Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ר' יוסף ג'יקטילה’

סוֹבְבִים כַּדּוּרֵי-צִבְעוֹנִים בְּשׁוּרָה,
סוֹבְבִים נוֹצְצִים כּוֹס, פִּנְכָּה וְגָבִיעַ,
סוֹבְבִים מְהֵרָה, כִּבְכִשּׁוּף וּסְעָרָה,
אַךְ בְּסֵדֶר עָרוּךְ, בִּנְתִיבָה נִגְזָרָה,
וְיָדָיו שֶׁל הָאִישׁ רַק נָעוֹת נִיעַ-נִיעַ…

… וּבְתוֹךְ כָּכָה, בֶּן שַׁחַת,
עוֹד מַסְפִּיק הוּא לִשְׁלֹף מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ
וְלִמְחוֹת הַזֵּעָה מִקָּרַחַת…

מתוך – נתן אלתרמן, הַזּ'וֹנְגְלֶר

*

נתחיל מהאסון האקולוגי בזעיר אנפין שנקרא "כתיב מלא".

אני יודעת שאותיות אהו"י נחשבות לתנועות, אבל אלה תנועות מתבוללות שנראות כמו עיצורים ולפעמים מתנהגות כמותם.

וגם הדלוּת מכעיסה אותי: כל O נהפך ל"אוֹ", בין אם היה חולם מלא או חסר, קמץ קטן או חטף קמץ. דקויות ומוזרויות נמחקות בשם הנוחות.

חבורת אהו"י תוקעת מקלות של וָוִים בגלגלי הניקוד, בכל אותם צירופי נקודות וקווים זעירים שנתחבים מתחת למזרן ומוקפצים לתוך האותיות או אל ראשן ומערערים את יציבותן הבעלבתית.

כבר ציטטתי פעם את אביגיל מ"על מצבו של האדם" של פנחס שדה:

בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים.

בשביל אביגיל סימני הניקוד הם חרקים.

ואילו החיריק הקטן של אלתרמן הוא מין חרק אנושי שהעפיל למרומי הו"ו, וכבר באמצע הדרך קרא: עוּרוּ, עוּרוּ! שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! ויצר את השורוק, ואחרי שהמשיך וטיפס וברא את החולָם שב אל אחיו הסֶגול והצֵירֶה ואל "התנועות הגדולות וקטנות הנושאת את הכתב כגלים, וטורחות לעורר ולהניע כל אות ולהעיר ולכוון את היגוי המילים…" (מתוך נתן אלתרמן, "מעשה בחיריק קטן").

ר' יצחק סגי נהור (המאה הי"ב, פרובנס) מתאר את העיצורים כגוויות ואת התנועות כרוחות שמחַיות ומניעות אותם, כפי שלמדתי מן המאמר היפהפה של חביבה פדיה בקולה של המילה.

ובשבילי סימני הניקוד הם אביזרי קרקס. העברית היתה תמיד שפה ג'אגלרית בשבילי.

למטה, נמר בְּני הלהטוטן נראה כמו אות לא ידועה בעברית עם ניקוד אדום על הראש.

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, להטוטן

העברית היא תהלוכה צוענית:

והמשכילים יזהירו, (דניאל יב ג) / כעין התנועות המנגנות / ובניגונם הולכים אחריהם אותיות ונקודות ומתנענעות בעקבותן.

מתוך ספר הזוהר, תרגמה חביבה פדיה, מצוטט מאותו מאמר בקולה של המילה.

ועוד ציטוט. ר' יוסף ג'יקטילה (המאה הי"ג, קשטיליה):

למשל החֹלָם היא אותיות מֶלַח יסוד הברית, הקיום והשימור (במיוחד בעולם העתיק בו לא היו מכשירי קירור), אבל היא גם אותיות חלום, והחלימה מתרחשת בעין: "ואתה יודע כי העין היא נקודה פנימית אחר כמה פנימיות והיא מקור האור."

בלי האישונים של הניקוד העברית הופכת לעוורית.

רק הערבית נותרה להטוטנית, עם כל הזרועות וכפות הרגליים שמשתרבבות מן השורה ומעיפות את הכדורים.

"ערבית היא שפה להטוטנית" – ככה זה נראה בתרגום גוגל:

.

اللغة العربية هي اللغة المشعوذ

.

כמו תהלוכה מספר הזוהר.

ועל אחת כמה וכמה עם ניקוד (באדיבות רוני ה. תודה! הג'אגלינג עולה בחזקה):

.

arabic.

ואולי יש כאן הצעה קבלית-פוטוריסטית לכתיבה במרחב, בעברית/בערבית, בעזרת גוף וכדורים. צ'יר-לידרס בגרסה להטוטנית. משהו אחר לגמרי.

*

הפוסט הזה הוא מחווה לנמר, בני הז'ונגלר (זה שהסתובב עם קלף של ג'וקר עוד בגיל שלוש, בטענה שזאת תעודת הזהות שלו), לכבוד סרטון הג'גלינג החדש-חדש שלו (מומלץ להגדיל למסך מלא).

.

*

עוד בענייני להטוטים

בפוסט לאדם אחד הראיתי שרבים מסיפורי הברון מינכהאוזן הם בעצם נמברים להטוטניים בעטיפה סיפורית. בקצה הפוסט יש סרטון שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'אגלינג שולחן" על מפית, ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת. (הסימנים שהם רושמים על המפית הם סייטסוואפ תרגום של להטוטנות קלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות.)

מחווה להטוטנית נלבבת ומרגשת לפינה באוש

הלהטוטנית (גם מתוק גם פמיניסטי)

קרקס התלושים (על הקרנפים של חליל בלבין ומירב קמל)

*

ומצד האותיות

געגועים לגופה של העברית (פוסט האם והאב של הפוסט הנוכחי)

הפוטוריסטים ואני

כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע 

ארבע חתימות

קולה של המילה

כשהמילה תהפוך לגוף ועוד רבים מפרקי הספר

*

Read Full Post »