Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רוברט דרנטון’

על שלוש תעלומות מהאגדות של עיר האושר.

  1. אמהות חורגות

למה יש הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים אצל האחים גרים? התעלומה הזאת לוותה את הפוסט על ההורים הרעים. קצה חוט לפתרונה מספק ההיסטוריון רוברט דרנטון; בספרו טבח החתולים הגדול הוא טוען שנישואין בצרפת של המאה השמונה עשרה הסתיימו בדרך כלל במותו ללא עת של אחד הצדדים. אלמן אחד מתוך חמישה התחתן בשנית, לעומת אלמנה אחת מתוך עשר. ולפיכך היה שיעור האמהות החורגות גבוה בהרבה. (ועדיין אין בחוט העובדתי הזה די הסבר כדי לכסות את ערוות התעלומה כולה).

*

  1. נשים בוגדניות

או תעלומה אחרת: איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה לספר ילדים? הכוונה לסיפור הנסיך המשותק מתוך "אלף לילה ולילה". אשת הנסיך בוגדת בו עם עבד כושי ("כַּלְבָּה סְרוּחָה, וּשְׁפָלָה שֶׁבַּלְּבָנִים," קורא לה העבד בתרגומו היפהפה של יוסף יואל ריבלין אביו של נשיאנו, "כְּלוּם אֵינִי מְשַׁמֵּשׁ לָךְ אֶלָּא לְמַלּאוֹת תַּאֲוָתֵךְ?" הוא שואל, ואילו בעלה מכנה אותה, "בַּת בְּלִיַּעַל, שְׁפָלָה וְזוֹנָה כְּעוּרָה, אֲהוּבַת עֶבֶד כּוּשִׁי וּמֻפְקָרָה").

על פתרון התעלומה הזאת אפילו הבטחתי פרס: ארבע מאות דינרי זהב למי שימצא את העיבוד שקראתי בילדותי. איש לא הרים את הכפפה, אבל התשובה בכל זאת התגלתה בספר הראשון שפתחתי באוסף ספרי הילדים של מרים רות. המעבד החכם, המזוהה רק בשמו הפרטי, שלמה, החליף את הבגידה המינית בבגידה פוליטית. בעיבוד שלו מגלה הנסיך שאשתו המכשפה חברה לאויבו המושבע. מתברר שבגידה היא בגידה היא בגידה. עוצמת הרגש זהה, הזעם, ההשפלה, ואפילו הסימבוליקה מתאימה את עצמה כמו זיקית: בסיפור המקורי  כשהמכשפה לוקחת את חרבו של הנסיך, זה אקט של סירוס (רגע לפני שתהפוך אותו ממותניו ומטה לאבן). בגרסה לילדים, גזלת החרב היא אקט של נישול משלטון ועוצמה.

(מה שמזכיר לי את החוכמה שבה "גייר" דוד פרישמן את "מוכרת הגפרורים הקטנה" של אנדרסן. הוא לא סתם ניכש את חג המולד מן הסיפור, הוא החליף אותו בחנוכה מבלי לפגוע בדימוי המרכזי: ברגישותו הפיוטית הוא גילה שגם החנוכייה, כמו האשוח של חג המולד, היא עץ של אורות שיכול לצמוח ולמלא את השמיים. עוד על הסיפור).

העיבוד לילדים של סיפור הנסיך המשותק, שהרעיש אותי עוד בילדותי ונכנס לי ישר לנפש. גילויו הוליד תעלומה חדשה: מי מכיר, מי יודע את "שלמה" המעבד?

*

3. בתולות קדושות

ולא מזמן נשפך אור חדש גם על אחת מן המעשיות המסתוריות ביותר של האחים גרים, שבה מלוהקת הבתולה הקדושה לתפקיד "כחול זקן" (וגם לתפקיד החמות המרשעת, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). לסיפורו של כחול הזקן יש כמה וריאציות אצל האחים גרים: על שתיים מהן כבר כתבתי. זאת הגרסה הקלסית  וזאת העתידנית ביותר מבחינה פמיניסטית. התבנית הבסיסית משותפת לכולן: איש עשיר מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם ומסגיר אותה לבעלה.

ואל סדרת כחולי הזקן מצטרפת במפתיע הבתולה הקדושה. בסיפור "ילדתה של מריה" היא מאמצת ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל חדרי השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה פותחת אותה בכל זאת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר, ואצבעה מוכתמת בזהבו. כמה שהיא מקרצפת הכתם נשאר ומסגיר אותה.

"ילדתה של מריה" פותחת את החדר האסור. אייר אוסקר הרפורט (מתוך מסע בין אצבעות פוסט על אצבעות בסיפורי האחים גרים).

.

אלא שאור אינו דם; האם אור יכול ללכלך? תהיתי פעם. לא הצלחתי להבין או לקבל את החלפת הדם באור זהב (על אף התמיכה המפתיעה של הלשון העברית – לא רק ש"כתם" היא מילה נרדפת לזהב, גם האור נשפך ומכתים בכתמי אור). עד שפרה אנג'ליקו פקח את עיני, כלומר צייר את החילוף במפורש.

פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

והנה גם התקריב:

פרט מתוך פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

זו מין תקבולת חזותית, סימטריה הפוכה:

למטה: הדם הנשפך ומעליו הילת הקדוש המוזהבת.

למעלה: כתר זהב ומעליו גלגולו הדמי.

שני הכתרים ספק בוקעים מתוך צמרת מתולתלת, ספק מרחפים מעליה. העץ הזה הוא כמו ראש כרות, גזעו נעדר, ואני מתגברת על הפיתוי להמשיך בניתוח. (הציור הזה הוא כמו שיר, כל חלקיו מתייחסים זה לזה ומשתקפים גם בציור המחובר לו).

מתברר שלנוצרים שיצרו וצרכו את האגדה הזאת, המרת דם קורבנות בזהב האור האלוהי היא לגמרי טבעית.

ועדיין נותרת איזו שארית מתעתעת. יש משהו מן הכפירה והחתרנות, או לפחות מן האגרסיה הכבושה, בליהוק הבתולה הקדושה לתפקיד המפתה לדבר עברה (שלא לדבר על תפקיד החמות המרשעת שאותו היא מגלמת בהמשך) על אף האליבי "החינוכי".

והחתרנות הזאת, הזכירה לי סיפור עם איסלנדי בשם "נשמתו של יון שלי". מעשה ביון, זקן כפרי עצלן, נרגן וחסר תועלת, ובאישתו החרוצה והרטננית שאוהבת אותו על אף חסרונותיו. יום אחד נופל הזקן למשכב. אישתו חוששת שלא יגיע לגן עדן אם לא תדאג לזה. לפיכך היא לוכדת את נשמתו, כלומר את נשימתו האחרונה, בשק, ויוצאת לדרך. עד מהרה היא מתדפקת על דלתה של מלכות השמיים. פטרוס הקדוש פותח לה והיא מבקשת ממנו בנימוס להכניס את נשמת יון שלה לגן עדן. פטרוס מסרב מכל וכל. יון לא ראוי לכך. והזקנה אומרת שהיא לא מאמינה למשמע אוזניה, פטרוס כנראה שכח שגם הוא התכחש לאדונו (ישו) יותר מפעם אחת… הדלת נטרקת בפרצופה, והזקנה לא מוותרת ודופקת בפעם השנייה. הפעם פותח לה פאולוס (שאול התרסי) וגם הוא מסרב לקבל את יון שלה, וגם לו היא מזכירה איך רדף נוצרים בתחילת דרכו ונענית בטריקת דלת. ובפעם השלישית פותחת לה הבתולה הקדושה, ואחרי שגם היא מסרבת בחן, הזקנה אומרת: "ואני חשבתי שדווקא את תביני שגם לאנשים אחרים יש חולשות קטנות כמו שלך – האם כבר שכחת שהיה לך פעם תינוק, שלא היה לו אבא?"

בהערות השוליים המלומדות כתוב שבדיחות על חשבון פטרוס, פאולוס ושאר נכבדי הנצרות רווחו עוד בימי הביניים בגרמניה ובצרפת, אבל אין תקדים להתבדחות כזאת על חשבון הבתולה הקדושה. אני חושדת ש"ילדתה של מריה" זו מין התבדחות כמוסה.

*

ובלי שום קשר: אמש נפתח הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים ובו כמה וכמה מן ההצגות שליוויתי וביימתי (גילוי נאות) בשנים האחרונות: יואל אמר (אל תחמיצו את גרשון וייסרפירר, הכוכב החדש והנהדר!), ים קטן, טיול לילי, למה בכה הדג?, תהיה בריא מוריס מגי, מעיל הפלאים, ועוד. כל אחת שונה ומיוחדת וכולן מומלצות בחום.

ואליהן מצטרפת עכשיו גם הצגתה הטרייה-טרייה של אפרת הדני, הכתר שהלך לאיבוד, לגילאי 3-6, ההצגה המתוקה ביותר שעברה תחת ידי. כולה נדיבות וחיוך ושובבות ואהבה, משחק שבו אין מפסידים, כולם זוכים.

רבות מן ההצגות האלה נולדו בחממת האמנים של תיאטרון הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה.

Read Full Post »

  1. פוסט שמתחיל בשגיאת תרגום

רוברט דרנטון הוא היסטוריון סורר שלא שעה להתרעתה של אמא של כיפה אדומה, "לא להציץ קודם לכל הפינות". טֶבַח החתולים הגדול שלו נפתח במאמר מרתק על סיפורי מעשיות שתורגם ברשלנות מרגיזה; המכשפה בסיפור "רולאן רולנד האהוב" אינה מנסה "לשַׁלֵח מביתה את הבת החורגת" אלא לרצוח אותה. זה לא פרט שולי אלא לב הסיפור. למעשה היא מונעת ממנה לעזוב את הבית כדי שתוכל לרצוח אותה בשנתה אבל עורפת בטעות את ראש בתה שלה. כתבתי על כך בדם, יכול לדבר?, ואם כבר מדברים על זה, התעתיק של שם הגיבור הגרמני צריך להיות רולנד ולא "רולאן" (כפי שהיה נקרא מן הסתם בסיפור צרפתי), ולא, זאת לא נוקדנות להעיר על כך, כשהטקסט עוסק בהבדל בין הגלגול הצרפתי והגרמני של אותו סיפור.

אבל הטעות המצחיקה ביותר, שגרמה לי בעצם לכתוב את הפוסט, היא מעשיית "הזאב והילדים" שממנה נלקח כביכול הסוף הטוב של כיפה אדומה. בהיתי בדף שנייה ארוכה עד שהבנתי שהכוונה למעשיית "הזאב ושבעת הגדיים"… המתרגם בלבל בין kid-גדי לkid-ילד. עריכה מדעית היתה מנכשת שגיאות כאלה, חבל שהספר לא זכה לאחת, אבל בינתיים נזכרתי בעבודות הכפפה של האמנית האמריקאית קלייר ווטסון.

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

*

  1. עור הגדי

אם כפות הידיים הן ספק שלוחות של הגוף, ספק יצורים עצמאיים מרובי-גפיים, כפפות אינן סתם מלתחה פנטסטית. גם אחרי שמסירים אותן הן נוטות לשמר משהו מנפח האצבעות, מה שהופך אותן למעין גופות חסרות חיים ואפילו לרוחות רפאים של ידיים. אם ממלאים אותן הן מקבלות מראה דחוס ופוחלצי. בייחוד כפפות עור, חומר שהיו בו פעם חיים.

כפפות עדינות במיוחד נתפרות מעור גדי שרכותו מאפשרת להיצמד לפיתולי האצבעות. "כפפות עור גדי" הן בין השאר המקבילה האנגלית ל"כפפות המשי" של העברית; לטפל במישהו בכפפות עור גדי פירושו להתייחס אליו בעדינות ובזהירות, עניין מצמרר קמעא בסדרת עבודות שהן כמעט ראָיה (מסוג דפי יומן) להתעללות מינית, כשהגלישה מגדי לילד מחצינה את הצד הקורבני.

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

אבל העבודות שבאמת שוברות את לבי הן אלה שבהן פורמת ווטסון כפפות ומחברת את פיסות העור השטוחות מחדש למעין "שטיחים אתניים".

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble

באיזו טבעיות מתחרז

באיזו טבעיות מתחרז "שטיח" הכפפות עם שטיחים מסורתיים. עוד על זיכרון ומוטיב האצבעות באריגה במסע בין אצבעות.

*

  1. הערת ביניים

פעם, בהמשך לפוסט שעסק בכלל בעניין אחר, התפתח פה דיון על המטבח של האמנית האמריקאית לייזה לו. מטבח שלם ומפורט בגודל טבעי שכל כולו שזור מחרוזים זעירים צבעוניים.

כיור מלא, פרט מתוך מטבח החרוזים של לייזה לו, 1991-1996

כיור מלא, פרט מתוך מטבח החרוזים של לייזה לו, 1991-1996

מירי שחם קראה לו קתדלה של כאב. היא ראתה דרכו את טראומת גילוי העריות של האמנית ואת פרק הזמן שבו התפרנסה מזנות; כל השחלה של חרוז זעיר (במשך חמש שנים של עמל סיזיפי) כשחזור מיניאטורי של אקט הבעילה. בעוד שאני (שלא ראיתי את המטבח עצמו, רק תמונות שמצאתי באינטנרט) נעניתי דווקא למתיקותה של הפנטזיה. וכשמירי וחברתה חזרו הזכירו את לועו הפעור של התנור ההנזל-וגרטלי, מיהרתי לגייס לצדי את "נערת האווזים" של האחים גרים, סיפור שבו זוחלת הגיבורה לתוך תנור ובוכה ומייבבת ושופכת את לבה, וכשהיא סוף סוף מגיחה מתוכו ממתינים לה בגדי מלכות. כי ככה זה ב"נערת האווזים", מי שמבטא את צערו (ולו לתנור) מחזיר לעצמו את כוחו.

זה היה לפני שהצצתי לתנור של לייזה לו. לפני שנתקלתי פתאום בגיהנום הלאס וגאסי הזה שפוצץ את החסד, והפך את המטבח כולו להכלאה בין בית הממתקים של המכשפה לתנור הבוער.

פנים התנור של לייזה לו, פרט מתוך מטבח החרוזים. 1991-1996

פנים התנור של לייזה לו, פרט מתוך מטבח החרוזים. 1991-1996

*

  1. האם אפשר לפרום רוחות רפאים ולתפור מהן משהו חדש?

ובחזרה לקלייר ווטסון – עכשיו אני כבר מאומנת, אני מיד מזהה את הכאב. זאת לא חוכמה אולי כי אצל ווטסון זה הרבה פחות מצועף, הניסיון לפרום את זיכרון הגוף, לחזור להתחלה, לזמן שלפני הכאב, ולסנדל אותו לדימוי אחר דקורטיבי. זה כמו סיפורי המדע הבדיוני האלה שבהם נוסעים לעבר כדי לרצוח את היטלר התינוק, זה אף פעם לא מביא לתוצאה המבוקשת. וגם ווטסון לא מצליחה להיפטר מכאבי הפנטום. הכפפות מתגלגלות בפרצופי ביעותים, מסכות אילמות, שֵדֵי דלעות של הלואין, דגלי פירטים אומללים.

מסכות תיאטרון, מוזיאקה רומית

מסכות תיאטרון, מוזיאקה רומית

קלייר ווטסון, Now-What (כאן גם הפה סכור ברצועה, אז בכלל)

קלייר ווטסון, Now-What
(כאן גם הפה סכור ברצועה, אז בכלל)

עש הגולגולת

עש הגולגולת

מישהו שאת שמו שכחתי לצערי, הלחין פעם את ההוראות על מחסום השער של קיבוץ ספר: "עצור,/ כבה את האורות החיצוניים,/ הדלק את האורות הפנימיים,/ הזדהה." ההלחנה כמו שחררה את הנופך הרוחני פיוטי מתוך ההנחיות הטכניות. אבל כשווטסון ניסתה לחזור אחורה לשלב הטכני של הכפפות, התברר שזה בלתי אפשרי. אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. הכפפות הפרומות הן כמו עור שנפשט. הכאב כבר שם. שלא לדבר על הבלבול בין תוקף לקרבן.

קלייר ווטסון, Ancestors Say (פרט)

קלייר ווטסון, Ancestors Say (פרט)

וחשבתי גם על עבודת הוידאו של בועז ארד, "שיעור בעברית", שבה הוא פורם נאומים של היטלר להברות, ומטליא מהן בסבלנות את המשפט העברי "שלום ירושלים, אני מתנצל." (כתבתי על זה פעם בהקשר אחר ואז בלטו לי דברים אחרים. ועדיין).

*

  1. חורי הדמעות

אחת מדודותיה של אמי חיתה עם משפחתה באפריקה שנים רבות. זה היה מזמן, לפני היות המודעות הסביבתית. הם צדו נמרים ושלחו לנו במתנה את העורות שפשטו; עור של נמר בוגר ועור קטן של גור: מעין מגזרות סימטריות של חיות מושטחות כולל רגליים וזנב. אבל מה שריתק והבעית אותי יוכל מכל היו חורי הכדורים ליד הראש. לא פצעים אקספרסיוניסטיים אלא חורים עגולים ונקיים כאילו נגזרו במספריים.

ובחזרה לקלייר ווטסון; כפפות המפורקות הן סימטריות כמו עור שנפשט, החורים הם ספק חורי כדורים, ספק חורי דמעות.

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble (פרט)

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble (פרט)

האתר של קלייר ווטסון

*

ועוד שלוש הערות לסיום:

* חלק הארי של מאמר המעשיות של דרנטון פורסם בשעתו ב"זמנים" 16, גיליון סתיו 1984, בתרגום אלגנטי ומדויק של פניה עוז.

** ואם כבר מדברים על זה, זוכרים את תעלומת ההורים החורגים? המאמר מספק קצה חוט לפתרונה: בצרפת של המאה ה18 היה שיעור הנישואים השניים של אלמנים כפול משיעור הנישואים השניים של אלמנות. כלומר, גם במציאות היו הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים…).

*** התכוונתי להביא עוד כפפות מאוסף כפפות הכאב שלי, של מרי ריינולדס, של דורית נחמיאס ושל מרט אופנהיים (לה יש מגירונת משלה) ואחר כך נמלכתי בדעתי מחשש אַייסֶה בְּסַייסֶה ׁ(ביטוי שאבד מהעולם אבל מדבר בעד עצמו). אז רק אופנהיים אחת לסיום ולעידוד. איכשהו גם בעבודות היותר טעונות שלה יש משהו עוצמתי.

מרט אופנהיים, כפפות, 1985; מתוך מהדורה מוגבלת של 150 זוגות כפפות שצורפו ל Deluxe Edition של Parkettmagazine.

מרט אופנהיים, כפפות, 1985; מתוך מהדורה מוגבלת של 150 זוגות כפפות שצורפו ל Deluxe Edition של Parkettmagazine.

*

עוד פוסטים על זכרונות ילדות

זכרונות עתידניים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת

על מות הילדה

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

שמלות של כאב – הקולקציה של נלי אגסי

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

המשפחה הלא קדושה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

*

ובשולי הדברים.

* ב30 לאוקטובר ייערך יום ראיונות אחרון לחממת האמנים השישית של תיאטרון הקרון.

* ערב יום כיפור זה גם יום הולדתי. גמר חתימה טובה. (ויש עוד פרק).

*

Read Full Post »

דברים שאמרתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים.

הלינקים הזרועים בדרך מובילים לפוסטים על אגדות.

*

זאת השנה הצפופה ביותר בחיי, אבל כשהתבקשתי לדבר על הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים לא עמדתי בפיתוי. יש כ240 סיפורים באוסף. 200 סיפורים ועוד 10 מעשיות נוצריות ו28 פרגמנטים שרובם הם בעצם סיפורים לכל דבר. ואמרתי בלבי שזאת כמות סטטיסטית שאפשר לזהות בה תבניות, ואני הרי אוכלת תבניות לארוחת בוקר. אבל כפי שאומר הפתגם האנגלי (ומוכיחות המעשיות) …Be careful what you wish for

ובכן "הורים רעים" זו לא בדיוק הגדרה מדעית. כדי להימנע ממחלוקת הקשחתי את הקריטריונים. אני אתחיל ממי שלא נכנס לרשימה, מהקל אל הכבד מאד:

הורים שמעדו ברגע של כעס לא נכנסו לרשימה. נניח אב שמתעצבן על שבעת בניו ומקלל אותם שייהפכו לעורבים, וברגע שזה קורה הוא "מתחרט," כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" נשאר בחוץ.

גם הורים שהם סתם חלשים ומיואשים, פנטזיונרים ושקרנים נשארו בחוץ; נניח אמא שמאבדת את סבלנותה ומכה את בתה העצלנית, וכשהמלכה שואלת מה קרה היא משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי, היא לא יכולה להפסיק לטוות. או טוחן אידיוט שמתרברב בבתו שיודעת לטוות זהב מקש. או אב שנותן לבנו חמישים טאלר שיילך ללמוד מה שהוא רוצה ובלבד שלא יספר מי אביו כי הוא מתבייש בו (הנער עצמו מקבל את התנאי ברוח טובה ועניינית: "כן אבא," הוא אומר, "איך שאתה רוצה. אם אינך דורש יותר מזה אוכל לקיים זאת בקלות".)

לא כללתי גם הורים שנולד להם ילד חריג – קיפוד קטן או חמורון, ויש להם יחס אמביוולנטי כלפיו, או בני זוג פסיביים של הורים מתעללים, מכיוון שהסיפורים עצמם בקושי סופרים אותם.

וגם לא אבות פטריארכליים שמשתפים פעולה עם המחזרים הדחויים של בנותיהן, בתנאי שהם לא עוברים את גבול הפסיכיות; כלומר אב שמכריח את בתו להכניס למיטתה צפרדע סחטן, בטענה שהבטחות צריך לקיים, לא נכנס לרשימה (וכשאני מנסחת את זה ככה, אני שוב מתמלאת ספקות) אבל אב שכולא את בתו בצינוק לשבע שנים כי סירבה להינשא לחתן שהועיד לה, נכלל. המסכנה פשוט התאהבה במישהו אחר.

השמטתי אפילו אם שהמשיכה "לחנך" את בנה גם אחרי מותו והיכתה במקל את היד הקטנה שהזדקרה מן הקבר (למה השמטתי? למען שלום בית עם המְסַפֵּר. בשבילו זה סיפור על "ילד עקשן" שאפילו המוות לא לימד אותו לקח ואמו המסכנה "נאלצה" לנקוט באמצעים כדי שישכב במנוחה.

ולבסוף השמטתי גם את הזאב של כיפה אדומה, וזאת אולי ההשמטה הכואבת מכולן, כי אין לי ספק שמדובר באב מתעלל (כל הפרטים בספרי סיפורים יכולים להציל).

מה נשאר? רק הארד קור, דברים שאין עליהם מחלוקת: אימהות מנוכרות וסדיסטיות, שהודפות את ילדיהן ברגליהן, שכשהן מביטות בהם "כאילו ננעץ סכין בלִבּן", אימהות שנוטשות את ילדיהן בלב יער. שמלבישות את בנותיהן בשמלות נייר ושולחות אותן לשלג לקטוף תותי שדה, ששופכות עדשים לאפר ודורשות מהן למיין, שמצוות עליהן לרוקן בריכה בכף מחוררת. הכנסתי אימהות שמציתות ומטביעות את בנותיהן, או סתם מנסות לרצוח אותן באמצעות כישופים, חפצים מורעלים או מתנקשים בשר ודם. השארתי אם שהופכת את בנה לטלה ומצווה על הטבח לבשל אותו, ואחרת שכורתת את ראש בנה ומכינה ממנו תרביך. וגם לאבות אין במה להתבייש. אחד מחליט לרצוח את שנים עשר בניו אם תיוולד לו בת ואפילו נערך לכך מבעוד מועד ומכין תריסר ארונות מתים עם כריות קטנות. שני מתאכזב מבנו שלמד שפת-חיות במקום מקצוע הגון, ומצווה להרוג אותו. שלישי מתעקש להתחתן עם בתו שלו על אפו ועל חמתו של כל העולם ורביעי מוכר את בתו לשטן וגם סוחט אותה רגשית ומבקש שתבין אותו ותסלח לו.

ואחרי כל זה – יש הרבה פחות הורים רעים ממה שחשבתם. הרבה פחות ממה שחשבתי אני. בין המאות הרבות של הדמויות שמסתובבות בסיפורי האחים גרים יש פחות משלושים הורים רעים באמת. וגם אם מגמישים את הקריטריונים לא מגיעים לחמישים. הדימוי של אוסף המעשיות כמאגר-על של אמהות חורגות, מעיד על עוצמתם של הסיפורים יותר מאשר על שכיחותם.

והתבניות? הן כבר מסתמנות, בהירות כשמש ומגרדות.

ראשית, יש הרבה יותר אמהות מתעללות מאבות מתעללים, ביחס של שלוש לאחד בערך.

שנית, כמעט כל האמהות נענשות, רובן בעונשים גרפיים ונוראים: ראשה של אחת מרוסק באבן ריחיים, שתיים נאלצות לרקוד עד מוות – האחת בתוך שיח קוצים והאחרת בנעליים מלובנות. מרשעת רביעית נכלאת בחבית מסומרת שנקשרת לזנבו של סוס דוהר. מסיתות ומציתות עולות על המוקד בבחינת עין תחת עין ואחרות סתם טובעות. פה ושם נשאלת מישהי על העונש הראוי לה, וכמו המן בשעתו היא טועה בזיהוי הנמען וממציאה לעצמה יסורים ציוריים. באחד הסיפורים התבלבל מְסַפֵּר נלהב ודן אם רעה לחבית של שמן רותח ונחשים ארסיים. מסכנים הנחשים.

אבל אף אחד (אני חוזרת: אף אחד) מן האבות הרעים אינו נענש.

לפעמים באותו סיפור יש אם מתעללת ואב מתעלל (של שני גיבורים שונים) וגם זה לא משפיע על מדיניות הענישה. בכל הנוגע לאחים גרים, אל תאמר "מבחן בוזגלו", אמור "מבחן האם החורגת". מה שמביא אותי לממצא השלישי והאחרון:

למעט אחת או שתיים – כל האמהות הרעות הן חורגות (לפעמים באמצע סיפור חולפת איזו מרשעת, אֵם של גיבור משני, ומיד נאמר שהיא חורגת). לרבות מהן יש בנות ביולוגיות שמשתפות איתן פעולה. (אחים חורגים ממגדר צולב לעומת זאת, נחלצים זה לעזרת זה.)

ואילו האבות? ביולוגיים כולם. לא רק הרעים ביולוגייים, גם הרעים למחצה וגם הטובים. אין בכלל אבות חורגים באוסף המעשיות של האחים גרים.

אני מודה שהופתעתי. תמיד הגנתי על המעשיות מן הסטריאוטיפיות המגדרית שטפלו עליהן. זה דיסני שעוות את התמונה כשהעדיף עלמות במצוקה ונסיכים אמיצים, ופגע תוך כדי כך בשני המינים: לא רק בכל הגיבורות הנועזות באופן עוצר נשימההעוצמתיותהנאמנותרבות הדמיוןהחכמות והדעתניות של המעשיות, אלא גם בכל האנדרדוגים והאנטי גיבורים, כל אותם שוליות ואחים קטנים וטמבלים שזכו בנסיכות.

את האפליה המגדרית-הורית לעומת זאת, אי אפשר לתלות בדיסני. וגם לא קל להסביר אותה.

קחו את החורגוּת למשל. יש ויכוח נושן בין היסטוריונים ופסיכואנליטיקאים על הסיבות לשכיחותם של הורים חורגים באגדות:

ההיסטוריונים אומרים שהאגדות משקפות את המציאות שבה נוצרו; במאמרו "משמעותה של אמא אווזה" מונה ההיסטוריון רוברט דרנטון את קשיי החיים במאות ה17 וה18 – המגיפות, הרעב, תמותת הילדים והתינוקות: "נישואין," הוא טוען, "נמשכו בדרך כלל רק כחמש עשרה שנים ובאו אל קיצם במוות יותר מאשר בגירושין. המשטר הישן היה חברה של אלמנות ויתומים, של אימהות חורגות וסינדרלות."

בשביל הפסיכואנליטיקאים לעומת זאת, החורגות היא פנימית ורגשית; "חורג" לדידם, זה שם קוד להורה שנוא. וכבר נדרשתי פעם בהזדמנות אחרת, למה שעולל אינגמר ברגמן (אם יורשה לי לסטות לרגע), לאביו הכומר העריץ: בתחילת "פאני ואלכסנדר" הסרט שיצר על ילדותו, מת אביהם הטוב של הילדים ואמם נישאת לכומר עריץ שמתעלל בילדיה. וברגמן אינו מסתפק בהרחקת האב המתעלל ומינויו לאב חורג, הוא גם מעניש אותו עד כמה שאני זוכרת, ושורף אותו חיים.

ואילו באוסף המעשיות, המנגנון הזה של ההמרה והנקמה חל רק על אימהות משום מה.

גם תיאוריית השיקוף ההיסטורי וגם תיאוריית השיקוף הנפשי, אינן יכולות להסביר את ההטיה המגדרית. למה רק האימהות חורגות? ולמה רק הן נענשות?

אין לי תשובה משכנעת, רק קצות חוט שנקרעים כשאני מושכת. אני אשמח לכל עזרה. ובינתיים אני ממשיכה הלאה, לשאלה המתבקשת, האם החומרים האפלים האלה מתאימים לילדים?

אני חושבת שאין בכלל ילדים (או כמו שאומרת חברתי ציפור, אין בכלל מבוגרים), יש בני אדם שחלקם נמצאים פחות שנים בעולם. כתבתי על זה לא מעט ב"עיר האושר". למשל ב"זכרונות עתידניים". וגם ב"איך מגוננים על ילדים?", "להשתיק את יואבי", "המוצא של הילדה אילת" ועוד. לא ניכנס לזה עכשיו.

אני אתמקד הפעם בתשובה שנתנו האחים גרים עצמם. כי מתברר שאין חדש תחת שמש וכבר לפני מאתיים שנה כמעט, ב-1819, הם נאלצו להגן על האפלה.

במבוא שכתבו לאוסף המעשיות מצהירים האחים שמעבר למיתוס ולשירה זה גם אוסף חינוכי (כלומר מתאים לילדים), בזכות הזיכוך והישירות של הסיפורים "שאינם מסתירים שום עוול בריסון", כלומר בצנזורה. חינוך, על פי האחים גרים – "אינו הטוהר המושג באמצעות השמטה חששנית של דברים … המתרחשים יום יום, ובשום פנים אינם יכולים להישאר מוסתרים. אילו כך היה, אפשר היה להיגרר לאשליה שמה שמסלקים מסֵפֶר ניתן לסלק גם מהחיים הממשיים." (…hear hear כמו שצועקים הבריטים בפרלמנט).

מקור האופל על פי האחים גרים, אינו נמצא בסיפורים אלא בחיים עצמם. הם משווים את המעשיות לפרחים: כמו שצריך להכיר בכל מה שהצמיח הטבע ואי אפשר לדרוש ממנו לשנות את צבעי הפרחים או צורתם, כך צריך להכיר גם בסיפורים שהצמיחו החיים.

"זה מועיל כי זה יפה," אמר הנסיך הקטן על מלאכתו של מדליק הפנסים. "זה חינוכי כי זה אמיתי," אומרים האחים גרים על אוסף המעשיות.

והם לא מתכוונים לאמת ליטרלית כמובן. הם עצמם הלא משייכים את האגדות לשירה ולמיתוס. ארונות המתים עם הכריות הקטנות, שמלות הנייר והכפיות המחוררות אינן אלא יחסים ורגשות שלבשו צורה קונקרטית ועלילתית. זה אותו מנגנון שגרם לקן קיזי, סופר ריאליסטי בתכלית, להקדיש את הרומן הריאליסטי שלו "קן הקוקייה", "לוויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."

"יש הורים שאינם מבינים באהבה," כתבה אסטריד לינדרגן הנפלאה ביושר, לנערה שאיתה התכתבה. כמה נורא לגדול בתוך האמת הזאת. וחלק ניכר מן הספרות הריאליסטית למבוגרים אמנם ממפה את נזקיה. אבל בעוד ששם זה שיח של האשמה ופצעים, באגדות זה גם מקפצה לצמיחה וגילוי עצמי.

בהמשך אותו מבוא מציינים האחים גרים במין דרך אגב, שאינם מכירים "אף ספר בריא וחזק שנועד לחנך בני אדם, ובכלל זה התנ"ך, שבו לא מופיעים עניינים רגישים אף במידה רבה יותר."

וזה תפס אותי במיוחד, כי גם אני חשבתי על התנ"ך במהלך הכתיבה. בייחוד על סיפורי האבות ומשפחותיהם הבלתי מתפקדות. סיפור אברהם ושרה למשל, תואם לגמרי את התבנית של אוסף המעשיות, שבה האם החורגת (שרה) מתעללת בבנה החורג (ישמעאל), בעוד שהאב (אברהם) עוקד את בנו הביולוגי (יצחק). על פי הקוראן דרך אגב, הנעקד היה דווקא ישמעאל. זה לא תרם לאופטימיות שלי כשגיליתי שהמחלוקת בין יהודים למוסלמים היא גם על את מי אבא יותר אהב, כלומר את מי הוא עמד לרצוח.

ובכל מקרה, התנ"ך לא חס על קוראיו ולא ניסה להגן עליהם ממעללי האבות. ומה שמרשים אותי אפילו יותר: גם על האבות עצמם הוא לא ניסה לחפות.

ובהמשך לכך אפשר לשאול, להגנת מי בעצם, נחלצים מתנגדי האגדות? לכאורה הם חסים על נפשם הרכה של הילדים, אבל כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שהם מגנים בו בזמן – אם לא בראש ובראשונה – גם על תדמיתם של ההורים. האגדות (אם תסלחו לי על פלישת האקטואליה, נהיה יותר ויותר קשה להדוף את המציאות), האגדות הן "שוברות השתיקה" של היחסים בין הורים לילדים. והבעייתיות של הביקורת רק גדלה במשך השנים. כי פעם שררה מעין הסכמה שבשתיקה; אם רעה נקראה חורגת וכבודן של הביולוגיות נשמר. אבל יום אחד נמאס לאמהות החורגות לשמש כליא ברק של זעם ושנאה. הן התמרדו בחסות התקינות הפוליטית, והתוצאה המצערת היא התפלה והעלמה של האגדות.

*

ועכשיו לחלקה השני של הטרגדיה (כמו שאמר פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת"), כלומר לחלק השני של הרצאתי ביום העיון.

*

עוד באותם עניינים

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

(וכל הלינקים שזרועים למעלה)

Read Full Post »

לילה בלי ירח, מאת שירה גפן ואתגר קרת, איורים דוד פולונסקי, תקציר למי שלא זכה:

אבא משכיב את זוהר לישון ויוצא מהחדר: "'את האור הקטן שכחת,' קראה אחריו פעמים. / 'לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמיים.' / אבא אמר ואת הדלת סגר." זוהר עצובה. על אף הבטחתו של אבא אין שום ירח בחלון וגם לא במרפסת. היא יוצאת לחיפוש אחר הירח האבוד ומגיעה לחורשה. שם היא מתדפקת על דלת בקתה ואיש קירח משרבב את ראשו: אין לו שום ירח, הוא מכריז וטורק את הדלת בפרצופה. זוהר מטפסת על סולם גבוה שנסמך אל קיר הבקתה. היא מציצה בחלון "ודרכו – אלוהימא! לא יאומן! / ירח יחף מרקד על שולחן! / וליד הפסנתר, האיש הקירח / מנעים נעימות לאורח!" היא מתפרצת לבקתה ונוזפת בבעל הבית: "שקרן שכמותך, גנב ירחים, / איך יכולת להיות כל כך אנוכי?" האיש מצטדק ומתוודה על בדידותו. גם הירח מרכין את ראשו. הוא חוזר לשמיים בעזרת הסולם ומבטיח לבקר פעם בחודש. "אז אם פעם תהיו עצובים, ילדים, / בלילה אפל בלי ירח, / תזכרו שאי-שם, באמצע היער, / יש איש אחד שמח."

 

אז על מה הסיפור? (1)

האם זה סיפור על בדידות? זה מה שכתוב פחות או יותר, באפילוג שנדחק אל הכריכה האחורית: "למחרת בבוקר זוהר סיפרה לאמא את הכל … אבל בעיקר היא סיפרה לה על איש, שרצה שיהיה לו חבר."

ואולי זה סיפור על אור, כפי שכתבה יעל דר? 

אור, או בעצם החיפוש אחריו, הוא המניע העלילתי של הסיפור, שמסופר בדיוק ובאיפוק ובעדינות ספרותית נדירה. ואור, הרבה-הרבה אור, מלווה אותו לכל אורכו בעזרת איוריו המזהירים, תרתי משמע, של פולונסקי.

איוריו עוצרי-הנשימה של דוד פולונסקי אכן מבליטים את האור; הן במשחק בין הזוהר של (זוהר) הילדה לזוהרו של הירח האבוד ושל הירחים הכוזבים הנקרים בדרכה, והן בניגוד בין הזוהר הלבן-ירחי של הילדה למצע הכסף שעליו מודפסים האיורים. הכסף הוא בו-בזמן חושך וגם סוג אחר של אור ירחי, המקושר באופן ארכיטיפי לכסף לקור ולמוות, לעומת הזהב החם והמחיה של השמש.  

 

הסלון, הבקתה והמעשייה

בלי לבטל את שתי האפשרויות אני מרגישה שהבדידות היא קודם כל של זוהר, ושהחיפוש אחרי האור הוא רק העטיפה וסיפור הכיסוי; כלומר – הנושא האמיתי של הסיפור הוא בדידותה של הילדה שנשארה לבדה, והחיפוש אחרי האב הנעדר המשתמט, האב שמשקר בקלות דעת – "לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמים", סוגר את הדלת והולך לבלות בסלון.
גם אם זה לא ממש חופף לכוונה המוצהרת של המחברים – בין הסיפור להצהרות אני בוחרת בסיפור, ו"לילה בלי ירח" מזכיר לי מעשיות רבות, כמו כיפה אדומה למשל, הנפתחות בסיטואציה משפחתית ביתית ומפליגות ממנה אל עולם הפנטסיה.
אלא שהפנטסיה, כפי שהבחינו פסיכואנליטיקאים רבים, אינה מתרחקת למעשה מן הבית ומן המשפחה אלא משקפת אותם ביתר עומק וצלילות. או במילים אחרות, הפנטסיה היא מעין חלום שאותו אפשר לפענח בעזרת הנתונים הביוגרפיים הנמסרים בסצנת הפתיחה.

החורשה שפולונסקי מצייר היא לגמרי יער של מעשייה

הדברים שכתב ההיסטוריון האמריקאי רוברט דרנטון (באירוניה מסוימת) על כיפה אדומה, חלים בהתאמות מזעריות גם על "לילה בלי ירח":

בחסכנות המוסרית של הנפש [כתב דרנטון] יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו.

ובהסבה ל"לילה בלי ירח": הבקתה בחורשה היא בבואה של הסלון המואר, ובעל הבקתה הוא בעצם האב. הדלת שהוא טורק בפרצופה של הילדה היא אותה דלת שהאב סגר בתחילת הסיפור. בפנטסיה שלה הילדה פותחת את הדלת ומתעמתת עם הבטלן האנוכי שסגר אותה, כלומר עם אביה. קודם בסצנת הפתיחה הוא שיקר ואמר שיש ירח והשאיר אותה לבדה. ועכשיו בחלום (כמו במין תקבולת הפוכה) הוא משקר וטוען שאין ירח ומשאיר אותה לבדה. (בתמונות הבאות – פעמיים חריץ הדלת)

חריץ הדלת הנסגרת של חדר השינה.

והשיקוף החלומי: חריץ הדלת הנסגרת של הבקתה.

האור שבוקע מהבקתה הוא אותו אור קסום מסתורי הבוקע משאר חדרי הבית כשהילד מתקשה להרדם בחדר החשוך. כפי שכתב פנחס שדה ב"שירת ירושלים החדשה": "הפנסים, כחמניות-ענק, שופכים אור מסתורי / כאור שרואה הילד בהקיצו לעת-חצות, והאם עודה מבשלת / לקראת החג שלמחרת…"

שני איורים. לפני ואחרי:
 
 

 

התמונה הזאת שבה הירח עוזב את הבקתה מזכירה את השורה מפונאר: "לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור..."

צמד הקירחים
האב ב"לילה בלי ירח" מתפצל ל"צמד קירחים", אנושי ושמיימי, שעושים חיים ביחד: הקירח המנגן והקירח הרוקד. האב חומק לסלון כמו שהירח חומק מן השמיים. בשניהם יש משהו מתעתע: "לפעמים הוא רחוק, לפעמים הוא קרוב," ככה מתארת זוהר את הירח לשוטר, "לפעמים הוא זקן, לפעמים הוא צעיר…" כלומר ילדותי וחסר אחריות.

 

אז על מה הסיפור? (2)

כש"לילה בלי ירח" יצא, הוא עורר בי הסתייגות מסוימת על אף האיורים המרהיבים. בסיפור עצמו היה משהו חלול ולא משכנע. גם קוראות נדיבות כמו גילי בר-הילל וטלי כוכבי הסתייגו בהתחלה; גילי התלוננה על סיפור דל וחרוזים מנג'סים, טלי חשבה שהחריזה מגושמת. שתיהן חזרו בן בהמשך. אבל אני לא השתכנעתי. אני כותבת את זה בעצב כי מדובר בשני סופרים מעולים שאת ספרי הילדים האחרים שלהם אני מאד אוהבת: גם את "אבא בורח עם הקרקס" של קרת, וגם את "על עלה ועל אלונה" (ש"נשמע כמו 'על הלב ועל אלונה'," אמר עליו בני, ובצדק, זה סיפור שכולו לב) ואת "בלונה" של גפן.

ובהמשך למה שכתבתי למעלה, אני יכולה גם לנסח את הבעיה: מסע חיפוש אחרי אב משתמט הוא נושא טעון ומורכב, אבל גם המחברים, כמו האב, קצת מזגזגים ומתחמקים. לרגעים הם כותבים סיפור על ילדה במצוקה – העצב, הנחישות, הדמעות, וברגעים אחרים הם גולשים למין פטפטת שנונה. ולעתים, רחוקות יותר אמנם, גם האיורים (הנפלאים והמסתוריים והטעונים) מתכחשים למצוקה ומתנהגים כאילו סתאאאם, הכל משחק. למשל באיור הבא שבו זוהר מתפלפלת עם השוטר במין חכמנות עליזה שמנתקת אותה ואת הקוראים מן הרגש.

שלא תבינו אותי לא נכון – משחקים זה נהדר. אני יכולה להיזכר לפחות בספר אחד משחקי ומבריק על ילד וירח. אהרון מ"אהרון והעיפרון הסגול" מצייר לו בתחילת הספר ירח כדי שיוכל לטייל לאור הירח, ובסופו, כשהוא רוצה לחזור הביתה הוא מוצא את חדר השינה שלו לפי הירח.

קרוב מאד להתחלה של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

לקראת הסוף של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

אבל "אהרון והעיפרון הסגול" הוא לגמרי משחקי. נקודת המשען והמוצא היא שעשועי העיפרון הקסום. בעוד ש"לילה בלי ירח" כאילו לא החליט מה הקול שלו; רגע הוא מתחייב לגרעין הרגשי ורגע הוא מתעלם ממנו ומותיר מין טעם לוואי משונה, קצת נבוב. וזה חבל שבעתיים כי יש כאן גרעין של ספר נדיר. אבות שקרנים והפנטסיה (הטרגית, הנדונה לכישלון) של הילדות שלהם למצוא אותם ולהחזיר אותם למוטב, אינם שכיחים בספרי ילדים. זה לא מספיק "חינוכי".

 

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (אבא ליצן)

אז מה עדיף, האבא-ירח המדכא של "ויהי ערב"? או האבא-ירח הנעדר של "לילה בלי ירח"?
(נעדר, נעדר), אבל אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את "הנסיכה שרצתה את הירח" הנפלא של ג'יימס ת'רבר, שבו מתברר שרק ליצנים יכולים להבין ללבן של ילדות. ואבות אינם ליצנים למרבה הצער. הלוואי שהיו.

 

מעין נ. ב.

פוסט שלם על "לילה בלי ירח" מבלי להתייחס כמעט לאיורים הקולנועיים היפהפיים של דוד פולונסקי, ולזיקה ביניהם לבין איוריו של חיים האוזמן ל "ויהי ערב"… זה כבר לא יקרה הפעם, ובכל זאת עוד איור אחד לקינוח: 

"לא, זה לא הירח, זה סתם חתול שמנמנן"

למה דווקא זה?
בגלל שלמותם החלומית של החתול-ירח והעשב המתפזר כקרני אור.
בגלל גודלם האגדתי של החרקים שנמשכים לחתול (כלומר לאור).
בגלל המסתורין ושמץ האימה המתובלים בהומור, בגלל הבעת החתול וההקפדה המענגת שבה מצויר פי הטבעת שלו.

וכיוון שכבר דובר על הקשר בין האיורים להדפסים יפניים, העדפתי אסוציאציה אחרת, יותר אישית. תצלום החתול המת של פסי גירש (יום אחד אכתוב גם עליה). וקשה (לי) שלא להיזכר בשיר החתולה הדרוסה של נתן זך: "לישון ישנה חתולה דומייה / מוות עבר על צלמה ושִינה / לשונו יבבת חתולה הומייה / לישון ישנה חתולה דומייה…

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד על ילדות והורים – גיבורות ילדות

ובלי שום קשר אבל חשוב! עצומה נגד גירוש ילדים.

אנא חיתמו והעבירו הלאה 

 http://www.atzuma.co.il/lomegarshimyeladim/

Read Full Post »