Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רוחניות’

השיר הזה הוא שיר על אנשים:
מה שהם חושבים ומה שהם רוצים
ומה שהם חושבים שהם רוצים.

(נתן זך)

זוהי הרשימה השלישית והמסכמת בעקבות האגדה הסינית על הנערה שקפצה ליורה רותחת ועניינה שלוש שאלות:

האם הנשמה זקוקה לנעליים?
האם אפשר להשוות את השמש למלפפונים?
והאם אפשר לשתות צליל של פעמונים?

למי שהגיע רק עכשיו מומלץ לקרוא קודם את שני הפרקים הראשונים:
הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת,
והתאבדה או נרצחה

"מה שמעניין," אמרה לי עמליה עפרת בטלפון, וצחקה, כמו שהיא תמיד צוחקת כשמשהו מפתיע חוסם את דרכה, "זה בשביל מה הנשמה צריכה את הנעל?" ובאותה נשימה סיפרה לי איך פעם, במטוס שנקלע למערבולות קשות, היא מיהרה קודם כל לנעול את נעליה. בעצם היא לא סיפרה לי את זה, היא פשוט חשבה בקול. ואחר כך הזכירה את המצרים שקברו את המתים שלהם עם אוצרות ("שטויות" היא קראה לאוצרות האלה, והחזירה אותי לדיון על פרוייקט ימי ההולדת של סופי קאל). "זו לא הנשמה שזקוקה לנעליים," סיכמה. "אלה רק החלקים הנמוכים של הנפש שעדיין מחוברים לעולם ולזהות."

ככה זה נראה מהחלון של עמליה, החלון של הרוחניות. אבל אני, מה לעשות, קצת חשדנית בנוגע למה שנשקף מהחלון הזה. בילדותי פיתחתי שיטות משלי להינתק ממכונות ההנשמה של הכאב. והתשובות הרוחניות נראות לי לפעמים כמו עוד מעקף ערמומי. וגם השיפוטיות מעצבנת: "החלקים הנמוכים של הנפש"… היררכיות מכניסות אותי לקומה. במציאות שלי אין מקומות קבועים. הכל גמיש ומתהפך.

ב"ספר האגסים הצהובים" מביא פנחס שדה שיר של פראקסילה, משוררת יוונית מהמאה החמישית לפני הספירה:

היפה בדברים שאני מותירה אחרי הוא אור השמש,
אחריו, הכוכבים הבוהקים ופני הלבנה.
אחריהם, מלפפונים בשלים ותפוחים ואגסים.

ואז הוא מוסיף ומצטט מבקר עתיק בשם זנוביוס שטען כי "רק שוטה יעמיד מלפפונים בדרגה אחת עם שמש וירח". מה שזנוביוס לא הבין, אומר שדה, "הוא, כי בשביל המת מלפפונים הם יקרי המציאות ממש כשמש וכירח. אילו אמרה פראקסילה כי המתים הם 'יושבי חושך וצלמוות' כי אז לא היתה זו אלא אמירה שגרתית, אבל אמירתה שהמתים סובלים ממחסור במלפפונים, אמירה המבטאת הן את עוניו של המת והן את הפסימיות של התיאולוגיה היוונית, זו אכן ראויה היתה להשתמר אלפיים וחמש מאות שנה."

האמנות, שבה אני מאמינה יותר מבכל תורה רוחנית, נשמרת מנוקשוּת ומעדיפה לשחק ולהתבונן. ("המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה). בספרות כמו בחיים, הכל תלוי בהקשר. גם חי-צומח-דומם פשוט ויומיומי יכול להכיל תועפות של רגש ומחשבה וחיים; ההוכחה לקיומו של הנסיך הקטן, אומר סנט אקזופרי, היא שרצה כבשה: "מי שרוצה כבשה, סימן שהוא קיים". וגם מי שרוצה נעל או מלפפונים.

לפני שנים רבות כתב יואל הופמן את בפברואר כדאי לקנות פילים, ספר ילדים הנפתח במילים "מורים אינם מספרים…" שאחריהן מופיעה רשימה ארוכה ארוכה של כל אותם דברים שמורים אינם מספרים: הם אינם מספרים למשל, "שאפשר להתאהב בטביעת שיניה של אישה בתפוח", "שיש פי טבעת מזהב", שאפשר ליישר זנב של כלב", "ששגריר טורקיה הוא גם שגריר של הירח" וכן הלאה והלאה. כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי הייתי תולה את הרשימה על לוח המודעות עם הוראות לתלמידים ללעוס פריט אחד לפני השינה. אבל לא נכנס לזה עכשיו. אולי בפעם אחרת.

השבוע, בגלל קו איי, נזכרתי ברשימה של הופמן. כי מורים אינם מספרים, לפי עדותו, "שאפשר לשתות צליל של פעמונים".
ההיגיון הסינסטתי* של המשפט הזה נשען על הצלילוּת המשותפת לנוזל ולצליל ועל הדמיון החזותי בין כוס לפעמון. וחשבתי גם על הפעמון ככוס היסורים של קו איי, שלעולם לא תתמלא, כי הדמעות לא יוכלו להיקוות, הן נושרות מהכוס ההפוכה ומנוערות החוצה עם כל צלצול.

עבודה של מרט אופנהיים

 

לחלק הראשון – הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

לחלק השני – התאבדה או נרצחה

* סינסתזיה – תופעה עצבית שבה חמשת החושים – ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש מתערבבים, כך ששומעים צבעים, רואים צלילים, וכן הלאה. (עוד על סינסתזיה בהאהובה שחבשה את כובעה על רגליה)

 

Read Full Post »