Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רוני מוסנזון נלקן’

תקציר הפרקים הקודמים:

שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.

לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.

כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.

חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.

אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.

בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.

ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.

תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.

ובכן:

*

אלוהים, סטרפטיז

בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.

הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות, אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.

בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.

.

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך (בתלמוד אגב, מתואר מלאך המוות כמלאך שכולו עיניים בצבע "זרקא" גוון שבין כחול לתכול לסגול, "כעין החשמל" והכי טווסי שאפשר)

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן.

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה

.

אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.

.

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

.

ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.

זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.

.

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה

.

אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:

ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)

פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):

קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!

לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.

.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

.

אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

.

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה עכשוויות בגרפיותן) של מלאך הבשורה

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, על הציור המופלא הזה כתבתי פה

.

התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.

בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.

.

אין לי תמונה נורמלית של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה.

אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה

.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.

.

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מצחיק ומהפנט בקבוצת המלאכים הזאת

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת

*

עוד באותו נושא

כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו

סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)

ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:

זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני

וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון 

חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)

*

עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים

*

המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com  במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א

*

Read Full Post »

עשר הערות שוליים של מרית בן ישראל (כלומר שלי) לראיון שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג, מוטב שיפסח על הפוסט הזה.

*

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

[1] 
הערות שוליים תמיד קוטעות את הזרימה הנהדרת של הטקסט, כל שכן ההערות הבאות, שלא הוזמנו על ידי רוני או על ידי איזו סמכות אחרת. הן לא הכרחיות להבנת הנקרא ולפעמים הן אפילו מטעות אם כי לא בכוונה. ובקיצור, אתם לגמרי פטורים מקריאתן, אני אפילו סומכת על כך במידה מסוימת. זה חלק מן הקסם בשבילי, החופש הזה שמקנה הנידחות. הערות השוליים נמצאות מתחת לרדאר של כולם. הן "התולעת שמתחת לרצפה" כפי שאמר פעם אמן הגוף ויטו אקונצ'י על עצמו. אקונצ'י דיבר על Seedbed עבודה מכוננת מ1972 שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה ואונן ללא הרף כשהוא מפנטז על הצופים שמהלכים מעל לראשו. כתבתי על זה כאן פעם, ושועי רז ציטט בתגובה שיר של מומוס שנפתח ב:

God is a tender pervert and the angels are voyeurs
Watching us forever, their vision never blurs

מה שמחזיר אותי לנושא הגיליון: כשהוזמנתי לתרום את חלקי ל"דיאלוג עם אלוהים" גיליתי שאני לא מדברת איתו; אני כועסת עליו כדמות אב אולטימטיבית (הוא לא יחליט עלי, כמו שאומרים הילדים), אהבתו האינסופית מחניקה אותי, אני משתעממת מחוסר הצורה שלו ונוטרת לו על הגחמנות, האדישות, הרעב המשונה להערצה, הדברים שנעשים בשמו. אני חושדת בו שהוא נוכל כמו הקוסם מארץ עוץ, אם הוא בכלל קיים; אני מאמינה ולא מאמינה, כמו בני הקטן ששאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. כששאלתי בפליאה למה להרוג חלק מאלוהים, הוא ענה שזה חומר טוב לשיקויים…

לא רציתי להיות הפיה הרעה של הגיליון, שגם כשמזמינים אותה היא באה לקלל ולקלקל, וכבר החלטתי להימנע, ואז רוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים ושוב נזכרתי בויטו אקונצ'י; לפני שהוא היה אמן גוף הוא היה משורר, ויום אחד הוא גילה שהדף הוא מרחב והמילים הם אמצעי תחבורה: הן מובילות את הכותב ואת הקורא על פני הדף. בעקבות הגילוי הזה הוא ירד מן הדף אל הרחוב אבל הרגיש קצת אבוד במציאות, הוא לא ידע לאן לפנות, ולכן הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת: הוא עשה עבודה בשם Following Piece  שבה עקב אחרי אנשים: כל יום בחר מישהו ברחוב ועקב אחריו עד שנעלם בכניסה פרטית.

ופתאום עלה בדעתי שגם אני יכולה להיות טפיל על הטקסט של רוני, כלומר לכתוב הערות שוליים; האם תיאטרון הבובות כולו אינו הערת שוליים לאנושות? בִּקשתי רשות כמובן, אני טפיל מנומס, כתבתי לה שאני חוששת לפלוש. והיא השיבה מיד: "הפולש הזנב אל הכלב?" ואחר כך חשבתי שלצורה הזאת של טקסט עם הערות יש גם שורשים דתיים, דף גמרא למשל, שהיה המודל של רוני ושלי כשכתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי (בצד אנציקלופדיה תרבות המיתולוגית, שהיתה המודל החילוני, למען הגילוי הנאות). כלומר: טקסט עיקרי וטקסט משני שמשרת אותו, וגם להפך; חופר מתוכו מנהרה למקום אחר לגמרי. כי ככה זה עם הערות שוליים, לחופש נולדו, וגם לאקלקטיות; הן לא מחוייבות לאף אחד, אפילו לא זו לזו.

[בחזרה לראיון]

.

[2]
בחפץ לב מספרת רוני איך גילתה לראשונה את קסם תיאטרון הבובות; לא בהצגות הרעשניות של קייטנות הקיץ אלא דווקא בבית הכנסת:

ארון הקודש למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים.

[בחזרה לראיון]

.

פרוכת

פרוכת

[3]

כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמים כולה היתה מוזחת הצִדה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמים."

רגע שמיימי של תיאטרון בובות נוצרי מתוך ירושלים, הרומן הנפלא של סלמה לגרלף.

[בחזרה לראיון]

.

Mantegna, איטליה, המאה ה15

אנדראה מאנטנייה, איטליה, המאה ה15

 

[4]

הרעיון הראשוני להקמת 'טנק מבצעים' הועלה … מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהקרבות עדיין לא תמו, והרבי מליובאוויטש קרא לחסידיו לצאת ל'מבצעים' של הפצת יהדות ולעורר יהודים להנחת תפילין … והדלקת נרות שבת, מבצע שגם הוא נשא קונוטציה 'צבאית' תחת ראשי התיבות נש"ק – נרות שבת קודש. … הרבי מחב"ד … התבטא כי אלו הם ה'טנקים' של צד הקדושה. כשראשי התיבות טנ"ק הם טהרות, נזיקין, קדשים, והם יהוו את חוד החנית במלחמה נגד ההתבוללות. בהזדמנות נוספת התבטא האדמו"ר … [ש]מכיוון שכל דבר שבגשמיות משתלשל מרוחניות, ומכיוון שבמאה האחרונה נעשה שימוש בצבא הגשמי להשתמש בכלי זה, לכן כיום גם ברוחניות יש צורך בטנקים. … [היום] נעשה בהם שימוש בארגון כינוסי ילדים במסגרת תנועת הנוער צבאות השם.

מתוך הערך "טנק המבצעים של חב"ד", בויקיפדיה [בחזרה לראיון]

[5]
מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?

[בחזרה לראיון]

.

[6]
הרבה מן הקסם של הראיון נמצא במתח בין הקונקרטיות הכמעט נאיבית ומכנית של השאלות לבין תיבת התהודה הרוחנית שלהן. המנגנון הזה קיים גם במדרש. קחו למשל (דוגמא אקראית) את "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"; למה? בגלל המהירות הלא אחידה של התפילות: התפילות הטהורות הן קלות וזריזות ואילו האחרות כבדות ומסורבלות, ויוצא שבכל שעה של היום והלילה מתדפקת איזו תפילה על דלתו, ואיך יישן?

[בחזרה לראיון]

.

.

.

[7]
בנצרות, מסמלים חלונות הוויטראז' של הכנסייה את הריונה של הבתולה: כשם שהאור (המזוהה עם רוח הקודש) חודר דרכם מבלי לנפץ את הזגוגית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

[בחזרה לראיון]

.

[8]
אני מבינה; בחפץ לב  מספרת רוני על יוסף, בובה שאיתה היא מופיעה במשך שנים רבות, לא בהצגה קבועה, אלא במין שיחה מול-ועִם קהל: "לפעמים הוא מגיב כל כך מהר, שהוא מפתיע אותי ואז קורה שאני מתפקעת מצחוק. (מצחיקה את עצמי, אפשר לומר…)." ובמקום אחר אנחנו מדברות על הצגה שנעשתה על פי "ההילה" של קארל צ'אפק:

בקטע מסוים בהצגה, הבובה ליטפה את ראשו של אדוארדו המפעיל. ובאותו רגע, הוא מספר, באמת הרגיש חלש ומנוחם על ידי הבובה… איך אפשר? הרי הוא עצמו הפעיל אותה. מה, הוא ניחם את עצמו? כן… דרך הבובה הוא התחבר אל החמלה שבתוכו, הוא התבונן בדברים ממרחק המאפשר סליחה ונחמה. המפעיל אמנם שולט בבובה, אבל גם הבובה משפיעה על המפעיל. גם המפעיל מופעל…

[בחזרה לראיון]

.

[9]
כעס? מה שמרעיש אותי בראיון, הוא שהחתרנות ועזות המצח (הלא קטנה) של המראיינת אינן ניזונות מכעס, אלא יותר מסקרנות. יש לזה אפקט משונה; זה מנטרל גם את הכעס שלי לרגע ומאפשר לי להציץ אל מרחב לא מוכר. חתרנות מתוך חופש? זו קרקע בתולה. אני עדיין לא קולטת את מלוא ההשלכות. מסתבר שרוני היא לא רק הנשׂא של הדיאלוג העקיף שלי עם אלוהים אלא הנמען האמיתי בשיחה הזאת.

[בחזרה לראיון]

.

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

.

[10]

רוני היקרה,

בהערה הקודמת גיליתי שאת לא רק המצע לטפילותי, או לחילופין – שליחת-הדיאלוג שלי עם אלוהים (בסגנון "תגידי לצ'ילבה שלי שכך וכך"), אלא הנמען הראשי. אז החלטתי לכתוב לך מכתב ואני מקווה שיהיה בו גם מן הפיצוי על שתיקתו של המרואיין שלך. רציתי לומר לך שסוף הראיון הוא ממש סקופ עיתונאי. הוא הזכיר לי את הדיאלוג שלך עם יוסף (הבובה) בפרק השביעי של חפץ לב, דיאלוג שאפשר לכנות אותו "נבואי", בדיעבד. בפרק הזה אנחנו מציגות בקצרה את תפקידיו החדשים של המפעיל שעליהם נדבר בהמשך, ואז יוסף מתערב.

יוסף: ולבסוף נדבר על המפעיל המופעל על ידי בובה.

רוני: מה פתאום יוסף, על זה לא נדבר. אין דבר כזה!

יוסף: חכי ותראי.

אבל מכיוון שאנחנו לא לבד – ואני לא מתכוונת להשגחה האלוהית הפעם – אלא לסיכוי שמישהו מהקוראים בכל זאת ירד איתנו למרתף של ההערות, ולמקרה שאינו מכיר את יוסף כדאי שאגיד עליו כמה מילים. ובכן, יוסף (במלעיל) הוא בובה שמלווה את רוני במשך שנים רבות. המופע שלהם הוא לא ממש הצגה, אלא סדרת שיחות. הראיון עם אלוהים, הוא מבחינות רבות ההמשך המפתיע וגם המתבקש של השיחות ההן עם יוסף. על מה הם מדברים? על יוסף כמובן; כמו אלוהים, גם יוסף בטוח שהוא מרכז העולם ואפילו יותר מזה, שהעולם זה הוא. אבל יוסף הוא בסך הכל בובת תיאטרון, בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה ומחיה. מה זה בעצם להיות בובה? בדרך כלל חושבים על בובה שהיא מישהו או משהו, בובה שהיא מכשפה. בובה שהיא ילד. אבל יוסף הוא בובה שהיא בובה; כל עולמו נובע מזה שהוא בובה מופעלת. מן התלות שלו ברוני, ומן הקשר שלו עם הקהל.

ובכן רוני יקירתי, כך פחות או יותר, הסברת את יוסף במשך השנים. אבל עכשיו אני מגלה ששיטית בנו; יוסף הוא לא בובה אלא בן אנוש. ואני לא מתכוונת חלילה, שכמו פינוקיו הוא הפך לילד אמיתי. אני חושבת שאת עשית כאן תעלול נוסח היינריך פון קלייסט שאותו הזכרת קודם במהלך הראיון. קלייסט כתב מסה שדנה בהיבטים הכי פיסיים-עד-פיסיקליים של תיאטרון המריונטות, אבל רק לכאורה, כי הבובות של קלייסט מתגלות בסופו של דבר כמשל, דרך מבריקה ומקורית לדון במצבו של האדם. ואילו את יצרת את יוסף כדי לומר משהו על עצמך.

לשיחות שלך עם יוסף יש מין תבנית קבועה שבה הוויכוח ביניכם צובר תנופה עד שהוא מתהפך לגמרי בשורה תחתונה המפתיעה, שמתגלה בדיעבד גם כבלתי נמנעת. וזה מה שקרה לך גם פה, אני חושבת; שכנעת ושכנעת את אלוהים להיות הבובה שלך ותוך כדי כך הבנת מי פה הבובה. ובכל זאת את מבקשת שיופיע איתך. ולו כמפעיל.

ובעצם, התפילה הזאת שאומרים בבוקר: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים – יכלה להיות גם תפילתה של בובת התיאטרון הכנועה למפעילהּ.

פתאום בסוף הראיון הבנתי שאין רוני ויוסף. יש רק רוני, פעמיים רוני; גם יוסף הוא רוני, שמתריסה נגד המגבלות שלה ומתחצפת למפעיל, כי איך זה יכול להיות שיש לה מפעיל, שהיא חומר ביד היוצר? יוסף הוא רוני המורדת שרוצה להפעיל את המפעיל. ורציתי להגיד לך שזה רגע עצוב בשבילי, הרגע שבו את מכירה במגבלות שלך ומזמינה את המפעיל להציג איתך בהכנעה ובלב רועד.

[בחזרה לראיון]

*

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן קוראת שפוך חמתך בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

זהו הראיון הנלבב שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

הוא נכתב לכבוד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא", מוסף של כתב העת מקף שערך שועי רז.

ההערות שהוספתי בשוליו מתפרסמות רק כאן. (אפשר להגיע אליהן בלחיצה על מספר ההערה).

בצד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא" יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר

העורכים הקבועים של מקף. לרכישת כתב העת אנא כתבו ליואב איתמר yoitamar@gmail.com

הרישומים הטכניים המלווים את הראיון הם של בתיה קולטון, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

*

רוני מוסנזון נלקן / ראיון עם אלוהים בנושא תיאטרון בובות

עם עשר הערות שוליים [1] מאת מרית בן ישראל

.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
(משנה, פאה א' א')

אלהים שלום, קודם כל אני רוצה להודות לך שהסכמת להתראיין. חשוב לי שתדע שאני מתייחסת לראיון בכל הרצינות, שתמיד היית חלק מעבודתי [2],  ושאני לא רואה בכך ראיון היתולי. לכבוד עצום הוא לי.

רציתי לשאול שאלה ישירה. בעבר עשיתי הרבה מאוד נסיונות ליצור הצגות שיעבירו משהו ממך, מהמסתורין והדינמיקה הפנימית המאפיינת אותך. עבדתי קשה מאוד ולמעשה חשתי שנכשלתי. זה היה כמו לתפוס קרן שמש. למרות כל העבודה, תמיד חמקת ממני. לכן חשבתי עכשיו לתפוס את השור בקרניו, אם אתה מוכן לקבל את הדימוי הזה, ולשאול אותך משהו ישיר, מקווה שלא יהיה בוטה מידי.

כמו שאתה יודע, בני האדם פיתחו סוגים שונים של בובות, מסיבות שונות ומשונות. רציתי לדעת באיזה סוג תיאטרון בובות היית מוכן להופיע? [3]  האם היית מעדיף להיות מוצג כבובת כפפה? חוטים? מוט? צלליות? (אלה הטכניקות הקלאסיות המסורתיות, אתה יודע מה זה מסורת)

בובת כפפה, איירה בתיה קולטון

בובת כפפה (רנטגן), איירה בתיה קולטון

למקרה שלא לגמרי ברור לך, אפרט. כבובת כפפה היית מופיע עם ראש גדול, גוף כמו שק וידיים קצרות. היד של המפעיל היתה נכנסת לתוכך ועל כן היית מונע בכח הזרוע, כמו שאומרים. אם היית מרבה במילים זה היה משעמם למדי, ולכן רוב הסיכויים שהיית מדבר בקול צווחני, בדיאלוגים קצרים בסגנון עשה, לא תעשה, עשה, לא תעשה, כן, לא, כן, לא… וגם התנועות שלך היו גסות ובוטות. האם היית מוכן למשל שפנץ' ירביץ לך עם נבוט על הראש? אני שואלת מכיוון שבתיאטרון בובות כפפה אם אין "אקשן" זה די משעמם, ואי אפשר לעשות הרבה דברים. זה די מוגבל. הפעולות המעניינות ביותר הן מכות כאלה ואחרות או חיבוקים וריקודים… לכן אם היית מוכן להיות בובת כפפה רוב הסיכויים שהיית מרביץ ומקבל מכות [4].  אני תוהה איך זה בשבילך?

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

האפשרות האחרת היא להיות מריונטה. בובת חוטים. אבל אני חייבת להגיד שבעניין הזה אני מרגישה קצת לא נוח לחשוב שמישהו יפעיל אותך עם חוטים, כאילו יש מישהו מעליך. למרות שאני לא יודעת אם להכניס יד לתוכך זה עדיף, ובכל זאת אינטואיטיבית אני מרגישה שאי אפשר למשוך את אלוהים בחוטים. אבל אולי דווקא אתה היית מעדיף את זה. היית בטח נראה כך הרבה יותר נשגב. היה אפשר לעשות אותך ממש בצלמנו כדמותנו [5],  עם גוף פרופורציונאלי. היית יכול להיות ממש יפה ככה. התנועות שלך היו יכולות להיות מאוד הרמוניות. כדאי לך לקרוא את המאמר של קלייסט, הוא מדבר בדיוק על זה, על המקום שבו המכני ביותר והאלוהי ביותר נפגשים. בתכל'ס די קשה להפעיל בובת חוטים ויכול להיות שהתנועות שלך יהיו קצת בלתי נשלטות ובלתי רצוניות. לעיתים אתה עלול לקפוץ וההליכה שלך תראה קצת משונה, אבל במיטבן יש משהו מאוד הרמוני בבובות חוטים. אני אבין אם תעדיף את הטכניקה הזאת, למרות שכאמור, באופן אישי זה פחות נראה לי.

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

אפשר גם לתקוע בך מוט ואז התנועה היא ככה משהו בין בובת כפפה למריונטה. תהיה הרבה יותר נשלט מאשר בובת חוטים כי המוט הנוקשה מאפשר שליטה יותר ישירה, כמובן שהמפעיל יהיה מתחתך וזה מבחינתי כבר מרגיש קצת יותר טוב, שתופעל מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה, ויחד עם זה תוכל להיות פרופורציונאלי כמו בובת חוטים. כלומר, תוכל להיות קצת יותר דומה לנו ויהיה אפשר לעצב אותך יותר יפה ולא גרוטסקי ומעוות כמו בובת כפפה. תהיה כמובן פחות אלים מבובת כפפה. אולי קצת נוקשה אבל אפשר לשייך את הנוקשות הזאת למלכותיות אם רוצים. אם כי אני בדרך כלל לא קונה את זה. זה לפעמים נראה בעיני קצת טפשי במקרה הטוב, ומשעמם במקרה הרע. כמו שאתה רואה, אני לא מחזיקה מי יודע מה מבובות מוט. איך זה נראה בעיניך? מה גם שצריך לתקוע מוט במרכז הגוף וגם בכפות הידיים, לא יודעת אם תרגיש עם זה כל כך נוח. זה מרגיש די מוגבל.

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

ותראה, יש גם אפשרות קלאסית של צלליות. למעשה בתרבויות שונות ייצגו אותך באמצעות צלליות, כאילו לא להראות אותך ישירות, בגלל כל העניין של לא תעשה לך פסל ותמונה. ככה כאילו רואים רק את הצל שלך ולא ממש אותך. אבל בעצם אנחנו כאלה מקובעים במחשבה שלנו שמהר מאוד מתרגלים והופכים את האין ליש ומתחילים לראות את הצללית כדמות. אז מה השגנו בזה בעצם? זה בדיוק העניין שאני מרגישה לגביך שאולי בגללו אף פעם לא הצלחתי ממש "לצוד" או "ללכוד" אותך בתיאטרון בובות, וסליחה על הביטויים האלה, אבל כן, תמיד היתה לי תחושה שבסוף הדמויות מתקבעות והמסתורין חומק למקום אחר בלתי נתפס. אבל חזרה לצלליות, זו דווקא אפשרות די נחמדה. אמנם תהיה שטוח [6], אבל המשחק בין הבובה השטוחה לצללית המופיעה על המסך הוא בסך הכל די רב רובדי. אפשר להשיג לא מעט אפקטים וניואנסים (סליחה על הלועזית). אתה יכול להיות די מעניין בצלליות. נראה לי שמכל הטכניקות אתה בטח תופיע הכי פילוסופי בצלליות, כי יש להן נטייה לעורר מחשבה. אם כי גם בהן יש סגנונות שונים. אתה יכול להופיע בצלליות יותר רוחני ונשגב או יותר מצחיק וגרוטסקי כמו דמויות הלצים בתיאטרון האינדונזי או קרגוז בתיאטרון הטורקי. מכיוון שהדמויות מופיעות בפרופיל למצחיקות ביניהן יש הרבה פעמים אתה יודע מה גדול, ואני לא יודעת איך תרגיש לגבי זה. אבל אם תרצה אפשר גם לעשות אותך נשגב, עם תווי פנים עדינים ומרקם מחורר. יעבור דרכך אור [7]. אולי זה דומה לאיך שאתה באמת? יחד עם זה אני חייבת להגיד שה"כאילו" הזה בצלליות עושה לי הרגשה פחות טובה. בעיני כבר עדיף להיות כפפה. לפחות לא מתיימרים לשום דבר אחר. זה טפשי וכולם יודעים שזה טפשי.

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

היית בכלל מוכן להיות טפשי?

ומצחיק?

זה בסדר מבחינתך?

כי אתה יודע, אני לא יודעת איך אתה, אבל אנחנו די זקוקים לצחוק לפעמים. זה מנער את האבק מכל מה שהתקבע, ואז אפשר שוב לראות דברים מחדש. ובעניין הזה נראה לי חיוני גם מבחינתך שנצחק לפעמים, אחרת גם אותך נתפוס הרבה יותר סטטי כזה. רציני. וזה בדיוק העניין לגבי פסל ותמונה. כאילו היינו צריכים לא לעשות אותך בתיאטרון בובות כדי לא להפוך אותך לפסל ותמונה. אבל אני חושבת בדיוק ההיפך. דווקא בתיאטרון בובות, כשמניעים את הדמות שלך והיא מקבלת חיים, פתאום אנחנו מתפלאים. אתה מפתיע אותנו, מופיע דווקא איפה שאנחנו לא מתכוונים. כאילו אני מתאמצת מתאמצת מתאמצת ובסוף אתה מפתיע. איכשהו תמיד תופיע לא בכח הזרוע שלי (תרתי משמע בתיאטרון בובות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת…) [8]

אין מה לעשות, אנחנו זקוקים לקצת הפוגה מכל הרצינות הזאת והעול של החיים. כי בעצם מה שקורה כשאנחנו קצת "מתערבלים" זה שאנחנו שוב יכולים להתפלא. והפליאה היא המקום שבו אנחנו קולטים אותך ככה, מעבר לצורה.

אז תגיד שאם ככה, מה אני מתעקשת כל כך להחליט איזה סוג בובה מתאים לך? כאילו הכל היה יכול להתאים, לא משנה מה. אבל בעניין הזה, אלהים, אני אגיד לך משהו. אתה הרי מופשט. זה ידוע. אתה מעבר לכל צורה. בכל אופן לפחות במקומות הכי גבוהים שלך ככה אתה. ומה אני אגיד לך, אני לא. אנחנו לא. אני לא מופשטת. אני ארצית וחומרית. אפילו הייתי אומרת מאוד. יותר ממה שהייתי רוצה. אבל ככה זה, לצערי זה מה שאני נוכחת בו יותר ויותר במהלך החיים שלי. ולחומר יש חוקים משלו. בדיוק כמו בתיאטרון בובות. כן, לפחות משהו למדתי מזה. ואני לא ממש מבינה עד הסוף את המופשטות שלך. אתה איכשהו תמיד נשאר לי בלתי מובן ובלתי נתפס. לכן עניין הבובות. זה לא רק מה מתאים לך. זה מה מתאים לי. גם אני קיימת. כן, למרות שאני מוגבלת (סליחה על שמץ הכעס בקולי, פשוט לפעמים זה קצת קשה) [9].

כשאני חושבת על זה, מה שאני בעצם שואלת אותך זה: מתוך איזה מוגבלות תצא הכי אתה? כי בעצם כל הבובות האלה הן מה זה מוגבלות. כמוני: אני לא יכולה לתפוס אותך כי אני שטוחה, חלקית, חד מימדית, מוגבלת, נכה, מעוותת, גסה, מלאכותית, מוגזמת, מגוחכת, פתטית, גרוטסקית, מטופשת. ואני שואלת: אתה מוכן בכל זאת להופיע איתי? [10]

הה?

*

עשר הערות לראיון עם אלוהים

*

עוד פוסט אורח של רוני – להבין דרך הגוף

וגם ויכוח כמעט תיאולוגי  גילגי ואני, לעומת רוני ואניקה 

*

עוד על תיאטרון בובות

מלחמה ושלום בחמש דקות

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קו נקודה, ז'אק דרידה

האוסף הכי הכי

סעודת הפיות (או סופי קאל בתיאטרון הבובות)

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק 

ועוד

*

Read Full Post »

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה, שרוצים ליצור לילדים: בוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי, ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, במאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים.

מטרת הקורס:

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. מתן כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון חזותי או תיאטרון בובות אמנותי לילדים. פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים, מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

ועוד כמה מילים:

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. המשתתפים יתנסו ביצירה במגוון שפות אמנותיות: תיאטרון חפצים וחומרים, תיאטרון בובות, תיאטרון דימויים, תיאטרון סיפור, תיאטרון מחול ופיסול גוף. הם יתוודעו לטקסטים שונים לילדים ויעבדו אותם לבמה. כמו כן יתנסו בכתיבת תסריטים ומחזות ללא מילים. במהלך הקורס יינתן לתלמידים לווי אמנותי אישי על פי הצורך.

*

על תיאטרון בובות אמנותי לילדים ועל האמנים שילמדו בקורס:

על האוסף הכי הכי (הצגה של תיאטרון הקרון בהשראת שירי הייקו והפוטוריזם האיטלקי)

על קרקס קוביות (תיאטרון המחול והבובות הבאוהאוסי של גליה לוי גרד שתלמד בקורס)

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?  (על "בתו של יאן" הצגתה של פטריסיה אודונובן שתלמד בקורס)

על השושנה ישנה, הצגתה של נעמי יואלי, במאית הבית של הקרון, שתלמד בקורס. על עבודתה של נעמי יואלי למבוגרים

חפצים מדברים, האתר של שחר מרום שילמד בקורס

על "קו נקודה" הצגתה החדשה של עלינא אשבל ממייסדי הקרון ואמנית נהדרת, בקרוב כאן.

להבין דרך הגוף, פוסט אורח מאת רוני מוסנזון נלקן שתלמד בקורס

רוני מוסזון נלקן היא גם שותפתי היקרה לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

רובוט פילה  שיצר עמית דרורי, מתוך עבודה בתהליך

לאתר תיאטרון הקרון

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

*

ואם כבר, אז גם זה (פרטים נוספים בהמשך):

Read Full Post »

רוני מוסנזון נלקן היא בובנאית, מטפלת במגע, חברה ושותפתי היקרה לכתיבת הספר "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי". לפני כמה חודשים, בעיצומה של סדרת כתוב בגוף, בעקבות הדיון בגולם בורא גולם, היא כתבה לי שהיא המומה מכמות הידע של המשתתפים ומעומק המחשבה וההבנה – כשהיא חושבת יותר מידי כואב לה שריר המחשבה. היא כתבה לי שכבר בילדותה הבינה שלא נועדה לקלוט ריבוי פרטים ולכן פיתחה שיטות להבין דברים על המקום, ללא ידע מוקדם או מאוחר, רק מתוך שיווי משקל מאוד מסויים בין הגוף שלה למקום שבו היתה: "זה היה סוג של עצירת זמן ומקום שהפך לאצירת זמן ומקום, ועכשיו חזרתי אליו, מתוך התפעלות והתפעמות מהעולם שנגלה בפני, ומשום שזו הדרך היחידה שבה יכולה להתחיל בכלל לנסות ולעכל אותו…"

בגלל העניין הגדול שלי בתאומי סיאם של הגופנפש, הזמנתי אותה מיד לכתוב פוסט אורח. וקצת באיחור אמנם, הוא גם הגיע. (התמונה מתוך The pillow book של פיטר גרינווי, זו ברכת היומולדת שאביה של הגיבורה כותב על פניה.)

אי-הבנה

מאת רוני מוסנזון נלקן

כשהייתי בת תשע הייתי פעם אצל סבתא שלי ושכחתי משהו. הרגשתי שמה ששכחתי לכשעצמו נמצא שם, זו רק אני שלא זוכרת אותו. הרגשתי שאם אזיז אותו בתוכי יתכן והוא יעבור למקום שאני יכולה לראות אותו יותר טוב. נשכבתי על הספה, על הבטן, והתחלתי להזיז את הרגליים בעוז ובכוח. אבא שלי בא ושאל מה אני עושה. אמרתי, מנסה להזכר. הוא אמר, אולי אם תהיי בשקט זה יבוא. אבל כשהייתי בשקט שמעתי המון רעש וכלום לא עלה. המשכתי להזיז את הרגליים ולהשתולל על הספה מתוך הרגשה שעוד רגע ייווצר בפנים צינור שלא יתן לשום הסחת דעת להכנס והזכרון הזה יעלה ויבוא בו, אך הצינור לא נוצר.

זה מתחבר לי לזכרון אחר; בכתה ב' למדנו חילוק עם שארית. במבחן המורה נתנה תרגיל וביקשה לפתור ולהסביר. הסתכלתי על התרגיל והרגשתי אותו בכל רמ"ח אברי. הרגשתי את מספר הקבוצות ואת המספרים המתחלקים ביניהן, והנה כמה אחדים בודדים נשארים ואין בהם די עבור כל הקבוצות. כתבתי ברגש רב תיאור חי ונושם, מעניין ומרגש של תרגיל החילוק שממש, אבל ממש מסביר אותו ואת כל עקרון ומהות החילוק והשארית.
המורה כתבה שהתוצאה נכונה, אבל הדרך לא. היא כתבה איזו נוסחה שכשראיתי אותה חשתי במלוא רמ"ח אברי הגופניים והנפשיים, שמדובר בתיאור ולא בהסבר. הנוסחה לא מסבירה, אלא מתארת את התרגיל. הבנה היא משהו אחר.

שאלת ההבנה הטרידה אותי. אחי התאום נורא חכם ותמיד ידע המון דברים. הוא אמר לי אותם, הסביר באריכות לפרטי פרטים, אבל הם לא התחברו לי, לא נדבקו לשום דבר. לא הצלחתי להבין, ולא הבנתי איך להבין. הרגשתי שאם אתפוס את הדברים דרך הגוף, לא אצטרך לדעת את כל פרטי הפרטים. הגוף יתן לי ציר שממנו תבוא הבנה של כל דבר. אם אכנס לגוף לא יהיו פערים בין הזמנים, בין האנשים, בין כל הדברים השונים. אבין את הקשר בין הדברים. אבין את המהות.

אחת הדרכים: הבנה מתוך סילוק המיותר. אני אוספת חומרי מידע "בלי לחשוב" ובלי להבין. לבסוף יושבת עם החומרים ומאפשרת להם להתארגן לפי עיקר ותפל. המיותר יורד, העיקר נשאר. כמו פיסול בשיש. עיקר ותפל זה משהו שהגוף מבין. לא צריך לדעת בשביל זה. אפשר פשוט להרגיש.
וכך מידי פעם הייתי מפתיעה את עצמי בהבנה כלשהי של סיפור בשיעור עברית, או קטע מהתנ"ך או שאלה בחשבון ואפילו בקפיצה לרוחק בהתעמלות. כן, גם שם זה עבד. במיוחד בקפיצה לרוחק מהמקום. אני עומדת, רואה את הרחוק, מבינה שאם אעזוב כל דבר מיותר, הגוף שלי לא יתעכב, ואז אני עוזבת ומגיעה רחוק.

כך גם הרבה פעמים עפתי.

דרך אגב, זו הבנה שחזרתי אליה כעבור שנים רבות בטיול בסיני. טיפסנו על הר גבוה, אחד מיני ההרים הגבוהים שבאיזור ההר הגבוה. היה תלול וחם וחשוף וקשה באופן שהרגשתי שאני לא יכולה יותר. ואז שמתי לב שאני חושבת שאני לא יכולה. והרגשתי שמאוד מעייף לחשוב. אז הפסקתי לחשוב. ופשוט טיפסתי.

דרך אחרת לשכמותי ללמוד דברים מורכבים ומסובכים: לפשט אותם למרכיביהם הפשוטים. את זה למדתי כבר בגן חובה מאיתמר. הוא לימד אותי לעשות קוביה מפלסטלינה. מאוד מסובך לעשות קוביה. יש לה המון צלעות, משהו כמו שש צלעות, וזה בתנאי ששמת לב מאיזה צלע התחלת לספור ולא חזרת וספרת אותה צלע פעמיים. ואיך אפשר לעשות שש צלעות שכולן שוות בגודלן, כך שהקוביה תצא קוביה? ובכן… כך לימד אותי איתמר: לוקחים כדור פלסטלינה קטן ושמים בין ארבע אצבעות משולבות, אגודל ומורה של יד ימין ואגודל ומורה של יד שמאל. לוחצים ומרגישים עם כל הגוף שהלחיצה תהייה שווה בכל האצבעות. מסובבים עד שנוצרות כל הצלעות מכל הצדדים. הקוביה מובנת ונהיית מתוך תחושת הגוף.
איתמר יזכר לעולם כישות אינטיליגנטית במיוחד.

כשהייתי בת שש עשרה למדתי סוף סוף מה שנרמז לי כבר בכתה ד': למדתי לשבת על הכורסא, לא לזוז, להתכנס אל נקודה מינימאלית בתוכי ומשם להבין את העולם כולו. כל תזוזה של הגוף משכיחה משהו. כל יציאה החוצה אל הרחוב מפוגגת. ולמדתי עוד משהו: מה שיורד מהראש אל הגוף מתחיל להתפזר ולהסתבך בדרך, לכן יש דרך מצויינת: מאביסים את הראש ומיד נועלים את הגוף כדי שהכל ישאר בראש. שם יש פחות מקום להתפזרות ופחות סיכון של סיבוכים. והפלא ופלא, אף אחד לא שם לב שאני גרה בראש הקטן במקום בכל הגוף הגדול הזה. ואין צורך להסתבך עם כל שאר רמ"ז האברים האחרים שכל כך מסבכים את החיים.

כל מה שצריך לעשות הוא להאחז בכל הכח בציר בלתי משתנה ולא להשתנות.

הימים הובילו אותי לעסוק בתיאטרון בובות. אם אפשר להשחיל עבודה של קרוב לעשרים שנה על עקרון אחד, הרי שזו היתה עבורי מעבדה להבנה: במקום לדעת או להבין, אני פשוט מתבוננת במה שנוצר מתוך התנועה. כמו קדר המתבונן בגוש החימר על האובניים בעת שידיו מונחות עליו. רק שכאן החימר היה עשוי מחומרים שונים, והאובניים היו גם אובני הזמן.

הכל היה יפה מאד. ההצגות הלכו והתפתחו, האובניים הלכו והזדככו, המיותר והתפל הלכו ונשרו עד ש… יום אחד גיליתי שלא נשאר כלום. המופשט הופשט עד כדי כך, שתש כוחו. זיזיו לא סיפקו לו כדי להמשיך ולטפס במעלה הר החיים האמיתיים.

והחיים האמיתיים זימנו עניינים שאי אפשר היה יותר להתייחס אליהם כעקרונות.

הציר הזה שאני כל כך מחפשת, להניף בהרף מנוף אחד את כל התפיסה לכלל הבנה עקרונית אחת לא צלח. התגלה לי שבזמן שחשתי בבהירות הולכת וגוברת את העולם, העולם התחמק ממני.

והנה, כדי לחזור ולחיות את כל מה שהעולם פרס בפני בסכינו החדה נאלצתי לפתוח את המנעול המחלק והמפריד.

תיבת פנדורה נפתחה באיבחה, בלגן, אי סדר, בחוץ, בפנים, אני, אתם, הכל התערבל והתבלבל. פרטים ופרטי פרטים.

הסיכוי היחיד היה ממש ובפועל לעזוב לחלוטין כל סיכוי להבנה. מהבנה להפרקה. העזבה. ויתור. סיכון.

פתאום נזכרתי בסיפור עם רוסי שפעם עבדתי עליו בתיאטרון: "לֵך לא אדע לאן הבא לא אדע מה". הגיבור עובר את נהר האש בדרך ל-לא אדע לאן. בתוך נהר האש הוא לא יודע אם יצא משם אי פעם. אי אפשר לאחוז בשני הקצוות ביחד. ועכשיו זה בחיים.

היום אני עוסקת בטיפול במגע. אני שוהה עם אנשים מסויימים, במקום עם קהל כללי, ובודקת מה קורה בפועל כשאני לא יודעת כלום, רק מניחה את הידיים ועוקבת אחרי לא אדע מה.

לרגעים קלים פתאום הכל נהיה פשוט. לא מופשט אלא פשוט. העץ צומח, המים זורמים, הרוח נושבת, מה שכבד נופל ומה שקל עף, מה ששופע שופע, מה שמתכווץ מתכווץ. אין בכלל צורך במחשבה מאלצת, בפנטזיה שמחברת באופן מלאכותי בין דברים. המחשבה נושאת אותי קלה וחסרת מאמץ על כנפיה ואני נחשבת, לא חושבת.

ולפעמים לא.

ולא הכל תלוי בי. ואני לא תלויה בהכל. כולי חלק. כולנו ביחד.

ולפעמים לא.

במקום לחשוב אני עוזבת והראייה והשמיעה מתרחבות. נראה ונשמע מה שהיה שם כבר קודם –  ואני לא ידעתי.

ולפעמים לא.

קוץ הורד הוא מחשבת קוץ הורד. העץ הוא מחשבת העץ. החיוּת שלהם היא הטבע שלהם, היא הרצון, המחשבה, הכל…

ולפעמים לא.

ומכאן לכאן נשמעת פעימה שלא נשמעה קודם.

Read Full Post »