Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רקמה’

הקדמה

"השטיח של בַּאיֶה" (Bayeux), כך הוא נקרא למרות שלא נארג אלא נרקם על יריעת בד שרוחבה כחצי מטר ואורכה כשבעים מטר, מעין מגילת קומיקס, תסריט בן 58 סצנות שמגוללות את עלייתו של המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר. יצירת האמנות המופלאה הזאת מן המאה ה-11 לספירה מהלכת עלי קסם מאז שגיליתי אותה בילדותי בספרון בבית הורי. בימי הביניים נהגו לפרוש אותה בקתדרלה של בַּאיֶה, פעם בשנה, בחג השרידים הקדושים, כדי להנחיל להמונים שלא ידעו קרוא וכתוב את הנרטיב הנורמני. הסיפור שנפתח בערש מותו של אדוארד המאמין (שמתורגם לפעמים מילולית, כאדוארד המוודה), מסתיים בהכתרתו של ויליאם הכובש, וכולל שבועת אמונים, בגידה, מסעות וקרבות, הכתרה מפוקפקת, כוכב שביט שמופיע כאות משמיים ועוד. הצמצום החגיגי של פעם בשנה, שמר על הרקמה משרפות ומלחמות ומסתם בלאי של כמעט אלף שנה. החלק האחרון אמנם חסר, אבל מה שנותר שמור להפליא. תפרים שנפרמו הושלמו במדויק, לפי החורים שהותירו החוטים בבד (בצבע בהיר ושונה כדי להבדיל בין מקור לתיקון).

קשה להפריז ביופיה של הרקמה שכמעט לא דהתה במשך השנים, בשלמות הסגנונית הנקייה מכל נוקשות או סכמטיות. אפשר לכתוב ספר קטן על הקומפוזיציות העשירות והדינמיות, הדמויות מלאות החיים, המבנים הפנטסטיים הדומים לתיאטרונים זעירים והעצים הדמיוניים החוצצים בין הסצנות.

הרצועה המרכזית של הרקמה מוקדשת לדרמה ההיסטורית, ומעליה ומתחתיה יש שוליים קישוטיים (בעיקר חיות מיתולוגיות, שמתפקדות בו בזמן כהדהודים חזותיים, כעין אדוות של ההתרחשות המרכזית), שגולשים פה ושם גם למשָלים או לסצנות זעירות, שנעות בין הערות שוליים, להבלחות של תת מודע, נבואות לב וגרפיטי. ברגעים דרמטיים, מופקעים השוליים לטובת העלילה הראשית. (למשל כשכוכב השביט מופיע בשמיים, או כשהקרבות מתגברים וההרוגים נופלים אל העולם התחתון של הרקמה, ובעקבותיהם גם המנצחים שמפשיטים ובוזזים אותם).

כמה טעימות להיכרות:

השטיח של באייה (פרט) לחצו להגדלה
השטיח של באייה (פרט)
השטיח של באייה (פרט) לחצו להגדלה
השטיח של באייה (פרט) לחצו להגדלה

*

93 אברי מין?

לפני כחודש נמלטתי עם אהוב לבי מן העומס הבלתי נסבל, לשמונה ימים בצרפת, לבקר את ילדינו שמתגוררים בשני קצותיה. בדרך עצרנו לראות את שטיח באייה. זו הפעם הראשונה שראיתי את היצירה בשלמותה, ושום ספר לא ישווה לצעידה הזאת לאורך שבעים המטר של הרקמה. ויתרתי על האוזניות של הסיור המודרך כדי לראותה בעיניים חופשיות. וכך קרה, שבזמן שא' שמע וראה את הסיפור ההיסטורי, אני ראיתי אברי מין, בכמות ובראוותנות לא צפויה בנרטיב היסטורי מכובד.

זקפה של סוס, השטיח של באיה (פרט).

.

כשחזרתי הביתה, גיגלתי עירום בשטיחי בַּאיֶה, וגיליתי שג'ורג' גארנט, פרופסור מאוקספורד, ספר ומצא 93 אברי מין (של סוסים וגברים) בשטיח, והסיק שיוצר השטיח כמו מבצעיו היו גברים; גם משום שנשים (או נזירות רוקמות) בימי הביניים, לא יכלו לדעתו להכיר כראוי את איברי המין הגבריים, ובעיקר משום שהפין כסמל של כוח וגבריות, משתלב היטב בעלילה עתירת הקרבות שבה כל צד משתוקק "לזיין" את משנהו או משהו כזה. הוא אף מרחיק לכת ומייחס ליוצר השטיח הורמונליות של בנים בגיל ההתבגרות.

יש משהו בטענה על אף הרתיעה שהיא מעוררת בי. בשוליים התחתונים של הרקמה מוטלים לא מעט חללים עירומים שבגדיהם נבזזו, ולאף אחת מן הגופות לא נרקם אבר מין. וכבר גיליתי פעם, בהזדמנות אחרת, כמה דק הגבול בין בגידה פוליטית לבגידה מינית, כמה קל לחצותו (ראו אימהות חורגות, נשים בוגדניות ובתולות קדושות). סוסי הקרב, שרבים מהם רקומים בשלבים שונים של זקפה, מייצגים מן הסתם רהב וטסטוסטרון, אבל באשר לזקפות האנושיות (הספורות, שכולן רקומות בשוליים), אני רחוקה מלהשתכנע.

*

ME TOO I

אין כמעט נשים בשטיח של באייה. רק חמש או שש לעומת כ600 דמויות גבריות (וריבוא סוסיהן). ארבע נשים רקומות ברצועה המרכזית: אם שמצילה ילד מבית בוער (בתמונה הראשונה למעלה), שתי נשים בקצה סצנת מותו של המלך אדוארד (ואולי רק אחת? הן כל כך זעירות ודחוקות זו לזו שקשה להחליט. נוכחותן מיוחסת לביוגרפיה מן התקופה שבה אדוארד הגוסס מפקיד את אשתו בידי הרוזן הרולד, שהוא גם גיסו). אישה נוספת בשם אאלפגַייווה (Aelfgyva) מוטרדת מינית על ידי "איש דת מסוים" כפי הוא מכונה בכותרת הרקומה, שפולש למרחב שלה ושולח יד[יים]. במשך השנים הועלו גם סברות שהוא סוטר לה כמכשפה או כמופקרת, אבל השוליים מסגירים אותו: תמונת ראי של המטריד (בדיוק באותה תנוחה) משתופפת למטה בעירום. ואפשר להוסיף עליה את הצלב השלוף לימינו, ואת המגדל הפאלי המתנוסס לימין גרסתו הלבושה.

אאלפגיווה ואיש הדת, מתוך השטיח של באייה (פרט)

.

ME TOO II

שתי הנשים הנותרות שייכות לשוליים. זאת שמשכה את תשומת ליבי רקומה בשוליים התחתונים. גבר עירום מתקדם לעברה בידיים מושטות, ענקיות, אדומות, שלא לדבר על הפין השלוף כמו נשק, הארוך כמעט כמו הזרועות שמעליו. ולעומתו האישה, מתגוננת, מסתירה את עירומה. זרועותיה נסגרות אל גופה, היא נראית אבֵלה כאילו גורשה מגן עדן. היא מתקדמת אל הגבר בלית ברירה, בהתחשב בדרקון היורק אש פאלית מאחורי גבה.

.

השטיח של באייה (פרט)
השטיח של באייה (פרט)

.

שטיח באייה נקרא לפעמים גם "שטיח המלכה מתילדה" על שם המלכה שלה הוא מיוחס. רוב המלומדים פוסלים את השיוך וקטונתי מלחלוק עליהם. אבל גם אם המכלול הוא יצירתו של גבר, קשה לי להאמין שזה חל על הסצנה האילמת שלמעלה. מה שנרקם שם זה רגע לפני אונס מנקודת מבטה של אישה. אין שום דבר בסצנה הראשית שקשור לזה ולו באופן קלוש.

בשטיחי הקילים (שהם באמת שטיחים) יש מוטיב מסורתי של "יד". כדי להנציח מישהו יקר להן – כך קראתי פעם – נהגו האורגות לארוג את אחת האצבעות בצבע חריג. ובחזרה לבאייה – נדמה לי שהרוקמות נצלו את שטח ההפקר של השוליים, את החיבור הפתוח והרופף לעיתים בין המרתף לעלילה הראשית, כדי להגניב את נקודת מבטן הטעונה בכאב ובאירוניה.

שני פרטים מתוך השטיח של באייה (הגדלים הותאמו). ואם כבר אירוניה ובקורתיות – החוקרים לא הצליחו להסביר את האיש העירום עם הכלי הלא ברור שצץ בשוליים התחתונים. אין לי הסבר מלא, אבל הכלי שבו הוא מחזיק מופיע רק פעם אחת נוספת ברקמה, בסצנה של בניית ספינות, שהחזירה אותי לדברי הפרופסור.

*

נ. ב. העתק שלם של שטיח באייה מוצג במוזאון רדינג באנגליה. אגודת הרוקמות של ליק יצרה אותו בסוף המאה ה-19. בוויקיפדיה העברית שכחו לציין שזה העתק מצונזר: הסוסים סורסו. איברים מוצנעים הועלמו או הולבשו (ולא באשמת הרוקמות הוויקטוריאניות, הן עבדו לפי צילומים צבועים שרוטשו על ידי הצלמים). ועוד דבר השתנה: פס קישוט שלישי נוסף בתחתית הרקמה, ובו חתמה כל אחת את שמה, כלומר רקמה אותו מתחת לחלק שלה ברקמה. 

רפליקה של השטיח של באיה (איש הדת מהשוליים הולבש בתחתונים) מאתר מוזיאון רדינג, אנגליה

*

עוד באותם עניינים

עיר הגבירות של כריסטין דה פיזן (אישה מן המאה ה14 שיצאה נגד הטענה שנשים נהנות כשאונסים אותם)

סיי שונגון, פמיניסטית יפנית מן המאה העשירית

"את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו" (פרויקט מרי דה מורגן)

האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)

למה המלכה תמיד מנצחת? (על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ)

בפנטזיות שלי אני גבר  (סופי קאל)

ועוד

Read Full Post »

שלומית כהן אסיף מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014

והאיור? רגע, סבלנות.

יש טקסטים שחסינים לפרשנות איורית. לא אטומים, חלילה, רק יציבים. שום איור לא ישנה אותם מן היסוד. לשירים של שלומית כהן אסיף אין הגנות כאלה. הם קצת כמו הגיבורות או הגיבורים שלהם – ילד בודד לאו דווקא דחוי, קשוב אל יצירי דמיון והטבע, או ילדה חולמנית עם עולם פנימי מלא חיים שאינו תלוי באישור הסביבה. אלא שסביבה היא לא רק מי ששולח אותך לספור מחדש, כי אין צבע שמיני ומעולם לא היה, גם איורים הם סביבה, תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. ולא פעם הם מקטינים אותה לא בכוונה. קל יותר להתפעל מ"חוכמות" של פעוטות מאשר להכיר בעוצמה הפנימית של ילדים, שטורפת לרגע את ההיררכיות, את איכויות וגדלי המרחק שנקרשו בין ילדים למבוגרים.

(משהו מהחיים: בני הגדול היה אכלן קטן בילדותו. היתה לו רשימה קצרה של מאכלים שממנה לא סטה. יום אחד הכין אביו קינוח מפואר רב-שכבות. אולי היתה זו התלהבותם של האורחים – אבל לפתע נפתחה הרשימה המצומצמת. הילד בקש לטעום, קבל פרוסה קטנה, אכל כזית מכל שכבה ואמר: מממ… טעים, מממ… נהדר, וכשהגיע לתחתית סיכם: ועכשיו אני רוצה משהו שאני מכיר. וזה חל על רובינו, גדולים כקטנים. גם כשקולטים שיש משהו מעֵבֶר, נוח לנו יותר בחיק החמים של המוכר.)

ובחזרה לשלומית כהן אסיף: "הצבע השמיני" מתאר חוויה מיסטית, התגלות. המילים מעוררות את הדמיון, הנפש מתחילה לתור אחרי הצבע הנעלם, אבל המאיירת בבעיה. יותר מאחת: ראשית, אי אפשר לצייר צבע שאין לו שם, כי השם הוא שמגדיר את הצבע ומאפשר לבדל אותו מצבעים אחרים (אלא אם כן חווינו התגלות). שנית, קשה להתחרות בצבעי הקשת. נוכחותם מציבה רף בלתי אפשרי לצבע חדש פלאי, שלא לדבר על תהום הקיטש האורבת לדבוקה כזאת של קסם וחמידות. איור ישיר הוא הדרך הבטוחה ביותר לנטרל את הטקסט. ומה עשתה ענבל לייטנר?

. . . ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה
אנטואן דה סנט אכזופרי, הנסיך הקטן על הכוכבית שלו (כך היא נקראה בתרגום הישן של אריה לרנר)

אז ככה. השיר מתרחש על גבעה שמתחרזת עם שבעה (צבעים) אבל באיור היא מתקמרת כמו כדור הארץ, כמו הכוכבים שביניהם משוטט הנסיך הקטן. הילד המצויר שוכב מול היקום הלילי, פתוח אל שמי הכוכבים כמו פנחס שדה המאזין ל"שתיקת האדמה" בפתיחת "החיים כמשל". ובעצם ראוי לתקן ולומר, שהילד, כמו שאר הילדים בספר, אינו מצויר אלא רקום (על ידי הרוקמת בעלת השם הקסום אלינה זשקביצ'ה צ'פיגה). קווי המתאר שלו רקומים כמין התחייבות חזותית לתשומת לב וקצב; כי קווים אפשר לרשום בהינף יד, אבל לקו רקום יש קצב משלו, תפר אחר תפר.

הלילה הוא זמן מוּעד להתגלויות. בשמיו אין קשתות אלא כוכבים, גופים שמימיים פלאיים המצטרפים לקונסטלציות, כמו הדובה הגדולה או קסיופאה, שעל פיהן אפשר לנווט. והילד של לייטנר אמנם מגלה קונסטלציה חדשה, של קשת. בניגוד לתפרים הקטנטנים שמהם רקומים הילדים, קווי הקונסטלציות לא מתמהמהים, זו רקמה מהירה כמו התגלות, ישרה כמו קווים בפלניטריום. רק שלושה מצבעיה מצוירים, אנחנו רק בתחילת החיזיון, נצטרך להשלים אותו בתוכנו, אבל עולם חדש של אסוציאציות חזותיות כבר מזין את המילים.

וזה מה שקורה לכל אורך הספר: לייטנר סוטה שוב ושוב מהאוטומטי (בכל פעם בדרך אחרת) אל משהו קרוב לכתוב אבל גם נבדל, והפער שהיא פותחת הופך לתיבת תהודה.  

מתוך "הצבע השמיני" מאת שלומית כהן אסיף, איירה ענבל לייטנר, הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה

.

בתמונה למעלה, השיר האחרון (מלבד הנ. ב.). מי קישר אותו לשיר הראשון? שלומית כהן אסיף? ענבל לייטנר? זה עוד משהו שהיא עושה, חופרת מנהרות בין השירים. את האיור לשיר "מחשבות עפות" למשל, היא הפכה לחידה מצוירת/תוכן עניינים מוצפן והרהור ארס-פואטי על כתיבת שירה, כי הילדה המתמסרת לסערת המחשבות היא שלומית כהן אסיף כפי שהיא מופיעה בסוף, ב"דף המשוררת".

ענבל לייטנר, איור לשיר "מחשבות עפות" מאת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני" הוצאת צלטנר 2014
שלומית כהן אסיף, על פי ענבל לייטנר, מתוך "הצבע השמיני"

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

איור אחד נפלא, לנה גוברמן  

איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך

איור אחד נפלא, רוני פחימה  

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי  

איור אחד נפלא, אורה איתן  

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון  

שני איורים נפלאים – לירון כהן  

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

Read Full Post »

.

זהו פרט מתוך איור של לנה גוברמן לספרה של לבי דאון ברחוב ירמיהו. גוברמן יצרה את האיורים מפיסות בד. את קווי המתאר היא רקמה בחוט תפירה חום או בחוטי רקמה צבעוניים, לפי ההקשר.

לתַכֵּי הרקמה יש חן של רישום; גוברמן לא טיפלה בכל צורה באופן אחיד ואוטומטי אלא הפעילה מעין "רנטגן של קווים" על סביבתה; כלומר, קלטה והחצינה את הרובד הקווי של המציאות.

בתמונה למעלה מופיע קטע מדוכן המיצים של הסיפור (להגדלה – לחצו על האיור).
שימו לב לחֵן של הקשיות המתכופפות שכמו נולדו לרישום:  הקווים האנכיים המוארכים והנוטים לעומת הקווקווים האופקיים של המיפרק. הצבעים העזים של חוטי הרקמה הולמים את צבעיהן התעשייתיים.
או למגדל הכוסות ההפוכות: הבד שקוף כמו הכוסות, וחוט הריקמה הכתום מחקה את השוליים היותר עבים ואטומים, הנערמים זה על זה בקווי רישום מהירים.
אבל המלבבות מכֹּל הן השריטות בקרש החיתוך; מארג הקווים שנהיה שקוף מרוב הרגל, מונכח מחדש דרך חוט התפירה הדק והמתוח כמו חתך של סכין (לעומת חוט הרקמה הדשן).

כשאנחנו מתרַגלים למשהו, טען ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-1984) אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים למשל, אינו שומע את רחש הגלים. תפקידה של האמנות על פי שקלובסקי ורעיו (הידועים גם בשם "הפורמליסטים הרוסיים"), הוא להחיות את המציאות מחדש, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים", "להחזיר לאבן את אבניותה".

מתוך האוסף הכי הכי 

ורק לרגע ולחיוך, גוברמן מחזירה לשריטות את שריטותן.

איור: לנה גוברמן (פרט), מתוך ברחוב ירמיהו מאת לבי דאון

למעלה: האיור האחרון של לנה גוברמן ל"ברחוב ירמיהו".
המחט הנעוצה באריג היא החוליה המחברת בין עולם הבדים של הספר לעולם החפצים שמחוצה לו (ולוּ לרגע, מוארת פתאום הזיקה בין בד לבדיה ובין בדים לסיפורי בדים).
אבל אפילו יותר מזה, המחט מזכירה למי ששכח, שזה לא ציור אלא רקמה – ותשומת הלב למבע, "ההתמקדות בשֶׁדֶר" (כלומר בחוט ובמחט על חשבון מה שהם מתארים) לפי רומאן יאקובסון, היא מאפיין מובהק של שירה.

וכמה יפה שכנפי החוט של היתוש אינן תפורות-מרותקות אל הבד. שתי הלולאות החוטיות חופשיות לנפנוף והמְרָאה.

*

ובשולי הדברים: ביום רביעי הקרוב תמריא לדרכה חממת היוצרים שיזם תיאטרון הקרון; מאיירים, אנימטורים, אמנים פלסטיים, בובנאים, מוסיקאים, שחקנים, להטוטנים ורקדנים (לשון הרבים קצת מופלגת אבל יש לפחות נציג אחד מכל תחום) יתכנסו כדי ליצור תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי לילדים. זו השנה הראשונה של הפרוייקט. אני מרכזת אותו וגם מלמדת בעצמי. לקראת הפתיחה החגיגית אני מאחלת לכולנו שלל הפתעות טובות.*

(*ולכל אלה שהתאכזבו כי לא התקבלו – אתם עוד תראו לנו מה הפסדנו!)

*****

קליפ של תמונות מספריית גן לוינסקי שערך רומי אחיטוב.

אל תתנו לאור הזה לכבות!

Read Full Post »

רשימה ראשונה מתוך שתיים (או יותר).

המפית המשובצת

לפעמים אני מתפלאת כמה פניה ברגשטיין נוגעת ללבי. הגיבורים שלה אינם חתרניים כמו גילגי או אוונגרדיים כמו פצפונת, אין לה את העוצמה הלירית של קדיה מולודובסקי או של אנדרסן. פניה היא ילדה טובה ואישה טובה, רתומה-עד-כדי-תעמולה למפעל הציוני. היא לא מנסה להפוך ולפרוץ. היא נושאת בעול ומחנכת – מחסום כפול עד כדי בלתי עביר בשבילי. אז מה יש בסיפורים שלה שגובר על כל ההסתייגויות? האם זו היושרה והצניעות שנוגסות בתעמולה? או שמא אגדות העם והבלדות שמאכלסות כמו רוחות רפאים שקופות את סיפורי הקיבוץ והתקומה? או שמא…

 
בסיפור "המפית המשובצת" (מתוך הקובץ "חרוזים אדומים") רוקם עוזי מפית משובצת בשלל צבעים ושולח אותה לדודו האהוב יעקב "ולכל החיילים היהודים, וליתר החיילים הטובים שנלחמים נגד היטלר." מדובר ב"מפית-פלא": מניחים אצבע על אחת המשבצות ומיד צצים עליה מאכלים אהובים מאותו צבע: המשבצת הירוקה מספקת חסה וזיתים ומלפפונים וענבים ותפוחים ואגסים, והצהובה –תפוחי זהב ואשכוליות וחביתות ועוגות, וכן הלאה. בפינת המפית רוקם עוזי את שמו. ואם הדוד ישים את אצבעו על השם, הוא חושב, גם הוא, עוזי "יופיע פתאום ויראה את המלחמה!" (ספוילר: הוא לא רק רואה, הוא גם מנצח אותה בעזרת המפית שרקם).

"המפית המשובצת" של סופי קאל (פרט) מתוך השבוע הכרומאטי שבו אכלה כל יום ארוחה בצבע אחר. היום הירוק, הכתום והלבן, וקצה היום הסגול והאדום.

"המפית המשובצת" היא מחווה גלויה לכל אותם חפצי פלא אגדתיים, ממפיות שהאכילו רעבים ועד אַלות שקפצו לפי פקודה וחבטו ברשעים. אבל יש משהו עדין ועמוק במגע של פניה במעשיות. היא מתחברת כמדומה, אל המקור, אל המחסור והמצוקה שהולידו את הקסם, וממנו היא מצמיחה גירסה חדשה ואישית של החפץ.
אז במה נשתנתה המפית של פניה ממפית ערכי-את-עצמך סטנדרטית של האחים גרים?

ראשית, בניגוד למפיות הארכיטיפיות ההן, המפית המשובצת היא ריאליסטית, יש לה צד אחורי.

לרוב עבודות האמנות והאומנות אין "אחורי קלעים". הציור והפסל מציגים רק את התוצאה הסופית, בזמן שהריקמה משמרת את הדרך, את העמל ואת ה"מחיר". עוזי מאד אוהב את הריקמה שלו אבל הוא לא מרוצה מהחוטים המסוכסכים והקשרים בצד האחורי של המפית. כל מי שרקם (גם כילד וגם כמבוגר) מכיר את התהייה הזאת על הכיעור שנוצר בד בבד עם היופי ושמחובר אליו כמו צל. תהייה קטנה ומציקה כמו אבן בנעל שהיא קצה-קצהָ של תהייה גדולה וקיומית. והנה, דווקא הצד המכוער והשנוא הוא שעוזר לו לעוזי לנצח את האויב: כשהוא מניח את אצבעו על האדום המקושקש נופלת אש על הטנקים המפחידים. כשהוא שם את אצבעו על אחורי הצהוב פורצת סופת חול מסמאת, הלובן המסוכסך מזַמן עננים שמבלבלים את מטוסי האויב, ובעזרת התכלת המקושקשת הוא מציף את המדבר באגם כחול שמכסה על ההרס והמתים. מבחינה זו הסיפור קרוב דווקא לאגדות כמו זאת שבה האל מוכיח לדוד המלך שגם ליצורים בלתי נחוצים לכאורה, כמו צרעה או עכביש, יש תכלית. עוזי מוצא או ממציא הצדקה ילדותית-אגדתית לקיומו של הכיעור.

שנית, זו מפית משובצת, כלומר מופשטת, אמנותית: יש כללים נוקשים לשימוש בה, אבל גם אלמנט של משחק ובחירה. המפית של עוזי היא מעין לוח משחק. במובנים אחרים היא מקדימה ומבשרת את הארוחות הצבעוניות (בתמונה למעלה) של סופי קאל, וכפילתה הדמיונית מריה טרנר.  

ושלישית – וכאן אנחנו מתרחקים עוד יותר מעולם המעשייה – המפית המשובצת מבטאת גם קונפליקט פנימי.
מצד אחד, הבחירה במשבצות היא לגמרי אינדיבידואלית:

כל הילדים אמרו שהדוגמה אינה יפה. יותר יפה לרקום עצים, בתים או אוטומובילים. הילדות אמרו שיותר יפה לרקום פרחים, פרפרים וציפורים. אבל עוזי לא הצטער שרקמתו לא מצאה חן בעיני הילדים, והמשיך לרקום. כי בעיניו היא היתה יפה… (מתוך "המפית המשובצת" מאת פניה ברגשטיין)

זאת ועוד: עוזי מתחיל לרקום את המפית מיוזמתו, בלי קשר למבצע "שי לחייל לכבוד החג", זוהי מפית אוטוביוגרפית שטעונה בפיסות מחייו: האדום למשל, מייצג את העגבניה, ואת שמש הבוקר, ואת הסרט של דליה, ואת הדגל של אחד במאי, ואת החולצה האדומה היפה של אמא, וכן הלאה.
אלא שאז אנחנו מגיעים לשתי המשבצות האחרונות, הלבנה והתכולה, ואחרי שברגשטיין מונה את האסוציאציות של עוזי (הלבן הוא בין השאר כמו דף המחברת לפני הציור, והתכלת הוא כעיני אחותו התינוקת) היא מסכמת: "ושתי המשבצות זו על יד זו דמו לדגל קטן ויפה שמניפים בימי החג."

ולבסוף: כשמתרחקים עוד צעד ומשקיפים על המפית כולה היא הופכת במין דיזולב קולנועי לנוף המשובץ של עמק יזרעאל, שבו (בקיבוץ גבת) גם חיה הסופרת. הזיקה בין המפית לעמק אינה מוצהרת בסיפור, אבל בין אם זה מובן מאליו, ובין אם לא מודע – המפית המשובצת היא מפית הטלאים של אדמת המולדת, מפית השדות ו"מרבדי הגנים" של העמק, והיא לא רק מזינה את כוחותינו, היא גם מנצחת את החיילים הרעים של היטלר.
אבל זוהי גם למרבה הפלא המפית של האמנות והאינדיבידואליות שמזינה את החיילים הטובים ושגוברת על האויב.

עמק יזרעאל

חלומה של פניה
בהטמעה הזאת של הפרטי והלאומי, או יותר נכון, בגיוס של האינדיבידואלי לטובת הלאומי, נמצא הקונפליקט הכבוש של פניה. "המפית המשובצת", יותר מכל סיפור אחר, מבטא את פנטסיית הפיוס וההשלמה בין האישי ללאומי, כי כפי שמתברר בשורות האחרונות של הסיפור – לניצחון לא היה קשר לעוזי או למפית. זה היה בסך הכל חלום

כשקוראים את סיפורי "חרוזים אדומים" מתברר שוב ושוב שמשאלת הלב העמוקה של פניה-עוזי היא לא רק לנצח את האויב. הנאצים הם רק פני השטח, התירוץ העלילתי. החלום הכמוס הוא ליישב את הסתירה בין הנפש הפרטית האינדיבידואלית לדרישות ולצרכים הלאומיים. ואין צריך לומר שזה לעולם לא יקרה. הסיפורים מתעלמים מהסתירה, או יותר נכון – הם מכריעים לטובת הלאום. הקונפליקט יורד למחתרת ומחירו הוא העצב הגדול שמרחף גם על הסיפורים האופטימיים ומחשיך לגמרי את האחרים. אבל על כך ברשומה הבאה. 

 

 

גל ויינשטיין, עמק יזרעאל 2002

 

 

 עוד על פניה ברגשטיין

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין  

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב  


על דת הציונות 

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

פוליאנה ואני   

Read Full Post »