Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רועי חן’

דבי אילון היא מתרגמת (קלי לינק, דיויד פוסטר וואלאס) וגם החברה שלא היתה לי, alas!, בגיל חמש.

התוודעתי אליה בעקבות פוסט יפהפה שכתבה פעם על נרנייה (אני לא יכולה לקשר אליו עכשיו, אז קבלו במקום את הפוסט היפהפה שלה על אורה הכפולה).

כאן היא כותבת על אליס לידל ועל לואיס קרול בעקבות אליס של תיאטרון גשר. ככה זה מתחיל לפחות.

אליס לידל בת השבע, מתוך אלבומו של לואיס קרול

אליס לידל בת השבע, מתוך אלבומו של לואיס קרול

*

  1. ההצגה

מתישהו באביב שעבר הייתי בהצגה "אליס" של תיאטרון גשר (כתב רועי חן, ביים יחזקאל לזרוב). בכוונה אני כותבת שהייתי בהצגה ולא שראיתי את ההצגה, או צפיתי בה, או כל ניסוח אחר שמשמעותו שההצגה היתה "שם" ואני הייתי "כאן" ונמתח בינינו איזה חוט שהוא המבט שלי, כי זה לא מה שקרה. מה שקרה זה שאני הייתי בתוך ההצגה וההצגה הייתה בתוכי. מיד למחרת התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ואחרי כמה ימים שני-שליש ממנו כבר היו כתובים, אבל אז החיים הפריעו ורק עכשיו הצלחתי לחזור אליו ולכתוב את היתר. אז אם התוצאה מוטלאת קצת, זה ההסבר.

כנקודת אחיזה חצי-שרירותית אתחיל ברגע מסוים בהתחלת ההצגה, שבו שחקנית בתפקיד ילדה (בר שדה) עומדת צמודה בגבה למלבן אור לבן שמוקרן על חומה ושואלת את עצמה אם כבר נפלה מספיק עמוק כדי להגיע לאוסטרליה ואם כשתצא בצד השני תגיע למקום שבו הורים אוסרים על הילדים לעשות שיעורי בית. המונולוג מוכר והוא שטותי ואבסורדי ומצחיק אבל משהו בסיטואציה, בהיצמדות שלה לקיר כמו פרפר על נעץ, נותן לו ארומה מעיקה של מונולוג דיסוציאציה.

המועקה גוברת כששחקן בתפקיד איש (דורון תבורי) עולה על הבמה, ניגש אל החומה ונעמד על הראש ליד הילדה כנקודת פתיחה לדיון בשאלה מי ישר ומי הפוך. דיון שמתישהו במהלכו האיש נעמד על רגליו והופך את הילדה לעמידה על הידיים. השמלה הכחולה שלה משתפלת ורואים לה את התחתונים הלבנים, אבל כמובן גם המהלך הזה לא מכריע בשאלה מי ישר ומי הפוך, שלא לדבר על מה מותר ומה אסור ביקום הזה שכולל רק אותו ואותה, איש וילדה.

מתוך כתב היד,

מתוך כתב היד, "הרפתקאות אליס מתחת לאדמה", אייר לואיס קרול

*

  1. מה היה

יש הרבה דיבור על השאלה מה היה או לא היה בין צ'רלס דודג'סון לאליס לידל, בין צ'רלס דודג'סון לעשרות (מאות?) הילדות שהוא התיידד איתן, התכתב איתן, צילם אותן. האם דודג'סון היה פדופיל? זאת השאלה שמעסיקה את כולם. כתבו על זה ספרים ומאמרים ופוסטים, בטח יש גם האשטאגים ודיוני פייסבוק ופתילי רֶדיט. הנה טעימה בעברית.

ההצגה של תיאטרון גשר מעמעמת את הגבול בין תשובה חיובית ותשובה שלילית לשאלה הזאת. או יותר מדויק: בין ההשלכות של תשובה חיובית להשלכות של תשובה שלילית לשאלה הזאת. לא ההשלכות לגבי דודג'סון. ההשלכות לגבי אליס. תכף אסביר, אבל לפני זה עוד כמה מילים על הגבולות המטושטשים והעמומים בהצגה הזאת.

הגבול הראשון שמיטשטש הוא בין לא-הצגה להצגה. אני לא הולכת הרבה לתיאטרון, אבל נדמה לי שבדרך כלל כשנכנסים לאולם, בזמן שאנשים מוצאים את המקום שלהם ומתיישבים, הפסקול היחידי הוא הפטפוטים שלהם. לא בהצגה הזאת. בהצגה הזאת נכנסים לאולם שאפוף ברחש רקע צורמני, דומה למה שהיו שומעים פעם בטלויזיה בתחנה שקולטת שלג. זה נשמע כמו טעות, כמו רשלנות, כאילו מישהו שכח לנתק איזה רמקול מקולקל. רק שאף אחד לא מתקן את הטעות הזאת עד שהרחש הצורם מתגבר והופך למנגינה מתקתקה, ילדותית, אבל כזאת שמושמעת בווליום גבוה מדי עד שגם היא הופכת לצרימה, למשהו שרק רוצים שייפסק כבר. עד שבר שדה יוצאת מהשורה הראשונה של הקהל ועולה ישר על הבמה ונצמדת למלבן האור הלבן שמוקרן על החומה.

וזה הגבול השני שמיטשטש: בין הבמה לאולם, בין השחקנים לקהל. אין בהצגה הזאת מאחורי-הקלעים. השחקנים – מהקהל הם באים ואל הקהל הם שבים. שלוש הצלעות של הבמה מוקפות חומה – פס לבן ורחב – שממשיכה גם כשהבמה נגמרת ומקיפה את האולם, את הקהל. מה שמוקרן על החומה הזאת מוקרן גם סביב הקהל. ומה מאחורי החומה? מאחורי החומה, כמו שאומר לאליס המפטי דמפטי שיושב עליה, "אין כלום, רק אַת".

אני לא יודעת איך האנשים האחרים בקהל חוו את טשטוש הגבולות הזה. בשבילי הוא היה קשה, מערער. גיליתי שאני קצת זקוקה להפרדה ביני ובין הבמה, ביני ובין ההצגה, ושכשההפרדה הזאת לא מתקיימת החוויה היא חודרנית. או שאולי השלכתי על טשטוש הגבולות הצורני הזה את תחושת החדירה והחילול שעורר בי התוכן – את התחושה שעוררו בי השורות של דורון תבורי.

כי זה הגבול השלישי שמיטשטש בהצגה הזאת: הגבול בין חילול פיזי לחילול רגשי. והוא מיטשטש בטריטוריה של קרול/דודג'סון, במגרש הבית שלו: השפה.

אליס לידל, צילם לואיס קרול

אליס לידל, צילם לואיס קרול

*

  1. בלבול השפות

דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה; לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך. […] יש להדגיש שזו רק פנטזיה; במציאות [ילדים] אינם רוצים ואינם יכולים לוותר על הרוך, בייחוד על הרוך של האם. אם נכפית על ילדים בשלב הרוך יותר מדי אהבה, או אהבה שונה מזו שהם כמהים לה, יכול הדבר לגרום לתוצאות פתוגניות באותו אופן שהדבר קורה במקרים של מניעת אהבה.

שנדור פרנצי, בלבול השפות בין המבוגרים לילד, תרגום: רחל בר-חיים (203–204, ההדגשות במקור)

איש מתיידד עם ילדה, משחק אתה משחקי דמיון, כותב לה מכתבי שטות, נותן לה לרדות בו, מצלם אותה, מקסים אותה, מוקסם ממנה. האיש הזה יודע איך לתמרן את המילים ולגרום להן לעבוד בשבילו שעות נוספות. מילים של נונסנס כמו "תבטיחי לי שלא תגדלי". מילות טרוניה כמו "אני מכיר את הדמעות האלה, הן יזרמו ויזרמו ויציפו את כל החדר". מילים של משחק נדמה-לי כמו "שלום לך הוד מעלתה". מילות שטות שלתוכן נטווה החוזה הלא-כתוב של המשחק, הכללים החצי-סמויים שהילדה תצטרך לעמוד בהם כדי שהאיש ירומם אותה מרַגלִי למלכה. מילים שנאמרות בטון אינטימי, של גבר שמדבר לאהובתו הקפריזית והרודנית, ומקבלות אפקט של חיזור ארוטי, עיקש, אובססיבי. מילים שיוצרות חומה, חומה שמבודדת את האיש והילדה במציאות משלהם שיש לה חוקים משלה.

כשלואיס היה עם אליס – מספיק לשמוע את צמד השמות לואיס/אליס כדי להתלפף בקסם של התאומוּת המדומיינת הזאת – אני לא חושבת שהוא חשב על עצמו כעל מבוגר שמשחק עם ילדה, רודה בילדה, נותן לילדה לרדות בו. בעולם שבו המבוגרים הם בעלי הכוח המוחלט ולילדים אין שום כוח – והעולם הויקטוריאני היה כזה עוד הרבה יותר מהעולם שלנו – לואיס לא ראה את עצמו כמבוגר בעל הכוח. בעיני עצמו הוא היה ילד, אחד מאלה שעומדים מחוץ לכוח ותוהים על החוקים השרירותיים שלו ומחקים אותם בחוקים שרירותיים פרודיים משל עצמם. בעיני עצמו הוא היה בצד של הילדים, אלה שהכוח שלהם מדומיין, ובצד הזה הוא דמיין שאליס היא המלכה, היא בעלת הכוח, ולואיס עצמו הוא לכל היותר פרש נלעג וחסר אונים.

אבל האמת הטרגית היא שלואיס, לפחות לואיס של ההצגה, טעה. אולי הוא לא בלבל את השפות במתכוון, בזדון, אולי הוא בעצמו התבלבל, אבל המשמעות של הבלבול שלו היא שאליס של ההצגה, ילדה חסרת כל כוח ממשי, פוגשת מבוגר בעל כוח שמתחזה לילד חסר כוח כמוה. זאב בעור כבש שמאמין שהוא כבש. כי שום משחקי תפקידים לא יעזרו – מול אליס הילדה לואיס הגבר תמיד יהיה המבוגר ותמיד יהיה בעל הכוח. ואמת טרגית נוספת היא שההתחפשות שלו לילד, לחלש, לא רק שלא מקילה מעוצמת הדיכוי שמופעל על אליס אלא למעשה הופכת אותו לאכזרי יותר, כי היא גורמת לה להפנות את האכזריות כלפי עצמה. אני אסביר.

נגיד שאת חלשה ובא מישהו חזק ואומר לך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות, ואת עושה מה שהוא אומר כי את פוחדת ממה שיקרה לך אם תסרבי. זאת יכולה להיות חוויה מאוד מחלישה ומצלקת, אבל לפחות זאת חוויה ברורה: עשיתי משהו שלא רציתי כי הכריחו אותי. לא היתה לי ברירה, הכוח לא היה בידי.

ועכשיו נגיד שאת חלשה ובא מישהו חזק ואומר לך: אני יותר חלש ממך. שנינו עושים את מה שאת רוצה. הנה מה שאת רוצה שנעשה: א, ב, ג. ואז את עושה אתו א, ב, ג. בעצם את עושה א, ב, ג כי מישהו חזק אמר לך שאת צריכה לעשות א, ב, ג, אבל הסיפור שהשתילו לך בראש הוא שאת היית החזקה ולכן רצית וגרמת למישהו לעשות אתך א, ב, ג. הסיפור שהשתילו לך בראש הוא שאת האחראית. את האשמה. את הרעה.

*

מתוך כתב היד,

מתוך כתב היד, "עלילות אליס מתחת לאדמה", אייר לואיס קרול

  1. גבולות

מהו גילוי-עריות סמוי? גילוי עריות סמוי מתרחש כאשר הורה, לרוב בן המין הנגדי, הופך את הילד לשותף או בן-זוג חלופי […] הילד, שמרגיש נאהב על ידי ההורה בן המין הנגדי – הממקם אותו בעמדה מיוחסת-מיוחדת – הופך להיות מייעץ ומי שסומכים עליו, אובייקט לחיבה עזה ועמוקה, ומוקד לעיסוק יתר מתמיד מצד ההורה. הגבולות הראויים בין הילד להורה מיטשטשים או נמחקים כליל, והילד אינו קולט שהוא או היא חיים כדי לענות על צרכי ההורה במקום על אלה שלהם עצמם. ההורה מפתח תלות בילד, והקשרים של ההורה בן המין הנגדי עם הילד הופכים להיות יותר ויותר רכושניים, קנאיים ותובעניים – הודפים ושוברים בהתמדה את גבולותיו האישיים של הילד.

גילוי עריות סמוי / אתר מקום

כשהבת שלי היתה קטנה לא הצלחתי להבין את הדיבור על זה שילדים צריכים גבולות. לא שגידלתי אותה בלי גבולות: בדרך כלל אלה היו גבולות כוח הסבל שלי, ולפעמים גבולות האילוצים החברתיים שצריך לעמוד בהם כדי להיות חלק מחברת בני אדם. אבל גבולות מעולם לא היו בעיני משהו עקרוני שצריך לדבוק בו לשמו אלא רק חלק מהמציאות שאנחנו חיות בה.

היום מובן לי יותר הצורך העקרוני בגבולות והסכנה שבהעדר גבולות. לא הגבולות שאולי מדברים עליהם בסופר-נני, שעת שינה ולעשות שיעורים ולא לאכול מול הטלויזיה וכאלה, אלא הגבולות העמוקים: הגבולות שמבדילים ומבחינים בין ילדים ובין מבוגרים.

הגבולות האלה לא אומרים שלילדים מגיע פחות כבוד או פחות הקשבה מאשר למבוגרים. להפך. להכיר בגבולות ובהבדלים בין ילדים למבוגרים זה דווקא להתייחס לילדים בשיא הכבוד. כי הבדלי הכוח בין ילדים ומבוגרים הם עובדה קיימת, ושום כוח מדומיין שיינתן לילד לא ימחק את העובדה הזאת ולא יאפס את המאזן הבסיסי, המאזן שלפיו בהחלטות הגדולות, הגורליות, כל הכוח הוא בידי המבוגר ולא בידי הילד. המבוגר מחליט איפה גרים, אם יהיו עוד ילדים במשפחה ואם אבא ואמא ימשיכו לגור ביחד. המבוגר מחליט אם הוא ירביץ או ילטף. המבוגר מחליט אם אתה ילד טוב או רע. פערי הכוח האלה תמיד קיימים, וילד מרגיש אותם גם אם הם לא נאמרים אף פעם. לכן לכבד ילד זה להבהיר לו במפורש שאתה מכיר בקיומם. לשים אותם על השולחן. ואז, אם חשוב לך כמבוגר לא להיות כוחני ושרירותי, לנסות לצמצם את הפערים האלה ככל האפשר. לא בכך שתעמיד פנים שפערי הכוח לא קיימים, אלא בכך שתנסה לנסח בבירור ביחד אתו מהם ואיפה אפשר בכל זאת לתת לו כוח אמתי.

כי מי שמעמיד פנים שפערי הכוח לא קיימים, או שיחסי הכוחות הם הפוכים, לא נותן כוח אמתי בידי הילד אלא להפך – הוא מחבל ביכולת של הילד לדעת מתי באמת יש לו כוח ומתי אין לו, מה הוא באמת רוצה לעשות ומה אחרים רוצים שיעשה, איפה הוא נגמר ואיפה אחרים מתחילים. הוא מחבל ביכולת שלו לזהות ולבנות את הגבולות בינו ובין הזולת, בין הרצון שלו לרצון של הזולת. זה הרסני לא פחות גם אם המבוגר בעצמו שותף לאותו משחק דמיוני ביחד עם הילד. וזה הורס את הילד הרבה יותר מאשר את המבוגר.

*

  1. מפלצות

בנקודה הזאת כבר התרחקנו מאוד מהנתיב המסומן, עזבנו את התסריט והגענו למחוזות האלתור. כל מה שעשינו עד עכשיו בפילורי היה כמו משחק, מסיבת תחפושות, לעשות קצת כיף ואז לצחוק כל הדרך בחזרה לחדר הילדים. אבל מרטין נכנס עכשיו למחזה מסוג אפל יותר. זה היה משחק כפול: הוא ניסה להציל את הילדוּת שלו, לשמר אותה וללכוד אותה בענבר, אבל כדי לעשות את זה הוא זימן דברים שהיה להם חלק בעולם שמעבר לילדות, דברים שהמגע אתם יותיר אותו אפילו פחות תמים מכפי שכבר היה. לְמה זה עתיד היה להפוך אותו? לא ילד וגם לא מבוגר, לא תמים וגם לא חכם. אולי זאת ההגדרה של מפלצת.

לב גרוסמן, The Magician's Land (232)

*

במשך השנים התארחו פה כמה וכמה אורחים יקרים, ביניהם:

עמוס נוי שכתב על קופיקו, וגם על מרים ילן שטקליס

רוני מוסנזון נלקן ראיינה את אלוהים, והסבירה מה פירושו להבין דרך הגוף

אבי גולן כתב על היופי שבהנדסה

נעמי יואלי כתבה סיפור ילדות נהדר

שירה סתיו כתבה על כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

ואילן נוי על בלה בליסימה

*

Read Full Post »