Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רומאן יאקובסון’

דף השער של

דף השער של "משלי אזופוס ולפונטיין"*, אייר ו. קרמוניני, שכינס את הגיבורים לתמונה קבוצתית בתוך ספר. כי אלה לא חיות "אמיתיות" מהטבע, אלא כאלה שירדו מהדף, כניסוחו של ויטו אקונצ'י אהובי.

*

ב"סדרת האגדות" הוותיקה של מסדה, שבה הופיעו בין השאר סיפורי אנדרסן עם איוריו של מרג'ה, נדפסו גם "משלי אזופוס ולפונטיין"*. מעולם לא חיבבתי משלים. הם מכלילים מדי (התקינות הפוליטית הזוחלת עוד תבַעֵר אותם יום אחד באשמת ייצוג סטריאוטיפי של חיות), מפוכחים וצחיחים מדי, נגועים בשילוב קטלני של פסימיות ואג'נדה, נזירים מדמיון. והחטא החמור ביותר לטעמי: יש להם רק שכבה אחת של משמעות, אין איפה לשחק או להסתתר.

האהבה שלי לספר נזקפת אם כן, כל כולה לזכותו של ו. קרמוניני, מאייר שגם גוגל בקושי מכיר. ורק אל תגידו עליו קיטש, או לפחות חכו קצת. עיר האושר נוסדה בין השאר, כדי לתת פתחון פה לילדה שהייתי. ואין הרבה משפטים שמעצבנים אותה כמו קביעתה של לאה גולדברג, ש"טעמו של הילד, אם לא כיוונוהו בכיוון מסוים, נוטה עד מאוד ללכת אחרי הקל, השטחי הסנטימנטלי".

אני אהבתי את האיורים של קרמוניני אהבה גדולה ואני עדיין אוהבת אותם. ורק ההדפסה האיומה והנוראה* שמדלדלת את האיורים הדשנים ומורחת את הקווים והצבעים באופן אנוש גורמת לי לקמץ בדוגמאות.

אז חמש הערות ונ. ב. על קרמוניני והמְשָלים:

  1. כובען הציפורים

החיות של קרמוניני לבושות. זה כמעט מתבקש; אלה לא סיפורים על חיות אחרי הכול, אלא על בני אדם. הבגדים מבליטים את זהותן האנושית. אלא שקרמוניני לא סתם מלביש את החיות, הוא מתמסר להלבשתן בשקיקה של אוצר אופנה וילדה שמשחקת בבובות.

קחו למשל את האיור לַ"דייג והדגיג", משל על דג קטן שמבטיח לדייג שלכד אותו לגדול ולהשמין אם רק ישליך אותו בחזרה לים, ואז יוכל להשיג במחירו כסף רב. אבל הדייג לא משתכנע, כי "טוב דג קטן ביד מלוויתן בים".

c

"הדייג והדגיג" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין". אייר, ו. קרמוניני.

מילא התלבושת המאד מושקעת ומפורטת של הדייג, אבל שימו לב למצנפותיהן של הציפורים, שכלל לא מופיעות בטקסט, אין להן שום תפקיד במשל, אבל מה איכפת לקרמוניני? ברגע שצייר דגיג ודייג הוא שילם את חובו לטקסט, וכמו ילד שגמר את השיעורים הוא חופשי לשחק.

והוא מגזים, בטח, במין פיצוי על הרזון הספרותי של המשל.

*

  1. צבע הכלוב

כבר נדרשתי פה פעם להגדרת הריאליזם של רומן יאקובסון. (למי שלא זוכר: שואלים ילד שאלה בחשבון: ציפור יוצאת מהכלוב שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער? שואל הילד: מה צבע הכלוב? עד ששאל לא עלה בדעתנו שיש בכלל כלוב, אבל אם יש לו צבע אולי הוא בכל זאת קיים. אולי באמת יש יער וציפור? תשומת הלב לפרט שולי כמו צבע הכלוב היא שנוטעת את הספק בלבנו: אולי זה קרה באמת? ובשורה התחתונה: הריאליזם, על פי יאקובסון מתאפיין בתשומת לב לפרטים טפלים).

כדי לעדכן את ההגדרה לצרכינו, נחליף את המילה המוגבלת "ריאליזם" (מוגבלת על ידי חוקי המציאות), במילים כמו "ממשי" ו"מלא חיים". הפרטים הטפלים בעולם האיורי של קרמוניני הם שהופכים אותו לכל כך חי וממשי. כל מיני פרטים. קחו למשל את האיור הנוסף המלווה את משל "הדייג והדגיג".

d

"הדייג והדגיג" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין", אייר ו. קרמוניני.

האיור מתאר את סופו הלא כתוב של הדגיג; המסכן צפוי להיטרף, אם על ידי הדייג שמטגן אותו או על ידי החתול הרעב שפוזל אליו, מלקק את שפתיו ומדמיין את אידרתו החשופה. אפילו ציפת הכרית שעליה הוא שוכב נפערת בצורת חיוך מרובה שיניים (כמו שאמרה אליס בשעתו על חתול הצ'שייר, "כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!").

חתול צ'שייר מרובה שיניים, מתוך אליס בארץ הפלאות, אייר ג'ון טנייל

חתול צ'שייר מרובה שיניים, מתוך אליס בארץ הפלאות, אייר ג'ון טנייל

ובו בזמן ועל פי מיטב כללי המאגיה, מתחרז הפתח בציפית גם עם הדגיג במעורפל, והגל המפותל של החתול וזנבו מחקה את הגל המפותל שיוצרים היד והדג. כל זה טוב ויפה ומטפורי ופסיכולוגי אבל הסצנה כולה מופרכת עד הגג; לשום דייג עני אין כורסא מוזהבת או סרט משי בזנב חתולו (או תלבושת מושלמת כמו באיור הקודם, כולל הטלאי הציורי). במקום לשחזר את בקתת הדייגים קרמוניני מעתיק אותה לבימת תיאטרון מפוארת. ובעצם גם להקת הציפורים המרקדות מן האיור הקודם שייכת לעולם האופרה או הבלט, מה שמביא אותי להערה הבאה.

*

  1. הנפלא האחר
b

ו. קרמוניני, איור ל"הנערה החלבנית וחלומה" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין". (בעיבוד ההזוי של הטקסט, החלבנית נקראת רות והיא מפנטזת איך גדעון יזמין אותה לרקוד. העובדה שרות וגדעון הם שמות הורי הוסיפה טוויסט משלה למפגש שלי עם הספר…) כמו באיורים של מרג'ה (רק אחרת) גם כאן ניכרת השפעת הסרטים המצוירים של דיסני.

bh

הציפורים והכובען, הפירוט (תקריב)

.

קרמוניני אינו מסתפק בדרך כלל בסצנה המתוארת במשל, אלא מוסיף לה קהל מזדמן של עצים אנושיים ויצורים חיים, בעיקר ציפורים וחרקים. לפעמים הם יושבים בשורה כמו בתיאטרון (שימו לב ליציע הענף; כובען ציפורים כבר אמרתי?), אבל בדרך כלל הם מזכירים יותר את הצופים של תיאטרון הצלליות האינדונזי, שיושבים משני עברי המסך ותוך כדי צפייה גם אוכלים ושותים ומדברים. הנינוחות של הקהל האינדונזי נגזרת בין השאר מהרב-גיליות הכלל משפחתית של הצופים, מאורכן של ההצגות המתמשכות על פני לילה שלם ויותר, וגם מן ההיכרות המוקדמת; אלה הצגות מסורתיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב – כמו ההגדה של פסח להבדיל – ואפשר להחמיץ חלק מבלי ללכת לאיבוד.

ובמידה מסוימת גם איורים הם כאלה. ילדים חוזרים אליהם שוב ושוב, ולכן לא מוכרחים להדק ולזקק. ולא שאני נגד הידוק וזיקוק. הידוק וזיקוק זה נפלא בידי המאייר הנכון, אבל זה לא הנפלא היחיד.

אייר חיים האוזמן, מתוך

אייר חיים האוזמן, מתוך "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין. האיור הפותח של "ויהי ערב" גם הוא תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, כוכבים ביציעי שביל החלב והעננים, וירח בתפקיד זרקור. אבל לתיאטרון של ו"יהי ערב" יש משמעות שונה בתכלית כפי שהראיתי פה.

*

  1. משחק ילדים

בכדור הבדולח שלי אני רואה את כל מעקמי החוטם על הקרמוניני הזה ש"לא יודע לצייר". אבל לי לא איכפת אם החלבנית נראית כמו בובה של חלון ראווה, אני נהנית מן הנדיבות של קרמוניני שמשתף את כל הצעצועים שלו בהצגה, ממציא לכולם תפקידים. רוח של משחק ילדים שורה על הקומפוזיציות המגובבות.

אבל זאת לא רק הנדיבות וההנאה המדבקת. הצחוק של קרמוניני הוא צחוק של פריעת סדרים. האיורים שלו הם קרנבליים על פי כל הסימנים שנתן בהם מיכאל בכטין ההוגה הרוסי הנפלא; באיורים כמו בקרנבל, השולי הופך למרכזי; בקרנבל אלה תפקודי הגוף והפרשותיו שעולים לגדולה או העבד שמוכתר למלך, ובאיורים אלה הציפורים שמתקשטות במיטב כובעיהן להצגה או החרק הזועף שפותח מטרייה כנגד מפל החלב.

הצחוק, הכל כך מהותי לקרנבל, אומר בכטין, נובע משבירת המציאות היומיומית (שכל כך העיקה עלי כילדה), מקריאת תגר על ההררכיות הקיימות (שכל כך דיכאו אותי בילדותי). הוא מטשטש את הגבולות בין השחקנים לצופים; כולם הם מושאי הצחוק והצוחקים גם יחד, והוא מטשטש גם את הגבולות בין החיים למוות…

אני לא אכנס לזה עכשיו. הנחתי את זה פה רק כדי להגיד שקרמוניני אינו סתם שטותניק שמצייר שפם למורה. בצחוק ובחיוּת שלו אצור עומק רגשי (בניגוד לסנטימנטליות של קיטש. מתברר שאפילו כשמדובר באיורים לא כדאי להתבונן בקנקן אלא במה שיש בו).

דוגמא?

 ו. קרמוניני, איור לגב הספר,

ו. קרמוניני, איור לגב הספר, "משלי אזופוס ולפונטיין".

באיור השער כינס קרמוניני את הגיבורים לתמונה קבוצתית בתוך ספר. בגב הספר הוא צייר אותם על בלונים של דמות מסתורית, מעין מוכר בלונים שמתרחק אל השקיעה. בדימוי הזה יש מתיקות (בכל זאת, בלונים) וגם איזו איכות אֶפּית-קולנועית.

cce

מוכר הבלונים מזכיר את הנווד של צ'רלי צ'פלין בסוף הסרט.

ובו בזמן יש בו גם אפלולית ואימה מרומזת. אנחנו לא מכירים את האיש הזה, מעולם לא ראינו את פניו, וכמה מן החיות, בעיקר החסידה, הזאב והשועל, מתבוננות הישר אלינו מאחורי גבו, כאילו ניסו לומר לנו משהו, להזהיר ואפילו לאיים.

מי זה האיש הזה שצץ לו בסוף הספר, שמא כישף את החיות ולכד אותן בתוך בלונים, אולי הוא מנסה לפתות גם אותנו ללכת אחריו.

כשהייתי קטנה הוא הזכיר לי את לוכד הילדים של צ'יטי צ'יטי בנג בנג.

chitty

לוכד הילדים מן הסרט צ'יטי צ'יטי בנג בנג

ואחר כך, כשגדלתי חשבתי על רוצח הילדות מסרטו של פריץ לאנג M שנקרא בעברית, "הרוצח נמצא ביננו" – עוד איש עם מגבעת שמצולם תמיד עם בלונים, בגבו למצלמה.

selling_balloons

עם מגבעת, בגבו למצלמה ובלונים. מתוך M של פריץ לאנג.

.

וכך או אחרת, האיכות הזאת החיה והרוחשת הלא מפוענחת עד הסוף, עוברת כחוט השני בתוך הספר. היא הסעירה את הילדה שהייתי ונגעה בנפשה, והיא עדיין נוגעת, גם היום.

*

  1. לידיעת הצבים והארנבות

ומה עם הנאמנות לטקסט, הכבוד ל"מסר" (מילה שאינה בין חביבותַי, אבל ניחא) שמתפזר בין הפנטזיות והמשחקים?

על כך יש לי שתי תשובות; אחת מהותית ולא עניינית, והאחרת אישית מהחיים.

התשובה המהותית נוסחה באופן מושלם על ידי רבי זושא מאניפולי (1800- 1729):

אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"

ובחזרה למשלים, לא ממש איכפת לי. קרמוניני היה קרמוניני. הוא הראה לי את עצמו ונתן לי רשות סודית להיות עצמי.

ויש לי גם תשובה עניינית, מהחיים: האיורים הם שהשאירו אותי בקרבת המשלים עד שנחרתו בתוכי. ושם הם המתינו בסבלנות עד שיכולתי להבין אותם, עד שההתבגרות טיהרה אותם מן הצביעות שייחסתי להם כילדה.

כי, זוכרים את המשל על הארנבת והצב שערכו תחרות ריצה? הארנבת כל כך זלזלה ביריבה שנרדמה על המסלול, והצב שהמשיך לצעוד ניצח בזכות ההתמדה.

כשהייתי ילדה חשבתי שזה מגוחך, צבים לא משיגים ארנבות. חשבתי שהמבוגרים מזלזלים באינטיליגנציה שלי אם הם חושבים שסיפור כל כך מופרך "יחנך" אותי להתמדה. אבל שנים אחר כך, כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי, פתאום התוודעתי לכשרונות מופלאים שלא יצא מהם כלום, והכרתי גם את אלה שהשיגו אותם בזכות ההתעקשות וההתמדה (ינוש קורצ'אק כתב על זה ספר).

זה קורה כל יום, תדעו לכם: צבים מנצחים ארנבות.

אז היום אני כבר לא מזלזלת במשלים, ואפילו שמחתי בתרגום החדש של אהרון שבתאי ל"משלי איסופוס", שבזכותו במידה מסוימת, כתבתי את הפוסט. האיורים הקרירים הכמעט סטריליים של עידו הירשברג העלו את קרמוניני באוב. ואני אומרת קרירים באופן לגמרי תיאורי, כי "היפה יפה בסוגו," כמו שאמר אריסטו בחוכמתו.

ai

משלי איסופוס, תרגם אהרון שבתאי, אייר עידו הירשברג, הוצאת שוקן 2016

*

1

משמאל הגרסה הצרפתית, אבל בשום שפה אחרת אין זכר לאזופוס. ולמה נחתך איור הכריכה?

* סדרת האגדות נדפסת עד היום בהוצאת מודן, בכריכה רכה, בגסות וברשלנות שכמעט מעלימה את קסמם של הספרים. את התרגום אני לא יכולה אמנם להשוות למקור, אבל מניין צץ אזופוס בגרסה העברית? מי הפך את לה פונטיין ללפונטיין? למה הושמט שם המאייר? ולמה ההדפסה כה נוראה – פעם היא היתה טובה בהרבה! אם מישהו בעל עותק ישן יסרוק לי את האיורים, אשמח להחליף אותם!  תודה מיוחדת לאיריסיה, שהחליפה לי את הסריקות! סריקות מקוריות נוספת יתקבלו בשמחה. ולמה נמחק החזיר, ועוד בטיפקס?

גב הספר, אייר קרמוניני, החזיר נמחק בטיפקס (השוו לתמונה שמעל, שיובאה מן המהדורה האיטלקית)

גב הספר (פרט), אייר ו. קרמוניני, החזיר נמחק בטיפקס (השוו למוכר הבלונים הקודם שיובא מן המהדורה האיטלקית)

*

נ. ב.

תם ולא נשלם. עוד לא הזכרתי את כותרות הסיפורים וחבל, כי כמו בשיר על מכופף הבננות, "אני כמעט חטפתי שוק כשראיתי מה שהוא עושה לארטישוק", כלומר לפונטים. וכאן דווקא אין לי טענות ללבוש העברי. מישהו בשם לורבר שרגא (שלא כמו קרמוניני זכה לקרדיט) "תרגם" את הפונטים המצוירים לעברית, וגם אם לא נצמד למקור, לפחות שמר על רוח המשחק. הכותרות המצוירות גרמו לי לחשוב על אותיות; אלה היו השיטוטים הראשונים שלי במרחב בין הסימנים המופשטים לממשות שהם מייצגים. אבל לא ניכנס לזה עכשיו, הארכתי דיי.

*

עוד על איורים "לא מתאימים":

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

על "שירים לעמליה" של דפנה בן צבי ועפרה עמית

יש לי משהו עם אוטיסטים

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

האיור הלא מתאים

*

וחומר למחשבה, האם בגדי המלך החדשים זה משל?

*

וכנס הפנקס הממשמש ובא ונראה מבטיח כתמיד!

pi

Read Full Post »

C

.

קצת רחוק רחוק מכאן, בארץ הנחלים ותעלות המים, בארץ שקוראים לה הולנד, גר הצייר רמברנדט ון רין יחד עם אשתו ססקיה ובנו הקטן טיטוס.

כך נפתח "בוא הביתה, טיטוס!" סיפור הילדים שכתב שמעון צבר על פי רישומים של רמברנדט.

אהבת נפש אהבתי את הספר הזה, אף שתמיד נטיתי למיתי ולפיוטי ו"בוא הביתה, טיטוס!" כולו ריאליזם יומיומי. ובמחשבה נוספת זה קצת פחות מפתיע. אבל לפני שאני מתחילה להסביר (ולעתור לחלונות הגבוהים של עם עובד שימהרו ויוציאו אותו מחדש) הנה תקציר וטעימה מן הספר:

טיטוס הקטן מתבונן בכנפי טחנת הרוח הסמוכה לביתו:

אמא, מי מסובב את הכנפיים?
הרוח, היתה האם עונה לו.
למה?
כדי לסובב את אבני הריחיים!
למה?
כדי לטחון את החיטה לקמח דק!
למה?
תמיד היה טיטוס שואל:
למה?

לפנות ערב מגיעים פיטר ואנדי וגרטכן וטיל לשחק עם טיטוס בחצר. עד מהרה מתחבאים כולם וטיטוס נשאר לבדו ומביט בצל המכסה את החצר, בשמיים המתקדרים. רגע לפני הגשם מוצאת אותו אמו. היא רוצה שיחזור הביתה וטיטוס מתנגד. הוא בוכה וצורח וזורק את הצעצועים שלו, כשהוא מלווה במקהלה מתגרה של ילדים שמציצים מן הדלת הפתוחה.

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

ואז יוצא רמברנדט מחדר העבודה ואומר, "אל תצעק טיטוס. אתה מפריע לי לצייר."

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

"אל תצעק, טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין).

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

"למה רק חצי איש?" שאל טיטוס. "זה לא חצי איש, זה חצי מלאך," ענה הצייר. "ולמה רק חצי?" "רציתי לצייר מלאך שלם, אבל אתה התחלת לצרוח…" (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין)

כמה וכמה דפים מוקדשים לציור ולשיחה בין טיטוס לאביו. וכשהם מדברים על ציד מתערב הסבא ונזכר באריה שבו נתקל:

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

וטיטוס מבקש מרמברנדט שיצייר לו אריה.

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

"למה כועס האריה?" שאל טיטוס. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שאלה אמא ססקיה בשעה שסבתא קלעה את עצמותיה. "אינני יודע," ענה טיטוס, "אף פעם לא סגרו אותי בכלוב." (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין)

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

ואז מגיע הזמן לישון, אף שטיטוס מתחנן ומבקש, רק עוד ציור אחד ודי, זה לא עוזר:

"קחי אותו ממני, אמא," אמר רמברנדט לססקיה ויצא מהחדר.

וססקיה מושיבה את טיטוס על ברכיה ומספרת לו על "אפרוח שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרוח, שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרו…"

לסבא נהיה חם פתאום והוא פושט את מעילו. הוא נזכר שלא הקציע את המשענת לכסא, אבל ססקיה אומרת, "אל תתחיל לעבוד. הילד כבר נרדם." היא משכיבה את טיטוס במיטתו ולוחשת, "לילה טוב, טיטוס."

וזהו פחות או יותר.

*
אז מה מקור הקסם?

יש לי חמישה לפחות:

1. טיטוס ואנה קרנינה

אף שהספר מאד יומיומי וריאליסטי לא מדובר בריאליזם המדולל מבית מדרשה של לוסי ספראג מיטשל הכוהנת הגדולה של "ספרות הכאן והעכשיו" לפעוטות ("ספרות המתרכזת בעלילה קטנה ומעוטת דמויות המתרחשת בהווה" על פי הגדרתה של יעל דר ב"דודה של שום איש").

הריאליזם של שמעון צבר לא מעוך ומסונן כמו מחית לתינוקות. זהו ריאליזם נדיב שופע פרטים בלתי מהותיים – כמו אצל טולסטוי, שמתאר דווקא את התיק האדום של אנה קרנינה בזמן התאבדותה, על פי הדוגמא המצוינת של יאקובסון – ריאליזם של מבוגרים עם טוויסט קל אנכרוניסטי.

צבר מונה את כל שמות הילדים המשחקים אף שהם אורחים לרגע שתיכף ייעלמו מן הסיפור. הוא מרשה לאמא להתערב בשיחה עם אבא, וגם לסבא. הוא מניח לסבא לשקוע בזכרונות, או להתחמם ולהסיר את מעילו, או להיזכר שלא הקציע את משענת הכסא אף שלא יקרה עם זה כלום, אי אפשר להרעיש כי טיטוס כבר שכב לישון. כשטיטוס שואל למה, עונים לו קצת, כמו במציאות. אבל לא מנפחים את סקרנותו, לא עושים מזה עניין כמו שקורה לפעמים בספרי ילדים.

אני עדיין זוכרת כמה חי היה העולם שנברא בספר. טיטוס היה אמיתי כמו אלה קרי וכמו לילבס ילדת הקרקס ושאר הגיבורים המצולמים של סדרת ילדי העולם.

*

2. 0% חינוכיות
לו היו מסמנים ספרים כמו שמסמנים מוצרי מזון, "בוא הביתה, טיטוס!" היה מסומן כ"לא מכיל חינוכיות". זה לא שהוא אנטי חינוכי או פרובקטיבי. הוא פשוט לא מניח לשום אג'נדה חינוכית לעכור ולעקם את ההתבוננות.

כשטיטוס צורח וזורק צעצועים צבר לא שופט אותו. הוא לא מנפח את הקונפליקט ולא מנצל אותו לדיון חינוכי. רמברנדט פשוט יוצא מהחדר ואומר, "אל תצעק טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." וטיטוס מפסיק ליילל כי סקרנותו התעוררה.

ולא רק טיטוס, גם המבוגרים אינם עומדים למבחן. צבר פשוט משרטט את דמותם דרך מעשיהם, לא הורים אידאליים (כמו בספרים של דויד גרוסמן למשל) וגם לא מתעללים חלילה כמו באגדות.

סקרנותו של טיטוס אינה מנוצלת כדי להגניב מידע לימודי. ובכלל יש בספר יותר שאלות מתשובות, וגם התשובות אינן נחרצות. לא פעם נותר בסופן עוד זנב של סימן שאלה: "למה כועס האריה?" שואל טיטוס. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שואלת אמא בתשובה. "אינני יודע, אף פעם לא סגרו אותי בכלוב," הוא עונה.

*

3. ועוד כבוד לילדים
בדף האחרון של הספר, בצד המידע הטכני על זכויות ושנת ההדפסה, יש דיוקן עצמי קטן של רמברנדט, ומתחתיו, באותיות זעירות, נכתב שהיה מגדולי הציירים בכל הדורות ומוזכרים עוד כמה פרטים שמדגישים את ציורי התנ"ך שלו ואת דיוקנאות שכניו היהודיים.

אני מוכנה לתת את ראשי שההערה הזאת, שנועדה להורים, לא נוסחה על ידי שמעון צבר אלא נוספה על ידי ההוצאה כתו תקן תרבותי ואולי גם כסוג של הצטדקות על "קדרותם" של "האיורים".

צבר לא היה רק סופר אלא גם צייר (ועוד כמה דברים). אין ספק ש"בוא הביתה, טיטוס!" נולד מאהבה גדולה לאמנותו של רמברנדט. אבל בסיפור עצמו אין שום יראת קודש. רמברנדט לא מוצב על כַּן. צבר לא "מנחיל" את מורשתו לקוראים הצעירים. הוא לא רומז להם שהם אמורים להתפעל. הוא זורע משהו, לא תוחב אותו בכוח לגרון (וכל כך מכבד ילדים שמתחשק לי לחבק אותו).

*

4. רגע, טיטוס זה לא שם של צורר?
טיטוס הוא שמו של רשע וצורר, כך יודע כל ילד עברי. הוא דיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש. על פי אגדות החורבן הוא בעל פרוצה בזמן שהחריב אותו. את החלק הזה לא סיפרו בבית ספר, אבל כן סיפרו שהוא דקר את הפרוכת בקודש הקודשים והיא זבה דם, סיפרו שהוא נענש ביתוש שניקר במוחו במשך שבע שנים.

ופתאום, ילד ושמו טיטוס. ילד ככל הילדים. אמו עקרת בית ואביו צייר. צבר לא המציא את השם אבל גם לא ניסה להעלים או להצניע או להתנצל עליו. הוא חוגג את ההיפוך בכותרת, בקריאה, "בוא הביתה, טיטוס!"

ואני זוכרת היטב איך זה סדק והפך את היוצרות. ערבב את השחור בלבן. זרע מורכבות, סובלנות, תקווה. פתאום השם הזה טיטוס הופקע מחברת פרעה והמן. התגלתה בו שכבה חדשה, אנושית. טיטוס, תקשיבו, זה נשמע כמו שם חיבה.

*

5. ובכל זאת לא לגמרי ריאליסטי
ב"בוא הביתה, טיטוס!" משחק שמעון צבר מעין "טלפון שבור" עם רמברנדט. הצייר רשם ותיעד את בני משפחתו (וגם דברים אחרים). צבר לא מנסה להתחקות אחרי המקור של הרישומים. הוא פשוט ממשיך וגוזר את הסיפור שלו מתוכם. בחן רב הוא שוזר אותם לרצף, משתמש במוזרויות קטנות (למשל בדמות הלא גמורה המצוירת מעל לסירה שלמעלה) כבמנוף לדיאלוג, או בסבתא הקולעת את צמותיה של אמא, למלאות ריאליסטית.

חלק מן הרישומים מתאים בדיוק, והאחרים רק כמעט; ההבעה לא לגמרי מדויקת או שיש איזה פגם בהמשכיות, בתאורה. ככה זה כשהופכים את הפירמידה, כשמלקטים איורים מוכנים ומגדלים עליהם סיפור.

וצבר לא מתאמץ להחליק ולטשטש את הפערים. בצד הריאליזם יש ביצירה שלו גם צד חזק וגלוי של משחק, שמתענג על השרירותיות, על החן האנכרוניסטי של הבדיה. שמזמין גם את הקוראים לשחק, בתרבות, בספרות, באמנות. עיר האושר זה בין השאר המשך של המשחק ההוא.

*

עוד איורים בדיעבד, ואיורים של ציירים

יש לי משהו עם אוטיסטים

האם איור זאת אמנות?

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

עוד הומניזם לילדים

המחאה והחלום של בתיה קולטון

דודתי שמחה

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

*

ושתי הודעות:

ההדסטארט הנפלא של עדה ורדי

*

וגם: ציורי מילים המופע הקולי של ג'וזף שפרינצק (בתמונה למטה), ב-9 בפברואר בשעה 21:00 בגלריה תיאטרון החנות, רח העליה 31 תל אביב. פרטים והזמנות

ג'וזף שפרינצק, מתוך "ציורי מילים"

ג'וזף שפרינצק, מתוך "ציורי מילים"

*

Read Full Post »

זהו החלק השלישי והאחרון של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

כדאי להתחיל מהתחלה.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

לחלק השני: איך מציירים אור?

ורק אחר כך ילדה ואמנית:

*

הרצף ושברו

מלאכת האיור אינה תרגום משפה לשפה… אמנות המילים משתרעת ומתפענחת על ציר של זמן – טפח אחר טפח – ואילו הציור מתגלה בשלמותו לעין המתבונן. (אורה איתן)

התובנה הזאת של איתן, אינה מתייחסת רק להבדלים בין חוויית הקריאה לחוויית ההתבוננות. היא חושפת גישה לרצף; אין רצף באיורים של איתן לחנה'לה. אין תודעת-על שמנטרת ומנווטת את האינפורמציה המנטלית והרגשית.

כדי להסביר את הקביעה, נחזור רגע להחלטה לאייר את חנה'לה בכתמים ללא קווי מתאר. בגירסה האנגלית יש קצת קווי מתאר פתוחים ומרומזים בקצות הידיים והרגליים, אבל שמלת השבת שומרת על טוהר הכתם, למעט חריגה אחת: כשחנה'לה מרחיקה את זוזי הכלב, איתן מקיפה את השמלה בקווים אדומים המתפרשים מיד כגבולות "אין כניסה לכלבים".
מאַייר בשיטת הרצף (של סילברסטיין נניח, או אנתוני בראון), היה נאחז בזיקה בין האיסור לקווי המתאר והופך אותה לסימן מוסכם בשפה האיורית: כלומר, גם הרחקתה של עדנה הפרה היתה מתוארת באותה צורה. מה עוד שחנה'לה עצמה משתמשת באותן מילים: "לא, זוזי, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך", ו"לא, עדנה, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך".
אבל בשביל איתן, שחושבת בתמונות, כל מפגש הוא יחיד ומיוחד. כל דחייה היא שונה; במפגש עם הפרה זונחת איתן את קווי המתאר לטובת הסימטריה ההפוכה של הדחייה והעלבון: גם חנה'לה וגם הפרה מַפנות את ראשן זו מזו, המרחק ביניהן גדול ככל האפשר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית: קווי המתאר האדומים כגבולות אין כניסה. (וסליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית: הסימטריה ההפוכה של הדחייה והעלבון.

.

ואפשר רק להמשיך ולפנטז מה היה מאייר אחר, בשיטת הרצף, עושה עם הגילוי של איתן (ראו בחלק הראשון), שהשק העגול של הפחמי הוא בעצם החלק המשלים, האפל, של הירח.

איתן לא נאחזת. הנאמנות שלה לָרגע היא ילדותית – מחויבות לרצף כרוכה בדחיית סיפוקים – ואמנותית כאחת. זה סוג של אתיקה ששומרת על דחיסות ומין כאוטיות של תת-מודע. זו הסיבה שקשה לכתוב על האיורים. הרבה ממה שמתרחש בהם קורה מעֵבֶר למילים.

*

דבר והיפוכו

קריאה בלתי אמצעית, בלתי מתווכת או לא מוערת היא תנאי הכרחי ליכולתי למצוא את דרכי כמאיירת … ניתוח טקסטים באמצעות מלים יוצר עבורי מסך על גבי מסך, המסתירים מפני את המשמעות הראשונית, בטרם ההגדרה, של הדברים.

כשאני מאיירת, אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת.*

* המאייר הישראלי היחיד שעולה בדעתי (מרית) שפעל בשיטה דומה, הוא הכוריאוגרף עמוס חץ. איוריו ל"הזמיר" של אנדרסן, בתרגומו הנהדר של נתן אלתרמן הם מעין מסה על תורת הקומפוזיציה.

בציטוט הראשון מבטאת איתן כמיהה לשמר – ואולי לחזור – לראשוניות, לעוצמה החושית והרגשית של הילדות. והאמנות של איתן אמנם נטועה בילדות (שבה היא היתה אורה זנדהאוז, שפירושו בית-חול ובעצם ארמון חול, כך נקראים בתי החול של ילדים על שפת הים). אפילו כשהיא מדברת על אמצעי הביטוי העומדים לרשותה, היא משווה את עצמה בלי משים לילד בחנות צעצועים. חנה'לה היא לא רק ארכיטיפ של ילדות בשבילה; קסם המפגש בגיל ארבע הפך למודל וקנה-מידה לחוויה אמנותית. (ראו כאן, בפתיחת החלק הראשון)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. מעין "הילה" נוצרת בהפרשים בין השכבות. האם זו מחווה לקושי הילדותי לצבוע בתוך הקווים?

.

גישה כזאת היתה יכולה לגלוש לנאיביות ואפילו לרגשנות לולא הצד ה"אפוליני" המפותח של איתן. "אפוליני" במובן שנתן לו ניטשה:

אפולון, בבחינת אל הכוחות המעצבים כולם … הינו אל ה"יפעה", אל האור, הוא גם המושל על התופעה היפה של עולם הלכאורה, של עולם הדמיון הפנימי … גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולון: זו ההגבלה על המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהא "שמשית" לפי מוצאה.

(מתוך הולדתה של הטרגדיה)

השאלות העיצוביות שמעסיקות את איתן נמצאות במתח ובדיאלוג עם ההיענות הישירה. (במישור הזה למשל, אפשר לראות ב"הילת השכבות" גם וריאציה בוגרת ומודעת על הקושי הילדותי "לצבוע בתוך הקווים"). ובשורה התחתונה, החקירה הפלסטית משיגה דבר והיפוכו: מצד אחד היא נותנת לאיתן כלים לבטא את הדחיסות הרגשית ובו בזמן היא חותרת תחתיה ומפנה את תשומת הלב אל מלאכת הצביעה והציור.

איור, דוד פולונסקי, מתוך "לילה בלי ירח". גם גיבורת הסיפור שלו זורחת בחשיכה. אבל הטכניקה שלו הרבה יותר אשלייתית מלכתחילה, וגם העקביות שלו (בניגוד לאיתן שמחליפה תחבולות כמו גרביים) מאפשרת לקוראים לשקוע בעולם שברא.

.

ועל פי הבלשן רומאן יעקובסון "ההתכוונות אל השדר בתור שכזה [וב"שדר" במקרה שלנו, הכוונה למלאכת האיור, לאיור כאיור, בלי קשר למה שמתואר בו, מ. ב"י], ההתמקדות בשדר כתכלית לעצמה, היא הפונקציה הפואטית של הלשון." ובמילים אחרות: תשומת הלב לשדר, למבע, היא סימן ההיכר של שירה, של אמנות.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך המהדורה האנגלית. איתן מחליפה תחבולות כמו גרביים בייצוג האור (והצל)

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, איור חופשי

סוף

*

על עוד בגדים וכתמים:

הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון, מה קורה כשאין ירח שינקה את הכתם

על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (שם הכתמים הבלתי נראים של הצער גורמים למלך לדחות את הבגדים היפים)

מאנדרסן עד רוברט אלטמן, על בגדי המלך החדשים

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

כל סדרת "שמלות של כאב", שמתחילה בסטרפטיזים משונים

ועוד

*

Read Full Post »

 ב-23.3.2012 תיפתח במוזיאון גוטמן תערוכה מקיפה מאיוריה הנפלאים של אורה איתן שאוצרת טלי תמיר. 

בספר שייצא לכבוד התערוכה יופיע גם המאמר שלי על איוריה ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוסר זמנית ויחזור עם פתיחת התערוכה ופרסום הקטלוג. איתכם הסליחה והסבלנות. מרית.

אורה איתן, "שמלת השבת של חנה'לה", איור חופשי

 

עוד סיפורי ירח

על לילה בלי ירח (שממנו לקוח האיור של דוד פולונסקי)

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

עוד בגדים מהאגדות

על שלוש אחיות של עגנון (עוד סיפור על כתם!)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

 

Read Full Post »

.

זהו פרט מתוך איור של לנה גוברמן לספרה של לבי דאון ברחוב ירמיהו. גוברמן יצרה את האיורים מפיסות בד. את קווי המתאר היא רקמה בחוט תפירה חום או בחוטי רקמה צבעוניים, לפי ההקשר.

לתַכֵּי הרקמה יש חן של רישום; גוברמן לא טיפלה בכל צורה באופן אחיד ואוטומטי אלא הפעילה מעין "רנטגן של קווים" על סביבתה; כלומר, קלטה והחצינה את הרובד הקווי של המציאות.

בתמונה למעלה מופיע קטע מדוכן המיצים של הסיפור (להגדלה – לחצו על האיור).
שימו לב לחֵן של הקשיות המתכופפות שכמו נולדו לרישום:  הקווים האנכיים המוארכים והנוטים לעומת הקווקווים האופקיים של המיפרק. הצבעים העזים של חוטי הרקמה הולמים את צבעיהן התעשייתיים.
או למגדל הכוסות ההפוכות: הבד שקוף כמו הכוסות, וחוט הריקמה הכתום מחקה את השוליים היותר עבים ואטומים, הנערמים זה על זה בקווי רישום מהירים.
אבל המלבבות מכֹּל הן השריטות בקרש החיתוך; מארג הקווים שנהיה שקוף מרוב הרגל, מונכח מחדש דרך חוט התפירה הדק והמתוח כמו חתך של סכין (לעומת חוט הרקמה הדשן).

כשאנחנו מתרַגלים למשהו, טען ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-1984) אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים למשל, אינו שומע את רחש הגלים. תפקידה של האמנות על פי שקלובסקי ורעיו (הידועים גם בשם "הפורמליסטים הרוסיים"), הוא להחיות את המציאות מחדש, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים", "להחזיר לאבן את אבניותה".

מתוך האוסף הכי הכי 

ורק לרגע ולחיוך, גוברמן מחזירה לשריטות את שריטותן.

איור: לנה גוברמן (פרט), מתוך ברחוב ירמיהו מאת לבי דאון

למעלה: האיור האחרון של לנה גוברמן ל"ברחוב ירמיהו".
המחט הנעוצה באריג היא החוליה המחברת בין עולם הבדים של הספר לעולם החפצים שמחוצה לו (ולוּ לרגע, מוארת פתאום הזיקה בין בד לבדיה ובין בדים לסיפורי בדים).
אבל אפילו יותר מזה, המחט מזכירה למי ששכח, שזה לא ציור אלא רקמה – ותשומת הלב למבע, "ההתמקדות בשֶׁדֶר" (כלומר בחוט ובמחט על חשבון מה שהם מתארים) לפי רומאן יאקובסון, היא מאפיין מובהק של שירה.

וכמה יפה שכנפי החוט של היתוש אינן תפורות-מרותקות אל הבד. שתי הלולאות החוטיות חופשיות לנפנוף והמְרָאה.

*

ובשולי הדברים: ביום רביעי הקרוב תמריא לדרכה חממת היוצרים שיזם תיאטרון הקרון; מאיירים, אנימטורים, אמנים פלסטיים, בובנאים, מוסיקאים, שחקנים, להטוטנים ורקדנים (לשון הרבים קצת מופלגת אבל יש לפחות נציג אחד מכל תחום) יתכנסו כדי ליצור תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי לילדים. זו השנה הראשונה של הפרוייקט. אני מרכזת אותו וגם מלמדת בעצמי. לקראת הפתיחה החגיגית אני מאחלת לכולנו שלל הפתעות טובות.*

(*ולכל אלה שהתאכזבו כי לא התקבלו – אתם עוד תראו לנו מה הפסדנו!)

*****

קליפ של תמונות מספריית גן לוינסקי שערך רומי אחיטוב.

אל תתנו לאור הזה לכבות!

Read Full Post »

כריכת הספר מלאה הפתעות כמו חידה מצוירת

ספרו של אנתוני בראון "גורילה" עוסק ביחסים בין אב לבתו. הספר שיצא בעברית ב-1986 היה ונותר השלם מכל ספריו. הוא פחות ידוע אולי מן "העץ הנדיב" (העוסק ביחסים בין אם לבנה), אבל לא פחות משוכלל מבחינת השפה החזותית. בראון מפלרטט בו עם דיסיפלינות שונות, מתולדות האמנות ועד פסיכואנליזה, אבל מעל מכל "גורילה" הוא ספר קולנועי: "התאורה", ה"ארט" ו"זוויות הצילום" טוענים את הפרטים הריאליסטיים בעוצמה רגשית וסמלית.

ונתחיל בטקסט:

חנה אהבה גורילות. היא היתה קוראת ספרים על גורילות, היתה מסתכלת על גורילות כשהיו בטלויזיה, וגם היתה מציירת תמונות של גורילות. אבל אף פעם היא לא ראתה גורילה אמיתי. לאבא שלה לא היה זמן לקחת אותה לראות גורילה בגן החיות. לא היה לו זמן לשום דבר. כל בוקר הוא היה הולך לעבודה לפני שחנה הלכה לבית הספר, ובערב הוא היה עובד בבית. כשחנה היתה שואלת אותו משהו, הוא היה אומר: "לא עכשיו. אני עסוק. אולי מחר." אבל כשהיה מגיע מחר, תמיד הוא היה עסוק. "לא עכשיו. אולי בסוף השבוע." כך הוא היה אומר. אבל בסוף השבוע הוא היה תמיד יותר מדי עייף. אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד.
בלילה שלפני יום ההולדת שלה, חנה הלכה לישון נורא-נורא נרגשת – היא בקשה מאבא שלה שיביא לה גורילה! באמצע הלילה, חנה התעוררה פתאום וראתה חבילה קטנה-קטנה מונחת לה בקצה המיטה. זה באמת היה גורילה, אבל רק גורילה-צעצוע.
חנה זרקה את הגורילה לפינה שבה היו מונחים שאר הצעצועים שלה, וחזרה לישון. בלילה קרה משהו מדהים. [באיורים אפשר לראות איך הגורילה-צעצוע גדֵל והופך לגורילה ענקי שניגש אל מיטתה של חנה.]
חנה נבהלה. "אל תפחדי, חנה," אמר הגורילה, "אני לא אפגע בך. פשוט רציתי לשאול, אולי מתחשק לך ללכת לגן החיות." לגורילה היה כזה מין חיוך יפה, שחנה כבר לא פחדה. "מתחשק לי מאד," היא אמרה.
הם ירדו במדרגות בשקט, על קצות האצבעות, וחנה לבשה את המעיל שלה. הגורילה לבש את המעיל של אבא שלה וחבש את הכובע שלו. "זה מתאים נהדר," הוא לחש. הם פתחו את דלת הבית ויצאו להם החוצה. "בואי, חנה," אמר הגורילה, והוא הרים אותה בעדינות. והנה הם כבר למעלה, מתנדנדים מעץ לעץ לעבר גן החיות.
כשהגיעו אל גן החיות, הגן היה סגור, והיתה שם חומה גבוהה סביב-סביב. "זה שום דבר," אמר הגורילה, "הופ – אנחנו בפנים!" הם הלכו ישר אל בני משפחתו של הגורילה. חנה היתה ממש נסערת. כל כך הרבה גורילות!
הגורילה לקח את חנה לראות את האורנג-אוטנג, וגם שימפנזה. חנה חשבה: כמה שהם יפים. אבל עצובים.
"מה את רוצה לעשות עכשיו?" שאל הגורילה.  "מתחשק לי ללכת לקולנוע," אמרה חנה. והם הלכו לראות סרט.
אחר כך הם טיילו להם יחד ברחוב. "זה היה נהדר," אמרה חנה, "אבל עכשיו אני רעבה."  "בסדר," אמר הגורילה, "נלך לאכול."  "הגיע הזמן ללכת הביתה?" שאל הגורילה. חנה עשתה "כן" עם הראש, וקצת פיהקה. הם רקדו על הדשא בגינה. אף פעם חנה לא היתה כל כך מאושרת.
"כדאי שתכנסי עכשיו הביתה, חנה," אמר הגורילה. "אנחנו נתראה מחר." "באמת?" שאלה חנה. הגורילה עשה "כן" עם הראש וחייך. למחרת בבוקר חנה התעוררה וראתה את הגורילה צעצוע. היא חייכה. חנה ירדה במדרגות בטיסה לספר לאבא שלה כל מה שקרה. "מזל טוב ליום ההולדת, חמודה שלי," הוא אמר. "את רוצה שנלך לגן החיות?" חנה הביטה אליו. היא היתה מאושרת נורא. 

ולפני שנתבונן באיורים כמה מילים על התוכן:
 
שני נושאים

הנושא הראשי ברור: לאביה של חנה אין זמן אליה והיא מתגעגעת לחברתו. שגעון הגורילות שלה הוא ביטוי לחסך. הקופים הדימיוניים והממשיים הגודשים את הטקסט ועוד יותר מזה את האיורים, הם תחליף לאב החסר. פעם, כשהרציתי על הספר לקבוצת חיילות, קמה אחת מהן ושאלה "למה בחרו דווקא גורילה לייצג את האבא, הרי גורילה זאת חיה קצת מפחידה," אמרה החיילת הנחמדה. ועל כך עניתי שגם אבא זו חיה קצת מפחידה. ובכלל, הגורילה הגדול והגברי, החזק, החם הוא ליהוק טבעי לתפקיד האב (גם כשלא מדובר בבראון שהראש שלו מלא קופים). וכך או אחרת – הגורילה מסמל את האבא; והמעיל והמגבעת שמתאימים לו בדיוק – כמו חותמים את הזיהוי.

ויש עוד נושא, משני יותר, שכמעט לא עולה בטקסט, אבל מוטמע בעדינות באיורים לכל אורך הספר – והוא הכמיהה לחופש. חנה מתגוררת כנראה בעיר גדולה. אסור לה לצאת לבדה. כיוון שאביה עסוק היא סגורה בבית, עד שמגיע הגורילה האגדי ומוציא אותה: לגן החיות ולקולנוע, לאכול בחוץ ולרקוד על הדשא בגינה.
הקופים המאוירים מבטאים גם את הצד הזה: חלקם מזוהה עם הילדה המושווה לקופיפה עצובה בכלוב, ומנגד זרוע הספר בקינג-קונגים ולוחמי חירות שמעקמים ועוקרים את סורגיהם, ומסמלים דווקא את הפריצה לחופש. כלומר הקופים מייצגים בו בזמן את האב הנעדר, את צער הכליאה ואת הפריצה אל החופש.

מטפורה
ולמה זה כל כך חשוב? כי לא מדובר בפטנט שחוזר על עצמו לעייפה, אלא במטפורה חיה. הסתירות הן מקור למתח, אירוניה, דו-משמעות – שילוש שבו מצטיינת כידוע, כל מטאפורה טובה.  

נקודת מבט
ועוד הערה אחרונה לפני האיורים: הסיפור כתוב מנקודת מבטה של הגיבורה. משפטים כמו "אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד," אינם מתארים את העובדות אלא את תסכולה של הילדה. וגם האיורים אינם משקיפים על חייה מבחוץ; העולם שהם מתעדים ספוג בפחדיה ובחלומותיה (ואני לא מתכוונת רק לכמות הדמיונית של הקופים, יש עשרות דוגמאות מסוגים שונים ומשונים).
בשביל מה זה טוב? זה מגדיל את ההזדהות: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. ההזרה מחיה את הסיטואציה השחוקה. ולעתים, כשבראון מותח את נקודת המבט עד אבסורד – כשעל הקיר תלויה למשל, רפרודוקציה של המונה-ליזה עם פני גורילה – הצחוק מאזן את הרגשנות.

חנה אהבה גורילות…

"חנה אהבה גורילות…" כך נפתח הסיפור: יש רישום של קוף על הקיר, וקופים על כריכת הספר. זהו הצד הגלוי "המודע" של האיור. אבל גם צלה של הילדה נראה כמו קוף שיושב מאחוריה, כשהצל הצר של קצה הספר מתפקד כזנב. והפוני הג'ינג'י המבהיק שלה "מתחרז" עם מצחו של הקוף המצויר על כריכתו. ואלה דווקא הפרטים הסמויים למחצה שמטעינים את המציאות ברגש.

 
 
 

 

 

ארוחת בוקר במטבח. ספירת מלאי של קופים: על הקורנפלייקס מצוייר קוף, ובעיתון של האב יש תצלום של קינג קונג.
ומשהו על חלל (או על "ארט"); מטבחים הם דבר משובץ, זה ידוע, אבל האיור מקצין את האיפיון הזה: הקיר המשובץ, המשבצות השחורות-לבנות של הרצפה, דוגמת המשבצות של המגבת ואפילו של הכלים המעוגלים (הצלחת והצנצנת המונחות על השיש). ואם נוסיף עליהם את הפסים המעטרים את כלי האוכל ומתחרזים עם הפסים של גב הכסא, נבין למה נוצרת תחושה לא נעימה של כלוב.
בעולם התיאטרון נהוג להדגיש את הפער בין ה"טקסט" של הדמות, כלומר המילים שהיא אומרת, ל"סַבְּטקסט", כלומר הרגשות שמזינים את המילים, הכוונה האמיתית, הנסתרת של הדמות שיכולה להיות גם הפוכה ממה שהיא אומרת בגלוי (הלא אפשר גם לומר "אני שונא" כדי להסתיר "אני אוהב"). משחק טוב מתבסס על המתח בין שני המישורים. בראון מתרגם את ההבנה הזאת לאיור: האיור הגלוי אומר מטבח, זה ה"טקסט". אבל איזה מין מטבח זה מבחינה רגשית? באיזה תחושות הוא טעון? הוא מסורג כמו כלא או כלוב. זהו ה"סַבּ-איור". המתח הלא-לגמרי-מודע בין האיור הגלוי והמובלע מעניק לתמונה היומיומית עומק פסיכולוגי, רגשי.
ועוד מילה על מטבחים: שימו לב למקרר הזה שממוקם באמצע האיור, במקום שבו נמצאים בדרך כלל הכיור והחלון. ועוד תהייה: למה בחר המאייר לצייר את פני האב? הרי ילדה שיושבת מול אביה שקורא עיתון, אינה רואה את פרצופו. וכרגע טענתי שהספר מאוייר מתוך עיני הילדה. אז למה בכל זאת רואים את פני האב?
כי בראון רצה לצייר אותו באמצע המקרר; המקרר ממסגר את האב ומגדיר אותו: הוא קר ומרובע. וכפי שהעיר לי פעם מישהו בהרצאה: הוא עובד בשביל האוכל… וגם זו יכולה להיות סיבה. כשחנה מתלוננת שהוא עובד יותר מדי ייתכן שהוא עונה בקלישאה: "אני מוכרח לעבוד, אחרת לא יהיה לנו מה לאכול." וחילופי הדברים הללו, שחוזרים על עצמם מן הסתם יותר מפעם אחת, קושרים בין האבא למקרר. הוא צריך לעבוד כדי למלא אותו. וגם זה מתואר באיור.

 
 
 

 

כל בוקר הוא היה הולך לעבודה…

(לאיור הזה אתייחס בהמשך.)

 

 

ובערב הוא היה עובד בבית.

על הקיר בצד שולחן העבודה תלויה דיפלומה, עם לוגו מסולסל וחותמת שעווה. אחת החיות המרכיבות את הלוגו היא קוף. גם על שולחן העבודה יש תמונה, עומדת. וכולנו יודעים מהנסיון, שתמונה המוצבת על שולחן עבודה היא בדרך כלל תצלום של בני המשפחה. וראו זה פלא – בעוד שתמונת הדיפלומה היא ברורה ומפורטת, התצלום המשפחתי הוא רק כתם מטושטש ומין בוהַק לבן מאור המנורה; וגם זה פרט ריאליסטי שמשמעותו הסמלית משקפת את תודעת הילדה: רק את העבודה שלו הוא רואה, היא חושבת. גם כשאני נמצאת מול הפרצוף שלו הוא לא רואה שום דבר.
ובאשר לחלל – הילדה עומדת בתוך מַלבּן האור שנשפך כנראה מדלתו הפתוחה של החדר הסמוך. וגם פיסת המציאות הזאת מוטענת בסמליות. הילדה והאב נמצאים לכאורה באותו חדר, אבל בעצם הם מתקיימים בשתי טריטוריות נפרדות (וכל זה נמסר באמצעות האור).

אבל כשהיה מגיע מחר, תמיד הוא היה עסוק.

אותה סצנה מן האיור הקודם, רק "זווית הצילום" משתנה: הפעם האב מצוייר מן הצד, כך שהדיפלומה מקיפה את ראשו כמו הילה מרובעת. לא די שצוייר על רקע המקרר, הוא מצוייר גם על רקע הדיפלומה. האיור כאילו אומר: רק עבודה יש לו בראש. הילדה עדיין מאחוריו, קרובה אך לא נוגעת. סורגי הכסא חוצצים ביניהם. אביה מפנה לה את גבו. באיור הזה כמו בקודם יש לטאפט דוגמת פסים סורגית. תחושת הכלוב נוכחת ברקע.

אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד

על הקיר תלויה מפת אפריקה, מולדת הגורילות וּוריאציה על נושא הקופים. כמו בכל מפה יש בה קווי אורך ורוחב, אבל כאן הם מעוּבּים ומקבלים מעמד סימלי. זאת לא סתם אפריקה, אלא אפריקה בסורגים.
גם בחדר הזה יש נייר קיר מפוספס, אבל שימו לב לקיר השני: בחלק המואר על ידי הטלוויזיה יש פרפרים, חמניות ופטריות. בחלק החשוך יותר מצוירים זאבים, עטלפים וקוצים. במציאות האוביקטיבית הדוגמא אינה משתנה לפי כמות האור, אבל האיור מתאר את פחדיה של הילדה היושבת מול הטלוויזיה בחושך, לבד. וכל מי שהיה פעם ילד (וגם כמה מבוגרים) יודעים שהדברים התמימים ביותר משתנים בחשיכה והופכים למפלצות.
וישנו כמובן גם צל של הילדה. מעין קוף של צל יושב מאחורי גבה. הספר זרוע ביְצורי צל כאלה, בעלי צורה קופית ומרקם פרוותי.

בלילה שלפני יום ההולדת שלה חנה הלכה לישון נורא נורא נרגשת.

מונה-ליזה גורילה, וגם כרכוב המעקה (קצת קשה לראות בסריקה, אבל תאמינו לי) הוא ראש מגולף של גורילה.

אם המטבח היה כלא, מה נגיד על חדר השינה? זוהי תמונה של ילדה במיטה, אבל לא פחות מזה של ילדה בכלוב. יש סורגים מלפנים, וסורגים מאחור, שמוכפלים על ידי צלם המוטל על הקיר. אפילו שמיכת הטלאים נראית כמו חומת לבֵנים. רק הגורילות המרקדות על האהיל הצהוב חורגות מן הקדרות הכללית.

בלילה קרה משהו מדהים.

הרצף הזה מתאר את השתנותו של הצעצוע לגורילה גדול וחזק. אבל זה לא הדבר היחיד שקורה באיור. אור נדלק בבית הבובות. הבובה הישנה מתעוררת וצורחת, שערותיה סומרות. כל הפרטים השוליים הללו מוסיפים ממשות לחלום.

[כבר כתבתי במקום אחר על הגדרת הריאליזם של רומאן יאקובסון (מגדולי חוקרי התרבות של המאה העשרים): שואלים ילד שאלה בחשבון, אומר יאקובסון: ציפור יוצאת מהכלוב שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער. והילד? הוא רוצה לדעת מה צבע הכלוב. זהו רגע של ריאליזם לפי יאקובסון; עד שהילד התעניין בצבעו לא עלה בדעתנו שיש בכלל כלוב. היה ברור שהכל רק משל כדי ללמוד חשבון. צבע הכלוב הוא פרט טפל שלא משפיע על תוצאת התרגיל. אבל אם יש צבע אולי יש כלוב, אולי באמת יש יער וציפור.]

כאן הילדה עדיין במיטה, בדיוק כמו קודם, אבל הסורגים שחלשו על העולם התכווצו פתאום ביחס לגורילה. צִלם מתעקם על גופו. חזהו של הגורילה אינו משטח חלק, טבעי שהצללים יתעקמו עליו. אבל גם הפרט המציאותי הזה מתפקד באופן סמלי. הגורילה מזכיר לי את הפרקליט המפורסם מן הסיפור "השטן ודניאל וובסטר": כשהוא היה עובר ליד נהר, הדגים היו קופצים לו לכיסים, כי הם ידעו שאין להם סיכוי נגדו… וכך גם הגורילה החלומי. הוא רק מתקרב לסורגים והם כבר מתעקמים על גופו, ורומזים בצורה קצת מצחיקה על מה שהוא עומד לעשות: לעקם את הכלוב הסמלי של הילדה ולהוציא אותה לחופשי. בדיוק כמו בכרזה התלויה על הקיר, שבה מנופף קינג קונג בשרידי כלובו.

ומה באשר לפוסטר השני? הלא ילדה שאוהבת קופים מקשטת את חדרה מן הסתם, בתמונות של קופים. אבל דווקא כאן, בחדר השינה שלה, נשבר לו רצף הקופים: על הקיר שממול לילדה תלוי פוסטר של כבשים…
אכן, אלה הכבשים שספרה כדי להרדם. בגלל זה הן ערוכות שורות-שורות במקום בתפזורת הרגילה. הדובי והארנב כבר ישנים וגם הילדה הנרגשת נרדמה ועכשיו היא חולמת שהמתנה הקטנה שלה צומחת והופכת לגורילה גדול וחזק.

ולבסוף – שימו לב גם לתלולית הקטנה המעוררת חמלה של כפות הרגליים המכוסות בשמיכה. היא מבליטה את מימדיו העצומים של הגורילה ורומזת על בהלתה של הילדה. ואחרון חביב: המיקום המוזר של מנורת התקרה שפותח את מוטיב הירח המלא המקושר לגורילה, אשר יגיע לשיאו בהמשך, בסצנת הריקוד בגינה שבה יקיף הירח את ראשו של הגורילה כמו הילה.

אל תפחדי חנה, אמר הגורילה.

הילדה עדיין מבוהלת, אבל הקופים שרקדו על האהיל עצרו והם מניפים את ידיהם בשמחה.

הגורילה לבש את המעיל של אבא שלה וחבש את הכובע שלו.

וויסלר, דיוקן אמו של הצייר. הווילונות בגרסה של בראון הרבה יותר מסורגים.

על הקיר משמאל יש גירסה קופית לציור של וויסלר (ראו תמונה משמאל). הנוף שנשקף מהמלבן הימני של האשנב מעוצב אף הוא בדמות ראש של גורילה. העלווה והעשב מחקים את הטקסטורה הפרוותית. (הנוף הגורילי מבעד לסורג הוא מין פרומו לגן החיות.)
מול הילדה ניצב הגורילה החלומי בדמות האב המלא, המושלם. מאחוריה יוצרים המעיל המגבעת והמגפיים את דמותו של האב הריק, הישֵׁן. לדלת יש שתי ידיות: ידית רגילה של יום, וידית של לילה שדומה לירח המלא הזורח מבעד לאשנב, ואפילו המפסק מחייך.
מצטערת להפסיק בשיא המתח, אבל גם זה יצא קצת ארוך, וגם התעייפתי מהסריקות. ההמשך בשבוע הבא?
עוד בסדרת מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

Read Full Post »

"לעולם הזה יש לב פראי וראש מוזר," אומרת לולה בכאב, ספק לסיילור ספק לעצמה. המילים האלה   מתארות היטב את הסרט (ובמידה מסוימת את כלל יצירתו של לינץ'), אבל לי מתחשק דווקא לפרק את רכבת ההרים ההזויה והמדממת והמצחיקה והסקסית והרומנטית הזאת ולבדוק איך היא פועלת, לחשוף את המנגנון שמפעיל אותה.

 

                                       

תקציר העלילה (למי שקצת שכח, בכל זאת סרט מ-1990)
שתי הערות מקדימות:
תקציר זה אינו תחליף לצפייה בסרט.
וגם – כדי לפשט אני מספרת את הדברים בסדר שבו קרו ולא בסדר שבו הם נחשפים בסרט.
אז ככה: הסרט הוא סיפור אהבתם של סיילור ולוּלה.
בגיל שלוש-עשרה נאנסה לולה על ידי ידיד משפחה בשם דוד פּוּץ' ועברה הפלה. אמא שלה, מַרְיֶאטה פוֹרצ'וּן, דאגה שדוד פּוּץ' יהרג בתאונה. כשנה לפני שלולה פגשה בסיילור, חבְרה מַרְיֶאטה למאפיונר בשם סנטוס ושניהם ביחד שרפו את אביה של לולה למוות. לולה אינה יודעת את האמת, אמה סיפרה לה שאביה הצית את עצמו. לולה "רדופה" על ידי צחוקה המרושע של המכשפה הרעה מ"הקוסם מארץ עוץ". שוב ושוב היא שומעת אותה צוחקת ורואה אותה רוכבת על המטאטא שלה. הצחוק, כפי שיתברר במהלך הסרט, הוא צחוקה של מַרְיֶאטה. לולה שמעה אותה צוחקת בזמן שאביה נשרף.
סיילור, אהובה של לולה, היה הנהג של סנטוס בזמן השריפה. הוא לא היה בעניינים אבל מַרְיֶאטה חוששת שהיה עד לרצח. בתחילת הסרט היא משלמת למישהו שירצח אותו, אבל סיילור הורג אותו במכות. כשנתיים לאחר מכן, כשהוא משתחרר מן המוסד לעבריינים, לולה מצטרפת אליו והם יוצאים ביחד למסע במכונית פתוחה. מַרְיֶאטה שולחת את המאהב הנוכחי שלה, בלש בשם ג'וני פארגוט, להפריד ביניהם ולהחזיר את לולה הביתה. כיוון שהוא לא מספיק זריז לטעמה, היא פונה לסנטוס ומבקשת ממנו לחסל את סיילור. סנטוס מסכים בתנאי שתרשה לו להרוג גם את פארגוט.
לולה וסיילור עוצרים בעיירה נידחת בטקסס, ושם הם מתרועעים (בלי דעת) עם בובי פֶרוּ, הרוצח שנשלח לחסל את סיילור. בובי תוקף את לולה ומפתה את סיילור להצטרף אליו לשוד. הוא מתכנן להרוג אותו "בשגגה" אבל התכנית משתבשת. בובי נורה למוות על ידי שוטר וסיילור נשלח לכלא. לולה שהרתה לו בינתיים, יולדת ומגדלת את בנם. כשש שנים לאחר מכן, כשסיילור משתחרר מהכלא, הם כמעט נפרדים עד שהמכשפה הטובה מ"הקוסם מארץ עוץ" מתגלה לפני סיילור ומשכנעת אותו להאמין באהבה.

*

1.      האם זה סרט ריאליסטי?

לא, ולא בגלל המכשפה הטובה שמרחפת אל סיילור בתוך בועה סגולה. הוא לא סרט ריאליסטי על פי הגדרת הריאליזם של יאקובסון (רומאן יאקובסון, אחד מגדולי חוקרי התרבות של המאה העשרים): שואלים ילד שאלה בחשבון, אומר יאקובסון, ציפור עוזבת את הקן שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער. והילד? הוא רוצה לדעת מה צבע הקן. זהו רגע של ריאליזם לפי יאקובסון; עד שהילד התעניין בצבע הקן לא עלה בדעתנו שיש ממש בסיפור. זה היה בסך הכל משל בשביל תרגיל בחשבון. לצבע אין קשר לתרגיל ולכן הוא מערער את בטחוננו; כי אם יש צבע אולי יש גם קן, אולי באמת יש יער וציפור? המציאות הלא מורכבת מאינספור פרטים כאלה, בלי ערך עלילתי או סמלי.
ב"לב פראי" אין הרבה פרטים כאלה. גם הפרטים הקטנים לכאורה הם עדיין סמליים ומגוייסים.
קחו לדוגמא את השירים המלווים את הסרט. העותק שבידי לא טורח לתרגם את מילותיהם, הוא מסווג אותם מראש כפרט שולי. אבל הטקסט המושר במקרה של "לב פראי", הוא שווה ערך לטקסט המדובר. הן כשהשירים הם חלק מן ההתרחשות, כלומר פזמונים "אקראיים" כביכול, שמתנגנים ברדיו של מכונית או באיזה מועדון והן כשמדובר בפסקול ה"חיצוני" המלווה את הסרט. מילות השירים שייכות לדמויות, או לקול נוסף, אנונימי, שכמו משקיף על האירועים מבחוץ. מעין מקהלה יוונית הייתי אומרת, לולא היו הגיבורים "וואיט טראש", כלומר רחוקים ככל האפשר מן האידאל של אריסטו. אז נגיד מחזמר, כלומר סרט מוסיקאלי. סיילור לא היה מתנגד. אלוויס האליל שלו כיכב בכמה וכמה.
דוגמאות?
"מותק, בבקשה אל תסע לניו-אורלינס," מתחנן השיר אל ג'וני פארגוט שנוסע לניו-אורלינס ולא יודע שהוא הולך להרצח שם. אנחנו יודעים. לא לגמרי ברור אם השיר בוקע מן הרדיו של המכונית או מולבש על הסצנה מבחוץ, וכך או כך ג'וני לא שומע את האזהרה.

בזמן אחת האורגזמות של לולה – הסרט פוצח פתאום ב:

Be-Bop-A-Lula She's My Baby
Be-Bop-A-Lula Don't Mean Maybe
Be-Bop-A-Lula She's My Baby Doll

מי הדובר? קשה להחליט אם זה המונולוג הפנימי של סיילור או השתפכות של דיוויד לינץ' ("המסַפֵּר") על הדמות שיצר.

.

בלהבות / דיוויד לינץ'

I fell for you baby like a bomb
Now my love's gone up in flames
We're history baby
Read it in a book
It ended in the fire
That started with a look

I fell for you baby like a bomb
Now my love's gone up in flames

My head's full of smoke
Heart's full of pain
That tender love is gone
Gone up in flames
You should've shot me, bably
My life is done
You could've shot me, baby
Shot me with a gun

I hear those sirens scream my name
I know my love's gone

"אהבתי עלתה בלהבות", שרה זמרת שחורה בשמלת פַּיֶטים כחולה. את השיר הזה כתב לינץ' עצמו, ומילותיו הסוגסטיביות נוגעות בסוד הגדול שמניע את עלילת הסרט. (כאמור אמה של לולה וסנטוס שרפו את אביה.)

ויש גם שני שירים של אלביס שהם לגמרי מחזמר: "אהבי אותי" ששר סיילור ללולה ב"הוריקן" הוא רפליקה מזֻמרת לכל דבר, שלא לדבר על "אהבי אותי בעדנה" המסיים את הסרט, והופך אותו לרגע באופן גלוי, לסרט מוסיקלי.

*
2.      צמודים-צמודים (הטקסט והתמונה, כלומר)

ואם נחזור לרגע ל"אהבי אותי" – "…I'll be sad and blue" שר סיילור, "אני אהיה עצוב וכחול", ומיד אחר כך מתחלפת התאורה במועדון והפנסים צובעים אותו בכחול ומממשים את המטאפורה. אפשר היה לטעון שזה מקרה לולא היו הטקסט והתמונה ב"לב פראי" מסונכרנים באופן עקבי כל כך שהוא בעת ובעונה אחת נאיבי, כמעט פרימיטיבי, וגם מוּדע ומתוחכם. כי ככה זה, כמו במעגל: הניגודים תמיד יותר קרובים זה לזה מהאמצע.

[הכי מפגר והכי מתקדם – בדצמבר 1983 הייתי בניו יורק. היה קר מאד. לבשתי חצאית צמר צבעונית עם הרבה קפלים, גרבתי שלושה זוגות גרביים ונעלתי נעליים גבוהות. לא היה לי מעיל (סיפור בפני עצמו), אז לבשתי כמה סוודרים זה על זה. כיוון שאני סובלת מאד מִקור באוזניים קשרתי לראשי מטפחת צמר אדומה. נראיתי כמו רועת אווזים אבל לא היה איכפת לי. הלכתי עם אמא שלי ל"קום דה גרסון". אני לא ממש מבינה באופנה, אבל זו היתה אז החנות המדוברת ביותר, בגלל החלל התעשייתי (שהיה בגדר חידוש) ובגלל הסוודרים העתידניים שמכרו שם; לכמה מהסוודרים היו ארבעה ואפילו ששה שרוולים. הבדיחה היתה שהם נמכרים עם הוראות הפעלה, והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את הזוג העליון על הצוואר כמו צעיף, ואת הזוג התחתון על המתניים. אבל זה כבר היה אחר כך. ברגע שנכנסתי לחנות בלבוש רועת האווזים שלי, אץ אלי המוכר הנרגש ושאל אם אני מעצבת אופנה. וככה הבנתי, אבל באמת הבנתי, שהכי מפגר זה הכי מתקדם.]

"אתה חתיכת חרה… אתה שייך לאסלה," אומרת מַרְיֶאטה לסיילור מתישהו בתחילת הסרט. הסצנה מתרחשת בתוך תא של שירותים והתמונה אמנם מאיירת את המילים בתקריב של אסלה.

וזה לא הביטוי הציורי היחיד שיש לו גיבוי חזותי; כשלולה מבקשת מסיילור לחזור איתה למלון כי היא "יותר חמה מכביש אספלט בג'ורג'יה", סיילור חוזר על המילים בהערכה משועשעת בזמן שהוא מצית לעצמו סיגריה. התקריב של להבת המצית מתחלף בתקריב של כביש אספלט כפי שהוא נראה ממכונית נוסעת, שמתחלף בתמונה של זיון. הדימוי מפורק לשלושת מרכיביו הקונקרטיים: חוֹם, אספלט, סקס. ואולי הסרט פשוט משחזר את תודעתה של לולה; ייתכן שהדימוי נוצר באופן אסוציאטיבי, אחרי שעות ארוכות של נסיעה, כשבהתה בכביש הלוהט למרגלות המכונית הפתוחה.

אבל הרצף הזה, הישיר, האילוסטרטיבי, מזכיר גם את השפה השטוחה של הפרסומות. כמה מן הדוגמאות אפילו יותר מובהקות:
פעמיים במהלך הסרט זוכה ז'קט עור הנחש של סיילור בפוקוס מיוחד כשסיילור מצהיר שהוא מסמל את האינדיבידואליות שלו ואת אמונתו בחֵירות אישית. (חסר רק דבר המפרסם: "קְנה עוד היום מעיל מעור נחש!") או מחרוזת הסוכריות שסיילור מביא ללולה: "ארבעים טעמים," הוא מכריז, "טעם אחד לכל סיבה שאני אוהב אותך." ולולה עונה בכובד ראש שהיא תשמור עליה, אבל אם אי-פעם תאכל ממנה היא תחשוב עליו. והוא אכן מגיע הרגע הזה, ביום שבו סיילור נכלא בפעם השנייה; לולה זועקת את שמו  ומכרסמת סוכריה בדרמטיות בעיניים עצומות, ברוח המחוות המוחצנות של הסרט.

*
3.      פופ-ארט

סרט אמנותי "נורמלי" אינו אמור להציג את הסמלים שלו באופן ישיר וחזיתי כל כך. לינץ' יודע את זה כמובן אבל הוא לא מעדן את עצמו, להפך. הוא בוחר בכוונה במחרוזת סוכריות ילדותית כדי לבטא את עושר האהבה, או בסמל משומש כמו אש לתשוקה. אבל שימו לב שגם אש התשוקה מיוצגת על ידי להבה קטנה של מצית או של גפרור המוגדלת לתקריב ענקי עם סאונד מוגבר, שואג.


פסל של קלאס אולדנברג, גפרור (ענק) כבוי

המצית, הגפרור ומחרוזת הסוכריות הם חלק מן המחווה של הסרט לפופ-ארט, אותו זרם אמנותי שנולד בארצות הברית בשנות החמישים, ואשר התמקד ב"מיתוסים של היומיום", כלומר במוצרים הכי רגילים של התעשייה האמריקאית, מכרזות פרסומת ועד שימורי מרק והמבורגר.
"לב פראי" מלא תקריבים של חפצים טריוויאליים כאלה: גפרורים, מציתים וסיגריות, נורות צבעוניות משרשרת של חג מולד, שפיץ של מגף ומברשת לצחצוח נעליים, בקבוקון של לכה לציפורניים (כולל הבהונות המופרדים זה מזה באניצי צמר גפן), נר רומנטי וכדומה. לז'קט עור הנחש המייצג את האינדיבידואליות של סיילור אין קשר לאופנת עילית. הוא לגמרי תרבות נמוכה.

פסל של קלאס אולדנבורג, ארטיקים מפרווה

פסל של קלאס אולדנבורג, ארטיקים מפרווה

ומעבר לתקריבים, זוכים חפצי היומיום גם בסוגים אחרים של תשומת לב. אם נחזור לסיגריות למשל – דקות רבות מן הסרט מוקדשות לעישון; שני הגיבורים מעשנים ללא הרף. סיילור מצית סיגריה אחרי שהוא הורג אדם, בזמן שהוא רוקד, אחרי זיון. כשלולה מספרת לו שהיא בהריון הוא מצית לעצמו שתי סיגריות בבת אחת. לקראת סוף הסרט, כשהוא מוקף בריונים, הוא מדליק סיגריה לפני שהוא מתגרה בם. "מה רצית להגיד?" הוא שואל את לולה שמציתה לעצמה סיגריה ועונה: "חשבתי על עישון, בעצם…" אנחנו לומדים שלולה מעשנת מכיתה ו', שמַרְיֶאטה מעשנת מַרְיֶאטס (עוד אחד מצירופי המקרים הלא ריאליסטיים), ופעם עישנה viceroy, שזה גם משנה למלך וגם מכיל vice, כלומר רשע. (ובכלל – שמה המלא הוא מַרְיֶאטה פורצ'ון שפירושו מזל, וכשסיילור מכנה אותה בנימוס מיס פורצ'ון, זה נשמע לגמרי misfortune, כלומר ביש-מזל, בדיוק מה שהיא בשבילו.) טוב, נסחפתי קצת עם מַרְיֶאטה, אבל אם נחזור לסיגריות – סיילור הגברי מעשן מלבורו, כמובן. מגיל ארבע. אמו מתה עוד לפני כן מסרטן ריאות וכן הלאה.
פרץ נוסף של חפצי יומיום מופיע בטקסט ההזוי של הנערה הגוססת, זו שנפצעה בתאונה: היא מזכירה שוב ושוב איזו סיכה, כרטיסים, תיק, ארנק, מברשת שיער. לבסוף, כשהיא מבקשת מסיילור ולולה להביא את השפתון מהתיק שלה, שפתיה נצבעות בהתאם, בדם המזרזף מתוך פיה. גם שתי הזונות של מר ריינדיר מדברות על איזו כלבה שגנבה להן מסרק.

החפצים הזולים הגודשים את הסרט, הצבעים העזים הסינתטיים והטקסטורות העשירות (שלל גווני הלכה והפיאות הבלונדיניות של מַרְיֶאטה, למשל), השטיחוּת והאילוסטרטיביות, הפוזות המוחצנות של שפת הגוף, כל המאפיינים האלה של הפופ-ארט אינם גחמה סגנונית. סיילור ולולה הם אנשים מאד פיסיים, חושניים וחזותיים. זה לא אומר שהם חסרי עומק, רק שהמחשבות והתחושות שלהם ניזונות מדימויים של תרבות המונים. שפה קולנועית מעודנת ומאופקת היתה יוצרת פער, ניכור, בין הסרט לבין גיבוריו. לינץ' גזר את הסרט כולו מדמותם; השפה הקולנועית שלו משקפת את טעמם, את קוצר הנשימה שלהם ואת האימפולסיביות של אהבתם.

בתמונה למעלה: חקיינים של אלביס ומרלין, גרייסלנד 1997, גם סיילור ולולה הם קצת אלביס ומרלין, שתי איקונות פופ-ארט. סיילור מאמץ את המוסיקה של אלביס ואת שפת הגוף שלו ואפילו את המאכל החביב עליו – סנדוויץ' בננה מטוגנת.
בתמונה למטה: גם המכשפה הרעה מהסרט "הקוסם מארץ עוץ" בגילומה של מרגרט המילטון הפכה לאיקונת תרבות. דמותה נכללה בסדרת הדפסי המיתוסים של הידוע באמני הפופ-ארט אנדי וורהול, (את הפרט הזה למדתי מן "הקוסם מארץ עוץ" המוער והנהדר של גילי בר-הלל). 

 

 

 

4.  התעלומה הפרטית של אלוהים

ובעצם – אם חושבים על זה – גם "הכי שטוח" יותר קרוב ל"הכי עמוק" מכל גווני הביניים שבאמצע; הנטייה לפרש פרטים אקראיים באופן סמלי אופיינית לאנשים השרויים באינטנסיביות רגשית, שמטשטשת את הגבולות בין העולם הפנימי לחיצוני. במצבים כאלה נדמה שהמציאות מתייחסת אליך באופן אישי. אז אולי זה בכל זאת, בדרכו, סרט ריאליסטי; הוא פשוט מתאר את העולם מבעד לרגישות המוגברת של גיבוריו (בייחוד לולה) ושל דיוויד לינץ'.
"בארצות המתורבתות," מסבירה המכשפה הטובה לדורותי בספר "הקוסם מארץ עוץ", "לא נותרו עוד מכשפות, וגם לא מכשפים, קוסמים וקוסמות." אבל קשה לקרוא לקרולינה או לטקסס של "לב פראי" "ארצות מתורבות".
הפנטזיה של הסרט, כמו כל פנטזיה טובה, אינה בורחת מן המציאות, אלא להפך, חושפת את העוצמות הרגשיות ואת האפשרויות הרוחניות הגלומות בה. את התוך המסתורי של המציאות שבו כל דבר קשור לכל דבר. לא פלא שהסרט נפתח במקום שנקרא "קֵייפּ פִיר" (פחד), והלהקה שמנגנת ב"הוריקן" נקראת "פאואר-מֶד" (מטורף-כוח), כמו מַרְיֶאטה שרודפת אחריהם, וכן הלאה. איך אומר סיילור ללולה: "האופן שבו הראש שלך עובד הוא התעלומה הפרטית של אלוהים." אפשר היה לומר זאת, ובאותה חיבה, על הסרט כולו.

*
5.      הפוליגרף

התמונה אינה מממשת רק את המטאפורות של הגיבורים. שוב ושוב קורה שדמות מספרת משהו והסרט ממהר להמחיש את דבריה באופן דידקטי כמעט, כאילו לא סמך על דימיונם של הצופים. למשל:
לולה מספרת לסיילור שדֶל, בן דודהּ המשוגע, היה צורח, והתמונה מיד מראה אותו צורח.
ג'וני אומר למַרְיֶאטה שלולה וסיילור יצאו מן המלון הבוקר, ומיד רואים אותם יוצאים מן המלון בבוקר.
או דוגמא יותר משוכללת: סיילור מספר ללולה על הנסיון המיני הראשון שלו. הסרט מזגזג בין השיחה המתרחשת עכשיו, לאירוע עצמו. (אני מביאה רק קטע).
סיילור הבוגר אומר ללולה "ידעתי שיש לי לקח חשוב ללמוד באותו יום."
הסרט חוזר לעבר: בחורה עולה במדרגות. היא מצולמת מלמטה. אנחנו רואים בעיקר תחת מצופה במכנסיים כתומים הדוקים. קולו של סיילור ממשיך ומספר: "כשהיא כמעט הגיעה למדרגה העליונה דחפתי את היד שלי בין הרגליים שלה," ואכן רואים אותו דוחף את ידו בין רגליה. הבחורה מפנה את ראשה ואומרת: "מותק, אתה כזה ילד רע!"
ואז הסרט חוזר אל לולה המאזינה לסיפור:
"מותק, אתה כזה ילד רע…" היא אומרת.
וסיילור צוחק: "זה בדיוק מה שהיא אמרה."
זה מצחיק בעודפוּת שלו, וגם כמעט מופשט, מוסיקלי, וריאציות על נושא.

אבל במהלך הסרט מתברר שהתמונה אינה חותמת גומי למילים. היא דומה יותר למכונת אמת שמודדת את אמינותן. כשמישהו טועה או משקר היא ממהרת לחשוף או לתקן אותו.
כשלולה מספרת לסיילור שמַרְיֶאטה לא ידעה שדוד פּוּץ' אנס אותה, הזיכרון המצולם מיד מראה שהיא משקרת. לולה מחפה על אמא שלה ועל נקמתה באנס.
או דוגמה יותר מורכבת – סיפור רצח האב המתגלה בהדרגה לאורך הסרט:
בפעם הראשונה הוא מוזכר על ידי לולה: "אמא סיפרה לי שהוא שפך על עצמו בנזין והדליק גפרור," היא אומרת, ומיד רואים את האב עולה בלהבות. התמונה מאשרת שנשרף. לא יותר.
בפעם השנייה סיילור מעלה את הנושא. הוא מספר ללולה שהיה הנהג של סנטוס ולילה אחד הגיע לאיזה בית. רק אחר כך התברר לו שזה היה הבית שלה. הוא נשאר במכונית ופתאום ראה את הבית עולה בלהבות. אין לו מושג מה קרה שם. ומיד רואים את הבית בוער מרחוק. התמונה מאשרת את הצהרתו שאין לו מושג מה קרה שם. ואז לולה אומרת: "אלוהים, סיילור, זה הלילה שבו מת האבא המתוק שלי," ומיד שומעים צחוק מפחיד, ורואים את הבית מבפנים, מלא עשן, ואת לולה משתנקת וקוראת לאביה. כלומר גם לולה אינה יודעת יותר מזה.
בפעם השלישית עולה הנושא כשהחבֵרה של בּובּי פֶרוּ (הרוצח שנשלח להרוג את סיילור) אומרת לסיילור שאמא של לולה וסנטוס רצחו את אביה. היא אומרת שהיא ראתה במו עיניה, והתמונה אכן מראה אותה לצד סנטוס ששופך דלק על אביה של לולה ומצית אותו ואחר כך מתנשק עם מַרְיֶאטה שפורצת בצחוק, אותו צחוק מכשפתי שהדָיו עדיין רודפים את לולה.
סיילור מנסה לברר אם השניים הוציאו עליו חוזה. הבחורה אומרת שהיא לא שמעה שום דבר. התמונה מחכה שתכנס לביתה כדי לרמוז שהיא משקרת: ברגע שהדלת נסגרת נשאר בתוך הפריים רק הצלב שמחלק אותה למלבנים, צלב עץ על רקע שחור שמתחלף בתקריב של עיסה רוחשת חרקים. זהו הקיא של לולה מן הסצנה הבאה, אבל הצופה שעוד לא יודע את זה מחבר באופן לא מודע בין הצלב המזכיר בית הקברות לרימה ותולעה.

ולפני שאני מגיעה לחלק האחרון של המאמר – אולי נחזור לרגע לסצנה הראשונה בסרט, שֶׁבּה מַרְיֶאטה אומרת לסיילור שהוא חתיכת חרה שמקומה באסלה, ונשים לב שגם כאן התמונה מדייקת: היא מתקנת את מַרְיֶאטה ומראה לנו אסלה נקייה. חלבית משהו אבל ריקה. על אפה ועל חמתה של מַרְיֶאטה סיילור אינו חתיכת חרה והוא לא ייעלם בשום אסלה. (ואני לא מתאפקת ומוסיפה שמר ריינדיר, הבוס של הרוצחים, מקבל את שיחת הטלפון המזמינה את החיסולים כשהוא יושב על אסלה במכנסיים משולשלים, שותה מספל חרסינה ומתבונן בנערה מעורטלת. שוב הצמידות הזאת. גם כשלא מודעים לה היא תורמת לאינטנסיביות של הסרט ולקוצר הנשימה.)

6.      מציאות ופנטזיה ב"לב פראי"

אי אפשר לדבר על "לב פראי" בלי לדבר על "הקוסם מארץ עוץ", המיתוס שמזין את הסרט ואת גיבוריו. איזכורים ישירים ועקיפים של הסיפור (או של העיבוד הקולנועי בכיכובה של ג'ודי גרלנד) מלווים אותו מראשיתו כמעט, עד לסיום הנפלא שבו מופיעה המכשפה הטובה ומסדרת את העניינים.
הפנטזיה קיימת קודם כל באווירה הכללית, בשלל הפריקים והשרוטים (מעין יצורים) שנִקרים בדרכם של סיילור ולולה. אבל כאן אני רוצה להתייחס לאיזכורים הישירים. למנות כמה מהגלויים יותר וכמה מהמוצנעים.
"לא קורה לך לפעמים," אומרת לולה לסיילור, "שאתה שומע חושב משהו, ושומע רוח ורואה את המכשפה הרעה עפה מן המזרח?"
ללולה עצמה זה קורה שוב ושוב. היא רואה את המכשפה הרעה רוכבת על המטאטא. ולילה אחד כשהמכשפה מתקרבת ומפנה את פניה למצלמה, מתברר שזאת מַרְיֶאטה. אמא של לולה היא המכשפה הרעה. זו היא שמרפרפת על כדורי הבדולח בכפות ידיה המתוחות עם הצפרניים הארוכות המשוחות בלכה שחורה. גם חדר השינה של מַרְיֶאטה מסגיר את המכשפה: מראשוֹת המיטה נראות כצריחים של ארמון אפל, ופעם כשהיא מתמוטטת לרגלי השירותים (לאחר שצבעה את פניה בשפתון אדום) המצלמה יורדת לאטה ומתבייתת על רגליה הנתונות בנעלי מכשפה מאונקלות.
"אתה כמעט לוקח אותי מעבר לקשת בענן," אומרת לולה לסיילור אחרי שהם מתעלסים (בעקבות "אי-שם מעבר לקשת בענן…" השיר המפורסם מ"הקוסם מארץ עוץ" ), ובַזיון הבא לינץ' גם מממש את המטאפורה ומצלם את ההתעלסות דרך פילטרים צבעוניים: אדום שמתחלף לכתום, לצהוב, לירוק, לכחול, לסגול, כל צבעי הקשת. (התכוונתי להוריד את התמונות אבל הסתבכתי קשות. בכל מקרה הכל נמצא בסרט, אתם מוזמנים לבדוק.)
כשלולה מספרת לסיילור על מצוקותיו של דֶל, הוא מעיר: "חבל שדֶל לא יכול היה לבקר את הקוסם מארץ עוץ ולקבל כמה עצות טובות." ולולה מסכימה, "חבל שאף אחד מאיתנו לא יכול, מותק."
כשהם מגיעים לעיירה הנידחת ביג טונה, סיילור אומר "אני יודע שזאת לא בדיוק עיר האיזמרגד." מישהו (אחד מהשרוטים) מספר להם על כלבו: "אבל לא סיפרתי לכם איזה כלב זה," הוא אומר, "אולי אתם בכלל מדמיינים את טוטו מהקוסם מארץ עוץ." בובי פרו הוא "הדבר המרגש ביותר שקרה בביג טונה מאז סופת הציקלון של 1986." כשסיילור מתפתה להצעת השוד של בובי פרו הוא אומר "הכסף הזה יאפשר לנו להרחיק לכת בדרך הלבנים הצהובות." ולולה המיואשת אומרת "הלוואי שהייתי מעבר לקשת בענן."
האיזכור הכי טעון של הסיפור נמצא בקצה הסצנה המצמררת שבה תוקף בובי פרו את לולה. אחרי שהוא יוצא מן החדר, לולה מניעה את רגליה ומקישה שוב ושוב בעקבי נעליה. ספק שריד של אורגזמה, ספק התדפקות על קסם הנעליים שהחזיר את דורותי הביתה. נעליה של לולה אדומות כמו נעליה של דורותי בסרט, וביבבה שלה מהדהדות מילות הקסם החסרות.

בחלק האחרון של הסרט סיילור משתחרר מן הכלא. הוא פוגש בלולה ונפרד ממנה, עד שהמכשפה הטובה מיישבת את ההדורים. גם הרצף הזה משובץ ברֶדִי-מֵיידְס מ"הקוסם מארץ עוץ": כשמַרְיֶאטה שוב מנסה, בפעם המי יודע כמה, להפריד בין השניים, לולה מאיימת עליה שתתלוש את זרועותיה. מרוב כעס היא שופכת את המשקה שלה על תמונתה של מַרְיֶאטה (כמו המים שדורותי שופכת על המכשפה. לקראת הסוף, כשסיילור יתעשת ויחזור ללולה, תושלם המחווה, והדיוקן פשוט יתנדף מן המסגרת). כשלולה נוסעת לאסוף את סיילור מן הכלא, היא נתקלת בבחור לבוש בחולצה בצבע חלודה שזרועו "נתקעה" כמו איבריו הלא משומנים של איש הפח. סיילור מביא לבנו אריה צעצוע במתנה. וכך יש ייצוג סמלי לאריה, לאיש הפח (והדחליל? הוא אולי נרמז כשלוּלה מאיימת במפתיע לתלוש את זרועותיה של מַרְיֶאטה…).

ברגע המשבר, כאמור, מתגלה המכשפה הטובה לסיילור, בסצנה מופלאה – מצחיקה ומרגשת, נאיבית ומתוחכמת, מלאכותית וטבעית.
כי מצד אחד זה הכי ילדותי ושרירותי לזמן את המכשפה הטובה לסדר הפי-אנד, במין דֶאוּס-אֶקְס-מָכִינָה של טרגדיה יוונית סוג ב' (שוב הטרגדיה הזאת, שמשתחלת לי לטקסט). ומצד שני לינץ' מכין את הרגע הזה מתחילת הסרט; הוא משתף אותנו בחזיונות של לולה, ומוכיח לנו שוב ושוב שהתמונה לא משקרת. הוא מרגיל אותנו לחוסר העכבות של הסרט (היתה לי חברה שהיתה מקפידה לציין בין חירויות האדם את "חירות הטעם הרע"), הוא מספר לנו סיפור אהבה מהאגדות, וכך הלא מסתיימות האגדות – בבת אחת מחושך לאור. סיילור מדלג אל לולה ב"דרך המכוניות התקועות". הוא מושיט לה את ידו. היא מטפסת אליו, אל מכסה המנוע של המכונית, ושם, על רקע השמיים הכחולים הוא שר לה את סרנדת הנישואין שלו, "אהבי אותי בעדנה". לרגליהם, על שמשת המכונית הפתוחה, משתברת לה קרן שמש להמון קשתות קטנות. והילד שיושב במכונית צופה בם בשקט, בחיוך, כשהם המתאחדים מעבר לקשת בענן, פשוטו כמשמעו.

עוד  באותו עניין באותו מקום (כלומר כאן באתר): אלביס פרסלי לנצח
ועל קולנוע:

על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

ועוד

Read Full Post »

זהו חלקו השני של המאמר הקושר בין אנדרסן לברכט לפסלי הגרוטאות של פיקאסו.
בחלק הראשון  ניתחתי את חייל הבדיל של אנדרסן. בחלק הזה אסביר בעזרת חייל הבדיל את תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט.

ונגשו החוקרים אל חריש אלוהים
ובאת חפירה שנטבל
חפרו והוציאו מתוך קברו
את החייל שנפל.

הם מזגו לו שיכר לוהט אל הגוף
אל הגו הרקוב שנמצא
ותלו עוד שתי אחיות בזרועו
ונקבה ערומה למחצה.

לפנים כלי זמר עם צ'ינדרארה
ניגנו שירת לכת קולחת,
והחייל, כמו שלמד
התיז את רגליו מן התחת

וגם הכוכב לא תמיד מצוי
כי בסוף השחר מאדים.
אבל החייל, כמו שלמד
הולך אלי מות גיבורים.

(מתוך "אגדה על החייל המת" , ברטולט ברכט, גלות המשוררים, מבחר שירים 1914-1956)

את הגרסה הראשונה של המאמר הזה כתבתי בסוף שנות השמונים, זמן קצר לאחר הקמתו של בית הספר לתיאטרון חזותי. כמו שאר המייסדים הותקפתי גם אני על ידי אנשי תאטרון ישראליים: "מה זה בכלל תאטרון חזותי?" הם היו שואלים, "יש תאטרון שאינו חזותי?" (כן!). כדי לענות להם גייסתי את ברטולט ברכט (1956-1898), משורר, מחזאי, תאורטיקן של תאטרון, וסוכן כפול: של תאטרון ושל תאטרון חזותי. אפשר לראות בשורות אילו מעין מבוא לתאטרון חזותי. לא המבוא בה"א הידיעה – תאטרון חזותי הוא טריטוריה רבגונית עם כניסות שונות ומשונות, אבל זוהי מן הסתם הכניסה לאנשי תאטרון.
בשורות הבאות אציג את תפיסת התאטרון הקיצונית של ברכט (הרבה יותר קיצונית ממה שניתן להסיק ממחזותיו; ברכט עצמו חזר וטען שזכה לממש רק חלק קטן ממנה), המאחדת בין הצדדים השונים והסותרים לכאורה של אישיותו.

אפוס

ברכט שאף ל"תאטרון אֶפּי" בניגוד לתאטרון הדרמטי. בתשובה לשאלה מהו אֶפּוֹס, עונה מילון אבן-שושן שזו שירת גיבורים רבת עלילות. ואילו ברכט, שחיפש מאפיין מבני יותר, ציטט את אלפרד דבלין "שסיפק קריטריון מצוין כשאמר שאת היצירה האפית – בניגוד לדרמטית – אפשר לגזור במספריים ליחידות עצמאיות, שעדיין ישמרו על חיות גמורה". בכך כופר ברכט באחדות העלילה האריסטוטלית שבה כל סצנה נובעת בהכרח מקודמתה ומובילה אל הבאה אחריה – וככל שהחלקים משועבדים זה לזה, הרי שהשלם משובח. כשעיני הצופה האריסטוטלי נשואות במתיחות אל הסוף, מכוּון קהל האפוס אל הכאן והעכשיו.
את המאפיין הזה מותח ברכט עד כדי הפרזה כשהוא ממליץ על שימוש בכותרות בזמן ההצגה. כותרת שמקדימה את הסצנה ומוסרת על העתיד להתרחש, מוציאה את עוקץ ההפתעה ומעבירה את המתח משאלת ה"מה" (יקרה) אל שאלת ה"איך" (זה בעצם יקרה?).
מבעד לזכוכית מגדלת ייראה גם חייל הבדיל כאפוס. קטן וצעצועי אמנם, אבל כזה המלווה בכל אופן, את עלילותיו של גיבור – מעין טרומפלדור קטינא. המספריים של דבלין יכולות לבתר את הסיפור בקלות. ההיגיון הסיבתי, כמו במרבית סיפורי אנדרסן, רופף (ואולי נובע הדבר גם מתודעת הילד שמכתיבה את הסיפור, תודעה המרוכזת בכאן ועכשיו, שעדיין אינה מסוגלת לחשֵב לטווח רחוק והגיוני). כל סצנה היא עוד תחנה מצטברת בדרכו של הגיבור. שאלת ה"איך" (המתח המגוחך/נוגע ללב בין החייל לבדיל) דומיננטית בהרבה משאלת ה"מה יהיה". אפילו הסיבה ליציאה להרפתקה – אם כדי להציל את בת המלך, או סתם לזכות בתהילה – כמו נשמטה מהסיפור.

משחק

בלב לבה של חווית המשחק המערבית שוכנת ההזדהות עם הדמות – הזדהותו של השחקן, ובהמשך לה גם הזדהותו של הצופה. כעד מומחה אפשר להביא את סטניסלבסקי [שחקן ובמאי רוסי שפיתח שיטת משחק הקרויה על שמו שבה מזינים השחקנים את הדמויות בזכרונותיהם הרגשיים; השיטה ממשיכה להשפיע גם היום על תפיסת המשחק והתיאטרון בארץ ובעולם.] סטנילבסקי עצמו שיחק את הדוד בהצגה "הכפר סטיפנצ'נקו ותושביו" (על פי סיפור של דוסטוייבסקי), וכך הוא מעיד באוטוביוגרפיה שלו "חיי באמנות":

"אני והתפקיד התמזגנו מזיגה שלמה: אותם הרעיונות, הדעות, התשוקות… מצב כזה הוא עדן לשחקן, ואני הרגשתי זאת בתפקיד הדוד, ובהכירי את ההרגשה לא יכולתי עוד להשלים עם שום דבר אחר באמנות. האמנם אין אמצעים טכניים כדי לחדור לגן-העדן של השחקנים לא בדרך מקרה אלא בכל שעת רצון? רק כשתגיע הטכניקה לאפשרות זו, תהפוך מלאכת השחקן לאמנות אמיתית." (כל ההדגשות שלי)

למציאות הזאת מגיע ברכט, ובלי שום כבוד לגן-עדן של סטניסלבסקי (שהוא מן הסתם היה קורא לו גן-עדן של שוטים), קובע שהשחקן המערבי אמנם עושה הכל כדי להמיר את עצמו לדמות "אבל במקום בו מצליחה ההמרה מסתיימת האמנות… הוא אינו זקוק ליותר אמנות משאנשים אלה – פקיד בנק, רופא או גנרל –זקוקים לה בחייהם האמיתיים."
ברכט לא רוצה בקהל ש"תולה את השכל שלו במלתחה, בצד כובעו, לפני שהוא נכנס לאולם", וכשהוא ממשיך ומלגלג על הצגה של אדיפוס הממלאת את האולם באדיפוסים קטנים, מבצבץ מתוך ההבדל האסתטי, גם זנבה של תפיסה אתית ואנושית מסוג אחר. ההזדהות על-פי ברכט מסממת את הקהל, מהפנטת אותו, מכניסה אותו לטראנס או לסיאנס, "מבשלת אותו לכלל כוּפתה חסרת צורה בסיר הרגשות". בתקופה הארוכה שעשה בגלות מגרמניה הנאצית היה לו פנאי להרהר במה שכינה "הדגש הגרוטסקי על רגש בפשיזם". ברכט שראה בתאטרון (בין השאר) מנוף לשינוי חברתי, סלד מפני תאטרון שעושה מניפולציה רגשית להמון פסיבי מבלי לעורר בו בזמן גם את כוח השיפוט. ומי שמתפלא, שלא לומר מתקומם, על ההשוואה בין החוויה הפשיסטית לחווייה התאטרלית מוזמן לשוב ולהקשיב לעד המומחה, סטניסלבסקי. כך הוא מספר באוטוביוגרפיה שלו "חיי באמנות" על "מלך הטרגיקונים" – טוֹמָזו סלוויני האב, בתפקיד אותלו: "סלוויני ניגש לרמת הדוג'ים מהורהר מעט, מתרכז, ומבלי שנרגיש לקח שבי את ההמון שהיה בתאטרון הגדול. נדמה כי עשה זאת בתנועה אחת – פשט ידו כלפי הקהל, חפן אותו בכפו כאילו לא היו אלה אלא נמלים, והחזיקם במשך כל זמן ההצגה. אם יקפוץ אגרופו – ובא המוות; יפתח את האגרוף, יזרים רוח חמימה – ובא האושר. וכבר היינו נתונים ברשותו לנצח, לכל ימי החיים, כבר הוברר לנו מי הוא הגאון, איזה הוא, ומה עלינו לצפות ממנו…"
ברכט לא רצה נמלים באולם שלו. הוא דחה את המוסכמה שקהל שנכנס לתאטרון מפסיק להיות קבוצה של אינדיבידואלים והופך למעין ישות קולקטיבית, המון חסר בשלות מנטלית בעל נכונות גבוהה להשׂאה רגשית. הוא העדיף דיאלוג עם בני-אדם בעלי חשיבה עצמאית וכושר שיפוט. האתגר האסתטי שהציב שונה בהתאם: אסור לשחקן להיבלע בדמות שהוא מייצג. פסק הדין "הוא לא שיחק את ליר, הוא היה ליר" ייחשב מכת מוות בעבורו. האפקטיביות של הדמות על הבמה "נובעת מן המתח והמאבק המתמיד בין שני הניגודים – השחקן המתאר והגיבור המתואר – ומן העומק שלהם." לזה בדיוק מכוון הבלשן רומאן יאקובסון (1896-1982) כשהוא מדבר על שירה כמגבירה את מוחשיותם של סימנים ומעמיקה את הדיכוטומיה הבסיסית שבין סימנים לאובייקטים.

הדים לתפיסה זו נשמעים בדברים שאמר הפסל והבמאי הפולני תדאוש קנטור על יצירתו "הכיתה המתה" (הצגה שבה משחקים שחקנים מבוגרים, לבושים כמבוגרים, ילדים בכיתת בית ספר): "המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות. השחקנים משחקים את הצעירים, אבל הם זקנים."

ובחזרה לחייל הבדיל: הדמות היא החייל הקיטע, השחקן המגלם אותה הוא הצעצוע הפגום. הצעצוע משחק את החייל, אבל אינו מעלים את עצמו בתוך הדמות. הוא מקיים את האשליה וחותר תחתיה לאורך כל הסיפור. ממש כפי שתיאר ברכט את האופרה שלו "מהגוני", שעדיין מזמרת בשמחה על הענף שלה, אבל בד-בבד היא מתחילה גם לנסרו…

כוראוגרפיה

אי אפשר לתאר את התנועה והמימיקה על הבמה הברכטיאנית מבלי להידרש לַ"ג'סטה החברתית". הצירוף הזה ממזג על פי ברכט, את מובנן שלgist  ו- gestureהאנגליות, כלומר "העוויה", "תנועה", "מחווה", ובה בעת גם "תוכן", "עיקר", "תמצית". "זה לא עניין של תנועת-יד מסבירה או מדגישה," אומר ברכט, "אלא של יחס כולל… התנועה שבה מגרשים זבוב עדיין אינה ג'סטה חברתית, אבל התנועה שבה מגרשים כלב יכולה להיות כזאת. למשל, אם היא אמורה לייצג את מלחמתו המתמדת של אדם לבוש-קרעים בכלבי השמירה. מאמציו של אדם מסוים לשמור על שיווי משקלו על משטח חלקלק מסתכמים בג'סטה חברתית, אם נפילה פירושה ביזיון, או במילים אחרות – איבוד ערך השוק שלו." במקום אחר הוא מדגיש שהסִגנוּן אינו אמור לסלק את האלמנט הנטורליסטי, אלא לרומם אותו, ושהג'סטה מאפשרת להסיק מסקנות בנוגע לסיטואציה החברתית (ומכאן כינויה). במילים אחרות – הג'סטה אינה לִווית חן או טקסטורה, אלא חלק המלמד על השלם. המפתח להבנתה הוא סמלי. בג'סטה החברתית טמון בעצם הגרעין של כל תאטרון מחול, וברכט אמנם קובע שתאטרון שנשען עליה אינו יכול להתקיים ללא כוראוגרפיה.

שחקני "חייל הבדיל" הם קריקטורות זעירות של עקרון הג'סטה החברתית. הג'סטה הסטָטית של החייל הקיטע, הזקוף, הפסיבי, היא המפתח למעמד חברתי שהופך לאישיות. לא משנה כמה מהפכים הוא עובר, הג'סטה נותרת בעינה, מחליפה צבעים וצוברת כוח סמלי. כבר נגעתי קודם בג'סטה החברתית של הנסיכה הרקדנית (הזיהוי בין נסיכה לרקדנית צמח בבלט הקלסי כשכל הפרימה-בלרינות רקדו נסיכות) הניצבת בפתח ארמונה, שגובה רגלה המורמת מזוהה על פי ברכט עם "ערך השוק שלה", והג'סטה הפתאומית של השדון הקפצן היא פרודיה על אגרופו העיוור של המקרה. כשברכט טוען ש"היופי ההכרחי מושג מעל לכל, על ידי האלגנטיות שבה החומר שמעביר את הג'סטה נגלה ונחשף להבנת הצופים", הוא מתכוון למשל לאור הדו-משמעי ששופך אנדרסן על הבדיל.

ברכט ואנדרסן

לברכט ולאנדרסן יש נקודה משותפת, המפקיעה במידת מה את ההפתעה שבזיווג בין האגדות לתאטרון האֶפִּי. כל אחד מהם בדרכו, הוא שילוב סותר, לכאורה, בין ליריות למוּדעוּת חברתית חריפה וארצית. ברכט המשורר היה באותה מידה גם קומוניסט המחויב לשינוי חברתי בעזרת המנוף של אמנותו, ואנדרסן, הברווזון העני והמכוער, בנם של כובסת אלכוהוליסטית וסנדלר לא יוצלח, לא הצליח להיטמע לחלוטין בדמות הברבור ש"שיחק" באחרית ימיו (כלומר בדמות הסופר המפורסם הנתמך על ידי המלך). הוא נותר אותו ברווזון מכוער שסופח במין דֵאוּס-אֶקס-מָכינה ללהקת ברבורים. הליריות המוּלדת שלו נחבטת, נצבטת ומנוקבת שוב ושוב על ידי מציאות חברתית שלעולם אינה בגדר מובן מאליו שאפשר לשכוח את קיומו. לא רק שדון הטבק והרוח אשמים בחתונה שלא התקיימה בין טוראי הבדיל לנסיכה.

דוד פרישמן, שתרגם את אגדות אנדרסן לעברית בשנת התרנ"ו (1896), מתוך תחושת שליחות – כדי לספק קצת לחלוחית לירית לנפשם היבשה, למודת הפלפולים והמצוות, של ילדי ישראל – כתב בין השאר בהקדמה: "הקורא הקטן יקרא ולבו הקטן יעלוז ויתענג על החזיונות היפים ועל המעשה הנחמד אשר הושם לפניו, והקורא הגדול יקרא גם הוא, והוא ימצא שם רק את החידוד והסתירה הנמרצה ואת הביקורת החדה." תאור שאינו רחוק מן הסתם, מאידאל התאטרון המבדר והלוחם שבו רצה ברכט.

עיצוב

ככל שהתרחק מן המימזיס, התקרב ברכט אל אמנויות אחרות; הג'סטה החברתית קירבה אותו למחול בעוד שתפיסת העיצוב שלו מפלרטטת עם האמנות הפלסטית. הפריה והשפעה הדדית, קובע ברכט, מתקיימות בין מעצב לבמאי לאורך כל הדרך. המעצב קובע את הקומפוזיציות האנושיות בהצגה. דרך התפאורה הוא לוקח חלק בעיצוב הדמויות, אורח דיבורן ותנועתן. כיסא נמוך ליד שולחן גבוה קובע למשל כוראוגפיה מסויימת של אכילה ושל התנהגות ליד השולחן. התפאורה אינה מקשטת אלא נוקטת עמדה. היא מספרת, מצטטת, מכינה ונזכרת. במקום לעזור לצופה לשקוע באשליה, היא מפריעה לו, מעוררת מחשבה ומעכבת את ההיסחפות לעולמן של הדמויות. ברכט מרחיק לכת וטוען שהעיצוב הוא "שחקן נוסף" הצובר אינטנסיביות בזמן ההצגה ומגיע לשיא מִשלו, אל מחיאות הכפיים שלו. וכל החומרים, לפי דעתו – עשירים כעניים – צריכים להיות גלויים.

הבחירה בחייל עשוי בדיל לתפקיד הראשי בסיפור, היא בחירה של מעצב ש"לוקח חלק בעיצוב הדמויות, אורח דיבורן ותנועתן". זהו ליהוק אידאלי שפותר במחי צעצוע את כל השאלות הסבוכות של משחק (רצון/מעצור) וכוראוגרפיה. האיסור על חומרים מתחזים ומטויחים נשמר באדיקות בסיפור, עד כדי בדיקה כימית של תגובותיהם באש…
ברכט קושר כתרים לקספר נֶהֶר שהיה בעיניו דוגמה חיה למעצב האידאלי, משום שניחן בשני הפכים – דמיון חסר מעצורים לצד כושר הסתכלות מדוקדק בפרטים. ההגדרה הזאת מתאימה גם לאנדרסן כאילו נתפרה על פי מידה: מצד אחד דמיון מעופף, ומצד שני כושר התבוננות מפוכח עד כדי צינה בפרטי הפרטים של החפצים והדמויות. במתח בין השניים מצויים הקסם והחיוּת של יצירתו.

 

ההוויה קובעת את התודעה

נאמן לכובעו הקומוניסטי, רשם ברכט בקצה האֶפִּי של הטבלה המונָה את ההבדלים בין התאטרון האפי לדרמטי, את הסיסמה המרקסיסטית: "ההוויה קובעת את התודעה". כלומר המצב החברתי-חומרי קובע את המצב המחשבתי-רגשי. בכך התכוון ברכט לא רק לנקודת מוצא פוליטית, אלא גם לתנועה תאטרונית – מן החוץ אל הפנים. "לא רק בכי נובע מצער", אומר ברכט, "אלא גם צער מבכי". ילדים בוכים בלוויות כי המבוגרים בוכים, אבל הבכי לא נותר בגדר מחווה חיצונית, נלווית אליו תחושת צער אמיתית." (והפתגם העממי כבר ניסח זאת ביתר עליזות: "עם האוכל בא התיאבון".)
חייל הבדיל הוא אחד מרבים בעולמו של אנדרסן שניתן להחיל עליו את הסיסמה המרקסיסטית כפשוטה. תודעתו כולה נקבעת על ידי הוויית הבדיל שלו.

הזרה (וסיכום קטן)

ברכט שאל את המונח משְׁקְלוֹבסקי כשביקר במוסקבה ב-1935, אם כי דומה שחסרה לו רק המילה. ההזרה משתמעת מכל שורה בתיאוריה שלו. לולא נתקל בה במוסקבה היה נאלץ להמציא אותה בעצמו. שְׁקלובסקי טען שהאמנות מציגה דברים מוכרים כמוזרים כדי להחיות את קליטת המציאות השחוקה שלנו, להפוך אותם למורגשים ומרגשים, "להחזיר לאבן את אבניותה". ברכט טען שהזרה היא תנאי הכרחי להבנה. לתפוס משהו כמובן מאליו פירושו ויתור על כל ניסיון להבינו.
אחת התחבולות השכיחות להשגת הזרה, אומר ברכט, היא מימוש המטפורה: אם המלך ליר קורע מפה כשהוא מחלק את הממלכה בין בנותיו, מקבל אקט החלוקה מימוש פיזי ולא רק מילולי. ההזרה מפנה זרקור אל ליר הפיאודל הנוהג בממלכה כברכושו הפרטי. (ואגב – הדְרָש היהודי על הבטחת אלוהים ליעקב דומה באופן משעשע לדוגמה של ברכט. בהבטחה נאמר: "הארץ שאתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך", שטח מצומצם במקצת מן הבחינה המשפטית. כדי להסיר ספקות מספרת האגדה שברגע ההבטחה קיפל אלוהים את ארץ ישראל והניחהּ מתחת ליעקב.)

לאחר שניסה לבסס יחסי שוויון בין צופה ליוצר (נגד הנטיות השתלטניות של הדרמה האשלייתית) ניסה ברכט לקבוע יחסים כאלה גם בין האלמנטים השונים בהצגה לבין עצמם. השלם האידאלי שלו, האופייני למאה העשרים, אינו אשלייה סינתטית אלא מונטָז' שבור ומפוכח; השחקנים, הדמויות, העיצוב, התנועה, המוזיקה וכל מרכיב אחר של המופע, אינם מתמזגים זה בזה, אלא שומרים על עצמאותם כדי לגרום לרגשות סותרים, להזרה ולהארה הדדית.

וזה מה שניסיתי גם אני לעשות בפרק זה; לא למזג את ברכט עם אנדרסן, אלא להניח את השניים זה לצד זה לשם הזרה והארה הדדית.

לחלק השלישי והאחרון של המאמר – ונוס של גז ואור ממסמרים

Read Full Post »