Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רות גרון’

זהו הפרק השלישי במיני סדרה "שמלות של כאב"

לפרק הראשון  

לפרק השני

*

בנות לילית מחפשות חתן
יש פתגם כזה ביידיש "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אני לא בטוחה לגבי החיים, אבל לפחות באמנות – אני אוהבת תקלות, אוהבת את השיבוש, את אובדן השליטה, את משיכת החבל בין החיים לאמנות. (גולת הכותרת של סעודת הפיות למשל, היתה בשבילי קפיאת הלב של הדס עפרת והמאמץ שנדרש לביתורו).

הסכנה תמיד קיימת. כל שכן כשמערבים את הקהל במופע. את פותחת דלת ואת לא באמת יודעת מה ייכנס. לפעמים את מנחשת, או נותנת הוראות; כמו יוקו אונו למשל, שהזמינה את הקהל לגזור את בגדיה, או מרינה אברמוביץ שערכה על שולחן את מכשירי העונג והכאב שלה וכתבה את הפתק הגורלי שמסיר כל אחריות מהקהל למשך שש שעות.

אבל לפעמים, כמו אצל פול אוסטר את מתחילה משהו, ואין לך מושג לאן זה יוביל.

אי אז, בסוף המאה הקודמת, חברו רות גרון, עדי לירז וקרן בית אש לשלישייה בשם "בנות לילית", שארגנה מסיבות של מוסיקה אלקטרונית סביב נושא מתחלף. עדי וקרן היו אחראיות על המוסיקה. רות (שהיתה אז תלמידה שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי) טיפלה בצד המיצגי; המסיבות התרחשו בלוקיישנים לא שיגרתיים והתאפיינו בשמות מתגרים; "הבנות מלקקות את הפצועים", כך נקראה המסיבה הצבאית שהחמצתי. אבל את "הבנות מחפשות חתן" אני זוכרת היטב, כולל הפער בין התוכנית למציאות.

הלוקיישן שנבחר היה אולם חתונות מפוקפק בנמל תל אביב, הרבה לפני ששופץ (כשרות תשלח את התצלום, תראו בעצמכם). את הקישוטים, המיצבים, הוידאו והמוסיקה אני זוכרת במעומעם. אבל כמה מהכלות "נחרתו לי בזוויות מחטים בחודי העין", כמו שאומרים באלף לילה ולילה.

*

ראשונה
ראשונה היתה כלת המרנג. היא ניצבה על עגלה, לבושה בקרינולינה של נשיקות מרנג. העגלה נדחפה אל תוך הקהל על ידי חתן שהיה בו משהו מן הסוחר, ואפילו מן האלטע זאכן, ומשהו מן הכוהן-תליין. זה היה מודע; אני זוכרת דיבורים מעורפלים על קורבן, ומין שילוב מוזר בין קיטש לסקס, כמו אצל הצמד האמנותי פייר וז'יל (ראו בהמשך). אבל כלת המרנג יצאה וחזרה בשלום. הקטע הזה עבר ללא אירועים מיוחדים.

שנייה
ואז הגיע תורה של כלת גביעי היין. טלי קרן (הרביעית מגרון עמוק) לבשה שמלת סאטן לבנה ישרה וארוכה, שאליה הוצמדו עשרות גביעים אמיתיים מלאים ביין אדום. היא דמיינה איך תסתובב בין האנשים, תקטוף גביע מגופה ותעניק אותו למי שתבחר. שפת הגוף המתוכננת היתה אדנותית. היא ראתה בעצמה מעין מלכה שמרעיפה מטוּבהּ על ההמון. אני זוכרת שמישהו תהה מה ייעשה למי שינסה לקחת גביע בשירות עצמי. טלי ענתה שבמקרה כזה היא תכה באצבעותיה על כף ידו (ביהירות קלילה וצוננת) כדי לסמן שזה אסור.

בערך באמצע המסיבה היא יצאה ונעמדה בראש המדרגות שירדו מהגלריה לאולם. באותו זמן עמדתי בקצה האחר של החדר. בגלל המרחק לא ראיתי את הגביעים השקופים, רק את האדום הבוהק של היין שכמו קולף מן הזכוכית (ובעצם מן הפלסטיק – גביעי הזכוכית הכבדים הוחלפו בפלסטיק הקל). היין החשוף רטט בגלל הבאסים כאילו היו בו חיים. הרושם היה מוזר: שמלת סאטן צחורה ועליה מעין ספק-פרחים-ספק-פצעים רוטטים ומנצנצים.

טלי עמדה איזה זמן ללא נוע ואז התחילה לרדת בחגיגיות, מדרגה-מדרגה עד שהגיעה לקהל. האנשים לא המתינו שתבחר, שתגיש, שתקטוף. הם שלחו ידיים ותלשו את הגביעים מהגוף שלה. מחוות האיסור הקרירות נבלעו במהומה הכללית. טלי נבהלה והיכתה על ימין ועל שמאל, מה שלא הרתיע את האנשים. הם צבאו עליה מכל העברים וקרעו את היין מהבטן, מהתחת, מהגב. היא נמלטה משם בפאניקה, כמו שלגייה, והגיעה אל אחורי הקלעים פרועה ומתנשפת, שמלתה מוכתמת באדום.

וולט דיסני, שלגייה נסה על נפשה

.

הנערה שזה עתה נאנסה, או סטייה קטנה ומתבקשת מהמסיבה של בנות לילית
חייה ואמנותה של הדס גרטמן (שגם אותה היה לי העונג ללמד בשעתו), זרועים בשמלות. ב"אופנוביוגרפיה" שלה היא מספרת איך נהגה לעלעל ב"לאישה" בנעוריה ולגזור משם תמונות אופנה. לפעמים צורף לתצלום כיתוב. פעם נתקלה בתמונה של צעירה פרועה ומלוכלכת שבגדיה שסועים, ומתחת היה כתוב: "דיוקן הנערה שזה עתה נאנסה".
בחיי. בחייה.

VOODOO GIRL, איור ושיר – טים ברטון. וזו הקללה שלה, אומר השיר, כשמישהו מתקרב אל נערת הוודו, הסיכות רק ננעצות עמוק יותר בלבה…

.

הכלה החסרה
ובחזרה למסיבה: באוויר, במקום השמור בדרך כלל לנברשת, נתלתה כלה, כלומר שמלת כלה. השמלה היתה מעט דחלילית ומעוותת ממשקל הזיקוקים שהיו נעוצים בה כמו בחפץ וודו, או כמו החיצים שננעצו בבשרו של סבסטיאן הקדוש. כולם חיכו שיציתו אותם. כמו שמחכים לאקדח של צ'כוב, זה שמופיע בהתחלה ויורה בסוף.

.

אנטונלו דה מסינה, סביבות 1430, סבסטיאן הקדוש. החיילים ירו בו חצים כה רבים עד שנראה כמו קיפוד אנושי. אבל דווקא מן המתקפה הזו הוא החלים. יותר מאוחר אמנם, הולקה למוות.

לורנצו קוסטה, סבסטיאן הקדוש, 1490

אל גרקו, סביבות 1600, סבסטיאן הקדוש

מאנטניה, סביבות 1506, סבסטיאן הקדוש

סבסטיאן הקדוש של הים, פייר וז'יל (קיטש וסקס)

סיגלית לנדאו, מתוך הפיתרון האינסופי. אצל לנדאו החצים לא יוצרים קיפוד אנושי אלא טווס

.

ובחזרה לשמלת הזיקוקים
מתישהו בשיא המסיבה הודלקו הזיקוקים. השמלה שנתפרה כפי שהתברר, מבד סינתטי, התלקחה מיד. האש ניתקה את החוטים שעליהם נתלתה והיא צנחה ארצה בוערת כולה. מיד הסתערו עליה גברים מבאי המסיבה, ורמסו אותה ברגליהם עד שהאש כבתה.

על זה רציתי לכתוב. על האלימות (לא רק נגד השריפה, גם בהמשך לכלת גביעי היין). על הניגוד בין הפנטזיה על שמלת הכלה הצחורה המרחפת כמו לוסי בשמי היהלום של הזיקוקים, לבין הגברים הרומסים בכוח את השמלה הבוערת המשחירה. כמו ביוב שפורץ החוצה בהפתעה. הצפה מהתת מודע. שמלת השבת של חנהל'ה, רק בכוון הפוך.

***

עוד באותו עניין

בנאלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

פוסט הכאב הגדול של מרינה אברמוביץ

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון

*

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

.

*************************************************************
*************************************************************

ולא קשור אבל חשוב מאד בראשון לינואר לא יהיו יותר ספרים.

מצגת של תמונות מספריית גן לוינסקי ביוטיוב

ספריית גן לוינסקי, צילם יותם גדרון

***************************************************************
***************************************************************

Read Full Post »