Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שהם סמיט’

.           לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת

.

כריכת הספר "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר, איירה רוני פחימה

.

על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.

הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:

"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

אז ככה:

ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".

.

גנו הנפלא של הענק. אייר פול סאמרפילד, מתוך "הענק האנוכי" מאת אוסקר ויילד

.

גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.

.

מימין, פול סאמרפילד מאייר את גירוש הילדים בסיפורו של אוסקר ויילד. משמאל רוני פחימה מאיירת את הצו נגד צחוק בסיפורו של זכריא תאמר. בשני המקרים יש קרן אדומה קטלנית וציפורים פורחות. כמו דמיון משפחתי שצץ פתאום. לחצו להגדלה

.

ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).

אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.

באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.

המלך שלא צחק. כשמישהו דחוי הוא תמיד חושב שצוחקים עליו. יש משהו נוגע ללב בבידודו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

*

עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?

ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.

האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.

איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:

הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:

חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.

חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.

אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.

לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.

.

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.

.

המפעל של המלך הזכיר לי את מפעל הסריכים של דוקטור סוס. זה כל מה שנותר בעולם של "הלורקס" אחרי שהתעשייה סיימה לנצל ולזהם אותו, כל העצים נכרתו וכל בעלי החיים ברחו. משמאל, רוני פחימה, המפעל של המלך (פרט). מימין דוקטור סוס, הארובות המעשנות של מפעל הסריכים.

.

ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:

כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.

כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).

ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).

כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:

"כי השמיים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.

.

כעסו של המלך. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.

ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:

.

"כי העצים ירוקים, השמיים כחולים, הציפורים עפות" (סיבוב שני) איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.

וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.

.

לחצו להגדלה וצחקו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.

ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":

בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.

מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.

מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.

ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.

איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות

איור אחד נפלא – רוני פחימה

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה איכפת לקרמוניני? 

על הצייר והציפור, מקס פלטהיס  

בין הדף לנפש (על ספר שפיצר)

Read Full Post »

שהם סמיט כתבה ביוגרפיה של לאה גולדברג לילדים.

בעברית פשוטה וצחה, באהבה גדולה ללא משוא פנים, בכובד ראש עם נקודות חן של הומור, היא שוטחת את סיפורה של המשוררת החולמנית והחולנית, המנוזלת תמיד, המכוערת, הדכאונית, הפוחדת להשתגע, המתאהבת-נכזבת הסדרתית, החרוצה, החכמה הלמדנית, הישרנית, היגעה, הנלהבת, המיוסרת, הנתונה להתקפי צחוק בלתי נשלטים והתקפי בכי…

כריכת הספר

כריכת הספר

אבל רגע, לא סמיט היא שכתבה את הביוגרפיה. היא נכתבה בידי שומיש, אחיינה של לאה גולדברג, שבא לעולם, כפי שהוא מספר, "לא בדרך המקובלת, אלא בדרך ניסית ופלאית שאפילו הייתי מעז להגדירה ככישוף."

כששומיש אומר "דרך ניסית ופלאית" הוא לא מתכוון רק לכוח הכישוף של המילה באופן כללי, כוח אדיר שבו נברא העולם ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר") או בלשונה של הברית החדשה, "בראשית היה הדבר" כלומר המילה (תמיד הקסימה אותי, ההכרזה הזאת שפותחת את "הבשורה על פי יוחנן"). הבריאה "הניסית והפלאית" של שומיש היא הרבה יותר ספציפית ופשוטה-כמשמעה; הוא נולד בספרה של לאה גולדברג "ניסים ונפלאות", ברגע שבו יעקב'לה הקטן שאל אותה:

"איפה הילדים שלך?"

"אין לי ילדים."

"ושל מי את דודה?"

"של שום איש."

"ומי זה שומיש?"

"שומיש זה שום איש."

ואז הלך יעקב'לה וסיפר לכל ילדי רחוב ארנון כי זאת בלי השיניים [ללאה גולדברג חסרו שתי שיניים קדמיות, אחת סתם נשרה ואחת נעקרה, מ. ב.] זאת שיש לה שוקולדה, זאת הגרה בקומה הראשונה מימין, היא דודה של שומיש.

וככה [מסכם שומיש] באתי לעולם.

כלומר, בין עושי הניסים והנפלאות נמצאים לא רק אלים ומכשפים אלא גם משוררים ובעצם גם ילדים, שהגבולות בין מילים למציאות ובין דמיון למציאות עוד לא התקבעו אצלם.

ולא רק לידתו של שומיש היתה ניסית ופלאית, גם ההחלטה להפוך אותו לביוגרף של דודתו היא ניסית ופלאית מצד השלכותיה.

אני לא זוכרת הרבה תקדימים לתעלול של שהם סמיט. הכי קרובה אולי היא "אוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס" שכתבה גרטרוד שטיין (1933). שטיין הזכורה לטוב מן המשפט המעגלי Rose is a rose is a rose is a rose היתה סופרת מודרניסטית קוביסטית ואישה רבת השפעה על חבורה נכבדה של ציירים וסופרים מפיקסו ועד סקוט פיצ'ג'רלד. היתה תקופה שבה הייתי חולמת עליה בקביעות אבל עוד לא יצא לי לכתוב עליה (למעט פוסט מחווה לסיפור הילדים היחיד שלה). אליס ב. טוקלאס על כל פנים, היתה חברתה לחיים. בעמודים הראשונים של "האוטוביוגרפיה", שנכתבה כאמור על ידי שטיין, מצהירה "טוקלאס" שפגשה בחייה שלושה גאונים: גרטרוד שטיין, פבלו פיקסו ואלפרד וייטהד. וזהו, מאותו רגע הספר פשוט עובר לגרטרוד ולא חוזר…

"האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", על הכריכה מופיע פורטרט של גרטרוד שטיין שצייר פיקסו ב1906 קצת לפני שהכירה את טוקלאס, ומסגיר את התעלול.

"האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", על הכריכה מופיע פורטרט של גרטרוד שטיין שצייר פיקסו ב1906 קצת לפני שהכירה את טוקלאס, ומסגיר את התעלול.

לתעלול הזהויות של שטיין יש שלל השלכות קומיות ורציניות, אבל אנחנו בשהם סמיט ושומיש. רציתי לכתוב שזו הברקה להפוך אותו לביוגרף, אבל הברקה זו מילה קצרה מדי, כמו מטאור, נדלקת ודועכת, והבחירה בשומיש מוכיחה את עצמה לכל אורך הספר, כשהיא מחליפה צבעים ופנים והשלכות.

במישור הפואטי, הפקדת הכתיבה בידי דמות בדיונית היא הצהרת אמונים לספרות, לכוח הבריאה של הדמיון והלשון. שומיש, שנולד בטעות משיבוש לשון ילדותי, יצא מהספר כדי לכתוב את הביוגרפיה של מי שיצרה אותו.

מאוריץ קורנליס אֶשֶר, 1948

מאוריץ קורנליס אֶשֶר, 1948

במישור העלילתי, הבחירה באחיין דמיוני מאירה את ערירותה של גולדברג, שהיא רק דודה של שום איש. (ואיכשהו, אף שזה לא נאמר בשום מקום, זה גם מבליט את כל אותם ניצולים עריריים, דודים של שום איש שהגיעו ארצה אחרי השואה).

ובמישור המיידי, הריטורי, שומיש חסר הגיל מממש את נקודת המבט הילדית וטוען את הביוגרפיה בחום, ברוך ובהומור. הוא קרוב לדודתו אבל לא יודע כל, ומרבה לשאול שאלות כשהחיים מסתבכים (והם תמיד מסתבכים, ככה זה עם חיים).

במידה מסוימת "דודה לאה" הוא שיחה רבת משתתפים שחלקם (לאה גולדברג) מתים, וחלקם (שומיש) בדיוניים, וחלקם נוכחים אבל נשמעים רק לעצמם (הקוראים הם חלק חשוב מהשיחה), וחלקם סמויים כמו שהם סמיט, סופרת הצללים שמנהלת דרך שומיש וגם בלחש מאחורי גבו, את השיחה הגדולה שלה עם לאה גולדברג. זה נשמע מסובך אבל זה דווקא פשוט וזורם ולעתים קרובות מצחיק.

על מה הם משוחחים, יקצר הפוסט מלמנות: על מהי מולדת, ומה הקשר בין שם לזהות, ואיך חיים בלי בית, ומהי קוסמופוליטיות, ואיך נלחמים בלי רובה, והאם אפשר לשנוא את מי שאוהבים, ומהו יופי, והאם הוא יכול להציל את העולם, ומה עושה דודה לאה בלילות? (חושבת, מה עושות עכשיו האיילות, כמובן).

בשלב מסוים מתלבטים שומיש ודודתו אם אפשר לספר לילדים דברים קשים ועצובים. וכמו אריך קסטנר בשעתו (עוד נוסע סמוי בשיחה), הם מגיעים למסקנה שיש דברים שאי אפשר להעמיד פנים כאילו לא קרו. ואז הם מחפשים בגלוי דרכים להקל ולאפשר את עיכולם.

וגם זו דרך להקל על הכאב, להסיט את המבט מן המציאות אל מעשה הכתיבה. שומיש אינו סופר מקצועי, שום דבר לא מובן לו מאליו. הוא מנסה להבין איך מתארים עיר, ואיך בוחרים מה להשמיט ומה לספר, והאם הסדר של הסיפור צריך להיות זהה לסדר של החיים, ואיזה מין שירים צריך לכתוב בשעת מלחמה, והאם כוס חלב יכולה להיות יתומה, כלומר, האם גם חפצים יכולים לחיות, בשירה? ומה לעשות שהקוראים לא ישתעממו ויברחו. לפעמים הוא נוזף בעצמו על דיבוק המסבירנות שנכנס בו אבל למרבה המזל הוא גם יודע איך להשתחרר ממנו ("היודעים אתם איך מוציאים דיבוק? פשוט מאד. צועקים לו: צא, דיבוק, צא!").

ומעל כל אלה מרחפת שאלת השאלות: מה יותר מעניין, מה שקורה בחוץ או בפנים? דודה לאה וסמיט חושבות שבפנים. שומיש נדהם אבל משתכנע בהדרגה. והקוראים? הו, כמה חבל שאני לא יכולה לחזור רגע ולקרוא את הספר כילדה.

"אוקסימרון מהלך" כך מכנה שומיש את דודתו (אחרי שהוא מסביר מה זה אוקסימרון: דבר והיפוכו). והוא מדייק, לא רק בתיאור הדמות אלא גם באמצעי; לא במקרה הוא מתאר אותה במונח שירי. כי בסופו של דבר על זה הספר, על הגבולות הפרוצים בין החיים לאמנות ועל האופן שבו הם משקפים ומזינים זה את זה; כשגולדברג ראתה את "הדיבוק" של הבימה, היא כתבה ביומנה, "אין מילים בפי! הרגשתי שאני אוהבת את 'הבימה' באיזה אופן משונה. ככה אוהבים אדם שקרוב מאד ללבך." ובמקום אחר היא מתאהבת בדיוקנו המצויר של סבסטיאן הקדוש, היא רצה אליו למוזיאון בהתרגשות גדולה, והוא, הנאמן, תמיד ממתין לה על הקיר… בסיפור ש(כמעט)חותם את הספר, מדברת הנערה המצוירת לצייר שברא אותה: "הלא אתה יצרתני… מה חשוב שאני מצוירת? הסתכל בעיני – הלא שם, ממש כבפני כל אחרת, חיים סודות העולם."

4

בתמונה למטה, הפורזץ הקדמי והאחורי של הספר. נטלי וקסמן שנקר איירה את לאה גולדברג. כמה זה יפה ועדין ומרומז, בשחור לבן של דף ודיו, בהתארכות של הצל. כשהיא ילדה הוא קצר כי השמש בצהרים ובערב הצללים מתארכים ונחתכים מהדף.

1

*

תם ולא נשלם. על איור אחד נפלא של נטלי וקסמן שנקר אכתוב בפעם הבאה, ורק הערה אחרונה בשולי הדברים: בסוף הספר מודה שהם סמיט לכל החוקרים והמלומדים שתובנותיהם התערבבו בשלה והטעינו את הספר. ואני מצטערת קצת בשבילה, שלא נתקלה בפוסט המכונן של מיכל שטיינר על "דירה להשכיר".

שטיינר שמה לב שרק נשים חיות בבית המשותף. ולא סתם נשים.

נשים שחיות לבד, נשים שמפנות גב לכל מה שמקובל ונורמלי, שעושות מה שבראש שלהן ולא מתנצלות: אחת שמנה שמתעקשת לחיות בלי דיאטות מייסרות. אחת שהיא אמנם אמא אבל האימהוּת לא בראש מעייניה, אחת כושייה יפיפיה שכל כולה בגדים ואיפור ואחת שתנו לה רק לפצח אגוזים וליהנות מהחיים. הבניין הזה מלא בנשים והן חיות בקודים הכי פשוטים של אחווה נשית: חופש אישי וקבלה הדדית.

הן מוכנות לקבל אל חברתן את כל מי שרוצה, ומי באים? נמלה וארנבת שהן שני סמלים לנשיות הכפופה לצווים הכי מחמירים: עבודת פרך וולדנות בלתי נלאית. לשני הדברים האלה אין מקום בבית הזה. אין בו מקום לשוביניזם הגזעני של החזיר ולא לסנוביות הפלצנית של הזמיר.

ויונת שלום אחת, שמגלמת את המיטב שבנשיות: יש לה עין שרואה הכל ומקבלת הכל, לב חומל ושמחה אמיתית.

*

עוד באותם עניינים

עוד ביוגרפיה נפלאה

על שמוליקיפוד (לנצח אהיה אסירת תודה ללאה גולדברג שהוציאה את הספר בסדרה שערכה, על אפה ועל חמתה של מרים רות שזעמה על חוסר התאמתו "לעקרונות החינוך שנקבעו בתנועה.")

צנזורה של טעם? (פוסט שבו אני לא מסכימה בכלל עם לאה גולדברג ועם שהם סמיט)

טלטלה אסתטית וקיומית, על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

ירמי פינקוס מאייר את לאה גולדברג

על המסע אל האי אולי של מרים ילן שטקליס, פוסט אורח מאת עמוס נוי

להשתיק את יואבי, או למה "לשבור את החזיר" של אתגר קרת זה כן לילדים

משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים

 

Read Full Post »

בִּשְׁתֵּי אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת רְחוֹקוֹת נוֹלְדוּ שְׁתֵּי בָּנוֹת.
הֵן לֹא יָדְעוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִפָּגְשׁוּ וְיִהְיוּ לַחֲבֵרוֹת.
הֵן לֹא חָלְמוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ יַחַד שִׁיר.
הֵן לֹא הֶאֱמִינוּ שֶׁהַשִּׁיר הַזֶּה יַהֲפֹךְ לְאֶחָד מִשִּׁירֵי הַיְּלָדִים הָאֲהוּבִים בְּאַרְצָן הַחֲדָשָׁה.

מן הכריכה האחורית של "יקינתון, סיפור על חברות ושיר". כתבה שהם סמיט, איירה רוני פחימה.

*

לפני כשלושה חודשים, יצא לאור "יקינתון" הסיפור האמיתי על המפגש בין המלחינה רבקה גוילי למשוררת לאה גולדברג שהוליד חברוּת וגם את פזמון ליקינתון. (זה שהן נקראות רבקה ולאה על שם שתיים מהאימהות שהן גם כלה וחמות כמו רות ונעמי האוהבות, זה סתם בונוס ממוסיקת המקרה).

איירה, רוני פחימה. מתוך

איירה, רוני פחימה. מתוך "יקינתון" מאת שהם סמיט.

הספר מונח על שולחני מאז שיצא. מדי פעם אני מביטה באיורים ומתלבטת, לכתוב או לא לכתוב. למה לכתוב – ברור: האיורים של רוני פחימה יפהפיים במובן הכי פשוט ומיידי של המילה; הקו מלא חן, הצבעים גורמים לי אושר (מהסוג שמרגישים בילדות כשהנדנדה מתרוממת לשמיים), וגם הפירוט, ההפתעות, התחקיר הניכּר. אז למה לא בעצם?

פעם שלחתי טקסט להוצאה מסוימת ולא קיבלתי תשובה, וכשהתקשרתי לבסוף לברר מה קורה נאמר לי ש"הלקטור חלוק בדעתו". נראה לי שגם אני. אבל גם ההסתייגות היא חלק משיחה מתמשכת על איור. אנסה להסביר מה הפריע לי, ואסיים כפי שהבטחתי, באיור אחד נפלא.

ובכן: לטקסט של "יקינתון" יש מבנה ברור, כרונולוגי וסימטרי. קורות החיים של הגיבורות מסוננות למעין טבלה משווה: עובדה על רבקה ועובדה מקבילה על לאה, ובחזרה לרבקה וכן הלאה. ואם "טבלה" זו מילה קצת יובשנית לטעמכם (לא לאוזני שלי, פורמליזם זה סוג של שירה!), אני מוכנה לתאר את הספר כמנהרה שנחפרת משני כיוונים, פעם עוקבים אחרי צד אחד ופעם אחרי האחר עד לנקודת המפגש של שתי הגיבורות בבית ההארחה על הכרמל, שבעקבותיה הן הופכות לחברות וכותבות את פזמון ליקינתון.

והאיור כצפוי – מלווה את הטקסט: בכל כפולה יש צד רבקה וצד לאה, לפעמים החלוקה היא לאורך, כל אחת מקבלת עמוד משלה, ולפעמים לשם גיוון – כל אחת מקבלת רצועה לרוחב הכפולה. העושר הציורי של רוני פחימה משלים את הטקסט הרזה (בכוונה) של שהם סמיט ומפיח בו חיים.

אלא ש… וכאן אנחנו מגיעים לבעיה – הבחירה לצייר את שני הצדדים באותו סגנון, באותו קו, באותם צבעים וכן הלאה – מטשטשת את השוני – שלא לומר, הניגוד – בין שתי הגיבורות, ומפחיתה מפלא המפגש, מהחיבור האישי והאמנותי.

כי הן לא היו תאומות, השתיים האלה; רבקה היתה ילדת שמנת שמחה וחברותית, בעוד שלאה הבודדה גדלה במשפחה קשת יום עם הרבה כוח עצב. וגם המדיום האמנותי של כל אחת היה שונה: זו באה ממוסיקה וזו ממילים וציור. אני מתארת לי שהעולם נראה לגמרי שונה מבעד לעיניים של כל אחת. אבל אני לא הבדלתי בין העולמות המאוירים. היו הבדלים טכניים: פה היה פסל ופה מזרקה, אבל מהר מאד הכול התערבב לי ליופי סוחף אחד, עד כדי כך שאיבדתי את הסיפור.

יש כאן הזדמנות ואפילו הזמנה למאיירת ללכת עם מבנה העומק, להציף את השוני בין הגיבורות כקונטרה וכהשלמה לסיפור הלינארי והסימטרי. לשחק במשחק חזותי שנושאו שני ניגודים (ניגודות) שהולכות ומתקרבות ומתחברות להרמוניה אחת. וגם אם לא במשחק הזה, עדיין חסרה לי פרשנות חזותית עם חוקיות משלה, רצף עצמאי של דימויים (שיש לו אמנם זיקה לטקסט) שמתפתח ומגיע לנקודת שיא משלו.

ופה ושם קלטתי אמנם התחלות וגישושים שהתפוגגו לפני שהתגבשו לשפה. קחו למשל את הכפולה הבאה (היפהפייה לכשעצמה); חשבתי שמתחיל להתפתח פה משחק, שבו המאיירת מנסה להתאים את העולמות השונים, לצרף אותם לפאזל אחד. אבל הכיוון הזה נזנח עד מהרה כמו קצות חוט אחרים.

מתוך

מתוך "יקינתון" איירה רוני פחימה (לחצו להגדלה. ובלי קשר, שימו לב למרבה רגליים שבא לצחצח נעליים אצל "דוב דובוני בן דוביים", דווקא בצד של רבקה. הרבה חלקים משירים של גולדברג מפוזרים בתוך האיורים, כיף לגלות אותם).

משמאל כריכת

משמאל כריכת "יקינתון", איירה רוני פחימה. יש באיורים של פחימה רגישות אימפרסיוניסטית ואפילו פוסט-אימפרסיוניסטית – ראו פול סיניאק מימין, נציג של הפואנטיליזם – ציור בנקודות נפרדות של צבע שמתמזגות ממרחק ובעין הצופה לצורות וגוונים. לרגע חשבתי שאולי הפואנטיליזם יהפוך לסוג של מחווה חזותית לשתיים, אבל לא. (לחצו להגדלה)

"כשאני מאיירת," אמרה פעם המאיירת אורה איתן, "אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת."

אני לא יודעת אם זה נכון תמיד ובהכרח (אם כי כמי שמאמינה שכל אמנות טובה היא גם מופשטת, לפעמים בגלוי ולפעמים מאחורי הקלעים, ליבי נוטה לשם), אבל "יקינתון" ממש מתחנן לגישה כזאת.
יכול להיות שגם פחימה עצמה הרגישה באיזו בעיה. בראיון ליובל סער היא סיפרה על הקושי שלה לבחור.

"ציירתי המון איורים בטכניקות שונות ובמינונים שונים ודי הלכתי לאיבוד. בשלב מסוים, לאחר שהרגשתי אבודה לחלוטין, נפגשתי עם מיכאל גולן, שירז פומן וניר גולן (חברי ל״סקרול״), ופרקתי את מרכולתי על שולחן מרופט במכבסה שכונתית … נפלתי גם על בתיה קולטון (שלימדה אותי ואף ליוותה אותי בפרויקט הגמר). מביתה של בתיה יצאתי עם החלטה וכיוון ברור – אך כשהגעתי הביתה גם הכיוון הזה התמסמס. ניסיתי אפשרויות נוספות עד שנגמר הזמן. הזמן הוא שופט מעולה. הוא חד אכזרי ובלתי מתפשר."

ועם זאת, יש מכל טוב בספר.

ועכשיו, כפי שהבטחתי, איור אחד נפלא של הרגע שבו נולדה החברות.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. (לחצו להגדלה)

איור פשוט פשוט לכאורה אבל צלול וחכם ופיוטי.

מה כל כך נפלא בו?

ראשית, אם עד עכשיו כל אחת קבלה חצי כפולה, הרי עכשיו שני חצאי הכפולה הם שני החצאים של אותו חדר, כלומר פיסות הפאזל סוף סוף מתחברות.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. כך זה נראה בספר, מחולק לשני דפים.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. כך זה מתחלק בספר, לשני דפים.

שנית, הן עדיין עסוקות כל אחת בשלה, ובעצם בפעילויות הפוכות: לאה יושבת ותוחבת את מזוודתה מתחת למיטה, ורבקה עומדת ופורקת את מזוודתה הפתוחה. ועם זאת הן סקרניות ומציצות זו אל זו בחשאי. שפת הגוף נהדרת, וגם אפשר לראות שהן שני חצאים (אדומים) משלימים.

שלישית, במכסה המזוודה של רבקה יש תא בד מכווץ מעט, כמקובל, שבגלל קפליו המצוירים נראה כמו שמש הפוכה. מה שמזכיר את מר גוזמאי הבדאי של לאה גולדברג, שארז את השמש במזוודה כשיצא לחופשה. מה עוד שבאחד הדפים הקודמים, צויירה לאה עצמה במחווה דומה. שערה הצהוב של רבקה קרוב לשמש ונותן לה מצבעו. וגם זה רמז לקרבה המתרקמת.

משמאל, רוני פחימה, שני פרטים מתוך

משמאל, רוני פחימה, שני פרטים מתוך "יקינתון". מימין, פרט מתוך גורילה של אנתוני בראון, שגם אצלו קמטי הכרית הופכים לקרניים, וצהוב הכרית מקרין על הילדה ש"זורחת" כמו שמש. (עוד על גורילה).

רביעית, רבקה ולאה עדיין זרות ומתביישות, הן סגורות ונפרדות כמו שני חלקי החלון החצוי של החדר. רבקה מפנה את גבה ללאה. אבל העץ שנמצא במחצית החלון "שלה" מתכופף לצד של לאה בפראות, וכאילו מסגיר לאן פונה ונמשך לבה של רבקה.

עוד מעט הן ייפתחו זו לזו וגם כנפות החלון ייפתחו. הן יישבו עליו ביחד (ראו איור קטן למטה משמאל): לאה תשב מימין כי עכשיו אין צד של זו וצד של זו, הן יכולות להחליף, הן נמצאות באותו מרחב שכולו של שתיהן. ואז גם העץ יירגע כמובן וייתיישר.

איור, רוני פחימה (פרט) מתוך

איור, רוני פחימה (פרט) מתוך "יקינתון" (נקודת בונוס על הסיגריה הנצחית של לאה. אולי זו היתה הסיבה הטכנית לפתיחת החלון?).

קרי גרנט וגרייס קלי, מתוך סרטו של היצ'קוק, To Catch a Thief

קרי גרנט וגרייס קלי, מתוך סרטו של היצ'קוק, To Catch a Thief

השימוש המטפורי שעושה רוני פחימה בחלון הזכיר לי את סצנת הנשיקה מסרטו של היצ'קוק To Catch a Thief שבה הזיקוקים המתפוצצים בחלון (מתחילים בקטן וגומרים בהשתוללות על כל המסך) מבטאים את התשוקה של השניים (וקצת מחמדת הבצע והתכשיטים). הנה גם הסרטון שבו אפשר לראות באיזה אופן מפורש היצ'קוק יוצר את הזיקה.

וחמישית, שמרגשת אותי יותר מכולן – השימוש בפרספקטיבה. רוני פחימה ציירה את החדר בפרספקטיבה, וכמו חשפה את הסבטקסט הפיוטי שלה. כי כשחושבים על זה (בעקבות האיור הנפלא) פרספקטיבה היא סכמה של התקרבות: שני אלכסונים שמתחילים הרחק בקצות הדף ונוטים זה אל זה עד שהם מצטלבים.

וזוהי גם תמצית עלילת "יקינתון", הסיפור על רבקה ולאה הרחוקות שנטו זו אל זו עד שנפגשו בחלון, שהוא גם נקודת המגוז.

*

ומשהו אישי לסיום. אני תמיד ידעתי שרבקה גוילי הלחינה את פזמון ליקינתון. אבא שלי סיפר לי. יום אחד כשהיה נער הוא נסע עם אחותו לתל אביב. במונית התנגן לו שיר חדש, "פזמון ליקינתון", ושניהם התפעלו ואמרו זה לזה, "איזו מנגינה סינית מקסימה." והאישה שישבה לידם אמרה בקול חיישן וקופצני: "סלחו לי, שמי רבקה גוילי ואני כתבתי אותה."

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון

*

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי (שם היתה לי בעיה הפוכה)

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

זום זום – על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי

איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד הנפלאה)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

איור אחד נפלא (לנה גוברמן)

איור אחד נפלא (בתיה קולטון)

איור אחד נפלא (דוד פולונסקי)

ועוד המון. חצי עיר האושר זה איור.

Read Full Post »

האם יודעים הכל די הצורך איך להיזהר ולהיזהר ולא לגעת בנשמת הילד הקטן? איך לצאת ולהשאיר אותה בלי סימני אצבעות, בלי עקבות לחיצה – להניח למהלכי סוד התפתחותה האישית והיפתחותה כאותה כותרת של פרח – מתוכה והחוצה? הכל שם כה רגיש, כה שביר, כה עדין, וחשש הוא שמגעים לא יעשו כלום אלא רק יקלקלו … תמצית כל החינוך האמיתי הוא: להיזהר. להיזהר שלא לקלקל. בקושי יודעים מה שם בדיוק. וכל כך קל לקלקל. קל כל כך. קל למדי. חידלו. הרפו לכם מנשמתו.

ס. יזהר, פרידה מן החינוך

ס. יזהר (בא לי לחבק אותו)

הוזמנתי* לדבר על "צנזורה של טעם" – כלומר, האם כדאי להתערב ברשימת הקריאה של ילדינו, להסיר, לדלל או לדחוק הצדה את הספרים הגרועים לטובת ספרים איכותיים? 

אהוב לבי שחלף על פני זה עתה, טוען שענני עשן לוהטים נפלטים מנחירי בזמן שאני כותבת. זאת לא אני, זו הילדה שבתוכי; חירות הקריאה היתה חלקת האלוהים שלה. הדבר הלא נגוע והלגמרי מאושר בעולמה.

כשהייתי ילדה קראתי מה שרציתי. שאלתי ספרים מהספרייה (בכל שלושת המנויים שלי, על שמי ועל שם אבי ואמי). קניתי ספרים בכסף שקבלתי מסבי וסבתי. הורי מעולם לא עיקמו את האף על ספר. מעולם לא רמזו שהוא לא לגילי או לרמתי. לא ידעתי שיש רמות לספרים. גיליתי את זה בעצמי, לאט לאט, בעונג, בפליאה. כי ככה זה: הניסיון מצמיח מומחיות. חשיפה ממושכת (לא חשוב למה) גורמת לך להבחין בגוונים.

אם מישהו היה אומר לי זה טוב וזה לא – הוא היה – במקרה הטוב – גוזל ממני את חדוות הגילוי. לקח לי תועפות של זמן ואנרגיה לרוקן את ראשי מערכים לא לי (שנדחסו לתוכי על פי מיטב הכוונות, ראו למשל צדיקים אינם מאמינים בדם או  סיפור על אדמה וחושך או סיפור ליום השואה). אבל גם לו היו ממלאים את מוחי באוצרות מלכת שבא, הם עדיין לא היו שלי, כי דבר "מונחל" לעולם לא יהיה שלך כמו משהו שגילית בעצמך.

*

שֹהם סמיט (אישה שאני מעריכה ומחבבת על אפה ועל חמתה של הילדה הפנימית) היא הדוברת הרהוטה והעדכנית של צנזורת הטעם:

אם 'הדרת האחר' ו'השתקת השונה', פירושו לפעול נגד ספרים שהם מאגרי סטריאוטיפים, דעות קדומות, ערכים קפיטליסטיים, נביבות רגשית, ועילגות לשונית אז כן – את האחר הזה אני מבקשת להדיר.

שהם סמיט, מתוך אני אחליט

אני לא אובייקטיבית (לא שהאחרים אובייקטיביים; כל אחד מדבר על עצמו. דיאלוג אמיתי הוא אשליה, או נס, או ראיה שבני האדם הם אחים). אני זקוקה למגוון כדי להרגיש בנוח, ואפילו למנה של זרות. לא "כי לא יפה להדיר", אלא כי כל הדרה נתפסת אצלי כאיום ישיר. כאילו אני הבאה בתור. אבל מעבר לשריטה הפרטית שלי – ספרים אינם נרות חנוכה ש"אין להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". ספרים הם חפצים שימושיים. עם כל הכבוד והאהבה וההוקרה לסגולותיהם המולדות, הדבר החשוב באמת הוא אופן השימוש, כלומר, מה שמתרחש במפגש בין הספר לקורא.
ולמפגש הזה אין מתכון. אין גבול להפתעות.

אנשי צנזורת הטעם מחבבים מטפורות קולינריות והקבלות בין גוף לנפש; הרי לא תניחי לילדייך לגדול על ג'אנק וממתקים! מבלי להיגרר לדיון התזונתי – האלכימיה של הנפש הרבה יותר סבוכה ועלומה מהכימיה הפשוטה של הגוף. הגוף מגיע לשיא בגיל צעיר ומשם מתחילה הירידה הבלתי נמנעת אל הזיקנה והמוות. אפשר לעכב אותה קצת בעבודה קשה, אבל אי אפשר להפוך את הכיוון. ואילו הנפש לעומתו, יכולה להמשיך ולצמוח עד אינסוף.

ויש לה גם חסינות מסוימת מג'אנק, או ליתר דיוק – יכולת פלאית להתמיר אותו: באלכימיה של המפגש בין טקסט לקורא כל "זבל" יכול להפוך לזהב.

קחו למשל את אינספור סרטי הלחימה סוג ז' שטרנטינו ספג לתוכו. אי אפשר בכלל לדמיין את יצירות המופת שלו בלעדיהם (אמנם קולנוע אבל אותו עיקרון). או דוגמא אחרת, ספרותית יותר: לא מזמן פורסם כאן בבלוג מאמר שכתב עמוס נוי על קופיקו. אם עמוס לא היה נחשף לקופיקו בילדותו ספק אם הוא היה מגיע לאותן תובנות מרעישות. ולולא היינו אנו סופגים קופיקו בילדותינו ספק אם היינו יכולים להביט בראי הזה שעמוס-את-קופיקו העמידו. ואגב – הכל התחיל בכלל מגברת פשקוביצי (זוכרים את השכנה המשוגעת מספרי תוכידס? "פשקוביצי, פשקוביצי, די תפסיקי, אל תשוויצי,/ כל היום את במרפסת, תחתונים את מכבסת,/ ובלילה מה קורה לך, את שותה קפה עם מלח." וכן הלאה). עמוס רצה לכתוב על דמות האשכנזיה הערירית המשוגעת המופיעה בספרי ילדים עבריים משנות החמישים ואילך, שהיא בעצם (כפי שהוא טוען ובאופן משכנע ביותר) ניצולת שואה.

גם בספרות "הגבוהה" כמובן, אפשר לפגוש בניצולי שואה, אבל היתרון של הספרות "הנמוכה" הוא דווקא בחוסר-המודעות שלה, מה שגורם לחומרים להופיע בצורה הרבה יותר חשופה. ההגחכה של הניצולות אינה מלווה בנזיפתו המובלעת והמאזנת של הסופר. וכבר חזרתי וציטטתי את סלבוי ז'יז'ק שאמר שהוא תמיד הולך לתרבות הנמוכה כדי ללמוד על תרבות גבוהה, כי אותן מגמות מופיעות בה רק בגרסא יותר פשוטה וגלויה.

ובהמשך לכך, מפקיע רולאן בארת את הטקסט מידי המחבר ומעביר אותו לידי הקורא. על פי המאמר המכונן שלו מות המחבר – הקורא הוא האחראי לשחרור הפוטנציאל החתרני של טקסטים ספרותיים.
ילדים הם קוראים חתרניים כמעט בעל כורחם. הם עדיין לא יודעים איך צריך לקרוא. הם חופשיים להבחין במה שהאג'נדות שלנו מסתירות.

*

וכך כותבת לאה גולדברג, מלכת צנזורת הטעם העברית:

המעלה הגדולה שבטעם הילדים היא זו, שהוא גמיש, שהילד הוא בעל דמיון מטבע ברייתו, ויש אפשרות לחנך ולכוון את טעמו בכיוון הרצוי. ולשם כך דרוש לא אמון עיוור בטוב טעמו, אלא ידיעה ויכולת לנצל את גמישות טעמו.

לאה גולדברג, מתוך משהו על טעמו של הילד (ההדגשות שלי)

כל בשרי סומר מהאינדוקטרינציה, מהמניפולציה. וגולדברג ממשיכה ושופכת שמן למדורה: "חינוך הנוער בענייני ספרות ואמנות," (היא אומרת) "ממש כחינוך הנוער בענייני מוסר והשקפת עולם, הוא בידי מחנכיו ומדריכיו."

מילדות הסתייגתי מגולדברג. התפעלתי מלשונה הצחה ופקפקתי בתכנים. החושים המחודדים שלי אמרו לי שגולדברג היא נציגת הממסד. שההבנה שהיא מגלה כביכול לנפש הילד היא על תנאי ובערבון מוגבל. וכיוון שהיא מקשרת את צנזורת הטעם לחינוך, אין לי אלא להעמיד מולה את ס. יזהר. כך הוא ענה לה (במודע-או-שלא) במסתו המרגשת "פרידה מן החינוך":

לוקחים איפוא ילד רך ככל האפשר וקושרים אותו לאידאה גדולה ככל האפשר – ומה נפלא מזה? בפיסול אמנם כך הדבר: בראשית היתה האידאה ואחר כך מפסלים לפיה. אלא שפסל מעצבים מחומר גלם, ובני אדם אינם לא חומר ולא חומר גלם. ואסור איפוא לעצב בני אדם. לא לנסות וגם לא להתחיל לחשוב על כך.

לאה גולדברג

לאה גולדברג מניחה שאם לא תכוון אותי לא אמצא את דרכי. בלהטה החינוכי היא שוכחת שאמנות וצנזורה זה כמו שמן ומים. אמנות שייכת בראש ובראשונה למחתרת וצנזורה היא זרוע של הממסד.
הצנזור לטעמי, הוא הזאב מהמעשייה; גם אם יטבול את כפותיו בקמח כדי להלבינן הוא לא יהפוך לעז. ברגע שיפתחו לו את הדלת הוא יטרוף את הגדיים. ומי שחושב שהצנזור יעצור בטעם – טועה.

ובחזרה לס. יזהר. כך הוא כותב במקום אחר (ההדגשות שלי):

מתעמולה ועד גניבת-דעת, והקנייה, והרכשה, והנחלה, והחדרה ועיצוב – הם בדיוק הפעלים המעידים על לא-חינוך… [אלא על] מידות שונות של התעמרות, עריצות, כפייה והתעללות, שתמיד ידעה ההיסטוריה שכמותם מידי מתקנים גדולים ומידי בעלי כוונות טובות.

אחת מחברותי טענה פעם שצריך להוסיף את חירות הטעם הרע לרשימת חירויות היסוד (הומור, עוד משהו שקצת חסר לאידאליסטים).

*

החירות המבורכת של הורי בכל הנוגע לספרים לא חלה למרבה הצער, על תחומים אחרים. בבאר-שבע של ילדותי היה קולנוע תחת כיפת השמים. פעם, הזמינו אותי השכנים להקרנה של חמים וטעים. הייתי בת עשר בערך. התפקעתי מצחוק. חזרתי הביתה מרחפת. כשאבי שמע היכן הייתי פניו קדרו. זה היה סרט קפיטליסטי ומושחת מינית, לטענתו, שלא התאים לגילי, ועוד הרבה דברים שלא היה להם שום קשר לחוויה שעברתי ובכל זאת הצליחו לזהם ולכווץ אותה ולכבות את האור.

מה הרעיון בלהגיד לילד שמה שהוא מרגיש זה לא הנכון, לגמד את ההנאה שלו, לגרום לו בושה או אשמה (או זעם במקרה הטוב – מֶרי תמיד עדיף), לעקם את השיפוט שלו, למעוך אותו כשהוא קטן? וכן, אני יודעת שחלק מצנזורי הטעם דוגלים בדיאלוג, אבל מה הטעם בדיאלוג כשהתשובות ידועות מראש? כמו שגילגי אומרת למורה שמתקנת לה תשובה שגויה בחשבון: המורה, אם את יודעת, למה את שואלת?

ותמיד ישנה האפשרות שהילד רואה משהו שפספסנו, שהוא מזהה איכות ואמת שלא ראינו. כי בניגוד לתפיסה המקובלת, אלה לא רק ההורים שמרחיבים את אופקיהם של הילדים אלא גם להפך.

*

"אם טעמם של כל הילדים טוב כל כך," מתריסה לאה גולדברג, "מניין זה נמצא בסופו של דבר מספר גדול כל כך של אנשים מבוגרים המצטיינים בחוסר טעם?" ומכאן היא גוזרת גם את ההכרח לעמוד על משמר הטעם.

אבל באותה מידה אפשר לשאול: איך זה שיצאנו בכלל מהמערות, שיש מדע, אמנות, שירה? הרי לאה גולדברג לא היתה שם "לכוון את האדם הקדמון לכיוון הרצוי". נראה שהתשוקה להתפתח ולהעמיק היא עדיין חזקה ולו במעט, מהדחף להתעצל להיטמטם. זה לא שאלה של אמון בילד אלא באדם. אני מאמינה.

***

ובשולי הדברים, רק לשם הבהרה: ההתנגדות שלי לצנזורה אינה מוחקת את המבוגר או את הדיאלוג בינו לבין הילד. הורה אינו חייב לקרוא לילד ספר שמעורר בו התנגדות, מותר להודות שלא אוהבים ספר, ולהפנות את הילד למבוגר יותר סובלן. וגם להפך – מותר ורצוי לשתף ילד ביצירה אהובה, רק בלי לכוון ולהנחיל ולשפוט ולמעוך. כמו שמשתפים חבר בוגר (למשל).

.

* דברים שאמרתי בהרצאת אורח בקורס של תמר הוכשטטר ויותם שווימר במכללת ספיר. תודה על ההזדמנות לנסח את הדברים.

עוד באותו עניין:

הילדים שרצו לקרוא

קופיקו בעיר האושר

על אופרות סבון

לאה גולדברג לעומת קדיה מולודובסקי

בדיוק כפי שזכרתי

צדיקים אינם מאמינים בדם

סיפור על אדמה וחושך

סיפור ליום השואה

 *

ושימו לב לחדשות ספריית גן לוינסקי!

*

Read Full Post »