Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רשימות’

הערה מקדימה: "בוא דיבוק!" היא סדרת אירועים בהפקת ובעריכת רועי פביאן ואלה נובק, שבה מוזמנים אמנים מתחומים שונים להתכתב זה עם זה בהשראת נושא נתון. הכללים מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. האירוע שבו השתתפתי נוצר בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק כיסוי וגילוי בלשון (שפורסמה לפני 99 שנה).

"רשימת השמות" נכתבה לפני חודשים בתגובה ל"העולם עגול", מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים היחיד שכתבה גרטרוד שטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".

*

רשימת השמות

1. "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד?" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

תלוי באיזה יקום היא נולדה. אם היא נולדה באגדה של נורית זרחי למשל, אז לא.

אם היו קוראים לה נניח, קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם*, היא היתה מלכת פיות. שמה היה קובע גם את משקלה; ככה זה כששמך מתחיל ב"קל" ומסתיים ב"גרם". היא לא יכלה להיות טובת לב, כי קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם זה כמו קְרוּאֶלָה דֶה-וִיל, פושטת העורות מ"מאה כלבים ואחד" – קרואלה מלשון cruel עם טוויסט איטלקי, והדֶה-וִיל אינו סתם תואר אצולה אלא פיצול מְצוּרְפָת של devil. כלומר "אכזרה שטן". חנוך ברטוב, המתרגם הראשון של הספר, קרא לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי עם טאץ' מדיארי-הונגרי (אם כי, כפי שמעיד ג'יימס ג'ויס, "השטן מדבר בדרך כלל בשפה משלו, שנקראת קַשְׁמְדָאִית, והוא ממציא אותה בעצמו בזמן הדיבור, אבל כשהוא כועס מאד הוא מסוגל לדבר יפה מאד צרפתית גרועה, אף על פי שמי ששמעו אותו אומרים שיש לו מבטא דבלינאי בולט."**).שֵׁם כמו קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם היה קובע גם את מנת המשכל שלה ואת התפריט, כפי שהיא עצמה מסבירה: "לפיות יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר." תזונה קסומה וציורית – מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים – עם קצת טעם לוואי; האם רק אני מרגישה שיש קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת"? יש חשש סתום שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, ובינינו – זה לא קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?

ובמחשבה נוספת, גם לקָלֶרְדָה דֶה גְּרַם האנורקטי יש טעם לוואי. בחנויות המכולת של ילדותי היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המלכותי.

*

2. "כשוורד הייתה יותר גדולה שלחו אותה לבית ספר" (מתוך "העולם עגול" מאת גרטרוד שטיין)

כשהייתי קטנה שלחו אותי לבית ספר. כל בוקר היתה המחנכת פותחת את יומן הכיתה וקוראת את רשימת השמות. מאות ואלפי פעמים הקשבתי לטקסט הזה שאיבד כל קשר למציאות והפך לדקלום משונה, לחש-נחש שנחרט לו בתוך המוח. לאט לאט קבלו השמות ההפוכים – קודם שם משפחה ואז שם פרטי – נוכחות משל עצמם. אבל גם כשהפכו אותם בחזרה זה לא עזר.

לקראת הכתיבה ניסיתי לשחזר את השמות והם צפו מיד עם דמויות הילדים; הפרצוף הכמעט נטול שפתיים של "אברם קדוש" – שעות ניסיתי לפצח את הקשר בין הארשת המופמנת הקצת עצובה ומבוהלת שלו, לקדושה, או "שלמה מלכה", למה מלכה ולא מלך? השיבוש הדקדוקי שיגע אותי. הגיחוך הקצת רפוי שלו (כאילו הגומי שמהדק את שפתיו התעייף) מתקשר לי עד היום עם דראג קווינס. ו"מזל גנח" – הו, המזל הגונח שלה היה מין מבוא לשירה, ו"רונן דוד" הגבוה עם היציבה הנוזלית, שהיו לו (לדעת הילדה שהייתי) שני שמות פרטיים שאחד מהם שימש בלית ברירה כשם משפחה; והאילתור הזה התקשר איכשהו לריח של הסוודר הצהוב שלו. ו"דליה קמפו" ששם משפחתה היה במרחק אות משמפו, מה שדווקא התאים בגלל שערה הנהדר, העבות והחלק כמו סרגל נוצץ. ובכל זאת הוטרדתי מן הק' השוֹאתית (השואה היתה אז חלק מהכול), שקירבה את ה"קמפו" לקאפו וגם לקמפ-מחנה.

לשווא חיפשתי את הדמיון בינה לבין "דליה ויצמן", הן היו שונות בתכלית, כמו ש"יפה ביטון" היתה שונה מ"יפה אטיאס" (רק אחת מהן היתה יפה, לאחרת היתה ארשת פראית של חיה לכודה), כמו ש"ורדה סבאון" היתה שונה מ"ורדה אלוש", כמו ש"חנה אפשטיין" היתה שונה מ"חנה בלדינגר", כמו ש"יעקב זילברשמיט" היה שונה מ"יעקב אלגרסי", ו"מזל זנו" מ"מזל גנח" – חקרתי את הזיקות בין הכפיליות בחריצות של מפענח צפנים במלחמת העולם. שלא לדבר על רביעיית ה"תָּמִיוֹת": פרנצוס, הירשל, נאוי ואפרתי. האחרונה החליטה יום אחד שקוראים לה תמרה, ובכך חרגה מהסדרה וגם נשארה בה, מה שגרם לי כאב עמום כמו של נסיכה על עדשה. לתמי נאוי לעומת זאת, קראו גם "קוֹקוֹ בקלאווה", כינוי בן שני חלקים כמו שם ושם משפחה, וכך נבראה לה בדמיוני פרסונת צללים מוחצנת מטורללת ואקזוטית.

והיה גם "רודולף אפללו", שהיה לו כתם לידה קטן על האף. לו הכתם היה גולש עוד קצת הוא היה משווה לו מראה ליצני, ובינתיים הוא פשוט הצדיק את שמו המזמר – אף-לָ-לו. היה לו מזל לרודולף, הוא היה בן ראשון במשפחתו אחרי שורה של בנות. כמה מאחיותיו היפהפיות עם השמות המתנגנים למדו בכיתות שמעלינו. אחת מהן (אלגרה? קורדליה?) גילמה בובה שקמה לחיים בהצגה של החוג הדרמטי, וגם ברודולף עצמו היה משהו שלא מהעולם הזה; בגלריה של הזיכרון שלי הוא לבוש בחליפת קטיפה לילכית ומחייך את החיוך הקל שלו, הקצת מנומנם.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר (ובמחשבה נוספת, אולי זאת בכלל ת"פ ביום משונה).

*

3. "בכל מקום היו / אנשים נשים נחשים יונים נמלים נמרים שפנים ינשופים חתולים ילדים" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

לבני הבכור קוראים נמר. קראתי לו כך בגלל "גיזְלְהֶר הנמר" של אלזה לסקר שילר ובגלל נמר מכונף משטיח סיני, שצחוקו הצוהל הזכיר לי את צחוקו של אהובי. הופתעתי מהמהומה שזה חולל; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל זה ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו, נקרא לו יוסי או מה שירצה, הסברתי. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי טענה שצריך לאסור את זה (או אותנו?). ואז הגיע מכתב מיפן. ידידי הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו כתבו: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – כל אחד בדרך אחרת."

*

* קלרדה דה גרם היא דמות מתוך "טינקרטנק" של נורית זרחי. מבוסס על פוסט שכתבתי על הספר.

** מתוך "החתול והשטן" מאת ג'יימס ג'ויס, בתרגום (שפתיים יישק) של אברהם יבין, עם עובד 1981

*

"הליצן העצוב", נמר גולן (בן 5)

"הליצן הבוכה", נמר גולן (בן 5)

.

וכמה מילים לסיום:

"הליצן הבוכה", כך נקרא הציור שלמעלה.

הוא צויר על ידי בני נמר לפני שנים, אבל מתמצת איכשהו, לפחות בשבילי, את המציאות העכשווית.

הרשימה שלמעלה נכתבה בימים של שקט.

אני מדביקה אותה כמו חלון על קיר הממ"ד.

*

עוד באותם עניינים

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

הז'ונגלר

מאחור את ממש כמו מלפנים

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

הה"א הלאומית

*

Read Full Post »

למעט כמה אנשים, עצים הם הדבר האהוב עלי בעולם. עוד מעט ט"ו בשבט, חג לאילנות. הנה כמה מן האמנות, להשראה.

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך "אשכבה" של חנוך לוין. (אם לא ראיתם – רוצו, זאת הצגה נפלאה, גם בזכות רקפת לוי שהתעלתה על עצמה בעיצוב התפאורה והתלבושות).

Linda Molenaar,Tree Pose 2011, התמונה נלקחה מכאן

Linda Molenaar, Tree Pose 2011 – התמונה נלקחה מכאן

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ - פה.

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ – כאן.

ארתור רקהאם, 1917, מתוך

ארתור רקהאם, 1917, מתוך "הזקנה שביער" מאוסף האחים גרים

איש יונק מעץ, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה

עץ מניק איש, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה בסדרת עץ השיער (שיש בו גם מיניאטורה פרסית של עץ ראשים)

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, בתצלום הזה שלקוח מפה יש מידה של פיוט והייקו

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, התצלום הזה שלקוח מפה שומר על מידה של שקדיוּת).

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של "טבע דומם".

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על המטמורפוזה של הנאהבים האומללים שהתאחדו בתוך עץ, כתבתי פה.

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על העץ שהנציח את סיפורם של הנאהבים האומללים – כתבתי כאן.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט, מן הפוסט הזה.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט הפעם. עוד על התלבושת בפוסט הזה.

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

andy goldsworthy  1998, מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם. כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

andy goldsworthy  מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם (1998). כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

ויטו אקונצ'י, אי פרטי, 1992

ויטו אקונצ'י, אי פרטי, 1992

ותוספת ועדכון, על העץ הזה של גיא בן נר, כתבתי כאן

ותוספת מאוחרת – על העץ הזה (מ"ערכת בית עץ") של גיא בן נר, כתבתי כאן

וקול קורא לאמנים ועצים (האיור של בתיה קולטון):

trees

ולבסוף

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה, צדוק בן דוד, "כי האדם עץ השדה," פסל ביד ושם. אם תלחצו להגדלה תראו שזה עץ מבני אדם.

ובהמשך לכך (ובלי שום קשר) – "האחר הוא אני", זה הנושא שבחר משרד החינוך השנה. ומנגד, הממשלה ממשיכה להתנכל לזרים. תמר ורטה זהבי (אישה שאני קצת מכירה ומוקירה) וליאת סיגל כתבו על זה לשר החינוך. שאלתי את תמר אם זה עדיין רלוונטי, והיא אמרה שכן, כמובן, והוסיפה קצת על שיעור עברית שקיימה עם מבקשי מקלט בשבוע האחרון:

עבדו אמר שהוא לא יכול יותר להיעלב מהישראלים שמכנים אותו בשמות גנאי כאילו הוא פושע. ג'רמה אמר שהוא לא יכול יותר לספוג הערות גזעניות על הצבע השחור שלו. מהדי אמר שהוא לא רוצה יותר לשמוע שהוא סרטן, שהוא שחפת, שהוא איידס. מוחמד אמר שכשהוא מנסה להסביר שהוא פליט שניסה להציל את חייו ואם יחזור לסודן ימות, הם אומרים לו שזה לא מעניין אותם, והוא לא מסוגל יותר לשמוע שלישראלים לא אכפת שימות. … אין לי מילים לתאר את התחושה המרה שאת יודעת שזה בדיוק מה שהם רוצים – חברי כנסת, שרי ממשלה ומאות אלפי אזרחים ישראלים מוסתים, שלחברים שלי תאבד התקווה. … הם שכחו שבזכות אותה התקווה לחיי חופש ההורים שלי הגיעו לכאן.

אני חתמתי בתור "הורה". אם אתם רוצים להיות שותפים – היכנסו, חיתמו והפיצו.

*

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.

ועוד כמה לינקים לעצים  של עיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב.

עץ השיער (הפרק הראשון ואחריו ההמשכים).

על העץ המופלא של סינדרלה

עוד סיפור של מרי דה מורגן על ילדה ועץ

זרעי האהבה (ובעצם עץ האהבה – הפרק הראשון ואחריו ההמשכים)

פניה ברגשטיין והליצן ("מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה…")  

תולעת ספרים (מריה פרייברג וסיגלית לנדאו)

*

Read Full Post »

הפיקניק האמנותי ושבוע הספר: פול אלואר ואשתו נוש, מאן ריי ורולאן פנרוז בפיקניק ליד קאן 1937. צילם לי מילר

*

נכון גם אתם משתוקקים להפוגה מן השנאה והשיסוי? לכמה שעות של סולידריות ושאר רוח ומוסיקה משובחת וכיבוד טעים. נכון אתם רוצים להרגיש שאפשר גם אחרת? להפגין בלי להפגין, ליהנות מכמה שעות של נחת רב-תרבותית ושל ביחד והכל בחינם? נכון אתם רוצים להיות שם ולעזור לזה לקרות?

זה קל מאד. פשוט תבואו לפיקניק האמנותי-מוסיקלי של ספריית גן לוינסקי, ביום שבת הקרוב ה16 ליוני, בין השעות 18:00-23:00

עדכון: בימים האחרונים נערך גירוש ברוטלי של סודנים (הורים נעצרים בשער בית הספר כשלוקחים את ילדיהם, עובדים נעצרים כאשר באים לקחת משכורת אחרונה ממעסיקיהם ועוד שלל סיפורים קשים יותר). כמה מ"ילדי הספרייה" כבר מבלים את לילותיהם בכלא לקראת גירוש. טיסת הגירוש הראשונה תתקיים בזמן האירוע. והפיקניק שנאצר באהבה ובמחשבה נראה יותר ויותר מופרך. כבר שבועות שאנחנו בודקים את עצמנו שוב ושוב ביחד עם פעילים חברתיים ונציגים מהקהילות הזרות. התהליך הזה נפתח מחדש כל הזמן לחושך המציאות. ייתכן שהאירוע יעבור שינויים, ובכל מקרה – אני כבר לא מסוגלת לדבר במילים שכתבתי. המשך יבוא.

עדכון נוסף, בוקר ה- 13 ביוני:

בהמשך לנאמר – רבים מן הפעילים והשותפים בספרייה מרגישים כי זה הזמן להראות סולידריות ושיתוף עם הקהילות, ועם זאת חוששים שזה לא הרגע לשמחה ולאסקפיזם מנותק מהמציאות.

לאחר התלבטויות ארוכות, החלטנו לשמר את מסורת האירועים של הספרייה ולא להרים ידיים. האירוע יתקיים בסימן של עצב ומחאה על הדרך הנוראה שבה בני אדם, ובהם אנשים וילדים יקרים ללבנו, מגורשים מהמדינה.

(ולא, אני לא מסירה מפה שום דימוי או מילה – גם זה ראי, הפער בין מה שדמיינו למה שקורה)

*

חלק ראשון – פיקניק אמנותי 20:30-18:00

למה פיקניק? כי זה ארעי ומלא נחת של שתייה ואכילה ושבת אחים גם יחד, ושיחה ואירוח ונדודים על דשא בין שמיכות.

איך זה יקרה? עשרות אמנים, ציירים, פסלים, צלמים, אמני וידאו, אנימציה ומיצג יציגו תערוכות אינטימיות ממיטב עבודתם, על שמיכות שייפרשו בדשא. בין המשתתפים: אורי בצון, אתי פוגרבינסקי, גבי קריכלי, דנה לב לבנת, יונתן אולמן, הגר יולזרי, הדס גרטמן, הילה לביב, הילה פלשקס, זהר סלע, יאיר מיוחס, יפעת גלעדי, יואב רבן, יעקב פטר מלץ, לוסיאנה קפלון, ליאור קריאל, מאיה אלרן, מיכל נאמן, מתן ישראלי, נטלי פורטונה באור, נעמי טנהאוזר, נתנאל פורגנג, סיוון גרוס, עדי סנד,  עירית מנור, ענת בראל, ענת ברזילי, רועי פביאן, רנן יצחקי, רקפת וינר, תום בוקשטיין ותמר רבן.

אמנות מכל הסוגים, כבדת ראש, מסורתית, חתרנית וכיפית. לוסיאנה קפלון ונתנאל פורגנג יציגו טלנובלה ביקורתית העוסקת בדת, במעמד, מגדר ויחסים בינאישיים. יאיר מיוחס ומתן ישראלי "יירדו לרֶגֶל" מירושלים לדרום תל אביב, והדס גכטמן (בתמונה למטה) בנתה שמלה ענקית בקוטר 4 מ' וגובה 2 מ' ובתוכה סולם. נשים וגברים מוזמנים לעלות בסולם וללבוש את השמלה שהופכת לבמה, ועליה הם מוזמנים לשיר, לדבר או לשתוק.  

*

חלק שני – מוסיקה

בין השעות 20:30-23:00 יתקיימו מופעים מוסיקליים בהשתתפות אמנים ישראלים ואמנים בולטים מן הקהילות הזרות. בין המשתתפים: אתיופיה – המוסיקאי הידוע דג'ן מאנצ'לוט במופע שירה ונגינה על הכלי האתיופי המסורתי 'מאסינקו'. / גאנה – פסקל בנד – פסקל אייזיק ניוטון מבצע מסגנון היי-לייף המסורתי המושפע מגוספל כנסייתי חומרים מקוריים עכשויים בצאת אלבום הבכורה "Don't kill me. / Black Guru – הרכב ישראלי צעיר ומבטיח שמנגן שילוב של מוזיקה מערב אפריקאית מסורתית עם מוזיקה מודרנית. / פיליפנים – הזמרת רוז – במופע שירה בשירי עם פיליפיניים מסורתיים / סודן – דרפור במופע הגנגן – ריקוד מסורתי מסאלית / הודו – מופע בוליווד / קולומביה – ריקוד "הקוּמבּיה", אחד המקצבים האפרו-קריביים המזוהים ביותר עם קולומביה. שילוב בין תופים אפריקאיים, מלודיות פרי עטם של המתיישבים הלבנים וריקודים אינדיאניים שמבטא את תערובת היסודות האתניים בתרבות הקולומביאנית.

*

חשוב מאד מאד: על פי דרישת המשטרה (כן, תהיה גם משטרה וגם אבטחה!) אנחנו זקוקים לכמה מתנדבים שיסתובבו בין האנשים, לבושים בווסטים צהובים (אלה של הרכבים), במשך חמש שעות האירוע. אנא פנו לדבי debby.farber@gmail.com ותבואו על הברכה!!!

*

אוצרות וניהול אמנותי: הדס עפרת חנה בן-חיים יולזרי הפקה וניהול מופעים: דבי פרבר, איל פדר

זו השנה הרביעית שהספרייה מקיימת אירוע תרבותי מרכזי רב-משתתפים ברחבי הגן, מתוך רצון לחגוג את הרב תרבותיות ולתת במה לקהילות השונות. ראו למשל האירוע הנפלא הזה.

*

במהלך הפיקניק יוקרנו על מסך גדול פיקניקים אמנותיים. אין לי מושג איזה, אבל אספתי כאן כמה להנאתכם. אפשר לראות בזה עוד מחווה לסיי שונגון הנפלאה, רשימת פיקניקים, בהמשך לרשימת הליצנים, רשימת הפייטות ורשימת התחפושות.

פרנסיסקו דה גויה

ברת מוריסו

על ברת מוריסו ועל פינוק ופמיניזם כתבתי פה

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה

מתוך הסרט הנפלא של מוניקה גאלאב "יום יפה לפיקניק", מחווה מצמררת לציור של מאנה

על הסרט יום יפה לפיקניק ראו מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

בוטרו (פיקניק אחד מתוך רבים שצייר)

ז'ורז' סרה

תומאס קול

מלנדס

ברת מוריסו (זו התמונה השנייה שלה, אבל לא התאפקתי, הם כל כך שונים מהאחרים)

אנטואן ואטו (צייר מופלא, מרנין ומסתורי ומודרני במפתיע שעוד אגיע אליו)

איזק איזראלס

נחום גוטמן (ותודה לדודו פלמה)

בוב דורנברג

רוברט פרנק

ג'ורג'ונה או טיציאן (יש ויכוח)

פיקניק על חוף סלעי, נורמן רוקוול

*

*

לאירוע בפייסבוק – ושם יש גם מפה והוראות הגעה למי שצריך.

אנא שתפו והפיצו! ואם אתם משתוקקים, או אפילו סתם מוכנים ללבוש ווסטים צהובים זוהרים של סדרנים אנא פנו לדבי debby.farber@gmail.com זה ממש יעזור!

והכי חשוב שתבואו, פשוט תבואו לשמוח ולהיות.

ורק תראו איזה כיף היה בפעם קודמת (תמונות וסרטון)

כל מה שרציתם לדעת על ספריית גן לוינסקי

כתבה על הפיקניק בפלטפורמה, כתב עת לחינוך מוזיאלי

*

האירוע ביוזמת עמותת ארטים – צוות אמנות בין תחומי ובשיתוף מרכז מסיל"ה.

*

עדכון של אחרי: היה נפלא. מקווה להעלות תמונות. ובינתיים סרטון של מופע בוליווד מן האירוע:

*

Read Full Post »

במבט לאחור מתברר שעיר האושר היא גם מחסן תחפושות.

רשימת תחפושות ומסכות שלוקטו מן הפוסטים מגובבות כאן ללא אפְליה או עריכה ועם מעט מילים.  אתם מוזמנים לחטט.

ה"רשימה" בהשראת סאי שונגון חביבתי, והיא מעודכנת עד פורים 2013

P&G

למעלה: זולייקה מחופשת למדוזה, עבודה של פייר וז'יל, מתוך פיתתה ונאנסה, על המיתוס של מדוזה

*

"מסכת" חווה, מתוך "ריקוד הפנים של חוה", מאת מרית בן ישראל 1992

למעלה: סטילס מתוך סרט הווידאו שלי "ריקוד הפנים של חוה", 1992 זו אם תרצו, "מסכה חיה"; חוה אמנו מצוירת על פני ואני מפעילה אותה בעזרת פרצופים. נלקח מהפוסט הזה.

*

שמלה חשמלית

למעלה: שמלה חשמלית של אצוקו טאנאקה (1956) מתוך אחת עשרה שמלות של אור

*

PIC

אחד ממשתתפי הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי נואם בתוך במת קרינולינה שעצבה הדס גכטמן.

*

למעלה: האריה של הקוסם מארץ עוץ, מתוך פוסט שרשרת על אובידיוס, שייקספיר, ביאליק, חנוך לוין

*

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום - צולם במהלך חזרה

נמר גולן

למעלה: "מסכַת" מיקימאוס, ללהטוטנים בלבד. מתוך הפוסט על החממה של תיאטרון הקרון

*

צרפת, המאה ה14

למעלה: "מסכַת" צפרדעים לחוטאים, צרפת, המאה ה14. מתוך החלק הרביעי של זרעי האהבה, סיפור של מרי דה מורגן שתרגמתי.

*

כריסטו, אנני ליבוביץ'

למעלה: כריסטו מתחפש ליצירה שלו, בדיוקן שצילמה אנני ליבוביץ. מתוך הפוסט על איורי הנסיך הקטן (זה כמו כבשה בתוך תיבה מצוירת, אי אפשר לדעת באמת מי נמצא שם)

*

sipurim sal tarbut frontSB

למעלה: בחור ישיבה "מחופש" לדמות רמברנדטית על כריכת ספרי סיפורים יכולים להציל. צילמה, לאה גולדה הולטרמן

*

נערות מחופשות לבובות

למעלה: נערות מחופשות לבובות, מתוך הפוסט על טינקרטנק מאת נורית זרחי

*

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים

למעלה: תחפושת סוריאליסטית של מרט אופנהיים מתוך הנפש היא קוסמת גדולה הפוסט השני על "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. בפוסט הראשון, הנערה שלא רצתה להינשא לאביה. היא נמלטת מכוסה בבגד מפיסות פרווה של אלף בעלי חיים. האדרת שציירה עפרה עמית נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כמו במדי הסוואה. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.

*

מתוך האופרה Der Freischütz, עיצוב תלבושת ויקטור ורולף

למעלה: ויקטור ורולף היו יכולים להיות מעצבי על ב"קפיטול" של משחקי הרעב. מתוך הפוסט על השפע, העוצמה, שלא לומר כוחניות, הגוזמה עד כדי וולגריות, התיאטרליות, הפנטזיה, הראוותנות, תרבות הצריכה, הטבע המהונדס והאלימות במסווה של משחק – בבגדים שהם מעצבים. בתמונה, תלבושת שעצבו לאופרה שביים רוברט וילסון.

*

יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה? 1965

מתוך אהבה ותיעוב ליוזף בויס. מסכת עלי הזהב של בויס מודבקת לפנים בדבש, שנועד על פי בויס, להחיות את החשיבה: "האדם אינו יכול ליצר דבש אלא לחשוב, ליצר רעיונות…" הוא אמר, "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה אף היא להיות מלאת חיים, אבל היא יכולה גם להיות שכלתנית עד מוות."
וכאן אפשר לראות איך מרינה אברמוביץ' התחפשה לזה.

*

למעלה: הדס עפרת, 2004, בדיוק באמצע הדרך בין תיאטרון בובות למיצג, מתוך האדם הצוחק חוזר ללמד.

*

למעלה: גלוי ומתעתע. תכשיט או מסכה? סוריאליזם או קוביזם-ללא-זוויות? מתוך נקודת הג'י של המנעול (עיצב יעקב קאופמן)

*

למעלה: חקיין אחד מיני רבים באירוע בלתי נשכח. מתוך אלביס פרסלי לנצח. צולם על ידי בממפיס, בעשרים שנה למותו.

*

למעלה: מתוך תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס.  צולם על ידי, במרדי גרא 1998

*

למעלה: ממש כדאי להגדיל את התמונה הקבוצתית של רקדני הבלט הטריאדי. עוד על התיאטרון של אוסקר שלמר ועל השראתו בקרקס קוביות.

*

למעלה: העור כבגד ולהפך, מחוך של ניקולא קונסטנטינו, עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, מתוך הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון

*

למעלה: התחפושת מצוירת על הגוף. ירון מילגרום כליצן לירי בהשראת הכחולים-ורודים של פיקאסו, מתוך רשימת הליצנים

*

למעלה: פליני, רומא, תחפושות קתוליות (מהממות, במובן הכי ראשוני של המילה)
מתוך חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד   

*

מוניקה, ספריית גן לוינסקי

על ספריית גן לוינסקי

*

ורד דרור ואילנית בן יעקב מחופשות לחנה'לה ואמא שלה

למעלה: תחפושות שטוחות, מתוך על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

*

למעלה: קית' הרינג מתחפש לעבודה שלו בדיוקן שצילמה אנני ליבוביץ. גם החדר התחפש. מתוך אמבט החלב (5) – רוסו, גויה, קית' הרינג, או הטלפון השבור של אנני ליבוביץ

*

למעלה: אנשים-מכתבים מתוך דברים נפלאים, הפוסט השני על סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה. יומן הכרית שכתבה היה ההשראה לסרטו של גרינוואיי.

*

מונה חאטום, גבו של ואן גוך

למעלה: הגב שהתחפש לציור של ואן גוך, מתוך מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

למעלה: המסכה כגרסה ממוזערת של הפלנגה המוקדונית ועוד הרבה דברים, מתוך רבקה הורן, מסכה 1973

*

מתוך על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?) רקדנים מחופשים לסוואנה ב"מלך האריות" של ג'ולי טיימור. (איך זה קשור, דרך "ההרים ירקדו כאילים" ועוד)

*

למעלה: אני מתחפשת לסבתא שלי, מתוך גיבורות ילדות – מוכרת הגפרורים הקטנה

*

למעלה: שירי לנטון מתחפשת לסבתא שלה ניצולת השואה. זה מותח מאד את שאלת התחפושת וכמו תמיד הגבול יותר מאתגר מהמרכז.
מתוך הצמידים של שירי לנטון

*

שירי לנטון, BOOK II

למעלה: מסכת-סֵפר פעילה נקרעת/מתקלפת, מתוך איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

*

למעלה: "ספק נערה ספק בובת חרסינה מתרוממת מתוך קופסתה. כותונתה הלבנה המעוטרת בכחול נראית כמו חרסינה שהתמוססה והפכה לאריג. ספל קטן עוטר את ראשה כמעין כתר-פרח נרקיסי. קצה סרט אדום מבצבץ מפיה. כשהיא מטה את ראשה נושר שלג תכלכל מן הספל היישר לכף ידו של האיש." (לחצו להגדלה)
מתוך על
דגי זהב, המופע החדש של ענבל פינטו ואבשלום פולק 

*

למעלה: שיני פנינים (פשוטו כמשמעו). תכשיטים או מסכות זעירות מקומיות של סלבדור דאלי, מתוך שבוע עץ השיער, היום השלישי

*

למעלה: "הם היו נחמדים פרחי האוזן, אבל לא יפים כמו העיניים שצמחו על גבעולים דקים מורכנים כגבעולי רקפת. היו שם עיניים גדולות, עיניים קטנות, עיניים כחולות, עיניים חומות, עיניים שחורות, עיני שקד, עיניים עטורות ריסים כהים מסולסלים, עיניים שעפעפיהן כמעט קירחים או כבדים… וכל העיניים, מכל הזנים והמינים הביטו בו בסקרנות. הן כל כך מצאו חן בעיניו שרצה לקטוף לו כמה. אבל כשהושיט את ידו אל עין כחולה נוצצת שיופיה שבה את לבו היא פרצה בבכי תמרורים והוא חס עליה והניח לגבעול, מה שגרם לפרחי השפתיים לגעות בצחוק צורמני."
בתמונה פרט מתוך שמלת עיניים ואזניים של המלכה אליזבת, צויר בסביבות 1600, מתוך שבוע עץ השיער, היום החמישי

*

למעלה: קתרין דנב בסרטו של ז'אק דאמי "הנסיכה בעור החמור", מתוך האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?

*

רבקה הורן, חד קרן

קלאס אולדנבורג, תחפושת ארכיטקטונית, 1985

שתי התמונות העליונות מתוך הפוסט על שמלת הכאב של רבקה הורן (ויום אחד עוד אכתוב על הביבר שלה)

*

למעלה: עפרה עמית חושפת את נשף המסכות של האחים גרים, מתוך דיוקן האמן כמכשף צעיר

*

למעלה: תהלוכת השקה לבנות הדרקון, מתוך מבחר בקורות על בנות הדרקון

*

ולבסוף: זאת אני בגיל 12 מחופשת לצוענייה הונגריה. את התמונה שממנה לקוח הגרווטאר, צילם הדוד אהרון דונגי.

***

 

Read Full Post »

.

  1. העין והפצע

את הגלויה שלמעלה קניתי לפני שנים, ביוון, אולי בכרתים. היא מתארת קטע מפייטה (Pietà – באטלקית – רחמים, שם כולל ליצירות אמנות שנושאן הוא ערסולו של ישו לאחר ההורדה מהצלב). מריה (תמיד בכחול) מקרבת את ידו של ישו המת אל לחייה ונוגעת בפצעו. נהגתי להדגים בעזרתה מהי מטפורה חזותית; זה לא צריך להיות דימוי מוחצן שתובע הכרה; המטפורה כאן מובלעת ומוצנעת אבל לא פחות מובהקת: כשמביטים בגלויה רואים שפצע המסמר בכף ידו של ישו הוא באותו גודל ובאותו צבע כמו עיניה של מריה, והוא גם ממוקם על אותו קו ובאותו ריווּחַ כאילו היה עין שלישית בַּשורה. מריה נוגעת בפצע באצבעה. נגיעה קצת משונה כשחושבים על פצע, אבל אם זאת היתה עין למשל – זו בדיוק הדרך שבה מוחים דמעה. הצורה והצבע, המיקום והנגיעה יוצרים זיקה ברורה בין העין לפצע. ובתרגום למילים: העין היא כמו פצע, זה מה שאומרת הגלויה (ככה זה כשבנך נצלב), ואולי גם להפך – פצעיו של ישו הם כמו עין אימהית, כלומר פצעי אהבה וחמלה על בני האדם. זאת ועוד: קו המתאר שמקיף את כף ידה של מריה הוא אדום. זה מדגיש אותה ושוב, בגלל המיקום –  הופך את היד למעין "נזילה" גרפית של דם מהפצע. כלומר מחזק את קשר הדם בין האם לבנה.

*

2. פייטות בענן

ענני תגיות, כמו תצלומים אוויריים, חושפים את קווי המתאר של הבלוג. הענן שלי (משמאל למטה) מציג כל תגית שמופיעה מעל שש פעמים ומתפיח אותה לפי גודלה היחסי. כל תגית כזאת היא בעצם כותרת של רשימה נוסח סאי שונגון. לא צריך להיות מעוֹנן (כך כונו פעם מגידי העתידות שקראו בעננים) כדי לגלות מה מעסיק אותי: אמנות, גוף, ילדות, מיצג, סופי קאל, ויטו אקונצ'י, פינה באוש, האחים גרים, וכך הלאה עד לתגיות הזעירות המפתיעות. לא ידעתי למשל כמה ביאליק קרוב ללבי, או וסארי היסטוריון האמנות הרנסנסי, או פורנו, צבעים, ליצנים, פייטות…

פעם מזמן, פרסמתי כאן רשימת ליצנים. רשימת הפייטות היא קצת שונה. הן לא אורחות מבחוץ אלא מבפנים, מתוך הענן. הפייטה שלמעלה היא העשירית במספר.

*

את הפייטה הראשונה חוויתי בגן ילדים בבאר שבע, כשהייתי בת שלוש או ארבע, ומאז שנחרתה על לבי אני רואה אותן בכל מקום.

*

על שתי הפייטות הבאות כתבתי בשיחות עם אמא: קודם על פייטה ידישאית הפוכה, שבה דווקא הבן מערסל את אמו הקטנטנה (בסוף הקליפ):

ואחר כך על הפייטה הנודעת מכולן, של מיכלאנג'לו:

*

כאן כתבתי על פייטה גברית ארוכה ומקרטעת בכלבי אשמורת של טרנטינו.

.

*

וגם בפתאום ציפורים של יסמין גודר: "ארבע רקדניות, ארבע דמויות שהן אחת: ספק ציפורים בשמיים סטריליים, ספק חברות מִסְדר קטנות, ילדות. מתנגשות זו בזו, מתלטפות במגושם, מתחברות לצורות: בין מערכים גיאומטריים של ציפורים נודדות לקומפוזיות דתיות משובשות. חמלה, יסורים, בשׂוֹרה. הורדה מהצלב."

*

והנה פרט מהפייטה הנפלאה של ג'וטו שעל הזיקה שלה לתמונות עכשוויות מהעיתון כתבתי כאן. . *

וגם "פייטה משונה" עם ארנבת מתה, מתוך אהבה ותיעוב ליוזף בויס

*

ועוד אחת מכוננת ששכחתי (ותודה לשועי שהזכיר). מוכרת הגפרורים הקטנה עולה השמיימה בזרועות סבתה (התמונה מתוך הצגה שעשיתי עליהן, כלומר עלי ועל סבתי).

*

והפייטה של ניב שינפלד ואורן לאור. מתוך דירת שני חדרים

מתוך דירת שני חדרים, ניב שינפלד, אורן לאור

מתוך דירת שני חדרים, ניב שינפלד, אורן לאור

*

ולבסוף, לעת עתה: "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן, מתוך הפוסט הזה.

מתוך

מתוך "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן

*

עוד רשימות: רשימת ליצנים. רשימת התחפושות דברים נפלאים (על מלכת הרשימות, סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה).

* *

וממש בלי שום קשר – ערב של גברים, זיוף והונאה ביום חמישי 25.11 ב21:30 ב"החנות", פרוייקט אמנות חדש ברחוב העלייה 31 בתל אביב. בתוך חנות עם ויטרינות הפונות לרחוב נבנה חלל קטן ומעוצב עבור הופעות ותערוכות. במסגרת הערב יופיע גם הדס עפרת במיצג הוותיק האדם הצוחק שעליו כתבתי כאן

Read Full Post »

פוסט המשך לפוסט הזה.

שתי גברות יפניות מהמאה העשירית כתבו ספרים שהשתמרו עד היום. מורסקי שיקיבו כתבה רומן פסיכולוגי ורומנטי על אהבותיו של ג'נז'י, בנה של פילגש קיסרית ממעמד נמוך. סאי (סיי?) שונגון כתבה "ספר כרית": מעין יומן לא לינארי, דמוי בלוג, אוסף פתקים שהקדים את זמנו בערך באלף שנה.
בשיטת הפתקים אין חידוש. זה היה מקובל באותה תקופה. סגנונה של שונגון ואישיותה המפתיעה מקנים לה נופך מיוחד. אבל מה שמייחד את "ספר הכרית של סאי שונגון" מכל טקסט אחר מקביל, הוא שיגעון הרשימות שלה: בין תיאורי הטבע, האנקדוטות וההרהורים, חלקי השירים ומשחקי המילים, זרועות 164 רשימות. רשימות-רשימות, לא במובן מאמרים/סיפורים קצרים אלא כמו רשימות מכולת או רשימות מלאי (רק בלי כל תכלית מעשית).

סאי שונגון, מאהביה, שיגעון הקליגרפיה שלה ושיגעון הרשימות שלה, שימשו השראה לפיטר גרינאווי בסירטו "נכתב בעור" שנקרא במקור "ספר הכרית". (התמונה מתוך הסרט)

דברים אלגנטיים

מעיל לבן שנלבש מעל מקטורן סגול.
ביצי ברווז.
קרח מגורר מעורבב בסירופ ליאנה בתוך קערת כסף חדשה.
מחרוזת תפילות מגבישי בדולח.
פריחת ויסטריה. פריחת שזיף מכוסה בשלג.
ילד יפה אוכל תותים.

(מתוך "ספר הכרית של סאי שונגון")

והרי כמה כותרות של רשימות ששורבטו תוך כדי קריאה: דברים מדכדכים, דברים מתועבים, דברים שמאיצים את הלמות הלב, דברים שמעוררים זכרונות טובים, דברים לא יאים, נושאים פיוטיים, דברים שאינם ניתנים להשוואה, דברים נהדרים, דברים מעצבנים, דברים מביכים (למשל: "הורים שבטוחים שילדם המכוער הוא מקסים, מלטפים אותו וחוזרים על מה שאמר כשהם מחקים את קולו"), דברים מפתיעים ומטרידים (למשל: "מרכבה הפוכה. נדמה לך שחפץ כל כך יציב וגמלוני יעמוד תמיד על אופניו, וזה כמו בחלום – מתמיה וחסר פשר.") דברים שמפסידים כשמציירים אותם, דברים שמרוויחים כשמציירים אותם, דברים שנותנים תחושה חמה, דברים יומרניים (למשל: "שיעול"), דברים שאיבדו מכוחם, דברים נפלאים בצורה יוצאת דופן, דברים מקסימים (למשל: "ילד ששערו נגזז בתספורת של נזירה [עד הכתפיים] מתבונן במשהו. שערו נופל על עיניו ובמקום להסיט אותו באצבעותיו הוא מטה את ראשו.") דברים שגורמים לתחושת ניקיון, דברים שגורמים לתחושת לכלוך, דברים מסואבים (למשל – "צִדהּ האחורי של ריקמה, פנים אוזן של חתול, חושך במקום שהוא לא בהכרח נקי, על פי התחושה.") דברים רחוקים אף שהם קרובים, דברים קרובים אף שהם רחוקים, דברים שצריכים להיות רחבים, דברים שצריכים להיות קצרים, דברים שנופלים מהשמיים, אנשים שכנראה סובלים, אנשים שנראים מרוצים מעצמם, וכן הלאה והלאה. (זהירות, עסק מדבק, אתה מיד מתחיל לערוך רשימות משלך).

לא כל הרשימות של שונגון מופיעות בגירסה שקראתי. ספר הכרית המלא כולל הערות, מכיל למעלה מ-1,000 עמ'. המתרגם שנדרש לקצר השמיט בעיקר רשימות של מקומות, מילים, תארי כבוד וכד'. אבל מצפונו מייסר אותו: שונגון לא היתה מרוצה, הוא אומר. היא היתה מצרפת את הקיצוץ שעשה לרשימת הדברים היומרניים.

רשימת הרשימות כמו ענן תגיות, ממפה את שונגון מרחוק. חושפת את דמותה. בולטים בהעדרם: דברים מפחידים, דברים עצובים, דברים שגורמים לבכות.

וגם התנועה בתוך כל רשימה, היא כמו חתך בתודעה. שונגון לא מצנזרת. היא עומדת על זכותה לכלול כל דבר שעולה על דעתה. באמצע רשימת "דברים חסרי ערך" היא מתפרצת ואומרת על פריט מסוים (עמילן אורז שנרטב במים) שהוא מאד וולגרי וכולם יתנגדו לאיזכורו. "אבל זה לא צריך לעצור בעדי. למעשה עלי להרגיש חופשייה לכלול כל דבר … ככלות הכל החפצים האלה קיימים בעולמנו ואנשים מודעים לקיומם" (נכון).
והיא מערבבת בין גבוה ונמוך כמו טרנטינה מלכת הפוסט-מודרנים. ברשימת האנשים מעוררי קנאה למשל מופיע "יריב שזכה בזריקה מוצלחת בשש בש", ואחריו "קדוש שוויתר על הבלי העולם".

הרבה פעמים אפשר להתחקות אחרי הגרעין, הזיכרון הקטן והמכרסם שהוליד את הרשימה. למשל, ברשימת הדברים המביכים מופיע: "את מרשה לעצמך לדבר רעות על מישהו מבלי להתכוון; ילד ששמע אותך חוזר על דברייך לפני האדם שעליו דיברת."
במקום לחיות את הרגע המביך שונגון מתרחקת אל ההתבוננות, המיון הכמו-מדעי. מהרגש לצורה.
המנגנון הזה כל כך מוכר לי מבפנים שבא לי לבכות מרוב זיהוי והזדהות. זה אותו מנגנון שמזין גם את ויטו אקונצ'י: בזיכרון ילדות מוקדם, מגיל חמש בערך, הוא שוכב על ברכי אביו שמכה אותו ותוך כדי כך הוא מקיא. הספגטי שאכל היה ברוטב עגבניות, הוא בטוח, אבל כשהוא נפלט על רגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.
במקום לדבר על הכאב והפחד אקונצ'י תוהה על שינוי הצבע.
שונגון היתה פותחת רשימה מן הסתם: דברים שמשנים את צבעם.

רשימות זה לא רגשני. זה פורמליסטי, תיעודי, קונספטואלי. (הקדימה את זמנה, כבר אמרתי?). שגעון הרשימות של סיי שונגון הוא מעין פריוויו, זרע מהעתיד. זה מה שהקסים את פיטר גרינאווי, אני בטוחה: המתח בין היובש לפיוט. הניגודים כמו תמיד, יותר קרובים זה לזה מכל מה שבאמצע.

תוך כדי כתיבה נזכרתי ב"הנסיך הקטן", בקטע שבו הוא פוגש את איש העסקים: הקפטליסט השמן והקירח מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון  שחשב על זה, הוא מסביר, ולכן הם שלו. הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" חוקר הנסיך הקטן. ואיש העסקים מסביר: "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה."
"עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן. "פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
איש העסקים מייצג את עולם הממון שסנט אקזופרי מתעב בכל מאודו, אבל אפילו אקזופרי, איש הפיוט האולטימטיבי, לא יכול להתכחש לקסם הזה של התיעוד, ההפשטה. אולי בגלל שהוא צרפתי. לאיסלנדים יש מעדן, בשר של איזה דג (אולי כריש) שקוברים באדמה ועושים לו כל מיני דברים. החברים שלי באיסלנד אמרו שלא נותנים לזרים לטעום אותו. הוא יותר מדי רקוב ומסריח וחריף, רק לצרפתים נותנים, כי רק הם מבינים שזה טעים. שפתק עם סכום במגירה זה פיוטי (ועכשיו נותר רק לדמיין את השיחה בין הנסיך הקטן לסאי שונגון.)

רשימת הליצנים

זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים (על סאי שונגון, פמיניסטית מהמאה העשירית), החלק הראשון של הפוסט הנוכחי.

התסריט של פיטר גרינאווי (בתמונה למעלה) עולה על הסרט שנעשה על פי בכמה וכמה מונים.

Read Full Post »

פעם, כשבני הגדול היה בכיתה א' הוא ערך רשימה של כל הלוחמים שהוא מכיר. חיפשתי אותה היום ולא מצאתי. זו היתה רשימה ארוכה ולא סלקטיבית שממנה אני זוכרת למשל:

אפאצ'ים
הונים
נינג'ות
אינדיאנים
אבירים
סמוראים
רומאים…

בתור אדם חזותי שתמיד רואה כל מילה, הערב-רב הזה של לוחמים מתקופות ותרבויות שונות נקרא לי כמו שיר ותהלוכה, משהו בין תצוגת אופנה לדף מאנציקלופדיה מצוירת.

כבר מזמן אני מרגישה צורך ברשימה נוספת, של ליצנים שאפשר לזַמן או סתם למְנות בימים של עצב (כמו היום). ליצנים הם כמובן לא רק שמחים אלא גם עצובים, ליריים, אכזריים, מרושלים, הדורים, גסים, תמימים, ערמומיים ועוד כמה דברים. וטוב שכך, אם הם היו סתם שמחים הם היו מחליקים על הנפש. ככה הם מסתננים לתוכה ושם הם עושים כאוות נפשם. כי בסופו של דבר ליצנות זה על חירות, כלומר על חתרנות.

אז אני מתחילה פה רשימת-תהלוכת ליצנים, תמונות נבחרות ובסופן רשימה שאותה אתם מוזמנים לעדכן.

התלבטתי אם לכלול בה שמות פרטיים (אני לא זוכרת אם הרקולס או ג'ינגיס חאן הופיעו ברשימת הלוחמים). לעת עתה החלטתי שכן. אם זה ליצן קצת נשכח כדאי להוסיף כמה מילים, אף שרוב השמות/כינויים ממילא מדברים בעד עצמם.

התמונות והרשימה מוקדשות לבני נמר, שבגיל שלוש או ארבע (הרבה לפני רשימת הלוחמים), היה מסתובב עם קלף של ג'וקר בטענה שזו תעודת הזהות שלו, והיום הוא להטוטן.

*

מתוך "הליצנים" (1970) סרטו התיעוד הנפלא של פליני

*

ליצנית של טולוז לוטרק

מסיבות היסטוריות אין יותר מדי נשים ליצניות. למי שמצטער ומוחה נכתב ספר הילדים הנלבב הזה שעניינו מלך ששוטה החצר שלו ברח ללמוד רפואה, והוא זקוק למחליף. בתו הנסיכה חושקת במשרה, אבל כמו שאמה המלכה מסבירה לה: "בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים…"

*

ג'יובני דומניקו טייפולו, צייר במאה ה-18 אינספור סצנות של פולצ'ינלות (דמות מהקומדיה דל ארטה) בכל מיני הקשרים ופעילויות

*

סצנה מן הקומדיה דלארטה

*

ליצנית פוטוריסטית של דפרו 1918

*

ליצן פוטריסטי של הנרי לורנס, 1915

*

ירון מילגרום ב"ציק", מחווה לליצנים-לוליינים הליריים הכחולים והוורודים של פיקאסו (מתוך עבודות שכונה שאצרתי בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות).

*

רקמה אנה קלאוזנרוב, 12.10.1944 – 23.7.1932

ליצן מתוך "אין פרפרים פה", קובץ ציורים ושירים של ילדים מגטו טרזין.

*

בובת ליצן משבט ההופי האינדיאני (מבנה הכובע מתחרז עם מצנפת שוטים מערבית)

*

ליצן חצר של ולסקז, המאה השבע עשרה. קראתי פעם ששוטי החצר לא היו בהכרח ננסים מוכי גורל, אלא אנשים נבונים ושאפתנים שהבינו  שרק בעמדה הזאת יוכלו להתבטא בחופשיות ולהשפיע.

*

ליצן מהמחלקה לתיאטרון של הבאוהאוס

*

בובות פנץ' וג'ודי

*

Joseph_Grimaldiג'וזף גרימלדי, שנחשב לליצן המודרני הראשון, בדמות "ג'ואי", ליצן שהפך לדמות במופעי הבובות של פנץ' וג'ודי.

*

ליצן רחוב קשה יום של דומייה, המאה התשע עשרה

*

ליצנים של ואטו (סצנה נפלאה ומסתורית) המאה השמונה עשרה

*

גילגי (הלא היא פיפי) היא דמות ליצנית לכל דבר, מן הצמות המזדקרות ועד לשמלה המוטלאת, לגרביים השונים ולנעליים הענקיות

*

לפוסט על האדם הצוחק של הדס עפרת

*

למעלה, ברוס נאומן: Mean Clown Welcome

*

ליצנים מאיימים של ארנה ברומברג. היום נפתחה בגלריה דביר תערוכה חדשה שלה. ועם או בלי ליצנים היא ציירת נהדרת (ולמען הגילוי הנאות גם חברה שלי).

סינדי שרמן גם היא ברשימת הליצנים המפחידים

סינדי שרמן גם היא ברשימת הליצנים המפחידים

*

והנה גם הג'וקר, הארכי נבל של קומיקס באטמן, שגולם בין השאר על ידי ג'ק ניקולסון והית' לדג'ר.

batman

דוד פולונסקי, ברמלי, לפני ואחרי - לפני - ליצן-שמאן שבטי, אחרי - ליצן מערבי וביתר פירוט על הספר המעולה הזה - כאן

דוד פולונסקי, מתוך "ברמלי" מאת צ'וקובסקי. מהפך מליצן-שמאן לליצן מערבי
וביתר פירוט על הספר המעולה הזה – קראו פה

*

קרגוז, לץ הצלליות הטורקי בצורת עז (ותודה למירי פארי ששלחה אותו)

*

"אילו בני אדם הם האמנים הללו! אך האומנם בני אדם הם? הנה הליצנים למשל, אותם יצורים משונים מעצם טבעם, שלא נבראו אלא להצחיק, עם ידיהם הקטנות האדומות וכפות רגליהם הקטנות בנעלי הבד ובלוריתם האדומה מתחת לכובע הלבד הכדורי, עם לשון העילגים שבפיהם ומנהגם ללכת על ידיהם, אלה הניגפים ונופלים בלי להרף, מתרוצצים רצוא-ושוב באין תכלית ומנסים לשווא לעזור לכולם, מתאמצים נואשות לחקות את תעלולי עמיתיהם הרציניים – הליכה על חבל לדוגמא – ונוחלים תבוסה מוחצת לקול מצהלות ההמון – האם אותם יצורים בני בלי גיל שקומתם לא צימחה די צורכה, בנים אלה של רוח השטות, שסטאנקו ואני התגלגלנו מצחוק למראיהם (אף שאני עשיתי כן מתוך איזו אהדה מהורהרת), האם הם, עם פרצופיהם הלבנים כקמח, המפורכסים בהפרזה שאין כמוה לגיחוך – גבות עיניים בצורת משולש, ערוצי דמעות מאונכים מתחת לעיניים אדמדמות, חוטמים שאין מוצאים כמותם בשום מקום, קצות שפתיים מעוקמים כלפי מעלה בחיוך אווילי – מסכות, בקיצור, המנוגדות תכלית הניגוד לתלבושתם המרהיבה; אטלס שחור מרוקם פרפרים של כסף, חלום ילדות ממש – האם, אני חוזר ושואל, בני אדם הם, גברים, בריות שניתן לתארם כאנשים מן היישוב, כבורגנים מן השורה? בעיני אין זו אלא רגשנות ריקה, לטעון ש"גם הם בני אדם" עם "לב אנושי פועם", ורצוי גם עם אישה וילד. לא, אני מהדר בכבודם דווקא, אני מגן עליהם מפני כל אותה הומאניות תפלה באומרי: לא, לא בני אדם הם, אלא מפלצות נלעגות של צחוק מטלטל סרעפת, נזירים מנצנצים של רעות-רוח שפרשו מן העולם, יצורי כלאיים כרכרניים, פרי הכלאה של אדם ואמנות התוהו."

מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים", מאת תומאס מאן, תרגמה נילי מירסקי

*

ליצנים, שוטים, בופונים, מומוס, פולצ'ינלות, הרשל'ה, חושם, מוקיונים, בדחנים, לצים, שוטי-חצר, ג'וקרים, ארלקינו, פיירו, פנטלונה, פטרושקה, קרגוז, גיניול, פנץ', קספרל, ג'ואי, ג'וזף גרימלדי, הרפו, גילגי, גראוצ'ו, צ'יקו, צ'רלי צ'פלין, כביריה, טיל אולנשפיגל, ג'וחא, חווג'ה נאסר-א-דין, ליצנים ללא גבולות, ליצנים רפואיים, השמן והרזה, באסטר קיטון, ג'נגו אדוארדס, בהלול, וַקְדוּנְקַגָה

הסברים
* פנץ', גיניול, פטרושקה, קספרל הם גלגול של אותו לץ בצורת בובת כפפה בארצות אנגליה, צרפת, רוסיה, גרמניה. קרגוז או קרגיוזיס הוא הדמות המקבילה בתיאטרון הצלליות הטורקי והיווני
* בהלול הוא שוטה-חכם פרסי
* וקדונקגה הוא הלץ של שבט הוִינֶבָּגוֹ בצפון אמריקה. הוא נושא על גבו בתוך קופסא את אבר המין הענקי שלו שתוך כדי הרפתקאותיו נאכל על ידי סנאי. ובלי שום קשר הוא מסוגל גם להפוך את מינו וללדת. ובכלל יש לו יחסים מיוחדים עם גופו. פעם הוא אוכל את מעיו שלו, ובשלב מסוים של הרפתקאותיו מתחולל קרב איתנים בין ידו הימנית לשמאלית (ראו כתוב בגוף 7 – אהרון והצרה היצירתית נגד היד החמקנית והמוח האופצלוכי). הפרטים המאלפים הללו מופיעים בספרו של אריה זקס "שקיעת הלץ".

*

על סיפורי ליצנים:

פניה ברגשטיין והליצן

גם מתוק גם פמיניסטי

*

עוד רשימות:

רשימת הפְּייטוֹת

רשימת התחפושות

רשימת הפיקניקים

דברים נפלאים (על מלכת הרשימות, סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה)

*

Read Full Post »