Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רונית מטלון’

  1. זיגפריד ואני

זה תמיד קצת מערער כשהקרקע של היצירה נשמטת ומתחלפת בעסקי האוויר של היחצון והשיווק, אבל מעולם לא חרדתי לגורל ספרַי; אני לא נוטה לחרדה, ומלבד זאת הקשחתי את עצמי, התאמנתי מילדות בלא-להיות-נזקקת. לשום דבר, לאף אחד ("הם לא יחליטו עלי", זאת היתה המנטרה שלי. יום אחד כשיעשו לי נתיחה שלאחר המוות, יגלו את המילים האלה חקוקות על לוח ליבי.)

אבל כל זה לא חל משום מה על בנות הדרקון.  

זיגפריד, הגיבור הגדול של שירת הניבלונגים, טבל בדם הדרקון ועורו נהיה חסין כשריון. רק טפח נותר פגיע, כגודל עלה האלון שדבק בבשרו. ואצלי זה להפך: הטבילה בדם הדרקון מוססה את השריון שלי.

למעלה: מותו של זיגפריד בשיאה של סצנת ציד, שירת הניבלונגים  Hundeshagenscher Kodex המאה ה-15. קרימהילדה אשתו היא שהסגירה את נקודת התורפה שלו בתמימותה. היא רקמה צלב קטן על בגדו של זיגפריד, ושם נעץ האגן הבוגד את חיצו. לחצו להגדלה

.

2. מכובדוּת

שירת הניבלונגים היא אֶפּוֹס, כלומר יצירה ספרותית המגוללת סיפורי גבורה והרפתקאות של גיבור או קבוצת גיבורים. וגם בנות הדרקון היא גם אפוס משונה, שמגולל את סיפורי הגבורה וההרפתקאות של קבוצת ילדות לא נחשבות.

ואני חרדה שהילדות האלה, הקרובות לי כנפשי, לא יזכו בכבוד השמור לגיבורים.

רונית מטלון שהעבירה את כתב היד של ספרי הראשון, אסור לשבת על צמות, לספרייה לעם ולוותה את הוצאתו לאור, חזרה ושיננה לי את ערך "המכובדות". לא הבנתי את זה בשעתו. לא רציתי להבין. הרתיעה שלי ממכובדות חושלה עוד בילדותי עתירת הפוליטיקאים והעסקנים. ראיתי בה מילה נרדפת לחשיבות עצמית ופוזה בלי תוכן (כמו אותה חליפה ב"שטן במוסקבה" שממשיכה לחתום על ניירותיו של ראש ועדת הבידור, ואף גוערת בנכנסים: "מה זה? הרי כתוב על הדלת בפירוש שאינני מקבל"). עד שפעם, לפני שנים, מוניתי לשופטת בפסטיבל עכו. בתום החגיגות חזרתי בהסעה לתל אביב. השופטים האחרים ירדו בזה אחר זה ואני נשארתי אחרונה. השעה היתה אחרי חצות והנהג שביקש להחניף לי אמר כמה הוא נרגש להסיע אנשים מכובדים כמונו, ומיד מחיתי בלי לחשוב: אני נראית לך מכובדת? וכמובן שהוא התחיל להציע לי הצעות מיניות. ובעודי מתעשתת בזריזות ומסיטה את השיחה לתינוק שמחכה לי בבית, פתאום קלטתי מה רונית ניסתה להגיד: מכובדות היא סוג של הגנה. גם ילדות שלא מסכימות שיחליטו עליהן זקוקות להגנה שהיא מספקת, להכרה, לתיבת תהודה.

אולי הרשיתי לעצמי להודות בזה כי הרגשתי פחות מאוימת. התחלתי להאמין שאפשר להיות שייכת בלי למשכן את הנשמה. ועכשיו אני שוב תוהה.

.

3. אוטוביוגרפיה או ראי?

כשנועה, הגיבורה התל אביבית של בנות הדרקון, מנסה לספר לילדות המקובלות בכיתה שלה על הרפתקאותיה בעיר האושר (של הספרים, לא של הבלוג), היא מצטנעת וקוראת לזה "סתם משהו קטן שעלה בדעתה".

היא חשבה שהן יגידו, "קטן?" ויתחננו שתמשיך, אבל הן רק שתקו במבוכה. תמרה מלמלה משהו על נועה והדמיונות המוזרים שלה, ונועה לא מחתה, כי מה היא תגיד, שאלֶה לא דמיונות אלא זכרונות שקרו באמת? עיר האושר לא הייתה מוזרה (אולי קצת משוחררת מהאפרוריות המשמימה של המציאות). אפילו התמונה השחורה הייתה מוכרת לה מבפנים, כאילו נרמזה על קיומה בכל לילה שבו הקיצה בין צללים מפחידים, בכל חורף שבו נשמה את הסירחון הסמיך של הכיתה, בכל פעם ששמעה את אוֹעָה מזדעקת, "אל תביט, אל תביט!" אבל לכי תסבירי את זה לילדות יהירות ואדישות. החסד שנטו לה אזל בהילוך מהיר.

מתוך בנות הדרקון [3] – כל הילדות

כי זה העניין עם ספרות: שמצד אחד "הכל אוטוביוגרפיה והכל דיוקן, אפילו כסא", כפי שאמר הצייר לוסיאן פרויד בחוכמתו (ועוד לא נלאיתי מצטט). וקריאה בספר – כל ספר – היא מפגש עם מי שכתבה אותו. ומצד שני – וכאן אנחנו נכנסים לתחום הנֵס – האוטוביוגרפיה של הכותב היא בו בזמן גם ראי שמשקף לכל קורא את חייו שלו. וההיפוך הזה, החפיפות הפלאיות בין נפשה של הכותבת לנפשה של הקוראת הן הן תרופה נגד בדידות, וראָיה שבני האדם (מכל המגדרים) הם אחים.

ואני פוחדת, ממש פוחדת, שבנות הדרקון לא יהפכו לראי, שכל פיסות הנפש שנגרפו לטרילוגיה שלי בשיטפון של החלום שבו התגלתה, לא ימצאו תהודה, ואני אשאר מרית עם הדמיונות המוזרים שלה.

מתוך "המסע המופלא" של הייאו מיאזקי (2001), מהרגע הראשון הזדהיתי עם מה שנעקר מגופו-נפשו של רוח הנהר ונשטף במי האמבטיה, כאילו חלמתי על זה כבר.

*

עוד באותם עניינים

מבחר ביקורות וראיונות על בנות הדרקון

על הקריאה, או הסטיגמטה כמשל

זכרונות עתידניים

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

Read Full Post »

פוסט שני על "נסיכת הצעצוע" מאת מרי דה מורגן

לפוסט הראשון – צרחות של דגים (כולל תקציר הסיפור)

נסיכת הצעצוע התרגום המלא

*

אולימפיה או החליפה של פרוחור פטרוביץ'

כשאומרים שא. ת. א. הופמן השפיע על מרי דה מורגן, מתכוונים למשל לסיפור הנפלא איש החול  ולזיקה בין אולימפיה, הבובה המכנית המושלמת שיצר פרופסור ספאלאנצאני, לנסיכה המזוייפת. תנועותיה של אולימפיה נוקשות ומדודות, קולה חד וצלול כזכוכית וגם אוצר המילים שלה מוגבל לאנחות "אה, אה!" ופה ושם גם "לילה טוב אהובי." הפרופסור מציג את הבובה כבתו, ונתנאל הסטודנט השרוט נשבה בקסמה ומעדיף אותה על פני קלרה ארוסתו. בפעם הראשונה הוא משקיף עליה מרחוק בעזרת המשקפת שרכש מקופליוס הנתעב:

רק העיניים נראו לו מוזרות – קפואות ומתות. אך ככל שהוסיף להתבונן מבעד למשקפת כן דמה עליו שבעיניה של אולימפיה נקווים אט אט זהרורים לחים של אור ירח: דומה היה שכוח הראיה ניצת בהן לראשונה, ומבטיה רשפו ונתמלאו חיות יותר ויותר.

בהמשך הסיפור, כשנתנאל מגיע לבקש את ידה של אולימפיה, הוא מוצא את הפרופסור ואת קופליוס מתקוטטים על הבובה ומושכים אותה זה מזה. בשלב זה נשברת אשליית האנושיות והאהובה חוזרת להיות בובה עם רגליים מקרקשות.

אבל זה לא ההבדל היחיד בין אולימפיה לבין הנסיכה שאינה שוכחת את גינוניה גם כשראשה מתגלגל על הרצפה. בשונה מן הנסיכה-צעצוע – ריקנותה של אולימפיה אינה אידאל; ליצני העיר צוחקים על האילמת, טוענים שהיא שוטה גמורה ומכנים אותה בובת עץ. את ההיקסמות של נתנאל אפשר לתלות בכשפיו של קופליוס ובעצביו המעורערים של הסטודנט המשורר עצמו. הקשב המוחלט של הבובה משאיר לו את כל הבמה. את ריקנותה הוא מאכלס בדמיונות וברגשות משלו.

הממציא המטורף והרובוטית שיצר, מתוך "מטרופוליס" של פריץ לאנג. הסרט אמנם אקספרסיוניסטי אבל התמונה היא לגמרי רומנטיקה גרמנית (כלומר הופמן). הרחבה בפעם הבאה, ב"קורות האישה המכנית".

ובסופו של דבר, שיא הסיפור, אותו רגע אימה-גרוטסקה שבו הראש המופרד מן הגוף ממשיך בשגרת הנימוסין שלו, מזכיר לי יותר את זה:

כיוון שנכנס הפנקסן לחדר, מיד שמט את תיקו מידו באימה.

כי ליד שולחן רחב-ידים ישבה לה חליפה ריקה והיתה משרטטת על הנייר בעט יבש שלא הוטבל בדיו. החליפה היתה מעונבת, מן הכיס הציץ עט נובע, אבל מעל לצוווארון לא היה לא צוואר ולא ראש, ומחפת השרוול לא הציצה כף היד. החליפה היתה שקועה בעבודתה ולא השגיחה כלל בהמולה שמסביב. כששמעה מישהו נכנס נשעה החליפה לאחור אל מסעד הכורסה ומעל לצווארון נשמע קולו של פרוחור פטרוביץ', המוכר כה יפה לפנקסן: "מה זה? הרי כתוב על הדלת בפירוש שאינני מקבל."

המזכירה היפהפייה פרצה בצוויחה, פכרה ידיה וזעקה: "אתה רואה? רואה? הוא איננו! איננו! תחזירו אותו, תחזירו!"

מתוך השטן במוסקבה, מיכאיל בולגקוב

פרוחור פטרוביץ' יושב ראש ועדת הבידור, התווכח עם מי מפמליית השטן ופלט "יקחני השד", וזה מה שקרה; במקום בו ישב נותרת חליפתו הריקה הממשיכה בשגרת המשרד. החליפה הריקה (המסחררת והמצחיקה, על פי הכלל של ברגסון, שכל מה שאנושי ואוטומטי מצחיק) מייצגת את המנגנון הבירוקרטי המכני שאינו זקוק לגיבוי אנושי של רגש או מחשבה. וכשפרוחור פטרוביץ' חוזר לעצמו הוא אמנם מאשר את כל ההחלטות שהחליפה קבלה בהיעדרו. כלומר, ריקה או לא, החליפה כמו הנסיכה-צעצוע, זוכה בהכרה ובחותמת רשמית.

*

הסאטירה והילדה (הרהור)

היכולת לדחוס חוויות, רגשות, משמעות, לתמונות חיות, היא סוג של שירה. במקרה של נסיכה-צעצוע (כמו בשטן במוסקווה) יש בתמונה החיה קו סאטירי חריף. אלא שמרי דה מורגן היא אישה, בניגוד לג'ונתן סוויפט, נניח (שקדם לה במאה שנה). הסאטירה שלה נחבאת בסיפור ילדים, מה שמתייג אותה אוטומטית כשעשועי דמיון, משהו זניח ואישי. ואם לא די בזה הסיפור משקף עולם פנימי של ילדה, מה שמוריד לו עוד כמה נקודות של חשיבות. ילָדוֹת נמצאות בתחתית ההררכיה. עולמן הוא הערת שוליים לעסקי הפוליטיקה והחברה. מעטים מאד ומדי מאתגרים את התפיסה הזאת. כרגע עולה בדעתי רק רונית מטלון שנוקטת לשון רבים בשמות ספריה, "זה עם הפנים אלינו" שבמרכזו נערה, ו"קול צעדינו" שבמרכזו ילדה, ומנסה, במין השבעה כמעט, לדחוף את הילדה לתוך הקולקטיב ולהפוך אותה לדוברת שלו.

*

עוד על הגבול הנחצה בין בובות לבני אדם:

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

ועוד יותר – המשכו: כולנו תחליפים ריקים למשהו (או פוסט שמתחיל בבובת מין ומסתיים בבובת תינוק)

על מרי דה מורגן:

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

*

הכריכה המושלמת (והלא ממומשת) לשטן במוסקבה (יש לגלול לקצה הפוסט)

*

ובשולי הדברים: בפעם הקודמת שהזכרתי את א. ת. א. הופמן שלח לי רועי כנען (אורח מזדמן בעיר האושר) את "צאכס הקטן, הנקרא צינובר", אגדה שתרגם מגרמנית וכרך לספר. מעבר לכמה שעות של קסם וצחוק, אני לא יכולה להתאפק מלצטט את ההקדשה המודפסת בעמוד הראשון (אלה מכם שקראו את "בנות הדרקון", יבינו למה).

התרגום מוקדש להורי,
שמעולם לא בקשו למסור אותי לפחלוץ.

הפרק הראשון שפורסם כאן, בנקודותיים. הספר יצא לאור בהוצאת אפרוח הביתית ולכן אי אפשר לרכוש אותו. אם מישהו מאד רוצה לדעת את ההמשך הוא יכול לכתוב לרועי ולקבל עותק  canaan_r@bezeqint.net

Read Full Post »