", שמאזן – או לפחות מפַסק – את החרדה והמצוקה. 

וזהו חלום היטלר האדום של אניטה, אחרי שאמה מסרבת לחגוג את חג המולד (וכל מילה נוספת מיותרת).

הקובייה היהודית

אחרי שלוטֶה חברתה של אניטה משווה בין הצב שלה לצב של אניטה היא מגיעה למסקנה שזרטוסטרא הוא יהודי. "אני רואה שהם שונים," אומרת אניטה, "אבל איך את יודעת מי מהם יהודי?" בתשובה לוקחת לוטה שתי קוביות, אחת צהובה ואחת אדומה, ומסבירה: אם יש לך שתי גולות, או שני פרחים או שני צבים – השונה (היא מצביעה על הקוביה הצהובה) הוא היהודי.

הקוביות הצהובות מייצגות את היהודים בגלל הטלאי הצהוב. הן מבליחות שוב ושוב בסדרה מבריקה של דימויים.

*

בקטע הקצרצר הבא הילדה מבקשת מאמה להסיר את הטלאי הצהוב. דמות האם בנויה מקוביות. (זה עובר ממש מהר, אז כדאי להיות מרוכזים):

כשמושכים את הקוביה הצהובה ראשה של הדמות נופל; זוהי גרוויטאציה למתחילים אבל גם מימוש המטאפורה: זה מה שצפוי לָאֵם אִם תסיר את הטלאי.

בתמונה אחרת בהצגה הילדה משתוקקת לעץ חג מולד. היא בונה לעצמה עץ קטן מקוביות. רק הקוביה העליונה בקצה, במקום שבו תולים את הכוכב היא צהובה, במעין מיזוג אירוני-פיוטי בין הכוכב הזוהר של ישו לכוכב הצהוב של היהודים. ברגע הבא הילדה כבר מחריבה את העץ. הקוביות מתפזרות לכל עבר: אמא לא תרשה…

סצנת הקוביות הבאה והמצמררת מתארת את ציד היהודים:  

*

אמנות הגוף המתפצל

ועכשיו לסצנת גוף יפהפייה שמתרחשת יחסית מוקדם ב"בתו של יאן". הילדה מנסה לעכל את המציאות החדשה, שבה היהודי שנראה לה כמו כולם, הוא בעצם שונה וצריך לענוד טלאי צהוב. הגוף שלה מתפצל פתאום לשניים: הצד הנוצרי והצד "השונה". גם הקטע הזה נפתח בתורה, קטנה וצהובה. 

הקטע מדבר בעד עצמו, ובכל זאת כדאי להגיד כמה דקויות: הבוהן הקטנה עם הטלאי הצהוב היא כמו ילדה, לעומת הברך הגדולה הבוגרת. היד הנאצית צובעת את האחרת והופכת אותה לכוכב הטלאי הצהוב שנתפר לבגד באזור החזה. זה המיקום המקובל לטלאי, אבל הנחת היד על החזה היא גם מחווה של דאגה וכאב לב. ומי שמצייר את הטלאי הצהוב (וגורם לדאגה ולכאב) הוא המכחול שהופך ברגע השיא לשפמו של היטלר.   

היד ש"תפורה" לחזה מבטאת גם את חוסר החופש; אחרי שאמה של אניטה נחלצת מרשימת היהודים, אבא יאן עוזר לה "לפרום" את הטלאי הצהוב מהחזה, כלומר להסיר את היד של הדאגה והכאב מהלב. האם מתמתחת ופורשת את זרועותיה לצדדים כמו ציפור, וכמו ישו על הצלב: היא חופשייה כמו ציפור וכמו נוצריה, כלומר חופשייה וצלובה כאחת. דימוי מאד פשוט וקונקרטי שעשוי (כמו כל ההצגה) משכבות של אירוניה ופיוט.   

ועוד כמה מילים: "בתו של יאן" תוייגה כהצגה ליום השואה. זו שטות מוחלטת לטעמי להגביל אותה לשבוע של יום השואה. גם בגלל השפה האמנותית וגם בגלל התוכן – המסר, כמו שקוראים לו במערכת החינוך. אני לא מכירה הרבה דימויים שממחישים את האבסורד שבגזענות, כל גזענות, יותר מסצנת "הסטרפטיז" שבה הילדה מנסה לאתר ולסמן את הצד היהודי בגופה. הגזענות לא מחכה ליום השואה. היא בוערת סביבנו באינספור דרכים. וההצגה הזאת היא מתנה בשביל כל מחנך. אני מאד מקווה שיש כאן, בין קוראי הבלוג, מי שירים את הכפפה.

*

למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון, ופטריסיה (כמו כמה וכמה יוצרים בינתחומיים) היתה תלמידתי לפני שנים, בבית הספר לתיאטרון חזותי. להצגה עצמה אין לי שום נגיעה מלבד העונג שאינו מזדמן בכל יום, של הכרזה על דבר איכותי.

בתו של יאן – סיפור אמיתי: עיבוד, בימוי, עיצוב ומשחק: פטריסיה אודונובן, מוסיקה: ג'רי גרבל, תאורה: דב מיאלניק, תלבושת: ז'קלין בכר, עיצוב בובת המלאך: יורג באייר

 עוד באותם עניינים

על האוסף הכי הכי  –  הצגת ילדים אמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, ואשר מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.

 הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק  (עוד הצגה על כסאות ואנשים)

על קרקס קוביות – הצגה בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס (ההצגה אגב, השתתפה בפסטיבל שבמסתגרתו נערך יום העיון שבו הרציתי, וזכתה בפרס הצגת הילדים הטובה ביותר).

עוד הצגה על שואה – ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" של נעמי יואלי (לפי סיפור של אידה פינק).

*

Read Full Post »

Older Posts »