Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רועי רוזן’

שירה טיפוגרפית של גיום אפולינר – 1880-1918, עוד אחת מהדמויות ששייטו בין תנועות האוונגרד של תחילת המאה (הוא זה שטבע בין השאר את המונח סוריאליזם).

זוהי הרשומה השלישית בעקבות לאָנָא בְּלוּמֶה, שיר האהבה הדאדאיסטי של קורט שוויטרס. והפעם – על מילים וגוף, שתי רשויות נבדלות לכאורה: מילים הן רוח וסימנים מופשטים, גוף הוא בשר ותשוקה. אבל שוויטרס מזיז את הגדֵרות המדומות.

תנועות האוונגרד של תחילת המאה שיחקו בצורתן ובצליליהן של המילים, במקום לגשת ישר למשמעות

אֶפשר אותָךְ גם מאחור

אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך

שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.

היודעת את אנא, כבר יודעת?

אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת

מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".

חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.

אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!

הקטע האחרון של לאָנָא בְּלוּמֶה, תרגם שמעון זנדבנק

"אותך אפשר לקרוא גם מאחור", "מאחור את ממש כמו מלפנים" מתייחס לשמה הסימטרי הפלינדרומי של אנא: א-נ-א (במקור anna)  אבל לא רק. לקרוא לזה אירוטי זה קצת מעודן ופיוטי, ופורנוגרפי קצת ישיר וחד-משמעי, זה משהו שלישי מאד חומרי וגוּפָני. כשקורט קורא לאנא "חיה נוטפת שכמותך", זה מחזיר אותנו לשְׁמה המטפטף, ה"נוטף כחלב בקר רך"; כלומר אנא היא לא סתם חיה אלא בהמה מטפטפת, ובו-בזמן היא רק שֵׁם, מילה בספר, שנקראת אמנם במלוא הפלסטיות והלהט. "זה שייך (אגב) ללהט הקר" הוא מעיד קצת קודם לכן.

ובגרסא מוקדמת יותר של השיר, בתרגומו הנלבב של אלמוני (בתגובות לפוסט הקודם):

אננא בְּלוּמֶה, אננא, אלף-נון-נון-אלף, אני לועס

את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים

27 חושי. שמך נוטף כמו שומן בקר רך. את יודעת את זה

אננא, את יודעת את זה?

אפשר אותך גם מאחור.

לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולם,

את מאחור בדיוק כמו מלפנים: אלף-נון-נון-אלף.

את שלך אותך לך, אני לך, את לי-אנחנו?

זה שייך (אגב) לתוך קופסת להט הגחלים.

שומן בקר זולג מלטף מעל

גבי. אננא בלומה, את חיה מטפטפת, אני

אוהב את התום שלך, אני אוהב לך!

הגרסא הזאת אף יותר מפורשת וחייתית: "…אני לועס / את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים / 27 חושי."
וגם בניואנסים יש יותר תשוקה, כמו למשל חלוקת השורות:  "אפשר אותך גם מאחור. / לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולן,". ה"לקרוא" צץ כמו נ. ב. של סיפור פואנטה בשורה הבאה, אחרי הנקודה. ובהרף עין לפני שהוא צץ, "אפשר אותך גם מאחור" זה לגמרי תנוחה.

רועי רוזן, ז'וסטין פרנק, מתוך הפורטפוליו המוכתם

הן עושות כל מה שתרצה

אז למה זה כל כך מדבר אלי, החיבור בין מילים לגוף? – ובעצם זה אפילו לא חיבור, זו טכניקה קולאז'ית שבה שמים את השם ואת החיה זה לצד זה ומניחים להם להתערבב אצל הקורא – כי הגוף הוא המקום של הנפש ושל הרוח. כי תמיד אהבתי אותיות ומילים ותפסתי אותן כיקום מקביל סמוי למחצה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי כאן הוא געגועים לגופה של העברית ואני עדיין מתגעגעת. וזו גם אחת הזיקות שלי לאהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי":

"יש מילים," [חושב אהרון] "שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הוורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה" (216).
האירוטיקה נהיית יותר מפורטת ומפורשת ככל שהקטע נמשך; המילים נמסות על לשונו של אהרון, הן "מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאיטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר" (217).
זהו סוג חדש של אורגזמה, שנולד מן האנטומיה המשובשת של אהרון, אביונה פיסית ורוחנית המתרחשת בחלל הפה, ממגע עם מילים, ואשר מתלכדת בעוצמה עם חזון ישעיהו שאהרון למד להפטרה: "ויאמר אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני: ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח: ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ישעיהו ו').

מתוך כשהמילה תהפוך לגוף

עודד עזר, טיפוגרף שמבין שאותיות הן לא דומם ו/או מופשט

והערה טיפוגרפית לסיום

מעניין לציין בהקשר הזה את הגוּפניות  של ה"גופן", התרגום העברי ל"פונט". ובכל מקרה, לו הייתי צריכה לבחור פונט עברי לאָנָא בְּלוּמֶה, זה היה ללא ספק פרנקריהליה, המחווה של הטיפוגרף עודד עזר לפרנק-ריהל.

פרנק-ריהל נוצר על ידי רפאל פרנק ב-1908 – שמונה שנים לפני הולדת הדאדא. בפרנקריהליה הוא נמתח אל רוח השטות החתרנית של שוויטרס (פרנקריהליה, השם עצמו כבר מטפטף נקביות ושמץ פסיכדליה).

פרנקריהליה

והנה קטע ממה שכתב יהודה חופשי, מעצב וחוקר טיפוגרפיה, על פרנקריהליה:

בחירתו של עזר באה ממקום אופייני לו – "בוא ניקח את המיתוס המקודש ביותר ונעבוד עימו כחומר גלם יקר ולו לשם עצם הניסוי". וכך היה. הפרוייקט בתחילתו הוגדר כבלתי שימושי. הרצון המוביל היה להגביר את מאפייני היוגנדשטיל שבאות המקורית … כלומר, לנסח מחדש זרם זה שרווח בגרמניה בתחילת של המאה ה-20. … [בהמשך] נוספו ל"פרנקריהליה" אלמנטים פיסוליים קונסטרוקטיביים בעלי אופי תיאטרלי והאנשה מלאת הומור וחיים.
… במונחים המושאלים מתחום הכוריאוגרפיה, ניתן לומר שבלהקה יש כמה פרימות–בלרינות: האות ש', ץ', ל', הן דוגמאות מרשימות לתוספות ושינויים המנציחות את היצירתיות הרבה בעיצובן. … האות ס', למשל, סובבה ב-180 מעלות ויושבת למעשה על הגג של עצמה. גם באות צ' שונו ההיררכיות בין האלכסונים שבה, ואילו האות פ' איבדה לחלוטין את הבסיס שלה (את הטקסט המלא אפשר לקרוא כאן ).

איך אמר קורט על אנא: "את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על / ידייך, על ידייך את פוסעת."

*

עוד באותו עניין:

לרשומה הראשונה על אנא בלומה (שבה אפשר גם לשמוע את שוויטרס מקריא אותו בקישור ששלח אחד המגיבים)
כחול הוא צבע שערך הצהוב

לרשומה השניה על אנא בלומה (גם בה אפשר לשמוע הקלטה אחרת של שוויטרס ששלח מגיב אחר וגם לקרוא את תרגומו לגרסא מוקדמת של השיר) הו אהובת עשרים ושבעת חושַי

*

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

*

חיוכי האתמול והמחר – על המונה-ליזות של מרסל דושאן, עוד לץ אוונגרד של גוף ומילים (וגם על המונה-ליזות של לאונרדו ושל בויס)

*

יופיה של הסימטריה

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*******

מבזק חדשות אחרונות מספריית גן לוינסקי מחר, שבת ה4.9 בשעה 18:00 שעת סיפור עם שהם סמית. כולכם מוזמנים!

תוספת מאוחרת בעקבות תגובת בית שמאי של מירי – פרט מתוך דיוקן של רוברט וילסון שצילמה אנני ליבוביץ (מאחור הוא ממש כמו מלפנים).

Read Full Post »

הפרק ה21 בסידרה של 28 מאמרים על ספר הדקדוק הפנימי. על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד ועל הקשר שלה לעבודות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 
ובינתיים הסדרה הפכה גם לספר
*

"ולפיכך מוכרחים הללו [בעלי הרמז, הדרש והסוד, כלומר המשוררים, מ. ב.] לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החֹשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחמר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל."

ח. נ. ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון 

*

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

חזי לסקלי, "שיעור עברית הֵא", מתוך "העכברים ולאה גולדברג"
(מופיע גם כמוטו לספרו של גרוסמן "שתהיי לי הסכין")

*

הברקה מאישון

הזיקה בין אהרון לשמו היא רק קצה חוט בסבך הזיקות הסמויות והגלויות המתקיימות בין המילים של אהרון למציאות שאליה הן מתייחסות. בליל יום העצמאות למשל, הוא "נועץ עיניים היישר לתוך פנסי הרחוב המסנוורים, בודק את השפעת האור על האישונים, מה זה בכלל קשור, אולי זה כן, קשור, אולי פתאום יסיק מסקנה מזה לזה, אולי תבוא לו הברקה מהאישון אל עצמו" (286).

האישון השייך לגוף הבשר השנוא יכול לשמש מקפצה לגילוי הזהות העצמית בזכות המשמעות הכפולה של המילה "אישון" ושל המילה "הברקה": אישון הוא גם חלק מן העין וגם איש קטן, כלומר ילד, כלומר אהרון. הברקה מתארת נצנוץ חומרי וגם ברק רעיוני. כשאהרון מסנוור את עצמו בכוונה, הוא מנסה בין השאר, להפעיל את הזיקות האלה.

גם לצלילי המילים יש כוח מאגי:

אהרון מצטיין בהקפצות בזכות "המילה 'מקפיץ' שמנתרת בתוכו כמו חגב קטן, פּיץ, פּיץ" (271).

בחסות הדימיון הצלילי בין ממלחה לממלכה חומק אהרון מן העימות המכאיב עם אביו; הוא גולש מממלחת המריבה אל ממלכתו של קיסר אכזרי שחטף את הוריו, ויחוס על חייהם רק בתנאי שאהרון יאכל כנף עוף. ואהרון שכנף העוף שאביו תקע בפיו בולטת ומזדקרת משם, "עף לו מעדנות, זהרור של אור, עם ניצוץ המילה האצילית והיפה שלו, נצמד אליה כאל גבו של סוס מכונף" (195).

גם במשחקי הג'יבריש של אהרון – "המתנה, השתנה הרתנה הלתנה" (311) או "טיראן שמיראן פיראן ליראן"      (297) – יש מן הכישוף. דומה שהוא מגשש אחרי הלחש הנכון לשינוי המציאות, גירסה פרטית של הוקוס-פוקוס / אברא-כדברא / אוּשְׁכּי-בּוּשְׁכּי (התלמודי), או ריפַת-דיפַת-ומוֹריפַת של דוכיפת הפלאים של ביאליק (אשר גזר את הלחש שלו מ"מוריפת" – עוד מילת קסם תלמודית). אלא ש"הכי טוב לא להאמין בקסמים, ואז לא מתאכזבים" (315), כמו שאומר אהרון במקום אחר.

זאת ועוד: המילים בספר הדקדוק הפנימי הן כל כך ממשיות שיש להן גוף. הן מתקיימות על הגבול בין עולם הסימנים לבין עולם היצורים החיים. וכמו כל יצור חי הן פגיעות. הן נחלשות ומזדהמות משימוש סתמי, מדוקלם וקלישאי. ואהרון, כיאה לדוקטור כפול – "הוא דוקטור שוויצר בג'ונגל, הוא דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים" (284) – נחלץ לעזרתן.

*

בית חולים למילים

שילוב הדוקטורים נגזר מן ההוויה הנזילה של המילים, בין בעלי חיים לבני אנוש נגועים. שוויצר – תיאולוג, מוסיקאי, פילוסוף ורופא מהולל – נודע בזכות בית חולים לחולי צרעת ומחלת השינה שהקים באפריקה המשוונית. אהרון (הילד ה"צרוע" והנרדם) מקים בהשראתו בית חולים למילים במעבה הג'ונגל הפנימי; חבוש בכובע שעם של רופא קולוניאלי, פלגי זיעה זורמים ממצחו, הוא מטפל בחולות אקראיות המתדפקות על דלתו ובאֵלה שהוא "דולה בזינוק מתוך הזרם העצום, האינסופי" (279). למשל אותן מילים "פיוטיות" שנגרפו במצעד הפזמונים: "געגועים", "נדודים", "עגור", "יהלום", "עטרת", "סתיו", "בדידות", "צעיף סגול", "איילת אהבים", "ירושלים" ו"זהב".

ראשית הוא מטהר כל מילה בטקס מאגי שכולל את הגייתה מן הסוף להתחלה שבע פעמים בפה סגור, כדי להגן עליה מזוהמות העולם שבחוץ. ואחרי שהוא מפשיט את החולָה ושוטף ממנה את האבק והזיעה ומסיר את הקרומים הממושמשים ואת הצלילים החורקים, הוא מכניס אותה לבידוד. אסור לו לומר אותה בקול שבעה ימים "עד שתיטהר לגמרי, תהיה כולה שלו, תהיה פרטית" (279).

כשהמילה מחלימה ומתחזקת משחרר אותה אהרון-דוליטל בחזרה לטבע ומעניק לה צידה לדרך: "שלושה ריבועים של סוכר ידידות וכף של מזון מלכות, ופותח מכסה של צנצנת שמנת ומלקק ממנו בחופזה את הקרום הפנימי הדשן" (292), בהתרסה מול עיניה של אמו.

ומצד שני הוא חרד מהשפעת האוויר המסריח והמזוהם הנפלט לפי דעתו, ממוחו העבש: "בקרוב המחשבות והמילים שיעברו שם ייצאו לו חולות, עם כתמים לבנים באמצע, מעוקמות כמו סיגריה מעוכה" (312).

וכשם שיישותן של המילים נזילה כך גם בית החולים פושט ולובש צורה, והופך ממבנה עם דלתות ל"קינים רפודי מוך צבעוני" שבתוכן הוא משכן את המילים החלשות המצייצות אליו כמו גוזלים. המוך הזה נמרט בשעתו מערימת הסוודרים של הינדה קליינפלד, המכשפה אשר צולבת את האוויר במסרגותיה, ואשר יכולה אם תרצה, לפרום את העולם כולו. אהרון גנב את הצמר בשביל אוסף המוך של יעלי ("קן ענוג אפוף סחרחרת של צבעים רכים", 273), וטען אותו בלי משים, בסגולות הריפוי של האומץ והאהבה.

*

 הרמון המילים

יש מילים, חושב אהרון, "שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הוורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה" (216, השוו: "במבט עיניו בלבד ביקש ממנה [מיעלי הפנימית] דבר מה: היא הסתובבה לאט ומתוך התרכזות פנימית מתוקה העלתה למענו אדווה ורודה בחלקת צווארה" 262).

האירוטיקה נהיית יותר מפורטת ומפורשת ככל שהקטע נמשך; המילים נמסות על לשונו של אהרון, הן "מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאיטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר" (217).

זהו סוג חדש של אורגזמה, שנולד מן האנטומיה המשובשת של אהרון, אביונה פיסית ורוחנית שמתרחשת בחלל הפה, ממגע עם מילים, ואשר מתלכדת בעוצמה עם חזון ישעיהו שאהרון למד להפטרה: "ויאמר אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני: ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח: ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ישעיהו ו').

ההילולה מתפתחת לאורגיה של ממש; אהרון מעגל את שפתיו בשריקה הסודית לנקבות שלמד מגיורא, וכל הניצולות ממצעד הפזמונים מקיפות אותו "בצחקוקים ובטפיפות רוך, לוטפות את פניו בענני הנוצה, מדגדות את כל יצורי גוו המתפתל וגם הן עצמן מתענגות, מתעוותות בפיתולי דגדוג פנימי, בצחקוק נכנע, נרפס, בעוד הוא לוחש להן לביאה ויערה וגיטרה ואגדה…" (217)

המילים הן הגלתיאות של אהרון. הוא גואל אותן בתשוקתו מן הדומם ומן המופשט, והן גומלות לו ומשחררות אותו בתמורה, מן הטומאה החומרית של המציאות.

רועי רוזן, ז'וסטין פרנק, מתוך הפורטפוליו המוכתם

בשבוע הבא – גולם בורא גולם 

עוד באותו נושא – געגועים לגופה של העברית

Read Full Post »