Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רואלד דאל’

בקיצור נמרץ: דוקטור אַיְכּוֹאֵב, אגדה מחורזת של קורניי צ'וקובסקי הנהדר, על רופא חיות פלאי שמוזעק לאפריקה לרפא גורים חולים.

הספר תורגם לראשונה ב1943 על ידי נתן אלתרמן (שקרא לספר "לימפופו" ולרופא – אוֹיְזֶמַר) עם איורים של שמעון צבר.

ב1958 תורגם בשנית, בחירות גמורה (ואופיינית, לטוב ולרע) על ידי רפאל ספורטה, שקרא לַדוקטור, דוליט, בעקבות דוליטל הרופא, וגם איזָה המאיירת יצרה גלגול ילדותי של דוליטל כפי שצויר על ידי יו לופטינג עצמו. (צ'וקובסקי אגב, התכחש לזיקה והתעקש על מקור אחר).

ובימים אלה, הוא נולד מחדש כדוקטור אַיְכּוֹאֵב בתרגומה של אלה סוד עם איורים של בתיה קולטון (והקדמה של עורכת ההוצאה איסנה גולדין ואחרית דבר של דוקטור זויה קופלמן).

דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי, כריכת הספר, איירה בתיה קולטון

.

יש לי הערה אחת על התרגום ושלוש על האיורים.

ונתחיל בבשורות הרעות, כלומר במה שנגרע:

נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו. אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו," כתב אריך קסטנר בהקדמה ל"כיתה המעופפת" (תרגום אלישבע קפלן).

ואף אני נתרגזתי כשהתחלתי לקרוא בדוקטור אַיְכּוֹאֵב. בהקדמה לספר משווה העורכת את הדוקטור למרי פופינס:

…האביזר היחיד שאַיְכּוֹאֵב נושא עמו לקצה השני של העולם אינו אלא תיק יד המזכיר מאד את מזוודתה הפלאית של מרי פופינס ונמצאת בו התרופה שתרפא את כל התחלואים ותרצה את כל המאווים – תמרים (במקור: שוקולד; במקרה של פופינס מדובר בסוכר).*

שלא תבינו לא נכון; אני בעד תמרים, הם גם טעימים וגם בריאים. אבל תמרים אינם תחליף לשוקולד, לא מבחינה פואטית/ רגשית/ מיתולוגית שהן הבחינות הקובעות לענייננו. כמו שלחם אינו סתם מזון וצמה אינה סתם תסרוקת, שוקולד אינו סתם ממתק אלא קטגוריה בפני עצמה.

קחו למשל את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. על רגל אחת למי שלא זוכר: שוקולד הוא משאת נפשו של צ'רלי, ילד חסר כל. חייו משתנים כשהוא מגריל כרטיס זהב וזוכה לביקור חלומות במפעל שוקולד מסתורי ואף יורש אותו בסוף הסיפור.

ועכשיו נסו להחליף את "צ'רלי והשוקולד" ב"צ'רלי והתמרים" ותראו איך כל האמינות, כל הגוזמה הפראית והתנופה המיתית קורסות.

או קחו את הסוהרסנים של הארי פוטר למשל. סוהרסן (במקור dementor) הוא יצור אופל שניזון משמחת חיים אנושית. בכל פעם שהוא נמצא בסביבה האוויר מתקרר והאור מחשיך. יש לו חור במקום פה שבאמצעותו הוא מוצץ נשמות, עניין גרוע ממוות. וג'יי קיי רולינג, בהבלחת גאוניות, קבעה ששוקולד הוא תרופת החירום והעזרה הראשונה אחרי מפגש עם סוהרסן.

רק נסו לתת למישהו תמרים אחרי שנתקל בסוהרסן…

ודוגמא שלישית (כי שלוש זה מספר מאגי) – בהצגת הילדים הנלבבת ים קטן מחפשים הגיבורים הקטנים אוצר בתוך ספינה טרופה. כשהזהב אמנם נמצא פורצת אחת השחקניות אל הקהל כשהיא מנופפת במטבע וצועקת בהתרגשות, "זה לא זהב, זה שוקולד!" וכולם צוחקים. ההורים שמחים כי הבהלה לשוקולד היא יותר נסלחת מן הבהלה לזהב, אבל אפילו הם מזדהים לרגע, והילדים על אחת כמה וכמה.

תמרים זה מתוק ובריא אבל זה לא שוקולד, וגם לא כמעט. אי אפשר להחליף אמת רגשית באג'נדה חינוכית. הניתוח מצליח אבל החולה מת. לבי לבי על הגורים המסכנים ועל הקוראים הקטנים שלא זכו להתוודע לרופא המופלא שמרפא בשוקולד. ואפילו יותר מן ההחלפה חורה לי ההונאה המובלעת, הניסיון להפנט את הילדים שאין הבדל.

להחליף שוקולד בתמרים זאת קמצנות חינוכית וחסך בחמלה ובפלא. וצ'וקובסקי היה נדיב גדול.

ההשוואה למרי פופינס אגב, במקומה, אף שהיא אינה משתמשת בסוכר כפי שנטען בהקדמה*. בסרט כמו בספר היא מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו ביותר מאותו בקבוקון תרופה.

מרי פופינס מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו. (כפית הסוכר שבלבלה את גולדין קיימת רק רק בשיר).

.

ייתכן שיש לתרגום גם נקודות זכות, פשוט לא הגעתי אליהן. החלפת השוקולד (שעליה התבשרתי בהקדמה) כמוה כשערה במרק שאחריה כבר לא יכולתי לשמוח בו.

אז התרכזתי באיורים של בתיה קולטון. היו לי שלוש הערות, על אקספרסיוניזם, חמלה ופמיניזם. קולטון הקדימה אותי וכתבה על האיורים וקצת נגסה לי בהערות לא בכוונה, ובכל זאת אגיד אותן, מהצד שלי…

1.     אקספרסיוניזם

זה הספר הראשון שבתיה קולטון מציירת בצבעי עיפרון וזה מהפך גדול, מקור לחום, מניכור מסוים לרגש עז עד כדי אקספרסיוניזם, שמאוזן אמנם על ידי קומיות וחמלה. והשילוש הזה מתלבש כמו כפפה על הטקסט של צ'וקובסקי שגולש מפאתוס לנונסנס בחן מסחרר מבלי לשמוט את החמלה.

למטה, לפני ואחרי: שתי קבלות פנים מאת בתיה קולטון. הדמיון בין הסצנות מבליט את ההבדל.

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס, משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה

ועוד יותר מקרוב:

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס (פרט), משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי (פרט), איירה בתיה קולטון, לחצו להגדלה.

.

ובאשר לאקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-192), הוא התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה, והתבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות ולא יציבות, ומשיכות מכחול סוערות.

במקרה של דוקטור אַיְכּוֹאֵב אגב, יש ברגש העולה על גדותיו גם פוטנציאל קומי, כמו בכל הפרזה.

.

מימין, ההיפופוטמים החולים משוועים לבואו של הדוקטור. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". משמאל, אדוורד מונק, הזעקה (1893), ציור הדגל של האקספרסיוניזם. לחצו להגדלה

הדוקטור ועוזרתו הנאמנה רוכבים על שפת ים גועש בדרכם לאפריקה. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". לחצו להגדלה

והאיור הנהדר הזה מתכתב גם עם הדפסי העץ היפניים, שהשפיעו מאד על ואן גוך (אבי האקספריוניזם, אם תשאלו אותי).

מערבולות של קצושיקה הוקוסאי (1849-1760)

.

  1. הזדהות וחמלה

לא לחינם הוא נקרא דוקטור אַיְכּוֹאֵב, זעקה של פציינט (לעומת, דוקטור מה-כואב? או אפילו דוקטור יהיהבסדר). וגם האיורים בדרכם המצחיקה והנוגעת ללב מממשים את הזדהותו של הדוקטור עם חוליו. למשל?

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

שימו לב איך הדוקטור מחקה בלי משים את תנוחת התרנגול. איך פיו האדום נפער כמו מקורו של התרנגול, והמטפחת האדומה שלו מציצה מתחת לפיו כמו הדלדול האדום מתחת למקורו של התרנגול.

ואותו דבר כשהוא מטפל בכלבלב (בתמונה שלמטה). כל גופו משתנה על פי גוף הפציינט. נעלו מציצה מאחור כמו קצה הזנבנב, פיו הופך לעיגול מוארך כמו פיו של האומלל, וגולת הכותרת – פאות לחייו  – שבימים כתיקנם נראות כמו אוזני קוקר ספניאל, וכבר מקרבות אותו לעולם החי – כמו נפרמות ומתרחבות מתוך הזדהות עם נהרי הדמעות ששופך הכלבלב.

(וגם המטפחת של האחות החייתית מתחרזת עם הדמעות, ובאיור התרנגול זרועותיה הן האדוות של מקורו).

.

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

ודוגמא שלישית ואחרונה (כי שלוש זה מספר מאגי):

.

איור בתיה קולטון (פרט), מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

הפעם מבליט האיור את החיבור בין כרסו של הרופא לרגליו המקופלות תחתיו במין רביצה. פאות לחייו מזדהות עם קשר הפרפר על ראשה של הפרה, ופסי מכנסיו מהדהדים את קפלי עורה ואת קפלי המטפחת העוטפת את פרצופה (יש עוד, אבל די בזה).

[ובלי קשר, מרנינה את לבי במיוחד גבתו המרחפת. כמו הירח של "אהרון והעיפרון הסגול" שנמצא בתוך חלונו של אהרון, כך גם הגבה של אַיְכּוֹאֵב נמצאת תמיד מעל זגוגית המשקפיים, זו נקודת הייחוס שלה…]

*

  1. פמיניזם, או מה שנוסף

כשקראתי את הטקסט חשבתי על טובי לב אחרים בהיסטוריה ובספרות שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא דמות שהיא עזר כנגדם, כמו דון קישוט וסנשו פנשו, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון, וכמובן יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה. בטקסט של צ'וקובסקי ה"דוקטור" פועל לבדו, אבל אני החלטתי להכניס עוזרת נאמנה שמלווה אותו לאורך כל הדרך. הרבה שואלים אותי איזו חיה היא. קשה לי לומר איזו, אך ללא ספק היא מאוד דומה לי.

בתיה קולטון, הפנקס, חוסכת לי קצת ממה שהתכוונתי לכתוב, ואני ממשיכה מכאן.

מכל המאיירים שעולים בדעתי, בתיה קולטון היא "בעלת התוספות" (זה חוקי להגיד את זה בצורת נקבה?) העקבית ביותר. רק כדי לסבר את האוזן נזכיר שבגלגוליו של מעיל למשל היא הגניבה עוד שני ילדים למשפחת החייט.

מי שדוגל בחפיפה מוחלטת בין איור לסיפור, מחשיב כל מחלוקת לפגיעה בכבודו של הטקסט וחושש לבלבל את הקורא הצעיר. ואני שייכת לקוטב ההפוך. בשבילי החריגות האלה הן מים חיים. ראשית, כל איור הוא פרשנות, ומנסיוני, כששני אנשים שונים רואים משהו באותה צורה בדיוק, זה בדרך כלל סימן שאחד מהם עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם, אני מעדיפה להקשיב לשיחה חיה וחופשית בין האיורים לסיפור. סתירות אינן שגיאות אלא מגרשי משחקים. החיכוך שהן יוצרות מעורר מחשבות, מתנה גדולה בפני עצמה, ועצם הריבוי נותן מקום ולגיטימציה לנקודת מבט של הקורא. (וזה רק על קצה המזלג, וביתר פירוט בהזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? ואפילו יותר בהאם איור זאת אמנות? ומעניין שגם אז זה התחיל מבתיה קולטון).

*

"ללא ספק היא מאד דומה לי", אמרה קולטון על הסייעת החייתית של דוקטור אַיְכּוֹאֵב. קולטון הגניבה את עצמה בתחפושת לתוך העולם שבראה. או, בהמשך להקדמה של איסנה גולדין, קפצה לתוך התמונה כמו מרי פופינס. וחשבתי גם על תדאוש קנטור, הבמאי הפולני שפלש לבמה של שחקניו והתערב במעשיהם באופן גלוי. אלא שקולטון נקייה מן הצורך הנואש והמצחיק והארס-פואטי של קנטור בשליטה, היא באה מאהבה.

.

מרי פופינס רוכבת בעולם שבתוך התמונה

תדאוש קנטור (מאחורי החלון) פולש לבמה ומפקח על שחקני בזמן ההצגה.

*

יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה

.

אל הזוגות הבדיוניים שנתנו לקולטון השראה השתרבבו גם יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה מן המציאות. ובמציאות כמו במציאות, הגבר הוא בדרך כלל הדמות הראשית והאישה נוטה להישכח.

גרשום שלום ואשתו השנייה פניה פרויד (אין לי מושג אם פניה היתה עזר כנגדו, זה "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם. מירי שחם שלחה לי אותו פעם וכתבה, "אילו לפחות הביטה לכיוון החלון").

.

לצד כל דוקטור נערץ (וקורצ'אק הוא לגמרי נערץ ויקר ללבי) יש בדרך כלל עוזרת מסורה שלא זוכה בקרדיט, אף שהיא תמיד שם, בחום ובקור, על גב זאב או נשר, נאמנה ומצחיקה, תומכת ומנחמת, מכינה תה, מושיטה תרופות, מנגבת אפים דולפים, מנופפת לשלום…

איירה בתיה קולטון, מתוך דוקטור איכואב (פרט)

.

הפער שיוצרת קולטון בין הטקסט (הזיכרון ההיסטורי שממנו נשמטה העוזרת על פי פרשנותה) לבין המציאות החומרית האיורית, הוא אירוני ומעורר מחשבה. ועם זאת, אין בו שמץ מרירות, יובשנות של אג'נדה או של חומרה של נזיפה. זה קורה בזכות הניגוד הקומי (בין הדוקטור העגלגל כמו סנשו פנשו והסייעת הארוכה והרזה כמו דון קישוט), בזכות ההרמוניה, הקונטרפונקט, וגם בגלל שהיא באה מאהבה.

בתיה קולטון מתופפת לחיות (פרט)

*

ונ. ב. עדכון של הרגע האחרון וחצי נחמה: בתיה קולטון כתבה לי בעקבות הפוסט. מתברר שגם היא הצטערה על הסרת השוקולד (ואפילו הוסיפה נימוק משלה, שאגוזים ותמרים זמינים בטבע, החיות לא זקוקות לדוקטור בשבילם). אבל היא גם פעלה בחשאי לתיקון העוול, וטמנה שוקולד בכיסו של הרופא ובתיקו:

000

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איור אחד של בתיה קולטון ושיר אחד של ביאליק

על שירים לעמליה (עוד מאיירת וסופרת שלא תיאמו עדויות)

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

האם איור זו אמנות?

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה ובעצם גם הפוסט שבו קורסאווה קופץ לתוך תמונה

*

ובלי קשר אבל חשוב.

וזאת התוכנית:

11:00 |  שמוליקיפוד | הצגת ילדים (גילאים 3-8)
12:00 |  רחוביוקי | רוקנרול ברחוב
14:00 |  שתיים | הצגה לכל המשפחה
15:00 |  רחוביוקי + מופע רחוב ״חצות הגיע הוא לא הופיע״
16:00 |  סיסטם עלי בהופעה חיה
16:30 |  איתמר ציגלר וגדי רונן מהחצר האחורית בהופעה חיה
17:00 |  הראש יוצא אחרון | פרפורמנס למבוגרים בשישה חלקים
17:45 |  בנות בצריח | מופע רחוב
18:30 |  גנרלים | מופע לייצנות מחאתי
**19:00 | עצרת התמיכה בתאטרון יפו | עשרות אמנים על במה אחת **
21:00 |  דאם | להקת ההיפהופ הכי בועטת במזרח התיכון
21:30 |  זיו יחזקאל ולהקת קאראר | מוזיקה ערבית קלאסית מכל הזמנים
22:00 | הקרנת הסרט ״מעבר להרים ולגבעות״

Read Full Post »

1. הסיבה:

בעמ 41 מבליח לרגע הסוד שמאיר את התנהגותם הלעתים משונה של גיבורי הספר, אבל רק לקראת סופו, רגע לפני שליזי ואביה מנסים לעוף, זה נאמר במפורש:

"איך אני נראית?" שאלה ליזי.
"מושלם," אמר אבא. "ואני?"
"כמו איש ציפור," אמרה ליזי.
הם התחבקו.
"תארי לעצמך," אמר אבא, "שאמא שלך היתה יכולה לראות אותנו עכשיו."
הם טפחו בכנפיהם. הם נופפו לעבר השמיים.
"שלום, אמא," הם קראו ברכות. "שלום, אמא אהובה!"

(מתוך "אבא שלי איש ציפור", מאת דיוויד אלמונד)

אמה של ליזי מתה, אם כן, וכל אחד מהגיבורים מגיב בדרך אחרת.
ליזי הילדה לוקחת על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי, המכיל והמטפל.
אביה מזניח את עצמו ושוקע בפנטזיות תעופה שמבטאות רגשות שונים ולעתים סותרים – מדחף אמנותי, רצון לברוח מהמציאות, שיגעון ומשאלת מוות מוסווית (לעוף אל האם בשמיים), ועד התשוקה לשמש אב טוב לבתו, כי "הציפורים הן הכי טובות בעולם בטיפול בקטנטנים שלהן, הן מגדלות אותם יפה-יפה ושומרות עליהם מפני כל הסכנות," כפי שהוא מסביר לליזי בזמן שהם בונים לעצמם קן ענקי בלב הבית.
ודודה דורין? היא מחפשת יציבות. היא מנסה להוציא לכולם את הציפורים מהראש, לקצץ כנפיים, לרצוע אותם לנורמליות, לקרקע.

*

2. העלילה

האדם הראשון שיצליח לעוף מעל לנהר טַיְן יזכה בפרס של אלף לירות סטרלינג. אבא, ליזי ומנהל בית הספר שבו היא לומדת, נרשמים לתחרות על אפה ועל חמתה של הדודה דורין וכופתאות השומן והפֶּלֶד שלה. כל השלושה נופלים למים ובכל זאת כולם מרוצים בסופו של דבר ומפוייסים. הם שרים ורוקדים (עם הרגליים באוויר שזה כמעט כמו לעוף) ומתענגים על כופתאותיה של דודה דורין.

קית' ניוסטד, אוטומטה של איקארוס

3. הטריגר (משהו כמו ה"עילה" של שיעורי ההיסטוריה, בניגוד ל"סיבה" העמוקה והרחבה)

אני מוכנה לתת את ראשי שהסצנה הזאת מתוך "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" (חצי דקה מהתחלת הסרטון למטה) היא שזרעה את הסיפור במוחו של דיוויד אלמונד. אבא של ליזי הוא וריאציה על קרקטקוס פוץ, הממציא והפנטזיונר, הלוזר והגיבור, האלמן והאב האוהב מהסרט.

*

4. החמלה והסובלנות

את הסיפור המקורי של צ'יטי צ'יטי בנג בנג כתב איאן (ג'ימס בונד) פלמינג. התסריט לעומת זאת, נכתב על ידי רואלד דאל. ואפשר רק לדמיין מה היה קורה לדודה דורין מקצצת הכנפיים ולכופתאות השומן והעופרת שלה לוּ היו נופלות לידיו של דאל. לא שאלמונד עושה לה הנחות: דורין שלו היא מפלצת דוגמטית ומעצבנת על גבול המכשפתיות – ראו שיר הכופתאות למשל: כופתאות! כופתאות! כופתאות נהדרות!/ לגלגל ולמעוך, לערבב ולהרביץ,/ להטיח, להרתיח, להוציא ולהקפיץ!/ כופתאות! כופתאות נהדרות! – אבל דיוויד אלמונד וליזי שלו חומלים עליה ואפילו מצליחים לאהוב אותה, מה שמאפשר לה בסופו של דבר, לגלות את הצד הציפורי שלה. אלמונד אפילו מוצא לה שידוך הולם, מנהל בית הספר מר מורטימר מנטה: מצד אחד מנהל, כלומר טיפוס יציב וממסדי, ומצד שני מתוק ("מוֹרטימֶר מֶנטָה?" אומרת דורין, "זה נשמע כמו שם של קינוח מתוק!") וחובב ריקודים.

כשגרתי בארצות הברית הייתי שותה תה ג'ינסינג שעל זנב שקיותיו הודפסו אמרות חוכמה. אחת מהן היתה:
Be kind to unkind people, they need it the most באמפתיה הנדירה של אלמונד יש משהו מיטיב ומרפא, לא רק לדורין, אלא בעיקר לקוראים. מלבדו עולה בדעתי רק האנימטור המופלא הייאו מיאזאקי ("המסע המופלא", "הנסיכה מונונקי" ועוד) כמי שמצליח להבין את כאבם של "רשעים" ולגאול אותם מן הסטריאוטיפיות והשנאה.

הנרי מאטיס, איקארוס (לפני הנפילה, הטקסט מלא שיחרור ומעוף). "אבא שלי איש ציפור" מתכתב בין השאר עם המיתוס היווני.

מתוך "אבא שלי איש ציפור" – המחווה של פולי דנבר המאיירת לאיקארוס. האיורים החינניים לכשעצמם, מדגישים את הצד הקליל של הסיפור על חשבון עומק, מורכבות או נקודת מבט ייחודית.

*

5. טכנולוגיה ואהבה

אלמונד חוגג כשהוא ממציא טכנולוגיות מעוף: קפיצים וגלגלים, מטריות ומדחפים, זיקוקים וקלעים ממליון גומיות ורודות. הוא מזמן לתחרות לוליינים, אנשי גומי ודרווישים מחוללים, קשתנים הנמתחים על קשת בענן, אנשי דַבּור ודוכיפת וכן הלאה והלאה.
"מה אמצעי ההנעה שלך?" זאת השאלה הקבועה של מר פוק המפיק, הרשם וכרוז התחרות. מר פוק הוא איש תכליתי וטכנולוגי. הוא מחפש את הדבר הבא: "משהו חזק, משהו מהיר, משהו קני, משהו מכיר" (לפי ניסוחה הנהדר של נורית זרחי). ה"אסטרונאוטיות" של אבא מעוררת בו אירוניה וקוצר רוח ספקני. אבל גם הציניות שלו מתפוגגת לרגע, כשאבא וליזי עולים על המקפצה:

"אין להם מכונות או מנועים או מקלעים או גומיות. יש להם כנפיים ואמונה ותקווה… ואם יורשה לי להוסיף… יש בהם אהבה!" (נו, טוב, גם לאהבה יש רייטינג).

"מה אמצעי ההנעה שלך?" זה גם מה שאבא של ליזי שואל את עצמו. כלומר איך ממשיכים לחיות אחרי אבדן כזה. והתשובה שלו בסופו של דבר, זהה לתשובתו של מר פוק.

פיטר ברויגל, נפילת איקארוס. רק רגלו של איקארוס מבצבצת מהמים בקצה התמונה...

לפי המיתולוגיה היוונית ברחו דדאלוס ובנו איקארוס מן המבוך בכרתים בעזרת כנפיים שיצר דדאלוס. איקארוס נסק אל השמש. הדונג של כנפיו הותך והוא טבע בים. דדאלוס אגב, היה רוצח נמלט וממציא להשכיר לא חשוב לאיזו מטרה: הוא תכנן את המתקן שאפשר למלכת כרתים להזדווג עם שור ואת המבוך שבו נכלאה המפלצת שנולדה מן הזיווג. המצאותיו המבריקות המיטו אומללות ומוות: את הנער המוכשר ממנו הוא רצח מתוך קנאה, המלך מינוס שרדף אותו בושל על ידי בנותיו של המלך קוקאלוס, ובנו איקארוס הגביה עוף וטבע.

 

6. יופיו של הכישלון

ג'קי ציפורי (כפי שאבא של ליזי מכנה את עצמו) הוא בדיוק ההפך מדדאלוס. הוא אמנם חולם "לנצח ולהשאיר את החותם שלו", אבל הוא מפסידן; אי אפשר לעוף בעזרת כנפיים עשויות מנוצות ופיסות חולצות ישנות וקני במבוק וחוטי ברזל וחוטי תפירה וקרטון ונוצות יונה ועורבני וקיכלי ועורב ושחף ויונק דבש ובולבול וגידרון…

"אני לא צריכה שתהיה איש ציפור, אני צריכה שתהיה אבא שלי," אומרת ליזי, אבל יש משהו מרטיט ונוגע ללב דווקא בהתפרקות של האבא, בחולשה הילדותית שלו. הוא נזקק אמנם לליזי שתתמוך בו ותשגיח עליו, אבל גם ליזי הילדה המתפקדת זקוקה למנת פנטזיה, לקצת משחק ורוח שטות ושחרור. ה"החלפות" האלה, הדיאלוג ושיתוף הפעולה מקרבים ביניהם ומאחים את מה שאי אפשר לאחות.

האהבה והמשפחה יכולים להמתיק כל כישלון ואובדן, אומר אלמונד במין דמעה מחויכת. עזבו טכנולוגיה, האמנות היא ממילא על כישלון, זה יותר אנושי מההצלחה.

 

 

הרברט ג'יימס דרייפר, הקינה על איקארוס, הגירסה הפרה רפאליטית

7. צ'כוב

אני לא יודעת איך ילדים קוראים את הספר. אין לי מושג איך הייתי קוראת אותו כילדה. לא זוכרת ספר צ'כובי כזה שכולו חלומות שמכסים על עצב וכלום לא קורה בו בעצם.
האם הייתי נעניית לעושר הרגשי, לתערובת הלא צפויה של שפיות ושטות וגעגוע וחמלה, או שהייתי מתאכזבת ואפילו מרגישה מרומה שאחרי כל כך הרבה הכנות ופנטסיה טכנולוגית אף אחד לא עף?

אשמח לשמוע מה חשבו ילדיכם על הספר.

אבא שלי איש ציפור
מאת: דיוויד אלמונד
איורים: פולי דנבר
מאנגלית: מיכאל דק
125 עמ' מנוקדים ומאוירים (ראשית קריאה כזה), כינרת, 2010

Icarus - A Yearning To Fly, video 3’27”, 2003 - 2005 Icarus: Asbjørn Olaf Olsen, Breather: Eva Drangsholt

עוד רשימות על אבות ובנות:

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא נעדר או אבא מדכא? על לילה בלי ירח מאת שירה גפן ואתגר קרת

פוליאנה ואני

על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד 

 

רשימה זו נכתבה כמתנת השקה להפנקס, כתב עת מקוון לכל מי שמתעניין בתרבות ילדים. כולכם מוזמנים להשקה (החניונים העירוניים הקרובים הם חניון גן העיר וארלוזורוב).

Read Full Post »