Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רנה מגריט’

אישה עירומה מוקפת בששה עשר גברים בחליפות. כולם עצומי עיניים; האישה המצוירת כמו ישנה בעמידה, וגם הגברים כמו נרדמו בזמן צילום פספורט. "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה שם הקולאז' (או הפוטומונטאז') של רנה מגריט בהמשך למילים שכתובות עליו.

רנה מגריט,

רנה מגריט, "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער" 1929

.

שש הערות על האישה הבלתי נראית:

  1. השלם את המילה החסרה

"איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה מה שכתוב על הציור, כשאת המילה "אישה" מחליפה אישה מצוירת, כמו תרגיל בספר דקדוק חלומי: "השלם את המילה החסרה". וגם בלי קשר למילה החסרה זה נשמע כמו משפט מספר דקדוק. ומעניין שגם המשפט האחר המזוהה עם מגריט, "זו אינה מקטרת", כמו נלקח מתרגול שְלילה באותו ספר: זו מקטרת, זו אינה מקטרת, וכן הלאה.

*

  1. לא דובים ולא יער

"אווירת הפנטזיה המכחישה את עצמה", כך בין השאר, תיאר מאיר אגסי את ציוריו של מגריט (בספרו המשובח "הכד מטנסי"). וכאן זה אפילו יותר מוחצן. יש משהו מופרך בטקסט שמתכחש לאישה החבויה בתוך היער; לא יער ולא חבויה. האישה לגמרי גלויה.

מה שמזכיר לי את הביטוי "לא דובים ולא יער". תמיד חשבתי שזה פתגם יידי שיובא מיערות אירופה, עד שגיליתי שזה מדרש תלמודי על האפיזודה המחרידה בספר מלכים ב', שבה ילדים לעגו לאלישע הנביא וקראו לו קירח. אלישע התרתח וקילל אותם, ושני דובים יצאו מן היער והרגו ארבעים ושניים ילדים. מתברר שחכמי התלמוד התווכחו על הנס המפוקפק הזה. אחד טען שרק יציאת הדובים היתה נס, היער היה קיים מראש, ואחר טען שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם – לא דובים ולא יער.

אבל מי אומר את המילים האלו, מי טוען שאינו רואה את האישה?

*

  1. החתול והשמנת

הכי פשוט ליחס את ההכחשה לחבורת הגברים עצומי העיניים. ואז זה נהיה אפילו יותר מתעתע, שלא לומר מיתמם. נזכרתי במדרש עממי מוסלמי (למה דווקא מוסלמי, אין לי מושג, כך זה הגיע אלי) על השאלה למה חתולים מלקקים את החלב בעיניים עצומות? כדי שאם יבוא מוחמד וישאל, "מי שתה את החלב?" הם יוכלו לומר, "לא ראיתי שום דבר…"

*

  1. גברים עובדים

האישה הבלתי נראית הופיעה על כריכת הגיליון השנים עשר של המגזין "המהפכה הסוראליסטית". הגברים המקיפים אותה הם כולם יוצרים סוריאליסטים. משמאל למעלה בכיוון השעון: מקסים אלכסנדר, לואי אראגון, אנדרה ברטון, לואיס בונואל, ז'אן קופן, פול אלואר, מרסל פורייר, רנה מגריט, אלבר ולנטאן, אנדרה ת'יריון, איב טנגיי, ז'ורז' סאדול, פול נוג'ה, קאמיל גומאן, מקס ארנסט, סלבדור דאלי.

הזיקה של הסוריאליסטים לשינה ולחלום ידועה ואין צורך לפרט. ורק כדי לסבר את האוזן, ציטוט קצר מן המניפסט הסוריאליסטי הראשון של אנדרה ברטון:

"מספרים כי מדי ערב, קודם לכתו לישון היה סן פול רו נוהג לתלות שלט על דלת מעונו הכפרי שבקאמארה, לאמור: המשורר עובד."

(הפונטים של "המשורר עובד" מוגדלים מאד במניפסט. סן פול רו היה משורר סימבוליסטי נערץ על ידי הסוריאליסטים).

ולא היו אמניות סוריאליסטיות? ודאי שהיו. אבל הן חלמו על דברים אחרים מן הסתם.

למטה, "בתיאבון, מרסל!" (1966), עבודה של הסוריאליסטית מרט אופנהיים. המרסל הוא כמובן מרסל דושאן שהיה בין השאר שחמטאי מושבע. העבודה נקראת גם "המלכה הלבנה". מלכת השח שעל הצלחת היא מאפה בצק עם חוט שדרה של חוגלה.

מרט אופנהיים !bon appetit, marcel

מרט אופנהיים !bon appetit, marcel" בתיאבון, מרסל!" (1966).

.

  1. המשכים

הפנטזיה המוכחשת של מגריט הזכירה לי את Anchors של ויטו אקונצ'י (1972), מיצב שבו "חלם אקונצ'י שיש לו אחות". אני אתעלם כרגע משאר המרכיבים של המיצב ואתייחס רק לטקסט שבו הוא חולם על האחות:

"מעולם לא היתה לי אחות. היא יכלה להיות המקלט שלי. הייתי קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת. היא היתה הגורה שלי. אני רועד, אני מאבד את קולי, אני מוכרח לעבור למטפורה…"

הוא מדקלם. וכל כמה משפטים הוא עוצר, וקול נשי מתרגם את הצהרותיו לצרפתית והופך אותן לצורת שאלה:

"האם אתה רוצה לומר שמעולם לא היתה לך אחות? שהיא יכלה להיות המקלט שלך? שהיית קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת? שהיא היתה הגורה שלך? שאתה רועד, שאתה מאבד את קולך, שאתה מוכרח לעבור למטפורה?"

ב"יומן הגוף" (הספר המתעד את עבודות הגוף והקול של אקונצ'י), יש גם גרסא נוספת שבה הסדר הפוך: האישה מקדימה ושואלת בצרפתית, ואקונצ'י משיב, כלומר מתרגם את שאלותיה והופך אותן להצהרות.

שתי הגרסאות נשמעות כמו תרגילים בחוברת ללימוד שפה: "תרגם את ההצהרות הבאות והפוך אותן לצורת שאלה," או "תרגם את השאלות הבאות והפוך אותם להצהרות." ההבדל הוא באופן שבו התרגול הפורמלי לכאורה, משפיע על משמעות הדיאלוג; בגירסה הראשונה שבה האישה הופכת את הצהרותיו של אקונצ'י לשאלות, היא מצטיירת כמאזינה ספקנית המתייחסת לדבריו באירוניה. בגירסה השנייה היא מצטיירת כחוקרת המכוונת את "העד" ומכניסה לו מילים לתוך הפה.

אני אוהבת את היובשנות הדקדוקית (של מגריט ושל אקונצ'י), את האופן שבו היא מרחיקה ומקררת את העבודה. ומעניין אם יש קשר בין העבודות, אם זרע תועה ממגריט נקלט בערוגה של אקונצ'י.

אצל ג'וזף קורנל ההשפעה ישירה. אבל אצלו זאת כבר לא פנטזיה מוכחשת או תרגילים בדקדוק. אלא פטישזם מלנכולי של ילדות.

ג'וזף קורנל, נסיכה מבית מדיצ'י סביבות 1948

ג'וזף קורנל, נסיכה מבית מדיצ'י סביבות 1948

ג'וזף קורנל, מארי התינוקת [הנחבאת בתוך היער] 1940

ג'וזף קורנל, מארי התינוקת [הנחבאת בתוך היער] 1940

*

  1. בעיניים פקוחות

האישה הבלתי נראית של מגריט משייטת כבר מזמן בדייסה שבמוחי. אבל לא הייתי כותבת עליה לולא נתקלתי בתצלום מתוך עבודה של פינה באוש. על הקטע עצמו כתבתי מזמן (ושם אפשר גם לראות אותו בסרטון).

ופתאום הוא התחבר לי למגריט. שתי העבודות הן כמו חלום זו על זו. כמו אותה עבודה, רק הצד שלו הצד שלה.

 מתוך 1980 של פינה באוש. נזרת' פנדרו היא האישה שעוצמת עיניים. עיני הגברים דווקא פקוחות.

מתוך 1980 של פינה באוש. נזרת' פנדרו היא האישה שעוצמת עיניים. עיני הגברים דווקא פקוחות. לחצו להגדלה.

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)

הלגיון של אורין יוחנן

למה המלכה תמיד מנצחת? (על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ)

בגדי הכעס והאהבה (על יוקו אונו)

פוסט שמיימי

בפנטזיות שלי אני גבר (סופי קאל)

*

ובלי שום קשר, קול קורא לפרוייקט אמנותי מגניב. לחצו להגדלה

luuuna

Read Full Post »

1.

נַעַר
מוֹחֶה שָּׁמַיִם
מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת

Danko Plazanin, משורר הייקו קרואטי (מכאן)

*

2. אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה

לואיס קמניצר, החדר השני - 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר השני – 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר (Luis Camnitzer, נולד ב1937) הוא אמן אורגוואי ממוצא גרמני שפועל בארצות הברית.
המיצב שלמעלה הוא חדר נטול קיר רביעי. המאוורר פועל, יש רחש מוקלט של דגלים ברוח, אבל המגבת התלויה לא זעה, היא טבולה בבטון. כשחולפים על פני המיצב השמיים משתקפים בראי אבל בשלב מסוים משתקף בו רק הקיר.

בראיון שנערך איתו אומר קמניצר שזאת עבודה על כלא. היא מתייחסת לכלא הפיזי, בייחוד של אסירים פוליטיים, אבל גם לכלא של האמן "שרוצה לפרוץ מוסכמות, סטריאוטיפים, אילוצים תרבותיים, שמנסה להיות מקורי, לשבור את הכללים … וגם הוא נכשל בסופו של דבר … בסופו של דבר הכול הוא כלא: הגוף, גבולות התבונה והדמיון, החברה. זה כמו בצל: שכבות על שכבות של מאסר. אין דרך לשחרר את עצמך לחלוטין, אלא אם כן אתה הופך בודהיסטי או משהו, ולשם עוד לא הגעתי … אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה."

*

3. אינטרמצו – נונו משורר העננים

אחד מן האוספים היפים בהצגה הוא אוסף העננים המצויירים של נונו "משורר העננים". נונו הוא אסיר עולם, שנגזר עליו, "לאכול רק לחם מטוגן ומים מעופשים". כל העננים באוסף של נונו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא שלו. השמים הנשקפים מן החלון הם כל מה שרואה נונו מן העולם שבחוץ. הם מסמלים את הטבע, את החופש, את כל מה שחסר לו בחיים. חלון הגעגועים הופך לדף ציור, לאמנות. הכאב הופך ליופי. כך קל יותר להכיל אותו. (מתוך האוסף הכי הכי)

צילום, לואיס קמניצר

צילום, לואיס קמניצר

*

4. לראות את השמיים דרך הרכוש

בהמשך הראיון נשאל קמניצר האם לברוח מכלא באמצעות הדמיון, זה לא המוצא של האמן.
ועל כך הוא משיב:

כן, אם זה רק היה עובד. אבל זה נגמר בנקודה שבה הדמיון מסתיים שוב ושוב: במסחור, כלוא בכלא החדש של האובייקט … השאלה הגדולה היא תמיד: האם אנחנו כאמנים מייצרים תרבות או סחורה? … אני רוצה לייצר תרבות, אבל כוחות הנגד הם כה גדולים שלא משנה מה, זה תמיד נגמר בייצור סחורה.

זה קשור גם לנער מלמעלה, שמנגב את השמיים מהשולחנות.

בעבודה של יוקו אונו (1962) a painting to see the sky III היא מבקשת מאנשים לראות את השמיים בין יריכי אישה, לראות את השמיים בין יריכיהם שלהם, לראות את השמיים דרך הרכוש שלהם אחרי שינקבו אותו לשם כך. והיא גם נותנת דוגמא לרכוש: "מכנסיים, ז'קט, חולצה, גרביים, וכן הלאה."

*

5. מגריט אינו צייר

קמניצר כמו יוקו אונו, הוא נצר של האמנות המושגית שנולדה בשנות הששים של המאה הקודמת. אמנים שמאסו במסחור עבודתם ניסו להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" באמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות.

מיצב החדר הוא בין השאר (בכוונה או לא בכוונה) מחווה למגריט.

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

רנה מגריט, ראי, 1963

רנה מגריט, ראי, 1963

"מגריט אינו צייר," אמר עליו ידידו הסוריאליסט לואי סקוטינר (בפרפרזה על זו אינה מקטרת כמובן) "שפת הציור לא מעניינת אותו, הציור שלו הוא רעיון." ובניסוחו המלבב של מאיר אגסי: "בד הציור היה המזכירה הקשישה [של מגריט] אשר לה הכתיב את הדימוי-רעיון שלו."

לואיס קמניצר,

לואיס קמניצר, "זה ראי" 1966-1968

האמנות של קמניצר היא שירה חיה. במקום לכתוב שאין אוויר בתאו, המגבת דוממת כאילו נטבלה בבטון, הוא באמת טובל אותה בבטון. הופך אותה למונומנט של חנק ומוות. הרוח ממוכנת ומנותקת ממשק הדגלים המוקלט, מן המגבת, מן השמיים המשתקפים בראי. הטבע מפורק לדוגמיות ושיקופים.

אחת מהנערות שהיתה איתי בצבא הביאה איתה קצת ים לטירונות, בשקית. עד היום קשה לי להחליט אם זה שיא המסחור והפופ ארט (להפריט את הים לשקיות במקום הדבר האמיתי) או פיוט רזה של אמנות מושגית. לפעמים קשה להחליט.

"איש העסקים", הקפיטליסט של הנסיך הקטן, מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על כך, ולכן הם שלו. הוא מנהל אותם וסופר אותם, הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" תוהה הנסיך הקטן. "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "וזה הכל?" שואל הנסיך הקטן. "זה מספיק," משיב איש העסקים. "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן," פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
הפתק של איש העסקים הוא קצת כמו התיבה המצויירת שמכילה את הכבשה הנכונה, אבל צריך להיות משורר כמו סנט אכזופרי כדי להבחין בכך. (מתוך הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת)

*

6. השמיים שבתוכי

התחלתי בחדר השני של קמניצר. היה גם חדר ראשון, כמעט חשוך, עם שלד של מיטה מצינורות גז שמעליו תלויה מנורה עמומה. הרצפה שמתחתיה נצבעה בשחור כאילו היה שם חור. נורה חלשה נקבעה במרכזה כ"השתקפות" חיה של מנורת התקרה.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

השחור הזה מתקשר לי אגב, לשחור שבתוך הארון השמיימי של המגריט שלמעלה.

לואיס קמניצר, החדר השני 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

לואיס קמניצר, החדר הראשון 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

בקיר של החדר הזה היה חלון חסום בספרים. האם חלונות יכולים להחסם בספרים? "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר. לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת, ועד אז אשים פה את השמיים שבתוכי ספר נהדר שפותח קירות.

*

עוד באותם עניינים

המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

ים המלח של ורד נבון (שבו מבליח קמניצר בעוד עבודה נהדרת)

בואי אמא

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

האוסף הכי הכי

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

*
ובלי שום קשר, פעמיים מרב:

לכו ל"אֶרֶץ" התערוכה הנהדרת של מרב סבירסקי בגלריית הקיבוץ (אולי עוד אכתוב עליה, אבל שום דבר לא ישווה ללהיות שם).

*

והבטחתי לעדכן פה על הימנון לקופסא המופע המסתורי והפולח לב של מרב בן דוד, שייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו.

יום שני ה 3/8 בשעה 20:30 בחאן הקטן בירושלים כרטיסים

יום רביעי ה 5/8 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בת"א כרטיסים

*

Read Full Post »

אני לא יודעת איך זה בדרך כלל, אבל בתוך הדייסה שבראשי יש דימויים חזותיים שאזוקים לטקסט מסוים. אפילו יותר מאזוקים – כמו תאומים סיאמיים שחולקים אברים חיוניים. למראה התלבושות הפיסוליות והארכיטקטוניות של המודרניזם, אני תמיד חושבת:

הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים

מימין ומשמאל, שרטוטי תלבושות שיצר אוסקר שלמר (פסל, וראש מחלקת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס) ל"בלט הטריאדי" (1923). במרכז בגד של טליו קרלי הפוטוריסט.

מימין ומשמאל, שרטוטי תלבושות שיצר אוסקר שלמר (פסל, וראש מחלקת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס) ל"בלט הטריאדי" (1923). במרכז, בגד של טליו קרלי הפוטוריסט.

השמלה המנוסרת שייכת לאָנָא בְּלוּמֶה, שיר האהבה הנפלא (כה נפלא שהקדשתי לו בשעתו ארבעה פוסטים, עניין חסר תקדים ותאחיר בעיר האושר. זה הראשון בסדרה) של הדאדאיסט קורט שוויטרס.

וגם אם בניסור הפוטוריסטי דבקה איזו אלימות היא מעולם לא החשיכה את המילים. בצדק או שלא – מעולם לא לקחתי את האלימות המוחצנת הסוחפת וקלת הדעת של הפוטוריסטים ברצינות.

"הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים. אדומה" כתב קורט שוויטרס.

חשבתי שאי אפשר להפריד את המילים מן התלבושות המפוסלות של אוסקר שלמר. אז חשבתי, עד שראיתי את "אין מתוק מזה", התערוכה של מיכאל בורמנס (Michaël Borremans) במוזיאון תל אביב, והמילים ערקו לסרטון שלו "משקולת". הניסור חלחל מהחצאית לילדה.

מתוך "משקולת" (2005), סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס.

מתוך "משקולת" (2005), סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס.

יש הרבה אופל בעבודות של בורמנס, בצד הומור קפקאי (דו-צדדי) והרבה ניכור ואימה שקטה. לא באמת שקטה, כאילו לחץ מישהו על כפתור המיוט וההשהיה.

כשהייתי קטנה היו לי חזיונות: פעם נשכבה לצדי בובה קטנה שחורה ודיברה אלי בזעף בשפה לא ברורה. קראתי לאמא שלי וכשנדלק האור הבובה נעלמה. ופעם כשהייתי חולה אצל סבתא שלי, רכבו שדים זעירים על הדלת; הם טיפסו עליה, החליקו ונשמטו ופטפטו בקולות צווחניים עם מכשפה קטנה מושלמת שהתיישבה על הידית. ופעם אחרת ראיתי בתוך הכרית איש יושב בגבו אלי מוגה באור של מנורת קריאה. מרוב התרגשות הרמתי את הראש והחיזיון לא חזר אף שהדקתי את הפנים לכרית עד מחנק. אחר כך גדלתי והחזיונות פסקו.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס (אני מרית הייתי שם)

.
העבודות של בורמנס הן כמו הבלחות מן העולם הזה של החזיונות, עולם שהוא לא בדיוק תת מודע, הוא פחות כאוטי ונזיל ונדיב. זה יקום מקביל ומרתפי, נטול חמלה; לעתים ממוזער וצעצועי (אבל לגמרי חי וממשי) ולעתים מוגדל מדי. ולצערי, ואולי לא רק לצערי, יש לי גישה ישירה אליו.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס

הילדה מ"משקולת" היא לא היחידה שנוסרה (ואם לא די בכך יש להן צמות, וכמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת). העבודה שלמעלה הזכירה לי, שפעם לפני שנים, אחותי פרסמה בעיתון שהיא מעצבת ותופרת שמלות לילדות. והגיע איש כדי להזמין ממנה כביכול מדים לפנימייה חדשה לילדות. במשך שעה ארוכה הוא הסביר לה שהפנימייה דוגלת בחזרה ליד הקשה בחינוך, כשהתלבושת היא מעין כלי עזר שמסמל ומממש את השיטה. למשל חצאיות קצרות שגונן אדום כהה של דם כדי לרמוז על הלקאה. אחותי שהיתה אז לא מבוגרת בהרבה מילדות הפנימייה המדומה, הסבירה לו בלהט שהיא מתנגדת לשיטות חינוך כאלה מכל וכל ולכן לא תוכל לעזור לו. (ובינתיים התברר לי שאני לא רוצה יותר לדובב את התמונות, שידברו בעד עצמן).

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011 (קטן)

פרט מתוך פורזץ של תום זיידמן פרויד, שמתייחס ל"כלת הארנב"

פרט מתוך פורזץ של תום זיידמן פרויד, שמתייחס ל"כלת הארנב" מאוסף האחים גרים. מתחת לאיצטלה השטותית של המעשייה נמצא סיפור על נערה שנחטפה ונאנסה. עוד בפוסט הזה

מיכאל בורמנס, שמלת השטן (גדול)

מיכאל בורמנס, שמלת השטן (גדול)

*

מימין, רנה מגריט, "נערה צעירה אוכלת ציפור"/"העונג" (1927), משמאל, מיכאל בורמנס, "לאכול את הזקן" (2010)

מימין, רנה מגריט, "נערה צעירה אוכלת ציפור", ציור שנקרא גם "העונג" (1927), משמאל, מיכאל בורמנס, "לאכול את הזָקָן" (2010)

והמלאך הזה פשוט עושה לי חשק לבכות.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס

לזכרה של ליאורה חיות

*

עוד שמלות מנוסרות (עכשוויות, של ויקטור ורולף) כמובן שבגדים הם גם פוליטיקה

עוד באותם עניינים –

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ביאליק נגד כלת הארנב (איורי נפש)

טבח החפים מפשע (איורי נפש)

שמלת הכאב של רבקה הורן

כחול הוא צבע שערך הצהוב (הראשון בסדרת אנא בלומה)

הפוטוריסטים ואני

*

Read Full Post »

אצל סינדי שרמן דווקא כל יום פורים. התיאטרליים מכל תצלומיה הם אולי ה- History Portraits שצולמו בשנים 1989-1990, סדרת תמונות שבהן התחפשה לציורי דיוקן מן המאה החמש עשרה עד המאה התשע עשרה. למשל:

סינדי שרמן, 1980. לחצו להגדלה

סינדי שרמן, 1980. לחצו להגדלה

אם אני צריכה לנחש – התמונה שלמעלה צולמה בהשראת הפורטרטים הרבים של מרתה וואשינגטון (אשתו של הג'ורג'). אפילו בבול שהנציח אותה היא חובשת מצנפת מכווצת וצווארון לבן מחודד עוטף את צווארה.

באמצע סינדי שרמן, מימין ומשמאל מרתה וואשינגטון (ארבע מתוך רבות)

באמצע סינדי שרמן, מימין ומשמאל מרתה וואשינגטון (ארבע מתוך רבות)

הוא כמעט נורמלי הדיוקן הזה; הידיים אמנם חתוכות, במניפה הכמעט סגורה יש סדק אפל (אבל זה ממש למטה בקצה), וגם האף קצת מבהיק ויש פס לבן מדי מעל לשפה העליונה אבל כל השאר נראה חסוד ומכובד. עד שבוחנים את הרקע; כי בדיוק מאחורי ראשה של הדמות נפרקת לה עגלת חציר. הסוס כמו עומד על כתפה של הגברת. וזה כבר מגוחך, כמו מישהו שעושה לה קרניים מאחורי הגב. ואם לא די בזה צבעם של הסוס והחציר זהים לצבע שערותיה של הגברת, מה שהופך אותם למין תוספת שיער גסה וסרבנית שספק מודבקת למצנפת ספק מתפרצת מתוכה.

*

סינדי שרמן, 1990

סינדי שרמן, 1990. Untitled #225 לחצו להגדלה

בדיוקן שלמעלה השיבוש הרבה יותר מוחצן. שרמן מתחפשת לבתולה המניקה את ישו התינוק, רק שאין שום תינוק בתמונה והכול מבוים ומזויף; השיבולים, הפאה, השד התותב, הפיטמה הקשורה בחוט למשהו מחוץ לתמונה, טיפת החלב הקרושה, וכן הלאה.

בצילום הקודם השוותה שרמן את שערה של הגברת לחציר. האלמנטים המקיפים את המדונה הרבה יותר מחמיאים, לפחות לכאורה; השיבולים "בוקעות" מקודקודה כמו כתר (אחד המקורות האמנותיים אגב, לתמונת המדונה הנוצרית, הוא תיאור יווני-רומי של דמטר אלת הדגן כשבתה קורה-פרספונה יושבת על ברכיה). אבל בראש ובראשונה השיבולים נמצאות שם כדי להלל את צמתה של המדונה. צמות בלונדיניות תמיד מושוות לשיבולים זהובות. זה ה"עטור מצחך זהב (שחור)" של שרמן. הפנינים משכפלות את טיפת החלב, והבקבוק עם הפיטמה המופרזת המונח על אדן החלון משמאל – "מתחרז" עם השַׁד; הזיקה בין הווילונות התלויים בחלון ליריעות הבד התלויות על גוף האישה – מחזקת את הקישור. הנה כמה תקריבים.

פרטים מתוך, סינדי שרמן, Untitled #225. 1990

שיבולים, בקבוק, שד, צמה. מתוך, סינדי שרמן, Untitled #225

אלא שכל הכמעט קלישאות האלה יוצאות איכשהו ליטרליות מדי וקצת עקומות. סינדי שרמן כהרגלה מִתממת ומשתמשת בדימויים ב"חוסר רגישות" שמקלף את ההילה המצעפת אותם:

השיבולים האמיתיות נראות חומות וקשות ומיובשות. הצמה שמנסות להידמות להן דקה מדי.

ההשוואה בין חלב אם לפנינים מוסיפה לו מעין יוקרה אבל פנינים זה מאד לא מזין וגם מסוכן לתינוקות.

והבקבוק הבודד הכחלחל-רפאי – כמו מדגיש את השד הבודד והמלאכותי התחוב כמעט מתחת לבית השחי של המדונה, ואין לו בכלל בן זוג מתחת לאריג הכחול.

מתוך "המוצצת הנוצצת", מיצג של הילה לולו לין, 1998

בולעת הפנינים מתוך "המוצצת הנוצצת", מיצג של הילה לולו לין, 1998

יוליה טימושנקו נשיאת אוקראינה לשעבר.

יוליה טימושנקו נשיאת אוקראינה לשעבר.

ליוליה טימושנקו יש צמה ראויה לשמה, כזאת שהמשוררים משווים לזהב השיבולים, ולא מתכוונים לשיבולים בודדות שתקועות באגרטל על אדן החלון אלא למרחבי שדות בשמש (זוכרים את "עין הזהב אשר לשיבולים" של הנסיך הקטן?)

לכמה מהפורטרטים ההיסטוריים של שרמן יש מקור מובהק. למשל:

משמאל, לה פורנרינה, רפאל, 1520. מימין סינדי שרמן Untitled #205, 1989

משמאל, לה פורנרינה, רפאל, 1520. מימין סינדי שרמן Untitled #205, 1989

למדונה עם כתר השיבולים אין מקור בלעדי. אני על כל פנים, לא הצלחתי לאתר כזה. היא מעין הכלאה-הטלאה של שברי מריות מניקות. פניה – ובייחוד החלק התחתון, השפתיים והסנטר וגם הקודקוד העצום – מזכירים את המדונה המלכותית של ז'אן פוקה (1450). הכתר המשובץ פנינים של של פוקה מתפצל אצל שרמן לכתר שיבולים ולמחרוזות הקלועות בצמה.

ז'אן פוקה, מדונה מוקפת מלאכים מניקה את בנה התינוק (1450) (אולי על המלאכים האלה כתב פנחס שדה "מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב") לחצו להגדלה

ז'אן פוקה, מדונה מוקפת מלאכים מניקה את בנה התינוק (1450) (אולי על המלאכים האלה כתב פנחס שדה "מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב") לחצו להגדלה

6 Jean Fouquet 1450 D

תלתלי הבלונד של שרמן קרובים למדונה החושנית מסדנתו של דירר. וגם השיבולים היבשות הן אולי גלגול של הקוצים והחרולים (והאירוסים) שצומחים ברקע של דירר.

מימין, סינדי שרמן (פרט), משמאל, אלברכט דירר (פרט)

מימין, סינדי שרמן (פרט), משמאל, אלברכט דירר, המדונה עם האירוסים, תחילת המאה השש עשרה (פרט)

המדונה עם האירוס, סדנתו של אלברכט דורר, תחילת המאה השש עשרה.

המדונה עם האירוסים, סדנתו של אלברכט דורר, תחילת המאה השש עשרה.

האצבעות האוחזות בשד הושפעו אולי מלה פורנרינה של רפאל (ראו תמונה למעלה) והכיוונים הסותרים, המבט שאינו ממוקד בשום דבר מתבקש, מזכירים את המדונה של יוס ון קלווה (אם כי שרמן לא זקוקה למודל בשביל מבטים מתכחשים כפי שהראיתי כאן וגם כאן. לולא ידעתי שוון קלווה חי במאה השש עשרה הייתי חושדת שהוא הושפע מסינדי שרמן).

יוס ון קלווה, 1525

יוס ון קלווה, 1525

ותמונה שלישית ואחרונה להיום:

סינדי שרמן, 1989, Untitled #198

סינדי שרמן, 1989, Untitled #198

אני לא יודעת מה ההשראה לדיוקן הזה, מרובה הפטמות-עיניים, המבלבל בין אף לפריפה, אבל הוא מזכיר לי את המגריט הזה.

רנה מגריט, האונס, 1934

רנה מגריט, "האונס", 1934

*

זה הפוסט ה400 בבלוג. כך יצא. סוג של ציון דרך והזדמנות להגיד תודה לכל מי שבא לכאן, על השיחה הסמויה והגלויה.

לפוסט ה100 – אלביס פרסלי לנצח (זכרונות מאמריקה) (כולל צילומים רבים של חקיינים)

לפוסט ה200 – הפוסט הראשון של הכאב הגדול על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

לפוסט ה300 – צנזורה של טעם?

*

תוספת מאוחרת – פתאום גיליתי: סיפורים יכולים להציל  ב 50% הנחה!

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא מעין קטלוג לתערוכה וירטואלית שאצרתי: אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק.

מומלץ לצפות קודם בתמונות הנהדרות

*

אביגיל שימל נהייתה צלמת בגלל דניס סילק. אבא שלה היה חבר של דניס. בעצם הם הם היו ארבעה: דניס סילק, הרולד שימל, אריה זקס ויהודה עמיחי. ארבעה משוררים שהיו כל כך מעורבבים זה בזה שקראו לעצמם "המשפחה". יגאל סרנה סיפר על זה קצת. שימל הכירה את דניס מאז שנולדה. רוב התמונות צולמו בזמן ששוטטו ביחד כמו זוג נוודים ארכיטיפי – הזקן בכובע הקש והנערה.

האינטימיות ביניהם מורגשת, כמו גם הקיום המובן מאליו של עולם ה"דברים" כפי שדניס התעקש לקרוא לחפצים, כמו שאחרים קוראים לאסקימואים אינואיטים. חיפצון בשבילו היה סוג של האנשה מזוקקת. "חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים," כתב, "כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה." (מתוך "כשאנו המתים נעור" תרגמה עמליה עפרת).

באנתולוגיה מתורגמת משירת נאזים חיכמאת הוא לא בחר בשירי הכלא הנחשבים שלו, אלא בשירי חפצים ואיברים: "שיר המלפפון המופיע על שולחנו ומבשר את האביב כשבחוץ השלג מגיע עד ברכיים, מלפפון צעיר, יבלולי ורענן כמרגנית. או שיר הקלה על ששפמו של סטלין כבר לא טובל במרק שלנו." (כפי שסיפרה עזה צבי).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

שימל אומרת שדניס רב עם אִמהּ כי חשב שהעליבה את אחת הבובות. בזמן אחר במקום אחר הוא היה שאמאן. כאן הקצו לו את שמורת הטבע שנקראת אמנות והוא כל הזמן חרג ממנה. וגם את זה רואים בתמונות. רואים את דניס. בלי מסכות. כלומר עם; המסכה על פי דניס, מסלקת מן השחקן את כתם אנושיותו המוחלטת ונותנת לו דריסת רגל בעולם החפצים.

דיאן ארבוס, ללא כותרת

דיאן ארבוס, ללא כותרת

וזה ההישג העצום של שימל. היכולת שלה ל[ה]ראות את דניס; אינטימי, נינוח, משחק, ובו בזמן מורכב וחשוף כמו אצל דיאן ארבוס.

חשבתי הרבה על ארבוס כשהסתכלתי בדניס של שימל; ארבוס תמיד הסתייגה שלא לומר נרתעה מרעיון "הקומפוזיציה". היא הצהירה שאין לה מושג מה זאת קופוזיציה טובה. היא רק מגששת את דרכה למה שמוצא חן בעיניה. היא דיברה גם על rightness לעומת wrongness (מישהו צריך לכתוב פעם על השימוש של ארבוס בשפה, על המנהג שלה לגזור שמות עצם משמות תואר למשל): "לפעמים אני אוהבת את הנכונות ולפעמים את השגיאתיות. וככה גם בקומפוזיציה."

קורה ששימל נענית לפיתויי הקומפוזיציה. התוצאה יפהפייה, עד כדי כך שכללתי אחת בתערוכה על אף האיכות המעט פלקטית מוחצנת. אבל בדרך כלל העין הרגישה והחכמה שלה פועלת מאחורי הקלעים, או אולי כגיס חמישי שתומך בדניס ובאופן הייחודי שבו חווה את עולם החפצים ושיכול בקלות להיתפס כשרירותי ומופרך, ובזכות שימל מתעורר כאן איזה ספק ואפילו תחושה מטרידה, כמו בכל פעם שמתערערים גבולות המציאות. 

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל. "האמת היא שמברשת נעליים או כובע (כמו אצל מגריט למשל), הם בעצם מסיכות." כתב דניס. בצילום של אביגיל שימל, צל העץ על חזהו של דניס מספק גוף צר אלטרנטיבי לראש-נעל, מתווך בעדינות בין החיים האנושיים לחפציים.

רנה מגריט

רנה מגריט

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

 דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים== של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מAGUA של פינה באוש. הבובות של דניס הן לא תדמיות.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מהפינה באוש למעלה. דניס זה לא על הפער בין המציאות לפנטזיה או לתדמית. ה"שגיאתיות" גמורה ומוחצנת, אבל כמה העננים מגבים את השיער והסומק של הפנים ומתחרזים איתם. ועוד שורה של דקויות: היחס בין הצ'ופצ'יק של הברט לכף היד הענקית הוא כמו הערה קומית על פרופורציות. והשיח הכהה משמאל שמאפשר את שחור הברט לא כחור בתמונה ולא כמגזרת. וגם הפסים העקומים והמקומטים בחולצה משתפים פעולה עם הטורסו הקרוע, ועוד ועוד.

*

דניס חי על הגבול. באופן הקיומי מטפורי וגם פשוטו כמשמעו. הוא גר בירושלים על הגבול עם ירדן. השירותים שלו היו בחוץ. יום אחד הוא החליט לבנות שירותים צמודים לבית והתברר שהם דורכים על קו ההפרדה. הירדנים הגישו קובלנה לוועידת שביתת הנשק ולבסוף הוחלט להרשות לו להשתמש בשירותים ובלבד שייכנס אליהם מהבית ולא מבחוץ.

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מתברר ששירים של דניס סילק נלמדים בבגרות המורחבת בספרות; אחת המורות הציגה אותו בטעות כמשוררת פלשתינאית. וגם זה כמו כל הסיפורים שקשורים לדניס איכשהו מצחיק ומכאיב ומשבש הרככיות וגבולות. אולי דניס סילק הפלשתינאית היא כמו ררוז סלבי, האלטר אגו הנשי של מרסל דושאן. יש זיקה משונה בין סילק לדושאן נביא הרדי מייד. רק שאצל דניס הכל היה קרוב יותר ורגשי. ואני לא מדברת רק על אסלת קו ההפרדה לעומת המשתנה שדושאן הציב במוזיאון. אני מותחת את זה גם להבדל בין האבק שדניס לא הסכים לנקות בטענה שהוא "צריך" אותו (ראו בהקדמה), לאבק ש"אושר" על ידי דושאן כחלק מן "הזכוכית הגדולה" (ראו תמונה).

וזה בדיוק העניין. כי אם דניס היה רק שאמאן שהוטל קדימה במכונת הזמן, היה קל יותר להטמיע אותו ו"להשתמש" בו. אבל בה במידה היה בו צד האוונגרד המנוכר והמחוספס, שעסק בפירוק, לא באיחוי. כמו שאמר הדס עפרת על מחזותיו: "כל רגל של הכסא היא יישות נפרדת. לראש אין יד שתעזור לו לנגב את דמעותיו." דניס טען שגם חלקים של הגוף האנושי הם חפצים בזכות עצמם, מה שהופך אותו לאמן גוף. אבל על כך בפעם אחרת, אני כבר מכבה את האור בפוסט הזה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה==). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו כאן==)

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו)

*

בלי להמעיט בצד הכובד, מבליחה מדי פעם גם שמחה כמעט ילדית

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח מתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה וצל העץ (הנחבא בעצמו מאחורי הבית) מציץ כמין ראש חלופי.

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח ומתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה. בכלל הקווים האנכיים מקפצים-מתנגנים. ואילו צל העץ (החבוי למחצה במשחק משלו) מציץ כמין ראש חלופי.

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

*

אני מקורבת לדניס מצד החפצים והתיאטרון, ובכל זאת שיר לסיום:

1.
מה ילד שותה?
תורה וחלב משדי אמו.
מה ילד לומר?
את האי של שמו וגופו
כנגד הזרות הגדולה של העולם.
הוא מרים מבט אל אמו,
נישא בחלום אמהותה
וחוקר את החידה שהיא עצמה לא פתרה.

2.
כשהוא נשלח ליטול את ידיו לפני האוכל,
הוא משחק ביבשות מבועות סבון,
וחוזר נקי ואפל.
מה הוא אוכל?
כדורי לחם של התקוממות,
ובשר בקר פרוס דק,
מתובל בשיחת הסועדים.

3.
נורא לאכול
אוכל מוכן עם המתים.
הם קמים להובילו
בין העצים החיים.
נורא להתבונן במטוטלת
ולא לדעת למה השעון כולו מצלצל.

דניס סילק, 1980. תרגמה אירית סלע

*

כל הזכויות על תצלומי דניס סילק שמורות לאביגיל שימל

את הסיפור על השירותים של דניס שמעתי מנחמה שפרן, מדריכת טיולים בירושלים.

*

עוד באותם עניינים

לפוסטים על שפת חפצים, הפניתי בסוף ההקדמה

לפוסטים על צילום, בסוף התערוכה

ובאופן אחר גם:

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

חיוכי האתמול והמחר

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

איור וכוראוגרפיה – הערה שנייה על תום זיידמן פרויד

*

Read Full Post »

לפוסט הראשון על הנסיך הקטן

לטובת מי שלא מחזיק בספר, תודה למחסנאית שמצאה לינק לתרגום נוסף, שדורש אמנם קידוד.

***

.

מאד הייתי רוצה לפתוח את הסיפור הזה כמו סיפור אגדה. הייתי רוצה לומר: "היה היה פעם נסיך קטן שגר בכוכב קטן כמעט כמוהו, והוא היה זקוק לחבר…"

הנסיך הקטן עמ' 16, תרגום אילנה המרמן*

אבל לא כך בחר סנט אכזופרי לפתוח את סיפורו. הוא התחיל מאיור. לא סתם איור שמתלווה לטקסט כמו צל אלא כזה שנדחף קדימה למרכז הבמה והופך לנושא הדיון:

פתיחת הנסיך הקטן. האיור שלמטה אינו כובע כמובן, אלא נחש בריח שבלע פיל.

.

והספר לא רק נפתח באיור כזה אלא גם מסתיים בו:

.

העמוד המסיים את הנסיך הקטן, לחצו להגדלה לקריאת הטקסט

.

ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר. את האוונגרד הארד-קור שיבריח מן הסתם את אוהביו המסורתיים של הספר, אני שומרת לפעם הבאה. עכשיו אני רוצה לבחון את המעמד המיוחד של איורי הנסיך הקטן דרך שלוש תחנות: הדף הפותח, הדף הסוגר, ודף "צייר לי כבשה" המפורסם. למי שצריך תזכורת: בעקבות תאונת מטוס נוחת המספר במדבר סהרה. הוא מקיץ משנתו בגלל קול מוזר שמבקש ממנו לצייר כבשה. זה הנסיך הקטן והעקשן שאינו חפץ בפיל בתוך נחש בריח (אותם מצייר לו המספר בהתחלה) אלא בכבשה. לא חולה כמו הכבשה הראשונה שהמספר מצייר לו, ולא עם קרניים כמו השנייה (זה בכלל איל! הוא טוען), וגם את השלישית הוא פוסל בטענה שהיא נראית זקנה. סבלנותו של המספר פוקעת והוא מצייר תיבה בכמה קווים. בתוכה, כך הוא אומר, נמצאת הכבשה שבה חפץ הנסיך הקטן. להפתעתו הרבה זה עובד. הנסיך הקטן מרוצה. הוא רק מברר לכמה עשב היא זקוקה, כי אצלו הכל קטן כל כך… כלומר – הכבשה הבלתי נראית (שנרדמה בינתיים בתוך הקופסא) היא כל כך ממשית שחייבים לצייר לה זמם, אחרת תאכל את השושנה שלו. שושנה ממשית שנבטה מזרע תועה.

.

הנסיך הקטן, עמוד "צייר לי כבשה"

*

זה מאד פשוט מה שאני רוצה לומר על האיורים, אבל גם מאד מורכב בגלל טבעם האַ-לינארי ובגלל הגבול המתעתע בין איור למציאות מוחשית ולתודעה בספר. ובכל זאת אנסה את כוחי.

איורי הנסיך הקטן מזכירים לי את הסיפור הסיני על הקיסר שציווה על האדריכל שלו להקים לו ארמון. כשהגיעה השעה, פרש האדריכל לפני הקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר התרתח על התעלול ואיים להוציא אותו להורג, ובתגובה פתח האדריכל את דלת הארמון המצויר ונעלם.

ובו בזמן עולה בדעתי גם ציור המקטרת של מגריט, המפורסם עם הכיתוב: "זו אינה מקטרת" (כלומר, זה רק ציור של מקטרת).

רנה מגריט "זו אינה מקטרת".

.

הפרשנות המקובלת רואה בנסיך הקטן אלגוריה, בין השאר פוליטית, בגלל השנה (1943) והנסיבות בהן נכתב. בהמשך לקו הזה, פסילת הכבשה החולה והזקנה נתפסות כרמז לסלקציות והשבחות גזע. עניין מופרך בתכלית, אם תשאלו אותי, שמציב את הנסיך הקטן (והפְּרֶה-היפי) בקוטב הפשיסטי-נאצי של המשוואה. ובכלל, מְשָׁלים ואלגוריות הן צורות שטוחות וחד משמעיות שאינן יכולות להכיל ספר כה חמקמק ומלנכולי. לכל היותר אפשר לקבל את הקישור כשארית מציאות שמשתרבבת לחלום. הפסילות לטעמי, הן חלק מתבנית ריטורית טקסית שמכינה את הבמה לעיקר. הדוגמא הכי פשוטה שעולה בדעתי זו כיפה אדומה: הלא אין מניעה שהזאב יטרוף אותה ברגע שהיא נכנסת לבית סבתהּ, אבל הדיאלוג שבו היא שואלת, סבתא, למה יש לו אף כזה ועיניים כאלה, מכין את הבמה לפה הטורף ולשיא הסיפור.

ובחזרה לנסיך הקטן – כמו בתשובה לבדיחה-חידה הגרמנית: Varoom ist die banana kroom? (למה הבננה עקומה?) "כדי שתתאים לקליפה שלה!", הכבשים צריכות להיפסל כדי שנגיע לאיור התיבה האוצר עולם ומלואו בדימוי פשוט אחד:

את הכוח לברוא בעזרת הדמיון (המיוחס קודם כל לילדים), ובהמשך לכך, את ההבנה ששום מראה עיניים, שום דבר שקיים במציאות, לעולם לא ישווה למה שמדמיינים, ובהמשך לכך, את האני המאמין של הספר, ש"מה שחשוב באמת סמוי מן העין".

כשלושים שנה אחרי הנסיך הקטן, ייצור יוזף בויס כמה עבודות שמרכיבים חשובים שלהם חתומים בתוך תיבות. והחוקרת קרוליין טיסדל תכתוב עליהן, שהנוכחות של "מרכיב מהותי סמוי מן העין, היא עוד קריאת תיגר על המשוואה המטריאליסטית בין מראית העין של העולם לבין המציאות." סנט אקזופרי היה חותם על זה בשתי ידיים. אבל על בויס וסנט אקזופרי עוד נדבר בפוסט הבא.

ולבסוף, ולא פחות חשוב מבחינתי – התיבה מייצגת את היסוד המופשט והקונספטואלי של הספר. איור "הכבשה שבתוך התיבה" הוא אמנות מושגית בזעיר אנפין שרק מעמידה פנים של איור בספר ילדים.

כבר הזכרתי פעם את התיבה של סנט אקזופרי כשכתבתי על דיוקני הידוענים של אנני ליבוביץ'. זה היה בפרק על דיוקנו העטוף של כריסטו. הרי אין שום ראיה שזה דווקא כריסטו מתחת לבד, זה יכול להיות כל אדם ואפילו פסל או בובה…

כריסטו, אנני ליבוביץ'

מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק, מאת לואיס קרול

.

ועוד כמה מילים על "נוף שתי הגבעות והכוכב" החותם את הספר (גללו למעלה). הוא צוייר, כפי שמעיד סנט אקזופרי, כדי שהקוראים יוכלו לזהות את המקום שבו הופיע הנסיך הקטן במקרה שייקלעו לשם. במעשיותו הלא מעשית מזכיר לי האיור את מפת האוקיינוס של לואיס קרול בציד הסנרק. לא אתפלא אם סנט אכזופרי הכיר את יצירתו של לואיס קרול ואם משהו ממנה חלחל בלי משים גם לנסיך הקטן. אפילו הקיר שעליו יושב הנסיך הקטן לפני שהוא נופל אל מותו הזכיר לי באופן עמום וחלומי את הקיר שממנו נפל המפטי דמפטי נפילה כל כך גדולה, שכל חיילי המלך וכל פרשיו לא יכלו להשיב אותו לקדמותו.

המפטי דמפטי, טנייל, מתוך הרפתקאות אליס בארץ המראה

מתוך הנסיך הקטן, רגע לפני הנפילה

.

ובחזרה לאיור המסיים: איור הנוף העצוב והיפה בעולם הוא איור מתהפך שחותר תחת המטרה המוצהרת שלשמה צוייר ומבטא דווקא את קוצר היד, את חוסר היכולת לממש אותה. הוא מבטא את הכאב והסופניות של הפרידה במינימליזם של שיר הייקו עם הומור קל של קריקטורה. זה האיור המשלים את איור התיבה ומוכיח שוב, בפעם האחרונה, שמה שחשוב באמת סמוי מן העין. הוא ארספואטי במידה (כלומר עוסק באמנות על אמנות, כמו נניח, מכתב התודה שכותב נחום גוטמן למַחְבּרת הציורים שלו בסוף לובנגולו מלך זולו), ובו בזמן הוא גם תרשים של זיכרון ותמצית שלו.

הנסיך הקטן הוא ספר הפרידות: מהשושנה, מהשועל, מהמספר (וגם להפך). זו הסיבה למלנכוליה האינסופית שלו, לעיסוק האובסיסיבי בזיכרון, ובעצם – בתנועה בין יצירה לזיכרון, באופן שבו שניהם ניזונים מהדמיון (ובמילים אחרות – זאת שירה).

*

ועוד שלושה אפילוגים:

1.

למעלה, דף מהמחברת שבה כתב ניב-יה דורבן את ספרו "ג'נסיס רוצה הביתה", על ג'ירף מלנכולי שמתגעגע לאפריקה שלו. הוא נכתב בגיל תשע עשרה והתגלה כחמש עשרה שנים לאחר מכן בעיזבונו. בחלק התחתון של הדף הוא צייר נחש שבלע ג'ירף. משפחתו שהוציאה את הספר צירפה את תצלום הדף.

*

2.

ואיך אפשר לסיים בלי אחד הקטעים האהובים עלי מ"גן השבילים המתפצלים" של חורחה לואיס בורחס. בסיפור "משנתו של אבֶרואֶס" נושא הגיבור, מלומד מוסלמי, נאום קצר על שירה ומצטט את המשורר זוּהאיר שכתב כי:

במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא … אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד. כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר …הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ-ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות, היום יש לו ארבעה … לפני שנים, כאשר שהיתי במאראקש תקפו עלי הגעגועים לקורדובה, הייתי משנן לעצמי את הפנייה שחיבר עבדול-רחמן לדקל האפריקני בגני רוזאפא: גם אתה, הו הדקל! / זר על האדמה הזאת…
הרי זו סגולתה המופלאה של השירה: מילים שצירף מלך המתגעגע למזרח, היו לי, גולה באפריקה, מקור נחמה כאשר תקפו עלי הגעגועים לספרד…

*

3.

למעלה, החולייה האחרונה בשרשרת הגעגועים והזיכרון הזאת (פתאום תוך כדי כתיבה, הבנתי את הקשר), עץ החיים שציירתי לזכרו של מריו קוטליאר (1949-1999), במקום הקדשה, בסוף "קולה של המילה – מבחר מאמרים על שירה פרפומנס". אלזה לסקר שילר היתה המשוררת האהובה עליו. הוא אפילו חגג לה פעם יומולדת 120 והזמין הרבה אמנים שהביאו לה מתנות.

קטעי הנסיך הקטן פעם בתרגום אילנה המרמן ופעם בתרגום אריה לרנר.

לפוסט הבא, השלישי והאחרון, על הנסיך הקטן

לפוסט הראשון על הנסיך הקטן

*****

ובלי שום קשר אבל שמחה רבה, פסטיבל הויטרינה למלאת שנתיים לחנות:

לחצו להגדלה

*

ועוד הודעה משמחת:

ביום שישי ה-12.10 ב-16:30

תתקיים בספריית גן לוינסקי

הצגת הילדים "הדרך לשמה" של קבוצת רות קנר.

כולכם מוזמנים!

*

Read Full Post »

באוגוסט שעבר תרגמתי את עץ השיער מאת מרי דה מורגן. ופתאום התחשק לי גם לתרגם את זרעי האהבה. סיפור מוקדם, קצת אר-נובו'אי ופרה רפאליטי ששברי בלדות ומחזות מוסר צפים בו כמו ירקות במרק. ועם זאת הוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.

הסיפור יעלה כאן בהמשכים, פעמיים בשבוע, עם כמה מחשבות כפתח לשיחה.

*

זרעי האהבה, מאת מרי דה מורגן, חלק 1

לפני שנים רבות, הרחק מעבר לים, היה כפר קטן ליד נהר גדול. מעל לנהר היה גשר עם שערים שנפתחו ונסגרו למעבר סוסים ועגלות. וליד הגשר, בבקתה לבנה קטנה, גרו אישה זקנה ושתי נכדותיה שהופקדו על פתיחת וסגירת שערי הברזל הכבדים. האישה היתה זקנה מאד, ונכדותיה, בנותיהם של בניה המתים, היו למעשה דודניות. הן נקראו זאיר ובלנשליס והיו בנות אותו גיל בערך, ובכך הסתיים הדמיון בין השתיים. לבלנשליס היה שיער בצבע זהב ועיני דגניות כחולות והיא צחקה ושרה מבוקר עד ערב. שערה של זאיר היה שחור ככנף עורב ועיניה כהות כשזיפי בר. היא נודעה כנערה היפה ביותר בכפר אך לא היתה אהובה כמו בלנשליס כחולת העין.

הסבתא הזקנה לא עבדה, רק ישבה מול האש וסרגה, כך שאחת מן הנערות עמדה תמיד בחוץ כדי לטפל בשערים ולגבות את האגרה. זאיר רטנה על העבודה בעוד שבלנשליס בצעה אותה בלבביות ותמיד מצאה משהו נעים לומר לכל מי שהגיע לגשר.

חורף אחד היתה הסבתא הזקנה חלשה מתמיד, ובערב חג המולד היא קראה לשתי הנערות ואמרה:

ילדותי היקרות, אני מרגישה שקיצי קרב ולפני מותי יש לי משהו לומר לשתיכן. אני סומכת עליכן שתהיינה ילדות טובות ולפיכך גם מאושרות. אין לי הרבה להוריש מעבר לברכתי, ובכל זאת יש דבר נוסף ששמרתי לכל אחת מכן: שני הנרות הקטנים הללו הם נרות קסמים. כשתדליקו אותם תופיע פיה ותעניק לכן את משאלת לבכן. אם המשאלה תהיה טובה גם הפיה תהיה טובה, אבל אם תבקשו משאלה רעה תופיע פיה רעה, ואני מייעצת לכן להיזהר כי פיות רעות אינן עוזרות לאיש. את הנרות עליכן להדליק לבדכן בלילה בלי ירח או כוכב, ומותר לכן לבקש רק משאלה אחת. ברגע שתתמלא יבער הנר עד שיִכְלה. והטוב ביותר יהיה שלא תדליקו אותם כלל. הם הובאו לפני שנים רבות מאד מארץ מוזרה מעבר לים, שבעלי החיים בה מדברים וגברים ונשים פורשים כנפיים. סבתי קבלה את הנרות ממלח והעבירה אותם לאמי שהעבירה אותם לי, הם היו ברשותי כל חיי. אף אחת מאיתנו לא השתמשה בנרות. תמיד חשבנו שמי שנוהג בהגינות וממלא את חובתו ממילא יזכה באושר, גם בלי עזרת הפיות."

בדַבּרה, שלפה האישה הטובה שני נרות זעירים מתחת לכרה והושיטה אותם לנערות שעמדו למראשות המיטה. הן קבלו אותם בהפתעה גמורה. בלנשליס רכנה לנשק לסבתה ותוך כדי כך עצמה האישה הזקנה את עיניה לתמיד.

בלנשליס התאבלה על סבתה האהובה ובכתה בדמעות שליש, אבל זאיר היתה עסוקה כל כך בנר הקסם שלה, שכלל לא התאבלה על מות הזקנה, אלא ישבה והגתה במשאלה הגדולה שתבקש מן הנר כשתדליק אותו.

"אשמור אותו עד שאדע על משהו שאני באמת חושקת בו," אמרה לעצמה, והניחה את הנר שלה במקום בטוח. ובלנשליס אף היא הניחה את שלה, בכוונה להישמע לעצת סבתה ולא להשתמש בו לעולם. וכך המשיכו שתי הנערות לחיות בבקתה הקטנה ולפתוח את השערים לעוברי אורח.

על גדתו השנייה של הנהר נצבה טירה מלכותית מפוארת. המלך נהג להתגורר בה בזמן שיצא לציד, ומאז שזָקָן היא עמדה בשממונה.

יום אחד שמעו הנערות שבנו של המלך מגיע…

(סוף החלק הראשון)

*

כמה הערות:

אדוורד מונק – נערות על גשר

שתי נערות על גשר

פתיחת "זרעי האהבה" היא לגמרי ארכיטיפית: שתי נערות בפתחו של גשר. עוד לא חצו אותו לתוך החיים. האחת בהירה ועליזה. שמה בלנשליס Blanchelys – שושן צחור (חבצלת). בת דודתה כהה ונרגנת. שמה זאיר. אין לי מושג אם יש לשמה משמעות אבל ז' היא אות של עוצמה (כמו אצל זרסטרו מחליל הקסם) ולא פעם של זדון (אני זוכרת למשל, את זרנה המתנקשת האדמונית של אירגון קוברה, מסדרת כוח המחץ שהיתה חביבה על בני).

*

נרותי הזעירים

הנערות יורשות שני נרות בסגנון מנורת הפלאים של אלאדין. שפשוף קל של המנורה היה מזמן את עבדהּ, שד ענקי שמילא את כל משאלותיו של המשפשף. הפרשנות הפסיכואנליטית רואה בשפשוף המנורה אוננות, ובכל מה שנלווה אליו – פנטזיות של אוננות.

מרי דה מורגן מחליפה את המנורה בנר קטן ואת העבד הצמוד למנורה בפיה תלוית-משאלה. השימוש החוזר האינסופי מוחלף בשימוש חד פעמי; לא מדובר בהבדל טכני אלא בהחלטה מגדרית עם השלכות רטוריות, עלילתית וסגנוניות.

רנה מגריט

אדמונד דולק, שד המנורה של אלדין

.
המנורה רב פעמית כמו גאדג'ט טכנולוגי בעוד שהנר בוער וכלה. הוא חד פעמי כמו הבתולין הנשי. ב-La Sonnambula (הסהרורית) של הכוריאוגרף הנאו-קלאסי ז'ורז' בלנשין, הנר הדולק שאוחזת הסהרורית מבליט את פגיעותה. כמו הנר שאיתו היא רוקדת גם היא עצמה דקה וזקופה על קצות בהונותיה, מהבהבת מטָה-לכבות. המשורר שמתאהב בה מנסה להעירה בלי לסכן את חייה. הוא לופת את הנר, ולזמן מה הם רוקדים ביחד; שניים אוחזים בנר, עם כל הנופך הפאלי-אירוטי המרומז המרחף. (תוספת מאוחרת: אפשר לראות סרטון למטה בתגובות. תודה לחולי!).

החלפת שד המנורה בפיה תלויית משאלה, מסיטה את מרכז הכובד; הנר אינו מכשיר חיצוני אלא הרחבה של העולם הפנימי ושל האישיות. החד פעמיות של הנרות הופכת כל החלטה לקריטית ובלתי הפיכה.

*

היצ'קוק וההבדל בין מתח להפתעה

רגש הוא מרכיב הכרחי במתח," הסביר פעם היצ'קוק לפרנסואה טריפוֹ, וקצת אחר כך הרחיב והסביר את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," הוא אומר לטריפו, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש-עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש-עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."

ולמה נזכרתי בהיצ'קוק? כי מרי דה מורגן היא אמנית של מתח, וזו הסיבה שהיא מצרפת הערת אזהרה להוראות השימוש בנרות: פיות רעות לא עוזרות לאיש, קובעת הסבתא. ההתראה הזאת מכוונת לנכדות כמו לקורא; כי לא קשה לנחש מי תזמן פיה רעה ולא קשה לנחש שזה ייגמר בבכי, אבל איך. זו השאלה.

*

יש כאן די אינפורמציה כדי לכתוב את הסיפור. כדי לכתוב כמה וכמה סיפורים. אפשר לנחש מה יקרה. מישהו רוצה להמציא? להמר?

*

לפרק הבא של הסיפור – אהבה ממבט ראשון 

*

כל הפוסטים על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער מאת מרי דה מורגן, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

הכבשים של ננינה סיפור מאת מרי דה מורגן

אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

*

עוד על כישוף בעיר האושר

שירה וקסמי חפצים (אפרופו משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים (מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ועוד

*

Read Full Post »

הפרק הלפני אחרון במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

*

1. דיוויד ביירן, רנה מגריט

ליבוביץ' ניזונה מתולדות האמנות. לעתים כמו שהראיתי בפרק הראשון, הן מסתתרות מאחורי הקלעים. בפרק הנוכחי הן נמצאות בקדמת הבמה.

הצילום של דיוויד ביירן למשל, הוא מחווה לרנה מגריט, לא לציור מסויים אלא לתערובת.

אנני ליבוביץ': דיוויד ביירן לוס אנג'לס 1986

רנה מגריט (1898-1967)

רנה מגריט

מעבר לפניו הציפוריות של ביירן שכמו מדביקות את כל הדימוי ביחד, אין לי מידע נוסף שיצדיק את המחווה (אולי מישהו מכם יאיר את עיני). ובינתיים, בהמשך לפרקים הקודמים – ליבוביץ' שוב מוותרת על יד לטובת הגרפיות, ווילון ימין מתקמר להדהוד עם תנוחת הזרוע.

*

2. מרק מוריס, רוסו, גויה

בדיוקן של הכוריאוגרף מרק מוריס זה כבר ציור מסוים שמשתלט כמו דיבוק על מושא הפורטרט (דימוי מוזר שהשתלט על המשפט, שיהיה).

אנני ליבוביץ': מרק מוריס, פלורידה 1990.

אנרי רוסו (1844-1910) חלום

הצילום של ליבוביץ' הוא מחווה גלויה ל"חלום" של רוסו. זו לא רק הספה או הטבע של פלורידה, שמזכיר את הג'ונגלים הפנטסטיים של רוסו. תנוחת הרגליים וזווית הראש מועתקים מהציור של רוסו. ועל שתי המחלפות החסרות למוריס מפצים שני העלים החותכים את גופו. ושימו לב, שגם אצל ליבוביץ וגם אצל רוסו הזווית של הצמחייה במרכז הרקע מתחרזת (מהדהדת) עם זווית הצמות/תחליפיהן – זוית ישרה במקרה של רוסו וחדה אצל ליבוביץ, בהתאם.

תנוחת הזרועות לעומת זאת, מושאלת ממקור אחר:

אנני ליבוביץ, מרק מוריס (פרט)

פרנסיסקו גויה (1746-1828), המחה העירומה

אנרי רוסו, חלום (פרט)

ובעצם רק כשהנחתי אותן זו בצד זו, פתאום ראיתי כמה הן דומות, הגברות העירומות של גויה ושל רוסו. מה שגורם לי לחשוד שהחלום המקורי של רוסו היה בעצם על המחה של גויה. ושגם ציורו שלו הוא מחווה שבה הוא ממקם את הגברת של גויה על ספה משלו ובנוף כלבבו. כלומר, ליבוביץ' היא כבר השלישית במשחק ה"טלפון שבור" הזה.

ובכל מקרה, הדיוקן של מוריס הוא חושני פנטסטי, אקלקטי, נאיבי במידה, נרקיסיסטי (הזרועות החוזרות אליו) כמו גיבורו. (לקסיקון המחול החביב שלי, מוסיף גם "גיי סנסיביליטי" לרשימה).

*

3. קריסטו, סנט אקזופרי

אחד הביטויים של העדפת הדימוי על הדמות (שעליה דיברתי בפרק הראשון) הוא זיהוי-מיזוג האמן עם יצירתו. קחו למשל את קריסטו, אמן פופ שנוהג לעטוף את כל העולם ואישתו.

קריסטו, מגזין "לוק" עטוף 1964

קריסטו, מודל של בניין עטוף במנהטן 1964

אנני ליבוביץ': קריסטו, ניו יורק 1981

ליבוביץ עטפה גם את קריסטו עצמו, במהלך עוד יותר קיצוני מחבורת חסרי הפנים. הדיוקן מהלך על הקו הדק בין גימיק לעבודה מושגית (על היחס בין דימוי לדמות) עם קבין של אבסורד. אין שום ראיה שקריסטו הוא זה שנמצא מתחת. זה יכול להיות גם פסל או בובה. הדיוקן הזה הוא כל כך טכני ומנוכר שהוא כמעט פיוטי. כמו הכבשה שבתוך התיבה.

מתוך הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי

*

4. קית' הרינג והאבוריג'ינים

קית' הרינג (לדוגמא)

אנני ליבוביץ, קית' הרינג 1986

מורי ורבי יוסף הירש אמר פעם שמניירה זה כשהסגנון הוא מכני ואינו קשוב לנושא. קית' הרינג שצבע את הסט ואת עצמו, לא נופל בפח הזה. הוא לא מצפה את המציאות בטפט של סגנונו, אלא מתרגם אותה ברגישות ובחופשיות לשפת הציור שלו. הוא מוותר למשל, על קווי המתאר (מעבר למסגרת התמונה שבה זה טבעי ומתבקש), כלומר על המאפיין הכי ראשוני של הסגנון שלו, לטובת קווי מתאר פנימיים.
אם נתבונן למשל באיזור כפות הרגליים והשוֹק – העיגול סביב העצם הוא לגמרי אנטומי, קווים אחרים מזכירים סנדל, או גרב. והזין כמובן, כולל הקשתות על פנים הירכיים כהד של הביצים.
והפוזה הסימטרית והזוויתית שמוסיפה לסגנוּן, ודווקא על השולחן – עוד כרסום בריאליזם.
בכל הדמות יש איזון בין אורנמנטליות לסכמה של שלד או בגדים. פרטים כמו משקפיים ותלתלים (אפשר היה להסיר ולגלח) הן נקודות החן של המציאות. ובאופן אחר – גם הסלסלה הלבנה עם הדוגמא הגזורה או נזילות הצבע השחור, מעשירות ומחיות את התמונה. הסביבה לא מדוכאת על ידי הקונספט אלא משחקת בו.


בתמונה למעלה, קית' הרינג באמבטיה (קשה להתאפק אחרי הפוסט הקודם). התמונה הושאלה מן הבלוג הזה שמביא עוד שלל מחוות של/ל – קית' הרינג.

ושקית יומולדת לסיום: בחיפוש שטחי באינטרנט לא מצאתי שהרינג מקושר לאמנות אבוריג'ינית. קשה לי מאד להאמין שאני הראשונה. לא צריך להיות עין הנץ כדי להבחין בזיקה:

"גרפיטי" אבוריג'יני על קיר סלע

סקיצה אנתרופולוגית של ציורי גוף אבוריג'יניים

אבוריג'ינים צבועי גוף (חבל שלא מצאתי צילום יותר גדול)

מטבע הדברים (והדיוקן) השתקעתי בציורי גוף, אבל הזיקה בין הגרפיקה האבוריג'ינית לזו של הרינג אינה עוברת בהכרח דרך ציורי הגוף!

וזה כבר כמעט הסיום, נותר עוד פרק אחד אחרון.

לפרק הראשון אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

עוד באותו עניין
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
קורסאווה חולם על ואן גוך

עוד על ציורי סלע – אני עוברת סוף סוף לוורדפרס בחברת ציידים 

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

ומבצע יום במתנה נמשך!

Read Full Post »

פרק שלישי במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים

*

1.      רוברט וילסון

אנני ליבוביץ', רוברט וילסון 1989 

רוברט (בוב) וילסון, אחד משלושת הבמאים הגדולים של זמננו (ולא חשוב מי השניים האחרים) וגם אמן פלאסטי ושותפו האמנותי של המלחין פיליפ גלאס. אפשר לראות גם את הדיוקן של ליבוביץ כמחווה לסדרתיות של הפופ ארט.

אנדי וורהול הפך כל דבר לסדרה – ממרילין מונרו ועד שימורי מרק וסימני דולר.

אבל ברובד אחר, ויותר ספציפי, הדיוקן הוא מחווה ליצירתו של וילסון, וביחוד לאופרה "איינשטיין על החוף" (1976) שיצר עם פיליפ גלאס. קטעים מן האופרה המהפנטת אפשר (וכדאי!) לראות בסרטון, כולל הקיר האחורי עם דמויות הצללים שאתן מתכתב הדיוקן, וגם קטע ממחול הפנסים, בביצועו של רוברט וילסון עצמו.

 

בסרט אפשר לראות את וילסון משרבט רישומי הכנה, וכאן בתמונה: קטע מהסטורי בורד הסופי של האופרה. אבל כך פחות או יותר, נראים רישומי ההכנה לכל אחד מהמופעים שלו. הדיוקן (כולל המספרים) הוא מחווה לפורמליזם הרפיטטבי המהפנט של וילסון ובעצם של הצמד – וילסון את גלאס.

ועם זאת – לפי תחושתי, הדיוקן לא היה נוצר לולא הציור הזה של מגריט:

רנה מגריט

*

2. חסרי הפנים

הפורטרט של וילסון הוא דוגמא אחת מיני רבות לנוהגה הנועז של ליבוביץ לפסוח על הדבר הכי צפוי וחשוב (וראו שם הכנס שהוליד את ההרצאה "פנים בהזמנה"). לוילסון אין פנים.

והנה עוד שתי דוגמאות אפילו יותר קיצוניות בגזרה זו:
דיוקנו של פֶּלֶה, שחקן הכדורגל הברזילאי האגדי שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר אי פעם. למעט כמה ארגנטינאים שחולקים על הקביעה הזאת (אומר בני). וגם אדוארדו גלאנו שכתב את "כדורגל באור ובצל" (ספר נהדר לאנשים כמוני שמנסים להבין את קסמו של הכדורגל) לא ממש מחבב את פלה. עיניו של בן זוגי מצטעפות כשהוא מונה את מעלליו וויקיפדיה מהנהנת.

ואחריו דיוקנו של ליברצ'י פסנתרן לאס וגאסי נודע. בין השנים 1950-1970 הוא היה הבדרן המרוויח ביותר בעולם (אינפורמציה רלוונטית לאמריקה ארץ סימני הדולר ולדיוקן).

אנני ליבוביץ', פלה 1981

אנני ליבוביץ', ליברצ'י 1981

בפואטיקה קוראים לזה סינקדוכה: דימוי שבו החלק מייצג את השלם. כשאומרים למשל, הכתר הבריטי בצרות, ומתכוונים לכל משפחת המלוכה, ואפילו לכל הממלכה.

על אף הדמיון בגישה מדובר בשתי תמונות שונות ככל האפשר:

התמונה של פלה היא תמונה של סוד. הדיוקן נמצא בניגוד בין הצניעות של הרגליים להילה המיתולוגית שלהן.

ואילו אצל ליברצ'י בדיוק להפך: הכל מוחצן, מוגזם, אילוסטרטיבי, ראוותני. הידיים – לא של פסנתרן (ידיים של גנגנסטר, אומר אהוב לבי, הן מונחות על הבטן והלב במחוות "אני ואני!"). ובאמת אין שום דבר רוחני בידיים האלה העמוסות בתכשיטים, כולל שעון פסנתר כנף, וטבעת פסנתר כנף, גרסאות ממוזערות של פסנתר המראות הנוצץ של ליברצ'י.

ליבוביץ צילמה גם דיוקן מלא של ליברצ'י, אבל למרות קסמו של ת'ורסון (הנהג? המאהב?) שכמו יצא מתוך אוסף בובות, אני עדיין מעדיפה את הפרט הנכון, המרוכז, המעט שאוצר מרובה.

אנני ליבוביץ', ליברצ'י וסקוט ת'ורסון 1981

  *

3.      דיוויד לינץ' וחבורתו

אנני ליבוביץ', דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני 1986.

בזוקה ג'ו וחבורתו.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני על רקע שקיעה מיסטית. גם פניו של לינץ' מוסתרים, באופן ספק מפחיד ספק מצחיק, ובמין מחווה לקומיקס – נפולאון או בזוקה ג'ו, הפופ ארט לא מפלה בין גבוה לנמוך.

לינץ' הוא גם חלק מרוסוליני דרך שחור הבגדים שממזג אותם, וגם הרקע שמבליט אותה על דרך הניגוד: יש מתח בין האישה לבין הצל / כתם הדיו / הפאנטום שהיא מחבקת בלי משים. זה לא רק ניגוד "ספרותי" בין תום לאיום, אלא ניגוד חזותי בין חשוף למכוסה, בהיר לכהה, מפורט לגרפי. לצילום יש יופי מופשט של מגזרת נייר או כתם צבע של קומיקס, כשפרטים כמו האצבעות של רוסוליני, או קצה האוזן של לינץ', מגניבים בחזרה את תחושת המציאות. וגם זה לגמרי ליבוביץ, לשחוק את הגרפיות בקצוות.

לפרק הבא

*

עוד על דיוויד לינץ' ועל פופ ארט: לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

וגם שני כסאות יפהפיים שעצב וילסון לבמה אפשר לראות בפוסט על הכסא שחלם שהוא איש

עוד על תרבות פופולרית בארצות הברית:
אלביס פרסלי לנצח

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

ידיים על גוף קשה

*

לפרק הראשון בסדרה
לפרק השני בסדרה

*

ובלי שום קשר – כתבה על ספריית גן לוינסקי במגזין האדריכלות דומוס

מבצע יום במתנה נמשך

Read Full Post »

חתונה נתפסת כרגע של שיא בחיים. הכל בגלל האגדות האלה שמסתיימות באושר ועושר. אלא שבאגדות מתחתנים בסוף, ואפשר לבזבז בלי חשבון. ובחיים זו רק ההתחלה, ההמשך הוא מה שקובע. ובמקום להיות טקס וסמל ושער, חתונות (לא כולן, אבל מספיק) מתנפחות למין תחליף דחוס; תועפות של משאבים (רגשיים ואחרים) מושקעים בארמון חד-פעמי עם נסיכה של לילה אחד ואושר שמוכרחים למצות לפני שהשעון יצלצל חצות וכל ההנחות יתבטלו. ואחר כך תבוא ההתפכחות שלא לומר הנפילה. זה חל גם על חתנים אבל כלות פגיעות יותר, כמדומה. ואצל כלות חרדיות (מעבר לכל ההבדלים) נוספים גם הפחדים הגלויים והעמומים מהלא-נודע.

ואיך פחדה ורעדה שעה אחרי החופה כאשר חדלה ההמולה וקולות כלי-הזמרים נדמו, והיא יושבת בחדר לבדה הרחק מן המסובים, מיטה מוצעת לבנה כשלג, ואיש קטן ממנה, הוא החתן,  בפנים אי-יפים עומד בפתח, והיא לא ידעה אותו אל נכון ולא דברה עמו דבר עד היום… (אחת הכלות מקלונימוס ונעמי, מ"י ברדיצ'בסקי, זו הדוגמא שעלתה בדעתי)

ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל תצלום של מנחם כהנא, מן התערוכה "חרדים": "כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003".

מנחם כהנא, כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003

ריקוד מצווה (ביידיש "מצווה טאנץ" או "כוישר טאנץ") הוא הכינוי למנהג בו בני משפחה רוקדים עם הכלה בחתונה. המנהג מקובל בקרב רוב הפלג החסידי ביהדות החרדית (למעט חב"ד).
המנהג לרקוד לפני הכלה עתיק ונכתב עליו עוד בתקופת הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה".‏ היום נהוג לערוך הריקודים לאחר שהלכו רוב אורחי החתונה ונשארו רק בני המשפחה והקרובים; אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים ולעתים רבנים ומכובדים אחרים, וכן החתן עצמו רוקדים ביחד עם הכלה. אב החתן ושאר הקרובים לא נוגעים בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט הנקרא גרטל כשהכלה מחזיקה צד אחד והאב את הצד השני. (מתוך ויקיפדיה)

אז מה רואים בתמונה? כלה חסודה מחזיקה ב"גרטל"  שחור רפוי שקצהו האחר מונח על הרצפה.
פניה של הכלה מכוסות בהינומה צפופה. אני מתארת לי שאפשר לראות משהו מבין חרכי התחרה, אבל מבחוץ היא נראית כמו כתם לבן, עוורת ומחוקה. יש משהו מטריד במיקום דמות חסרת פנים במרכז תמונה. זה קורה פה ושם בציורים של הסוריאליסט הבלגי מגריט, ומיוחס להתאבדותה של אמו בטביעה. גופתה נמצאה כשכתונת הלילה מכסה את ראשה.

הנאהבים, רנה מגריט

הכלה בצילום של מנחם כהנא יושבת בראש מורכן (בעצב? עייפות? הכנעה?). שלוש ילדות, סקרניות צופות בה מימין. אחת עומדת, שנייה יושבת, ושלישית כמעט שוכבת בנסיון להציץ מתחת להינומה. השלוש (מספר מאגי, אגדתי) מייצגות כמדומה את הסקרנות והציפייה. (במאמר מוסגר – ברבים מצילומיו של כהנא יש רובד ארכיטיפי ואגדתי שאף אחד מן המאמרים בקטלוג אינו מתייחס אליו משום מה).
הכלה ממוקמת במרכז קומפוזיה דמויית X (עוד סוג של מחיקה): אלכסון אחד מתחיל בפינה הימנית למטה בקו האבנט וממשיך לדמויות הממהרות אל הפינה השמאלית העליונה. אלכסון שני מחבר בין הילדות הצבעוניות (המפוספסת וסגולת החצאית) לילד היושב בפינה השמאלית התחתונה כמין נציג קטן של החתן: ספק מפנה את הגב, ספק נמשך אל הכלה, נאחז בכסא, ומכנסיו הגדולות ממידתו משוות לרגליו מראה נמס ונוזלי.
גם תחושת ההתפרקות של סוף המסיבה תורמת לחרדה; הפיזור וההתרוצצות ברקע, מאחורי גבה של הכלה.
והאבנט השחור המושט לפנים וחוזר ריקם כמו זנב מקופל…

כלה רעולת עיניים ממתינה בהכנעה לבאות. החרדה שבה טעון התצלום היא אותה חרדה המוחצנת בסצנת ריקוד המצווה מ"הדיבוק", שבה קבצניות בעלות מום מרקידות את הכלה עד שהיא מתעלפת. בגרסה המפורסמת של ואכטאנגוב חוברים אליהן גם הקבצנים הגברים:

הנה העוור: גבוה, זקוף בעל קול הבס … הנה הגיבן עם הצחוק הציני שלו, זרועותיו הארוכות נזרקות לימין ולשמאל, תובעות את המגיע להן. קבצנית אחת, פניה – באיפור – מעוותות כשל צפרדע, וכצפרדע ממש נועצת עיניים בכל וקופצת-מדלגת. קבצנית אחרת שאין לה אלא זרוע אחת ועין אחת; אצבעות היד קפוצות כמו צבת; גרונה מוציא צחוק פרוע … עוד אחת בעלת זרועות ארוכות כשל קוף, ותנועתה כולה כאלו גורפת תמיד. בעצם הושתת 'ריקוד הקבצנים' כולו על המוטיב הזה: לגרוף. כל אחד וכל אחת מבין הטיפוסים האלה סוחבים, גונבים לעצמם הורסים.
המערכה השנייה של הדיבוק יכולה היתה להיות כתמונה של גויא … התובענות ללא רחמים של ההמון, והסבילות החרישית של פרח ברגע שלפני הקטיפה… הכלה טובעת בזרם הגועש של האספסוף סביבה שצועק בריקודו: הב הב.
(דבורה ברטונוב, מתוך "מסע אל עולם הריקוד", ההדגשה שלי)

ברטונוב אומרת גויא על ריקוד המצווה של ואכטאנגוב, אבל זה של כהנא הזכיר לי דווקא ציור של ספרדי אחר; זה התחיל מההינומה שמגדילה את ראשה של הכלה והופכת אותה לילדה מבחינת הפרופורציות הגופניות (ראשו של ילד תופס כרבע מגודל גופו, בעוד שראשו של מבוגר תופס בין שביעית לשמינית). נזכרתי בנסיכה-ילדה אחרת, האינפנטה שנצבת במרכז לאס מנינאס, תמונתו הנודעת של ולסקז:

דייגו ולסקז, לאס מנינאס

האינפנטה לבושה בלבן כמו הכלה ושערה הבלונד-לבן פזור כהינומה. הננסים ובני-הלוויה הזכירו לי את שלוש הילדות של כהנא. ויש גם משהו בתנועה שבתוך התמונה, בשכבות השונות של ההתרחשות, בדמויות הרבות הפונות לכיוונים שונים וסותרים.
בלאס מנינאס הנציח ולסקז את עצמו, בזמן שהוא מצייר את דיוקנם של המלך והמלכה (המשתקפים בראי שנמצא ברקע התמונה). האינפנטה המלווה בננסים ובנות לוויה מגיעה לצפות בתהליך או להצטרף להוריה כמודל. דיו רב נשפך על התמונה המדהימה הזאת, על התעתוע של מיקום הצופה בנקודת המבט של המודלים, על הכיוונים הרבים (מהננס הדורך על הכלב ועד הדמות המסיטה את הווילון מאחור), הרב-משמעות וההיררכיות המתהפכות בסלטות כפולות ומכופלות.

אבל אני רוצה לחזור למנחם כהנא ולרגש הסמוי והרוחש שצילם. מי שחושב שהגזמתי לצד הסיוט והחרדה ("דיבוק" וכו'), הנה עוד צילום של כהנא מאותה תערוכה (ומאותה חתונה?), הממוקם בתבונה רבה, במרחק כמה עשרות עמודים בקטלוג:
"שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003". זה הכיתוב, בחיי.

מנחם כהנא, שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003

פינה באוש על כלות והינומות – מתוך "קינת הקיסרית"

ריקוד מצווה בחתונת נכדו של האדמור מוויז'ניץ (ותודה לויקיפדיה על הלינק):

עוד כלות בעיר האושר:

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

וסוף טוב לשם שינוי: הכלה שברחה על חמור

גם – מה עושות הנסיכות בלילות?

ועוד על צילומים

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

ועל צילום נוסף של מנחם כהנא: גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל

Read Full Post »

Older Posts »